א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (השופטים שילה, דודקביץ ויפרח), בע"א 4057-08-07, שניתן ביום 25.10.07 על-דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. ב.עיקרי ההליכים בתמצית אלה הם: (1) המבקש, אדריכל, תבע את המשיבות בבית משפט השלום בראשון לציון לתשלום שכר טרחה בגין עבודות תכנון שנעשו על-ידיו. בפסק דין חלקי מיום 16.8.05, מפי השופט קסירר נתקבלה התביעה, ונקבעו אמות מידה לחישוב התשלום; מונה מומחה מטעם בית המשפט לחישוב הספציפי. בפסק דין משלים מיום 2.4.06 נקבע הסכום לתשלום, וכן נפסקו שכר טרחה והוצאות. בהחלטה נוספת, מיום 8.5.06, תוקן פסק הדין המשלים, ולהלן ניתנה פסיקתא. (2) המשיבים עירערו לבית המשפט המחוזי. בדיון ביום 25.10.07 הוצע על-ידי בית המשפט, כי "הצדדים יסמיכו את ביהמ"ש לפסוק לפשרה בערעור זה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, באופן שהמשיב יחזיר סכום ששיעורו בין 25% ל- 45% מהסכום שקיבל על פי פסק הדין". הצדדים הסכימו לכך, ולאחר מכן טענו לגוף הערעור. (3) בפסק הדין מאותו יום (25.10.07) נאמר: "... אנו מורים כי המשיב יחזיר למערערים סכום של 38% מהסכום שקיבל על פי פסק הדין קמא, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שבו קיבל את התשלום על פי פסק הדין קמא". לא ניתן צו להוצאות. (4) המבקש עתר להבהרת פסק הדין או לתיקונו, בטענה כי על החזר 38% לחול רק על הסכום הפסוק בקשר לשכר עבודתו של המבקש, ולא על אגרות וכן שכר טרחה בהוצאה לפועל. המשיבות התנגדו, וטענו כי על פי הנפסק יש להשיב 38% מהסכום שקיבל המבקש על פי פסק הדין, קרי, כל סכום. בהחלטה מיום 21.11.07 קבע בית המשפט, כי הדין עם המשיבים, והוסיף: "הצעתנו לצדדים היתה ברורה וכך גם פסק הדין. על פי הסכמת הצדדים ועל פי פסק הדין יש להחזיר סכום המבוסס על התשלום המלא שקיבל המבקש לפי פסק הדין, בין אם מדובר בקרן בין אם מדובר בשכר טרחה והוצאות". על כן נדחתה הבקשה. ג.מכאן הבקשה הנוכחית, בה נטען, כי פסק הדין לא נומק, כי היו בו קביעות מנוגדות ל"הסכמה" הדיונית וקביעת המהוות חריגה מגבולות הסבירות, וכי פסק הדין "מנותק מהמצב המשפטי ומהמסכת העובדתית שנקבעה, ומנוגד להם". נטען, כי לא ניתנה כל הסכמה שפסק הדין יינתן בלא הנמקה, כי לא היה מקום לפסוק החזר סכומים שהמבקש הוציא מכיסו בנסיון גביה (אגרות ושכר טרחה והליכי הוצאה לפועל), וכן נטען כנגד עצם הדרך של קביעת הסכום בפשרה, ואף כנגד עובדות שונות בתוך קרבי הסכסוך שבין הצדדים. ד.(1) אין מקום להיעתר לבקשה. אין היא מגלה עילה להתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, שכנודע ההתערבות הערעורית בו מצומצמת מאשר בערעור רגיל, ותחומה לחריגה קיצונית ביותר במסקנות. לא כל שכן כאשר המדובר בגלגול שלישי של התיק (גם אם לא של פסיקת הפשרה), שלגביו עצמו התערבות ערעורית באה אך כאשר על הפרק שאלה משפטית או ציבורית חשובה. שתי משוכות הן איפוא, והן לא נעברו בבקשה זו. הבקשה גופה אף אינה נדרשת לשאלת גדרי ההתערבות בפסק דין שניתן בפשרה, והריהי בחינת "שלח לחמך על פני המים", שמא יעלה הרצון. אך הנידון דידן, אף שאני מניח כי הוא "בוער בעצמותיו" של המבקש, אינו מצדיק התערבות לא בגלגול שלישי לעיצומו של התיק, ולא על פי טיבו הספציפי המכוון נגד פסק דין על דרך הפשרה. לעניין גדרי ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ראו ע"א 1639/07 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה, פ"ד