השופט י' זמיר: 1. המערער, מורה בבית הספר שבכפר תמרה, הינו עובד המועצה המקומית תמרה. הוא הועמד לדין לפני בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. כתב התובענה האשים אותו כי "עשה מעשה או התנהג באופן שפגע במשמעת עובדי הרשות המקומית", בניגוד לסעיף 9(1) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978, וכי "התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד הרשות המקומית", בניגוד לסעיף 9(3) לאותו חוק. בית הדין הרשיע אותו בשתי העבירות. על כך הוא מערער. 2. התובענה הוגשה על-ידי המועצה המקומית תמרה לאחר שהמערער פירסם והפיץ ברחבי הכפר שלושה כרוזים כתובים בערבית, בתקופת החודשים ינואר עד מרץ 1994. בכרוזים אלה, החתומים על-ידיו בתוארו כמורה בבית הספר התיכון שבכפר, הוא מתח ביקורת קשה, לא רק עניינית אלא גם אישית, על המועצה המקומית שנבחרה בתמרה, לרבות ראש המועצה וממלאי תפקידים בכירים במועצה, כשהם נקובים בשמותיהם. לפי התובענה, כרוזים אלה כוללים "דברי דיבה והשמצות קשות". הכרוזים ארוכים ומפורטים. די לתאר אותם בקיצור, כפי שעולה מן התרגום לעברית, שהמערער לא חלק על דיוקו. הכרוז הראשון התייחס למצב החינוך בתמרה. הוא מבקר בחריפות את רמת החינוך, את המורים ואת התנאים הפיזיים, וכן את האחראים למצב. הוא אומר עליהם כי "אין משהו שמעניין אותם חוץ מכסאות, ומשכורת ו... אחוז הפנסיה". על ראש המועצה המקומית הוא אומר כי "מה שמתרחש הוא הרס חיי תינוקותינו ברשלנות" ראש המועצה. הוא "אינו בר-יכולת לשאת באחריות זו". ועל מה הם מקבלים משכורת: "האם על משחק הקלפים וקניית גירים"? הכרוז השני עוסק בעיקרו במינויים למועצה המקומית. על פלוני, הנקוב בשמו, הוא אומר כי נהפך "ממגן על הפקידים והפועלים לשוח של הפקידים". בהתייחסו להרחקתו של פקיד פלמוני מתפקידו, הוא שואל מדוע נעשה הדבר: "האם משום שלא הלך עם ש"ס או עם" ראש המועצה? ובסיום, לאחר שהוא מביע את אהבתו לכפר ואת תקוותו לעתיד טוב יותר, הוא קורא: "בואו נזרוק על מזבלת ההיסטוריה את כל הטפילים והסוחטים והאינטרסנטים אשר הופיעו מאחורי גבינו". בכרוז השלישי, שנכתב לאחר הרצח במערת המכפלה, הוא קושר את הרצח לענייני המקום. וכך הוא שואל: "מיהו הפושע האמיתי? האם הוא זה שלחץ על ההדק או זה שהאיץ בו ונתן לו את העידוד והקול בבחירות? כך שכל מי שנתן את קולו למפלגות הציוניות אחראי לפוגרום זה, או אפילו הוא גם ברוך גולדשטיין!" על אלה שבחרו במפלגות הציוניות הוא אומר: "באיזה פנים אתם תפגשו את האלוהים לאחר שאתם נתתם את הלגיטימציה לרוצחי עמי ושוחטיו?" והוא קורא לבני הכפר: "הרחיקו את המפלגות הציוניות וזנבותיהם ואל תסכימו למחיר שמציע לכם" ראש המועצה. עוד הוא אומר דברים קשים על ראש המועצה על הא ועל דא, ובכלל זה הוא כותב, בלשון ציורית: "האם הוא עושה נופש ונח אחרי מסג' בבית מלון 'הכוכבים' רח' דוד מס' 15 קומה שביעית חדר 61? או שהוא בתחנת משטרת קרית חיים ביחידה הארצית לחקירות שוחד?" ועוד כהנה וכהנה, על שוחד ושחיתות המיוחסים לראש המועצה, ובסופו של הכרוז הקריאה: "תתפטר, תתפטר, תתפטר". על יסוד הדברים האלה פסק בית הדין כי המערער פגע במשמעת הרשויות המקומיות ואף התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד הרשות המקומית. 