השופטת נ' אפל-דנון פסק-דין זה ניתן בהודעת צד שלישי ותביעה שכנגד ששלח בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ (להלן - בנק העצמאות) לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - בל"ל או הבנק) ב15.8.1998-. העובדות שתוארו בפסק-הדין שניתן בתביעת התובעים נגד בנק העצמאות הן אותן העובדות בהודעת צד שלישי ולפיכך אין צורך לחזור עליהן. בנק עצמאות טוען כלפי בל"ל כי הוא אחראי ישירות לכך שכספי ההמחאות לא הגיעו לידי התובעים. מעשיו של הבנק בגינם הגיעו כספי ההמחאות לידי אדם שאיננו הנפרע מהווה הפרת חובת זהירות כלפי בנק עצמאות וכן הפר חובה חקוקה וכן הפר כללי נוהל ונוהג בנקאיים. נטען כי אחריות בל"ל נובעת מהעוולות הבאות: (א) לא קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי לקוחותיו התובעים בכך שבפתיחת החשבון של התובעים לא דרש ולא קיבל את כל הפרטים הדרושים לזיהוי בעל החשבון כפי שנקבע במפורש בסעיף 11(א) לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981. (1) לפי תקנות 2(1), 2(2) ו-2(3) לתקנות שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981 חייב בנק לרשום את מספר זהות הלקוח, שמו ושם קודם (אם ישנו) כתנאי לפתיחת החשבון. בנק חייב לאשר כי שם שמסר לקוח פוטנציאלי הוא שמו האמיתי. על הבנק לדרוש כי הלקוח החדש יזהה את עצמו בעזרת מסמך רשמי ובר תוקף. הדבר קיבל ביטוי בתקנה 4(א) לתקנות שיקים ללא כיסוי. כך גם ר' בן-אוליאל במאמרו "פתיחת חשבון - אחריות בנק וסיכון בנקאי" [4], בע"מ 140: "אצלנו... על הבנק לבקש מן הלקוח מסמך רשמי, בר תוקף, הכולל את תמונתו וחתימתו של הלקוח החדש. המסמכים העונים על דרישות אלה הם תעודת זהות ישראלית לגבי אזרחים ישראלים, ודרכון חוץ, לגבי אזרחים זרים". רשלנות מצד בנק בעניין זה עלולה לגרום נזקים לאחרים ולגרום לכך שהבנק יפסיד הגנה סטטוטורית על-פי פקודת השטרות (בן-אוליאל, במאמרו הנ"ל [4], בעמ' 140). סבן לא נדרש לזהות את בעל החשבון בתעודת זהות, כמתחייב. אשר לסבן עצמו מעידה גב' קנר כי סבן היה לקוח של הבנק, ולכן זוהה על-ידיהם שלא באמצעות תעודת זהות (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 16.9.1999, שורות 30-31). ראה עדותה של גב' בילדר, פקידה בסניף אחיעזר של בל"ל, לפיה אין דרך נוספת לזיהוי והיא חייבת בכל מקרה את תעודת הזהות (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 16.9.1999, שורות 4-5 ועמ' 28 שורות 24-26). לגב' בילדר לא הייתה תשובה מדוע לא קוימו הוראות החוק והנהלים הבנקאיים ככתבם וכלשונם לעניין זיהוי בעל חשבון על-פי תעודת זהות ולעניין רישום פרטים מלאים של הלקוח בכרטיס דוגמת החתימה. גב' בילדר הצהירה בסעיף 5ז לתצהירה כדלקמן: "הבנק קיבל את הצעתו של סבאן ופתח על שמם של בני הזוג מזור חשבון... ולצורך כך הוכן על ידי כרטיס דוגמת חתימה ובו צוינו פרטיהם של בני הזוג