התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בחובם של חברת "תחנת דלק טירה בע"מ" (להלן: "החברה") ומר פייסל מנסור ז"ל (להלן: "מר פייסל ז"ל") אשר נפסק לטובתה במסגרת פסק דין (בת.א. 4115/02) בסך קרן של 534,742 ₪. הורתו של החוב במוצרי דלק אשר ספקה התובעת לחברה במהלך שנת 1999. חיוב הנתבעים קם לטענתה מכח אחריות אישית הן מכוח עוולת הרשלנות או התרמית, הן מכוח מצב שווא ולפי סעיפים 252, 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ובהיותם נושאי משרה בחברה. עוד עותרת התובעת לסעד של הרמת מסך ההתאגדות בין החברה והנתבעים בהיותם בעלי מניות בה. רקע עובדתי אבי הנתבעים, מר סוילח ז"ל, היה בעלים של מחצית הזכויות בתחנת דלק הממוקמת בכניסה הדרומית לעיר טירה, גוש 7776 חלקה 24 (להלן: "תחנת הדלק"). יתר הזכויות בתחנה היו שייכות לבני משפחת כורי. בנוסף, לה"ה נחמה ושוקי כהן היו זכויות ברווחי תחנת הדלק ולהבטחת זכותם נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין (להלן: "ה"ה כהן"). בשנת 1991 נפטר אבי הנתבעים ומאז ועד שנת 1996 נוהלה תחנת הדלק על ידי בני משפחת כורי. בשנת 1996, ובהתאם למערכת ההסכמית בין בעלי הזכויות, הועבר ניהול תחנת הדלק לידי הנתבעים ואחיהם אשר הקימו את החברה לשם ניהול התחנה. בעלי המניות בחברה היו הנתבעים ואחייניתם, שירין כאשר הנתבע 1 החזיק ב 50% ממניות החברה, הנתבע 2 ב 5% ממניות החברה וגב' שירין מנסור החזיקה ב 45% ממניות החברה. אין חולק כי עד לחודש אוקטובר 2000 מר פייסל ז"ל ניהל את החברה. במהלך חודש זה לקה האחרון באירוע מוחי ולא שב לאיתנו. החל ממועד זה החלו הנתבעים לקחת חלק בניהול החברה. לחברה סופקו מוצרי דלק שונים באמצעות "פז חברת נפט בע"מ" (להלן: "פז") וזאת מכוח הסכם שנכרת ביניהם ביום 31.7.96 (להלן: "הסכם פז הראשון"). בשל קיומו של חוב מצד החברה לפז נחתם ביום 1.2.01 הסכם בין הנתבעים ופז לשם פירעון חוב זה באמצעות העברת זכות ניהול תחנת הדלק לתקופה קצובה לידי פז (להלן: "הסכם פז השני") . ביום 23.11.04 ניתן צו פירוק כנגד החברה ועו"ד אבו ריא אימן- ב"כ הקודם של התובעת מונה למפרק (להלן: "המפרק"). תמצית טענות הצדדים לדברי התובעת יש לחייב את הנתבעים באחריות אישית לקיומו של החוב מכוח עוולת הרשלנות, התרמית ומכוח חובת הזהירות וחובת האמון המעוגנים בסעיף 252 ו 254 לחוק החברות. כל זאת משום שיצרו חזית מדומה של בעלי שליטה בחברה לצורך הסתרת הבעלים האמיתי בה, שהיה אחיהם מר פייסל ז"ל, ואשר היה במצב כלכלי קשה. מר פייסל ז"ל ניהל את החברה באופן רשלני והנתבעים היו אדישים לכך. תוצאת האמור הינה יצירת חובות כבדים של החברה ובין היתר החוב נשוא התביעה. עוד טענה התובעת לאחריות אישית של הנתבעים מכוח הבטחתם האישית כי החוב ייפרע במהלך פגישות בינם ובין מר נסאר, מנהל התובעת . בין היתר הורה הנתבע 2 על החלפת שיקים של החברה בשיקים אישיים. לטענת התובעת, הנתבע 2 הוליך אותה שולל ויצר מצג אשר הביא להימנעותה מנקיטת פעולה משפטית אשר הייתה מיטיבה עמה. עוד עותרת התובעת להרמת מסך ההתאגדות בין החברה והנתבעים. לדידה, הנתבעים העבירו את ניהול תחנת הדלק לחברה בעירבון מוגבל על מנת שתהיה חברת קש שתסווה את פעילות המשפחה הרשלנית ובפרט את ניהולו הכושל של מר פייסל ז"ל. כמו כן הנתבעים נהלו את החברה במימון דק עת שנמנעו מהשקעה או הענקת אשראי על ידי הזרמת הון פרטי לכיס החברה וכן בעצם הסכמתם כי החברה תתנהל ללא הון התחלתי הולם. התובעת טוענת לערבוב נכסיהם הפרטיים של הנתבעים עם נכסי החברה וזאת בהסתמך על העובדה שבהסכמי פז ערבבו הנתבעים בין זכות החברה לנהל את תחנת הדלק ובין זכויותיהם האישיות. מכל מקום לטענתה, כריתתו של הסכם פז השני מהווה העדפת מרמה אסורה וריקון החברה מנכסה המהותי והיחיד. מנגד הכחישו הנתבעים כי הקמת החברה נועדה לשרת מטרות פסולות וטענו כי מר פייסל ז"ל היה המתאים ביותר לניהול החברה באותו מועד. מעבר לאמור, נטען כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה כלל ביחס לכל טענותיה ולמעשה הסתמכה על דו"ח מפרק החברה מיום 20.9.05 (להלן: "דו"ח המפרק") אשר אינו מבוסס מבחינה עובדתית קל וחומר לאחר שתמליל חקירות הנתבעים הוצא מתיק בית המשפט בהתאם להחלטה מיום 1.11.09. בנוסף, התובעת לא נבנתה מעדות המפרק ומעדות מר נאסר אשר העיד כי מעורבותו האישית מול החברה החלה בשלב מאוחר יחסית. לגופו של עניין, נטען כי הנתבעים לא היו מעורבים בניהול החברה מיום היווסדה ועד חודש אוקטובר 2000, לא קבלו רווחים או דיבידנד ונתנו אמונם במר פייסל ז"ל באופן מלא. אשר על כן מצבה הקשה של החברה נגלה להם רק לאחר המועד הנ"ל ומאז עשו מאמצים מחד לדאוג להמשך פעילותה ומאידך ,לפרוע את חובותיה ובכללם החוב