3. המערער, אף אם הוא מצטער על הדברים, עדיין טוען לזכותו לומר אותם, וזאת בשם חופש הביטוי. התשובה לטענה זאת ניתנה על-ידי בית הדין למשמעת: חופש הביטוי אינו זכות מוחלטת. הוא כפוף למגבלות שנועדו להגן על זכויות של אחרים ועל אינטרסים של הציבור. לפיכך הבעיה האמיתית של חופש הביטוי היא הבעיה של גבולות החופש או, לשון אחר, האיזון הראוי בין החופש לבין המגבלות. לדוגמה, חופש העיתונות ניתן להגבלה, כידוע, אם קיימת ודאות קרובה של סכנה ממשית לשלום הציבור. במקרה שלפנינו, השאלה העומדת על הפרק היא שאלת האיזון בין החופש של עובד הציבור להביע את דעתו ולפרסם אותה ברבים, ככל אדם אחר, לבין החובות המוטלות עליו כפועל יוצא מן המעמד של עובד הציבור. מן המפורסמות הוא כי המעמד של עובד הציבור נושא עמו מערכת של זכויות וחובות מיוחדות למעמד זה. יש חובות המעוגנות בחיקוקים, יש שנקבעו בהלכה ויש הנובעות מחוזה העבודה. הן כוללות את מצוות המשמעת, את חובת הנאמנות, את האיסור לקבל מתנות בקשר לעבודה, את המגבלות על פעילות מפלגתית, ועוד. ויש בהן המשליכות גם על חופש הביטוי של עובד הציבור. אכן, כאשר אדם נעשה עובד הציבור, הוא מקבל על עצמו, בין יתר החובות, גם מגבלות על חופש הביטוי. מגבלות אלה משקפות את היחס הראוי בין העובד לבין מעביד בדרך כלל, בשירות הציבורי כמו במיגזר הפרטי. אך, נוסף לכך, הן נדרשות גם על-ידי האינטרס הציבורי בתיפקוד ראוי ובתדמית הולמת של השירות הציבורי. 4. אם כן, השאלה היא מה האיזון הראוי בין חופש הביטוי של עובד הציבור לבין המגבלות המוטלות על חופש זה. שאלה זאת נדונה באופן יסודי וסוכמה באופן ברור על-ידי בית-משפט זה בעש"מ 5/86 ספירו נ' נציב שירות המדינה (להלן - עניין ספירו [1]). בפסק-דין זה נדון ערעור של עובד המדינה שהורשע על-ידי בית הדין למשמעת על דברים שפירסם ברבים. הוא שלח למערכות עיתונים מכתבים, לצורך פירסום, ובהם ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה ונקיטת עמדה בשאלות פוליטיות. האם יש בכך משום עבירה של התנהגות באופן הפוגע במשמעת שירות המדינה והתנהגות שאינה הולמת את התפקיד של עובד המדינה? הנשיא שמגר השיב בחיוב. הוא הציג את השיקולים החלים בעניין זה ואת הכללים הנגזרים מהם. על יסוד כללים אלה נדחה הערעור ואושרו הפיטורים של המערער. אין אני רואה צורך להציג כאן את ההלכה שנפסקה בעניין ספירו [1]. הדברים כתובים ובהירים ונגישים לכל המעוניין. גם אין אני רואה צורך להוסיף עליהם ואין אני רואה מקום לשנות מהם. הם מייצגים את המשפט המצוי והרצוי. אין לי לומר אלא