השופט א' מצא: ערעור-ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' אבן-ארי), לפיו נדחתה עתירת-אסירים שהגיש המערער (אסיר בבית הסוהר אשמורת) כנגד סירובו של המשיב (שירות בתי הסוהר) להתיר לו לפרסם טור אישי או כתבות מפרי עטו בעיתון המקומי "אמצע נתניה". רקע בסיסי 2. המערער הוא אסיר המרצה עונשי מאסר שנגזרו עליו בעקבות הרשעתו בדין בשני משפטים: במשפט הראשון הורשע המערער בעבירות מירמה, זיוף מסמכים, התחזות לאחר ובריחה ממשמורת. בגין עבירות אלו נידון (בשלהי שנת 1988) לשש שנות מאסר בפועל ולעונשי מאסר על-תנאי. היה זה עונש המאסר הממשי הרביעי שנגזר על המערער, שלחובתו רשומות הרשעות קודמות בעבירות רבות מאותו הסוג. לאחר שהחל לרצות מאסר זה נמלט המערער מן המשמורת ובהיותו מחוץ לבית הסוהר חזר וביצע עבירות מירמה נוספות. משנלכד, הובא לדין בשנית והורשע בבריחה ממשמורת ובעבירות הנוספות שביצע בתקופת ההימלטות. על הרשעתו בעבירות אלו הושתה עליו תקופת מאסר נוספת והופעלו נגדו עונשי מאסר על-תנאי. תקופת המאסר המצטברת שעל המערער לרצות, על-פי שני גזרי הדין, מסתכמת בעשר שנים וחצי ומניינה מיום 18.11.88. את שנת מאסרו הראשונה ריצה המערער בבית הסוהר באשקלון. אחר-כך הועבר לבית הסוהר אשמורת, ומאז הוא כלוא בבית-סוהר זה. בשל פעילות בה היה מעורב בבר סווג המערער כאסיר טעון הגנה ברמה הגבוהה ביותר. לפיכך הוא כלוא, כל תקופת מאסרו, בחברת אסירים בודדים מסוגו ובתנאי הפרדה מכלל האסירים הרגילים. 3. בשנת 1989, עת היה אסיר בבית הסוהר באשקלון, שיגר המערער אל המקומון "מכל מקום", היוצא לאור באשדוד, מספר רשימות מפרי עטו, בהן תיאר את חיי בית הסוהר. הרשימות פורסמו ובעלת המקומון (הנהלת העיתון "ידיעות אחרונות") אף זיכתה את המערער בתשלום שכר-סופרים. בינואר 1994 ביקש המערער מן המשיב להתיר לו לפרסם במקומון "אמצע נתניה" טור אישי, או סדרת כתבות, על חיי בית הסוהר אשמורת. בקשתו סורבה. כנגד הסירוב הגיש המערער עתירה לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971. אך בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב בהחלטת המשיב ודחה את העתירה. מכאן הערעור שלפנינו, שהוגש לאחר נטילת רשות כדין. חילוקין בשאלות שבעובדה 4. שתיים מטענות המערער, בעתירתו לפני בית המשפט המחוזי, עוררו מחלוקת עובדתית. בית המשפט המוזי קבע כי המערער לא הוכיח אף אחת משתי הטענות. אך בית המשפט לא ייחס לקביעה זו חשיבות מרובה; ועל-כל-פנים ברי, כי לא בשל כישלון המערער להוכיח איזו מטענותיו האמורות פסק בית המשפט לדחות את עתירתו. דומני כי איטיב לעשות אם אקדים ואסלק מדרכי חילוקין אלה, שגם לדידי אינם בעלי חשיבות לעניין ההכרעה. 5. מחלוקת ראשונה נפלה בשאלה, אם לפרסום כתבותיו במקומון "מכל מקום" (בעודנו אסיר בבית הסוהר באשקלון) קיבל המערער היתר מן המשיב. המערער טען, כי מי שהיה דובר שירות בתי הסוהר בזמן הרלוואנטי, מר ג'וני טסתר, התיר לו לשגר כתבות לפרסום במקומון זה. אלא שכעבור זמן-מה, ומבלי שניתן לכך נימוק כלשהו, בוטל ההיתר, ואז נאלץ לחדול ממשלוח כתבות נוספות. המשיב, שהכחיש טענה זו, סמך את עמדתו על העובדה שבתיקו האישי של המערער בשירות בתי הסוהר לא נמצא כל תיעוד בנושא מתן ההיתר הנטען. בית המשפט נתן למערער שהות להגיש תצהיר להוכחת טענתו האמורה. אך חרף השהות שניתנה לו לצורך זה, לא הגיש המערער כל תצהיר. בית המשפט המחוזי הסיק ממחדל זה, כי המערערלא הוכיח את טענתו. אני תוהה אם, בנסיבות העניין, ראוי היה לתלות את ההכרעה בטענה זו במחדלו של המערער להגיש תצהיר לתמיכתה. הלוא המערער נקב בשם האיש בשירות בתי הסוהר, שלדבריו העניק לו (וכעבור זמן שלל ממנו) את ההיתר; ולא נתחוור לי, מה מנע מן המשיב לברר את גירסתו של איש זה. אך לצורך הדיון אניח, כי בית המשפט קמא צדק במסקנתו, שהמערער לא הוכיח את טענתו. מה מתבקש מכך? בנסיבות שונות אלו שבפרשתנו אכן נוטה הייתי לייחס חשיבות מסוימת למסקנה זו. ככלל אמנם נכון להניח, כי אסיר העושה דין לעצמו ופועל ללא היתר של שירות בתי הסוהר, בעניין שלפי הדין החל על אסירים מותנה בקבלת היתר, עלול להימצא בלתי ראוי לקבלת היתר, אפילו אם לפי המבחנים הרגילים היה מן הדין לזכותו בהיתר המבוקש. אך לא אלה הם פני הדברים ביחס לבקשתו של המערער. סירובו של המשיב, להעניק למערער את ההיתר שנתבקש על-ידיו לאחרונה, לא התבסס על הטעם ששנים אחדות קודם לכן (בשנת 1989) עשה המערער דין לעצמו, בכך שללא נטילת היתר יגר כתבות לפרסום במקומון "מכל מקום". המשיב אף לא טען, כי דבר הפרסום של הכתבות ההן נעלם מעיניו. ואילו מתכתובת בין המערער לבין מערכת המקומון "מכל מקום", אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי, נובע, כי משנאמר למערער, על-ידי נציג המשיב, כי אינו רשאי לשגר כתבות נוספות לפרסום במקומון, חדל המערער מכך מיד. 6. מחלוקתם העובדתית השניה של הצדדים סבה על השאלה, אם למקומון "אמצע נתניה" יש עניין בפרסום כתבות מפרי עטו של המערער. טענת המערער היתה, כי לאחרונה, ובטרם הגיש למשיב את בקשתו, בדק ומצא כי המקומון יהיה נכון לפרסם את כתבותיו. ואילו המשיב טען, כי אליו לא הגיעה כל פנייה מצד עיתון כלשהו המוכן, כביכול, לפרסם כתבות מפרי עטו של המערער. להוכחת טענתו הזמין המערער, כעדה מטעמו, את נציגת מערכת המקומון. עיתונאית זו העידה, כי אינה מכירה את המערער. עם זאת אישרה, כי לפני כשלושה חודשים פנה המערער אליה בהצעה לפרסום רשימות אודות חיי בית הכלא. מששאלה את עורכת העיתון לעמדתה יעצה לה העורכת לראיין את המערער, במטרה לעמוד על טבו קודם שתגובש החלטה אם לפרסם את כתבותיו. לדבריה, ביקשה ממנהל בית הסוהר להתיר לה לראיין את המערער. תחילה נאמר לה כי "העניין מסובך" ואחר-כך כי המערער הגיש עתירה ויש, לכן, להמתין. בסופו של דבר, הוזמנה לבית המשפט למתן עדות, בטרם הספיקה לקיים את הריאיון המבוקש. לגוף העניין אמרה, כי מערכת העיתון מתייחסת אל המערער כאל כל כתב חדש המציע חומר לפרסום. לכאורה עלה מעדות זו, כי המערער לא הניח תשתית מספקת לטענתו כי מערכת המקומון "אמצע נתניה" אכן מוכנה לפרסם את כתבותיו. אלא שתצהיר שהגיש המשיב, מפי דוברו, זרע אי-בהירות. בתצהיר נאמר, כי עיתונאית זו (העדה מטעם המערער) כבר ביקרה אצל המערער בבית הסוהר; מבלי שצוין בתצהיר מתי ביקרה, ואם היה זה לפני או אחרי הופעתה בבית המשפט. בתצהיר אף נטען נגד העדה, שקיבלה היתר לבקר אצל המערער וניצלה את הביקור לעריכת ריאיון עמו, מבלי ליטול רשות לכך כמתחייב מנוהל המסדיר את התנאים למגעי עיתונאים עם אסירים. אך, בין כה וכה, השאלה שנשנתה מחלוקת אינה חשובה. ההכרעה בשאלת זכותו של המערער לשגר מפרי עטו לפרסום בעיתון כלשהו אינה תלויה, כלל ועיקר, בעניינו או בנכונותו של העיתון לפרסם את החומר; מה גם שנכונות עקרונית מצד המקומון הנדון, לבחון ולהחליט אם רשימותיו של המערער ראויות לפרסום, בוודאי הוכחה. עיקרי המחלוקת וההכרעה בבית המשפט המחוזי 7. בעתירתו לפני בית המשפט המחוזי סמך המערער את עמדתו, בעיקר, על זכותו לחופש הביטוי. המערער טען, כי זכות-יסוד זו נתונה גם למי שהינו אסיר, ושאף הוא (בהיותו אסיר) זכאי לממשה. בנוסף הסתמך המערער גם על זכותו לחופש העיסוק. בהקשר זה טען, שכליאתו בתנאים מוגנים מונעת ממנו אפשרות, הנתונה לאסירים אחרים, לעבוד ולהשתלב בתכניות שיקום. לטענתו, האפשרות לכתוב ולפרסם את רשימותיו תשפר את מצבו מבחינות שונות. בדרך זו, יוכל לתת ביטוי לתחושותיו ולהשתחרר ממועקת הריחוק והבדידות. ובעזרת השכר, שישולם לו תמורת כתבותיו, יוכל גם להיטיב במקצת את רמת חייו בבית הכלא. 8. המשיב, בתשובתו לעתירה, נמנע מלכפור במפורש בטענת המערער, שהזכות לחופש ביטוי נתונה, באופן עקרוני, גם לאסירים. עם זאת תמך את יתדותיו במדיניותו המוצהרת, שככלל אין להתיר מגע של אסירים עם עיתונאים. לגישתו, ניתן לחרוג מכלל זה רק במקרים נדירים, שבהם יש אינטרס ציבורי מובהק להתיר מגע כזה, או כאשר המגע מתקיים במסגרת סיורי עיתונאים היזומים על-ידי שירות בתי הסוהר. לשאלה אם עומדת למערער זכות לחופש העיסוק בחר המשיב להתייחס במישור הפרטני בלבד. למערער, טען, כלל לא ניתן לאפשר לעסוק בכתיבה עיתונאית. עיסוק כזה, הקשור במעסיק חיצוני, ניתן, לדידו, להתיר רק במסגרת תכניות השיקום המיועדות לאסירים. המערער, עקב היותו אסיר טעון הגנה, אינו עונה לקריטריונים הקובעים את מידת ההתאמה לשיקום; ומכאן מתחייב כי אין אפשרות להתיר לו עיסוק בעבודה, למעט עבודה המתבצעת במלואה בתוך בית הסוהר. המשיב הוסיף וטען, כי המערער הוא עבריין מועד ולפיכך גם אין לבטוח בו שבכתבותיו ימסור דיווח נאמן על המתרחש בין כותלי בית הסוהר. בהקשר זה צוין, כי בשתי הזדנויות, בהן עלה בידו ליצור מגעים עם עיתונאים, ניצל המערער את קשריו לרעה. לראשונה בשנת 1987, לאחר שנמלט ממאסר קודם, התראיין המערער לעיתון "ידיעות אחרונות". בריאיון זה, שפורסם בעיתון תחת הכותרת "גנגסטרים מנהלים את הכלא", מסר המערער תיאורי כזב אודות המתרחש, כביכול, בבית הסוהר. בהזדמנות אחרת התקשר המערער טלפונית, מן הכלא, עם עיתונאים שונים ומסר דיווח חסר יסוד אודות יחסם המיטיב של שלטונות בית הסוהר לאסיר אחמד יאסין; וזאת עשה המערער למרות שהוא כלל איננו מכיר את האסיר הזה ומעולם לא נפגש עמו. בעקבות הדיווח התקשרו עיתונאים רבים לדובר שירות בתי הסוהר ולמנהל בית הסוהר הנדון ודרשו מהם להגיב על הידיעות שבידם. כפי שנתברר למשיב בדיעבד, היה זה המערער שיצר קשר עם העיתונאים ומסר להם את הדיווח הכוזב. לנוכח ניסיון זה, טען המשיב, יש יסוד לחשש, שהמערער - ביודעין או אף שלא ביודעין - יגרום בכתבותיו לפגיעה בשירות בתי הסוהר, בביטחונם של אסירים אחרים וכן בביטחונם האישי ובשמם הטוב של סוהרים ואנשי סגל אחרים. יתר על כן: העלאת הפרופיל האישי של המערער, על רקע פרסומיו בתקשורת, תקנה לו מעמד מיוחד כלפי סוהרים ובעלי תפקידים אחרים בבית הסוהר. הללו, שיחששו להיפגע מידו, יירתעו ממילוי חובותיהם וממיצוי סמכויותיהם כלפיו. מרות הממונים תיפגם, המשמעת תתרופף וסדרי בית הסוהר ישתבשו. לא זו אף זו: המערער, המסווג כאסיר טעון הגנה, נתון בשמירה קפדנית על שלומו. התבלטותו מכלל האסירים, עקב גישתו לפרסומים בתקשורת, עלולה להגדיל את מידת הסיכון האישי שבה הוא נתון. המערער ביקש לשכך את חששותיו של המשיב. לפיכך הודיע כי הוא מתחייב שלא לכתוב על איש זולתו, אלא לספר בכתבותיו רק על חייו האישיים בכלא. כן הצהיר כי הוא מודע ומסכים לכך, שכל כתבותיו תיבדקנה על-ידי המשיב בטרם תועברנה למערכת העיתון, ושהמשיב יהיה רשאי לפסול כל כתבה שתוכנה, לדעתו, עלול לפגוע בסדרי בית הסוהר, בביטחון הסוהרים או האסירים, או בשמו הטוב של מי מהם. תגובת המשיב לכך היתה, כי המטלה של בדיקת הכתבות חורגת מגדר תפקידיו, וכי ביצוה, מבחינתו, אינו אפשרי כלל. 9. בבואו להכריע בעתירה לגופה הציב השופט המלומד לנגד עיניו שני אינטרסים מתנגשים: זכותו של המערער, בהיותו אסיר, לחופש הביטוי, כנגד צורכי השמירה על הסדר והביטחון בבית הסוהר. השופט לא נדרש לשאלה הרחבה, אם מדיניותו המוצהרת של המשיב, למנוע מאסירים מגע עם התקשורת ולהתבטא בתקשורת, הינה מדיניות המשקפת איזון נאות בין שני האינטרסים האמורים. לשופט היה די בקביעה כי ביחס למקרהו של המערער לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב. נראה כי השופט סבר (הגם שלא קבע כך במפורש), שלא יהיה זה מן המידה להטיל על המשיב לבדוק את כתבותיו של המערער כדי להיווכח שתוכנן אינו מעורר חשש לפגיעה בסדר, במשמעת, בביטחון ובערכים נוספים. מכאן, כמדומה, קביעתו כי "הענקת הזכות ל(מערער) לגישה חופשית לכלי התקשורת תאפשר לו לצבור כוח רב" (ההדגש שלי - א' מ'). ולהלן, תוך שהיפנה לפסק-דינו של בית-משפט השלום במשפטו האחרון של המערער, בו תוארה מועדותו העבריינית חסרת המעצורים של המערער הוסיף השופט וקבע, כי "מתן האפשרות לאדם מסוגו של (המערער) לצבור כוח כזה תהיה לו השלכה קשה על סדרי בית הסוהר". בנסיבות העניין - חתם השופט את דבריו - ההחלטה שלא לאפשר למערער קיום קשר עם העיתונות, הינה החלטה סבירה. הטענות בערעור 10. בא-כוחו המלומד של המערער טען לפנינו, כי סירובו של המשיב להתיר למערער לפרסם את פרי עטו, בעיתון מקומי המוכן לפרסם את הדברים, מקפח את חופש הביטוי של המערער ואת חופש העיסוק שלו ופוגע בכבודו כאדם. חירויות יסוד אלו, המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק, עומדות למערער גם בהיותו אסיר. הגבלתן מותרת רק במידה המתחייבת מעונש המאסר, או על-פי הכללים המקובלים להטלתן של מיגבלות כאלה. את חופש הביטוי של אסיר, כמו את חופש הביטוי של אזרח חופשי, מותר להגביל רק בהתקיים סכנה קרובה לוודאי לפגיעה ממשית בשלום הציבור או בביטחונו. בחששו הגורף, כי המערער - במודע או שלא במודע - יפרסם דברים שיפגעו בסדרי בית הסוהר ובשלום הסוהרים והאסירים, אין המשיב מצביע על קיום סכנה קובה לוודאי לפגיעה כאמור, ואף אינו עומד במבחנים פחות מחמירים, כחשש ממשי או אפשרות סבירה להתרחשות הפגיעה. רצון המשיב למנוע פרסום של דברי ביקורת על שירות בתי הסוהר, או על תנאי המאסר, אינו מצדיק הטלת איסור מראש על התבטאות בנושאים אלה. גם החשש לפגיעה בשמו הטוב של סוהר, או של אסיר, אינו מצדיק הטלת איסור כזה. על אחת כמה וכמה בענייננו, לנוכח הסכמת המערער להגביל את כתיבתו, אך ורק, לרשמיו ולחוויותיו מחיי בית הסוהר; התחייבותו שלא להתייחס בכתבותיו, באופן אישי, למי מאנשי הסגל או האסירים; והסכמתו מראש לכך שהמשיב יהיה רשאי, על-פי שיקול-דעתו הבלעדי, שלא להעביר ליעדן כתבות המפרות תנאי מתנאים אלה. כן טען בא-כוח המערער, כי בנסיבות העניין, יש לאפשר למערער לממש גם את זכותו לחופש העיסוק. ככלל אמנם נכון, שמאסרו של אדם מונע ממנו לממש את זכותו לחופש זה במשמעותו הרגילה. אך המערער מבקש רק להתיר לו לשגר לפרסום את כתבותיו, בעוד שאת מלאכת הכתיבה יבצע בין כותלי בית הסוהר. לפיכך נטען, כי להיתו של המערער אסיר טעון הגנה, או בלתי מתאים למסגרות שיקומיות שרק במסגרתן מאפשרים לאסירים לעבוד מחוץ לכותלי בית הסוהר, אין צריכה להיות כל השפעה על שיקולי ההחלטה בבקשתו. 