חובת המעסיק לשלם ביטוח לאומי

לפני תביעה לתשלום פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. 1. התובע, יליד 1939, נפגע בתאונת דרכים ביום 05/10/1995 כאשר במהלך עבודתו כנהג מונית, בעת נסיעה במונית, התנגש עם המונית בעמודי חשמל ונפל לתעלה. בעקבות התאונה נחבל התובע בחלקי גופו והכל כפי שיפורט בהמשך. 2. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הנזק בלבד ובכללה הסתייגויות הצדדים מממצאי חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, שאלת השפעה של תאונה נוספת שעבר התובע ביום 04/05/06 על הנזק וכן בשאלה אם יש לנכות באופן רעיוני תגמולי המוסד לביטוח לאומי להלן:- "המל"ל"), לאחר שתביעתו של התובע נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין אי תשלום דמי ביטוח בזמנים הרלוונטיים. 3. יצוין כי הנתבעת הסכימה להארכת תקופת ההתיישנות בגין התאונה ולפיכך לא היה עניין זה במחלוקת. נכות רפואית- חוות דעת המומחים: 4. בעקבות התאונה, פונה התובע לחדר מיון בבית חולים ברזילי שם נבדק ונמצא סובל מרגישות והגבלה בתנועות הצוואר, בהמשך היה במעקב רפואי במסגרת קופת החולים, שם התלונן בעיקר על כאבי גב עם הקרנה לרגלים, לתובע ניתנה חופשת מחלה מיום התאונה ועד ליום 28/12/95, בבדיקות הדמיה אובחן כסובל מבלטי דיסק בחוליות C3-C4 ו-C4-C5 וכן בקע דיסק בחוליות C6-C7. 5. במסגרת הליכי משא ומתן בין הצדדים, מונה מחוץ לכותלי בית המשפט מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, פרופסור גנאל אברהם. על פי הסכמת הצדדים, דין חוות דעתו של פרופ' גנאל כדין חוות דעת מומחה שמונה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 03/02/02, קבע פרופ' גנאל, לאחר שבדק התובע ביום 19/03/01, כי עקב התאונה, נותרה לתובע נכות אורטופדית של 5% בגין הגבלה קלה ביותר בטווח תנועות עמוד שדרה צווארי לפי סעיף 37(5)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן:- "תקנות המל"ל") וכן 5% נכות נוספים בגין הגבלה קלה ביותר בתנועות עמוד שדרה מותני לפי סעיף 37(7)א' לתקנות המל"ל והעמיד נכותו הכוללת בגובה 10%. 6. בהמשך, הורה בית המשפט בהחלטה מיום 30/04/06 על מינויו של מומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופסור עודד אברמסקי, אשר קבע, לאחר שבדק התובע ביום 22/11/06, כי עקב התאונה, נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר וכן נכות בשיעור של 5% בגין הגבלה קלה מאוד בעמוד השדרה המותני. פרופ' אברמסקי הסתמך על אותם סעיפים בתקנות המל"ל עליהם הסתמך פרופ' גנאל. עוד קבע פרופ' אברמסקי, כי לתובע 10% נכות נוספים בגין פרפלגיה בצורה קלה מאוד כתוצאה מפגיעה בחוט שדרה צווארי לפי סעיף 29(2)א' חלקי לתקנות המל"ל. 7. ביום 14/02/10 זימנה הנתבעת את פרופ' גנאל להיחקר בבית המשפט על חוות דעתו. לאחר החקירה ובשים לב לכך שפרופ' אברמסקי שאף הוא זומן על ידי הנתבעת לאותה ישיבה לא התייצב, הודיעה הנתבעת, כי היא אינה המבקשת לחקור את פרופ' אברמסקי ונוכח זאת, העביר התובע לפרופ' אברמסקי שאלות הבהרה, שתוכנן הוסכם על ידי הנתבעת והמומחה השיב. 8. התובע מבקש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' אברמסקי על פני האחרת, שכן לשיטתו, זו משקפת נכונה את מצבו הרפואי בהיותה מבוססת על בדיקה מאוחרת יותר, שכן פרופ' אברמסקי בדק התובע כעבור למעלה מחמש שנים וחצי מאז בדיקתו על ידי פרופ' גנאל. עוד מבקש התובע לקבוע, כי בתאונה נוספת שארעה לו ביום 04/05/06 לא נגרמה לו נכות ויש לייחס מלוא הנכות שנקבעה לו על ידי פרופ' אברמסקי לתאונה הנדונה. 9. הנתבעת מנגד טענה, כי דין חוות דעתו של פרופ' אברמסקי להיפסל, שכן בהתנהגותו ובניסיונו להתחמק מהגעה לבית המשפט להיחקר על חוות דעתו, הפר את חובתו כמומחה ונמצא משבש את התנהלות המשפט ולא קיים נאמנה את תפקידו לשמש כידו הארוכה של בית המשפט ולסייע לו בחקר האמת וכן ציינה הנתבעת שיש לפסול את תשובותיו לשאלות ההבהרה אשר לשיטתה התיר בית המשפט לשולחן בשלב בו היה מצוי ההליך מתוך "טעות גמורה", כך לדבריה. לחילופין ביקשה הנתבעת להעדיף את חוות דעתו של פרופ' גנאל, שכן בחקירתו בבית משפט ציין פרופ' גנאל כי הממצאים הנוירולוגים בגינם העניק פרופ' אברמסקי לתובע 10% נכות לפי תקנה 29(א) בחלקה, לא היו קיימים בעת שהוא בדק את התובע ולכן אין בינם לבין התאונה נשוא התביעה דבר ולפיכך לשיטת הנתבעת ככל שקיימת נכות זו שקבע פרופ' אברמסקי הרי שיש לייחסה לתאונה הנוספת שעבר התובע ביום 04/05/06 או ל-"מחלת דיש" ממנה סובל התובע ללא קשר לתאונה. 