זאת, שההלכה בעניין ספירו [1], אף שנפסקה לגבי עובדי המדינה, חלה גם על עובדי הרשויות המקומיות, בשינויים המחויבים. עבירות המשמעת לפי סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), זהות לעבירות המשמעת לפי סעיף 17 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, לא רק בתוכן אלא גם בלשון. ברור לעין כי המחוקק התכוון להחיל על עובדי הרשויות המקומיות אותן נורמות של התנהגות החלות על עובדי המדינה. אכן, מבחינה מהותית לא צריך להיות הבדל בין אלה לבין אלה: בדרך כלל, התנהגות שאינה הולמת את התפקיד של עובד המדינה, אף אינה הולמת את התפקיד של עובד הרשות המקומית. 5. מכאן שאין לי אלא ליישם את ההלכה שנפסקה בעניין ספירו [1] על המקרה שלפניי. נראה לי בבירור כי לפי הילכת ספירו [1] יש מקום להרשיע את המערער, כפי שספירו הורשע, בעבירות של התנהגות באופן הפוגע במשמעת ושל התנהגות שאינה הולמת את התפקיד. אמנם בא-כוח המערער הצביע על הבדלים מסוימים בין המקרה של ספירו לבין המקרה שלפניי. אך ההבדלים אינם מהותיים, ומכל מקום הם מאזנים אלה את אלה. בעניין ספירו [1] המערער היה עובד במחלקת הסברה; במקרה שלפניי הוא מורה בבית-ספר תיכון. וכי אפשר לקבוע בצורה ברורה מי מהם מחויב יותר לרסן את עצמו מבחינת הנוסח והתוכן של הביקורת הפומבית? בעניין ספירו [1] היה לדברים שפורסמו ממד פוליטי בולט וחזק יותר; אך, לעומת זאת, במקרה שלפניי הביקורת הייתה לא רק עניינית אלא גם אישית, והיא נוסחה בלשון בוטה וגסה. אי-אפשר למדוד את הדברים בפלס. העיקר הוא שברור לגמרי כי הדברים שהמערער כתב ופירסם אינם עולים בקנה אחד עם חובת הנאמנות של עובד רשות מקומית כלפי נבחרי הציבור באותה רשות והממונים עליו מטעם הרשות. יש בהם, לא רק משום פגיעה אישית בנבחרים ובממונים, אלא גם משום פגיעה ביחסי העבודה הראויים ברשות, בתדמית הרשות ואפילו בכבודו של הציבור שבשמו הם פועלים. אכן, אפשר לומר שהדברים פוגעים באופן ממשי, ברמה של ודאות קרובה, בירות הציבור. אמנם אי-אפשר למדוד במדויק את מידת הוודאות ואת עוצמת הפגיעה הצפויה. כך הדבר לא רק במקרה זה, אלא גם במקרים אחרים של שימוש לרעה בחופש הביטוי. אך אפשר וצריך להעריך, במידת הסבירות, את מהות הפגיעה. כמבחן אפשרי, גם אם לא בלעדי, ניתן לשאול כיצד ייראו פני הדברים אם ההתנהגות הנדונה תיעשה נורמה כשרה ומקובלת. האם השירות הציבורי יוכל לתפקד כראוי וכנדרש אם עובדי ציבור ישמיעו, מעשה שיגרה, ביקורת על הרשות הציבורית ועל הממונים עליהם באופן פומבי ובלשון גסה, כפי שעשה המערער? 6. אין צורך לומר כי השירות הציבורי, וכל מי ששמלא תפקיד במסגרת שירות זה, בין נבחר ובין ממונה, צריך להיות חשוף לביקורת ציבורית. אולם לא אלמן ישראל: יש מי שתפקידם לבקר, אך הם, להבדיל מאחרים, צריכים לתעל את הביקורת באפיקים פנימיים. אכן, גם הרשות הציבורית אמורה לנהוג בעובד הציבור בתבונה ובאיפוק. אין לדקדק עמו, קלה כחמורה, בעניין זה. לא כל ביטוי של ביקורת ייחשב עבירת משמעת ויצדיק הליכי משמעת. אך התבטאויות בוטות וגסות כמו אלה שיצאו מאת המערער, פעם אחר פעם, אינן מתיישבות בשום אופן עם מעמדו, תפקידו וחובותיו כעובד הציבור, קל וחומר כאיש חיוך במערכת הציבורית. לפיכך אני דוחה את הערעור על ההרשעה. 