11. בא-כוח המשיב טען, כי החזקתו של אדם במאסר, לא רק שוללת ממנו את חופש התנועה ובכך מגבילה את יכולתו לממש את זכותו לחירות אישית, אלא גם מונעת ממנו את היכולת לממש חירויות יסוד אחרות הנתונות לו. בשונה מעט מעמדתו לפני בית המשפט קמא, הודה אמנם המשיב בפנינו, כי עובדת המאסר, כשלעצמה, אינה שוללת מן האסיר אותן חירויות יסוד הנתונות לו, אשר שלילתן ממנו אינה מתחייבת מעצם כליאתו. עם זאת טען, שאת יכולתו של אסיר לממש חירויות כאלה ואחרות יש להגביל במידה הנדרשת לקיום יכולתו של המשיב למלא את החובות המוטלות עליו כלפי הציבור: לשמור על שלומם וביטחונם של כלל האסירים; לקיים בעינם את הסדר, המשמעת והביטחון בבתי הסוהר; ולדאוג לשלומם ולביטחונם של אנשי סגל וסוהרים המשרתים בבתי הסוהר. רצון המערער לפרסם רשימות בעיתון אכן נסמך על זכותו לחופש הביטוי. אך ההכרה בזכותושל המערער לעשות כן כרוכה בסכנה לפגיעה בסדרי בית הסוהר, בשלומם ובביטחונם של אסירים אחרים וכן בשלומם ובביטחונם של אנשי סגל וסוהרים. אף שהמשיב מכיר בזכותו של המערער לבטא בכתב את רשמיו משהותו בבית הסוהר, רואה הוא מחובתו למנוע ממנו את פרסום הדברים. היענות לבקשת המערער תקנה לו, כלפי אסירים וסוהרים כאחד, מעמד של "עיתונאי". והכוח הרב האצור במעמד מיוחד שכזה עלול לפגוע בסדרי המשמעת הנוהגים והמחייבים בבית הסוהר. קיים גם חשש, שהמערער יכתוב ויפרסם דברים העלולים להתסיס את אוכלוסיית האסירים, לסכסך בין אסירים, או לסכן את שלומם או את שמם הטוב של סוהרים ובעלי תפקידים אחרים. בא-כוח המשיב מוסיף וטוען, שאת זכותו לכתוב לנמענים מחוץ לכלא רשאי המערער לממש רק במסגרת ההסדרים שנקבעו בדין המיוחד להתכתבות אסירים. הווי אומר: בגדר מכסת המכתבים הקצובה, אשר לה הינו זכאי לפי סעיף 47 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (היינו, אחת לחודשיים), יכול המערער לשגר מכתבים גם לעיתנים כאלה ואחרים. כן זכאי המערער, ככל אסיר, לשטוח את טענותיו בכתב (כנגד תנאי המאסר) בפניות לגורמים רשמיים שונים: בתי המשפט, חברי הכנסת ומבקר המדינה. המשיב אמנם מודה, שככלל לא נהוג עוד להקפיד עם האסירים בדבר מכסת המכתבים המותרת, וכי בפועל מתירים להם לכתוב גם מעבר למכסה (דבר שלפי תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978, מהווה אחת מטובות ההנאה שמנהל בית הסוהר מוסמך להעניקן לאסירים, כולם או חלקם). אך עם המערער, הרוצה לפרסם רשימות על חיי בית הסוהר, מתכוון המשיב למצות את סמכותו. לפי תקנה 33 לתקנות בתי הסוהר מוסמך המשיב לפתוח ולבדוק כל דבר דואר של אסיר ולמנוע את העברתו לתעודתו, אם נמצא שהוא כולל מידע העלול לגרום לפגיעה בביטחון או במשמעת של בית הסוהר, או המאפשר לזהות אדם אחר, אסיר או סוהר, בנסיבות בהן יש במידע כזה כדי לפגוע באותו אדם או בסדרי בית הסוהר. בכוונתו - אומר המשיב - לבדוק את הדואר של המערער, ובדעתו שלא לאפשר העברה של מכתבים (או רשימות לעיתונים) המכילים מידע פוגע. בא-כוח המשיב אכן הבהיר בטיענו, כי שורש חששותיו של המשיב נעוץ בכוונת המערער לפרסם רשימות אודות חיי בית הסוהר. לאמור: אילו ביקש המערער היתר לשגר לעיתונים כתבות מפרי עטו על נושאים אחרים, קרוב להניח שהמשיב לא היה רואה סיבה למנוע זאת ממנו. מוסיף המשיב וטוען, כי גם הסתמכותו של המערער על חופש העיסוק אינה יכולה להקים לו זכות לקבלת ההיתר המבוקש. הפגיעה בחופש העיסוק מתחייבת מעצם מאסרו ומתנאי כליאתו. בהיותו אסיר יכול המערער לבקש להעסיקו, אך זאת רק במסגרת הנהלים המקובלים לעבודת אסירים מסוגו. פרסום טור קבוע או רשימות בעיתון תמורת שכר מהווה, למעשה, עבודה בשכר מחוץ לבית הסוהר. חופש לעיסוק כזה אין המערער זכאי לתבוע לעצמו; מה גם שהמערער איננו ממלא אחר תנאי ההתאמה למסגרות שיקומיות שרק בגדרן ניתן להתיר לאסירים לעבוד מחוץ לבית הסוהר. זכויות האדם של אסיר 12. הלכה מושרשת היא עמנו, כי זכויות היסוד של האדם "שורדות" גם בין חומות בית הסוהר ונתונות לאסיר (וכן לעציר) אף בתוך תא-כלאו. יוצאות מכלל זה הן אך זכותו של האסיר לחופש התנועה, ששלילתה מן האסיר נובעת מכליאתו, וכן מיגבלות המוטלות על יכולתו לממש חלק מזכויותיו האחרות; מהן מיגבלות המתחייבות משלילת חירותו האישית, ומהן מיגבלות שיסודן בהוראה מפורשת בדין. כניסוחו של השופט אלון באחת הפרשיות: "כלל גדול בידינו, כי כל זכות מזכויות האדם באשר הוא אדם שמורה לו, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי, אלא כאשר הדבר מחויב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין" (בג"צ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים, פ"ד לח(2) 826, בעמ' 832). (וכן ראה ההחלטה בבש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי, פ"ד מו(5) 72, בעמ' 81, אף היא מפי המשנה לנשיא אלון). הנחת היסוד היא, שסל זכויות האדם של אסיר מכיל את כל הזכויות והחירויות הנתונות לכל אזרח ותושב, למעט חופש התנועה שנשלל ממנו עקב המאסר. עם זאת ברור, כי המאסר גם משעה את יכולתו של אסיר לממש חלק מחירויותיו האחרות. ביחס לכמה מאלו, שהיכולת לממשן מותנית בחופש התנועה, השעיית הזכות היא "אינהרנטית" למאסר. חירויות אחרות, שמימושן (למצער החלקי) אינו מותנה בחופש התנועה ויכול להיעשות גם בתא (או מתא) המאסר, מוסיפות לעמוד לאסיר גם בהיותו בבית הסוהר. אם הרשות חפצה להשעות, או להגביל, את יכולתו לממש גם חירויות מן הסוג הזה, מוטל עליה להראות כי סמכותה לעשות כן מעוגנת בדין בהוראה מפורשת. טול את זכות היסוד של האדם שלא להיפגע בגופו ללא הסכמתו, עליה עמד השופט ברק בבג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294, בעמ' 298: "הזכות לשלמות גופנית וכבוד האדם היא אף זכותו של העצור והאסיר. חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי..., אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העצור לשלמות גופו ולהגנה בפני גיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעצור; צלם האדם לא נלקח ממנו. ביצוע חוקן בעצור ללא הסכמתו ושלא מטעמים רפואיים, פוגע בשלמותו הגופנית, מחלל את צנעתו ופוגע בכבודו כאדם. - - - על כן, כדי ששלטונות בית הסוהר יוכלו לבצע חוקן ללא הסכמתו של העצור, ובכך להצדיק מעשה פלילי ועוולה אזרחית של תקיפה, עליהם להצביע על הוראת חוק חקוקה המאפשרת להם לעשות זאת". אך בקיום סמכות לא סגי. ככל החלטה מינהלית, אף החלטת הרשות המופקדת על האסירים חייבת להיות סבירה ולהתבסס על שיקולים ענייניים וטעמים נכוחים. הווי אומר: גם משניתנה לרשות, בהוראה מפורשת של החוק, סמכות לפגוע בזכות האדם של אסיר, אין הרשות רשאית לעשות שימוש בסמכותה בטרם תבדוק ותשתכנע כי, בנסיבות העניין הנתון, מתקיימים טעמים ממשיים, המצדיקים לשלול מן האסיר את זכותו או להגבילה. שוב וטול את זכות האדם לבחור בסוג הטיפול הרפואי הנראה לו. זו זכות טבעית הנגזרת מזכות היסוד של האדם לשמירת שלמות ושלום גופו ונפשו. היא אינה נשלת מן האדם עקב מאסרו; ופגיעה בה, מצד הרשות המופקדת על בתי הסוהר, הינה אפשרית ומותרת רק על יסוד הוראה מפורשת בדין וקיום טעמים להצדקת הפגיעה. כדברי השופט אלון בעע"א 4/82 מדינת ישראל נ' תמיר, פ"ד לז(3) 201, בעמ' 206: "זכות יסוד זו לשלמותו ולשלומו הגופניים והנפשיים ולבחירת הטיפול הרפואי הנראה לו לשם קיומם שמורה לו לאדם, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי אלא כאשר הדבר מחויב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין. ומאחר שכך, משמבקשים שלטונות בית הסוהר לשלול מן העצור או מן האסיר זכות זו, חובת ההוכחה וההנמקה מוטלת עליהם, כי שלילה זו טעמה ונימוקה עמה ובדין יסודה" (ההדגש שלי - א' מ'). לא למותר להטעים, כי השעיית יכולתו של אסיר לממש איזו מחירויותיו האחרות (למעט זכותו לחופש התנועה) לעולם אינה מוחלטת לא יחסית. וכלל זה יפה, לא רק ביחס לאותן חירויות שמימושן בידי האסיר אינו בהכרח מותנה בחופש התנועה, אלא אף ביחס לאלו מחירויותיו שמימושן מותנה בחופש זה. למאי נפקא מינה שאף זכות מן הסוג השני שמורה לאסיר? לכך שלאסיר יש פתחון-פה לדרוש כי, במסגרת המיגבלות המתחייבות מן המאסר, יש לאפשר לו לממש, ולוא באורח חלקי, גם זכות כזאת. לשם דוגמא נשוב וניאחז בזכות האדם לבחור בסוג הטיפול הרפואי הנראה לו. זכות זו עומדת גם לאסיר ומכוחה עשוי הוא לבכר קבלת ייעוץ וטיפול אחרים מאלה המוצעים לו על-ידי שירות בתי הסוהר. אלא שהמאסר משעה את יכולתו לממש זכות זו, המותנית בחופש התנועה. מכאן שבפועל ובדרך-כלל, אכן ייאלץ האסיר להסתפק בטיפול הרפואי הניתן לאסירים בבית הסוהר. ואולם, השעיית יכולתו לממש את זכות הבחירה הנתונה לו אינה מוחלטת אלא יחסית; ובנסיבות מתאימות עשויה בקשתו, שיאופשר לו לממש את זכותו, לזכות לאוזן קשבת. כך הוא, למשל, כשהטיפול המבוקש על-ידיו הוא מסוג היכול להינתן לאסיר גם בתוך בית הסוהר, ואין מתקיימים טעמים עניינים המצדיקים למנוע זאת ממנו (ראה: עע"א 4/82, פרשת תמיר הנ"ל, בעמ' 213). 13. בקביעת היקף ההגנה הניתנת לזכויות האדם של אסיר מובאים בחשבון, מעבר לשיקולים הכרוכים באינטרסים כלליים או מיוחדים אחרים, גם שיקולים הכרוכים במאסר ובחובות המוטלות על שירות בתי הסוהר: צורכי השמירה על כלל האסירים; קיום הסדר והמשמעת בבתי הסוהר; השמירה על זכויותיהם ושלומם של אסירים אחרים; צורכי חינוכם ושיקומם של האסירים; וכן שמירת שלומם והגנת זכויותיהם של אנשי סגל וסוהרים, המופקדים על ניהול בתי הסוהר ושמירה על שלום האסירים הכלואים בהם. היקף ההגנה לזכות האדם של אסיר נגזר מן האיזון המתחייב בין הזכות לבין אינטרסים אחרים, של הפרט או של הציבור, שבנסיבות העניין יש להתחשב בהם. נקודת המוצא היא, כי הזכות ראויה להגנה ויש לכבדה. שלילת הזכות, הגבלתה או פגיעה בה מותרת רק על יסוד נימוקים ענייניים שיש להם עיגון בדין. "וכגודל הזכות הנפגעת כך גודל הנימוקים הדרושים להצדקתה של פגיעה זו" (השופט אלון בפרשת תמיר עע"א 4/82 הנ"ל), בעמ' 212). ביחס לכמה צורכי אנוש בסיסיים, להם זקוקים האסירים, הנטיה היא שלא להתיר כל פגיעה; ועם צרכים אלה נמנים "לא רק זכותו של האסיר לאכילה, שתייה ולינה, אלא גם סדרי אנוש תרבותיים מינימאליים של אופן סיפוק צרכים אלה" (השופט אלון בבג"צ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 477, בעמ' 492; וראה גם האמור בפרשת עזאזמי (בש"פ 3734/92 הנ"ל), בעמ' 82). הכול תמימי דעים, כי "זכותו של אדם בישראל, שנידון למאסר (או שנעצר כדין), להיכלא בתנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים" (לשון השופט ח' כהן בבג"צ 221/80 דרויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536, בעמ' 538); ורק "סיבות רציניות ביותר" (כלשון השופט י' כהן, בעמ' 542, שם), כגון ההכרח למנוע סיכון ממשי לחיי אדם, עשוי להצדיק כירסום מסוים בזכות לתנאי כליאה הנראים כבסיסיים. כך אכן אירע בפרשת דרויש: החלטת שירות בתי הסוהר, שלאסירים ביטחוניים אין לספק מיטות אלא מזרנים משופרים בלבד, נומקה בחשש, כי הללו יפרקו את המיטות וישתמשו בחלקיהן לפגיעה בסוהרים ובאסירים אחרם. משהוברר כי החשש ממשי ומבוסס על לקחי העבר, לא ראו שופטי הרוב מקום להתערב בצדקת ההחלטה. עם זאת הורו על עריכת בדיקה שמטרתה "לשפר ככל האפשר את טיב יצועיהם של האסירים, ששלטונות בית הסוהר נאלצים לשלול מהם את המיטות" (השופט אלון, בעמ' 546, שם). הנה כי כן, בקביעת היקף ההגנה הניתנת לזכות האדם של אסיר, נודעת חשיבות למהותה של הזכות הנפגעת; ו"סיווגה של הזכות לפי קנה המידה האמור תלוי, לא במעט, בהתייחסותה של החברה לטיבה ול'יסודיותה' של אותה זכות" (השופט אלון בפרשת וייל, בג"צ 114/86 הנ"ל, בעמ' 492). נקודת המוצא היא, שאסיר זכאי להגנה על כלל זכויות האדם שלו; ופגיעה בזכות האדם של אסיר, מצד הרשות המופקדת על בית הסוהר, היא כדין רק אם היא עומדת הן במבחן הסמכות והן במבחן האיזון הראוי אשר בינה לבין האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקדת הרשות. ואולם ככל שהזכות הנפגעת היא חשובה ומרכזית יותר, אף המשקל שיינתן לה במסגרת האיזון בינה לבין האינטרסים המנוגדים של הרשות, יהיה ר יותר. תפיסה זו הינחתה את פסיקתנו מאז ומעולם. בזמננו, לאחר שזכויות האדם במדינתנו עוגנו בחוקי-יסוד בעלי מעמד חוקתי על-חוקי, חלה עלינו חובה מוגברת לדקדק, אף יותר מבעבר, בכיבוד זכויות האדם של אסירים. ההכרה במעמדן החוקתי של זכויות האדם טעונה הגשמה באורחות החיים המעשיות. ההכרה בתפקידן לשקוד על כך חייבת להנחות את כל רשויות השלטון. ולבתי המשפט נועד, בהקשר הזה, תפקיד מרכזי. כדברי הנשיא שמגר בע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני, תקדין-עליון 94(3) 918, בעמ' 920: "הבשורה החוקתית אינה מתמקדת בהצהרה על קיומה של זכות היסוד, אלא במהותה, במידתה ובתוכנה של הגשמת הזכות הלכה למעשה. כבוד האדם לא יובטח על-ידי הדיבור עליו אלא על-ידי מתן ביטוי ממשי ומוחשי לשמירה עליו. בכך תפקיד חשוב לבתי המשפט החייבים לשקוד בפסיקתם על ההגנה המעשית על כבוד האדם, על קיום השוויון, שהוא מרכיב ממרכיבי כבוד האדם, ועל ההגנה על אלה שאין בידיהם להגן על כבודם ללא עזרת בתי המשפ". עלינו לזכור ולהזכיר, שכבוד האדם של האסיר הוא ככבודו של כל אדם. המאסר פוגע בחירותו של האסיר, אך אסור שיפגע בכבוד האדם שלו. זכות-יסוד היא לאסיר שכבודו לא ייפגע ועל כל רשויות השלטון מוטלת חובה לכבד זכות זו וכן להגן עליה מפני פגיעה (ראה: בש"פ 7223/95 מדינת ישראל נ' רוטשטיין [טרם פורסם], מפי השופט אור). יתר על כן: פגיעה בכבוד האדם של אסיר פוגעת לא רק באסיר, אלא גם בדמותה של החברה. יחס אנושי לאסירים מהווה חלק מנורמה מוסרית-אנושית שמדינה דמוקרטית מצווה לקיימה. ומדינה הפוגעת בכבוד אסיריה, מפרה את חובתה, המוטלת עליה כלפי כלל אזרחיה ותושביה, לכבד את זכויות היסוד של האדם. יפים לכאן דברי השופט ברק בפרשת יוסף: "אכן, המאסר מחייב שלילת חופש, אך אין בו כדי להצדיק, מעצם מהותו, פגיעה בכבוד האדם. ניתן לקיים מאסר שישמור על כבוד האדם של האסיר. חומות הכלא אינן צריכות להפריד בין האסיר לבין צלם האנוש... בית סוהר אסור לו שייהפך למכלאה, וחדר האסיר אסור לו שייהפך לכלוב. עם כל הקשיים הכרוכים בדבר, חברה מתורבתת חייבת לשמור על רמה אנושית מינימאלית של תנאי מאסר. לא נהיה אנושיים אם לא נבטיח רמה אנושית לאסירים שבחברתנו. אין להשיג את מטרותיה של הענישה הפלילית על-ידי פגיעה בכבוד האסיר ובצלמו כאדם" (בג"צ 540/84 יוסף נ' מנהל בית הסוהר המרכזי ביהודה ושומרון, פ"ד מ(1) 567, בעמ' 573). חופש הביטוי של אסיר 14. חופש הביטוי נמנה עם חירויות היסוד של האדם בישראל. ההכרה במעמדו של חופש הביטוי כזכות-יסוד הושרשה בנו זמן רב קודם לחקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפרשת קול העם עיטר השופט אגרנט את חופש הביטוי בתואר הכבוד "זכות עילאית" (בג"צ 73/53 "קול העם" נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, בעמ' 878). ומאז ניתן פסק-דין חשוב זה "חופש הביטוי הוא חלק בלתי נפרד מהאתוס המשפטי שלנו" (לשון השופט ברק בע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189, בעמ' 201). המקור ממנו צמחה הכרה זו היה הלכתי: זכות מ"זכויות יסוד 'שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאפיה של מדינה כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" (השופט לנדוי בבג"צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2407, בעמ' 2415). אך לימים הטעים השופט שמגר, כי אופיו של חופש הביטוי "כזכות בין זכויות היסוד מעניק לו מעמד-על משפטי" (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, בעמ' 295). חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו עיגן את ההכרה ההלכתית במעמדו החוקתי של חופש הביטוי. דעה מפורשת לעניין זה הביע המשנה לנשיא ברק, בבג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456 (ראה דבריו בעמ' 468); וכך, כמדומה, עולה גם מפסק-דינו של הנשיא שמגר בבג"צ 6218/93 ד"ר ש' כהן עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529). וזאת, בכל הכבוד, גם דעתי. אמנם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו נוקב בשמו של חופש הביטוי ואינו מגדירו, בלשון מפורשת, כזכות-יסוד. אך אין בכך כלום: אף לל הוראה מפורשת, כלול חופש הביטוי בכבוד האדם, כמשמעו בסעיפים 2 ו-4 לחוק היסוד. שכן, מהו כבוד האדם ללא החירות היסודית הנתונה לאדם, לשמוע את דברי זולתו ולהשמיע את דבריו שלו; לפתח את אישיותו, לגבש את השקפת עולמו ולהגשים את עצמו?! 15. זכות היסוד החוקתית לחופש הביטוי אינה נשללת מן האדם עם מאסרו ונתונה היא לאסיר גם בתא-כלאו. כמאמרו הקולע של השופט MARSHALL )בפרשת ((1974) 422 . PROCUNIER V. MARTINEZ, 416 U.S. 396, AT P), "אין אסיר משיל מעליו בשער בית הסוהר את זכויותיו היסודיות לפי התיקון הראשון לחוקה": (‎AMENDMENT RIGHTS AT THE PRISON GATE" "A PRISONER DOES NOT SHED SUCH BASIC FIRST). עם זאת ברי, כי המאסר מגביל עד למאוד את יכולתו של האסיר לממש את חופש הביטוי שלו, וחופש הביטוי הנתון לו למעשה הוא הרבה יותר מצומצם מחופש הביטוי של אזרח חופשי. חלק מן ההגבלות על חופש הביטוי של אסיר הן "אינהרנטיות" למאסר. מימוש הזכות לחופש הביטוי מותנה, במידה רבה, בחופש התנועה. כליאתו בבית הסוהר מרחיקה את האסיר מן החברה שבה ניהל את חייו הרגילים. בכך נמנעת ממנו האפשרות לשמוע ולהישמע בקרב אותם אנשים או חוגים, שבקיום מגע עמהם היה רוצה לממש את חופש הביטוי שלו. עקב המאסר גם נסגרות בפניו דרכי ביטוי אפשריות נוספות שיכול היה לבחור ולסגל לעצמו אלמלא נאסר. מפני גריעה זו ביכולתו, לממש באופן מלא את חופש הביטוי שלו, אין האסיר מוגן. המאסר, שהוטל עליו, מיועד להגשים את מטרות הענישה: להגן על החברה מפניו, להרתיעו מפני עבריינות נוספת, לתקנו ולשקמו, ולהרתיע גם עבריינים בכוח. ההרחקה מן החברה, שבעטיה נגרעת גם יכולתו של האסיר לממש את זכותו לחופש הביטוי שלו, היא ממטרותיו העיקריות של המאסר; מה גם שלעתים קרובות הרחקה זו הינה חיונית אף להשגת מטרותיו השיקומיות. ואולם על יכולתו של אסיר, לממש את חופש הביטוי שלו, מוטלות גם הגבלות שמטרתן היא לקדם אינטרסים ייחודיים נוספים, הכרוכים בניהול התקין של בתי הסוהר: הגשמת מטרות המאסר, קיום הביטחון, הסדר והמשמעת בבית הסוהר, שמירת שלומם של האסירים, ההגנהעל שלום אנשי הסגל והסוהרים, וכל כיוצא באלה. אף אינטרסים אלה כרוכים במאסר ונובעים ממנו; ויש שההגנה עליהם מצריכה גם הטלת הגבלות על חופש הביטוי של האסירים. הגבלות אלו, שהן פרי החלטה יזומה של הרשות המופקדת על ניהול בתי הסוהר, נוגסות נתח נוסף מחופש הביטוי (המכורסם) של האסיר; ובכך