1.עניינה של תביעה זו הוא סעד פיצויים אותו מבקשת התובעת בגין הוצאתה לפנסיה מוקדמת שלא עפ"י הכללים המקובלים: ללא שימוע וללא כל תאום עמה כנדרש לגבי עובדים במגזר הציבורי.סעד נוסף אותו מבקשת התובעת הוא הגדלת שיעור גמלתה ב-4% בגין מצב בריאות לקוי כמקובל לגבי עובדי המדינה עפ"י הוראות התקשי"ר. רקע עובדתי א.התובעת,ילידת 17.1.36 , הועסקה אצל הנתבעת מיום ה-5.7.87 ועד ליום 31.7.99 סה"כ 145 חודשים . ב.יחסי העבודה בין התובעת לנתבעת מוסדרים בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 29.4.81 ,המעניק ,בין היתר,לעובדיו ולתובעת בכלל זה, פנסיה תקציבית. ג.ביום 1.7.99 שלחה הנתבעת הודעה בכתב לתובעת על הוצאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת החל מיום 1.8.99 . ד.התובעת הוצאה לפנסיה מוקדמת החל מיום 1.8.99 . במועד פרישתה היתה בת 63 שנה+6.5 חודשים. ה.שיעור הגמלה שנקבע לתובעת,כעולה ממכתב הנתבעת, המסכם את תנאי פרישת התובעת, מיום 1.8.99 , הסתכם ב 26.8% לפי הפירוט הבא: 24.1% מכוח שנות שירות ו- 2.7% תוספת "מיוחדת" המחושבת על בסיס שנות שירות הפוטנציאליות שנשארו לתובעת עד גיל פרישה .קרי תוספת המשתלמת עבור התקופה שבין גיל הפרישה בפועל של התובעת (63 וחצי) לבין גיל הפרישה המכסימלי עפ"י חוק - 65 שנה.(סה"כ 17 חודשים) ו.ממכתב הנתבעת הנ"ל עולה כי לתובעת נקבעה דרגת פרישה 14+ וכן שולמו לה: מענק מחלקה (בגין ימי מחלה שלא נוצלו) ימי חופשה וקצובת ביגוד והבראה וזאת בהתאם לתקופת עבודתה, על בסיס מאזן ימי החופשה ההבראה וקצובת הביגוד המגיעים לה בקיזוז תשלומים יחסיים ששולמו לה עבור מרכיבים אלה טרם פרישתה . טענות התובעת 2.טענתה העיקרית של התובעת: הוצאה לפנסיה מוקדמת על ידי הנתבעת באופן חד צדדי ללא תאום עמה ,ללא הסכמתה ושלא על פי הכללים המקובלים לגבי עובדים במגזר הציבורי המיועדים לפרישה. איש מאנשי ההנהלה לא שוחח עמה ,למעט מזכירת המנגנון ששאלה אותה באופן סתמי, ביולי 99 ,אם היא רוצה לצאת לפנסיה ,שאלה שעליה התובעת ענתה בלאו מוחלט. לטענת התובעת הודעה פורמלית בכתב בה פורטו תנאי פרישתה נמסרה לה רק ביום פרישתה ממש ב- 1.8.99 . כמו כן טוענת התובעת כי עמדת הנתבעת לפיה הוצאת התובעת לגימלאות במסגרת צמצומי כ"א נעשתה כמתחייב מההסכם הקיבוצי אינה נכונה כלל .לטענת התובעת סעיף 16.1 להסכם הקיבוצי מלמד כי "העובדים ייפרשו לגימלאות לפי העקרונות והכללים והנהלים הנהוגים בבתי חולים ממשלתיים..", ואלה לטענת התובעת מצויים בהוראות סעיף 85.52 לתקשי"ר. ההוראות התקשי"ריות קובעות כי על האחראי לכ"א מוטלת חובה לבוא בדברים עם העובד קודם ההחלטה להוציאו לפנסיה מוקדמת ולקבל הסכמתו ,דהיינו התובעת הייתה זכאית לשימוע כהלכתו ,לרבות הודעה מוקדמת, כדי ליתן לה שהות להכין טיעוניה. ויתרה מכך מוסיפה התובעת בהוראות התקשי"ר בפיסקאות 82.526 ו-85.527 נקבע כי לעובד קיימת זכות ערר על ההחלטה להוציאו לפנסיה מוקדמת. לפיכך משלא פעלה הנתבעת לפי הוראות ההסכם הקיבוצי והוראות התקשי"ר זכאית התובעת לפיצויים. מעבר לסעד הפיצויים טוענת התובעת לסעד נוסף: הגדלת שירות מטעמי בריאות בשיעור של 4% כמקובל לגבי עובדי מדינה.