7. הערעור מופנה גם כלפי העונש. וזה העונש שבית הדין למשמעת גזר על המערער: "1. פיטורין על תנאי, והתנאי הוא כי במשך 3 שנים לא יעבור כל עבירת משמעת על הסעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978. 2. הפקעת חלק השישי של המשכורת לתקופה של שישה חודשים. 3. להתרות בנאשם כי עצם העסקתו כעובד ציבור בכלל וכמורה שמופקד על חינוך הדור הצעיר, עליו לשפר את התנהגותו ולהימנע מנקיטת לשון בוטה ומעליבה כלפי המועצה וחבריה ומלבקר את מעשיהם ומדיניותם בפומבי, אלא בדרכים הנאותות, המקובלות והחוקיות. 4. לפרסם את פסק הדין ואת גזר הדין באותו עתון בו פרסם את שלושת הכרוזים. התובעת תפרסם את פסק הדין עם גזר הדין בשטח המועצה. מחוץ למסגרת אמצעי המשמעת המפורטים לעיל התחייב הנאשם להתנצל לפני ראש המועצה והמועצה, ובית הדין מקווה שאכן יעמוד בהבטחתו זו". המערער טוען כי העונש חמור יתר על המידה. הוא מצביע על שיקולים שיש בהם כדי להטות את הכף לקולה. ראשית, זו הפעם הראשונה שהמערער עבר עבירת משמעת. שנית, הוא חשב בתום-לב, לאחר שהתייעץ בעניין זה, כי מותר לו להשמיע ביקורת פומבית, כפי שהשמיע. שלישית, אף לאחר שפורסם הכרוז הראשון, לא הופנתה אליו אזהרה שהוא עובד על כללי המשמעת. ורביעית, הוא מתחרט ומצטער על מה שעשה. אכן, כל אלה הם שיקולים לקולה. אך בית הדין למשמעת התחשב בהם וציין במפורש כי בשל כך הוא מקל בעונשו של המערער. איני סבור כי בית הדין למשמעת החמיר בעונשו של המערער במידה המצדיקה התערבות בעונש זה. 8. אף-על-פי כן, אני רואה מקום להתערב בעניין הקשור לעונש, אף שלא הוצג על-ידי בית הדין כחלק מן העונש, הוא עניין המשכורת של המערער בתקופת ההשעיה. לעניין זה אמר בית הדין, לקראת סיום גזר הדין, כך: "כל תקופת השעייתו של הנאשם הוא יהיה זכאי למשכורת בשיעור 50% ממשכורתו הקובעת כמורה". בא-כוח המערער טוען כי בית הדין לא היה מוסמך לפגוע במשכורת של המערער בתקופת ההשעיה. הוא מצביע על סעיף 17 של חוק הרשויות המקומיות (משמעת), המפרט את אמצעי המשמעת שבידי בית הדין, אחד לאחד. בין השאר, הסעיף מסמיך את בית הדין להחליט על "הפקעת משכורת עד החלק השישי ממנה לתקופה שלא תעלה על ששה חודשים". אכן, הפקעה כזאת נכללת בגדר העונש שהוטל על-ידי בית הדין על המערער. אך סעיף 17 אינו כולל סמכות לקצץ, נוסף לכך, במשכורת בעבור תקופת ההשעיה. מכאן, לטענתו, שבית הדין טעה כאשר החליט כי המערער לא יקבל בתקופת ההשעיה אלא מחצית המשכורת. בכך לא דייק בא-כוח המערער. סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) קובע כי הוראות