משנות הן לרעתו, במידה גדולה יותר מן המתחייב מכליאתו ומשלילת חופש התנועה שלו, את מערך האיזון הרגיל. צא וראה: ההגנה ה"רגילה" על חופש הביטוי נגזרת, כידוע, מן האיזון בין זכות היסוד של הפרט לממש חופש זה לבין אינטרסים חיוניים לכלל, כביטחון המדינה ושלום הציבור, וערכים כלליים וחשובים אחרים שהמדינה מצווה להגן עליהם (ראה א' ברק, "חופש הביטוי ומיגבלותיו", הפרקליט מ (תשנ"א-1991) 5, עמ' 13 ואילך); ואין זה למותר להזכיר, שלנוכח חשיבותו ומרכזיותו של חופש הביטוי, לרוב אין נוטים להגבילו אלא על יסוד הסתברות ברמה של "ודאות קרובה" שמימוש הזכות עלול לגרום נזק ממשי לאינטרס חיוני של המדינה והציבור. פגיעה בחופש הביטוי, המקיימת כהלכה איזון זה, נתפסת ומקובלת כמותרת. ודין זה, החל על כלל האזרחים, חל כמובן גם על האסירים. אך חופש הביטוי של האסירים לוקה עוד פעמיים; שכן, בקביעת היקף ההגנה על זכותו של אסיר לחופש הביטוי מובאים בחשבון - בנוסף לאינטרסים המוגנים הרגילים - לא רק אותן מיגבלות שהינן פועל-יוצא מעצם הכליאה ושלילת חופש התנועה, אלא גם הגבלות המיועדות לקדם אינטרסים ייחודיים הכרוכים בניהולם התקין של בתי הסוהר. ההגבלות הנוספות, המוטלות על חופש הביטוי של אסירים, מכוונות לסייע לגורמים המופקדים על ניהול בתי הסוהר בהשגת המטרות הללו. שאלת המפתח, בכל הכרעה בסוגיה זו, היא, מה גבולן הראוי של ההגבלות? השאלה אינה אלא שאלה של איזון ראוי בין אינטרסים לגיטימיים סותרים. כיצד ייעשה האיזון? פשיטא שהפעלת הנורמה בתחום זה, כבכל תחום אחר, הינה עניין להכרעה המבוססת על שיקול-דעת שיפוטי. אך מהן אבני הבוחן להפעלת שיקול הדעת? ואימתי נאמר כי הגבלה על חופש הביטוי של אסיר היא "סבירה", באשר עומדת היא עומדת במבחן האיזון? מבט משווה 16. בפסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית גובשו, לעניין זה, כללי עזר אחדים. נעמוד, בקצרה, על עיקרי הדברים. אפשר שבחלקם נוכל להסתייע. הנחת היסוד של הדין האמריקאי - בדומה לתפיסה המקובלת עלינו - היא, שכלל הזכויות החוקתיות נתונות גם לאסירים; וככל שהפגיעה בזכותו החוקתית של אסיר אינה כדין, זכאי האסיר, ככל אזרח "רגיל", להגנת זכותו. וכך בוטאו הדברים באחת הפרשיות: A PRISONER RETAINS ALL THE RIGHTS OF AN ORDINARY" CITIZEN EXCEPT THOSE EXPRESSELY, OR BY NECESSARY IMPLICATION, TAKEN FROM HIM BY LAW. WHILE THE LAW DOES TAKE HIS LIBERTY AND IMPOSES A DUTY OF A SERVITUDE AND OBSERVANCE OF DISCIPLINE FOR HIS REGULATION AND THAT OF OTHER PRISONERS, IT DOES NOT DENY HIS RIGHT TO PERSONAL SECURITY AGAINST UNLAWFUL INVASION" (COFFIN V. REICHARD, 143 F.2D 443, AT 445 .((1944) תפיסה רעיוני זו הינחתה את בתי המשפט גם בנושא חופש הביטוי של אסירים. אך בתחום היישום הסתמנו גישות שונות, מהן מקלות ומהן מחמירות. הגישה המחמירה הכירה במיגוון רחב של אינטרסים, שבכוחם להעמיד עילה מוצדקת להטלת הגבלות על חופש זה. סיכום תמציתי של אינטרסים כאלה, שכמדומה מייצג את הגישה היותר מחמירה, מצינו בפסק-דינו של בית המשפט לערעורים בפרשת (1971) BROWN V.PEYTON, 437 F.2D 1228. וכך נאמר שם (מפי השופט WINTER, בעמ' 1231): IN THE CASE OF PRISONERS INCARCERATED UNDER LAWFUL..." PROCESS, THERE ARE STATE INTERESTS TO JUSTIFY REPRESSION OR RESTRICTION OF FIRST AMENDMENT RIGHTS BEYOND THE INTERESTS WHICH MIGHT JUSTIFY RESTRICTIONS UPON UNINCARCERATED CITIZENS. PRISON OFFICIALS HAVE TO CONFINE DANGEROUS MEN IN UNPLEASANT CIRCUMSTANCES. THEY ,MUST PROTECT THE PUBLIC AT LARGE, PRISON EMPLOYEES AND ALSO OTHER PRISNERS, WHO ARE ALMOST TOTALLY DEPENDANT ON THE PRISON FOR THEIR WELL BEING. PRISON AUTHORITIES HAVE A LEGITIMATE INTEREST IN THE REHABILITATION OF PRISONERS, AND MAY LEGITIMATELY ,RESTRICT FREEDOMS IN ORDER TO FURTHER THIS INTEREST WHERE A COHERENT, CONSISTENTLY-APPLIED PROGRAM OF REHABILITATION EXISTS. FURTHERMORE, MANY RESTRICTIONS ON FIRST AMENDMENT RIGHTS ARE UNDOUBTEDLY JUSTIFIABLE :AS PART OF THE PUNITIVE REGIMEN OF A PRISON CONFINEMENT ITSELF, FOR EXAMPLE, PREVENTS UNLIMITED COMMUNICATION WITH THE OUTSIDE WORLD BUT IS PERMISSIBLE IN ORDER TO PUNISH AND DETER CRIME; ADDITIONAL RESTRICTIONS MAY BE IMPOSED AS PART OF THE SYSTEM OF PUNISHING MISBEHAVIOUR WITHIN PRISON. FINALLY, THE STATE HAS AN INTEREST IN REDUCING THE BURDEN AND EXPNCE OF ADMINISTRATION. IT MAY, FOR EXAMPLE, PLACE REASONABLE RESTRICTIONS ON THE NUMBER OF PUBLICATIONS RECEIVED BY EACH INMATE IN ORDER TO LIMIT THE BURDEN OF EXAMINING INCOMING MATERIALS. BUT THE FACT THAT INTERESTS OF THESE SORTS FREQUENTELY ARISE DOES NOT EXCUSE THE NECESSITY OF A SHOWING THAT THEY EXIST IN ."PARTICULAR CASES במספר פסקי-דין מאוחרים יותר עסק בית המשפט העליון בשאלה, אם תקנות או הוראות מינהל, בהן הוטלו הגבלות על חופש הביטוי של אסירים, עומדות במבחן החוקתיות; ובאחדים מפסקי-דין אלה גובשו כמה אבני בוחן להכרעה. בפרשת (1974) PROCUNIER V. MARTINEZ הנ"ל - בה נדונה החוקתיות של הטלת צנזורה על חליפת המכתבים בין האסירים לבין גורמים שמחוץ לבית הסוהר - נקבעו שני תנאים להתרת הפגיעה: האחד, שהפגיעה דרושה לקידום אינטרס חשוב ומהותי של המדינה, שהוא "זר" (UNRELATED) להגבלת חופש הביטוי; והשני, ששיעור הפגיעה חופש הביטוי אינו עולה על המידה הדרושה לקידום המטרה שבגינה הוטל. כדברי השופט POWELL )בעמ' 413-414, שם): APPLYING THE TEACHINGS OF OUR PRIOR DECISIONS TO" THE INSTANT CONTEXT, WE HOLD THAT CENSORSHIP OF PRISONER MAIL IS JUSTIFIED IF THE FOLLOWING CRITERIA ARE MET. FIRST, THE REGULATION OR THE PRACTICE IN QUESTION MUST FURTHER AN IMPORTANT OR SUBSTANTIAL GOVERNMETAL INTEREST UNRELATED TO THE SUPRESSION OF EXPRESSION. PRISON OFFICIALS MAY NOT CENSOR INMATE CORRESPONDENCE SIMPLY TO ELIMINATE UNFLATTERING OR UNWELCOME OPINIONS OR FACTUALLY INACCURATE STATEMENTS. RATHER, THEY MUST SHOW THAT A REGULATION AUTHORIZING MAIL CENSORSHIP FURTHERS ONE OR MORE OF THE SUBSTANTIAL INTERESTS OF SECURITY, ORDER, AND REHABILITATION. SECOND, THE LIMITATION OF FIRST AMENDMEN FREEDOMS MUST BE NO GREATER THAN IS NECESSARY OR ESSENTIAL TO THE PROTECTION OF THE PARTICULAR GOVERNMENTAL INTEREST INVOLVED. THUS A RESTRICTION ON INMATE CORRESPONDENCE THAT FURTHERS AN IMPORTANT OR SUBSTANTIAL INTEREST OF PENAL ADMINISTRATION WILL NEVERTHELESS BE INVALID IF ITS SWEEP IS UNNECESSARILY BROAD. THIS DOES NOT MEAN, OF COURSE, THAT PRISON ADMINISTRATORS MAY BE REQUIRED TO SHOW WITH CERTAINTY THAT ADVERSE CONSEQUENCES WOULD FLOW FROM THE FAILURE TO CENSOR A PARTICULAR LETTER. SOME LATITUDE IN ANTICIPATING THE PROBABLE CONSEQUENCES OF ALLOWING CERTAIN SPEECH IN A PRISON ENVIROMENT IS ESSENTIAL TO THE PROPER DISCHARGE OF AN ADMINISTRATOR'S DUTY. BUT ANY REGULATION OR PRACTICE THAT RESTRICTS INMATE CORRESPONDENCE MUST BE GENERALLY NECESSARY TO PROTECT ONE OR MORE OF THE ."LEGITIMATE GOVERNMENTAL INTERESTS IDENTIIED ABOVE פרשת (PELL V. PROCUNIER, 417 U.S. 817 (1974, שנדונה בסמוך לפרשת MARTINEZ, עסקה בחוקתיות האיסור שהוטל על אסירים להתראיין באמצעי התקשורת. בפרשה זו הכיר בית המשפט בקיום עילות נוספות להתרת הפגיעה בחופש הביטוי של אסירים. הכלל שהותווה קבע כי - A PRISON INMATE RETAINS THOSE FIRST AMENDMENT" RIGHTS THAT ARE NOT INCONSISTENT WITH HIS STATUS A PRISONER OR WITH THE LEGITIMATE PENOLOGICAL OBJECTIVES OF THE CORRECTIONS SYSTEM, AND HERE THE RESTRICTIONS ON INMATES' FREE SPEECH RIGHTS MUST BE BALANCED AGAINST THE STATE'S LEGITIMATE INTEREST IN COFINING PRISONERS TO DETER CRIME, TO PROTECT SOCIETY BY QUARRANTINING CRIMINAL OFFENDERS FOR A PERIOD DURING WHICH REHABILITATIVE PROCEDURES CAN BE APPLIED, AND TO MAINTIN THE INTERNAL SECURITY ".OF PENAL INSTITUTIONS העולה מהשוואת שני המבחנים, בתמצית, הוא: על-פי כל אחת מן הגישות נדרש איזון ראוי, בין חופש הביטוי לבין האינטרס המוגן הנגדי. השוני ביניהן מתבטא בהגדרת מהות האינטרסים המוגנים: כלום רק שיקולי ביטחון, סדר ומשמעת או שיקום האסירים מהווים "אינטרס חשוב ומהותי של המדינה" ("‎GOVERNMENTAL INTEREST AN IMPORTANT OR SUBSTANTIAL"), שבכוחו להצדיק הטלת הגבלות על חופש הביטוי של אסיר, או שמא גם אינטרסים הנובעים מכלל צורכי הענישה והטיפול בעבריינים, או כרוכים בצורכי ניהולם התקין של בתי הסוהר (‎OBJECTIVES OF THE CORRECTIONS SYSTEM" "LEGITIMATE PENOLOGICAL) עשויים להצדיק הטלת הגבלות כאלה? סוגיה זו חזרה ונדונה בפרשת (‎V. NORTH CAROLINA PRISONERS' UNION, 433 U.S. 119 (1977 JOHNS, שעסקה בחוקתיות האיסור שהוטל על כינוסי "איגוד האסירים", הצטרפות אסירים לאיגוד זה והתכתבות בינם לבינו; ובפרשת ‎BELL V. WOLFISH,441 U.S. 520 (1979), שסקה בהגבלת זכותם של אסירים לקבל ספרים הכרוכים בכריכה קשה, אם הללו לא שוגרו אליהם במישרין מבית ההוצאה או ממועדון הספר. ההכרעה בדבר המבחן הראוי נפלה בפרשת .‎(1987( TURNER V. SAFELY, 482 U.S 78, בה נפסק (מפי השופטת O'CONNOR), כי המבחן לחוקתיות הפגיעה בחופש הביטוי של אסיר הוא בהיותה ‎PENOLOGICAL INTERESTS" "REASONABLY RELATED LEGITIMATE (ראה בעמ' 89, שם). על יסוד שיקלול של ההלכות הקודמות, היתווה פסק-דין זה ארבעה קריטריונים עיקריים, שבעזרתם תיבחן חוקתיות הפגיעה בזכות האדם של אסיר (ראה בעמ' 89-92, שם). לשם הקיצור אסתפק בהבאת סיכומם התמציתי של הדברים מספרו של ,‎OF PRISONERS", ANDERSON PUBLISHING CO., 4TH JOHN W. PALMER ED., AT P. 37 "CONSTITUTIONAL RIGHTS: 'A) WHETHER THERE IS A 'VALID, RATIONAL CONNECTION)" BETWEEN THE REGULATION AND A LEGITIMATE AND NEUTRAL GOVERNMEMTAL INTEREST PUT FORWARD TO JUSTIFY IT, WHICH CONNECTION CANNOT BE SO REMOTE AS TO RENDER HE REGULATION ARBITRARY OR IRRATIONAL; (B) WHETHER THERE ARE ALTERNATIVE MEANS OF EXERCISING THE ASSERTED CONSTITUTIONAL RIGHTS THAT REMAIN OPEN TO INMATES, WHICH ALTERNATIVES, IF THEY EXIST, WILL REQUIRE A MEASURE OF JUDICIAL DEFERENCE TO THE CORRECTIONS OFFICIALS EXPERTISE; (C) WHETHER AND THE EXTENT TO WHICH ACCOMMODATION OF THE ASSERTED RIGHT WILL HAVE IMPACT ON STAFF, ON INMATES' LIBERTY, AND ON THE ALLOCATION LIMITED PRISON RESOURCES, WHICH IMPACT, IF PRISON WILL REQUIRE PARTICULAR DEFERENCE TO OF , AND (D) WHETHER THE REGULATION SUBSTANTAL ; RESPONSE' TO PRISON CONCERNS, CORRECTIONS OFFICIALS ALTERNATIVE THAT FULLY REPRESENTS AN 'EXAGGERATED THE EXISTENCE OF A READY ACCOMMODATES THE PRISONER'S RIGHTS AT DE MINIMIS COSTS TO VALID PENOLOGICAL INTERESTS BEING EVIDENCE OF ".UNREASONABLENESS מבחן ה"קירבה ההגיונית", בין ההגבלה המוטלת על חופש הביטוי לבין מטרות לגיטימיות בתחום הטיפול בעבריינים והניהול התקין של בתי הסוהר, אשר הותווה בפרשת TURNER V. SAFELY, אומץ על-ידי בית המשפט בפסקי-דין נוספים (ראה, בעיקר, את פסק-דינו של השופט BLACKMUN בפרשת .‎S.CT. 1874 (1989) THORNBURGH V ABBOT, 109), בו נקבע כי נוהל המסמיך את שלטונות בית הסוהר שלא להעביר לאסירים פרסומים המתקבלים עבורם, אם הם סבורים כי הפרסומים מסכנים את ביטחון בית הסוהר, עומד לכאורה במבחן החוקתיות. חופש הביטוי של האסיר ומצוקות הרשות 17. עונש המאסר הנוהג אצלנו, ושיטת ביצועו של המאסר הלכה למעשה, שונים משיטת ה-"CORRECTIONS SYSTEM" הנוהגת בארצות הברית. אך בין הבעיות המעסיקות את הרשויות המופקדות על הטיפול באסירים ועל ניהול בתי הסוהר, כאן ושם, יש גם לא מעט נושאים דומים אין כל קושי לקבוע, שקיום הסדר והמשמעת בבתי הסוהר מהווה אינטרס לגיטימי של כל מדינה. כך הוא, בוודאי, גם אצלנו. וככל שהדבר אכן דרוש למניעת סכנה לסדר ולמשמעת בבתי הסוהר, יש בכך כדי לשמש עילה להגבלת חופש הביטוי של האסירים (כולם או חלקם). גם צורכי השיקום של אסירים - אם מדובר בתכנית שיקום שהצלחתה מותנית בכך - עשויים לכאורה להצדיק הטלת הגבלה דומה. ביחס לכל אלה נוכל להתחזק, בין היתר, גם בהלכת פסק הדין בעניין MARTINEZ. אך, כשלעצמי, הנני נכון לקבל, כי לא רק קיום הסדר והמשמעת בבתי הסוהר, אלא גם שיקולים אחרים הנובעים מצורכי "הניהול התקין", במובנו היותר רחב, עשויים לעתים להצדיק הטלת הגבלות מסוימות. על יסוד מוסכמה זו, ובשינויים המתחייבים לגבי יתר הרכיבים, נוכל להסתייע גם באמות המידה שגובשו בפרשת TURNER. ברוח דברים אלה נוכל לסכם, כי להצדקת הפגיעה בחופש הביטוי (ובכל זכות-יסוד אחרת) של אסיר, אין די בהצבעה על קיום אינטרס נגדי המצדיק פגיעה, ואף לא בקיום תקנה המתירה לפגוע בזכות, אלא יש גם להראות כי בין ההוראה הפוגעת לבין האינטרס הנגדי - שלמענו מבקשים לפגוע בזכות - מתקיים קשר של זיקה הגיונית ושל קירבה עניינית. ריחוק או עמימות של הקשר, אות הם לכך שהפגיעה אינה מוצדקת. כן יש לבחון שאלות ספציפיות של איזון ומידתיות: האם שיעור הפגיעה בזכות אינו עולה על המידה הדרושה להשגת המטרה הלגיטימית המחייבת פגיעה? האם ההוראה הפוגעת מותירה לאסיר דרכים חלופיות לקיום זכותו, או מה שנותר ממנה? האם בנקיטת אמצעים סבירים מסוגל שירות בתי הסוהר, במסגרת משאביו המוגבלים, לחדול מן הפגיעה או להקטינה? והתשובה לכל אחת משאלות אלו עשויה להשפיע על ההכרעה בשאלה, אם ההסדר החוקי המתיר את הפגיעה מבטא איזון נכון וראוי. עם זאת חשוב להדגיש: כללים אלה אינם אלא כללי עזר. הם נסמכים על הנחות נתונות בכל השאלות הערכיות שביסודם. הם אינם קובעים מהו המשקל שיש לייחס לכל אחד מן האינטרסים המנוגדים. הם אינם קובעים את נקודת האיזון, שבה ראוי למתוח את הקו המבחין בין פגיעה מותרת לבין פגיעה אסורה בזכות האדם של אסר. הגדרתה של נקודת האיזון אינה עניין להכרעה טכנית, אלא להכרעה שיפוטית. קביעתה היא פרי של החלטה ערכית, המתבססת על שיקולים של מדיניות חברתית. במסגרת הכרעתו נדרש בית המשפט לקבוע את משקלו היחסי של כל אחד מהאינטרסים המתנגשים ולסמן את נקודת האיזון הראויה ביניהם. קביעות אלו הן ערכיות מובהקות. משקלם של האינטרסים המנוגדים אינו נתון קבוע, ואף האיזון ביניהם עשוי להשתנות. מה שהיה נכון ומקובל בשעתו, אינו בהכרח נכון גם כיום; ולא כל שהוא מקובל עלינו, והולם את תפיסתנו, עשוי להיות קביל ונכון בעוד עשור או שניים. ניתן להמחיש זאת בדוגמא מן העבר. טול את זכות האסירים להשתתף בבחירות לכנסת. עתירה לאפשר לאסירים לממש זכות-יסוד חשובה זו הובאה לפני בית המשפט בשלהי שנות החמישים, אך נדחתה בנימוק "שאין להעלות על הדעת כי הדבר הוא אפשרי מבחינה מעשית, לאור מספר האנשים הנמצאים בבתי הסוהר, וכוחות המשטרה שיהיו דרושים למבצע כגון זה" (בג"צ 215/59 גלר נ' שר הפנים, פ"ד יג 1703, בעמ' 1704). ואילו עתירה נוספת באותה סוגיה, שהוגשה מקץ כעשרים שנה, הוביל למפנה. אמנם, גם הפעם לא ראה בית המשפט אפשרות מעשית להעניק לעותרים את סעדם המבוקש; אלא שהפעם החליט והבהיר, כי על המחוקק ועל הרשויות הממונות על הביצוע להיערך בהקדם, מבחינה חוקית ומינהלית, כדי לאפשר לאסירים ולעצירים לממש את זכות ההצבעה הנתונה להם (בג"צ 337/84, פרשת הוקמה הנ"ל). ואכן, בעקבות פסק-דין זה הוחק חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 17), תשמ"ו-1986, בו נקבע הסדר המאפשר לאסירים ולעצירים לממש את זכות הבחירה שלהם. זו דוגמא מובהקת לתמורה בתפיסה הערכית, אשר שינתה את משקלם היחסי של האינטרסים המתנגשים וסימנה נקודת איזון חדשה ביניהם (ראה דברי השופט אלון בפרשת וייל, בג"צ 114/86 הנ"ל, בעמ' 492-493). 