לתובעת אשר בסופו של יום נפרע בחלקו. בין היתר ,ניסו להגיע להסדרים עם נושי החברה ובכך הצליחו באופן חלקי. במסגרת מאמצים אלו בקשו הנתבעים לפרוע את חוב החברה הגדול לנושה המובטח -פז וכך עשו במסגרת הסכם פז השני אשר לטענתם אינו מהווה העדפת נושים אסורה בשל מועד חתימתו זמן רב לפני מתן פסה"ד לטובת התובעת. דיון התובעת כרכה בתביעתה כאמור מספר עילות אם מדיני הנזיקין ואם מתחום המשפט התאגידי להטלת אחריות על הנתבעים כנושאי משרה וכבעלי מניות. הפסיקה דנה לא אחת במתח שבין הטלת חיוב אישי על נושא המשרה לבין העילה בדבר הרמת המסך. בפסק הדין שניתן במסגרת ע"א 313/08, עזמי נשאשיבי ואח' נ' איהאב רינראוי קבע בית משפט העליון כי בהינתן עילות שונות המאפשרות הטלת אחריות אישית על נושאי משרה או בעלי מניות בחברה, יש לבכרם על פני השימוש בדוקטרינת הרמת המסך . בית המשפט מצטט מפסק הדין שניתן במסגרת ע"א 407/89, צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661, בו הודגש קו הגבול הנמתח בין חיוב אישי של נושא משרה ובין הטלת אחריות עליו באמצעות דוקטרינת הרמת המסך וקבע כי קיים יתרון בהכרה באחריות אישית בנזיקין דווקא בהיותה שומרת נאמנה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לפיכך אדון בכל אחת מהעילות בנפרד. המישור הנזיקי- ראשית הדיון תהא בשאלת מעמדם של הנתבעים במועדים הרלוונטיים השונים. מעדויות הצדדים עלה כי עד לחודש אוקטובר 2000 היו הנתבעים בעלי מניות בלבד ולא היו מעורבים בניהול כלל. הדבר עולה מפורשות מדו"ח רשם החברות לפיו הנתבעים נרשמו כבעלי מניות עם היווסדה של החברה וכן מצוין כי לא דווחה זהות מנהלי החברה. הנתבעים העידו - ועדותם לא נסתרה בעניין זה - כי מר פייסל ז"ל ניהל את החברה בפועל ובאופן בלעדי עד לחודש אוקטובר 2000 שאז לקה באירוע מוחי ובשלב זה נכנסו באופן פעיל לתמונה. הנתבע 1 העיד אודות מעורבותו בחברה כי: "ש. מה היה התפקיד שלך בחברה? ת. לא היה לי שום תפקיד. ש. אתה השתתפת באסיפות של בעלי מניות מתי שהוא? ת. אחרי שהתחילה לעבוד, לא, בכל התקופה לא השתתפתי. ש. התעניינת במצב החברה? ת. שאלתי והולך למלא דלק למשל ופייסל היה מכריח אותי לשלם כסף לאוטו שלי, למה? כי המצב של החברה לא מרוויחה זה מה שהיה...אני סמכתי עליו, אני עבדתי בעבודה שלי. הוא מבחינת ניהול חברות הבין יותר את העסק. הייתי סומך עליו. ש. אתה בעלי מניות בחברה, לא השתתפת באסיפות של בעלי מניות והכל הסתכם בזה ששאלת את אחיך שהכל בסדר? ת. כן". (ראה עמ' 30 לפר') עוד העיד הנתבע 1 כי: "ש. כשאתם פתחתם את החברה, היקף הפעילות החודשית של דלק, לפני המידע שיש בידינו היה כחצי מיליון ליטר בחודש, אתה מאשר שהיקף כזה היה בפעילות החברה? ת. תאמין לי שלא ידעתי בכלל. ש. כבעל מניות לא ידעת כמה מחזור יש בחברה הזאת? ת. לא. גם היום, אני מבחינה כלכלית לא מבין בזה. ש. מה חיפש בחברה הזאת, ידעת שאין רווחים ולא ידעת מה קורה בה ולא השתתפת באסיפות, מה חיפשת שם? ת. לאבא שלי היה שליש בתחנת הדלק, אני אחד היורשים של אבא שלי...אבל לא היה לי עניין לנהל את התחנה ומה שקורה, כי אף פעם לא היה לי ממנה שקל אחד רווח עד היום. ש. בנקודות הקריטיות של ההתארגנות הזאת, אתה בעל מניות 50% וחתמת על ההסכמים עם חברת פז ואתה לא יודע כלום, אתה רופא? ת. כן. ... ת. לא התערבתי במה שקורה בניהול החברה. היה מנהל פייסל שניהל את החברה והיו לו פקידים שעבדו איתו, אחי הבכור, סמכתי עליו והייתה לי העבודה שלי". (ראה עמ' 33 לפר' ) הסיבה למעורבות הפסיבית הייתה נעוצה בעבודתו כרופא שאינו מבין לטענתו בניהול חברות וכי מר פייסל ז"ל הוא שניהל את החברה וחתם בשמה . וכך הסביר: "ת. ...אני פחות נכנסתי לתמונה אחרי שאחי חלה, אני לא ניהלתי שום דבר. אני ידעתי רק אינפורמציה על מה שקורה, לנהל ספרים לא. אני לא מבין בכלכלה, יש אנשים שמבינים יותר ומכירים ועובדה, אני לא הכרתי אותו רק פעם אחת אחרי שהוא בא ואמר שיש לו חוב. ש. אתה מבין את המשמעות של המילה אדישות? ת. כן. ש. אתה היית אדיש למה שהתרחש בחברה? ת. לא נכון. פשוט לא הייתי מעורב בעסק הזה, ניהלו אותו אנשים אחרים, ניהל אותו פייסל מבחינה כלכלית יודע יותר טוב ממני בעסק הזה וסמכתי עליו, הוא אח שלי". (ראה עמ' 35 לפר') כל האמור מביא למסקנה שלא נסתרה כי הנתבע 1 לא לקח חלק בניהול החברה ואף לא התעניין במצבה באופן ממשי החל מיום היווסדה. מעדותו אף עולה כי גם לאחר אוקטובר 2000 לא לקח חלק ממשי בניהול החברה ולדבריו "פחות נכנס לתמונה". לכל היותר על פי הודאתו ,כאשר הגיע למלא דלק בתחנה, נדרש לשלם משום שנאמר לו שהחברה אינה רווחית. גם הנתבע 2 העיד בדומה כי עד לחודש אוקטובר 2000 לא היה מודע למצבה של החברה כדבריו: "ש. באיזה תאריך היית מעורב בחברה? ת. בסוף שנת 2010 (צ"ל 2000 - ר.