טענת התובעת היא כי לו הייתה הנתבעת פועלת כדין ומודיעה לה מבעוד מועד על רצונה להוציאה לפנסיה מוקדמת הייתה התובעת ממצה זכות זו . טענות הנתבעת 3.הנתבעת דוחה את טענות התובעת. כעולה מסעיפים 20 -21 לתצהיר ה"ה אורנה כהן,משנכ"ל ואמרכלית הנתבעת,פעלה הנתבעת לפיטורי העובדת בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי .להלן פרטי הסעיפים- סעיף 20 : "יצוין כי לפי כללי ההסכם הקיבוצי ,נציגי הוועד וההסתדרות הם אשר בהסכמתם ניתן לגרום לצמצומי וח אדם ואין שום מקום לקיום דיונים מיוחדים עם העובדים,לבטח לא כשלא מדובר בפגיעה בזכויותיהם כפי שאפרט להלן ." סעיף 21: "משכאמור היתה כבר החלטה עוד משנת 1997 להוציאה לגמלאות ,הסכימו הועד וההסתדרות להצעתי אך זאת בתנאי כי תחשב התובעת כאילו יצאה לגמלה בגיל 65 ,היינו כאילו צברה את כל הזכויות המרביות לכך,למרות שאותה עת לא היתה התובעת בת 65 ." נושא פיטורי התובעת הועלה גם בישיבה בפני וועד העובדים ונציגי ההסתדרות ביום 25.5.97 (סעיף 8 לתצהיר ה"ה אורנה כהן) . כ"כ נושא המשך עבודת התובעת אצל הנתבעת הובהר לתובעת, כעולה מעדות התובעת עצמה מיום 4.3.002 (דף 3 שורות 17-18) ובמכתב מיום 16.11.97 (נספח ג' לתצהיר התובעת) עליו ,לטענת הנתבעת, חתמה התובעת והודתה בכך בחקירה הנגדית אף כי טענה בשלב מאוחר יותר בחקירה הנגדית כי חתימתה זוייפה. עוד טוענת הנתבעת כי היא " איננה מעסיקה ציבורית והוראות התקשי"ר לא חלות עליה" (סעיף 9 לסיכומי הנתבעת) ו "אין שום מקור חוקי לחובה להתייעץ עם עובדת מה היא מעדיפה פיטורין בגיל 63 או הוצאה לפנסיה בגיל זה" (סעיף 11 לסיכומי הנתבעת) פסק הדין 4.השאלה העיקרית , אליה נדרש בית הדין,במקרה שלפנינו , היא האם הליך הוצאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת,שנעשה על בסיס הוראות ההסכם הקיבוצי היה הליך תקין ובאיזו מידה ,אם בכלל , נפגעו זכויותיה של העובדת. 5.יצוין כי בדיון מוקדם ,שהתקיים בבית הדין ביום 11.4.00, נחלקו הצדדים בפרשנות סעיפי ההסכם הקיבוצי המתייחסים לפיטורים ופרישה לגמלאות .בדיון נקבעו הפלוגתאות הבאות: א.האם הוצאת התובעת לגמלאות ביום 1.8.99 ,טרם מלאו לה 65 שנה,היה שלא כדין.לעניין זה האם נכונה טענת הנתבעת כי התובעת פרשה לגמלאות בהתאם לסיכום עם וועד העובדים לפי ההליך הקבוע בהסכם הקיבוצי. ב.ככל שיקבע כי הוצאת התובעת לגמלאות נעשתה שלא כדין מהו השיעור הפיצוי לו זכאית התובעת בגין הוצאתה לגמלאות. ג.האם זכאית התובעת להגדלת שיעור הגמלה עקב מצב בריאותי לקוי כנהוג לגבי עובדים המועסקים בשירות המדינה 6.לפיכך בית הדין ידון בשאלת תקינות הליך הוצאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת , בטענות הצדדים ובסעדים הנתבעים. תקינות הליך הוצאת התובעת לפנסיה מוקדמת-זכות השימוע 7.