10. לפניי, אם כן, שתי חוות דעת, כאשר באספקט האורטופדי הינן חופפות בחלקן ובאספקט הנוירולוגי מוסיפה האחת על האחרת. שני המומחים הינם בגדר מומחים שמונו על ידי בית המשפט. הגם שמינויו של פרופ' גנאל נעשה בהסכמת הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט, הרי מונה הוא על מנת שייתן חוות דעתו כמומחה בית המשפט, מומחה ניטראלי, שחלים עליו כל הכללים והחובות שחלים ככלל על מומחה בית המשפט. 11. ככלל, מומחה הממונה על ידי בית המשפט, זוכה לאמון בית המשפט ומשכך מתבקש הוא ליתן חוות דעת מקצועית, אובייקטיבית והוא מוחזק כמי שיבצע את משימתו זו במקצועיות וההגינות המתחייבת ממעמדו המקצועי ומכח היותו ממלא תפקיד מטעם בית המשפט (רע"א 5161/00 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' אופק אריה וטוני תק-על 2000(3), 2000 ,עמ' 2001). 12. התרשמותי, כי שני המומחים עמדו במלאכתם זו, אם בדרך של הגשת חוות דעת לאחר בדיקת התובע, אם בדרך של מתן תשובות לשאלות שנשלחו ואם בדרך של חקירה בבית המשפט. 13. ראיתי טענות הנתבעת לגבי התנהלות פרופ' אברמסקי, אשר הציג טיעוניו לאי הגעתו לחקירה בבית משפט. אולם בשים לב לטיעוניו של המומחה, שמפאת צנעת הפרט אין מקום לפרטם ובהתחשב בכך שבסופו של יום בחרה הנתבעת עצמה שלא לחקור המומחה ובהתחשב בכך שהמומחה השיב כנדרש לשאלות ההבהרה, הרי שאיני מוצאת כי על בית המשפט לשפוט את פרופ' אברמסקי, כפי שעשתה הנתבעת. פרופ' אברמסקי נימק את הסיבות שבגינן ביקש להימנע מלהתייצב לבית המשפט ובית המשפט אינו מוצא מקום ליתן לנימוקיו אלה את הפרשנות שניתנה על ידי הנתבעת, בוודאי לא כאשר פרופ' אברמסקי לא נדרש להתייחס לכך. 14. לא אחת נקבע בפסיקה על מעמדה של חוות דעת המוגשת על ידי מומחה לפני בית המשפט ומשקלה בחומר הראיות, כךלמשל בע"א 293/88 חברת ניימן להשכרה בע"מ נ. מ. רבי ואח' (טרם פורסם) נאמר: "משמינה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן יראה סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן... כאמור, לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". עם זאת ידועה הפסיקה כי חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו (ע"א 1156/92 דורינה סגל נ' נחום סגל ו-3 אח', תק-על 95(1), 1435 ,עמ' 1436). 15. במקרה שלפני הוגשו שתי חוות דעת של שני מומחים, האחד מומחה בתחום האורטופדיה והאחר מומחה בתחום הנוירולוגיה, התרשמתי, כי שני המומחים עשו מלאכתם נאמנה והגישו חוות דעת במקצועיות. 16. בחוות דעת האורטופד פרופ' גנאל, קבע המומחה נכויות בתחום מומחיותו בהיותו אורטופד. פרופ' אברמסקי קבע גם הוא נכויות בתחום זה והתבסס על אותם סעיפים בתקנות עליהם התבסס פרופ' גנאל. אלא שבעוד פרופ' גנאל קבע 5% נכות בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד השדרה הצווארי, מצא פרופ' אברמסקי כי מדובר בהגבלה קלה (ולא קלה מאוד) ולפיכך קבע כי נכון ליתן 10% נכות לתובע בגין הגבלה זו. זה למעשה ההבדל בנכויות שנקבעו על יד שני המומחים בכל הקשור לתחום האורטופדי. 17. בעניין זה מצאתי להעדיף את חוות דעתו של פרופ' גנאל, היות והנכויות שנקבעו הן נכויות אורטופדיות מובהקות וככאלה מצויות בתחום מומחיותו של פרופ' גנאל בהיותו אורטופד בעוד פרופ' אברמסקי עוסק בתחום הנוירולוגיה. יודגש כי העדפת החלק הזה בחוות הדעת של פרופ' גנאל העוסק בהגבלה בעמוד השדרה הצווארי על פני החלק בחוות הדעת של פרופ' אברמסקי העוסק בהגבלה זו של עמוד השדרה הצווארי היא לא מתוך מתן אמון באחת יותר מאשר באחרת אלא בעיקר בשל תחום המומחיות של כל אחד מן המומחים. 18. בנוסף, גם פרופ' אברמסקי התייחס לפערים בין חוות הדעת בעניין זה במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה, כאשר ציין: "אני מניח שההבדל הוא בכך שהפרעות תנועה נתונות לשינויים דינמיים, כם יכולים לעתים להחמיר ולעתים להקל וגם נתונים לשיתוף פעולה מצד הנבדק; כמו כן, יש מרווח של מספר שנים בין בדיקתו לבין בדיקתי." משמצא פרופ' גנאל שינויים קלים בלבד, הרי שאם במועד בדיקתו של התובע אצל פרופ' אברמסקי היו שינויים כאלו ואחרים, אין לקבוע, כי מצבו של התובע במועד הבדיקה משקף באופן נכון יותר את מצבו הכללי של התובע ואם נמצא בבדיקה אחרת, כי ההגבלות קלות יותר, יש לקבל את ממצאיה של אותה בדיקה, בפרט כאשר זו נעשתה על ידי מומחה בתחום האורטופדיה, האמון יותר על הערכת הגבלות תנועה וכן בשים לב לכך שהבדיקה