ק.) האירוע מוחי של פייסל ואז. ש. עד אוקטובר 2000 לא השתתפת באסיפות של בעלי מניות? ת. לא. ש.לא בדקת מה קורה שם עד אוקטובר 2000? ת. לא...". (ראה עמ' 38 לפר') התובעת ביקשה לייחס לנתבעים רשלנות ותרמית בהתנהלותם ממועד היווסד החברה ועד לקריסתה עת שאיפשרו לפייסל ז"ל לנהל את תחנת הדלק ללא גיבוי כלכלי תוך אדישות למצבה הכספי של החברה ותוך שנידבו לו את שמם לצורך הקמת החברה . ברם, מהעדויות עולה כי העסקה בין החברה לתובעת התבצעה כולה בשנת 1999 ומעדות מר נאסר עלה כי החברה ככל הנראה רכשה דלקים רק במהלך שנה זו . מכאן ,שבמועד התקשרותה של החברה עם התובעת ובמהלך ביצוע העסקה, האחרונה התנהלה מול מר פייסל ז"ל ולא מול הנתבעים אשר לכל המוקדם החלו לקחת חלק בניהול בשלהי שנת 2000. התובעת בקשה להיבנות מהעובדה כי ביום 20.7.99 הסכים הנתבע 2 להחליף שיקים של החברה בשיקים אישיים של מר פייסל ז"ל ואילו הנתבע 2 העיד שבאותה עת לא היה מעורב בעסקי החברה והתערב רק לבקשת מר נאסר אשר לא הצליח להגיע לעמק השווה עם מר פייסל ז"ל : "ש. ידעת שיש חובות לתובעת ובעיות? ת. הוא לא אמר בעיות, הוא אמר שפייסל עושה צחוק ונותן שיקים עם חתימה לא טובה ושהוא עושה צחוק. השיקים לא חזרו אכ"מ.. ... ש. היית מעורב במהלך הזה ברמה האישית? ת. כן. ש. אתה גם בעל מניות בחברה? ת. כן. אני המעורבות שלי היתה, שפנה אלי מר נאסר התערבתי לא כבעל מניות". (ראה עמ 39 לפר') גרסה זו לא נסתרה וממנה יש להסיק כי הנתבע 2 גם הוא לא היה מעורב בניהול החברה עובר לאוקטובר 2000 אלא לגבי שיקים שהתבקש לבצע החלפתם באופן אישי משום שמר נאסר התקשה לנהל שיח אפקטיבי בנושא עם מר פייסל ז"ל. בסיוע זה בשל פנייה אישית אליו שנראה כי נעשה במקרה או מקרים בודדים אין ללמד כי היה מעורב בניהול עסקי החברה במועדים אלו. המתווה הנורמטיבי כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון היות פלוני נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות מפני תביעה נזיקית על מעשה או מחדל שנעשו על ידו, כנאמר : "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה...יחד עם זאת, על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. שאם לא כן, ניתן אולי להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה". (ראה ע"א 313/08 שם בפסקה 48 ) הֶקשרי עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]לפעילותו של נושא המשרה נוגעים תחילה לשאלת קיומה של חובת הזהירות : "בעבר נקבע כבר כי חובת הזהירות של אורגן או נושא משרה בחברה אינה צומחת מעצם כהונתו של האורגן או נושא המשרה בתפקיד: "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו...". (ראה שם פסקה 52 ) קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי צד ג' נוגעת בשיקולי מדיניות רבים ומנוגדים. (ראה גם ע"א 4612/95, איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית ) . בגדר שיקולים אלו יבואו עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לפיו התקשרות צד ג' הינה עם החברה ולא עם נושא המשרה גופא. בנוסף, קיים שיקול כלכלי עסקי התומך בהגבלת האחריות והוא מניעת הרתעת יתר את נושא המשרה מנטילת סיכון עסקי סביר עקב חששו מפני תביעה אישית. מנגד קיים הרצון לחייב את נושא המשרה לשאת באחריות אישית במידה והופקד באופן אישי על ידי החברה על הקשר העסקי מול צד ג' ולבסוף נגרם לאחרון נזק. גישה זו כמצוין ,נובעת מתפיסה מוסרית ערכית לפיה על כל אדם לשאת באחריות למעשיו מתוך שיקולי צדק, הגינות והרתעה יעילה . בית המשפט בע"א 313/08 מסכם שיקולים אלו לכדי קביעה כי : "..לצורך גיבושה של חובת זהירות של אורגן או נושא משרה בחברה יש להצביע על כך כי בין האורגן או נושא המשרה למאן דהו התקיימה מערכת יחסים החורגת מגדר פעילותו הרגילה של האורגן או נושא המשרה בחברה: "...לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בעניין זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות..חובות מקצועיות של המנהל...