מזור (שמותיהם, כתובתם ותעודות הזהות שלהם)". זאת בשעה שבכרטיס דוגמת החתימה (נספח ב' לתצהיר גב' בילדר) נרשמה רק תיבת דואר של מזור ולא כתובת מלאה. (2) לפי תקנות 2(4) ו-2(5) לתקנות שיקים ללא כיסוי חייב בנק לרשום את מענו הרשום של לקוחו ומענו להמצאת דברי דואר כתנאי לפתיחת חשבון ללקוח. ראה דברי בן-אוליאל, במאמרו הנ"ל [4], בעמ' 88-89: "מען הלקוח הוא יסוד חשוב לזיהויו ומאפשר, בראש ובראשונה, את המשך ניהולם של יחסים תקינים בין בנק ללקוח. אך ליסוד זה יש ליחס חשיבות גם לגבי גילוי הטעיות מצד הלקוח. בקיצור ניתן לומר, שרישום לא מדויק של מען הלקוח עלול לגרום נזקים לבנק, ללקוח עצמו ולזולת... משלוח הודעה על יתרת חשבון והעיון בה מאפשרים ללקוח לגלות כי הבנק שילם מחשבונו עבור שיקים גנובים או מזויפים". בעניין זה העידה גב' קנר, שהייתה בזמן הרלוונטי מנהלת מחלקת לקוחות פרטיים ומורשית חתימה בסניף אחיעזר של בל"ל בבני ברק: "אנחנו מסתפקים בכל מקרה בתיבת דואר... לי אין ניתונים על הלקוח, זה לא רלוונטי, בהחלט מקובל לכתוב תיבת דואר. היתה לנו הכתובת של מיופה הכוח" (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 16.9.1999, שורות 12-24). בסעיף 2 בעמ' 1-431 לנוהל המפקח על הבנקים מחודש אוגוסט 1991 (עמוד אחרון למוצג ת/11) שחל על בל"ל בזמן הרלוונטי (הנוהל הבא אחריו הוצא בחודש אוקטובר 1994, כעולה ממוצג ת/11), נקבע כי לאחר פתיחת החשבון יש לאמת את כתובת המגורים של הלקוח. בל"ל לא עשה זאת: "לאחר פתיחת חשבון, יש לאמת את כתובת המגורים כפי שנרשמה בטופס הבקשה, על ידי משלוח הודעה ללקוח לפי אותה כתובת, המאשרת את פתיחת החשבון". (3) גם בעמ' 4 לצרופה לנוהל 110/86 (מוצג נ/3) בפרק הדן בכרטיס דוגמת חתימה נקבע: "גב הטופס נועד לרשום פרטים נוספים של הלקוחות, כמתחייב מתקנות חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. חלק זה של הטופס חייב לכלול את פרטי כל בעלי החשבון, בעלי ענין, מיופי כוח והחותמים בשם ללא יוצא מן הכלל. יש לרשום כתובת מגורים מלאה על גב דוגמת החתימה גם במקרה שהלקוח מציין תיבת דואר או מבקש לא לשלוח אליו דברי דואר. כתובת המגורים תירשם עפ"י תעודת הזהות של הלקוח". למרות שהדבר נקבע בנוהלי בל"ל עצמם, הסתפקה גב' קנר בכל מקרה בתיבת דואר. יש לציין כי בל"ל לא הציג נהלים שונים לפתיחת חשבון באמצעות מיופה-כוח. (ב) בל"ל נמנע מלבדוק חשדות למרות שהתנהגותו של סבן המתווך חרגה באופן ברור מדרך רגילה של ניהול עסק והייתה צריכה להדליק אור אדום אצל הבנק. על-פי תצהיר גב' קנר באותם חשבונות בהם ניתן ייפוי-כוח לסבן הוא ניתן בשלב מאוחר לפתיחת החשבון, ואילו על-פי עדותה בחקירה נגדית ניתן ייפוי-כוח לסבן באותם חשבונות במעמד פתיחת החשבון בנוכחות בעלי החשבון. מכאן, שהעובדה שבמקרה זה הגיע סבן לבדו לפתוח חשבון על שם אחרים צריכה הייתה להדליק נורה אדומה בבל"ל, מאחר ונהג כאן