18. באיזון בין זכות-יסוד של אסיר לבין אינטרס נגדי של שירות בתי הסוהר, יינתן המשקל היחסי הראוי לכל אחד מצדי המשוואה. כגודלה וחשיבותה של הזכות, כן גודלו וחשיבותו של האינטרס הנגדי אשר יידרש להכרעתה. אך הניגוד אינו תמיד, או בהכרח, סימטרי. לא פעם יתברר, שכיבוד זכות האיר יועיל גם לעניין הציבורי. שוב וטול את יכולת האסירים לממש את זכות הבחירה שלהם. לית מאן דפליג, כי יכולת זו מגשימה חלק חשוב מחופש הביטוי. ואולם קיומה בידי האסיר מקדם גם תכלית שיקומית, שקידומה עשוי להצמיח טובה לא רק לאסיר אלא גם לחברה. כדברי השופט אלון בפרשת הוקמה (בעמ' 212): "אי פגיעה בזכות מזכויותיו של האסיר, כפי שהיו בידו בטרם נשלל הימנו חופש התנועה, בטובתו של האסיר הוא, כדי לשמור ככל האפשר על הקשר בינו לבין החברה החופשית אשר הימנה הוא בא ושהוא מנותק ממנה, באופן זמני, על-ידי חומות כלאו. וכן מטובתה של החברה הוא כדי לקדם ככל האפשר את שיקומו של האסיר ועל-ידי כך להקל על שובו והשתלבותו בחברה, אשר הוא ממשיך, גם בכלאו, להימנות עמה". אין צריך לומר, כי גם שיקום האסירים נמנה עם האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקד שירות בתי הסוהר. משמע שלא תמיד, ולא בהכרח, ההגנה על יכולת האסיר לממש את זכותו ניצבת בניגוד חזיתי לאינטרסים אלה. אך ל נזנח את העיקר: עיקר החשיבות בהכרת יכולתו של אסיר לממש את זכות הבחירה שלו טמון בשמירת ערך היסוד של כבוד האדם. 19. נשוב למושכלות יסודיים. ההגנה על חופש הביטוי, כחלק מכבוד האדם, היא הערובה המרכזית לשמירת חירותו הרוחנית של האדם. במסגרתו מממש האדם רצונות ושאיפות הטבועים בו והמבטאים את חירותו הרוחנית: להשכיל ולרכוש ידע, להיות מעורב בחיי החברה, לשמוע דעת זולתו ולבטא את דעתו. המאסר שולל מן האדם את חופש התנועה שלו, ובכך מוטלת הגבלה חמורה, לא רק על זכות היסוד שלו לחירות אישית, אלא גם על יכולתו המעשית לממש כרצונו את חירותו הרוחנית. אמנם בלב-לבה של החירות הרוחנית - כיכולת האסיר לחשוב, להאמין ולשמור על צלם האדם שלו - אין למאסר דריסת רגל. אך, כפי שכבר ציינו (בפיסקה 15 לעיל), היכולת של אסיר לממש את זכותו לחופש הביטוי הינה הרבה יותר מצומצמת ומוגבלת מיכולתו של אזרח חופשי. ולחופש הביטוי (המוגבל) הנתון לאסיר יש להעניק הגנה רחבה ככל האפשר. גישה זו בוטאה היטב בפיקת בית המשפט. טול את בג"צ 144/74 לבנה נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד כח(2) 686). בפרשת לבנה פסל בית המשפט את החלטת מנהל בית הסוהר, שלא להרשות (לעותר דהתם) להכניס לבית הסוהר את כתבי מארכס, אנגלס לנין ומאו-טסה-טונג. את החלטתו נימק המנהל בחשש, שהכנסת הספרים לבית הסוהר תגרום להתלהטות ויכוחים פוליטיים בין האסירים. בפסלו טעם זה אמר השופט ח' כהן: "משבחים אנו את מנהל בית-הסוהר על אשר משווה הוא לנגד עיניו תמיד את שמירת השקט בין כתלי בית-הסוהר. אבל לא שמענו שלשם 'שמירת השקט' יכול הוא למנוע ויכוחים בין האסירים, לרבות ויכוחים פוליטיים: כל עוד נשמרים המשמעת והסדר בבית-הסוהר, רשאים האסירים להתווכח ביניהם על כל נושא שהם יבחרו בו; ואם מופרים המשמעת והסדר, יתנו המפרים את הדין על הפרתם, ואין עליהם ליתן את הדין על נושא ויכוחם" (בעמ' 689, שם). ולהלן (בעמ' 690) הוסיף: "לא ניתנה לו למנהל בית-הסוהר סמכותו לאסור על הכנסת ספרים לתוך בית-הסוהר, על מנת שהוא יבחר, לפי טעמו שלו, מה יאה לו לאסיר לקרוא ומה אינו יאה לו". עדיין גלוי וברור, שבידי שירות בתי הסוהר נתונה סמכות לאסור הכנסת ספרים לבית הסוהר. מהו המבחן שעל-פיו רשאי הוא לעשות שימוש בסמכות זו? לשאלה זו השיב בית המשפט בבג"צ 543/76 פרנקל נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לב(2) 207. עתירה זו הופנתה כנגד החלטת מנהל בית הסוהר שלא להרשות הכנסתם של שני ספרים. בית המשפט לא ראה להתערב בהחלטה ביחס לאחד הספרים, שלגביו נמצא כי הוא בעל תוכן מסית. לא כן ביחס לספר השני. ההחלטה לאסור גם ספר זה בוטלה. מ"מ הנשיא, השופט לנדוי, הסביר את ההבחנה, ולהצבת המבחן נעזר בהחלטת בית המשפט בפרשת לבנה, לפסול את החלטת מנהל בית הסוהר שלא להרשות את הכנסתם לבית הסוהר של כתבי מארכס, אנגלס, לנין ומאו-טסה-טונג. להלן דבריו (בעמ' 209, שם): "אכן, כתבים אלה מטיפים למהפכה, אבל אין בקריאתם אותה סכנה קרובה לוודאי לשלו הציבור, שבית-משפט זה קבע כמבחן בפסק-הדין המנחה של השופט אגרנט בפרשת בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים (פ"ד ז 871). מבחן זה יכול להדריך גם את מנהלי בתי הסוהר ביחס למהותו המסיתה של חומר ספרותי. אבל מה שנאמר שם על שלום הציבור בדרך כלל, יש לתרגם כאן למבחן של הבטחת השלום, הסדר והמשמעת בין כתלי בית-הסוהר, על הבעיות המיוחדות שעמן על הנהלת בית-הסוהר להתמודד" (ההדגש שלי -א'מ'). בפרשת פרנקל, כאמור, לא ראה בית המשפט יסוד להתערב בהחלטת מנהל בית הסוהר, שלא להתיר הכנסת ספר בעל תוכן מסית. "בתנאי המתח השוררים בבית-הסוהר" - נאמר בפסק הדין (בעמ' 209) - "די לפעמים בניצוץ כדי להצית יצרים עד להתפרצות אלימה, ולמילה הכתובה 'שחור על גבי לבן' נודע כוח שכנוע משלה היכול לגרום לתבערה יותר מאשר המילה המדוברת של חברים למאסר". ומשנמצא כי הספר מכיל חומר מסית סבר בית המשפט, נתון למנהל בית הסוהר שיקול-דעת רחב לפעול במסגרת סמכותו. יצוין כי גם במקרים אחרים, בהם החליט בית המשפט שלא להתערב בהחלטות שפגעו בצורכי חינוך או בידור של אסירים, התבססה ההכרעה על ההכרה בקיומם של שיקולים ביטחוניים. כך, למשל, בבג"צ 96/80 אלמעלבי נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 25, לא נמצא פסול בהחלטת שירות בתי הסוהר לאסור על אסירים ביטחוניים להחזיק בטרנזיסטורים. הנימוק שעליו התבססה החלטה זו, כי טרנזיסטור המוחזק בידי אסיר ביטחוני עלול לשמש להעברת תשדירים ומסרים שיובילו להפרת הסדר והביטחון בין כותלי בית הכלא. ובצדקת השיקול הזה לא ראה בית המשפט יסוד להתערב. הנה כי כן, בידי שלטונות בית הסוהר נתונים אמצעים שבכוחם להטיל הגבלות על כמה מביטוייה האפשריים של החירות הרוחנית, אך הרשות לעשות כן נתונה להם, לרוב ובעיקר, בהתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית בשלום הציבור, או לפגיעה ממשית בהבטחת השלום, הסדר והמשמעת בין כותלי הכלא. אפשר, אמנם, שבמסגרת האיזון יינתן משקל גם לאינטרסים אחרים, שאינם נובעים משיקולי הביטחון או מצורכי שמירה על הסדר והמשמעת, אך כרוכים בצורכי הניהול התקין של בתי הסוהר במובן הרחב (כיעילות מינהלית, חיסכון במשאבים וכדומה). אך בשים לב לחשיבותו ולמרכזיותו של חופש הביטוי, משקלם היחסי של אינטרסים נוספים אלה אינו רב. בדרך-כלל, לא יהיה בהם בלבד כדי להביא לשלילת הזכות, וניתן יהיה להתחשב בהם רק בקביעת המידה שבגדרה יורשה האסיר לממש את זכותו. אין צריך לומר, כי גם כשלרשות יש טעם מוצק להצדקת הפגיעה בחופש הביטוי של אסיר - היינו, בהתקיים הסתברות ממשית שהביטוי יפגע בביטחון הציבור, או יעמיד בסכנה את הסדר והמשמעת בבית הסוהר - מוטל על הרשות לעמוד במבחן המידה, ואסור לה לפגוע בזכותו של האסיר יותר מן הדרוש למניעת הסיכון. על הרשות לזכור, כי פגיעתה בחופש הביטוי של אסיר היא, לעולם, בגדר תוספת-פגיעה, ובעיקר מצווה היא לעמוד בפני הפיתוי להשתמש בסמכותה שלא לצורך או מעבר לצורך. בבואו לעשות שימוש בסמכותו האמורה, ייטיב בעל הסמכות בשירות בתי הסוהר אם ישווה לנגד עיניו את דברי השופט ח' כהן (בפרשת לבנה, בעמ' 690): "רעות רבות, הכרוכות בהכרח בחיי הכלא, מתווספות עוד על שלילת החופש. אבל בל נוסיף על הרעות ההכרחיות שאין למנען מגבלות ופגיעות שאין בהן לא צורך ולא הצדקה. הסמכויות המוקנות למנהלי בתי-הסוהר לקיים סדר ומשמעת חייבות להיות רחבות מאד; אבל מה שהסמכות רחבה יותר, הפיתוי גדול יותר להשתמש בה שלא לצורך וללא הצדקה של ממש." חופש הביטוי בכתיבה ובפרסום 20. הכתיבה היא אחת מצורות הביטוי היותר בסיסיות. כדברי השופט ‎:HOLMES THE USE OF MAIL IS ALMOST AS MUCH A PART OF FREE..." "...SPEECH AS THE RIGHT TO USE OUR TONGUES .MILWAUKEE SOCIAL DEMOCRATIC PUBLISHING CO. V) .(BURLESON, 255 U.S. 407, 437 (1921 הזכות להתבטא בכתב נתונה, כמובן, גם לאסירים. הצורה השכיחה היא בחליפת מכתבים שבידי אסיר לקיים עם קרוביו ומכריו. פסיקתנו טרם התייחסה לשאלת זכותו של אסיר להתבטא בתקשורת הכתובה. א אינני רואה טעם להבחין בין דרך-ביטוי זו לבין דרכי-ביטוי אחרות הפתוחות בפני האסיר. המבחנים המקובלים עלינו, להגבלת חופש הביטוי של אסירים, יפים גם לדרך-ביטוי זו. ודוק: אינני עוסק בשאלה אם יש להתיר לאסירים גישה חופשית ובלתי מבוקרת לאמצעי התקשורת. כן אינני עוסק בשאלה אם יש להתיר לאמצעי התקשורת גישה חופשית ובלתי-מבוקרת לאסירים. אני עוסק רק בערוץ אפשרי אחד מכלל ערוצי הקשר האפשריים בין האסירים לבין התקשורת: הזכות העומדת לאסיר לשגר מבית הסוהר למערכת של עיתון (או אמצעי תקשורת אחר) מכתב, או כתבה, המיועדים לפרסום, וכשהאסיר עושה כן באותה הדרך ובמסגרת אותן מיגבלות שבהן מורשה הוא לשגר מכתבים אחרים. יצוין שבארצות הברית אין מטילים כל ספק בזכות האסיר לכתוב אל העיתונים ואף לבקר בכתיבתו את שלטונות בית הסוהר ואת תנאי המאסר. יתר על כן: על-פי התפיסה המקובלת שם, ביקורת מצד אסיר על תנאי מאסרו מקיימת לא רק את זכותו של האסיר להתבטא בפומבי (באמצעות כלי התקשורת) בעניין הנוגע ל, אלא גם את זכות הציבור לדעת אודות המתהווה בבתי הסוהר של המדינה, שהמתרחש בהם אינו גלוי לעין, ולנוכח נטייתם המובנת של הגורמים המופקדים על ניהול בתי הסוהר להצניע מעיני הציבור אף את כוונותיהם הטובות לשיפור התנאים השוררים בהם. ביטוי לגישה זו מצוי בדברי בית המשפט לערעורים בפרשת (‎, 451 F.2D 545, 547-548 (1971 NOLAN V. FITZPATRICK: WE NEED NOT ADOPT THE BROAD PRINCIPLE THAT A" PRISONER RETAINS ALL FIRST AMENDMENT RIGHTS TO CONCLUDE, AS WE DO, THAT HE RETAINS THE RIGHT TO SEND LETTERS TO THE PRESS CONCERNING PRISON MATTERS. IN SO CONCLUDING, WE RELY PRIMARILY ON THE FACT THAT THE CONDITION OF OUR PRISONS IS AN IMPORTANT MATTER OF PUBLIC POLICY AS TO WHICH PRISONERS ARE, WITH THEIR WARDENS, PECULIARLY INTERESTED AND PECULIARY KNOWLEDGEABLE. THE ARGUMNT THAT THE PRISONER HAS THE RIGHT TO ,COMMUNICATE HIS GRIEVANCES TO THE PRESS AND THROUGH THE PRESS, TO THE PUBLIC IS THUS BUTTRESSED BY THE INVISIBILITY OF PRISONS TO THE PRESS AND THE PUBLIC: THE PRISONERS' RIGHT TO SPEAK IS ENHANCED BY THE RIGHT OF THE PUBLIC TO HEAR. THIS DOES NOT DEPEND UPON A DETERMINATION THAT WARDENS ARE UNSYMPATHETIC TO THE NEED TO IMPROVE PRISON CONDITIONS. BUT EVEN A WARDEN WHO PUSHES AGGRESSIVELY FOR REFORMS OR LARGER APPROPRIATIONS WITHIN HIS DEPARTMENT AND BEFORE APPROPRIATE OFFICIALS AND LEGISLATIVE COMMITTEES MAY UNDERSTANDABLY NOT FEEL IT PRUDENT TO PUSH FOR MORE ."PUBLIC LAUNDERING OF INSTITUTIONAL LINEN בית המשפט היה ער לטענה, כי פרסומם בעיתונים של מכתבי אסירים הכוללים ביקורת חריפה במיוחד על תנאי המאסר, עלול ללבות את היצרים בקרב אוכלוסיית האסירים וליצור סכנה קרובה לוודאי להתפרצות אלימה ולהפרת הביטחון בבית הסוהר. בתגובתו לטענה זו מרחיק בית המשפט לכת באמרו, שהדרך להתמודד עם סכנה כה חריגה היא באיסור הכנסתו לבית הסוהר של גיליון העיתון המכיל את הפרסום המסוכן, ולא בסירוב מלכתחילה לשגרו לפרסום. כדברי בית המשפט (בעמ' 549, שם: ,THE MOST THAT CAN REASONABLY BE SAID IS THAT" DEPENDING UPON CONDITIONS IN THE PRISON WHEN THE LETTER OR NEWS STORY BASED ON IT RETURNS TO THE PRISON, SOME PARTICULARLY INFLMMATORY LETTERS MAY CREATE A 'CLEAR AND PRESENT DANGER' OF VIOLENCE OR BREACH OF SECURITY. IN THAT EXTREME CASE, PRISON OFFICIALS CAN COPE WITH THE SITUATION BY REFUSING TO ADMIT THE DANGEROUS ISSUE OF THE NEWSPAPER TO THE PRISON RATHER THAN BY REFUSING TO MAIL THE ."LETTER AT THE FIRST INSTANCE על כך שהרשות אינה רשאית לצנזר מכתב של אסיר בשל כך שתוכנו אינו מחמיא לשלטונות בית הסוהר, או אף כולל מידע עובדתי בלתי מדויק, עמד בית המשפט העליון, כזכור, בפרשת MARTINEZ באמרו (בעמ' 413, שם): PRISON OFFICIALS MAY NOT CENSOR INMATE CORRESPONDENCE" SIMPLY TO ELIMINATE UNFLATTERING OR UNWELCOME OPINIONS ."OR FACTUALLY INACCURATE STATEMENTS גם בפרשת PELL הנ"ל עמד בית המשפט על זכותו הרחבה של אסיר לשגר מכתבים לתקשורת. בפרשת PELL לא מצא בית המשפט פגם של אי-חוקתיות בנוהל האוסר על האסירים לשוחח עם התקשורת בריאיונות פנים-מול-פנים (‎"FACE-TO-FACE MEDIA "INTERVIEWS), אלא שההכרה בסבירות האיסור התבססה על האפשרות הפתוחה בפני האסירים לכתוב אל התקשורת, דרך שהיא פחות מכבידה מאשר התרת הכניסה של כתבי-עיתונות לבית הסוהר (ראה בעמ' 424, שם). זאת ועוד: לטענת בא-כוח המערער, לפי הפרקטיקה הנוהגת בקנדה מותר לאסירים לפרסם בעיתונים מפרי עטם. להוכחת דבריו הציג בפניו סדרה בת שמונה רשימות, מפרי עטו של אסיר, אשר פורסמו במהלך כחודשיים בעיתון "GLOBE AND MAIL", היוצא לאור בטורונטו. תוכן הכתבות (הנושאות את הכותרת "LIFE IN PRISON") הוא ביקורת נוקבת על מדיניות השיקום של הרשות הממונה על ניהול בתי הסוהר ועל השפעת המדיניות הזאת על חיי האסירים. מן הכלל אל הפרט 21. המערער מבקש לממש את זכותו לחופש הביטוי על דרך כתיבה ופרסום בעיתון מקומי המופץ בנתניה. המשיב, שירות בתי הסוהר, מתנגד לבקשה. כלום השיקולים, שעליהם סומך המשיב את התנגדותו, מגלים עילה מוצדקת למנוע מן המערער מלפרסם בעיתון רשימות מפרי עטו? אני סבור שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. נקדים ונאמר, כי המערער מודה בסמכות המשיב לעכב ולא להעביר ליעדה כל כתבה אשר פרסומה (לדעת המשיב), עלול לפגוע בסדרי בית הסוהר, בביטחון הסוהרים או האסירים, או אף בשמו הטוב של מי מהם. וכדי להניח את דעת המשיב בעניין זה התחייב המערער, שלא לספר בכתבותיו אודות איש מאנשי הסגל, הסוהרים והאסירים, אלא להתמקד בתיאור חייו וחוויותיו בלבד. בנסיבות אלו אין אנו נדרשים לקבוע, שחופש הביטוי הנתון למערער מקנה לו זכות לפרסם בעיתון אודות סדרי בית הסוהר וחיי האסירים ככל העולה על רוחו. כן איננו נדרשים לעסוק בשאלה, אם האינטרס הגלום בזכות הציבור לדעת, אודות תנאי הכליאה בבתי הסוהר והמתרחש בין חומותיהם, מצדיק להגביל את סמכותו וכוחו של המשיב, שלא להעביר לפרסום מכתב או כתבה של אסיר אך בשל כך שתוכנם כולל ביקורת על תנאי המאסר או על שירות בתי הסוהר. שאלות אלו עוסקות בסוגיות אחיות מתחום חופש הביטוי: כלום זכות הציבור לדעת אודות המתרחש בבתי הסוהר מצדיקה צמצום המיגבלות המוטלות על חופש הביטוי של אסירים? וכלום מכיבודה של זכות הציבור מתחייב שלאמצעי התקשורת צריכה להיות גישה יותר חופשית לבתי הסוהר ולקיום קשר עם האסירים? שאלות אלו, החשובות כשלעצמן, אינן ניצבות בפנינו ונוכל להניחן בצריך עיון. לצורך ההכרעה בערעור נוכל להניח, כי למשיב נתונה סמכות מלאה שלא להעביר כתבה לעיתון, אם הינו סבור כי פרסומה עלול לפגוע בביחון הציבור, בסדר ובמשמעת בבית הסוהר ואף בשמו הטוב של איש סגל, סוהר או אסיר. המערער קיבל על עצמו הנחות אלו. בכך הותוותה המסגרת הנדרשת להכרעתנו בערעורו. 