אצל פרופ' גנאל נעשתה במועד קרוב יותר לתאונה ולפיכך היא משקפת נכונה יותר את הגבלותיו של התובע כתוצאה מהתאונה. בעניין זה אף העיד פרופ' גנאל, כי אם חלה החמרה במצבו הרפואי של התובע, החמרה זו יכולה לחול עקב השינויים הניווניים מהם סובל התובע, או בעקבות מחלת הדיש ללא כל קשר לתאונה (אם כי בעניין זה מצאתי מקום לציין, כי כפי שהדבר עולה מחוות דעתו של פרופ' גנאל ומעדותו, ביטוייה של מחלה זו אצל התובע אינם דווקא בעמוד השדרה הצווארי, אלא הגבי) וכי מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה הינו סטטי. 19. מאותו טעם, הקשור בתחום המומחיות, אני מוצאת לאמץ את קביעתו של פרופ' אברמסקי באספקט הנוירולוגי, שזהו תחום מומחיותו. פרופ' אברמסקי קבע כי לתובע 10% נכות נוספים בגין פרפלגיה בצורה קלה מאוד כתוצאה מפגיעה בחוט שדרה צווארי לפי סעיף 29(2)א' חלקי לתקנות המל"ל, לנכות זו אומנם השלכות אורטופדיות אולם היא קביעה בתחום הנוירולוגיה. 20. בחקירתו בבית המשפט העיד פרופ' גנאל, כי כאשר בדק את התובע בשנת 2001 לצורך הכנת חוות הדעת, לא הייתה קיימת הבעיה הנוירולוגית אותה מצא פרופ' אברמסקי. מנגד, פרופ' אברמסקי נשאל בשאלות ההבהרה שנשלחו לו באילו נקודת מתנגד לחוות דעתו של פרופ' גנאל והשיב כי פרופ' גנאל התייחס לממצאים בבדיקת MRI אולם התעלם ממצא שהיה קיים בדיקה שעמדה לפניו והוא "פגיעה מיילופתית בחוט השדרה עצמו בגובה C5-6 ואטרופיה כללית של חוט השדרה C3-7 משני ללחץ כרוני". לשיטת פרופ' אברסמקי, סימנים כאלו בחוט שדרה צווארי יכולים לגרום להפרעה נוירולוגית, כפי שקרה לתובע ולא ניתן שלא לייחס הממצא לתאונה ומכך התעלם פרופ' גנאל וכלל לא התייחס לממצאים אלו בפרק הדיון. 21. אציין, כי אותן בדיקות עליהן סומך פרופ' אברמסקי את קביעותיו נעשו עוד עובר לבדיקתו של התובע אצל פרופ' גנאל, ותלונותיו של התובע בתחום היו זהות אצל שני המומחים, כך שלא ניתן לייחס ממצאים אלו, שעליהם הסתמך פרופ' אברמסקי, לאירועים שאירעו בחלוף הזמן שבין בדיקת התובע אצל פרופ' גנאל ובין בדיקתו אצל פרופ' אברמסקי. 22. באמרת אגב אומר בעניין שאלות ההבהרה שנשלחו לפרופ' אברמסקי, כי בית המשפט מצא באותה העת, מתוך אותן נסיבות שבגינן לא התייצב המומחה לבית המשפט והעיכוב שנגרם בניהול ההליך עקב כך, כי נכון יהיה לנסות ולפתור את המצב שנוצר בדרך של משלוח שאלות הבהרה למומחה על מנת לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת בדרך האפשרית באותה עת. בית המשפט קבע לפיכך, כי התובע יעביר לנתבעת העתק משאלות ההבהרה וככל שתושג הסכמה לגבי נוסחן, תישלחנה השאלות למומחה. ככל שלא תושג הסכמה, יוזמן המומחה לחקירה, כפי שמורה דרך המלך. הנתבעת נתנה הסכמתה לנוסח השאלות ואלו נשלחו למומחה. לאחר מכן ובשים לב לתשובות המומחה, כאמור, הנתבעת בחרה שלא להתנגד לשאלות ההבהרה או לזמן את המומחה לחקירה ואילו בשלב הסיכומים טענה, כי יש לפסול את שאלות ההבהרה, היות ואינן ראויות להשאל במסגרת שאלות הבהרה והן מתאימות לחקירה נגדית. איני יכולה לקבל טיעונה זה של הנתבעת. ראשית, אם סברה התבעת, כי שגה בית המשפט, כפי שטענה בסיכומיה, פתוחה היתה ועודנה פתוחה בפניה הדרך לתקוף החלטת בית המשפט בערכאת הערעור. אך גם לגופו של עניין ובשל הסיטואציה שנוצרה ולמרות חלוף המועד לכך, אפשר בית המשפט משלוח שאלות הבהרה וזאת בלבד וגם זאת רק ככל שתינתן הסכמת הנתבעת לשאלות. בית המשפט ציין מפורשות בהחלטתו, כי ניתן לתקוף את נוסח השאלות (ככל שהן חורגות מנוסח שאלות הבהרה!) ואף קבע, כי בהעדר הסכמה בדבר נוסחן יוזמן המומחה לחקירה. הנתבעת הסכימה לנוסח וכיום אינה יכולה לחזור בה מאותה הסכמה בנסיון לתקוף בעקיפין את התשובות לשאלות על ידי פסילת השאלות עצמן. 23. מכל מקום, מקצועיותם של המומחים שמונו בתיק זה לא עורערה, לא מצאתי נימוקים כבדי משקל שיניעו את בית המשפט לסטות מחוות דעת המומחים, להיפך, התרשמתי הן מחוות הדעת של פרופ' גנאל ומחקירתו בבית משפט והן מחוות דעתו של פרופ' אברמסקי ומתשובתיו המפורטות לשאלות ההבהרה ומצאתי כי "דרך המלך" בשאלות שבמחלוקת בין המומחים, לאמץ את קביעות המומחים כל אחד בתחום מומחיותו. נכון לאמץ את הממצאים בתחום האורטופדיה כפי שנקבעו על ידי המומחה בתחום האורטופדיה- פרופ' גנאל ונכון לאמץ את הממצאים בתחום הנוירולוגיה כפי שנקבעו על ידי המומחה בתחום הנוירולוגיה- פרופ' אברמסקי. כמו כן, לאור עדותם של המומחים ועדות התובע בעניין, לא מצאתי מקום לזקוף חלק מנכותו של התובע לתאונה מאוחרת שבה היה מעורב. מדובר היה בתאונה קלה וגם המומחים התייחסו אליה כזניחה, בהעדר ממצאים לגביה. 