לית מאן דפליג כי לתובעת לא נערך שימוע,בעקבות החלטת הנתבעת להוציאה לפנסיה מוקדמת. מאידך הליך הוצאת התובעת לפנסיה מוקדמת ע"י הנתבעת נעשה בתיאום עם וועד העובדים וההסתדרות בהתאם להוראות סעיף 14.1 להסכם הקיבוצי. על מנת להכריע אם הליך הוצאת התובעת לפנסיה מוקדמת היה תקין ,למרות אי עריכת השימוע , ובאיזו מידה ,אם בכלל, נפגעה התובעת בעקבות כך ואו לחלופין אם ההליך לא היה תקין בגין אי עריכת שימוע האם ניתן לרפא פגם זה לאחר יציאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת , על בית הדין לתת מענה לשאלות הבאות: א.האם הנתבעת, על אף הוראות ההסכם הקיבוצי, לא חרגה מחובתה כגוף דו-מהותי כאשר לא ערכה לתובעת שימוע ? ב.האם הפרה של חובת השימוע מבטלת בהכרח את החלטת הנתבעת להוציא את התובעת לפנסיה מוקדמת? ג.מהי מידת הפגיעה ,אם בכלל, מאי עריכת שימוע לתובעת? 8.נקדים ונאמר שהנתבעת ,כגוף שחלים עליו כללי המינהל הציבורי, בהיותו גוף המעניק שירותים לציבור, כפופה לכללי המשפט המנהלי ,בין היתר, לחובת תום הלב וההגינות כלפי העובדים המועסקים על ידה,חובה המוטלת גם על העובדים על בסיס עקרון ההדדיות. במאמר שפרסם הנשיא בדימוס מנחם גולדברג "תום לב במשפט העבודה " ,בספר בר ניב עמוד 139 ,בעמוד 145 מציין הכותב כי על המעביד מוטלת חובה ,לשמור על הגינות וסדרי מינהל תקינים בכל הליך פיטורים.חובה זו הינה חלק מחובת הגוף הציבורי לבצע חוזה עבודה בתום לב. לית מאן דפליג כי זכות השימוע ,במסגרתה יכול העובד להעלות את טענותיו טרם יוכרע גורלו , הינה זכות בלתי נפרדת מהגינות וסדרי מינהל תקינים במסגרת תום הלב ההדדי הנדרש הן מן המעביד והן מן העובד . נכונים דברים אלה גם במקרה שלפנינו: הליך הוצאת התובעת לפנסיה מוקדמת הינו הליך הדומה להליך פיטורים,שבעטיו חלה על הנתבעת חובת ההגינות ותום הלב שבמסגרתה כלולה ,כאמור,גם חובת השימוע. זכות השימוע הינה גם זכות יסוד של העובד המוקנית לו גם מכח כללי הצדק הטבעי, המחייבים מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו,בכל הליך מינהלי בעל אופי שיפוטי או מעין שיפוטי, בטרם יוכרע גורלו. פרופ' יצחק זמיר ,בספרו הסמכות המינהלית,הוצאת נבו תשנ"ו, כרך ב,עמוד 797 ,כותב, תחת הכותרת "פגיעה כעילה לשימוע" את הדברים הבאים: "במשך שנים רבות החיל בית המשפט את חובת השימוע רק על הליכים מינהליים בעלי אופי אופי שיפוטי או מעין שיפוטי .עד אשר נתגבשה הדעה כי אין הצדקה להבחין בעניין זה בין הליכים בעלי אופי שיפוטי או מעין שיפוטי לבין הליכים מינהליים. בבג"צ 3/58 ברמן נגד שר הפנים מצטט י. זמיר את השופט זילברג: "לא יורשה גוף אדמיניסטרטיבי ואפילו אדמינסטרטיבי טהור (לא מעין שיפוטי) לפגוע באזרח פגיעת גוף,רכוש,מקצוע,מעמד וכיוצא בזה אלא אם כן ניתן לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה" . די בדברים אלה כדי לקבוע כי