או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי...". (ראה שם פסקה 53) הראיות לימדוני כי לכל הפחות החלו הנתבעים לקחת חלק מה בניהול החברה בשלהי שנת 2000. בהתאם לפסיקה עלינו לבחון ולאפיין את טיב מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים ולשאול האם יש בה כדי להצדיק הטלת אחריות אישית. התובעת בקשה לסמוך טענותיה בעדותו של מר נסאר אשר בקש להוכיח שבינו ובין הנתבעים נרקמה מערכת יחסים אישית במסגרתה התחייבו לפרוע את החוב באופן המצדיק הטלת חיוב אישי. בשאלה זו אדון בנפרד, אולם מהמסמכים שהוצגו כמו מסמכי הנהלת החשבונות של התובעת עולה כי החברה נרשמה כבעלת החוב ולא הנתבעים ואילו מעדויות שהובאו בפני עלה דבר היכרות שטחית בינן האחרונים לנציג התובעת. הלכה היא כי תנאי לקיומה של חובת זהירות של נושא משרה הוא קיומם של יחסים מיוחדים בינו ובין הנושה החורגים מפעילות שגרתית של נושא המשרה. רק יחסים מסוג זה יוצרים את ההסתמכות המיוחדת כלפי נושא המשרה ומבססים אחריות אישית שלו לפירעון החוב. אני סבורה כי הפעולות שנקטו הנתבעים, אשר אינן רבות, נעשו במסגרת תפקידם כמנהלים בחברה ולא חרגו מכך. בנוסף, מערכת היחסים בין הנתבעים לתובעת החלה לאחר שהחוב כבר היה קיים והחל לתפוח שהרי מקורו בתקופת הניהול של מר פייסל ז"ל במהלך שנת 1999. הנתבעים לא היו מעורבים בניהול החברה כלל במהלך תקופה זו ולמעשה "ירשו" את מצבה הפיננסי של החברה מאחיהם המנוח. לא הייתה להם מעורבות בנקיטת פעולה ניהולית אשר סופה העדר יכולת החברה לפרוע את חובה מה גם שעובדת ניהולו הכושל או הרשלני של מר פייסל ז"ל לא הוכחה ברמה העובדתית. נוכח המצב העובדתי הנ"ל ברי, כי לא הוכחה אף עוולת התרמית אשר טעונה הוכחת כוונה ונטל ההוכחה לגביה הינו נטל מוגבר. החיוב החוזי התובעת מבקשת להטיל על הנתבעים אחריות אישית במישור החוזי מכח התחייבות אישית לפרעון החוב . על פי עדותו של נציגה -מר נסאר הובטח לו כי: "...היו מקרים שחזרו שיקים פניתי לכמאל כשהתחילו בעיות, ישבתי אצלו במשרד הוא אמר לי "אדון עאלי אל תדאג..." הוא נשבע לי בערבית שאני לא אפסיד גרוש אחד, לקח שיקים החליף שיקים, נתן לי ע"ח שיקים, חתם לי על שיקים, שהסתבך העניין עוד יותר, באתי עם מכובדים מהמשולש ושום פעם הם התחייבו ולא ראיתי שאני עובד עם אנשים שהם, אנשים מכובדים, כך השתלשל העניין ואדון פייסל נעלם ואני מגלה שהם שותפים בחברה ופתאום אני עומד מול חברה...". (ראה עמ' 18 לפר') שני הנתבעים הודו אמנם כי נוהלו מגעים בינם לנציג התובעת באשר לחוב החברה הגם שלא אישרו את מספר הפגישות שמנה נציג התובעת. במסגרת זו לא באה הכחשה של חוב החברה לתובעת או רצון לסלקו. מעדות מר נסאר עלה כי ככל הנראה התקיימו מספר פגישות בין השניים בנוכחות מכובדים מהמגזר הערבי ובמהלכן נעשו מאמצים לפירעון החוב. אף אם אקבל את גרסת מר נסאר, לא הוכח שהנתבעים התחייבו לפרוע את החוב בעצמם מעבר להבטחה לעשות מאמצים לעשות כן. התובעת אף נמנעה מהעדת המכובדים מהעדה הערבית כדי להוכיח את דבר ההתחייבות האישית כביכול והמנעות זו עומדת לחובתה. זאת ועוד, אני סבורה כי עדותו של נציג התובעת תמוהה וסותרת הן את מסמכי התובעת בכל הנוגע לזהות בעלת החוב והן את ההגיון הכלכלי של ההבטחה המיוחסת לנתבעים. לא מתקבל על הדעת שמנהל התובעת סבר כי התקשרותו היא עם הנתבעים ולא עם חברה בע"מ. בנוסף, העובדה כי הנתבע 2 הבטיח שהחוב ייפרע אינה מעידה כי כוונתו הייתה לפרוע את החוב באופן אישי או ליטול על עצמו אחריות אישית לכך. ודוק, חברה - בתוקף היותה אישיות משפטית וירטואלית - פועלת באמצעות אורגנים בשר ודם. ספק בעיני אם פגישה אישית שנערכה עם נציגי החברה משכללת יחסים מיוחדים ואישיים אשר יובילו בבוא היום להטלת אחריות אישית בלא שיערכו מסמכים מתאימים המעידים על גמירות דעת לערוב לחוב הנכבד שהצטבר ועת שהחברה נקלעה לקשיים. כל האמור מביאני למסקנה כי התובעת לא הוכיחה שמי מהנתבעים נטל אחריות אישית להתחייבויות החברה או פעל באופן המקים את יסודות העילה האישית נגדו. לא הוכח כי נוצרה מערכת יחסים כזו אשר היה בה לגרום לתובעת להאמין שמי מהנתבעים ערב אישית לפירעון החוב. הנתבעים פעלו בחברה בתוקף תפקידם כנושאי משרה ולא מעבר לכך. במאמר מוסגר אפנה לתרשומת שערך נציג התובעת אודות פגישותיו עם הנתבעים ובהן תעד לטענתו את התחייבותם כלפיו. עיון בנספח זה אינו משנה מקביעתי. מדובר בתרשומת הכתובה בעברית וערבית בערבוביא וללא תרגום. מעבר לפגם הראייתי לא מצאתי שעולה ממנה התחייבות אישית . המסקנה הסבירה יותר היא אם כן כי הנתבעים התחייבו כי יעשו ככל יכולתם שהחברה תפרע את החוב, אך לא מעבר לכך. המישור התאגידי סעיפים 252 ו254 לחוק החברות התובעת בקשה לחייב את הנתבעים מכוח סעיפים 252 ו 254 לחוק החברות. סעיף 252 לחוק החברותמעגן את חובת הזהירות שחב נושא משרה מכח סעיפים 35 ו 36 לפקנ"ז כלפי החברה וזאת מבלי לפגע בחובתו כלפי אדם אחר. סעיף 254 לחוק החברות אשר כותרתו "חובת אמונים" קובע: "(א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה - (1)יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים; (2)יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה; (3)יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר; (4)יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה. (ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר". פרופ' צפורה כהן