באופן יוצא-דופן משום שהופיע ללא הלקוחות. בעדותה אמרה גב' קנר שמדובר בייפוי-כוח נוטריוני, למרות שבעדותה לא ציינה שכאשר הופיע עם הלקוחות וקיבל ייפוי-כוח לפעול בחשבונותיהם לא היה לו ייפוי-כוח נוטריוני: "למיטב זכרוני בחשבונות שונים אשר נפתחו בבנק על ידי לקוחות שונים ועל שמם סבאן שימש כמיופה כוח מטעם בעלי החשבון" (סעיף 5.6 לתצהירה). בהמשך לאותו סעיף הצהירה גב' קנר, כי: "זכור לי היטב כי אלה [החשבונות, אליהם התייחסה בחלק הראשון של הסעיף - נ' א' ד'] נפתחו על ידי בעליהם ובמעמדם וכי רק בשלבים מאוחרים יותר נכנס סבאן לתמונה על ידי כך שניתן לו על ידי בעלי החשבון יפויי כוח". (ג) הפר חובת זהירות בגביית השיקים על-ידי בל"ל. סבן פתח על-פי ייפוי-כוח נוטריוני חשבון על שם מזור בסניף ובאותו יום הופקדה בו המחאה על סך 177,000 ש"ח מסורטטת למוטב בלבד משוכה על בנק עצמאות. יום למחרת הופקדה באותו חשבון המחאה נוספת בסכום זהה אף היא מסורטטת למוטב בלבד ומשוכה על בנק עצמאות. יומיים לאחר הפקדת השיק השני (שלושה ימים לאחר הפקדת השיק הראשון) הגיע סבן לסניף ומשך בשתי משיכות נפרדות סך כולל של 351,000 ש"ח במזומן בשטרות של 100 ש"ח (3,000 ש"ח כבר נמשכו במזומן על-ידי סבן יום קודם). למרות שמדובר בכספי משכנתה לא נשאל סבן לפשר העניין, כשם שלא ניסה בל"ל להתקשר טלפונית עם לקוחו שלו, מזור, או עם הבנק הנמשך. אותם כספי משכנתה שניתנו בשיק למוטב בלבד הוצאו מהחשבון על שם מזור בבנק והועברו לחשבון סבן, כעולה ממוצג נ/5 המצורף כנספח 18 לסיכומים אלה. גב' קנר משיבה לכך: "לא, זה לא רלוונטי מבחינתי, כסף שלקוח משך יכול לעשות מה שהוא רוצה" (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 16.9.1999, שורה 31 עד עמ' 23, שורה 1). בניגוד להלכה, שנפסקה בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט [1], בל"ל פעל מוכנית כאוטומט ובהסתמך על ייפוי-הכוח. תשובת גב' קנר בעניין זה אך מחזקת את המסקנה האמורה, שכן היא נצמדת לנוהל הבנק: "ש. אתם נתתם לסבן 354,000 ש"ח בשטרות של 100 ש"ח, 3 ימים אחרי שהפקיד שיקים של בנק למשכנתאות ועוד בחשבון שנפתח על פי יפוי כוח, זה לא עורר אצלכם חשד. ת. לא זה נוהל הבנק, אם השיקים לא חוזרים אחרי 3 ימי עסקים" (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 16.9.1999, שורה 15). לשאלת בית-המשפט כיצד לגבי השיק השני לא המתינו שלושה ימים אלא יומיים בלבד לא ידעה להשיב גב' קנר אלא בהשערה, כי: "אולי נתבקש אישור" (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 16.9.1999, שורות 6-8). (ד) בל"ל לא בדק את חתימת ההיסב ולא שילם למוטב בלבד. כאשר שיק מוצא למוטב בלבד, הוא חייב להיות מופקד לחשבון על שם המוטב. הבדיקה, אם הנפרע הוא שהסב את השיק, נעשית לפי דוגמת החתימה המצויה בסניף המוטב, אותה משווים עם חתימת ההיסב כאשר השיק מגיע לסניף הבנק של המוטב (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 9.9.1999, שורות 12-13). למרות שחובת בדיקת חתימת ההיסב מוטלת על סניף הבנק אשר בחשבונו מתנהל חשבון הלקוח, אליו מופקד השיק, העידה גב' קנר: "אני לא צריכה להשוות דוגמות חתימות. אני בודקת חתימות רק על שיקים משוכים" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 16.9.1999, שורה 10). למרות זאת עשתה כן במקרה זה. ראה תצהירה בסיפה של סעיף 6.2: "על גבי ההמחאה נחזו שתי חתימות הזהות לחלוטין לחתימותיהם של בני הזוג מזור כפי שאלו הופיעו על גבי יפוי הכוח". עד כאן טענות בנק עצמאות נגד בל"ל. 1. יש ממש בטענה כי בל"ל לא דרש ולא קיבל בעת פתיחת החשבון של התובעים אצלו על-ידי סבן את כל הפרטים הדרושים בחוק. בטופס דוגמת החתימה לא מופיעה כתובתם של התובעים; לא מופיע מספר הטלפון שלהם. טענת בל"ל כי מחדלו לעשות כן בפתיחת חשבון איננו מהווה הפרת חובות כלפי לקוח איננה נכונה. סבן פתח לתובעים חשבון בנק ועל-ידי כך הפך אותם ללקוחות של הבנק. 2. חשבון הלקוח של התובעים בבל"ל נפתח על-פי ייפוי-כוח נוטריוני לסבן. עיון בייפוי-הכוח מראה שלא הייתה לבנק סיבה להטיל ספק בנכונותו של ייפוי-הכוח. הוא נחזה להיות כדין וכלל בתוכו הרשאה לפעולות שגרתיות שונות לרבות פתיחת חשבון על שם התובעים. סבן היה אדם מוכר בסניף ולא אחת ביצע פעולות דומות. 3. השאלה העומדת להכרעה לגבי חובת הזהירות של הבנק היא אם הבנק נקט כלפי לקוחותיו אמצעי זהירות ראויים ככל הניתן והראוי כדי למנוע אפשרות שסבן ירמה אותם ויגזול את רכושם והאם, כמו בפרשת כחולי [1], מדובר במקרה שצריך היה לעורר חשד אצל הבנק כי פעולת ההפקדה והגבייה אינן תקינות והן עלולות לפגוע בזכויות התובעים. ובמילים אחרות, האם מדובר במקרה בו יש להרחיב את חובת הזהירות של הבנק שהייתה מקובלת פעם ולא להסתפק בהקפאתה לחובה סטטית של ידיעה והסתמכות על נימוק פורמאלי כמו קיומו של ייפוי-כוח כשר לכאורה. מה לי כשרות ייפוי-כוח כאשר הפעילות על סמך ייפוי-כוח זה מעוררת חשדות הראויים לבדיקה ולפעמים לבדיקה מיידית לאור הנסיבות. האם זהו המקרה בו יש לומר כי "בנק זהיר לא יגלה אדישות עליו להכיר ואף לחקור את המצב לפני שיחליט להמשיך ולהעניק את שירותיו" (בן-אוליאל, במאמרו הנ"ל [4], בעמ' 140). 4. בנק עצמאות טוען כי פעולת ההיכרות של בל"ל עם סבן הייתה הרסנית. בהשפעתה לא העלו על דעתם להרים טלפון לבעלי החשבון - לקוחותיהם, או לעשות פעולת בדיקה פשוטה אחרת לבירור קיומה של הרשאה וגם לא הקפידו על הנהלים של פתיחת חשבון. לגבי אי-מסירת הטלפון והכתובת של התובעים ניתן לומר כי היה בכך כדי להפר את הוראות החוק, אולם במהירות בה פעל סבן ייתכן ולא ניתן היה למנוע את גניבת הכספים על-ידיו גם אילו הופיעו בכרטיס פתיחת החשבון הטלפון של התובעים וכתובתם. זאת משום שלא קיימת חובה לצלצל אל נותני ייפוי-הכוח הנוטריוני כדי לבדוק אם אכן מסרו את ייפוי-הכוח כשאין חשד שחתימת ההסבה אינה תקינה על פניה, ושימוש בכתובת נעשה רק כאשר שולח הבנק דף חשבון, דבר הנעשה זמן מה לאחר ביצוע הפעולה. 