אי מימוש זכות השימוע לתובעת הוא בבחינת פגם בתקינות הליך הוצאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת. הנתבעת לא יכלה להתנות פיטורים, לרבות הוצאה לפנסיה מוקדמת, בהסכם ללא זכות שימוע, משום שמדובר בזכות המעוגנת בכללי הצדק הטבעי ונגזרת מחוק יסוד כבוד אדם וחירותו ועולה גם מהפסיקה (ראה למשל ע"ע 231/99 אורי חייק נ' שירות התעסוקה ,סעיף 14 לפס"ד של כבוד השופטת ע פוגל , בו קבעה השופטת לעניין מתן זכות השימוע "בהיות המשיב גוף ציבורי, הוא כפוף לכללי המשפט המנהלי, ועליו לנהוג בתום לב ביחסי העבודה",כך גם בבג"צ 4497/00 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' שר האוצר בסעיף 14 לפס"ד של כבוד השופטת דורנר נקבע כי: " תכליתה העיקרית של זכות הטיעון היא להבטיח כי רשות מינהלית תשקול את מהלכיה באופן מושכל, תוך שהיא ערה למכלול ההשפעות העשויות להיות להחלטתה על הנפגעים ממנה"). עם זאת מן הראוי למצות הדיון ולבחון את מידת פגיעתה של התובעת ואת הריפוי המתאים לפגם שנפל. תנאי הפרישה לגמלאות 9.המסגרת החוזית המסדירה את יחסי העבודה בין התובעת לנתבעת מעוגנת בהסכם קיבוצי מיוחד, מיום 29.4.81 ,שנחתם בין הנתבעת-העמותה לבריאות הנפש "עזרת נשים"-ביה"ח הרצוג ,לבין ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י וועד עובדי בית החולים הרצוג . להסכם שלושה סעיפים עיקריים הרלבנטים לענייננו: סעיף 2.2 הדן על כללי ותנאי העבודה של עובדי בי"ח הרצוג,סעיף 14.1 הדן בהליכי פיטורים , וסעיף 16.1 הדן בפרישה לגמלאות.להלן פרטי הסעיפים: בסעיף 2.2 נקבעו כללי ותנאי העבודה: "הצדדים מסכימים כי תנאי העבודה של העובדים החלים על כלל בתי החולים הממשלתיים ,למעט תנאי עבודה להם זכאים עובדי בתי חולים ממשלתיים מכח היותם עובדי מדינה כגון הנחות בהתקנת טלפון,הנחות בשימוש בטלפון,הטבות מבנק יהב וכד',יחייבו גם בבית החולים אלא אם כן הוסדרו במפורש בהסכם זה . בסעיף 14.1 בנושא פיטורין והתפטרות נקבע כי: "ההנהלה תוכל לפטר עובד קבוע לאחר דיון עם הועד וההסתדרות בהעדר הסכמה על הפיטורין יועבר העניין להכרעת הבורר,או הבוררים,שיתמנו כאמור בסעיף 13.7" מנגד בפרק 16 ,תחת הכותרת- גמלאות- בסעיף 16.1 נקבע: "העובדים יפרשו לגמלאות לפי העקרונות ,הכללים והנהלים הנהוגים בבתי החולים הממשלתיים ,והזכויות תשולמנה לעובד שפרש ע"י ההנהלה מתקציבה,בשיעורים ובמועדים הנהוגים בבתי החולים הממשלתיים במועד הפרישה". 10.לכאורה ברישא של סעיף 2.2 הנ"ל נקבע כי תנאי העבודה החלים בבתי החולים הממשלתיים, קרי הוראות התקשי"ר, חלות בהתאמה גם על עובדי בית החולים הרצוג ובין היתר גם הוראות התקשי"ר בסעיף 85.52 ,המתייחסות להליך הפרישה המוקדמת אולם בסיפא של סעיף 2.2 הנ"ל נקבע מפורשות כי קיימת הסתייגות לפיה הוראות התקשי"ר אמנם יחולו " אלא אם כן הוסדרו במפורש בהסכם זה " .