מסבירה בספרה כי חובת הזהירות וחובת האמונים של נושא המשרה מופנות כלפי החברה ולה נתונה הזכות לתבוע בשל הפרתם, ואולם, מצב זה משתנה כאשר החברה נתונה בחדלות פירעון ,שכן: "שונה המצב, כאשר החברה אינה בעלת כושר פירעון ואינה מסוגלת לפרוע את חובותיה לנושים. במקרה כזה מקנה הדין לנושים זכות לתבוע את נושאי המשרה בגין הפרת חובותיהם כלפי החברה". (ראה צ. כהן ,פירוק חברות, (התש"ס 2000 ) עמ' 732 ) גם הפסיקה דנה בשאלת הרחבת אחריות נושא המשרה מכוח סעיפים אלו וקובעת במסגרת ע"א 741/01, מאיר קוט נ' עזבון ישעיהו איתן ז"ל כי: "הוראות 96כז(ב) לפקודת החברות אינן משקפות מהפכה בהלכה הקיימת ולא נקבע בהן עקרון של חובת אימון כללית של מנהל כלפי בעל מניות אינדיבידואלי. עם זאת, הן בבחינת פתח שניתן להחדיר דרכו, בזהירות ובהדרגה, עקרונות מתפתחים של הרחבת אחריות מנהל גם לגורמים אחרים שמחוץ לחברה, ובעלי מניות פרטיים בכלל זה. משהמשפט מכיר, ככלל, בעקרון כי כח לשלוט ברכוש של אחר מוליד מצידו אחריות וחובות אימון, מתבקשת במצבים מתאימים הרחבת האחריות כאמור גם לגורמים שמעבר לחברה, תוך איזון ראוי בין חובה זו לבין הערך המרכזי בחובת האימון של הדירקטור - ההגנה על אינטרס החברה וטובתה...". (וראה גם רע"א 9801/05, עזבון המנוח עזרא הראל ז"ל נ' לאומי פיא חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ. יודגש כי למרות כל האמור אין המקרה דנן מחייב כניסה בפתח צר זה. גם פרופ' צפורה כהן סבורה כי: "אין לפרש את הסעיפים האמורים כמטילים חובת זהירות וחובת אמונים על נושאי המשרה כלפי בעלי מניות ונושים של החברה, גם אם החברה לא נמצאת במצב של פירוק...". (ראה שם עמ' 733 ) מכאן, חזרנו שוב לשאלת קיומה של חובת זהירות מושגית אשר דנתי בה במסגרת מודל הטלת האחריות האישית בנזיקין והסקתי כי אין מקום לחייב בענייננו. התוצאה בעינה עומדת. למעלה מן הצורך אציין כי אף אם תוכח קיומה של חובת זהירות מושגית הרי שעוד ארוכה הדרך להוכיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה על פי מבחן הציפיות. כמו כן היה על התובעת להוכיח כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות והתרשלותם גרמה נזק לחברה לרבות הוכחת קשר סיבתי, משפטי ועובדתי. התובעת לא הוכיחה זאת כלל ולא הוכח כי הנתבעים פעלו באופן בלתי סביר בנסיבות. מקל וחומר נכונה המסקנה בהתייחס לסעיף 254 לחוק החברות שעניינו כאמור "חובת אמונים" של נושא משרה. להוכחת הפרתה של חובה זו היה על התובעת להצביע כי הנתבעים קידמו אינטרס אישי על פני אינטרס החברה וכלל בעלי המניות בה . אולם בכך לא עמדה. (ראה גם ע"א 610/94, גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4), 289). הרמת מסך התובעת טענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים כבעלי המניות בחוב החברה כלפיה. אבן יסוד במשפט התאגידי הוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת המהווה מסך וחיץ בין החברה ובעלי מניותיה. חריגה לכך היא דוקטרינת הרמת המסך המאפשרת ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעלי מניותיה. סעיף 6 לחוק החברות קובע כי: "(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. ...". בשורת פסקי דין הודגש כי מדובר בסעד חריג ויוצא דופן אשר יש לעשות בו שימוש במסורה. "הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת שכן הוא יוצר "שינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות בידי בית המשפט" ובכך הוא עלול ליצור מצב שיש בו כדי לסכל את הציפיות הלגיטימיות של הצדדים הישירים לסכסוך ואף לערער את "יציבות המוסד המשפטי של התאגיד באופן כללי". (ראה ע"א 313/08הנ"ל פסקה 74 ) במאמר מוסגר אציין כי אף לא אחד מהצדדים נתן דעתו לעובדה כי המעשים המיוחסים לנתבעים מתייחסים לתקופה אשר קדמה לתיקון מס' 3 ואין התייחסות מצידם לשאלת תחולתו של תיקון מס' 3 על נסיבות המקרה הנדון. השאלה האחרונה נדונה במסגרת ת"א (חי') 105/01, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחנטי הובלות ושירותים בע"מ ואח' שם נקבע כי: "לעניות דעתי המועד הרלוונטי להחלת התיקון הוא מועד ההתדיינות המשפטית, ולא מועד התרחשות האירועים נשוא התביעה מאחר שסעיף 6 לחוק החברות דן בסעד שבשיקול דעת של בית משפט בייחוס רטרואקטיבי של חובות..". בית המשפט המחוזי קובע כי המועד הרלוונטי להחלת התיקון הוא מועד ההתדיינות המשפטית ולכל הפחות יעשה שימוש בתיקון לחוק ככלי פרשני לדין המחייב נכון למועד ביצוע המעשים הנטענים. (ראה עוד בעניין זה ת.