5. האם היה בנסיבות הבאות דבר מה שהיה בו כדי לעורר חשד אצל כל בנקאי סביר ורגיל? בניגוד למקרים הרבים בהם הופיע סבן בבנק לפתיחת חשבון לקוחות יחד עם הלקוחות, כאן הופיע בעצמו. בכרטיס דוגמת החתימה לא מסר את הטלפון של הלקוחות ולא את כתובתם. ביום פתיחת החשבון 29.3.1993 הופקדה בו בשעה 13:48 המחאה מסורטטת למוטב בלבד על שם מזור על סך 177,000 ש"ח. ב-30.3.1993 בשעה 16:20 הופקדה המחאה נוספת בסכום של 174,000 ש"ח מסורטטת לאותו מוטב בלבד. שני הפיקדונות נשברו לתוך החשבון אשר זוכה ב-1.4.1993 בסכום של 351,000 ש"ח. בו ביום, שלושה ימים לאחר הפקדת השיק הראשון ויומיים לאחר הפקדת השיק השני, משך סבן מהחשבון 351,000 ש"ח בשתי משיכות נפרדות במזומן בשטרות של 100 ש"ח. ב-30.3.1993 בשעה 17:10 נמשכו מהחשבון במזומן 3,000 ש"ח. למחרת, ב-1.4.1993 נעשתה משיכה ראשונה של 177,000 ש"ח בשעה 12:25 ומשיכה שנייה של 173,995 נעשתה בשעה 13:13. ההמחאה השנייה נמשכה בטרם עברו שלושה ימים לאישורה. הכספים הוצאו בשני המקרים במזומנים בשטרות של 100 ש"ח. הוצגה בפניי פעולת יומן מ1.4.1993- שעה 12:23 בה נרשמה פעולת יומן דו צדדי לפיה הועברו 177,000 ש"ח מחשבון התובעים לחשבון סבן שלמה (אליהו) ויצחק ביחד (נ/5). בל"ל טוען בסיכומיו כי סבן שלמה הינו אביו של סבן יצחק, המתווך. 6. המכלול הנ"ל של פעולות סבן צריך היה להדליק נורה אדומה אצל פקידי הבנק. ראשית, הבנק לא המתין לתום שלושת הימים לאישור השיק השני. בל"ל לא צריך היה לאפשר לסבן למשוך את הכספים כעבור יומיים, כאשר הנוהל הוא שמחכים שלושה ימים לאישור ההמחאה. שנית, החיפזון בו משך סבן את סכומי המשכנתה צריך היה לעורר חשד. השיקים הופקדו ב-29.3.1993 וב-30.3.1993 והוא משך את הסכום של 351,000 ש"ח ב-1.4.1993 בשתי משיכות בהפרשים של פחות משעה. משיכת כספי משכנתה במזומן והעברתם לחשבון סבן (יחד עם סבן שלמה שלטענת בל"ל הינו אביו) הייתה צריכה לעורר חשד. מדוע כספי המשכנתה בסכום של 351,000 ש"ח צריכים להימשך בחיפזון כזה ועוד במזומן ולא בשיק, ומדוע הם מועברים בו ביום לחשבון סבן? שלישית, העובדה שבעל ייפוי-כוח נוטריוני מושך כספי משכנתה של נותני ייפוי-הכוח בסכום לא מבוטל תוך יום-יומיים במזומן ושמחצית הסכום מועברת לחשבונו חייבת הייתה לעורר חשד אצל פקידי הבנק למרות קיומו של ייפוי-כוח נוטריוני תקין כביכול על פניו. בפרשת כחולי [1] נפסק, כי בנסיבות המקרה היה על הבנק לדעת שקיימת אפשרות ממשית ורצינית לכך שבעל ייפוי- הכוח לא פעל על-פיו מטעם נותן ייפוי-הכוח. ייחוס הידיעה לבנק משמעותו כי היה על הבנק לחשוד שקיימת אפשרות ממשית ורצינית, ובעקבות זאת היה על הבנק לחקור ולדרוש אם אמנם פעל מחזיק ייפוי-הכוח, שהגדיל את חובו של כחולי לבנק ושיעבד מזכויותיו, על-פי הרשאתו של כחולי. לו היה מברר זאת היה מגיע על נקלה למסקנה שבעל ייפוי- הכוח חרג מההרשאה שניתנה לו על-ידי כחולי. 