חוק שירות המדינה (משמעת) יחולו גם על עובדי הרשויות המקומיות, בשינויים מסוימים. בין השאר, חלות על עובדי הרשויות המקומיות הוראות חוק שירות המדינה (משמעת) בנוגע להשעיה, לרבות סעיף 49. לפי סעיף 49(א), עובד שהושעה יקבל בששת חודשי ההשעיה הראשונים מחצית ממשכורתו הקובעת, "וממועד זה ואילך תשולם לו משכורתו הקובעת המלאה...". אולם, כפי שסעיף 49(ב) מוסיף, "התשלום על פי סעיף זה יהיה תשלום זמני וכפוף להחלטה הסופית של בית הדין למשמעת או נציב השירות, לפי הענין". משמע, בית הדין למשמעת מוסמך לפי החוק להחליט, בין השאר, כי העובד לא יקבל משכורת במשך תקופת ההשעיה, או כי יקבל רק משכורת חלקית. אם כך, בית הדין למשמעת היה מוסמך, במקרה שלפניי, להחליט מה שהחליט לעניין משכורתו של המערער בתקופת ההשעיה. 9. אולם במהלך הדיון לפניי הודיע בא-כוח המערער, להפתעתי, כי בעניין זה קיים פסק-דין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. הוא הציג לפניי עותק שלפסק הדין: תב"ע נד/997/3, 12/2680, מיום 27.6.94. מסתבר כי המערער, לאחר שהושעה מעבודתו בעקבות פירסום הכרוזים, הגיש לבית הדין האזורי לעבודה תביעה לביטול ההשעיה. במהלך הדיון לפני בית הדין לעבודה הושג הסכם פשרה בין המערער לבין המועצה המקומית תמרה. לפי ההסכם, המערער יהיה מושעה מעבודתו עד לסיום ההליכים בקובלנה המשמעתית שהוגשה נגדו. עם זאת, כפי שנקבע בסעיף 2 להסכם, "המועצה המקומית תמרה תשלם למבקש שכר מלא לתקופת ההשעיה החל מ-1.7.94 (לרובת משכורת חודש יוני המשולמת בתחילת יולי) ועד לסיום ההליכים, כאמור לעיל". בית הדין לעבודה נתן להסכם זה תוקף של פסק-דין. למרבה הפליאה, גזר הדין אינו מתייחס כלל לפסק הדין של בית הדין לעבודה, ואף בא-כוח המערער לא התייחס לפסק-דין זה בהודעת הערעור שלו, אלא רק, במפתיע, תוך כדי הטיעון בעל-פה. ביקשתי מבא-כוח המערער להסביר מדוע הוא מעלה טענה זאת בעת הדיון, ולא העלה אותה בהודעת הערעור, ולא קיבלתי תשובה. לפיכך אני יכול להניח כי אין זו אלא התרשלות בהכנת הערעור. כך או כך, ניתן היה לדחות טענה זאת משום שאין היא נכללת בהודעת הערעור. עם זאת, אני סבור כי לא יהיה זה ראוי להתעלם מפסק הדין שלבית הדין לעבודה. לפיכך אני מחליט לקבל את הערעור בנקודה זאת, ולפסוק לעניין שכרו של המערער בתקופת ההשעיה בהתאם לאמור בסעיף 49 לחוק שירות המדינה (משמעת), לאמור: המועצה המקומית תמרה תשלם למשיב בעבור ששת חודשי ההשעיה הראשונים מחצית ממשכורתו הקובעת כמורה, וממועד זה ואילך, עד סוף תקופת ההשעיה, תשלם לו את מלוא משכורתו הקובעת כמורה. 10. סוף דבר, אני דוחה את הערעור על ההרשעה. אני דוחה גם את הערעור על גזר הדין, לבד מן הערעור בנוגע למשכורת בתקופת ההשעיה. המערער יהיה זכאי לקבל מן המשיבה מחצית המשכורת הקובעת בעבור ששת חודשי ההשעיה הראשונים ואת מלוא המשכורת הקובעת בעבור תקופת ההשעיה שמן החודש השביעי ואילך. עובדי ציבורנאמנות