א. (נצ') 655/03, קבוץ כנרת נ' בני חזון להשקעות בע"מ. על פי המצב התחיקתי עובר לתיקון מס' 3 הנ"ל הוגדרו התנאים להרמת מסך באופן כללי ולבית המשפט ניתן שיקול דעת שיפוטי רחב היקף להרים מסך כאשר "בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן". בהתאם לנוסחו הישן של הסעיף, ניתן היה במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים להרים את מסך ההתאגדות כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונת כל דין, או להונות או לקפח אדם או לחלופין, במצב בו בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן ובשים לב לקיומו של יסוד סביר כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובתה וכי היה בו נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע חובותיה. סעיף 6 במתכונתו הישנה עורר ביקורת רבה וזאת, בין היתר, משום שהיווה חסם לפעולות יזמות וניהול חברות על ידי נושאי משרה בכירים נוכח החשש המתמיד מהטלת אחריות אישית (ראה הפניית בית המשפט בע"א 313/08 לדברי המלומדת אירית חביב-סגל "חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה - 2005: תיקון מס' 3 ערך שינוי משמעותי וצמצם את המקרים בהם יורם מסך ההתאגדות. בית המשפט למד על המניע לתיקון מס' 3 מדברי ההסבר לחוק המתקן : "סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מידי ולא בהיר ולהותיר את הקהיליה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. כדי להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים שבהם יוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון, צודק ויעיל לעשות כן...". (ראה ע"א 313/08 בפסקה 76 ) לאחר התיקון וכיום, יש להוכיח שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להונות אדם, לקפח נושה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע חובותיה. המחוקק מצא לנכון להוסיף כי השימוש בהרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד. שינוי מהותי נוסף וחשוב שתוקן בתיקון מס' 3 הינו הוספת הדרישה ליסוד נפשי. בהתאם לאמור בסעיף 6(ב)(2) נדרשת מודעות של בעל המניות לרבות חשד בדבר טיב ההתנהגות, דבר אפשרות קיום הנסיבות אך הימנעות מלברר את המצב לאשורו ולמעט מצב של רשלנות. יוצא אפוא כי רק בעלי מניות אשר היו מעורבים באופן פעיל בפעילות האסורה יחויבו בחובות החברה. ד"ר אירית חביב סגל בספרה מתייחסת לדרישה ומסבירה: "תיקון מס' 3 מבהיר כי ההסדר של הרמת המסך הינו הסדר מעין-עונשי, המכוון להעניש יזמים העושים שימוש לרעה בעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת....במילים אחרות, בעל מניות פסיבי, אשר לא היה מודע לנעשה, לא יהא אחראי אישית בחובות החברה. יותר מכך, ההסדר מכביד על תובעים פוטנציאליים המבקשים להיזקק להרמת המסך, שהרי מכאן ואילך, יהא עליהם להוכיח גם את קיומו של היסוד הנפשי. בדומה להסדרים עונשיים אחרים, מבהיר הסעיף כי עצימת עיניים כמוה כידיעה: ניתן יהא להרים את המסך גם כנגד בעל מניות אשר "חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן"...דרישת היסוד הנפשי מבשרת גם את המעבר בשיטה הישראלית, מתפישה של אחריות המתבססת על "אחזקת מניות" לתפישה של אחריות המתבססת על "שליטה" ו"השתתפות בקבלת ההחלטות בחברה". קרוב לוודאי שיקשה על נושה המבקש להרים את מסך ההתאגדות להוכיח שבעל מניות פסיבי, אשר לא היה מעורב בפעילות החברה, ידע על צורת הפעילות האסורה ." (ראה א.חביב "דיני חברות (תשס"ז- אפריל 2007) עמ' 322 ) התובעת טענה כי יש לחייב את הנתבעים בשל תרומתם לניהולה הכושל של החברה ולכל הפחות אדישותם לניהולו הכושל של מר פייסל ז"ל. כמתואר,הנטל שרבץ על התובעת היה להוכיח לכל הפחות כי בעל המניות חשד שמתבצעת פעילות אסורה ואין להסתפק ברשלנות בלבד. בענייננו, לא הוכח שלנתבעים הייתה מודעות ממשית למצב החברה או לסיכון לכאורה הקיים באופן ניהולה במועד הקמת החברה ולאורך שנותיה עד שלהי שנת 2000. לא הוכח כי ידעו על טיב ההתקשרות עם התובעת, לא הוכח כי ניטל סיכון בלתי סביר בעסקה זו או אחרת אשר גרם לאי עמידה בהתחייבויות החברה, לא הוכח כי מי מהנתבעים חשד בקיומה של הונאת מאן דהוא, קיפוח אדם או כל מעשה פסול אחר. כל שהוכח הוא כי ידעו שהחברה אינה רווחית וכי היו בעלי מניות פסיביים עד מועד זה. יתרה מזאת, התובעת לא הוכיחה שהחברה נוהלה בפועל באופן רשלני - לא הובאו מסמכים חשבונאיים מספיקים אשר יעידו על כך, וכן לא הובאו לעדות נושאי משרה בחברה אשר עסקו בתחום הפיננסי או בעלי מקצוע אשר נתנו שירותים פיננסיים לחברה. וודאי לא ניתן לחייב נושא משרה בחברה בגין ניהול כושל או קבלת החלטה פסולה כאשר לא הוכח שהתקיימו יסודות אלו כלל. עוד טענה התובעת כי עצם הקמת החברה לוותה בכוונה לנצל את האישיות המשפטית של החברה לרעה. לדידה, החברה הוקמה כחברת "קש" ונועדה להסתיר מעיני הציבור את מעורבותו של מר פייסל ז"ל אשר היה שרוי בחובות כבדים. לא מצאתי כי יש בכך ממש. הנתבעים העידו שמשפחתם יזמה את הקמת החברה בצוותא וזאת בהמלצת רו"ח אשר ליווה את פעילותם והכל מתוך שיקולים כלכליים. עוד העידו כי הוחלט שמר פייסל ז"ל ינהל את החברה לאור זמינותו וניסיונו וכי בכל מקרה לא היה במצב כלכלי קשה במועד הקמת החברה : "ת. בעת הקמת החברה לא היו לו חובות גדולים, לפי כן הוא עבד כסוכן ביטוח והיא נפתרה אבא שלי מכר אדמות וזה נגמר. אבל בתקופה שקדמה להקמת החברה לא היו לו חובות. ... ש. אתה מכחיש שאמרת לי שהוא היה בחובות לפני הקמת החברה? ת. מספר שנים לפני. ...