7. בסיטואציה כזו נפסק, כי גם מה שנחזה להיות ייפוי-כוח כללי מוגבל לפעולות למען מייפה-הכוח בלבד. כך דברי כבוד השופט א' ברק בפסק-הדין בערעור נושא הדיון הנוסף בפרשת כחולי [1]: "בעניין שלפנינו, פעל פרוסט [מיופה הכוח - נ' א' ד'] ללא הרשאה מהמערער כחולי [כחולי - נ' א' ד']. עם זאת, ייפוי הכוח יצר הרשאה של פרוסט, מכוח התנהגות המערער כלפי הבנק, שכן ייפוי הכוח הוא כללי. עם זאת, הבנק צריך היה לדעת, כי מה שנחזה כייפוי כוח כללי אינו אלא ייפוי כוח מוגבל לפעולות למען המערער בלבד. בנסיבות אלה פעל פרוסט ללא הרשאה. מכאן מתבקשת המסקנה, כי החיוב בחשבונו של המערער אינו כדין. אכן, פעולת שלוח בגדר הרשאתו 'מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח' (סעיף 2 לחוק השליחות). אך מי שפועל ללא הרשאה - מראש או בדיעבד (סעיף 6 לחוק השליחות) - פעולתו אינה מחייבת ואינה מזכה את ה'שולח'. בהיעדר הרשאה אין יחסי שליחות, ובהיעדר יחסי שליחות אין מי שמתחזה כשלוח יכול להיכנס לחשבונותיו של אחר" (בעמ' 46). ביטוי להלכה זו ניתן גם בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה (להלן - פרשת ורד הלבשה [2]), שם נטל השלוח, בנה של השולחת, שיקים בבעלות אמו, היסבם והפקידם בחשבונו האישי בבנק המערער: "אולם יש להתחשב בפעולה הקונקרטית שמבצע השלוח. בתשתית העובדתית שלפנינו נטל השלוח נכס בבעלות שולחתו והעביר זאת לבעלותו האישית. נראה כי עצם העובדה שהשלוח, מר וייס, היה בעל מעמד בכיר במסגרת פעילותה של השולחת, גב' וייס, איננה מנביעה את המסקנה בעיני צד שלישי סביר, כי הוא רשאי להסב שיקים בהם היא הנפרעת ולהעבירם לבעלותו האישית" (בעמ' 815-816). 8. בפרשת כחולי [1] היה מדובר ביחסי שליחות בין לקוח הבנק, כחולי, לעורך-דין, חתנו, כאשר עוד לפני חתימת ייפוי-הכוח ביצע כחולי פעולות שהקנו לעורך-הדין גישה לחשבונותיו. בפרשת ורד הלבשה [2] היה זה בנה של שולחת אשר פעל בשמה. אף-על-פי-כן נקבע, כי תנאי הכרחי לקיום השליחות הוא שהפעולה היא פעולה רגילה ונהוגה בפעילות השולח: "שונים הם פני הדברים מקום בו השיקים הופקדו לחשבון הפרטי של השלוח. במלים אחרות: הפעולה חרגה, באופן ברור, מהדרך הרגילה של ניהול עסק. היא היתה צריכה להדליק אור אדום אצל הצד השלישי, הבנק. בייחוד כאשר מדובר בסדרת שטרות בהיקף כספי משמעותי להבדיל משיק בודד" (פרשת ורד הלבשה [2], בעמ' 817). במקרה שלפנינו אין בל"ל יכול ליהנות אפילו מן ההגנה שנדחתה בפרשות כחולי [1] וורד הלבשה [2], כי מערכת היחסים בין השולחים מזור לבין השלוח סבן הייתה הדוקה ושהשלוח היה בעל מעמד מיוחד במסגרת פעילותם של השולחים. כאן לא היה שום קשר הדוק בין סבן לבין התובעים. הבנק ידע כי סבן פועל כמתווך אשר הגיע מצויד