ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ר' שמולביץ) מיום 22.8.12, שבו דחה בית המשפט את תביעת המערער לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה. המערער, יליד 1966, עבד אצל משיבה 1 (להלן: "המעביד") בהתקנת מערכת מיזוג אויר במרכז מסחרי. המערער טען כי במהלך עבודתו נפל מסולם, אך בית המשפט קבע, נוכח גירסות שונות שהיו למערער באשר לאופן התרחשות הנפילה, כי המערער לא הוכיח את אופן התרחשותה, וכי אין בנפילה מסולם, כשהיא לעצמה, כדי להקים אחריות של המעביד לנזקי גוף שנגרמו למערער. המערער טוען כי אין מחלוקת שנפל מסולם שעליו עבד. המחלוקת הייתה בשאלת אחריותה של המשיבה לנפילה, והיה מקום לקבוע כי המשיבות חבות בנזקיו. המערער נפל מהסולם, לאחר שהמעביד לא העמיד לרשותו אמצעי טיפוס אחרים, או אמצעי הגנה מפני נפילה. העבודה נעשתה בגובה של 3 עד 4 מטרים מעל הקרקע. בעת התאונה היה המערער לבד בלי העוזר כוכבי. המעביד הפר שורה של הוראות חוק בתחום הבטיחות בעבודה, לרבות אי הדרכת העובדים בנושאי בטיחות. המשיבות גורסות, על פי עדות המערער, כי הסולם היה תקין (פר' עמ' 48 ש' 2- 7) , ואף הוצב באופן יציב (פר' עמ' 19- 20). על כן נפילת המערער הייתה מקרית, ולחלופין המערער לא הוכיח את נסיבות התאונה. בית המשפט קבע כי עדות המערער הייתה בלתי מהינה ולא עקבית, וכי גרסתו בחקירה לא התיישבה עם גרסותיו בכתב התביעה ובתצהיר. על כן, בהעדר הוכחה, היה דין התביעה להידחות. דיון והכרעה פסיקת בתי המשפט התייחסה לאחריות מעביד בכלל ולאחריותו לעבודה על סולם בפרט, וזו תמציתה: "ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597 (1991); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004)(להלן: עניין יצחק); ע"פ 478/73פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617, 622 (1973); משה ויסמן חבות מעבידים 21 (מהדורה ראשונה, 2004), להלן: "ויסמן")). ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא 'מונע הנזק הטוב והזול' (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים" (ע"א 7895/08, עא 8364/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין (31.8.11), פסקה 17). חובת הזהירות המוגברת כוללת את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים, לרבות הכשרת העובד והדרכתו, פיקוח עליו ואספקת כלי עבודה מתאימים לביצוע העבודה. באותו עניין נקבע כי קיימת עמדה, ששימוש בסולם הוא חלק מסיכוני החיים הטבועים בפעילות שוטפת רגילה, ושעל כן אין להטיל אחריות בגין שימוש בו. עם זאת נקבע שם, נוכח גובה הסולם והשימוש שנעשה בו, שנדרשו אמצעי בטיחות מיוחדים מצד המעביד. בע"א 8071/95 בן יאיר נ' לשכת עורכי הדין (23.4.98) אושר פסק דין, של בית המשפט המחוזי, שקבע שאחריות המעביד לשימוש בסולם אינה אחריות מוחלטת, שעליה וירידה בסולם אינה מעשה מקצועי או טכני מסוכן כשלעצמו, אלא פעולה יומיומית פשוטה, ומשהונהגה שיטת עבודה שלא עולה שהיא רשלנית אין למעביד אחריות. בע"א 320/90 ו- עא 1738/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' רוחי מחמוד (18.11.92) גם כן נדון עניין של נפילת עובד מסולם. שם נקבע כי סולם מאולתר מעלה אפשרות סבירה להחלקה עקב חוסר יציבות. בע"א 3843/90 אוחיון נ' מדינת