רקע לפניי מונחת תביעתה של הגב' נינה צייטין ילידת שנת 1955 (להלן: "התובעת") בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה ביום 13.09.08. לטענתה המתינה בתור הכניסה למרכז הרפואי תל - אביב ע"ש סוראסקי אשר באחריותה של מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת"). התובעת נתקלה ברגלית המחסום שהוצב בכניסה למרכז הרפואי, נפלה ונפגעה בגופה (להלן: "התאונה"). בהחלטתי מיום 30.05.11 קבעתי כי אין מנוס מלפצל הדיון בין שאלת החבות לשאלת גובה הנזק ודיון הוכחות התקיים ביום 26.01.12. מטעם התביעה העידו: גב' לינה צייטין, התובעת ומר יניב שטיינברג. מטעם ההגנה העיד מר אולג קפוסטיאנסקי. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. סליחתי בפני הצדדים על עיכוב במתן החלטתי זו שנבע הן מעומס רב והן מהתלבטות אמיתית בקשר להכרעה במחלוקת, שהצריכה חשיבה רבה ו"הלנת" הדין לזמן בלתי סביר ועל כך התנצלותי. טענות הצדדים ב"כ התובעת המלומדת טוענת כי הוכחו נסיבות האירוע כפי שתיארה זאת התובעת וכפי שנכתב בסיכום האשפוז: "בת 53, ביום קבלתה מעדה בכניסה לביה"ח...". מן השאלות והתשובות לשאלון שנשלח לנתבעת, עולה כי הנתבעת הינה בעלי המקום בו קרתה התאונה, היא המחזיקה של המקום ומתפעלת אותו ואישרה השימוש במחסומים אלו ואופן השימוש בהם. נסיבות התאונה הוכחו בצורה ברורה, היתה צפיפות של אנשים, הראות היתה לקויה ולא ניתן היה לראות את רגלי המחסומים. רגלה של התובעת נתקלה ברגלית המחסום, דבר אשר גרם לנפילתה ולפציעתה. כמו כן אין לייחס חשיבות לשאלה האם זו היתה רגלית אחורית או קדמית של המחסום. עדות בתה של התובעת אינה עדות ישירה, אולם, היא כן ראתה את אמה, התובעת, שרועה על הקרקע, דבר אשר יכול ללמד על מקום נפילתה. הנתבעת נושאת באחריות מושגית כלפי התובעת המבקרת ברשות במקום אשר בבעלותה, באחזקתה ובתפעולה של הנתבעת. הנתבעת חייבת ברמת זהירות מתאימה כדי שלא יהיה מפגעים בדרך ושהדרך תהא נגישה לכל אדם. זאת ועוד, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שיש לה כלפי התובעת. ניתן לראות שרגלית המחסום בולטת אל שביל דרכם של העוברים ושבים, גם אם אין צפיפות אדם. על מנת לנתב את דרכם של הבאים אל שעריו של בית החולים ניתן להשתמש במתקנים המיועדים לכך, ומשמשים כיום מתקנים רבים לכך, כגון בבנקים, בשדה התעופה, במשרדי ממשלה, בכניסה למגדלים גדולים ועוד, ומשיג בכך את המטרה שלשמה הוצבו אותם מחסומים. ב"כ התובעת מפנה לפסיקה הדנה בעניין מפגע בדרך בסימן של "קיפוד" או "פטריה". דבר זה משמש מקומות רבים למניעת עלייה של רכבים על המדרכה. מהפסיקה למדים שאם ישנם מספר "קיפודים" אזי הדבר יכול ללמד את הולך הרגל, כשרואה את הראשון, כי ישנם עוד בדרך ובכך הוא לומד לנתב את דרכו בצורה מושכלת, מאידך כאשר מונח "קיפוד" בודד על המדרכה, אין הדבר יכול להעיד על המשכיות של הדבר ובכך הוא מהווה מפגע דרך. ב"כ הנתבעת המלומדת טוענת כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין. במקרה דנן נפילתה של התובעת היתה ללא קשר למחסום או לרגלית המחסום. התובעת הגישה מסמך 'דוח מפקח תורן' אשר בו מצוין כי התובעת נפלה כמה מטרים לפני שער הכניסה ושברה את רגלה. רוצה לומר, כי הכל קרה לפני הגיעה למחסום בית החולים. לדידה גם אין כל אחריות קונקרטית, שכן מחסום שכזה מונח באלפי מקומות בארץ, כולל בפני בית המשפט, בבתי קולנוע, מוסדות ציבור, זהו הסטנדרט הקיים. יתירה מזאת, התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה אשר יעיד שהמחסום מסוכן, מה מסוכנתו והאם צריך לעשות בו שינויים. צבעו של המחסום הינו בצבע צהוב, אשר ניתן להבחין בו גם בשעות הליל ולא להיתקל בו. לטעמה, יש לדחות את התביעה הן מהבחינה העובדתית שכן לא הוכח שהתובעת נתקלה במחסום והן מהבחינה המשפטית שכן גם אם בית המשפט יאמין לגרסת התובעת, לפי דיני הנזיקין הצבת מחסומים הללו לא מהווים סיבה לנפילה של מישהו או עילה לתביעה. דיון והכרעה לעניין הפן העובדתי ועדותה היחידה של התובעת. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע: "54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14; (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; (4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; (5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור". כאשר בית המשפט בוחן עדות יחידה של בעל דין עליו להקפיד הקפדה יתירה מכפי שנדרש מתובע אחר (וראו דבר כב' השופט א' אברהם בע"א (נצ') 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע"מ נ' בני רושקנסקי בפסקה 14 לפס"ד). אף לאור הקפדה יתירה זו עדותה של התובעת נמצאה אמינה בעיניי ואני מקבלה שכן הייתה בהירה קוהרנטית ועקבית וכראיה מסייעת שתתמוך בעדות זו ניתן לציין את העובדה שהעידה למקרה דנן בתה של התובעת אשר גם עדותה נמצאה אמינה וקוהרנטית בעיניי ונתמכת גם בסיכום אשפוז בבית חולים. כך עולה מעדותה של בתה של התובעת: "ש. כשראית את אמך לראשונה איפה היתה? ת. שרועה על הרצפה בכניסה לבידוק בטחוני (עמ' 6 ש' 5-6 לפרוטוקול). ש. היא סיפרה על המכה שקיבלה מהמשקוף? ת. היא לא סיפרה כך, אלא שנתקעה ברגל ברגלית המחסום וראיתי שראשה מונח על המשקוף ואז אמרה שגם קיבלה מכה בראש (עמ' 7 ש' 5-7 לפרוטוקול)". ומתוך עדות התובעת: "ש. לא הצלחתי להבין איך קרתה התאונה, ספרי איך נפלת? ת. זה היה במוצ"ש 13.9.08 בעלי היה מאושפז בביה"ח. הלכנו יחד עם בתי לבקרו... היו מחסומים, היה תור... המעבר היה צר. התאורה היתה חלשה... אני נתקעתי ברגלית המחסום, לא הראשונה, אלא השניה, אשר נמצאת ממש בכניסה... (עמ' 7 ש' 27-32 וכן עמ' 8 ש' 1-3 לפרוטוקול). ש. יש בתמונה עיגול מי סימן העיגול? ת. לא יודעת מי סימן העיגול. נתקלתי ברגלית הזו (העדה מצביעה) נפלתי עם הראש אל תוך ביתן המאבטחים (עמ' 9 ש' 10-12 לפרוטוקול). השאלה המונחת לפניי כעת היא האם מחדל זה עולה כדי רשלנות כמשמעותה של זו בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968. 35.עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36.החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. בקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות מתעוררות שלוש שאלות: האחת, האם מזיק חב חובת זהירות לניזוק. השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והשלישית, האם הפרתה של חובת הזהירות היא שגרמה לנזק. השאלה הראשונה טומנת בחובה שתי שאלות בהן אדון ראשונה: ראשית , האם קיימת חובת זהירות מושגית ושנית האם קיימת חובת זהירות קונקרטית. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק? סבורני שהן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית הרי שהנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות התרחשות הנזק. בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש לז (1) 113, בעמוד 125 נכתב כי יש צידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. לדידי כי גם במקרה דנן אין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת. ומכאן לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית? האם הנתבעת יכולה או צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) עמוד 72 כתב לעניין זה כב' השופט ד' לוין: "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית". בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות. לדידי, התשובה לשאלה זו היא חיובית ומתבקשת. משקיבלתי את גרסת התובעת לנסיבות האירוע וקבעתי שהנתבעת חבה חובת זהירות מושגת וקונקרטית מכאן הדרך פשוטה לקבוע שחובה זו הופרה ושהפרה זו גרמה לנזק. יש להוסיף ולהבהיר שבכניסה מסוג זה יש מקום להציב סרטים גמישים עם רגליות שטוחות כמקובל בבנקים ומוסדות ציבור אחרים ולא מחסומים שמתאימים לאירועים המוניים בפארקים הגדולים כשהם קשורים בצורה קשיחה והציבור עומד ממול למחסום ולא ניצב בהליכה במקביל . רגליות רחבות אלו טובות בכדי להעמיד את המחסום אך לא בכדי לאפשר הליכה במקביל אליו. לעניין ההשוואה שעשתה ב"כ הנתבעת המלומדת למחסומים העומדים מול הכניסה לבית משפט זה, יש לציין כי אלו רבים מאוד, נראים בבירור מרחוק, קשורים בקשרים חזקים ביניהם ויוצרים מסדרון מפותל ורחב לציבור. אין זה המצב שהתרחש בתיק שבפניי. סוף דבר והמשך ההליכים בתיק לאור כל האמור לעיל, סבורני כי עדותן של התובעת ושל בתה נמצאו אמינות וקוהרנטיות בעיניי והנני מקבלן. הנני מקבל את טענת ב"כ התובעת המלומדת כי אילו היו מסודרים מספר מחסומים ומעידים על חוקיות מסוימת המנתבים, בין השאר, את הדרך ולא מחסום בודד כמו במקרה דנן, אזי התובעת היתה מודעת לקראת מה היא באה ולא היתה נופלת ונפצעת ולנתבעת היתה יכולת לסדר מחסומי ניתוב קהל דוגמת בבנקים ובמוסדות ממשלתיים שבהם אין כל מכשול לבאים לקראתם. משכך אני קובע שהנתבעת התרשלה כאמור בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני פוסק כי הנתבעת חבה בפיצוי התובעת. התביעה תגיש תחשיבי נזק עד ליום 5/8/012. ההגנה תגיש תחשיבי נזק עד ליום 5/9/012. תחשיבי הנזק יקחו בחשבון אשם תורם של 30%. המזכירות תעלה אלי התיק ביום 10/9/012 לשם הכנת הצעה לצדדים. מבחן הצפיותחובת הזהירות