22. מהו איפוא פשר התנגדותו של המשיב? וכי מדוע הדבר מעניינו אם יורשה המערער לשגר כתבות לעיתון המקומי, כדרך שהוא רשאי לשגר מכתבים לכל מי שיחפוץ, ולספר בכתבותיו (כדרך שיכול ורשאי הוא לעשות במכתביו) על חייו וחוויותיו בבית הסוהר? עמדת המשיב היא מורכבת. מחד, אין הוא חולק כי המערער זכאי לכתוב מכתבים אל העיתון; ואם יחליט העיתון לעשות כן, יוכל לפרסם את מכתביו של המערער בצורת כתבות. אלא שזאת, אומר המשיב, רשאי המערער לעשות רק במסגרת מכסת המכתבים שאסיר זכאי לה לפי סעיף 47 לפקודת בתי הסוהר (היינו, שיגור מכתב אחת לחודשיים). מאידך, מודה המשיב, שככלל שוב אין הוא מדקדק עם האסירים במכסת המכתבים שהללו רשאים לשגר. אלא שעם המערער מתכוון הוא להקפיד. טעמו להבחנה הוא, שבכוונת המערער לספר ברשימותיו על חייו בבית הוהר. אלמלא כן, אומר המשיב בגילוי לב, לא היה רואה להחמיר עם המערער במכסת המכתבים. לדידו, אם ירצה המערער לכתוב על נושאים כלליים, יוכל ויהיה נכון לנהוג בו ביתר נדיבות. לאמור: הסיבה העיקרית לדחיית בקשתו של המערער, להתיר לו לשגר לעיתון רשימות מפרי עטו, אינה עצם הכתיבה אלא נושא הכתיבה. עמדה זו מבסס המשיב על החשש שפרסום כתבות על חיי בית הסוהר יפגע בסדרי בית הסוהר, יפר את המשמעת ויסכן את שלומם וביטחונם של אנשי הסגל והסוהרים. המשיב רואה יסוד לחשש, שפרסום כתבות על חייו בבית הסוהר יקנה למערער, בעיני הסוהרים והאסירים, מעמד של "עיתונאי". בכך יינתן לו כוח שאינו נתון לאסירים אחרים. תופעה זו תפגע במשמעת. כן קיים, לדעתו, חשש שכתבותיו של המערער יתסיסו את האסירים, יסכסכו בינם לבין סגל בית הסוהר או בינם לבין עצמם. את טענת המערער, שאת כל החששות הללו יש בידי המשיב למנוע בכוח הסמכות הנתונה לו לבקר ולפסול חומר כתוב שהאסירים משגרים מבית הסוהר, פוטר המשיב בתשובה כי המטלה של בדיקת הכתבות חורגת מגדר תפקידיו וכי ביצועה, מבחינתו, אינו אפשרי כלל... 23. אין בידי לקבל את עמדת המשיב. אילו תלה המשיב את עמדתו רק בהוראת סעיף 47 לפקודת בתי הסוהר, הקוצב את מכסת המכתבים המותרת לאסיר, היינו נדרשים לפרש הוראה זו במטרה לבחון, אם זכות האסיר לכתוב לאמצעי תקשורת אף היא כפופה לאותה מכסה זעומה הנקובה בהוראת הסעיף (משלוח מכתב אחת לחודשיים). אך המשיב הודה ששוב אין מקפידים עם האסירים בעמידה על מכסת המכתבים. עוד בבג"צ 157/75 אדיב נ' נציבות שירות בתי הסוהר (לא פורסם) צוין, כי המשיב אינו נוהג עוד למעשה על-פי הוראת סעיף 47 אלא "מתיר לאסירים לכתוב מכתב אחת לשבועיים". ואם המשיב שוב איננו מקפיד אף על המכסה הזאת, יש אך לשבחו על כך. ואולם המשיב איננו יכול להישמע בטענה, שעם כלל האסירים איננו מקפיד במכסת המכתבים, ואילו עם המערער בדעתו להקפיד; וכולי האי, לאו דווקא בשל עצם רצונו ובקשתו של המערער לשגר למערכת העיתון כתבות מפרי עטו, אלא רק בשל כוונתו להקדיש את כתבותיו לתיאור חייו בבית הסוהר. בנושא הכתיבה אין כל פסול; ואם אכן יקיים המערער את הצהרתו, כי יקדיש את כתבותיו לחייו ולחוויותיו הוא בלבד, ויימנע מכתיבה אודות בעלי תפקידים או אסירים מסוימים, קשה לראות כיצד פרסום דבריו עלול לעורר חשש לפגיעה בסדר ובמשמעת של בית הסוהר, בכבודם של אנשי הסגל או באסיר כלשהו. אלא מאי? המשיב אינו בוטח במערער שיקיים את הבטחתו וינהג כפי שהוא מתחייב ומצהיר כי ינהג. זאת אינני מתקשה להבין. המשיב אינו מצופה ואינו צריך לסמוך על דיברתו של המערער. בידו סמכות ברורה - ואין בפנינו חולקין על תקפות סמכותו - לבדוק ולבקר את כתבותיו של המערער, ואם ימצא כי תוכנה של כתבה כלשהי מקים חשש בדרגה של ודאות קרובה לפגיעה בסדר או במשמעת, בידו לעכב את הכתבה ולא להתיר את שיגורה. המשיב אומר, כי מטלה זו חורגת מגדר תפקידיו וכי, באופן מעשי, אין בידו למלאה. אינני סבור, כי המשיב רשאי להישמע בטענה שבדיקת הכתבות חורגת מגדר תפקידיו. שכן הסמכות הנתונה למשיב בתקנה 33 לתקנות בתי הסוהר - "לפתוח ולבדוק כל מכתב וכל מסמך אחר של אסיר" - מעידה עליו כי תפקידו כולל גם בדיקת כתבות כאלה. לכן אין בידי להצטרף להערכת השופט המלומד, כי ההיענות לבקשת המערער תקנה לו "גישה חופשית לכלי התקשורת" ובכך "תאפשר לו לצבור כוח רב". הכפפת משלוח הכתבות לביקורתו המוקדמת של המשיב שוללת את האפשרות שלמערער תהיה גישה חופשית לכלי תקשורת כלשהו. בתנאים כאלה גם אין יסוד ממשי לחשוש מפני האפשרות שהמערער "יצבור כוח". 24. יכולתי, אולי, לרדת לסוף דעתו של המשיב אילו הסתפק בטענה כי יש להטיל הגבלה על אורכן או מספרן של הכתבות שיורשה המערער לשגר לעיתון. לא בכדי אומר המשיב, שאיננו רואה אפשרות מעשית לבדוק את הכתבות. אין זאת אלא שבהתחשב בריבוי ובכובד המשימות, שמילוין מוטל על שירות בתי הסוהר, האמצעים העומדים לרשותו, לשם קיום צנזורה על מכתבי האסירים, אינם בלתי מוגבלים. כן מתקבל על הדעת, ששיגור כתבה המיועדת לפרסום בעיתון עשויה להצדיק, מנקודת מבטו של המשיב, ביקורת ברמת-פירוט שונה מזו המוקדשת למכתב רגיל. הצורך לבדוק כתבות ארוכות, או לעסוק בכך בתדירות גבוהה, עלול להכבד על העוסקים בכך, ואם תוטל עליהם מעמסה כבדה מדי, תיפגע יכולתם למלא כהלכה את תפקידיהם האחרים. קושי זה מעורר סוגיה שכיחה: לא פעם ניצבת הרשות בפני קושי לגייס את המשאבים הדרושים לה כדי לעמוד בחובתה לכיבוד זכויות יסוד של האדם. אך גם כשהטענה נטענת במפורש אין מייחסים לה משקל רב. זה לא מכבר הזדמן לי להתייחס לסוגיה זו (בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, תקדין-עליון 95(3) 1072, בפיסקה 19 לפסק-דיני): "אינני סבור, כי עלי להתעכב על טעמים נוספים אחרונים אלה, שהמשותף ביניהם טמון בבשורה הבלתי-מפתיעה שקליטת נשים תצריך השקעת משאבים כספיים נוספים. לא מפני שלטיעון זה לא צורפה כל הערכה משוערת של גודל ההשקעה הנוספת הנדרשת; ואף לא מפני ששיקולים תקציביים, כשלעצמם, אינם נחשבים; אלא מאחר שמשקלם היחסי של שיקולים אלה, בגיבוש ההחלטה השלטונית, נמדד ונקבע תוך איזון בינם ולבין שיקולים אחרים (ראה בג"צ 3627/92 ארגון מגדלי הפירות בישראל בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(3) 387, בעמ' 391-392, והאסמכתאות הנזכרות שם). על-כל-פנים, כשעל הפרק ניצבת תביעה למימוש זכות-יסוד - וכזה הוא המקרה שלפנינו - משקלם היחסי של השיקולים התקציביים אינו יכול להיות גדול. שכן: 'הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלו בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית' (א' ברק, פרשנות במשפט (כרך שלישי, פרשנות חוקתית, תשנ"ד-1994), בעמ' 528). כן ראה: ,‎HOGG CONSTITUTIONAL LAW OF CANADA (3RD ED. 1992, AT P. 873". דברים אלה יפים בעיני גם לפרשתנו. על המשיב - כעל כל רשות שלטונית - חלה חובה לכבד את זכויות היסוד של האדם. בחובה זו מוטל עליו להתחשב גם בחלוקת והקצאת משאביו הכספיים. ברם, לאמיתו של דבר, אינני צופה שבקיום חובתו, במקרו של המערער, עתיד המשיב להיקלע לקשיים מעשיים. הרשימות מפרי עטו של המערער, שפורסמו בשעתו במקומון "מכל מקום", הומצאו לנו. והנה מסתבר, כי כל הרשימות שפורסמו היו רשימות קצרות, שנכתבו בשפה פשוטה ועסקו בעניינים יומיומיים מחיי בית הסוהר. אם גם הרשימות שיכתוב המערער מכאן ואילך יהיו במתכונת דומה לכתבותיו הראשונות, לא יידרשו למשיב אמצעים או מאמצים גדולים כדי לקיים בהן את כל בדיקותיו הנחוצות. גם הכמות של הכתבות הצפויות אינה צריכה להוות נושא לדאגה. על-כל-פנים, בידי המשיב להגביל את הכמות; ואילו הציע, בדיון לפנינו, להגביל את המערער לכתיבת רשימה אחת לשבוע, לא הייתי רואה לחלוק על סבירות הצעתו. חופש העיסוק 25. הגעתי למסקנה שדין הערעור להתקבל, על יסוד טענת המערער שהחלטת המשיב פוגעת שלא כדין בחופש הביטוי שלו. בכך מתייתר הצורך לעסוק בהרחבה בטענתו הנוספת של המערער, שהחלטת המשיב הפרה גם את זכותו לחופש העיסוק. עם זאת, ולפנים מצורכי ההכרעה, רואה אני להעיר, כי גם לעניין זה לא הניחה עמדת המשיב את דעתי. ככלל, ובמיגבלות המתחייות מן המאסר, זכות היסוד לחופש העיסוק נתונה גם לאסיר, וההגבלות המוטלות על זכותו חייבות לקיים את תנאי פיסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק (ראה: א' ברק, פרשנות במשפט (תשנ"ד) כרך ג': "פרשנות חוקתית", עמ' 600). תשובת המשיב, כזכור, היתה, כי למערער - בהיותו אסיר טעון הגנה ובשל כך מנוע מהשתתפות בתכנית שיקום ובעבודה מחוץ לבית הסוהר - לא ניתן כלל להרשות לעסוק בכתיבה לעיתון, מפני שעיסוק כזה קשור ב"מעסיק חיצוני". חוששני שהתשובה אינה ממין הטענה. המערער לא ביקש לאפשר לו להשתלב בעבודה סדירה מחוץ לבית הסוהר, ולא ביקש לאפשר לו לצאת מבית הסוהר לצורך עבודתו, בדומה לאסירים המועסקים בעבודה במסגרת תכניות השיקום. בקשתו היתה לאפשר לו לפעול כ"כותב חופשי" ולשגר למערכת העיתון רשימות שיכתוב בתוך תחומי בית הסוהר. פעילות מסוג זה דומה לתחביב שאסיר מורשה לעסוק בו בזמנו החופשי או בתאו. היא אינה חלק ממערכת עיסוקיהם הרגילים של האסירים, שהמשיב מופקד על ניהולה, והכללים המסדירים אתעיסוקי האסירים אינם חלים עליה. 26. אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי יתבטל ויינתן למערער הסעד המבוקש. שופט השופט מ' חשין: קראתי בעניין את חוות-דעתו המעמיקה והמקיפה של חברי השופט מצא. חברי חרש את השדה לאורכה, לרוחבה ולעומקה, ומאמריו מאופק-אל-אופק. חברי כתב מעין "מגנא כרטא" של האסיר בישראל, ומגילת-זכויות זו כוללת גם עיקרי-יסוד גם כללים ודוקטרינות הנדרשים מעיקרי-יסוד. אני מסכים לכל דברי חברי ככל שבונים הם מסד. בה-בעת, אני מתקשה להסכים למסקנות שחברי מבקש להפיק מעיקרי-היסוד, אלה עיקרים המקובלים על הכל. ומתוך שאינני חלוק עם חברי על התשתית, לא ארחיב בעיקרי-היסוד אלא ארכז דבריי בהחלתם של אותם עיקרי-יסוד על ענייננו. השאלה 2. השאלה העומדת לפנינו להכרעה היא פשוטה בתכלית: האם עומדת לו לאסיר זכותו להיות כתב של עיתון, ולכתוב לעיתון מעשה-שיגרה טור שבועי על חיי הימיום בבית-הכלא בו הוא כלוא? האם עומדת לו לאסיר זכותו להיות עיתונאי, ולשגר לעיתון - או לעיתונים - באורח סדיר ולעתים קצובות כתבות על בית-האסורים בו הוא אסור? המערער טוען לזכותו זו של אסיר ואילו המשיבים כופרים בטיעונו של המערער לזכות. נדגיש ונבהיר כבר בתחילת דברינו: ענייננו אין הוא בזכותו - או באי-זכותו - של אסיר לשלוח ידו במקצוע העיתונות בעוד הוא בכלא. המשיבים הצהירו לפנינו מפורשות כי אין הם באים בריב עם המערער על זכותו העקרונית של עיתונאי-אסיר לשלוח כתבות לעיתון המתפרסם ברבים. כך, למשל, לו מדובר היה בכתבות על נושאי בישול או גננות, או בכתבות על אמנות, תנ"ך וסיפרות. אלא שהמערער אינו מתעניין בכל אלה. חשקה נפשו לכתוב דווקא על חיי הכלא - ורק על חיי הכלא - ולכך מתנגדים המשיבים בכל תוקף. המערער טוען לזכותו החוקתית. המשיבים מצידם כופרים בזכותו, וטוענים הם כי כתיבה לעיתון כבקשת המערער יהיה בה כדי לפגוע בסדר ובמשמעת הראויים בכלא. ובין אינטרסים אלה המושכים לצדים הוטל עלינו להכריע. על זכויותיו החוקתיות של אסיר 3. בהיכנסו אל כלא מקפח אדם את חירותו. את חירותו מקפח אדם - את כבודו אין הוא מקפח. כבודו של אדם יהיה עימו באשר יילך ויבוא, וכבודו בכלא ככבודו אל-מחוץ לכלא. ראו והשוו, למשל: בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294; בג"צ 221/80 דרוויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536; בג"צ 540/84 יוסף נ' מנהל בית הסוהר המרכזי ביהודה ושומרון, פ"ד מ(1) 567; בג"צ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 477. ובמקום שבעל-סמכות יפגע ללא-הצדק בכבודו של אסיר - בכבודו כאדם - יאמר בית-המשפט את דברו צלול וברור. כך הוא כבודו של אדם, במובנו הפשוט והרגיל של המושג. ועוד זכאי הוא אסיר בבית-כלא ל"תנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים" (כלשונו של מ"מ הנשיא השופט חיים כהן בפרשת דרוויש, שם, 539). אוכל לאכול, מים לשתות, בגד ללבוש, מיטה לישון בה, אוויר חופשי לנשום ושמיים להביט בהם. ועל דרך האנלוגיה הפיוטית ניזכר ב"עליית גג קטנה" שאותה "אשה גדולה" הכינה ועשתה לכבודו של אלישע הנביא, ובה "מיטה ושולחן וכיסא ומנורה" (מלכים ב' ד', ח' עד י'). ואולם זכויות אחרות מהן נהנה איש חופשי, חייבות מטבע הדברים לצמצם עצמן בין כתליו של כלא. כליאתו של אדם בבית-הסוהר שוללת את חירותו, ועל-כך אין להרבות מלל. ואולם לא רק חירותו של אדם נשללת כך אלא זכויות אחרות אף-הן, זכויות הנילוות מעצמן אל החירות - נילוות אליה וטפלות לה. כך, למשל, סדר היום הנוקשה והקשיח של אסיר בכלא: הן באשר לשעות שינה, הן באשר לשעות עבודה ומנוחה, הן באשר לזמני אכילה והן באשר לכל אשר יותר לו לעשות בין כותלי הכלא. כך אף אי-יכולתו של אסיר להמשיך ולעסוק במישלח-ידו הרגיל. הוא הדין באשר לקשריו של אסיר עם העולם חוצה לבית-הכלא, כגון קשר טלפון או קשר מכתבים, וכך הוא, למשל, לעניין ביקורי משפחה בכלא. 4. כל זכויות אלו - הן ואחרות זולתן - מצטמצמות כמו-מעצמן עם כניסתו של אדם לכלא. הצורך להבטיח קיומו הסדיר של כלא, לרבות בטחון וסדר בו, אינו מתיר ואינו מאפשר הכרה בזכויותיושל אסיר כמו היה אדם חופשי. שיקול עיקרי וראשון בניהולו התקין והסדיר של בית-סוהר הוא הצורך העליון לקיום ביטחון בתחומו, לשמירת על שלום האנשים המצויים בין כתליו - אסירים וסוהרים כאחד - והדאגה לסדר ולמשמעת קפדניים. להלן נכנה כל אלה במיכלול כ"סדר ומשמעת". הדרך להשגתם של כל יעדים ואמצעים אלה כולם משמיעה מעצמה קיומו של מידרג היאררכי וברור של סמכויות - ושל בעלי סמכויות - וציות קפדני לפקודות הניתנות במהלך השיגרה היומיומית. על דרך של חומר וקל נדמים הם בתי-הסוהר לצבא או למשטרה, אלא שההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי-הסוהר ולו מפאת סוג האוכלוסיה שבהם: אוכלוסיה של מי שעברו על חוק - מהם עבריינים קשים וקשוחים - אוכלוסיה שרבים בה הינם אנשים מרי-נפש הסוברים שהחברה עוולה להם והיפלתה אותם לרעה, אנשי ריב-ומדון, אנשים בעלי סף-גירוי נמוך ונעדרי כל מוטיווציה שהיא לעזור ולהיעזר. בתיתנו דעתנו לאוכלוסיה זו שבבתי-הסוהר, נדע מעצמנו כי עבודתם של סוהרים ושל מנהלים בבתי-סוהר הינה עבודה קשה-מכל-קשה. ונדע עוד זאת - והוא במישרין לענייננו - כי סדר ומשמעת הם יכין ובועז עליהם בנוי בית-סוהר. באין סדר ומשמעת, במובנם הרחב של מושגים אלה - לא עוד, אלא סדר ומשמעת קפדניים - לא ייכון בית-סוהר והמערכת כולה תיפרע. אכן, קריאת פקודת בתי-הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971, ותקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978 (להלן נכנה אותן, כסידרן - הפקודה והתקנות), תלמדנו - וידענו זאת גם קודם לכן - כי סדר ומשמעת הם בריח התיכון בהנהלת בתי-סוהר. הפקודה והתקנות זרועות הוראות על סדר ומשמעת, ואנו נזכיר, להדגמה, מספר הוראות בלבד. ההוראה האחת היא הוראת סעיף 56 לפקודה, שב-41 פיסקות המישנה שבה עניינה "עבירות בתי סוהר" של אסירים. ובסיומה כך קובעת הוראת סעיף 56(41): עבירות 56. אסיר שעשה אחד מאלה עבר עבירת בתי בית סוהר: סוהר (1) ............................. (41) כל מעשה, התנהגות, אי-סדר או הזנחה הפוגעי בסדר הטוב או במשמעת, אף אם לא פורטו בפיסקאות הקודמות." ההוראה השניה שנזכיר היא הוראת סעיף 132 לפקודה, לעניין סמכות השר הממונה להתקין תקנות: "תקנות 132. (1) ....................... השר (17) כל ענין שפקודה זו מורה שאפשר להתקין לו וכל ענין אחר שיש להסדירו לשם ביצועה היעיל של פקודה זו, שלומם ויעילותם של סוהרים, ניהולם הטוב של בתי סוהר ומשמעתם ומשמורתם הבטוחה של אסירים בתחום בתי הסוהר ובשעת עבודתם מחוץ לתחום בתי סוהר." הוא הדין בהוראות אחרות בפקודה ובתקנות, כגון בהוראת תקנה 18 לתקנות, ולפיה: "מטרת 18. הסדר והמשמעת יקויימו בבית הסוהר הסדר בקפדנות תוך תשומת לב לקיום הבטחון ושיגרת חיים תקינה." ובהמשך ה, הוראת תקנה 20 לתקנות: "השימוש 20. רשאי סוהר להשתמש בכל האמצעים בכוח הסבירים, כולל שימוש בכוח להשלטת סביר הסדר הטוב, להגנתו של סוהר או אסיר ולמניעת בריחתו של אסיר." 5. עד שנבוא לבירור ענייננו לגופו, נפתח באומרנו כי קשריו של אסיר עם העולם חוצה-לבית-הסוהר נתונים להסדר מפורש ומפורט בפקודה ובתקנות. הכלל הרחב בפקודה ובתקנות הוא, שאין לאסיר זכות קנויה לעמוד בקשר עם אנשים חוצה-לבית-הסוהר אלא ככל שהפקודה והתקנות נותנות זכות זו בידיו. כך, למשל, קובע סעיף 42 לפקודה כי: "איסור 42. לא יעביר אדם חפץ אסור לאסיר, העברה ולא יעביר לאדם אחר חפץ אסור מאסיר או מטעמו." והגדרת "חפץ אסור" היא (בסעיף 1 לפקודה): "חפץ שפקודה זו או התקנות אינן מתירות הכנסתו לבית סוהר, הוצאתו מבית סוהר או החזקתו בידי אסיר." לשון אחר: לכאורה, אין לו לאסיר זכות לעמוד בקשר מכתבים עם אנשים מחוץ לבת-הסוהר אלא אם ניתנה לו זכות מפורשת לכך. דינו של אסיר לעניין זה שונה מדינו של אדם חופשי: שאדם חופשי יכול לעמוד בקשר עם זולתו אלא אם נאסר עליו הדבר, ואילו אסיר אינו רשאי לעמוד בקשר עם זולתו המצוי אל-מחוץ לבית-הסוהר, אלא אם הותר לו הדבר. זו היא שלילת החירות, וזו נגזרתה של השלילה. וממשיך וקובע סעיף 43 לפקודה: "איסור 43. לא יניח אדם חפץ אסור כדי שיגיע הנחה לידו של אסיר או לידו של אדם אחר מטעמו של אסיר, או בהעברה מאסיר לאסיר." לענייננו לגופו קובע ומורה אותנו סעיף 47 לפקודה: "אסיר 47. (א) אסיר שפוט מותר להרשות לו שפוט כתיבת מכתב ראשון עם התקבלו לבית הסוהר. (ב) אחרי תום שלושת החודשים הראשונים של מאסרו, ולאחר מכן - כל חדשיים, מותר להרשות ביקורי ידידים לעיני סוהר ובטווח שמיעתו וכיבת מכתב וקבלתו." זכאי הוא, איפוא, אסיר שפוט לשלוח מכתב כל חודשיים ימים. הלכה למעשה מקלים שלטונות בתי-הסוהר עם אסירים, ומתירים הם להם לשלוח מכתבים כל שבועיים. ואולם העקרון נשאר על עומדו: הכלל הוא איסור על קשר עם העולם החיצון, והיוצא הוא היתר מן האיסור ככל שהפקודה וההנחיות הפנימיות מתירות על-פי שיקול דעתם של שלטונות בית-הסוהר. כך הוא בקשרי מכתבים וכך הוא בביקורים בבית-הסוהר. ראו, למשל, פרק ה' לתקנות בנושא "ביקורים ומכתבים", ובו תקנות 25 עד 34. 