נג(1) 337 (השופטים אילן וטירקל) (1999); רע"א 4044/94 בוקרה נ' סגל, פ"ד נח(6) 894 (2004); רע"א 1157/04 נאסא ווטרי ישראל נ' שחורי (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) (2005); רע"א 9311/04 רונן נ' סמואל (לא פורסם) (2005); רע"א 11579/05 ניידות חב"ד נ' חנניה (לא פורסם) (2006) והאסמכתאות דשם (פסקה ט'); רע"א 682/07 לבייב נ' גילר (לא פורסם) (2007); בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2, 2004), 211; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 331-330; קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 15 - תשס"ז-2007), 1241. אוסיף, כי קיומה של הכרעה חדשה בערעור שלא נכללה בהכרעתה של הערכאה הראשונה אינה מוציאה את הבקשה לבית משפט זה מכלל גלגול שלישי (השופט - כתארו אז - ריבלין בבש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם) (2005)). (2) אף לעיצומם של דברים, הסכמת הצדדים מצאה ביטויה בפרוטוקול בית המשפט המחוזי, ואין בה כל סייג למעט קביעת רצפה ותקרה לפשרה, כפי שצוטט מעלה. אכן, כמות שצוין בפרשת רונן נ' סמואל הנזכרת, אין בסעיף 79א' חובת הנמקה שבדין, ו"'הרעיון הוא - הסמכת בית המשפט להכריע בסכסוך שביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות בכלל, אלא על יסוד הערכת השופט בדבר סיכויי התיק, שבעלי הדין מוכנים לסמוך עליה מראש' (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 167 בעמ' 155 ...הדעת נותנת, כי הסכמת הצדדים יכולה לכלול הנמקה (ראו סעיף 24(6) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968); אך משלא הותנה הדבר, לא היתה כל חובה, ואכן בתי המשפט אינם מרבים כמדומני בנימוקים בהקשר סעיף 79א'"; כך דומני - במיוחד כשהמדובר בערכאת ערעור. אכן, בפרשת ניידות חב"ד נ' חנניה ציינתי, "כי דעתי שלי נוטה לסבור שככל הניתן יש מקום להנמקה גם בפסקי דין הבאים על דרך הפשרה, אך כמובן מרווח שיקול הדעת רחב ותלוי נסיבות אף הוא". ואכן, אציין כי כך לדעתי יותר בתיקי ערכאה ראשונה, ופחות בתיקי ערעור, ומכל מקום הדבר אכן תלוי נסיבות והסכמה; לעניין הנמקה בכלל ראו רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17 (2004). (3) זה המקום לחזור על העצה היעוצה, שניתנה בפרשת אגיאפוליס (השופט אילן בעמ' 347), וכן בפי המחברים בן-נון וגבריאלי, "ייקוב הדין את הפשרה", הפרקליט מ"ו (תשס"ב-תשס"ג), 257, וראו גם עניין בוקרה נ' סגל בעמ' 899 "כי ראוי לצדדים המסכימים על הסמכת בית המשפט לפי סעיף 79א' למקד מראש את העניינים שיידונו בהליך כזה, וכי ייעשה מאמץ להבהיר מעיקרא את המסגרת הדיונית באופן מפורט, נוכח חילוקי דעות אפשריים" (פרשת לבייב נ' גילר). הדברים נאמרים מתוך רצון, מזה, לעודד שימוש בסעיף 79א', שיש בו, במקרים המתאימים, יעילות וחסכון זמן שיפוטי וגם ממד ערכי, ומזה, למנוע חילוקי דעות מיותרים. (4) בנידון דידן לא סויגה ההסכמה, כאמור, אלא באשר לרצפה ולתקרה. לא דובר בבית המשפט המחוזי - על פי הפרוטוקול - על הנמקה, ולא על פיצול לפי רכיבי החבות, בין סכום עיקרי, שכר טרחה, הוצאה לפועל וכיוצא בזה, ופסק הדין עצמו דיבר בלשון פשוטה וברורה על "38% מהסכום שקיבל (המשיב - א"ר) על פי פסק הדין קמא...". פשיטא שאין מקום לפתוח עתה את קרבי הסכסוך ולפשפש בהם, משל חזרנו לא רק לפסיקה על ערך הפשרה, אלא לערכאה הראשונה. ו.כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה. חובת ההנמקההוצאה לפועל