24. משכך נכותו הרפואית של התובע הנה כדלהלן: נכות אורטפדית כפי שקבע פרופ' גנאל: 5% בגין הגבלה קלה ביותר בטווח תנועות עמוד שדרה צווארי לפי סעיף 37(5)א' לתקנות המל"ל, ו- 5% נכות נוספים בגין הגבלה קלה ביותר בתנועות עמוד שדרה מותני לפי סעיף 37(7)א' לתקנות המל"ל. וסה"כ נכותו הכוללת והמעוגלת בגובה 10%. נכות נוירולוגית כפי שקבע פרופ' אברמסקי: 10% נכות נוספים בגין פרפלגיה בצורה קלה מאוד כתוצאה מפגיעה בחוט שדרה צווארי לפי סעיף 29(2)א' חלקי לתקנות המל"ל. סה"כ נכות משוקללת:19% (במעוגל, 18.775% במדוייק). נכות תפקודית- 25. הצדדים חלוקים באשר למידת ההשפעה שיש לנכות הרפואית שנקבעה לתובע על תפקודו ועל כושרו להשתכר. לטענת התובע, מאז התאונה ובעטייה הוא הפך לשבר כלי, הוא מוגבל בתפקוד היומיומי ומתקשה בכל פעולה הכרוכה במאמץ פיזי, כאביו מקרינים לידים ולרגליים והוא סובל בשל כך מחוסר יציבות. זאת ועוד, בשל סוג הפגיעה, התובע אינו מסוגל לישיבה ממושכת כמתחייב בעבודתו כנהג מונית ומשכך נאלץ להקטין היקף עבודתו בכמחצית. לשיטתו, נכותו התפקודית עולה על הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחים. 26. הנתבעת מנגד טענה כי התובע המשיך לעבוד גם אחר התאונה ועל אף הנכות יכול היה לבצע נסיעות ארוכות. באשר לתקופות אי כושר מאוחרות טענה, כי אלו אינן קשורות לתאונה נשוא התביעה. 27. באשר לנכות האורטופדית כפי שנקבעה על ידי פרופ' גנאל ואומצה כאן, הרי שסבורתני כי השלכותיה על תפקודיות התובע ניכרות בתובע, אשר לא סבל עובר לאירוע התאונה מכאבים בעמוד השדרה, זאת חרף מחלת הדיש שיש לו בעמוד השדרה. המדובר בפגיעה בעמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני, פגיעות מסוג זה הן כאלו היוצרות הגבלה, תקנות המל"ל אשר בהתאם להלן נקבעה הנכות מתייחסות להגבלה בתנועות ובשים לב לסוג עבודתו של התובע המצריכה ישיבה ממושכת בזמן נהיגה, סביר שהנכות משפיעה על תפקודיותו באופן כללי וגם על כושרו לעבוד כבעבר. 28. באשר לנכות הנוירולוגית, הרי שמדובר על נכות שהנה אומנם בתחום הנוירולוגי אולם השלכותיה ניכרות ומשפיעות על התנועות, שכן המדובר בפגיעה נוירולוגית המושפעת מפגיעה בחוט השדרה, התרשמותי כי פגיעה מסוג זה היא כזו שיש בה להשפיע על תפקודיות התובע, בפרט נוכח עבודתו של התובע. נראה כי אכן יש בנכותו של התובע כדי להשפיע על תפקודיותו בכלל ועל עבודתו בפרט המצריכה ישיבה ממושכת ברכב, כשמטבע הדברים, הגוף חווה גם את טלטלות הדרך. 29. איני רואה סיבה לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה גבוהה מהנכות הרפואית שייחסו המומחים. יש לזכור כי מן התחום האורטופדי, הגבלת התנועה שיש לתובע בכל אחד מהאיברים הינה הגבלה קלה ביותר, התובע עודנו מסוגל לעבוד והוא אף מצליח לשאת משאות. התובע נשא את מזוודתו של החוקר מטעם הנתבעת, אם כי מדובר בהרמת משא לזמן קצר ביותר ועבודתו של הנתבע מטיבה אינה מצריכה נשיאת משאות, אם כי מצריכה ישיבה ממושכת. יצוין בהקשר זה, כי עדותו של החוקר מטעם הנתבעת לא הורידה ולא העלתה בכל הקשור לתפקודיות התובע ולמהימנותו בשאלה האמורה, שכן התובע עצמו אישר את דברי החוקר באשר לתפקודו בעבודה ואף הנתבעת עצמה זנחה עדות זו בסיכומיה ולא נתנה לה כמעט כל ביטוי למעט אזכור. 30. שקלתי, איפוא, מכלול השיקולים והנסיבות שבפניי, לנוכח כל אלו אני מוצאת כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה, הנה כדי נכותו הרפואית. ואולם, לצורך חישוב הנזק כפי שיפורט להלן, אין להתעלם מכך שישנם גורמים נוספים שיש בהם כדי להשפיע על כושר עבודתו של התובע, כגון גילו, מחלות נוספות שמהן הוא סובל, כגון זו שיכול ובגינה התרשם פרופ' אברמסקי בחלוף הזמן, כי שיעור נכותו הרפואית של התובע גבוה מזה שנקבע על ידי פרופ' גנאל ולפיכך, אין לזקוף את כל הירידה בהכנסות התובע לתאונה ואמנם, ניתן לראות מתוך תקצירי השומה שצירף התובע על ירידה הדרגתית בהכנסותיו לאורך השנים. שיעור הנזק- 31. כאב וסבל- על פי הנכות שנקבעה ובניכוי גיל זכאי התובע לסכום של - 41,840 ₪. לא מצאתי מקום להיזקק לטענת התובע לפיה אין מקום להפחית גיל. הפחתת הגיל הינה מכוח הוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, ובעניין זה אין לבית המשפט שיקול דעת לעניין ההפחתה. 