6. להבהרת דברינו וכדי שלא יפרשונו שלא כהלכה, נוסיף ונאמר עוד זאת: אדם, כל אדם, נושא את זכויותיו החוקתיות בציקלונו, ובאשר יילך שמה תלכנה זכויותיו אף-הן. גם בהיכנסו כאסיר אל בית-הכלא אין אדם מתנצל את זכויותיו החוקתיות מעליו, והרי זכויותיו ממשיכות לשכון בציקלונו. בה-בעת, לא הרי זכויותיו החוקתיות של אדם בתוככי-בית-כלא כהרי זכויותיו החוקתיות חוצה-לבית-הכלא. כוחן של הזכויות החוקתיות בתוככי-בית-הכלא אינו ככוחן חוצה-לבית-הכלא, מטעם זה שבתוככי-בית-הכל עליהן לשרות עם אינטרסים שהם כבדים וחזקים מהאינטרסים המקבילים להם חוצה-לבית-הכלא. משל למה דומות הן הזכויות החוקתיות, לקרן-אור המשוטטת לה חופשיה בחלל והיא הזכות החוקתית בטוהרתה. עוד היא משוטטת כך חופשיה בחלל, נתקלת קרן-האור במסך העומד כמיכשול בדרכה. בעוברה דרך המסך נחלש כוחה של קרן-האור, וכוחה לאחר המסך אינו ככוחה לפני המסך. ואם קרן-האור היא חופש הדיבור, השאלה היא עד כמה נחלשת היא בנסותה לחדור מבעד לחומות-הכלא. חומות-הכלא הן המסך, והמסך הוא: הוראות החוק והתקנות, מרחב שיקול-הדעת הניתן לשלטונות בית-סוהר, ועל כל אלה - מעמדו המיוחד של בית-כלא באשר בית-כלא הוא. על כל אלה שח לנו מ"מ הנשיא השופט לנדוי בפרשת פרנקל (ראה להלן, בפיסקה 9) וממנו נלמד ונדע. מעמד שהמערער אומר לקנות לעצמו. 7. המשיבים מתנגדים בכל-תוקף לבקשתו של המערער כי יותר לו להיות עיתונאי שיכתוב באורח סדיר (טור שבועי) על חיי בית-הסוהר, ומנמקים הם את סירובם לבקשה בטעמים של סדר ומשמעת. ששם של המשיבים הוא, כי כתיבתו של המערער עלולה לפגוע בסדר ובמשמעת הראויים בבית-הסוהר - סדר ומשמעת שהם תנאי-בלעדיו-אין לניהולו התקין של בית-הסוהר - ומכאן סירובם לבקשה. האווירה בבית-הסוהר לחוצה ודחוסה על-פי טיבעם של דברים, זאת יודעים הכל, והמשיבים חוששים שמא על-דרך עיסוקו כעיתונאי המדווח לעולם על הנעשה בבית-הסוהר, עלול הוא המערער לקנות לעצמו מעמד מיוחד בין כותלי בית-הסוהר - מעמד שבעצם קיומו יהיה בו כדי לפרוע כל סדר טוב ומשמעת. ואמנם, בהקשר זה של הפרת סדר ומשמעת עולים כמה וכמה מעמדים הנגזרים מן הסטטוס המיוחד שהמערער עלול לקנות לעצמו. הבו נעמוד על הדברים מקרוב. 8. ראשית לכל, ביחס בין המערער לבין סגל הסוהרים והעובדים. הכל יידעו ויבינו כי בהחזיקו בצינור-קבע להעברת מידע מבית-הסוהר אל העולם חוצה-לבית-הסוהר, אוצר המערער כוח-יתר, וכי כוח-יתר זה, בו עצמו, יש כדי להקנות לו למערער מעמד נעלה ביחסיו עם הסוהרים ועם העובדים. מי הוא סוהר ויסכים כי יכתבו עליו רעות עיתון? ומי הוא סוהר ולא יבקש כי יכתבו עליו טובות בעיתון? והאם לא יהיה זה אך טבעי ואנושי אם יבקשו הסוהרים את קירבת המערער וינסו להחניף לו, כל אחד מהם בדרכו? ואם כך הוא, הלפלא יהיה הדבר בעינינו אם נמצא, תוך זמן קצר, כי המערער - אך באשר עיתונאי הוא, בעל טור שבועי בעיתון - זוכה לפריווילגיות שאחרים אינם זוכים להן? שנית, ביחס בין הסוהרים, ביניהם לבין עצמם. לא זו בלבד שהסוהרים יבקשו להיטיב עם המערער ולו כדי שיעניק להם מתת-חסד, אלא שדרכו של המערער עשויים הם שיבקשו להיפרע איש מרעהו. כך, למשל, יכול שסוהר פלוני ילאט סוד באוזנו של המערער בעניינו של סוהר אלמוני - סוד שהוא אמת או שאין הוא אמת - ולו כדי שהמערער יפרסם את הדבר בעיתון. האם לא עלול הדבר להביא למתח מיותר בין הסוהרים עצמם? שלישית, בתוקף מעמדו החדש - מעמד-על בבית הכלא - ייגלו למערער, בדרך הטבע, ידיעות מידיעות שונות על הנעשה בבית-הסוהר, ידיעות שלא היו ניגלות לו לולא המעמד שקנה לעצמו. ידיעות אלו, למותר לומר, יקנו למערער כוח שקשה להגזים ברכו; זו הפעם, לא על דרך פירסומן של הידיעות אלא על דרך אי-פירסומן, תמורת קבלתן של טובות הנאה אלו ואחרות. והרי גם זאת ידענו, שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרנסים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים לרבים. רביעית, המערער יקנה לו מעמד מיוחד בין האסירים - חבריו ומי שאינם-חבריו לכלא - ואין צורך בדמיון מופלג כדי להבין מדוע כך. ודברים שאמרנו על סוהרים - ביחסיהם עם המערער וביחסיהם ביניהם-לבין-עצמם - יחולו על אסירים פי שבעים ושבעה. דומה שכל תופעות אלו העלולות להתרחש בין כותלי בית-הסוהר אינן רחוקות מן המציאות החזויה. קרובות הן לבוא ואין הן פרי הדימיון. ואם תבואנה - ולו בחלקן - ייפרע מאליו כל סדר טוב ומשמעת בין כותלי בית-הסוהר. וכבר היו דברים מעולם. הנה-כי-כן בפרשת ,‎DIRECTOR, 417 U.S. 417 (1973) PELL V. PROCUNIER CORRECTIONS הותקנה תקנה (מס' 415.071) ולפיה לא הותר לעיתונים לראיין אסירים ספציפיים. ובלשון התקנה: P]RESS AND OTHER MDIA INTERVIEWS WITH[" SPECIFIC INDIVIDUAL INMATES WILL NOT BE ".PERMITTED אסירים ועיתונאים תקפו תקנה זו בהיותה, לטענתם, תקנה נוגדת-חוקה. תוך כדי הדיון הסתבר כי עובר להתקנתה של התקנה הורשו עיתונאים לראיין אסירים כרצונם, והדבר הביא לתופעה שאסירים פלונים הפכו ל"דמויות ציבוריות", ועל דרך זו זכו בהשפעה ניכרת בין חבריהם האסירים. מעמד זה שאותם אסירים זכו בו גרר בעקבו הפרות משמעת חמורות בין כותלי הכלא, ולימים הידרדרו הפרות משמעת אלו והגיעו עד לכדי נסיון בריחה מן הכלא, בו נהרגו שלושה סוהרים ושני אסירים. כדי למנוע הישנות התופעה החליטה הרשות המוסמכת להתקין אותה תקנה. הבו נביא את הדברים בלשון בית-המשפט עצמו (שם, 831-832): .PRIOR TO THE PROMULGATION OF SEC" EVERY JOURNALIST HAD VIRTUALLY ,415.071 FREE ACCESS TO INTERVIEW ANY INDIVIDUAL ...INMATE WHOM HE MIGHT WISH .......................................... IN PRACTICE, IT WAS FOUND THAT THE POLICY IN EFFECT PRIOR TO THE PROMULGATION OF SEC. 415.071 HAD RESULTED IN PRESS -ATTENTION BEING CONCENTRATED ON A RALA TIVELY SMALL NUMBER OF INMATES WHO, AS A 'RESULT, BECAME VIRTUAL 'PUBLIC FIGURES WITHIN THE PRISON SOCIETY AND GAINED A DISPROPORTIONATE DEGREE OF NOTORIETY AND .INFLUENCE AMONG THEIR FELLOW INMATES BECAUSE OF THIS NOTORIETY AND INFLUENCE THESE INMATES OFTEN BECAME THE SOURCE OF SEVERE DISCIPLINARY PROBLEMS. FOR EXAMPLE, EXTENSIVE PRESS ATTENTION TO AN -INMATE WHO ESPOUSED A PRACTICE OF NON COOPRATION WITH PRISON REGULATIONS ,ENCOURAGED OTHER INMATES TO FOLLOW SUIT THUS ERODING THE INSTITUTIONS' ABILITY TO DEAL EFFECTIVELY WITH THE INMATES GENERALLY. FINALLY, IN THE WORDS OF THE ,DISTRICT COURT, ON AUGUST 21, 1971 D]URING AN ESCAPE ATTEMPT AT SAN QUENTIN[' THREE STAFF MEMBERS AND TWO INMATES WERE KILLED. THIS WAS VIEWED BY THE OFFICIALS AS THE CLIMAX OF MOUNTING DISCIPLINARY PROBLEMS CAUSED, IN PART, BY ITS LIBERAL ,POSTURE WITH REGARD TO PRESS INTERVIEWS AND ON AUGUST 23 SEC. 415.071 WAS ADOPTED TO MITIGATE THE PROBLEM.' 364 F. SUPP., AT ".198 אם כך היה שם - מדוע לא יהיה כך אף במקומנו? ומי הוא זה שיאמר כי רשויות בתי-הסוהר אך בודות הן מליבן ושוגות בדימיונות? אכן, לא רחוק הוא הדבר מאיתנו, שאם תצלח תוכניתו של המערער בידו, ישחרו הכל לפיתחו - סוהרים ואסירים כאחד - ועל-פיו יישק דבר בבית-הסוהר. ואם לא יקרה כל זאת, מיקצת ממנו עלול שיבוא. על איזון זכויות ואינטרסים 9. שניים הם האינטרסים המתמודדים על הבכורה: מעבר מזה, אינטרס האסיר לשלוח כתבות לעיתון על חיי היומיום בבית-הסוהר, ומעבר מזה, אינטרס שלטונות בית-הסוהר לשמור על הסדר הטוב והמשמעת העלולים, לדעתם, להיפרע אם יינתן למערער מבוקשו. בהקשר זה ראוי להביא מדבריו של מ"מ הנשיא השופט לנדוי בבג"צ 543/76 פרנקל נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לב(2) 207. מ"מ הנשיא לנדוי מזכיר את הילכת "קול-העם" (בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871) - מפי השופט אגרנט - ואת המיבחן שנקבע בדבר "סכנה קרובה לוודאי לשלום הציבור", וממשיך הוא ואומר דברים אלה על טיבה של אוכלוסיית האסירים, על המתח השורר בתוככי בית-הכלא, ועל שיקול-הדעת שראוי כי יינתן לשלטונות בית-הסוהר: "מבחן זה יכול להדריך גם את מנהי בתי-הסוהר ביחס למהותו המסיתה של חומר ספרותי. אבל מה שנאמר שם על שלום הציבור בדרך-כלל, יש לתרגם כאן למבחן של הבטחת השלום, הסדר והמשמעת בין כתלי בית-הסוהר, על הבעיות המיוחדות שעמן על הנהלת בית-הסוהר להתמודד. הרי לא באנשים הנתונים בתנאי חופש הם עוסקים אלא באנשים החבושים בתנאים היוצרים מתח רב והם מחייבים לנקוט אמצעים יעילים להבטחת הסדר והמשמעת. בצד האחריות הכבדה הזאת המוטלת על מנהל בית-סוהר, חייב בית-המשפט להשאיר בידיו שיקול-דעת ראוי בשימוש בסמכויותיו על-פי הדין. באשר להכנסת חומר מסית בכתב אל בית-הסוהר, בתנאי המתח השוררים בבית-הסוהר, די לפעמים בניצוץ כדי להצית יצרים עד להתפרצות אלימה, ולמילה הכתובה 'שחור על גבי לבן' נודע כוח שכנוע משלה היכול לגרום לתבערה יותר מאשר המילה המדוברת של חברים למאסר. עם זאת יכול מנהל בית-הסוהר להביא בחשבון את הרכב האוכלוסיה של בית הסוהר שהוא מנהל, ומה שמנהל בית-סוהר פלוני, שבו חבושים עבריינים מסוכנים יאסור, יכול מנהל בית-סוהר אלמוני שבו מוחזקים אסירים בתנאים חפשיים יותר - להרשות." (ראו עוד: בג"צ 96/80 אלמלעבי נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 25, 27). על דברים אלה נאמר אנו: אמן ואמן. ודברים שמ"מ הנשיא לנדוי אומר לעניין הכנסתו של "חומר מסית בכתב" אל בין כותלי בית-הכלא, נסב אנו על המעמד המיוחד שהמערער יקנה לו אם יותר לו, כבקשתו, לשמש עיתונאי בעל טור-שבועי הכותב על חיי בית-הכלא. החלטה שנתן מי שמוטלת על שיכמו אחריות כבדה להנהלתו של בית-סוהר - הנוכל לומר עליה כי החלטה היא החורגת מתחום הסביר? התשובה לדעתנו היא: לא ולא. וכן הם דבריו של השופט אלון בבג"צ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים, פ"ד לח(2) 826, 833: "...משמצויה זכות כלשהי בידם של העציר או האסיר, זכאי הוא בעל הזכות לבוא על זכותו ולדרוש אפשרות קיומה של הזכות, כל עוד אין קיומה של הזכות נוגד חובתם של שלטונות בית הסוהר לקיים שלילת חופש התנועה הימנו והנובע מחובתם זו, היינו, שמירה על כללי הביטחון וסדרי בית הסוהר. שהרי זכות זו אינה יפה מכל זכות יסוד אחרת, שאינה אבסולוטית אלא יחסית, וקיומה ושמירתה הם על-ידי מציאת האיזון המתאים בין האינטרסים הלגיטימיים השונים של שני יחידים או של היחיד והציבור, אינטרסים שכולם מעוגנים ומוגנים בדין." וראו עוד: בג"צ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 477, 490-491; בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי, פ"ד מו(5) 72, 81 ואילך. 10. קשיים רבים כרוכים בעבודתם של אנשי שירות בתי-הסוהר, וכלשונו של מ"מ הנשיא השופט לנדוי בפרשת פרנקל, עליהם להתמודד עם בעיות מיוחדות המציבות עצמן בפניהם. בהקשר זה ראוי להוסיף ולהביא דברים שאמר בית-המשפט העליון בארהב על "המיכשולים ההרקוליאניים" העומדים לפני אנשי שירות בתי-הסוהר. בפרשת .‎V MARTINEZ 416 U.S. 396 (1973) PROCUNIER, CORRECTIONS DIRECTOR, כך מתאר השופט פאואל (POWELL MR. JUSTICE) את עבודתם של הסוהרים (בעמ' 404-405): TRADITIONALLY, FEDERAL COURTS HAVE ADOPTED" A BROAD HANDS-OFF ATTITUDE TOWARD PROBLEMS OF PRISON ADMINISTRATION. IN PART THIS -POLICY IS THE PRODUCT OF VARIOUS LIMITA TIONS ON THE SCOPE OF FEDERAL REVIEW OF .CONDITIONS IN STATE PENAL INSTITUTIONS MORE FUNDAMENTALLY, THIS ATTITUDE SPRINGS FROM COMPLEMENTARY PERCEPTIONS ABOUT THE NATURE OF THE PROBLEMS AND THE EFFICACY OF -JUDICAL INTERVENTION. PRISON ADMINIST RATORS ARE RESPONSIBLE FOR MAINTAINING INTERNAL ORDER AND DISCIPLINE, FOR SECURING THEIR INSTITUTIONS AGAINST UNAUTHORIZED ACCESS OR ESCAPE, AND FOR REHABILITATING, TO THE EXTENT THE HUMAN NATURE AND INADEQUATE RESOURCES ALLOW, THE INMATES PLACED IN THEIR CUSTODY. THE HERCULEAN OBSTACLES TO EFFECTIVE DISCHARGE OF THESE DUTIES ARE TOO APPARENT TO WARRANT EXPLICATION. SUFFICE IT TO SAY THAT THE PROBLEMS OF PRISONS IN AMERICA ARE COMPLEX AND INTRACTABLE, AND, MORE TO THE POINT, THEY ARE NOT READILY SUSCEPTIBLE OF RESOLUTION BY DECREE. MOST REQUIRE EXPERTISE, COMPREHENSIVE PLANNING, AND THE COMMITMENT OF RESOURCES, ALL OF WHICH ARE PECULIARLY WITHIN THE PROVINCE OF THE LEGISLATVE AND EXECUTIVE BRANCHES OF ,GOVERNMENT. FOR ALL OF THOSE REASONS COUTRS ARE ILL EQUIPPED TO DEAL WITH THE INCREASINGLY URGENT PROBLEMS OF PRISON ADMINISTRATION AND REFORM. JUDICIAL RECOGNITION OF THAT FACT REFLECTS NO MORE ,THAN A HEALTHY SENSE OF REALISM. MOREOVER WHERE STATE PENAL INSTITUTIONS ARE INVOLVED, FEDERAL COURTS HAVE A FURTHER REASON FOR DEFERENCE TO THE APPROPRIATE ".PRISON AUTHORITIES אכן, עבודתם זו הקשה של אנשי רשויות בתי-הסוהר, אינה מצדיקה התעלמות מזכויותיהם החוקתיות של אסירים. ואולם במציאת האיזון הראוי בין השיקולים המושכים לצדדים, ראוי לנו שנזכור מה קשה היא המשימה ומה כבד הוא הנטל שאנשי רשויות בתי-הסוהר נושאים על שיכמם כל יום וכל שעה. 11. חברי השופט מצא מזכיר את נוסח ה"קרוב לוודאי" - זו הנוסחה המקובלת עלינו מאז פרשת קול העם - ואומר הוא להחילה על ענייננו-שלנו אף-הוא (ראו, למשל, דבריו בפיסקאות 15 ו-19 לחוות-דעתו). אין בדעתנו להסתייג מעמדת-מוצא זו. היא מקובלת עלינו במלואה ונאמץ אותה אל ליבנו כבן יקיר. ואולם בה-בעת גם זאת נדע ונבין, שלא הרי מעמדו של אדם - ומעמדן של הרשויות VIS-A-VIS האדם - חוצה-לבית-הכלא, כהרי מעמדו של אסיר ומעמדן של הרשויות כלפיו בין כתליו של בית-כלא. על דרך ההקצנה נאמר, שלא הרי הפגנה בסתם-יום-של-חול - בעיר או בכפר - כהרי הפגנה של אסירים בין כתליו של בית-כלא. היימצא מי שיעלה על דעתו כי ניתן להתיר הפגנה של אסירים בבית-כלא? ההיקש לענייננו-שלנו מתבקש מאליו. מ"מ הנשיא השופט לנדוי כבר עמד עליו בפרשת פרנקל (ראו פיסקה 9 לעיל) - בהצביעו על האווירה הטעונה השוררת בלאו-הכי בבית-כלא - ואף אנו נחזור ונאמר: השאלה אינה שאלה של נוסחה זו או אחרת לשיקול-דעתן של הרשויות. עיקר הוא ביודענו ובהביננו כי תוכו של בית-כלא אינו כחוצה-לבית-כלא, ולהיפך. 12. אכן, הגיעה באסיר אסור לה שתהיה רבה וגדולה מן הדרוש וההכרחי; חייבת שתהיה שקילות בין הרע הצפוי לבין האמצעי למניעתו. וכלשונו של השופט אלון בפרשת תמיר (שם, 212): "...משמבקשים שלטונות בית הסוהר לפגוע בזכות מזכויותיו של האסיר, מטעמים של איזון בין זכות פלונית הנתונה לאסיר לבין חובת השלטונות למנוע הימנו את חופש התנועה ולשמור על צורכי הביטחון ובית הסוהר, לא יבואו לכלל פגיעה זו, אלא אם יש בידם הסבר והצדקה סבירים לכך, מטעמים של ביטחון הציבור וסדרי בית הסוהר, שהם ממונים עליהם, ומידת הפגיעה ושיעורה לא יהיו גדולים מהדרוש וההכרחי מטעמים אלה. ...וכגודל הזכות הנפגעת כך גודל הנימוקים, הדרושים להצדקתה של פגיעה זו." יתר-על-כן: עומדים אנו ומצווים על כך גם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בסעיף 8 בו (הוא הדין בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק): ומה עלינו לבדוק אם הפגיעה בזכותו של אדם הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, אם נועדת היא לתכלית ראויה, ואם במידתה אין היא עולה על הנדרש. ראו עוד: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח' (טרם פורסם), מפי הנשיא שמגר בפיסקאות 81 עד 87 לפסק-דינו, ומפי המישנה לנשיא השופט ברק בפיסקאות 91 עד 98 לפסק-דינו. ואולם, דומה עלינו כי החלטתם של המשיבים שלא להתיר למערער פירסום טור שבועי עומדת בכל תנאי-סף אלה, בין על דרך העיקרון בין בתיתנו דעתנו לאישיותו של המערער. המערער מבקש לכתוב על "חייו האישיים"; המערער מסכים לביקורת על כתבותיו 13. טוען המערער: חששותיהם של המשיבים חששות-שוא הם, ואין נשקפת כל סכנה מאותו טור שבועי שהוא אומר לפרסם בעיתונות. כיצד כך? ראשית לכל, כך טוען הוא, מבקש הוא לכתוב טור שבועי על חייו בבית-הסוהר, ומתחייב הוא "לכתוב רק על חייו האישיים" (סעיף 9 לבקשת הרשות לערער). וכאמור בפרוטוקול בית-משפט קמא: "אני מוכן שהכתבות שלי יעברו צנזורה. אני מתחייב שבתכתובת שלי עם העיתונת אדבר רק על חיי האישיים". לשון אחר: המערער אינו מתכוון לכתוב על זולתו אלא על עצמו בלבד. אם כך הוא, ואם כך יהיה - מפני מה חוששים הם המשיבים? טענה זו אינה טענה, ובייחוד שעה שנשמעת היא מפי המערער. 