ת. החובות היו לו מספר שנים לפני הקמת החברה, הוא היה סוכן ביטוח והיו לו בעיות כלכליות אבא שלי היה בזמנו חי, זה לפני שנת 91', כשאבא שלי היה עוד חי הוא טיפל בבעיה הזאת והחברה הוקמה בשנת 96". (ראה עמ' 29 לפר') אני סבורה כי התובעת לא הציגה מכסת ראיות נדרשת להוכחת קיום תנאי סעיף 6 לחוק. על מנת להרים את מסך ההתאגדות אין די להוכיח שמאן דהוא רצה ליהנות מיתרון האישיות המשפטית הנפרדת אלא יש להוכיח שנעשה בה שימוש לרעה - מה שלא הוכח. לכן די באמור לעיל כדי לקבוע שאין מקום להרמת מסך ההתאגדות בפרט בשל העדרו של התנאי הבסיסי לקיומו של יסוד נפשי. זאת ועוד ,הלכה פסוקה היא כי: "טענה בדבר הרמת מסך מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה, על מנת להצביע באופן מלא על הזיקה המלאה בין התאגידים המעורבים בעניין... גם טענת תרמית מחייבת פירוט מיוחד וראיות כבדות משקל במיוחד... מכאן שבירור טענות מסוג זה מחייב תשתית טיעונים מלאה ומסכת ראיות נרחבת ובעלת משקל שכנוע רב" (ראה ע"א 8393/00 מ' גולן אנרגיות רוח בע"מ נ. כור מתכת בע"מ וכאמור ,התובעת לא עמדה בנטל זה כלל ועיקר. מימון דק ניהול חברה במימון דק נכנס תחת סעיף 6(א)(1)(ב) לחוק החברות - "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הפירעון של החברה". מימון דק הוא למעשה ניהול חברה הפועלת בהשקעה עצמית נמוכה של בעלי המניות. מבנה הון כאמור מגדיל את ההסתברות לחדלות פירעון של החברה ומסכן את כרית הבטחון של הנושים. התובעת טענה כי החברה הוקמה ונוהלה במימון דק אולם טענות אלו לא הוכחו בפני. ראשית, לא הובאו די נתונים פיננסיים אודות החברה. כל שהוגש הוא מאזנים לשנת 1999-2000 אשר לא ניתן ללמוד מהם די אודות מבנה ההון של החברה ביום הקמתה ולאורך שנות פעילותה. מעבר לכך, סוגיה זו לא נחקרה כראוי ולא זכתה להתייחסות הראויה לה במסגרת תצהירי התביעה ובמהלך החקירות הנגדיות. אני סבורה כי התובעת לא הצביעה כלל על זיקה בין החוב או אופן היווצרותו ובין פעולה מצד הנתבעים המלמדת על שימוש לרעה במסך ההתאגדות. למעלה מן הצורך אציין כי אף אם היית מוכחת מדיניות של מימון דק הרי שבכל מקרה קיימת מחלוקת בפסיקה ובספרות בשאלה האם עילת "מימון דק" היא עילה עצמאית להרמת מסך או שמא מהווה שיקול נוסף החובר בהכרח לשיקולים אחרים התומכים בסעד כאמור (ראה בעניין זה ת.א ( ת"א) 372/92, א.א.א. השקעות פיננסים (1986) בע"מ נ' אילן פן, תק-מח 96 (3) 3828, 1996, וכן ת.א.(נצ) 655/03 הנ"ל בעמ' 49). נוכח מגמתו הברורה של תיקון מס' 3 בדבר צמצום השימוש בסעד הרמת המסך ספק אם תוכר טענת מימון דק כעילה עצמאית ומספקת ובכל מקרה עילה זו הייתה צריכה לחבור לעילות נוספות אשר אינן בנמצא בעניננו. ערבוב נכסים לטענת התובעת יש להרים את מסך ההתאגדות אף בשל ערבוב נכסי החברה עם נכסים פרטיים של הנתבעים אשר בא לידי ביטוי בהסכמים עם פז. בהסכם פז הראשון חתמה החברה כבעלת הזכות לניהול תחנת הדלק ואילו בהסכם פז השני חתמו הנתבעים כבעלי זכות הניהול מול חברת פז. לטענת התובעת הנתבעים העבירו את זכות הניהול של תחנת הדלק מהחברה לנתבעים בהתאם לנוחותם והשתמשו באישיות המשפטית הנפרדת של החברה לרעה. התובעת תומכת טענתה זו בעובדה כי מדובר בחברה משפחתית בה ערבוב הנכסים שכיח יותר. בנוסף טענה התובעת כי הסכם פז השני מרוקן למעשה את החברה מנכסה העיקרי והיחיד - הוא זכות ניהול תחנת הדלק. מהסכם פז הראשון עולה כי ה"ה כהן היו בעלי זכות להפעלת תחנת הדלק ובקשו להעביר את זכות הניהול בתחנה לידי החברה. עוד הוסכם כי החברה תרכוש מפז מוצרי נפט ותשלם תמורתם בהתאם לתנאי התשלום המוסכמים. להבטחת התחייבויותיה של החברה בהסכם פז הראשון הוסכם על שעבוד זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין עליהם ממוקמת התחנה וכן חתמו הנתבעים כערבים להתחייבויות החברה שבהסכם. הסכם פז השני נחתם מספר שנים לאחר מכן ועניינו פירעון חוב החברה לפז. הלכה פסוקה היא כי ערבוב בין נכסי חברה לנכסי בעלי מניותיה עשוי לסייע בהחלטה להרים את מסך ההתאגדות. (ראה ת.