ואכן הנתבעת נהגה כמתחייב מהוראות המפורשות כפי שנכתבו בסעיף 14.1 לפיו, כאמור, "ההנהלה תוכל לפטר עובד קבוע לאחר דיון עם הועד וההסתדרות " ורק במקרה של מחלוקת הליך הפיטורים יעבור לבורר מוסכם".במילים אחרות העובד משולל כל יכולת התערבות בהחלטה על עצם פיטוריו .מנגד בסעיף 16 מתחייבת הנתבעת להפריש עובד לגמלאות בתנאים ובכללים הנהוגים בבתי חולים ממשלתיים . 11.לעניין תנאי הפרישה,לרבות דרגה ואחוזי פרישה נהגה הנתבעת בהתאם ובדומה למקובל לגבי עובדי המדינה בבתי חולים ממשלתיים אולם התעלמה מנושא הגדלת שירות(קרי הגדלת אחוזי פרישה) מטעמי בריאות, אליהם טוענת התובעת לסעד הנוסף על סעד הפיצויים. אשר לכללי הפרישה הנהוגים בשירות המדינה,דהיינו הוראות התקשי"ר בסעיף 85.52 ,הדנים על חובת האחראי לבוא בדברים עם העובד המועמד לפרישה מוקדמת לרבות זכויותיו של העובד לשימוע ולערר על החלטה להוציאו לפנסיה מוקדמת,אלה לא קויימו ע"י הנתבעת בנימוק כי היא " איננה מעסיקה ציבורית והוראות התקשי"ר לא חלות עליה" ו "אין שום מקור חוקי לחובה להתייעץ עם עובדת .." (סיכומי הנתבעת סעיפים 9,11).משמעותם של דברי הנתבעת היא מתן פרשנות מצמצמת להוראות ההסכם הקיבוצי באופן שהנתבעת היא המחליטה הבלעדית באשר להוראות שיש לקיימן והוראות שאין לקיימן. יתרה מכך להגנתה טוענת הנתבעת כי היא אינה מעסיקה ציבורית ולכן הוראות התקשי"ר אינן חלות עליה .בית הדין אינו מקבל את עמדת הנתבעת בדבר אי הכרתה בהוראות התקשי"ר בנימוק כי היא אינה גוף ציבורי מאחר והנתבעת עצמה קבעה בהסכם כי תנאי וכללי פרישתם של עובדים בבית החולים הרצוג יהיו בדומה לאלה הנהוגים בבתי החולים הממשלתיים ובפרט שמקור הוראות התקשי"ר המתייחסות לפרישה מעוגנות בעיקרן בחוק שירות המדינה גמלאות התשל"ג 1973 ,שכל כולו דן בפרישת עובדים שחלים עליהם תנאי פנסיה תקציבית כאשר הנתבעת בהסכם הקיבוצי ,עליו חתמה יחד עם הסתדרות העובדים וועד העבדים , התחייבה בפני העובדים המועסקים על ידה ,ובכלל זה גם התובעת לפרישה בתנאי פנסיה תקציבית.במילים אחרות הנתבעת אינה יכולה לטעון מחד על אי הכרה בתקשי"ר ובהוראות המעוגנות בחוק שירות המדינה גמלאות בנימוק שהיא אינה גוף ציבורי ומאידך לאמץ מתוכו רק את הכללים הנוחים לה.יתר על כן ההסכם הקיבוצי אינו יכול להתפרש באופן שיצמצם את תחולת כללי הצדק הטבעי .בבג"צ 531/79 סיעת הליכוד נגד ע. פ"ת, פ"ד לד(2) 566, עמ 574-575,הדן בין היתר בסוגיית כללי הצדק הטבעי וזכות הטיעון מצטט ,בעניין זה , נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק דיון מבג"צ 634/78: "נדונה הוראה בתקשי"ר לפיה במקרה של הוצאה מוקדמת של עובד לגמלאות, יש להעניק זכות טיעון לנציג המעביד ולנציג ארגון העובדים. לא נקבע דבר באשר לזכות הטיעון של העובד עצמו. נטען כי מלשון "ההן" של התקשי"ר המעניק זכות השמעת טענות לנציג המעביד ולנציג ארגון העובדים נלמד "הלאו" בדבר זכות העובד עצמו. לא קיבלנו טיעון זה. קבענו כי "המטרה החקיקתית" לא היתה לשלול את זכות הטיעון של העובד המוענקת