בייפוי- כוח כללי מאת מזור לפתוח חשבון בנק. בל"ל לא הכירו את מזור כלל. גם אם בל"ל קיימו כדין את נוהל פתיחת החשבון, ונפתח חשבון על שם מזור בסניף אחיעזר, היה על בל"ל לבדוק את הרשאתו של סבן לבצע פעולות חריגות דוגמת אלה שבוצעו על-ידיו במשיכת הכספים. מן הראיות עלה כי פקידי הבנק לא הבחינו בין חשבונותיו האישיים של סבן בסניף לבין חשבונות בהם שימש כמיופה כוח. חובת הבנק הייתה לדעת, בעקבות הילכת כחולי [1], כי ייפוי-כוח כללי מוגבל לפעולות למען מייפה-הכוח. לבל"ל הייתה תפיסה משובשת של יחסי השליחות ומעמדו של סבן באותו חשבון, תוך זלזול באינטרסים של השולח, לקוח הבנק, ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות המוגברת של הבנק כלפי הלקוח שאינו מוכר לבנק ושמישהו פועל בכספיו על-פי ייפוי-כוח, מוציא כל מה שנכנס לחשבון בתוך יומיים ומעביר חלק לחשבונו. 9. בל"ל יכול היה ליהנות מהגנת סעיף 82 לפקודת השטרות לו פעל בתום-לב ובלי רשלנות. לצורך קבלת ההגנה הסטטוטורית של סעיף 82 היה על הבנק לנקוט אמצעי זהירות הדרושים כדי למנוע או לצמצם את הסיכון, שגביית שיק תזיק לבעליו האמיתיים. הבנק חב כלפי הבעלים האמיתיים חובה זו למרות שאינו קשור עמו בקשר חוזה. גם בנק הגובה שיק בנקאי מוגן על-ידי סעיף 82 מכוח סעיף 83, ובלבד שלא התרשל ופעל בתום-לב. וראה לעניין זה דבריו של בן-אוליאל, במאמרו הנ"ל [4], בעמ' 187: "בנסיבות מסוימות, כמו למשל, כאשר פקיד חברה מפקיד שיקים שבהם החברה היא הנפרע, הסכום הנקוב בהם גבוה מאוד והלקוח ממהר למשוך או להשתמש בדרך אחרת בכספים שקיבל בגבייה - עלול להתעורר חשד אצל הבנק כי פעולת הגבייה אינה תקינה וכי היא תפגע בזכויות של אחרים. בנק זהיר לא יגלה אדישות בנסיבות כאלה. עליו להכיר ואף לחקור את המצב לפני שיחליט להמשיך ולהעניק את שירותיו". 10. לסיכום - בנסיבות אלה, הייתה התנהגות סבן צריכה לעורר חשד אצל פקידי בל"ל באופן שהיה מקום לצלצל אל הלקוחות כדי לברר אם סבן פועל בהתאם להוראותיהם כאשר הוא מוציא את הכספים מחשבונם ומעביר חלק מהם לחשבון סבן. לא הייתי אומרת שהבנק פעל כנבל ברשות התורה אבל הבנק עצם עיניים לנוכח נסיבות שהיה בהן כדי לעורר חשד ותמיהה. לאור הראיות וגם לאחר קריאת הסיכומים נראה לי כי הבנק לא התייחס אל התובעים כלקוחות שלו, אלא ראה את סבן כלקוחו היחיד, ולפיכך לא סבר שהוא חב להם חובת נאמנות והגנה על כספיהם. עמדה זאת הוכחה כבלתי נכונה עובדתית, וכבלתי נכונה משפטית. 11. בת"א (ת"א) 104828/97 יעיל נוע (1995) נ' בנק המזרחי המאוחד [3] שניתן לאחרונה על-ידי כבוד סגן הנשיא א' טל בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, התקבלה טענת בנק נמשך בסיטואציה עובדתית דומה, כי על הבנק הגובה לקיים את הבדיקות הצורניות והבדיקות הראשוניות של השיק ולבדוק את כל ההיבטים המתייחסים לנפרע על-פי השיק, שכן הוא הלקוח שלו. "מקובלת עלי טענתו של הנתבע 3 [הבנק הנמשך - נ' א' ד'] כי בתהליך גביית השיקים אין באפשרות הבנק הנמשך לבדוק דברים מסויימים שחובת בדיקתם היא באחריותו של הבנק הגובה, כמו חתימתו של הנפרע, תאריך וגם התאמה של המוטב או הנסב האחרון על גבי השטר למספר חשבון בו מפקידים את השיק כאשר הוא משורטט". 