32. הפסדי שכר ראשית יש לקבוע את בסיס השכר של התובע. התובע נהג מונית עצמאי, התובע הגיש דו"חות שנתיים לשנים 1995-1997 ותקצירי שומה לשנים המאוחרות יותר. בתחשיביו, ביסס התובע טיעוניו בהתאם למחזורים העסקיים, כפי שהם עולים מתוך הדו"חות השנתיים או מתוך תקצירי השומה. 33. הנתבעת טוענת, כי לא ניתן להסתמך על המחזורים העסקיים של התובע על מנת לבסס את רמת הכנסתו של התובע למועדים הרלוונטיים. יש צדק רב בטענת הנתבעת כי מחזור עסקי הוא סך כל ההכנסות ברוטו וממנו לא ניתן לדעת מה היו הכנסותיו נטו לאחר כל ההוצאות, במצב זה ברי כי לא ניתן להביא בחשבון מחזור עסקי כבסיס לחישוב. דברים אלו, אף שהם מן המפורסמות עולים בקנה אחד עם הנתונים על הכנסות התובע בשנים לגביהן צירף אף את הדו"ח השנתי. בשנת 1995 עמד המחזור העסקי על הסך של 39,083 ש"ח, בעוד שהכנסתו החייבת במס של התובע, לאחר ניכוי ההוצאות עמדה על הסך של 25,751 ₪. בשנת 1996 עמד המחזור העסקי על הסך של 49,253 וכן היתה לתובע הכנסה נוספת בסכום של 11,996 ₪, בעוד שההכנסה החייבת עמדה על הסך של 27,652 ₪ ובשנת 1997 עמד המחזוק העסקי על הסך של 81,818 ₪ ואילו ההכנסות עמדו על הסך של 40,083 ₪. 34. כאמור, השנים היחידות לגביהן הציג התובע שומות מס היו השנים 1995 עד 1997 ומהן ניתן לנסות וללמוד על הכנסותיו של התובע, אם כי גם מתוך תקצירי השומה ניתן ללמוד על הכנסותיו של התובע. 35. ב"כ הנתבעת ביקש לסמוך טענותיו לעניין ניכוי המל"ל על השכר הרבע שנתי שקדם לתאונה ושעליו הצהיר התובע ועמד על הסך של 10,507 ₪. דומתני, כי שכר זה גבוה מהשכר שהשתכר בו התובע באותה עת, זאת בשים לב לדו"ח השנתי באותה שנה, וייתכן, כי התובע סמך תביעתו למל"ל על המחזור העסקי ולא על סך ההכנסות החייבות במס. אולם, בהעדר נתונים באשר לשנה שקדמה למועד התאונה, שכן התובע לא עבד בשנים 1993-1994 (עד לחודש אוגוסט 1994, על פי הצהרתו ובשנת 1994 נחל על פי אותה הצהרה הפסדים), מצאתי מקום להיזקק לשיעור הכנסותיו של התובע בשנת 2005 והיות והתובע לא עבד מאז התאונה ועד לסוף אותה שנה בשל אירוע התאונה, שכן שהה בתקופת אי כושר, מצאתי מקום לחלק את הכנסותיו של התובע באותה שנה לתשעה חודשים שקדמו למועד אירוע התאונה ואם לתובע היו הוצאות שוטפות גם בשלושת החודשים האחרונים של השנה, דבר שהקטין את ההכנסות השנתיות, דבר זה יעמוד לתובע לרועץ בשים לב לכך שלא הביא פירוט מדוייק של הוצאותיו והכנסותיו וכן פירוט הכנסות לשנים קודמות, על מנת שניתן יהיה ללמוד מהם רמת השתכרותו של התובע. 36. לפיכך, יש לקבוע, כי הכנסתו החודשית של התובע במועד שקדם לאירוע התאונה עמדה על הסך של 2,861 ₪. סכום המס השנתי בגין סכום זה עמד באותה שנה על שיעור של 15% ולאחר הפחתת נקודות הזיכוי שהיו לתובע כולה מתוך הדו"ח השנתי, עמד על הסך של 536 ₪. ועבור חודש אחד 60 ₪, כך שבסיס שכרו של התובע עומד על הסך של 2,800 ₪, נכון לשנת 1995. 37. עוד טען התובע לעניין השתכרותו עובר לתאונה כי במקביל לעבודתו כנהג מונית, אף עיבד את המשק החקלאי והתפרנס אף ממכירת התוצרת החקלאית. לטענתו, לאחר התאונה ועקב מצבו הרפואי, חדל מעיבוד המשק והעביר אותו לבנו והאחרון לקח לעצמו את ההכנסות מהמשק, אולם לא הובאה ראיה לעניין זה, התובע לא העיד את בנו, אשר טען כי לו העביר הטיפול במשק. הטענה לפיה הבן לא העיד בשל נסיבות משפחתיות, אין בהן כדי להצדיק אי הבאת ראיה חשובה כזו וכן לא הובאו ראיות כלל להכנסות מהמשק שהיו והופסקו בעקבות התאונה. מתוך הדו"חות השנתיים עצמם, לא ניתן ללמוד היקף ההכנסות הנובע מהמשק והיקף ההכנסות הנובע מעבודתו כנהג מונית, אף לא ניתן לדעת שיעור ההוצאות בנוגע לכל אחד מענפי התעסוקה ולפיכך, יש מקום להתייחס להכנסותיו של התובע כמכלול. 38. גם בתצהירו לא נתן התובע פירוט מלא לעניין ולא פירט את טיב העבודות על מנת שבית המשפט יוכל לברר האם במומו יכול התובע להמשיך ולעבוד במשק ביתו. יש גם לזכור, כי התובע אינו נעשה צעיר עם השנים, מטבע הדברים, אם אמנם עבד התובע במשק, היתה העבודה עבודה פיזית ויש להניח, כפי שמקובל ובפרט לאחר שהתובע החל בשנת 1994 לקבל גם קיצבת זיקנה, כי התובע יאט את קצב עבודתו, ללא כל קשר לתאונה. 