14. ראשית לכל, המערער, הוא-עצמו, הציג את זכותו לכתוב טור שבועי לעיתון כזכות חוקתית הקנויה לו על-פי דין. גם חברי השופט מצא העלה את עניינו של המערער מעלה-מעלה, וממרום ילמדו על המערער זכותו של אסיר מה-היא. ואם בזכות מעין-זו ענייננו, מה-לי התחייבותו מה-לי אי-התחייבותו של המערער כי יכתוב על נושא זה וכי לא יכתוב על נושא אחר? אם זכות-על קנויה לו למערער, כטענתו, התחייבותו אינה כלל לעניין. אכן, כשם שטענת המערער היא לזכות-על, כן טענת המשיבים היא לחובת-על שהוטלה עליהם בחוק. זכות-על, אם קנויה היא למערער, לא המשיבים יקבעו את גדריה, אך בה-בעת גם לא המערער יקבע את גדריה על דרך "התחייבות", כביכול, מצידו כי יכתוב על דא וכי לא יכתוב על הא. התחייבותו של המערער כייצמצם את כתיבתו לנושא פלוני, אין בה, איפוא, כדי להעלות או להוריד. שנית, טענתו של המערער כי אומר הוא לכתוב על "חייו האישיים" קשה עלינו, ולו מן הטעם שלא ידענו מה הם "חייו האישיים". האם בכוונתו לצלול אל נבכי-נפשו ולכתוב "הגיגים" - משל היה מרסל פרוסט - או שמא "חייו האישיים" כוללים אף את סגל הסוהרים בבית-הסוהר ואת האסירים שסביבו, אותם סוהרים ואותם אסירים שלאחר שנים-על-שנים בכלא הפכו חלק מ"חייו האישיים"? אכן, המושג "חיים אישיים" הינו מושג רחב-מכל-רחב ולא נדע מה כולל הוא ומה אין הוא כולל. 15. מוסיף המערער ומטיח במשיבים: מה-לכם שחוששים אתם מטור בעיתון כי אפרסם? הנה-כי-כן, אני מסכים כי כל כתבות שאבקש לשלוח לעיתון תהיו רשאים לבודקן מראש. לא עוד, אלא שאני מסכים כי תהיו רשאים לפסול כל כתבות או קטעי-כתבות שיהיה בהם, לדעתכם, כדי לפגוע בבטחון, בסדר הטוב או במשמעת בבתי-הסוהר. ואם אלה פני הדברים, מה הם חששות המשיבים ויישמעו? טענה-תשובה זו מקובלת על חברי השופט מצא. ובלשונו (בפיסקה 21 לחוות-דעתו): "המערער מודה בסמכות המשיב לעכב ולא להעביר ליעדה כל כתבה אשר פרסומה (לדעת המשיב), עלול לפגוע בסדרי בית הסוהר, בביטחון הסוהרים או האסירים, או אף בשמו הטוב של מי מהם. וכדי להניח את דעת המשיב בעניין זה התחייב המערער, שלא לספר בכתבותיו אודות איש מאנשי הסגל, הסוהרים והאסירים, אלא להתמקד בתיאור חייו וחוויותיו בלבד." ובהמשך: "לצורך ההכרעה בערעור נוכל להניח, כי למשיב נתונה סמכות מלאה שלא להעביר כתבה לעיתון, אם הינו סבור כי פרסומה עלול לפגוע בביטחון הציבור, בסדר ובמשמעת בבית הסוהר ואף בשמו הטוב של איש סגל, סוהר או אסיר. המערער קיבל על עצמו הנחות אלו. בכך הותוותה המסגרת הנדרשת להכרעתנו בערעורו." ועוד (בפיסקה 23): "ואם אכן יקיים המערער את הצהרתו, כי יקדיש את כתבותיו לייו ולחוויותיו הוא בלבד, ויימנע מכתיבה אודות בעלי תפקידים או אסירים מסוימים, קשה לראות כיצד פרסום דבריו עלול לעורר חשש לפגיעה בסדר ובמשמעת של בית הסוהר, בכבודם של אנשי הסגל או באסיר כלשהו." הנה-כי-כן: המערער התחייב לכתוב רק על "חייו האישיים", ומסכים הוא כי אם יסטה מהתחייבותו זו כי-אז יהיו המשיבים רשאים שלא להעביר כתבה פלונית או קטע מכתבה אלמונית אל יעדה, לעיתון. אני קורא את הדברים ואני תמה: האמנם אומר המערער לכרות הסכם עם המשיבים, הסכם בו מתחייב הוא לעשות כך-וכך - ורק כך-וכך - ובה-בעת "מודה" הוא בסמכות המשיבים לקצץ בכתבות שיכתוב אם לא יעמוד בהתחייבותו ויכתוב על מה שהתחייב שלא לכתוב? כשאני לעצמי, מערכת זו של התחייבויות הדדיות שהמערער והמשיבים כמו אמורים, כל אחד מהם, ליטול על עצמו, אינה מקובלת עלי מעיקרה. ענייננו הוא בחירויות, בזכויות ובחובות מכוח הדין, ו"הסכם" זה שהמערער טוען לו - הסכם שבן אסיר לבין הרשות - איני נכון לתת לו יד. בין כך ובין אחרת, מקובלת עלי תשובת המשיבים, כי אין זה מתפקידם להעסיק עצמם דרך-קבע בבדיקת כתבותיו של המערער: לא לכך הוכשרו, לא לכך נערכו, ולא לשם כך מועסקים הם בשירות בתי-הסוהר. הכשרתם הכשרת סוהרים היא ולא הכשרתם של מבקרי כתבי-יד בבתי הוצאה-לאור של ספרים. אמת נכון הדבר: שהמשיבים קנו סמכות (כאמור בתקנה 33 לתקנות): "לפתוח ולבדוק כל מכתב וכל מסמך אחר של אסיר", אך סמכות זו לא נועדה, מעיקרה, לביקורת על טור קבוע לעיתון שעניינו חיי בית-הסוהר. הסמכות עניינה במכתבים שכותב אסיר למשפחתו ולידידיו, והביקורת נועדה למחיקת שורה או מילה - זעיר שם זעיר שם - מקום שאסיר מבקש לעשות שימוש בלתי-לגיטימי בזכותו להתכתב עם אנשים חוצה לבית-הסוהר. כך, למשל, לעניין הברחת סמים או כלי-משחית אל בית-הכלא. ואולם סמכות זו לביקורת לא נועדה לביקורת-קבע מעין-זו שהמערער מבקש להטיל על שירות בתי-הסוהר. אכן, הכל יסכימו שלא הרי בדיקת כתבה לעיתון כהרי בדיקת מכתב מן השורה שכותב אסיר לאישתו. נזכיר עו זאת, כי בבג"צ 157/75 אדיב נ' נציבות שירות בתי הסוהר (לא פורסם) אישר בית-המשפט החלטתה של הנהלת בית-סוהר להגביל אורכם של מכתבים יוצאים מאסירים לשני עמודים בלבד. 16. יתר-על-כן: המערער התחייב לכתוב אך על "חייו האישיים" בלבד, וכפי שראינו למעלה, מושג זה של "חייו האישיים" אינו אלא שורש פורה ראש ולענה לחילוקי-דעות שיתגלעו ללא-ספק בעתיד. "התחייבותו" של המערער לכתוב אך על "חייו האישיים" בלבד אין בה כדי להיות לו לעזר, וממילא גם "ביקורת" על כתיבתו לא תוכל להיעזר בקני-מידה ראויים. אכן, אם אך יינתן לו למערער מבוקשו, לא ירחק היום ובתי-המשפט ייאלצו להעסיק עצמם - חדשות לבקרים - בשאלה על-שום מה ולמה נפסלה כתבה פלונית, ומדוע נמחק קטע פלוני מכתבה אלמונית. ואותו יום, לא רק שלא ירחק; הוא כבר הגיע. הנה-כי-כן, בצד טיעוניו בערעור כי אומר הוא לכתוב רק על "חייו האישיים" בבית-הסוהר, מוצאים אנו את המערער מוסיף ואומר דברים אלה: "23. השיקול המרכזי של המשיב, העובר כוט השני בתצהיר, הוא רצונו למנוע פרסומם של דברי ביקורת אותם מבקש המבקש להשמיע, דהיינו צנזורה בשל תוכנו של הביטוי, שהיא פסולה. 24. אף השיקול של פגיעה אפשרית בשמם הטוב של אנשי סגל הוא פסול. שמם של אנשי סגל אינו טוב יותר משמם של אנשים אחרים שעלול להיפגע. אף בפניהם פתוחות הדרכים לתבוע את עלבונם במקרה הצורך, אך אין זה בגדר טעם, המצדיק איסור מראש על ביטוי." מה פירוש טיעונו זה של המערער, וכיצד מתיישבים דבריו אלה עם כוונתו לכתוב אך על "חייו האישיים" בלבד? אף אתה אמור: "חייו האישיים" של המערער כוללים, כמסתבר, את כל אשר סביב-לו, לרבות סוהרים ואסירים. ואם אלה האחרונים ימצאו עצמם נפגעים מכתבות שיתפרסמו בטור האישי, אדרבא: ייכבדו וילכו לבקש סעד בבית-המשפט. יצא המרצע מן השק. המערער מתכוון לשמש, להלכה ולמעשה, "מבקר פנים" של בית-הסוהר - מעין "רוויזור גנרל" - ומסגרת טורו השבועי בעיתון לא ידיר עצמו מכתיבת כל דבר שבעיניו-שלו הוא חלק מ"חייו האישיים". ואם אמנם לא נדע מה מתכוון המערער לכתוב, לא ייפלא מאיתנו שאנשי שירות בתי-הסוהר חוששים כי טורו של המערער בעיתון עלול להביא להפרת הבטחון, הסדר הטוב והמשמעת. דרך אגב, ראוי שנזכיר כי לפי הדין הנוהג באנגליה, נאסר על אסירים להזכיר במפורש שמותיהם של אסירים וסוהרים. וכאמור ב-‎HALSBURY'S LAWS OF ENGLAND 4TH. ED., (1992), VOL ("PARA 1145 (SUB TIT. "PRISONS ,37: GENERAL CORREPONDENCE MAY NOT CONTAIN ANY" :OF THE FOLLOWING MATTERS .................................... (1) MATERIAL WHICH IS INTENDED FOR )12) PUBLICATION OR FOR USE BY RADIO OR TELEVISION (OR WHICH, IF SENT, WOULD BE LIKELY TO BE PUBLISHED OR BROADCAST) IF IT A) IS FOR PUBLICATION IN RETURN FOR) ;(PAYMENT (UNLESS THE INMATE IS UNCONVICTED D) REFERS TO INDIVIDUAL INMATES OR) ... MEMBERS OF STAFF IN SUCH A WAY THAT THEY ;MIGHT BE INDENTIFIED "........................................ אם אין די בכל אלה, נוסיף ונזכיר כי בטיעוניו על-פה לפנינו, הוסיף וטען עורך-דין יקיר בשם המערער, כי אין זה מתפקידו של שירות בתי-הסוהר "לצנזר שקרים", וכי יהא זה "בלתי לגיטימי" אם יימחק "מידע שיקרי" מכתבות שיאמר המערער לשלוח לעיתונו. הציבור הוא שישפוט - הציבור ולא שירות בתי-הסוהר (וראו עוד דברי חברי השופט מצא בפיסקה 20 לחוות-דעתו). ואחרי כל זאת מוסיף עוד המערער וטוען ברצינות כי נכון הוא לביקורת מוקדמת על כתבותיו? אתמהה. 17. זאת ועוד: מעשיו של המערער - בסמוך לפני ההליכים ותוך כדי ההליכים - מטילים צל כבד על הצהרותיו ועל תום-ליבו. כדי שלא להאריך בתיאור - הדברים ארוכים ויגעים - ניא מדבריו של בית-משפט קמא בעניין זה. וכה היו דברי כבוד השופט אבן ארי בהחלטתו לסרב לבקשתו של המערער: "...עיון בראיון אשר פורסם ב'ידיעות אחרונות' מיום 20.11.89 מעלה כי לכאורה אכן הוסיף העותר חטא על פשע - לא די שהוא נמלט ממשמורת חוקית ושב לדרכו בפשע, אלא אף השמיץ את שירות בתי-הסוהר בראיון שכותרתו: 'הגנגסטרים מנהלים את הכלא'. ...בהמשך הדיון הוברר כי העותר התקשר טלפונית לעתונאים שונים ומפיץ ידיעות שונות על אודות הנעשה כביכול בבית הסוהר, ודובר שיבה"ס נדרש להשיב על הפניות השונות של העתונאים וכל זאת תוך כדי הדיון בעתירה. ...מתברר כי ענין לו לעותר עם אסיר בשם 'אחמד יאסין', שאין הוא מכירו כלל ומעולם לא נפגש עימו והוא אף מבקש את התערבותה של העתונות בענינו ואף בעתירה התלויה ועומדת בפנינו (ראה מוצג ב'). לכאורה נראה כי העותר מנסה עדיין להיתלות על אילן גבוה - ומפיץ סיפורים ביחס לאסיר בטחוני שענינו עדין ביותר. המדובר לכאורה בנושא עדין שהטיפול הבלתי מוסמך עשוי להביא לתוצאות קשות. הדבר הזה מעיד כמאה עדים על גישתו חסרת-האחריות של העותר ומחזקת לכאורה את העמדה לפיה אין להעניק לעותר את זכות הגישה החופשית לכלי התקשורת השונים... ...הראיון העתונאי אשר פורסם בעתון 'ידיעות אחרונות' מעיד על דרכו של העותר בפנייתו לעתונות. והשיקול של המשיב לחסום את האפיק התקשורתי הזה בפני העותר - הינו לכאורה סביר והגיוני. השיקול הוא שיקול נורמטיבי הבא למנוע אי שקט בתוככי בית הסוהר. ...ברור לנו כי הענקת הזכות לעותר לגישה חופשית לכלי התקשורת תאפשר לו לצבור כח רב, ומתן האפשרות לאדם מסוגו של העותר [לענין הגדרת אופיו של העותר - ראה ת"פ 7036/2 (שלום ת"א)] לצבור כח כזה, תהיה לו השלכה קשה על סדרי בית הסוהר. על כן נראה כי שלילת הזכות לקשר עם העתונות, בנסיבות אשר הובאו בפנינו, הינו סביר." (ראו עוד פירוט הדברים בפיסקה 7 לחוות-דעתו של חברי השופט מצא). אשר לדברים שאמר בית-משפט השלום על המערער, כוונת כבוד השופט אבן ארי היא לדבריה של כבוד השופטת בקנשטיין על המערער, ולפיהם: "אין לי ספק כי מדובר בנאשם אשר גם אם נתון הוא בעת ריצוי מאסרים בגין עבירות מאותו סוג, מנצל כל דקה של חופש שניתנת לו על מנת לחזור ולבצע העבירות שבדמו הן". ומדוע יתנו המשיבים אמון במערער? 18. ועל כל אלה: בתיתנו דעתנו לעבירות שהמערער מרצה עליהן את עונשו בבית-הסוהר, לא ייפלא הדבר בעינינו שהמשיבים אינם נכונים לקבל את דבריו של המערער כערכם על פניהם. נזכור כי המערער מרצה עתה עונש מאסר בן עשר וחצי שנים בגין עבירות שעניינן מירמה, זיוף מיסמכים, התחזות לאחר ובריחה ממשמורת. למערער עבר מכביד שהוא גורר אחריו. לחובתו הרשעות רבות בעבירות מאותו סוג, ובעבר נשא כבר בשלושה עונשי מאסר. חלק מהעבירות שהוא נושא עונשו עליהן כיום נעברו שעה שנמלט ממאסר. מה עוד ניתן לדרוש מהם מן המשיבים? 19. בהקשר זה ראוי להוסיף ולומר, כי המערער - כמוהו ככל אסיר - רשאי לכתוב לבית-משפט, לשרי ממשלה, לחברי כנסת ולמבקר המדינה (נציב תלונות הציבור). ורשאי הוא לכתוב כל אשר יעלה על-ליבו, ואין מכהה בו. יתר-על-כן: לבתי-הסוהר יש מערכת ביקורת פנימית, וגם זו פתוחה לפני המערער, כמוהו ככל אסיר אחר. ראו, למשל: סעיפים 71 עד 72ו וסעיף 131א לפקודה, ותקנות 24א ו-24ב לתקנות. כן מותר הוא העותר לכתוב לעיתונות ("מכתבים למערכת") - במסגרת מיכסת המכתבים שהוא רשאי לשלוח - כמובן במיגבלות מסויימות המתחייבות מהיותו אסיר בבית-סוהר. לשון אחר: אין המשיבים אומרים לנתק את המערער מן העולם, להחזיקו INCOMMUNICADO, חלילה. מתנגדים הם אך לאותו טור שבועי שהוא מבקש לכתוב. ואת חששותיהם הסבירו ופירטו. הלכה שנפסקה בארץ ובארה"ב 20. חברי סוקר באריכות ובפרוטרוט פיסקי הלכה שניתנו בארץ ובארה"ב, ומבקש הוא ללמוד מהם לענייננו-שלנו. כשאני לעצמי, לא מצאתי בפסיקה זו תנא-דמסייע להשקפת חברי. אשר לפסיקה בארץ, לא מצאתי בה ולו מקרה אחד המתקרב לענייננו. כל פסקי-הדין כולם עניינם הוא בפגיעה בכבוד האדם - משמעו של "כבוד" כפשוטו - או במקרים בהם נדרש בית-המשפט לשאלה אם שיקול דעתם של שלטונות בתי-הסוהר היה סביר או בלתי סביר בנסיבותיו של כל עניין ועניין. ובמקום שנמצא לו כי שיקול דעתם של המשיבים היה בלתי סביר, נעתר בית-המשפט לעתירה. אשר לכבוד האדם נזכיר את פרשת קטלן (עשיית חוקן לעציר); פרשת דרוויש (מניעת מיטות מאסירים, מחשש שמא יעשו בהן שימוש לרעה. העתירה נדחתה ברוב דעות); פרשת יוסף (תנאי מעצר קשים הפוגעים בכבוד האדם); פרשת וייל (זכותו של אסיר להתייחדות עם בת-זוגו); פרשת עזאזמי (תנאי מעצר קשים הפוגעים בכבוד האדם). והשואל ישאל: הניתן להשוות זכויות בגין אלה ל"זכותו" של אסיר לכתוב טור שבועי בעיתון? אשר למקרי שבית-המשפט מצא כי שיקול דעתם של שלטונות בתי-הסוהר לא היה סביר: כך, למשל, בבג"צ 144/74 ליבנה נ' נציבות שירות בתי הסוהר, פ"ד כח(2) 686 סירב מנהל בית-הסוהר להתיר לעותר להכניס לבית-הסוהר ספרים שונים, בטענה כי עלולים הם להביא להסתה. אשר למסגרת שיקול-הדעת של מנהל בית-הסוהר קבע בית-המשפט כך: "...אין חולקין שלפי תקנה 44 לתקנות בתי- הסוהר, תשכ"ז-1977 [כיום: תקנה 49 לתקנות], אין אסיר רשאי להכניס לבית-הסוהר ספרים אלא-אם-כן אישר מנהל בית-הסוהר את הכנסתם לבית-הסוהר. מכאן שמוקנה למנהל בית-סוהר שיקול-דעת אם להרשות או לאסור ספר פלוני לתוך בית-הסוהר; ובית-משפט זה לא יתערב בשיקול-דעתו, כל עוד השתמש בו בתום-לב ובאורח סביר." לגופו של עניין סבר בית-המשפט כי מנהל בית-הסוהר לא פעל בסבירות, ועל-כן חייב את המנהל להיענות לבקשת העותר. בפרשת פרנקל (לעיל), לא הותר לעתר להכניס לבית-הסוהר שני ספרים. לסופו של דיון נתקבלה העתירה ביחס לספר אחד ונדחתה ביחס לספר אחר. שוב לא דן בית-המשפט אלא בסבירות שיקול-דעתו של מנהל בית-הסוהר. הוא הדין בכל שאר העניינים, אשר בחלקם נמצאו העותרים צודקים ובחלקם לא נמצאה הצדקה להתערבות בשיקול-דעתם של המשיבים, והכל על-פי קנה-המידה הרגיל והטוב של סבירות שיקול הדעת; ראו, למשל פרשת אדיב (שירות בתי הסוהר רשאי להגביל אורכם של מכתבים יוצאים); בג"צ 881/78 מוצלח נ' מפקד כלא דמון, פ"ד לג(1) 139; (אי-מתן חינוך חובה לאסירים); פרשת אלמלעבי (איסור על אסיר להחזיק בידיו רדיו טרנזיסטור); עע"א 4/82 מדינת ישראל נ' תמיר, פ"ד לז(3) 201 (הספקת סמים לאסיר על-פי מירשם של רופא שאינו נמנה עם שירות בתי-הסוהר). אשר לפסיקה שייבא חברי מארצות הברית, דומני שאין בה כדי לשנות מן התמונה הכוללת. שיקולי-היסוד ידועים לכל, ולא נמצא לי כי שלטונות בית-הסוהר חרגו מההנחיות הכלליות שקבעו בתי-המשפט בארצות-הברית (גם לו חייבו אותם הנחיות אלו). לא-כל-שכן שגם בבתי-המשפט בארה"ב ין הדעה אחידה. זאת ועוד: בנושא מעין-זה של בתי-סוהר, סבורני שראוי כי נזהיר את עצמנו מלימוד היקש משיטות משפט אחרות, והוא כל-עוד לא ידענו כי הרקע הסוציולוגי והפסיכולוגי שם וכאן הינו זהה, או, למיצער, דומה-במאוד. בסוף-כל-הסופות, הנורמה המשפטית משקפת - למיצער בחלקה - מצב נתון של חברה, ויש להיזהר מהיקש בנושאים שאינם בהכרח מסוג אלה שהם בבחינת "סדנא דארעא חד הוא". חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש הביטוי חוק-יסוד: חופש העיסוק 21. חברי השופט מצא סובר כי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו "עיגן את ההכרה ההילכתית במעמדו החוקי של חופש הביטוי" (פיסקה 14 לפסק-דינו). כיצד כך? והרי חוק-היסוד אינו מזכיר את חופש הביטוי לא בשמו ולא בתוארו? "אין בכך כלום" אומר חברי: "אף ללא הוראה מפורשת, כלול חופש הביטוי בכבוד האדם, כמשמעו בסעיפים 2 ו-4 לחוק-היסוד. שכן, מהו כבוד האדם ללא החירות היסודית הנתונה לאדם, לשמוע את דברי זולתו ולהשמיע את דבריו שלו; לפתח את אישיותו, לגבש את השקפת ולמו ולהגשים את עצמו?" (שם). לא אבוא בריב עם חברי על פרשנות אפשרית זו לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך בה-בעת לא אכפור באפשרויות אחרות לפרשנות אף-הן. השאלה אינה ניתנת לפתרון קל, והתשובה אינה מזמנת עצמה לפנינו כמו-מעצמה. הסוגיה כורכת סביב עצמה לא אך את פירוש המושג "כבוד האדם" בבחינתו הלשונית, המוסרית, המדינית, ההיסטורית והפילוסופית, אלא - שמא נאמר: בעיקר - את פירושו של המושג בהקשר המיוחד של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. והקשר מיוחד זה - הכרוך מצידו ביחסי הרשויות במדינה - אף הוא יש בו כדי לאצול במישרין על תחום התפרשותו של "כבוד האדם". בענייננו-שלנו לא נפרשה היריעה לפנינו - לא בשלמותה אף לא בחלקה - ואזהיר עצמי מפני החלטות-פתע ואימרות-אגב בנושאים כה חשובים ומרחיקי-לכת כנושא פירושו של המושג "כבוד האדם". 