12. זאת ועוד, המטרה לשמה נוהג הבנק ליתן כספי הלוואה המובטחת במשכנתה באמצעות שיקים משורטטים לא סחירים למוכרים בלבד, היא לוודא שכספים אלה יגיעו ליעדם. זאת כדי למנוע טענות מצד המוכרים בקשר למימוש הנכס נושא המשכנתה במקרה של הפרת ההסכם על-ידי הלווים, שהרי הם מתחייבים כלפי הבנק להחזיר לו את כספי ההלוואה במקרה של ביטול חוזה המכר. אולם מן הראיות עלה כי בפועל נוהג הבנק הנמשך למסור את השיק לאו דווקא לידי המוכר, באופן שאין לבנק דרך לוודא שהמוכר מקבל את השיק לידיו, אלא אם כן המוכר או בא-כוחו מתנה חתימתו על ההתחייבות לרישום משכנתה במסירת השיק לידיו. בנסיבות אלה, הידועות לבנק הגובה, מוטלת עליו חובת זהירות מוגברת כאשר המחאה מסורטטת למוטב בלבד נפרעת לא לידיו של המוטב אלא לידי אדם אחר. 13. לאור האמור לעיל, בהתחשב בכך שעיקר הרשלנות נפל על שכמו של בנק עצמאות כפי שציינתי בפסק-הדין של מזור נגד הבנק, ובהתחשב בכך שמדובר בהרחבה של חובת זהירות בנקאית שלא הייתה נהוגה עד לתקופה האחרונה, ומשום כך אין לומר שהיקפה היה ידוע, ברור ומותחם, הייתי מעמידה את תרומת הרשלנות של בל"ל על 20%. 14. בנק עצמאות שלח לבל"ל הודעת צד שלישי בתביעת מזור כלפיו. עילת התביעה של מזור כלפי בנק עצמאות מבוססת על כך שהבנק לא נעתר לבקשת התובעים למחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובתו על שתי הדירות ב-14.3.1993 ולפיכך נתבע לפצותם על הנזק שגרם להם עקב סירובו זה. על בסיס עילת תביעה זו לא היה מקום למשלוח הודעת צד שלישי נגד בל"ל. בנק עצמאות יכול היה וצריך היה להסיר את הערות האזהרה משנתבקש לכך על- ידי מזור, וסירובו לעשות כן איננו מקנה לו שום עילת תביעה נגד בל"ל אשר אין לו יד ורגל בסירובו של בנק עצמאות למחוק את הערות האזהרה ולהקטין את הנזק שנגרם למזור. בנק עצמאות היה השליט היחיד בקבלת החלטה זו, שכפי שציינתי בפסק-הדין לא היה לה כל מקום. לפיכך אין הוא יכול להתחלק עם בל"ל בנזקים שהחלטה זו גרמה לו עקב מתן פסק-דין נגדו לפצות את מזור על התנהגותו הבלתי נאותה כלפיהם. לפיכך אני דוחה מכול וכול את הודעת הצד השלישי ומחייבת את בנק עצמאות בתשלום של 10,000 ש"ח הוצאות לבל"ל. 15. באשר לתביעה שכנגד נגד בל"ל, מאחר שקבעתי שלבל"ל הייתה תרומת רשלנות של 20% בנזק שנגרם לבנק עצמאות, אני מחייבת את בל"ל לשלם לבנק עצמאות סכום של 20% מסכום התביעה שכנגד, דהיינו 70,800 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מקסימלית החל מ-15.8.1998 ועד התשלום המלא בפועל. לסכום זה יש להוסיף 10% שכר טרחת עורך-דין ואגרת משפט. חובת הזהירותבנק