39. הפסד שכר לתקופה הסמוכה לתאונה- פרופ' אברמסקי קבע לתובע נכויות זמניות, 3 חודשים הסמוכים לתאונה 100% נכות ושלושה חודשים נוספים 50%. גם בפנייתו למל"ל עתר התובע לפיצוי בגין שלושה חודשי אי כושר. מצאתי מקום לאשר תקופת אי כושר זו. 40. הפסד שכר עתיד- לטענת התובע, בעקבות התאונה, ירד היקף עבודתו במונית בכמחצית . עוד טען התובע כי בעדה התימנית ממנה מגיע, נהוג לעבוד שנים רבות גם מעל גיל הפנסיה ובפועל הוא עובד עד היום. במסגרת ההליך שלפניי לא הובאו ראיות לעניין מה שמקובל בעדה התימנית באשר לעבודה, אך בפועל, כפי שצויין, התובע, כיום כבן 72 שנה עודנו עובד. 41. עיון בתקצירי השומה מלמד, כי לתובע ירידה בהכנסות, בשנים מסויימות אף נחל הפסדים והחל משנת 2003 אף יש רידה משמעותית במחזור העסקי, מה שמלמד על ירידה בהיקף העבודה, שהלוא המחזור העסקי נגזר מהיקף ההסעות אותן מבצע התובע. היות ובאותה שנה שהחל ממנה חלה ירידה בהיקף המחזור העסקי, לא חל שינוי משמעותי במצבו הרפואי של התובע כתוצאה מאירוע התאונה, מצאתי מקום לקבוע, כי יש לפסוק לתובע פיצוי עד הגיעו לגיל 75, אם כי יש לקחת בחשבון, כי היקף עבודתו של התובע הצטמצם עם השנים ויוסיף ויצטמצם מטבע הדברים גם בשל גילו. 42. בהתחשב בכל המכלול, לרבות קביעתי לפיה נכותו של התובע תפקודית ובשים לב לכך שהתובע עבר זה מכבר את גיל הפרישה ומימלא יש להניח, כי עבודתו הצטמצמה גם ללא כל קשר לתאונה, עובדה שמתאששת בחופשות מחלה שהציג התובע בשנים שלאחר התאונה ושלא ניתן לקשור אותם לאירוע התאונה, מצאתי מקום לפסוק לתובע סכום גלובאלי בגין העבר והעתיד בסכום של 120,000 ₪ בערכים דהיום (למען הסר ספק, סכום זה כולל גם את הפסדי שכרו של התובע לתקופה הסמוכה לתאונה). 43. הוצאות רפואיות והוצאות ניידות- התובע לא הציג ראיות בגין הוצאות שנגרמו, על אף זאת, בהתחשב בטיפולים אשר קיבל בעקבות התאונה ובשים לב לנכות שנקבעה ולהוצאות שסביר ויזדקק להן בעתיד, אני מוצאת לקבוע סכום גלובאלי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסכום כולל להיום בסך 5,000 ₪. 44. עזרת הזולת- לטענת התובע, בעקבות התאונה, היה מרותק למיטתו ולפיכך נזקק לעזרת צד ג'- בעיקר ילדיו. לאחר שנפרד מאשתו בשנת 85, בנו נישא ועבר להתגורר עמו והוא זה שמאז מבצע את מטלות הבית. הבן כאמור לא הובא להעיד, והעדות היחידה היא של התובע. לא התרשמתי כי ניתנה עזרה מהבן באופן משמעותי מעבר למקובל, הרי משנישא הבן והקים משפחה, סביר כי יבצע מטלות ביתיות הנדרשות בניהול משפחה גם ללא קשר לתאונת האב ומגבלותיו. בנוסף, התובע העיד, כי משפחתו של הבן היא המשפחה העיקרית שמתגוררת בבית ואילו התובע עצמו מתגורר בחדרה של אמו ז"ל. יש להניח לפיכך, כי עבודות הבית מבוצעות בראש ובראשונה עבור משפחתו הגרעינית של הבן, אם כי מנגד יש לקחת בחשבון כי התובע מתגורר בבית ולכן עליו לתרום את חלקו בתחזוקת הבית ולא להיות לנטל על בני משפחתו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מתקופת אי הכושר אשר נקבעו על ידי מומחה בית המשפט ומסוג הפגיעה שהצריכה וודאי סיוע רב לתובע בחודשים הסמוכים לתאונה. כמו כן בשים לב למוגבלותו של התובע וגילו סביר כי בעתיד יזקק לעזרה וסיוע בשל פגיעתו בתאונה והשלכותיה. בנסיבות אלו אני מוצאת לקבוע סכום גלובאלי בראש נזק זה בסכום של 17,000 ₪ להיום. 45. סך הפיצוי המגיע לתובע לפיכך עומד על הסך של 183,840 ₪. ניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל: 46. אין מחלוקת כי התובע היה עצמאי ובזמן הרלוונטי לתאונה לא שילם דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי. לפיכך כשפנה בתביעה למל"ל בגין התאונה, נדחתה תביעתו. בנסיבות אלו, טענה הנתבעת בהרחבה כי מכל סכום שיפסק לטובת התובע, יש לנכות ניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל אשר היו משולמים לתובע בגין התאונה אם היה מבוטח. לשיטתה, על הנפגע לדאוג למימוש זכויותיו מול המל"ל, שכן לזכות זו השפעה של ממש על זכויות המזיק. עוד ציינה כי על פי הפסיקה, נפגע שלא נוקט באמצעים סבירים למימוש זכויותיו, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות זו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו תחוייב באופן רעיוני. מלבד זו טענה, כי התובע הפר חובה חקוקה באי תשלום דמי ביטוח למל"ל שכן יש חיקוק מפורש לפיו חובה על עצמאי לשלם ביטוח לאומי וחוק זה הוא בבחינת חיקוק לטובת המזיק. הנתבעת אף אזכרה וציטטה בסיכומים מטעמה פסקי דין שונים לתמיכה בטיעוניה. 47. אחר עיון, סבורתני כי לא נכון יהיה לנכות באופן רעיוני תגמולי מל"ל אשר היה מקבל התובע אם היה מבוטח. דמי ביטוח המשולמים על ידי מבוטח למל"ל מטרתם בעיקר להגן על המשלם ועל החברה בה הוא נמצא כך שבימים שיזקק להם הוא או פרט אחר מהחברה, יהיה לו על מה להישען. 