ישראל (5.8.93) אישר בית המשפט העליון קביעה כי המעביד חב, עקב רשלנות, לנפילת עובד מסולם בנסיבות שבהן עסק העובד בהתקנת קופסת חיבורים לקיר, בגובה העולה על שני מטרים. העובד עמד לשם כך על סולם וחצב בקיר. האיזמל נפל מידו ובניסיון לתפסו התערערה יציבות הסולם, שעקב כך נפל העובד. רשלנות המעביד נקבעה עקב הסיכון בעבודה על סולם, כשהעובד עסוק בשתי ידיו האוחזות בפטיש ובאיזמל, בשל החשש שהעובד יאבד משיווי משקלו, או שבשל תנועותיו יאבד הסולם את יציבותו ואחיזתו. הרשלנות נקבעה גם עקב הליקוי שבאי הנהגת שיטת עבודה ותנאי עבודה בטוחים, לעובד הנדרש לעבוד בתנאים כאמור. נוכח הסיכון הטמון בעבודה על סולם קיימת חובת זהירות מוגברת של המעביד כלפי עובדו. סעיף 50 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית, קבע: "היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת יד בטוחה, יותקנו - ככל שהדבר מעשי במידה סבירה - אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר". ולענייננו. בית המשפט קבע בפסק דינו כי גרסת המערער הייתה רוויית סתירות, שעל כן לא ברור כיצד ארעה התאונה, ומה היו נסיבות הפציעה. בנסיבות אלו, מאחר שלא די בנפילה מסולם, כשהיא לעצמה, להקים אחריות למעביד, התביעה נדחתה. אכן מניתוחו של בית משפט קמא עולה כי הגרסות של התובע, ושל העד כוכבי שעבד עמו, מגלות סתירות מהותיות, בין היתר בעניין הגובה שבו עבד המערער, גובה הסולם, סוג הסולם וטיבו, האופן בו היה מוצב הסולם, ועיתוי הנפילה - אם במהלך העבודה בגובה או במהלך הירידה בסולם. נוכח הגרסות הסותרות של המערער והעד מטעמו, והקביעות העובדתיות והממצאים שקבע בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים והתרשם ממהימנות עדותם, לא ניתן כלל לקבוע כיצד ארעה התאונה. לפיכך לא ניתן גם לקבוע אם חלה על המשיבה אחריות לתאונה. אשר להוראת פקודת הבטיחות בעבודה שהובאה לעיל, הרי כפי שפסק השופט י' עמית (ת"א (חי') 770/99 סלימאן אחמד נ' דדון (26.10.05)): "להפרת חובות סטטוטוריות יש נפקות לצורך קביעת רשלנות - ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ. ח. כהן ואח', פ"ד נ(2) 112, 123. דהיינו, החובות החקוקות בפקודת הבטיחות בעבודה בתקנות, נותנות אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מהאדם הסביר - ע"א 145/80 ועקנין נ. מועצה מקומית בית שמש ואח', פ"ד לו(1) 113. עם זאת, האחריות ברשלנות אינה מוטלת בשל עצם הפרת האיסור החקוק 'אלא לאור שקילת כל נסיבות המקרה, וביניהם גם אותה הפרה' - ע"פ 84/85 דני ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 141; בעמ' 150. הפרת החובה החקוקה עשויה אפוא לשמש בסיס לממצא של רשלנות מצד מי שהפר חובה זו, אם אמצעי זה נמנה עם אמצעי הזהירות הסבירים, שאדם מן היישוב כאמור, היה נוקט לפי מבחן הצפיות הסבירה - ע"א 704/71 אגבריה נ. המאירי, פ"ד כו (1) 743." (ההדגשה אינה במקור) כאמור, בענייננו לא הוכח כיצד ארעה הנפילה, ממילא לא ברור הקשר הסיבתי בין הפרת החובה (אפילו היה נקבע שהופרה) לנזק שנגרם למערער. על כן אין בעצם הפרת החובה, ככל שהופרה, כדי לשנות. לסיכום לנוכח כל האמור לעיל דין הערעור להידחות והוא נדחה. בנסיבות העניין אין אנו עושים צו להוצאות. העירבון יוחזר. חובת הזהירות