לו על-פי הדין הכללי, אלא להעניק זכות טיעון לגורמים הנזכרים. נמצא, כי השאלה שיש להשיב עליה היא אם לאור מטרתו של המחוקק ורקעה של הסוגיה, יש לפרש את הוראות החוק כהוראות ממצות הדוחות את עקרונות הצדק הטבעי שמחוצה להן, או שיש לפרש את הוראות החוק כמגבשות את עקרונות הצדק הטבעי הכלולים בהן, אך המותירות את תחולתם של הכללים שאינם כלולים בהן, תוך חיים בצוותא, זה ליד זה, של הסדרים סטטוטוריים והסדרים הלכתיים". (נציין כי בשנת 1978 לא היו מצויות בתקשי"ר הוראות בדבר זכות השימוע כפי שהן מופיעות בו היום) . סיכומו של עניין, יצאנו למדים כי אחיזתם של מקורות זכות השימוע איתנים הם ושואבים את כוחם מכללי הצדק הטבעי,חובת תום הלב, הנאמנות ביחסי הצדדים, כללי המנהל הציבורי החלים על גוף דו מהותי ואף משתרעים על מעביד פרטי. מכאן שלא היה טעם בעמדת הנתבעת בהצגת ההסכם הקיבוצי כמקור לאי עריכת שימוע. תיקון הפגם ונזקי התובעת בהליך הוצאתה לפנסיה מוקדמת 12.אשר לשאלה האם ניתן לרפא את פגם אי עריכת השימוע, זו הינה חלק משאלה בסיסית יותר המתייחסת לנפקות ההפרה של חובת השימוע רוצה לומר האם ההפרה מבטלת את ההחלטה מעיקרה ? בעניין זה קבע השופט לנדוי בבג"צ 118/80 גרינשטיין נ הפרקליט הצבאי הראשי,פ"ד לה (1) 239, 246: "לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא המבחן אינו נוקשה אלא גמיש ויחסי.הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה".... ומוסיפה השופטת דורנר בבג"צ 4497/00 הסתדרות הכללית החדשה נ שר האוצר פ"ד נו (3) 608, בצטטה את בג"צ 3486/94 מסלחה נ' ועדת תיכנון ובנייה נחל עירון פ"ד מח (5) 251: "לפי התיאוריה של הבטלות היחסית ,יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן ע"י בית המשפט) לנסיבות המקרה.והעניין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה.בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה..מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה.יש נסיבות בהן אף שחובת השימוע המוקדם הופרה לא יראה בית המשפט לבטל את ההחלטה.כך עם מניעת השימוע לא גרמה עוול.." יפים דברים אלה בנסיבות המקרה שלפנינו . אי עריכת השימוע גרמה אמנם נזק אך זהו נזק בר תיקון שאין בו כשלעצמו,כפי שיפורט בהמשך, כדי להצדיק את ביטול החלטת הנתבעת ובפרט שאין התובעת מבקשת לחזור לעבודתה. אין גם טעם רב בקיום הליך שימוע לתובעת לאחר שזו כבר יצאה לפנסיה וכל מבוקשה הוא פיצוי כספי ולא חזרה לעבודה ,אף כי הפסיקה ,הרבה בנושא ,קבעה כי ניתן לקיים שימוע גם לאחר הגשת הליך משפטי ובכך לרפא את הפגם של שימוע לקוי (ראה בג"צ 649/93 עמוס ברכה נ' שר התקשורת פ"ד מח (3) 661). ביצוע שימוע לאחר פרישת התובעת הוא חסר משמעות ובפרט שהסעדים המבוקשים כאמור ע"י התובעת הוא סעד פיצויים וסעד הגדלת שירות מטעמי בריאות ולא חזרה לעבודה. מכאן שעל בית הדין לשאול באיזו מידה נפגעה התובעת מאי קיום מימוש זכותה לשימוע וכיצד ניתן לרפא את נזקי ההפרה .