22. דבר אחרון: המערער טוען לזכותו לחופש העיסוק - זכות הקנויה לו, לטענתו, מכוח חוק-יסוד: חופש העיסוק. טענה זו נזרקה לחלל בית-המשפט כמו ברורים הדברים מאליהם, ובלא שבא-כוח הערער ינסה לייסדה על תשתית מוצקה. יתר-על-כן: הזכות לחופש העיסוק - כמוה כזכותו של אדם לחופש הביטוי, ובעצם ככל זכות אחרת - הינה זכות החייבת להתמודד עם אינטרסים אחרים העומדים נגדה ומבקשים לגרוע ממנה. והאינטרסים שיש בכוחם להסיג את חופש הביטוי בענייננו, אותם אינטרסים עצמם יביאו להגבלתה של הזכות לחופש העיסוק אף-הוא. בין כך ובין אחרת, ענייננו-שלנו מצוי בביקעה המשותפת לחופש הביטוי ולחופש העיסוק, ואולם מרכז הכובד מצוי בנושא חופש הביטוי. על נושא זה הרחבנו ולא נוסיף. 23. לו דעתי נשמעה כי אז דחינו את הערעור. שופט השופטת ד' דורנר: 1. אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, השופט מצא. חברי פרס יריעה רחבה. הוא הראה כי חופש הביטוי נתון גם לאסירים, וכי פגיעה בו - כמו בשאר זכויות-היסוד הנתונות לאסירים - "היא כדין רק אם היא עומדת הן במבחן הסמכות והן במבחן האיזון הראוי אשר בינה לבין האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקת הרשות" (מתוך סעיף 13 לפסק-דינו). חברי עמד על העקרונות שעל-פיהם ייעשה האיזון, והגיע למסקנה כי בענייננו הפגיעה בחופש הביטוי של המערער אינה כדין. חברי, השופט חשין, מסכים לעקרונות שהתווה השופט מצא, אלא שמסקנתו היא כי חששו של המשיב - שירות בתי-הסוהר - כי פרסום כתבותיו של המערער עלול לפגוע במשמעת בכלא גובר על זכות-היסוד של המערער לחופש הביטוי, וכי אין המשיב נדרש על-מנת להסיר חשש זה לטרוח בקריאת הכתבות, כפי שהציע המערער, כדי לפסול אך ורק את אותן כתבות שפרסומן צפוי להביא לפגיעה של ממש בסדר ובמשמעת בכלא. 2. לדידי מבחנה של הריטוריקה בדבר זכויות-היסוד של האדם, ובתוכן זכויות-היסוד השמורות לאסירים, היא בנכונות החברה לשלם מחיר תמורת הגשמתן. עמדתי על-כך באחת הפרשות: "לזכות-יסוד, מעצם מהותה, יש מחיר חברתי. מקום שבו למימושו של אינטרס אין כל מחיר אין משמעות לעיגונו בזכות, ולא-כל-שכן בזכות-יסוד חותית.. . במשטרנו הדמוקרטי, שבו מוכרת חירות הפרט כזכות-יסוד, מוותרת החברה על מקצת מן ההגנה האפשרית על שלום הציבור" (דנ"פ 2316/95 מדינת ישראל נ' גנימאת (טרם פורסם), מתוך סעיף 2 לפסק-דיני)". ובענייננו, אם די בטרחה מסוימת העשויה להיגרם לשלטונות הכלא על-מנת לשלול מאסיר את זכותו לחופש הביטוי, אין כל משמעות להצהרה כי לאסיר שמורה זכות-יסוד זו. 3. אכן, אין חולקים כי בהתנגשות בין חופש הביטוי לסדר ולמשמעת בכלא נסוגה זכות האסיר לחופש הביטוי. ואולם, ממעמדו של חופש הביטוי כזכות-יסוד מתבקש כי הפגיעה בו מותרת רק אם היא הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, הינה לתכלית ראויה והיא במידה שאינה עולה על הנדרש. השוו לסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן גם: חוק-היסוד); לדברי המשנה-לנשיא ברק בבג"צ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, 760; ולדברים שכתבתי בבג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון ואח' (טרם פורסם) (להלן: בגצ מילר), סעיף 10. 4. בענייננו אין חולק כי למשיב נתונה הסמכות להגביל את חופש הביטוי של האסירים, וכי שמירת המשמעת בכלא הינה תכלית ראויה להפעלת סמכותו. עם זאת, פגיעה בחופש הביטוי של אסיר לא תותר אלא אם היא במידה שאינה עולה על הנדרש לשמירת המשמעת בכלא. 5. כלל זה של מידתיות הוא מורכב, וכולל מספר יסודות. ראו, למשל, בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ ואח' נ' שרת התקשורת ואח', פ"ד מח(5) 412, 435-436; בג"צ 3477/95 בן-עטייה ואח' נ' שר החינוך, התרבות והספורט (טרם פורסם), פסק-דינו של המשנה-לנשיא ברק. בענייננו רלוואנטיות במיוחד דרישות אלה: ראשית, פגיעה בחופש הביטוי תותר, ככלל, רק בהתקיים הסתברות ברמה של ודאות קרובה לכך שאיפשור הביטוי יביא לפגיעה ממשית ורצינית בסדר ובמשמעת בכלא. מבחן זה מתבקש ממעמד הבכורה של חופש הביטוי, שבהתנגשות בין זכויות מתחרות שמור לו מעמד של "זכות עילאית" (הנשיא אגרנט בבג"צ 87/53 חברת "קול-העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 878). מבחן זה חל גם על חופש הביטוי של אסיר. ראו דברי ממלא-מקום- הנשיא לנדוי בבג"צ 543/76 פרנקל נ' שרות בתי-הסוהר, פ"ד לב(2) 207,209. זו גם עמדת חברי השופט מצא (ראו סעיפים 15 ו-19 לפסק-דינו), ואף חברי השופט חשין מסכים לכך (ראו סעיף 11 לפסק-דינו). מבחן הוודאות הקרובה אינו בגדר סיסמה. הוא משקף את המחיר שהחברה מוכנה לשלמו על-מנת להגשים את חופש הביטוי של האסיר. שכן, משמעותו המעשית היא כי אפשרות פגיעה שאינה בדרגה של קרוב לוודאי, או פגיעה צפויה שהיא קלה ואינה ממשית ורצינית לא יקימו עילה מספקת לפגיעה בחופש הביטוי של האסיר. עמד על כך בית-משפט זה בבג"צ 144/74 ליבנה נ' נציבות שירות בתי-הסוהר, פ"ד כח(2) 686, 689. באותו מקרה לא הורשה אסיר להכניס ספרים מסוימים לכלא בטענה כי קריאתם עלולה לעורר ויכוחים פוליטים בין האסירים שיביאו להתלהטות, ובכך תיפגע המשמעת בכלא. עתירת האסיר התקבלה. וכך כתב השופט ח' כהן: "לא שמענו עוד שלשם 'שמירת שקט' יכול [מנהל הכלא] למנוע ויכוחים בין האסירים, לרבות ויכוחים פוליטיים: כל עוד נשמרים המשמעת והסדר בבית-הסוהר, רשאים האסירים להתווכח ביניהם על כל נושא שהם יבחרו בו; ואם מופרים המשמעת והסדר, יתנו המפרים את הדין על ההפרה, ואין עליהם ליתן את הדין על נושא ויכוחם". שנית, שלילת חופש הביטוי מותנית בכך שלא ניתן במאמץ סביר להסיר את החשש לפגיעה במשמעת הכלא או להפחיתו, באמצעים שאינם כרוכים בפגיעה בחופש הביטוי או פוגעים בו במידה מיזערית. ראו דברים שכתבתי בבג"צ 4712/96 סיעת מרצ - ישראל הדמוקרטית נ' מפקד מחוז ירושלים - משטרת ישראל (טרם פורסם). בעניין זה עצם ההוצאה הכספית או ההכבדה הכרוכות במאמצים אלה אינם יכולים, אם הם סבירים, להצדיק פגיעה בזכות-יסוד. ראו דברי השופט מצא בבג"צ מילר, שם, סעיף 19 לפסק-דינו. שלישית, נטל ההוכחה, הן בדבר ההסתברות לפגיעה במשמעת הכלא וחומרתה והן בדבר אי-היכולת במאמץ סביר להסיר ו להקטין חשש זה, מוטל על הרשות. ראו דברים שכתבתי בבג"צ מילר, שם, סעיף 8. 6. יוטעם כי דברי ביקורת על תנאי המעצר אף אם לדעת הרשות אינם נכונים, לעצמם, אינם עילה לפגיעה בחופש הביטוי. יש להקפיד על כך שהשמירה על המשמעת בכלא לא תיהפך כסות לסכירת פיו של אסיר כדי שהציבור לא ידע על התנאים בכלא, שאסירים בוודאי אינם נזקקים ללמוד עליהם מן העיתון. כידוע, שירות בתי-הסוהר עצמו אינו מדיר עצמו ממגע עם עיתונאים באמצעות דובר השירות או עובדי השירות הבכירים. בבתי-הכלא נערכים אף ביקורים יזומים של עיתונאים שהם חלק מיחסי הציבור של השירות, המבקש להראות את פניו במיטבם. בנסיבות אלה מניעתו של אסיר מלהשמיע דברי ביקורת שבפיו היא בלתי-הוגנת, ואף עשויה לפגוע בציבור, הזכאי להיחשף ל"שוק הדעות" כולו. יפים לכאן דברי השופט שמגר בע"א 723/94 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 298,291; "קיומן של זכויות-היסוד אינו במחלוקת כאשר הדברים מתנהלים על מי מנוחות וכאשר הרשויות לסוגיהן זוכות למחמאות בלבד. אך המבחן האמיתי לחופש הביטוי הוא בעימות עם תגובות של בקורת החלטית ובלתי-נעימה לאוזן". 7. חברי, השופט מצא, הסתמך גם על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתו, אף ללא הוראה מפורשת, כלול חופש הביטוי בזכות לכבוד האדם כמשמעה בסעיפים 2 ו-4 לחוק-היסוד. ראו סעיף 14 לפסק דינו. אני מסכימה כי פגיעה בחופש הביטוי של אסיר בשל היותו אסיר פוגעת בכבוד האדם כמשמעותו בחוק-היסוד. שאלה אחרת היא אם חופש הביטוי בכללותו מוגן על-ידי חוק- היסוד. שאלה זו היא חלק מן השאלה הרחבה יותר אם ניתן וראוי לכלול בחוק-היסוד מכוח פרשנות הביטוי "כבוד" זכויות אדם שלא צוינו במפורש בחוק-היסוד, ובכך לפתוח פתח לביקורת שיפוטית על חוקים הפוגעים בזכויות אלה. שאלה זו אינה פשוטה כלל. ראו י' זמיר, הסמכות המינהלית (כרך א', תשנ"ו) 112-113. בפסיקה הובעו בעניין זה, באמרות-אגב, גישות שונות, בעיקר בקשר לזכות לשוויון. ראו, למשל, דברי השופט מצא בבג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מח(5) 501, 522, מזה, ודברי השופט זמיר, שם, 535-536, מזה; ודברים שכתבתי בבג"צ מילר, שם, סעיף 4. גם השאלה ביחס לחופש הביטוי זכתה להתייחסות בפסיקה. הסתייגותו של השופט זמיר בבג"צ 53/94 הנ"ל נגעה גם לחופש הביטוי. מנגד הובעה דעה כי "כיום ניתן להסיק את חופש הביטוי בהגנה הניתנת לכבוד האדם וחירותו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" (דברי השופט ברק בע"א 105/92 ראם - מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189, 201; ראו גם פרק י' , "מקצת שאלות על כבוד האדם לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", משפטים כה (תשנ"ה) 129, 144). 8. חופש הביטוי הוא זכות-יסוד מרכזית של האדם, ואין אני סבורה כי בישראל אפשר לראות בו כמובלע בזכות לכבוד. ואכן, על דעת המחוקק הישראלי לא עלה להבליע את חופש הביטוי בזכות לכבוד. ההיפך הוא הנכון. חבר הכנסת רובינשטיין שביקש לקדם את עיגונן של זכויות-היסוד בחוקי-יוד על-ידי חקיקת חוקי-יסוד לגבי אותן זכויות שביחס אליהן היה אפשר לגבש הסכמה לאומית, הציע מספר חוקי-יסוד שכל אחד מהם התייחס לזכויות אחרות. בין השאר, לצד הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא הגיש הצעת חוק-יסוד: חופש הביטוי (דברי הכנסת (נספחות), תשנ"א, 3748). בדיון בכנסת בהצעה זו אמר שר המשפטים ד' מרידור: "אם יש יסוד מרכזי אחד לדמוקרטיה, חשוב לא-פחות, ואולי יותר, ממנגנוני בחירות וממנגנונים אחרים, זהו חופש הביטוי. מדינה שיש בה בחירות מסודרות, ויש בה אפיונים אחרים רבים מאוד, הדומים לדמוקרטיה, אבל אין בה חופש הביטוי, איננה דמוקרטיה. מדינה שאין בה חופש העיתונות איננה דמוקרטיה. לכן, זוהי אחת מזכויות היסוד המובהקות ביותר המאפיינות משטר חופשי". (דברי הכנסת, תשנ"א, 3732-3733) בשנת תשנ"ד (1993-1994) הגישה ועדת החוקה חוק ומשפט לכנסת שלוש פעמים הצעת חוק-יסוד: חופש הביטוי וההתארגנות. שתי ההצעות הראשונות (ה"ח, התשנ"ד, 101; ה"ח, תשנ"ד, 325) לא אושרו בקריאה הראשונה, ואילו הצעת החוק השלישית (ה"ח, התשנ"ד, 336) אושרה בקריאה הראשונה, אך לא הוגשה לקריאה שניה. הנה כי כן, ההסכמה הלאומית הדרושה לעיגונו של חופש הביטוי בחוק-יסוד לא התגבשה לפי שעה, והצעת חוק-יסוד: חופש הביטוי לא התקבלה עד היום. במצב עניינים זה ספק בעיני אם ניתן, ועל-כל-פנים אם ראוי, לתת מעמד על-חוקי לחופש הביטוי הכללי על-ידי עיגונו בזכות לכבוד. בסוגייה זו כתבתי, בהתייחסי לעקרון השיוויון הכללי, את הדברים הבאים: "אכן, משקלן של עבודות ההכנה - המגלות את כוונתם של חברי הכנסת בחוקקם את החוק - יורד ככל שהתקופה שחלפה מאז החקיקה ארוכה יותר, והספיקו להתחולל שינויים מדיניים, חברתיים או משפטיים העשויים להצדיק חריגה מכוונה זו. ואולם, אך שנים ספורות חלפו מיום חקיקת וק-היסוד ועד עתה, ולכאורה אין לפרש את חוק-היסוד באופן המנוגד לתכליתו העולה מעבודות ההכנה" (בג"צ מילר, שם, סעיף 4). ראו גם פרק י', "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - ביוגרפיה של מאבקי כוח", משפט וממשל א (תשנ"ג) 323, 338. עם זאת, יש מקרים שבהם פגיעה בחופש הביטוי של האדם מהווה פגיעה בזכותו לכבוד, כמשמעותה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כאשר שלילת חופש הביטוי משפילה את האדם ופוגעת בכבודו באשר הוא אדם, אין דרך סבירה לפרש את הזכות לכבוד הקבועה בחוק-היסוד כך שהשפלה זו לא תחשב כפוגעת בה. ראו והשוו לדברי השופט זמיר בבג"צ 7111/95, 8195 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח', (טרם פורסם) סעיף 3; וכן לדברים שכתבתי בבג"צ מילר, שם, שם, בהתייחסי להבחנה בין עקרון השיויון הכללי לבין איסור הפליה לרעה מחמת השתייכות קבוצתית. ואולם, לא כל פגיעה בחופש הביטוי כרוכה בהשפלה. כך, למשל, נפסק כי במסגרת חופש הביטוי כלול גם חופש הביטוי הסחרי. ראו בג"צ 606/93 קידום יזמות ומולו"ת (1981) בע"מ נ'רשות השידור, פ"ד מח(2) 1; בג"צ "סתימת פה" של אסיר על-ידי סוהריו משום היותו אסיר פוגעת בכבודו. האסירים כדברי חיים כהן "נחשבים הם בעיני הציבור כמחוסרי כבוד - כאילו מעשיהם הנפשעים מעידים עליהם שבחרו להחליף כבודם בקלונם" (ח' ה' כהן "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית - עיונים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", הפרקליט, ספר היובל (1993) 9, 33). ביסוד שלילת חופש הביטוי מאסיר עומדת ההנחה כי בהיותו פושע הוא חסר כבוד - אדם נחות. שלילה כזו פוגעת איפוא בזכות-יסוד המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. 10. ומן הכלל אל הפרט: בענייננו הרשות לא עמדה באף אחד מן הדרישות שפירטתי לעיל (בסעיף 5) בדבר המידתיות. כאמור, עיקר החשש שמעלה המשיב הוא כי מעמדו של המערער כ"עיתונאי" יקנה לו כוח לשבח ולבקר את סוהרו, וכתוצאה מכך יזכה להעדפה פסולה, יסכסך בין חברי הסגל ויגרום לאי-שקט בקרב האסירים, ובכך תיפגע המשמעת בכלא. על-פני הדברים, ניתן להסיר חשש זה או להפחיתו במידה ניכרת על-ידי מניעת איזכור שמות סוהרים בכתבות. כאמור, המערער אף מרחיק לכת ומוכן להעמיד את כתבותיו לביקורת המשיב. סירוב המשיב להקדיש את הזמן הדרוש לביקורת זו אינו מתיישב עם החובה המוטלת עליו לעשות מאמץ ראוי על-מנת למנוע פגיעה בזכות-יסוד של האדם. שלא כמו חברי, השופט חשין, אין אני סבורה כי "אין זה מתפקידם [של שלטונות בית-הסוהר] להעסיק עצמם בדרך-קבע בבדיקת כתבותיו של המערער: לא לכך הוכשרו, לא לכך נערכו, ולא לשם כך מועסקים הם בשירות בתי-הסוהר. הכשרתם הכשרת סוהרים היא ולא הכשרתם של מבקרי כתבי-יד בבתי הוצאה-לאור של ספרים" (בסעיף 15 לפסק-דינו). לדעתי, תפקיד מובהק של רשויות השלטון במדינת ישראל הוא לעשות את הנדרש לשמירת זכויות-היסוד של האדם. בוודאי כך הוא לעניין תפקידם של סוהרים לדאוג לשמירת זכויות-היסוד של האסירים הנתונים 73 למרותם, תוך מזעור הפגיעה בסדר ובמשמעת בכלא. תפקיד זה אינו חשוב פחות מכל תפקיד אחר המוטל על שירות בתי-הסוהר, ועליו לדאוג להכשרת הסוהרים למלאו כשם שהוא דואג להכשרתם למלא את תפקידיהם האחרים. בענייננו אף קיימת הוראה מפורשת - תקנה 33 לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978 - שבמסגרתה נדרש המשיב למלא את תפקידו באיזון בין שמירת חופש הביטוי של האסירים לבין הצורך שבשמירת הסדר והמשמעת בכלא. זאת ועוד: העובדה כי בשנת 1989 פרסם המערער כתבות על חייו בכלא בלא שהמשיב הראה כי עקב פרסום זה נגרמה פגיעה בסדר ובמשמעת בכלא, מצביעה כי לחששו של המשיב, המבוסס על סברה בלבד, אין בסיס מספיק. בוודאי ובוודאי לא ניתן להסיק מנסיון העבר כי קיימת ודאות קרובה לכך שפרסום כתבות המערער יפגע באופן ממשי ורציני במשמעת בכלא. אשר-על-כן אני מסכימה לדעתו של חברי, השופט מצא, כי יש לקבל את הערעור. שופטת הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של הופט א' מצא. בית סוהר / כלאאסיריםעיתונות