א 25108/01, עו"ד גרודברג ויויאן נ. לוריה אשר ואח'). איני סבורה כי בענייננו ישנו ערבוב הנכסים הנדרש לשם קביעה כי הנתבעים נצלו לרעה את האישיות המשפטית של החברה. עיון בשני ההסכמים אכן מגלה כי בהסכם פז הראשון הוקנתה זכות הניהול של תחנת הדלק לידי החברה. גם בדו"ח רשם החברות צוין מפורשות כי זוהי מטרתה של החברה. בהסכם פז השני מועברת הזכות לניהול תחנת הדלק לידי פז על ידי הנתבעים גופא ולא על ידי החברה. אכן לכאורה ערבוב בין נכס החברה - זכותה לניהול תחנת הדלק - ובין זכות הנתבעים לכך. ואולם כפי שציינתי, איני סבורה כי יש בכך ממש. עיון בהסכם פז השני, בצירוף עדויות הנתבעים, מלמד כי מטרתו הינה מתן הלוואה מצד פז לנתבעים בסך של 5,335,359 ₪. הנתבעים העידו כי שיעור החוב של פז לחברה תואם את שיעור ההלוואה. למעשה הסכם פז השני הפך את החוב למעין הלוואה רעיונית שנותנת פז לחברה והוסכם כי האמצעי לפירעונה הוא קבלת הרווחים מתפעול התחנה. התשלום הרעיוני הינו קיזוז החוב הנ"ל (ראה המנגנון שבסעיף 8 להסכם פז השני). ודוק, החוב בסך 5,335,359 ₪ הינו חוב של החברה לפז ולא חובם הפרטי של הנתבעים. מטרתו של הסכם פז השני הוא פירעון חוב החברה לפז באמצעות "מכירה זמנית" (15 שנים) של זכות הניהול של תחנת הדלק השייכת לחברה לידי פז. אמנם, הנתבעים חתמו בשמם הפרטי על הסכם פז השני אולם אין להם רווח מהאמור ואין כאן ניצול לרעה. יתר על כן ,הנתבעים לקחו על עצמם סיכון רב בעצם חתימתם על הסכם זה שכן הסנקציות בגין הפרתו מכוונות אליהם באופן ישיר לרבות העמדת יתרת ההלוואה לפירעון מיידי כלפיהם ושעבוד זכויותיהם במקרקעין לטובת פז . נכונה טענת התובעת בדבר נכונות הפסיקה להרמת מסך ההתאגדות משעסקינן בחברה משפחתית אולם לא די בכך כדי להצדיק הרמת מסך ללא שהוכחו יתר תנאי סעיף 6 לחוק החברות (ראה בעניין זה ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992)). אשר לטענת התובעת כי הסכם פז השני מרוקן למעשה את החברה מנכסיה הרי שלא הוכחה בפני מצבת נכסי החברה במסמכים חשבונאיים מספיקים לרבות מסמכים המעידים על חשבונות הבנק של החברה ועל מקורות פיננסיים שונים אשר ייתכן ועמדו לה במועד חתימת הסכם פז השני (1.2.01). העדפת נושים אסורה לטענת התובעת מהווה הסכם פז השני משום העדפת נושים אסורה בבכרו את פירעון החוב לפז על פני פירעון החוב כלפיה. ביטול עסקה שבצעה חברה קודם לפירוק בטענה של העדפת מרמה מעוגן בסעיף 355(א) לפקודת החברות המפנה ומאמץ את תנאי ביטול העדפה כנ"ל בפקודת פשיטת הרגל סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע מהי העדפת מרמה: "(א) מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן". אחד התנאים המרכזיים להחלת הסעד הנ"ל הוא כי מועד ביצוע העסקה יהא בתוך תקופה של שלושה חודשים שקדמו לפירוק. הסכם פז השני נחתם כאמור ביום 1.2.01 ואילו צו הפירוק ניתן ביום 23.11.04. די בפער זמנים זה על מנת לדחות את טענת התובעת על הסף. תנאי נוסף שהיה על התובעת להוכיח כי במועד עריכת העסקה לא היה ביכולת החברה לפרוע את חובותיה בהגיע זמנם. גם תנאי זה לא הוכח כלל. כאן המקום לציין כי התובעת היתה זו שנקטה בהליכי הפירוק כנגד החברה ולכן עמדה לה ההזדמנות לפעול לקבלת הסעד הנ"ל אך מטעמיה לא עשתה כן. יתרה מזו, נכון למועד כריתת ההסכם עמד החוב הענק לבעל השעבוד כגורם מסכל כל אפשרות לפרעון חובות החברה ולכן בפרעון החוב לבעל השעבוד מבלי להביא למימושו עד כדי מכירת זכויות הנתבעים במקרקעין, שמכוחם ינקה החברה את זכויות התפעול אין לראות פעולה הפוגעת בחברה או אף בנושיה האחרים . אוסיף ואציין כי בשולי הדברים הזכירה התובעת את סעיף 54 (ב) לחוק החברות אשר אפשר להטיל אחריות אישית גם על דירקטורים ונושאי משרה בחברה מקום שקיימת עילה להרמת מסך. ואולם סעיף זה התבטל במסגרת תיקון מס' 3 ומכאן כי הרמת המסך יוחדה לבעלי מניות בלבד. אף אם היה מקום להחיל את הדין החל עובר לתיקון הרי שבכל מקרה הסקתי כי אין בנמצא עילה. דו"ח המפרק התובעת בקשה להיבנות בעיקר מדו"ח המפרק ומסקנותיו אודות אחריות הנתבעים אולם אני סבורה כי אין לדבר יסוד. מסקנותיו של המפרק היו מרחיקות לכת אודות מעורבותם של הנתבעים בניהול החברה ואחריותם לקבלת החלטות בה במועדים השונים . המפרק העיד בפני והודה שמסקנותיו הינן השערות בלבד וכי מטרתה של התביעה הינה, בין היתר, לבדוק האם קיים ביסוס עובדתי למסקנותיו. במצב דברים זה וודאי שחקירת המפרק לא הועילה לתובעת שכן לא היו בידיו עובדות וראיות התומכות בטענותיה כי אם השערות בלבד קל וחומר לאחר שתמליל חקירת הנתבעים על ידו הוצא מתיק בית המשפט בהחלטתי מיום 1.11.09 משום שהוגש שלא על פי דין. לסיכום לאור כל האמור, התביעה נדחית. בהתחשב גם בקביעתי מיום 1.11.09 אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ תוך 30 יום. חובת הזהירות