כעולה מסיכומי הנתבעת והתובעת, התובעת הייתה מודעת היטב למצבה ולמעמדה המעורער אצל הנתבעת ובפניות רבות הן בכתב והן בע"פ נמסר לה כי ישנה כוונה לסיים את עבודתה .נושא פיטורי התובעת הועלה בישיבה בפני וועד העובדים ונציגי ההסתדרות ביום 25.5.97 (ראה סעיף 8 לתצהיר ה"ה אורנה כהן) כ"כ נושא המשך עבודת התובעת אצל הנתבעת הובהר לתובעת, כעולה מעדות התובעת עצמה מיום 4.3.002 (פרוטוכול עמוד 3 שורות 17-18) ובמכתב מיום 16.11.97 (נספח ג' לתצהיר התובעת) עליו ,לטענת הנתבעת, חתמה התובעת והודתה בכך בחקירה הנגדית אף כי טענה בשלב מאוחר יותר בחקירה הנגדית כי חתימתה זוייפה.יתר על כן הנתבעת מתוך התחשבות במצבה של התובעת החליטה "מתוך מחווה אישית ולמרות התלונות נגדה לתת לה הזדמנות אחר הזדמנות להשאר בעבודתה "(סעיף 5 לסיכומי הנתבעת ,סעיף 4 לתצהיר ה"ה כהן) ולהמשיך ולהעסיק את התובעת עד למעבר לגיל 60 על מנת לאפשר לה לצבור שנות פנסיה נוספות.ולא רק זאת אלא שבחישוב הפנסיה נלקחו בחשבון שנות עבודה פוטנציאליות של התובעת כך שפרישת התובעת נעשתה כאילו הייתה בת 65 .על כך לא הלינה התובעת ואף הגיעה למוסכמה עם הנתבעת בעניין זה.מכאן מגיע בית הדין למסקנה כי זכויותיה של הנתבעת בעניין חישוב אחוזי גימלתה מכח שנות שירות לא רק שלא נפגע אלא שהתובעת קיבלה את מלוא מיצוי אחוזי הפנסיה מכוח שנות שירותה אצל הנתבעת.עם זאת הוצאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת מנעה ממנה השתכרות מעבודה עד גיל 65, קרי 17 חודשי עבודה בגינם הפסידה התובעת את ההפרש הקיים בין הפנסיה שקיבלה לבין השכר שהייתה אמורה לקבל לו המשיכה את עבודתה עד גיל 65 ,דהיינו הפער הנוצר בין 26.8% פנסיה ממשכורתה הקובעת למשכורתה בפועל, אותה היתה משתכרת אילו השלימה את תקופת העבודה. בדיעבד לאחר ששמענו את טענותיה של התובעת לא מצאנו שהיה בהם כדי להביא להמשך העסקתה אף אילו איפשרו לה לטעון טענותיה, בזמן בפני הגורם המתאים.אכן נכון שהופרה כלפיה ,כאמור, זכות הטיעון. יחד עם זאת אי מתן הזכות לא גרם לפגיעה מהותית .מכאן מגיע בית הדין למסקנה כי הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה שלפנינו יעמוד על סך 10,000 ₪ שהוא בקירוב כ 3 משכורות. זכאותה של התובעת להגדלת שירות מטעמי בריאות 13.אשר לפגיעתה של התובעת בעניין הגדלת שירות מטעמי בריאות .ההוראות התקשי"ריות המסדירות את הוראות בדבר הגדלת שירות בגין מצב בריאות, שנקבעו ע"י נציבות שירות המדינה-בהתאם לסעיף 100 ב' לחוק שירות המדינה גמלאות התש"ל 1970 ,הן הוראות פיסקה 85.144 (ד): "פרישה לקצבה לרגל מצב בריאות לקוי או נכות: אם בעת פרישתו של עובד לקצבה היה מצב בריאותו שלו או של בן זוגו לקוי ולליקוי זה השפעה על יכולת השתכרותו שלו או של בן זוגו, ו/או ישנן בגין מצב הבריאות הוצאות מיוחדות, רשאית הוועדה להמליץ על הגדלה של על 4%, או הגדלה בשיעור של 1% לכל 10% נכות שנקבעו לעובד הכל לפי השיעור הגבוה יותר בגין מצב בריאותו של העובד עצמו; הגדלה בשיעור של עד 6$, או הגדלה בשיעור של 1% לכל 10% נכות שנקבעו לעובד הכל לפי הגבוה יותר בגין מצב בריאות לקוי של העובד ובן זוגו. הגדלה בשיעור של עד 3% בגין מצב בריאותו של בן הזוג בלבד. האמור לעיל; מותנה בכך, שאין העובד או בן זוגו מקבל תשלומים כשלהם ממקור אחר, בגין מצב בריאותם הלקוי". 