48. שתי הנמקות ניתנו לניכויי המל"ל וכפי שהובאו על ידי בית המשפט העליון: "כלל זה של ניכוי אינו מפורש בחוק, אך הוכר בפסיקה, והוא נועד להגשים שתי מטרות: האחת, מניעת מצב שבו יזכה הניזוק שנזקו הופחת בסכום הגימלאות שקיבל ושעתיד הוא לקבל, בפיצוי-יתר - מהמוסד לביטוח לאומי ומן המזיק גם יחד; האחרת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחבות-יתר - הן לניזוק, במסגרת תביעת הפיצויים, הן למוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעת ההשבה (ראו: ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג (להלן - עניין מגן צ'טווד [1]); ע"א 650/780 כליף נ' מדינת ישראל (להלן - עניין כליף [2]), בעמ' 251;ע"א 675/81 סלמן-אסדי נ' כהן [3], בעמ' 462; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין [4], בעמ' 659; וראו לאחרונה רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן - עניין עמר [5]), בעמ' 356)." (ע"א 3097/02 שביט מלמד נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח (5) 511, בעמ' 516). 49. מקום בו המעסיק הינו זה שמשלם את תשלומי המל"ל, לא חל הרציונל שלפיו ישלם המזיק פעמיים, שכן במקרה זה בו המזיק הוא המעסיק, המל"ל אינו רשאי לחזור אל המעסיק בתביעת שיבוב. במקרה זה, נועד החוק להגן על המעסיק, אשר במשך שנים נשא בתשלומי הביטוח הלאומי ולכן, אין מקום לחזור אליו. דברים אלו נאמרו בפסק הדין בעניין רע"א 8204/09 שלימוב נ. סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), אשר הובא בסיכומי הנתבעת. הנתבעת בסיכומיה טענה, כי הנמקה זו של בית המשפט העליון הינה בעלת קושי עיוני, שכן בית המשפט ממשיל שם את תשלומי המעביד לפרמיית ביטוח. גם אם לנתבעת קושי עם הנמקה זו של בית המשפט העליון, נזכיר, כי ההלכה של בית המשפט העליון מחייבת, אך נוסיף ונבהיר, כי הנמקתו זו של בית המשפט העליון אינה חדשה ועל פניו היא זו שעמדה בבסיס החקיקתי שהבחין בין המעביד למזיק אחר בשאלת הניכויים. כך אמר בית המשפט העליון בעניין רע"א 686/97 מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג (5) 145: (1) מאחורי סעיף 82(ג) לפקודה, שלפיו אין למוסד זכות שיבוב כלפי המעביד בגין הגימלה ששילם לעובד שנפגע, אף שזו מנוכית מהפיצויים המגיעים לנפגע מאת המעביד, היגיון כלכלי ומשפטי. המעביד הוא המשלם למוסד דמי ביטוח בעבור עובדו והוא זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגימלה המשתלמת לעובד שנפגע. כלל יסוד הוא, כי מבטח - ובמקרה דנן המוסד לביטוח לאומי, שכמוהו כמבטח - אינו יכול לחזור אל מי ששילם את דמי הביטוח ולשבב ממנו את הגימלאות ששילם למבוטח על-פי אותו ביטוח. שיקולים אלה אינם עומדים כלפי צד שלישי, אשר התאונה שאירעה לעובד משמשת עילה לתביעת העובד כנגדו, והמוסד זכאי לחזור עליו בתביעת שיבוב, כאמור בסעיף 150(א) לחוק" ( עמ' 156ז - 157ב לפסק הדין). ובע"א 3097/02 הנ"ל חזר בית המשפט על הדברים: ראוי לציין כי זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי שוב אינה קמה מקום שהמזיק הוא מעבידו של הניזוק (ראו הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). טעמה של ההבחנה הזו בין מעביד לבין מזיק אחר נעוץ בעובדה שהמעביד הוא שנושא בתשלום דמי הביטוח הלאומי כך שעול הגימלאות המשתלמות לעובדו שנפגע על-ידי המוסד מוטל בעקיפין לפתחו (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי [6], בעמ' 16; כן ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב) [15], בעמ' 1478). עם זאת מאחר שאין לעצם תשלום דמי הביטוח על-ידי המעביד השפעה על היחסים שבינו לבין הניזוק, נותר כאן הכלל בדבר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי על כנו, ואף פורש בחוק בהוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]." (עמ' 516 לפסק הדין) 50. עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת. בע"א 9099/02 הפניקס הישראלי נ' אבו חמדה רפעאת שהובא בסיכומי הנתבעת, מצאתי דווקא חיזוק לסברה כי לא נכון יהיה לנכות ניכוי רעיוני מפיצוי שנפסק. בפסק דין זה נקבע כי אכן קיימת חובה לתובע כלפי הנתבעת לפעול בסבירות ובתום לב על מנת לנסות ולממש את זכויותיו במל"ל, אך נקבע גם כי משפנה למל"ל בתביעה כנה ותביעתו נדחתה אין דורשים ממנו כי ימשיך ויתדיין עם המל"ל בערכאות כתנאי לאי ניכוי התגמולים הרעיוניים. 