14.יצוין כי נציב שירות המדינה ,מכוח הוראות סעיפים 100 (א) ו 100 (ב) לחוק שירות המדינה גמלאות, הוא המוסמך היחידי להחליט על הגדלת שירות . הנציב,לצורך קבלת החלטה בעניין זה, מסתייע בועדה מייעצת לגמלאות הפועלת על יד נציבות שירות המדינה. פעולות הועדה המייעצת לגמלאות (להגדלת שירות בגין מצב בריאותו של עובד,להלן הועדה) מוסדרות בפסקאות 85.141 ו 85.144 לתקשי"ר. הועדה ,שאחד מחבריה הוא רופא המדינה,פועלת ליד נציב שירות המדינה ומתפקידה להמליץ בפני נציב שירות המדינה על הגדלת שירותו של עובד מחמת מצב בריאותו . בהוראות פיסקה 85.144(ד) נקבע כי השיעור המכסימלי להגדלה בגין מצב בריאות של העובד(ו/או בן זוגו) הוא 4% "מותנה בכך, שאין העובד או בן זוגו מקבל תשלומים כלשהם ממקור אחר, בגין מצב בריאותם הלקוי" . במקרה שלפנינו הגיע בית הדין למסקנה כי שלילת זכותה של התובעת לשימוע מנעה ממנה את מימוש זכותה להגשת בקשה להגדלת שירות מסודרת במועד (6 חודשים לפני הפרישה המיועדת) עם זאת בית הדין שולל את דרישתה של התובעת לפיה על בית הדין להתערב בהחלטת הנתבעת להגדיל את קצבתה של התובעת בשיעור המירבי של 4% .ההגדלה כאמור נתונה על פי חוק בידי נציב שירות המדינה שהחלטתו מתקבלת על בסיס המלצה של ועדה רפואית מייעצת. מכאן שעל הנתבעת למנות ועדה רפואית מייעצת ולפעול בהתאמה לסמכותו של נציב שירות המדינה.אין זה מתפקידו של בית הדין לקבוע בשלב הזה מה יהיה שיעור הקצבה המוגדלת בגין מצב בריאות שייקבע. לפיכך וכדי לתקן את הפרת זכות השימוע בענין זה מטיל בית הדין על הנתבעת לבחון את בקשת התובעת להגדלת שירות בתוך 60 יום יום מתן פסק הדין. 15.סוף דבר. בית הדין מקבל את תביעת התובעת לפיצוי בגין אי עריכת שימוע וקובע סך של 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום. לעומת זאת בית הדין דוחה את דרישת התובעת להגדלת שירות בשיעור מירבי של 4% ומפנה את התובעת לועדה רפואית מייעצת שתוקם מטעם הנתבעת ותמליץ, בפני ראש הנתבעת, על שיעור הגדלת השירות, מטעמי בריאות.לפיכך על הנתבעת ,כדי לתקן הפגם שנפל ,באי הבאת עניינה הרפואי של התובעת בחשבון בקביעת שיעור הפנסיה ,להביא העניין בפני ועדה רפואית וזו היא שתקבע את השיעור ואת מועד התחולה תוך שהיא משווה לנגד עיניה את הוראות התקשי"ר. הועדה תכונס ותתן החלטה תוך 3 חודשים מהיום. 16.לאור הפגמים שנפלו בטיפול הנתבעת בענין התובעת אנו מחייבים אותה בהוצאות משפט בסך 2,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום. המגזר הציבורישימוע