51. חובת תום הלב נבחנת על פי פסק דין זה ועל פי פסקי דין נוספים במועד הפנייה למל"ל ולא במועד תשלומי הביטוח, שאז הניזוק כלל לא מתכנן את הפגיעה ואת אופן התרחשותה. בעת שהנפגע משלם את תשלומי הביטוח הלאומי, הוא מגן בראש ובראשונה על אינטרס שלו ולא על אינטרס של מזיק פוטנציאלי. במקרה דנן, התובע אמנם לא שילם באופן רציף דמי ביטוח למל"ל, אולם לא עצר שם ופנה לנתבעת בלבד, אלא פנה גם למל"ל בתביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה והתאונה אכן הוכרה ככזו וכן בדרישה לתגמולים אולם אז אחר בירור נדחתה תביעתו לפיצוי מן המל"ל בגין אי תשלום דמי ביטוח. מכאן שהתובע עשה מבחינתו ככל שניתן על מנת למצות זכויות במל"ל. 52. גם בע"א 727/87 יצחק שור נ' דניאל בן הרוש שהובא בסיכומי הנתבעת קבע בית המשפט, כי כאשר נפגע, על אף סיכויו לזכות בגמלה מהמל"ל, אינו פונה למוסד בתביעה, לא יהסס בית המשפט לאמוד התוצאה ולקבוע ניכוי גמלאות שיכול היה לקבל מהמל"ל אך לא קיבל לאחר שלא פנה למל"ל. שוב שונה הדבר מהעניין שלפנינו, אין המדובר בעניינו בתובע שהיה זכאי לתגמולי מל"ל ולא פנה למל"ל והעדיף "להפיל הכל" על הנתבעת חרף זכאותו לקבל מהמל"ל, אלא בתובע שהגיש תביעה למל"ל וזו נדחתה. אינו דומה מי ששילם דמי ביטוח למל"ל והינו בעל סיכויים לזכות בגמלה ולא פונה בכל זאת למל"ל למי שלכתחילה לא שילם דמי ביטוח למל"ל עוד קודם לתאונה ובלי קשר אליה, ולאחר תאונה פנה למל"ל ותביעתו נדחתה בשל אי תשלום דמי ביטוח, במקרה הראשון אתה זכאי בפועל לקבל כסף מהמל"ל ונמנע לעשות כן ובכך אכן ביטוי לחוסר תום לב ובמקרה השני כפי שבענייננו, התובע לא זכאי לכתחילה לפיצוי מהמל"ל בשל אי תשלום דמי ביטוח עוד קודם לתאונה. 53. חובת תום הלב של התובע נבחנת לאחר הפגיעה בשל אותו רציונל העומד מאחורי שאלת ניכוי תגמולי המל"ל, שהינו רציונל שעניינו במניעת כפל תשלום לנתבעת או אי מתן כפל פיצוי וביחס לנתבעת- עניינו בחובת הקטנת הנזק, אך חובה זו נוצרת רק לאחר האירוע ולא מראש טרם התרחשות הנזק (ראה ע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ. ביטון ואח', פ"ד כ"א (1) 281), ולפיכך ממילא אין לבחון במסגרת חובת תום הלב את נימוקיו של התובע לאי תשלומי המל"ל . על דברים אלו עמד גם המלומד ד. קציר בספרו, בעמ' 1114 "חוק הביטוח הלאומי מחייב, כאמור, עובד עצמאי לבטח את עצמו... עובד עצמאי שלא ביטח את עצמו, או שפיגר בתשלום דמי ביטוח לא יזכה בגימלאות במקרה של פגיעה בו... הוראות אלו הכתיבו את התשובה שניתנה, משהועלו על- ידי נתבעים טענות על דבר ניכוי הגמלה "התיאורטית", כלומר הגימלה שהייתה משתלמת אילו היה קיים ביטוח, מן הפיצויים. ונראה שהדעה המסתמנת, לעניין זה, היא כי אין המזיק יכול להעלות טענה כנגד ניזוק -עובד עצמאי- שלא פעל לבטח עצמו מלכתחילה. אפשר להצדיק דעה זו על- ידי עצם הרעיון המונח ביסוד ניכוי הגימלאות מן הפיצויים, הלא היא זכות השיפוי של המוסד כנגד המזיק, משלא צפויה למזיק תביעה מטעם המוסד לביטוח לאומי, ממילא אין הצדקה לנכות את הגימלה, שלא תשתלם, מן הפיצויים." ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף ( מהדורה רביעית, חיפה, התשנ"ח,1997). 54. ההנמקות שצויינו לעיל, יש בהן גם כדי להשיב על טענת הנתבעת באשר להפרת חובה חקוקה, המזכרה אותה לטענתה באפשרות של ניכוי רעיוני. איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה, חוק הביטוח הלאומי נועד להגן גם על אינטרס של המבטח, אשר ישא לא ישא בתשלום מקום בו המבוטח שילם את תשלומי הביטוח הלאומי. אין כל מקום לסברה האמורה, מטרתו של חוק הביטוח הלאומי הינה סוציאלית, כאשר חובת הביטוח נועדה להגן על העובדים עצמם ועל הציבור כולו, אשר תהא לו הכנסה גם בשעת צרה ויפים בעניין זה הדברים שהובאו בסיכומיה של הנתבעת. אותן הנמקות לניכוי אינן קשורות בהטבה כלשהי שמבקש המחוקק להיטיב עם המבוטח, אלא כאמור טעמן במניעת כפל תשלום וממילא חובת התשלום אינה נוגעת לעניין, שכן אם המבוטח לא נשא בתשלומי הביטוח, ממילא לא עומדת הנתבעת בפני הסיכון של חזרה אליה ובמקרה שהמבטחת באה בנעליו של המעסיק, אשר לא נשא בתשלומי המל"ל, עומדת אותה הנמקה אשר עמדה בבסיס פסק הדין בעניין רע"א 8204/09. מכאן, כאשר סעיפי החוק הרלוונטיים לעניין חובת תשלום הביטוח הלאומי לא נועדה להגן על אינטרס של הנתבעת, ממילא לא התקיימו יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה. סוף דבר, 55. לאור כל המכלול, אין מקום לניכוי רעיוני של תקבולי המל"ל ולפיכך, על הנתבעת לפצות את התובע בסכום שנקבע לעיל, דהיינו סך של 183,840 ₪. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע וכן בשכ"ט ב"כ בשיעור של 13% בצירוף מע"מ מהסכום שנפסק. ביטוח לאומיחובת המעביד