הנתבעת מנהלת עסק לממכר סיטונאי של אביזרי אופנה ומוצרי סידקית, ברח' מוהליבר 18 בתל-אביב. מכיוון שלעסק נכנסו עכברים מחצרות הבנין, הזמינה הנתבעת חברת הדברה, אשר פיזרה רעל עכברים בתוך העסק, מתחת למדפים. בתאריך 21/12/04 נכנסה התובעת לעסקה של הנתבעת עם כלבה בן ה- 11 חודש מסוג "גק ראסל", ובעודה בוחנת את הבדים בעסק, לעס הכלב את גרגרי הרעל שהיו מפוזרים במקום. נסיונות הוטרינר להצילו עלו בתוהו, ולאחר זמן קצר נפטר הכלב כתוצאה מלעיסת הרעל. התובעת תובעת מהנתבעת לפצותה בגין נזקיה כתוצאה ממות כלבה ובגין עגמת הנפש, הצער והיגון שנגרמו לה ולבנותיה כתוצאה ממות הכלב. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות הבאות: הנתבעת לא תלתה הודעות במקום העסק כי במקום פוזר רעל עכברים. ביום 21/12/04 נכנסה התובעת עם כלבה לעסק של התובעת. כלבה של התובעת לעס את הרעל. כלבה של התובעת נפטר כתוצאה מלעיסת רעל נגד העכברים. המחלוקת מתמקדת בשאלה האם מותו של הכלב נגרם כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת, אשר במעשיה או במחדליה גרמה למות הכלב, והאם יש לראות בהתנהגות התובעת רשלנות תורמת. לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפיה וכלפי כלבה, כאשר לא תלתה שלטים המזהירים מפני הימצאות רעל עכברים בחנות, ובכך שאיפשרה לה להכנס עם כלבה, על אף שידעה כי בעסקה מפוזר רעל העכברים העלול לפגוע בכלב אם ילעס אותו, כפי שבסופו של דבר קרה. לטענת הנתבעים לא היו חבים חובת זהירות כלפי התובעת וכלבה, שכן התובעת נכנסה עם כלבה למחסן המותר לכניסה לעובדים בלבד. לתמיכה בטענתם הציגו הנתבעים תמונות מדלת הכניסה למחסן ועליו השלט המורה על איסור כניסה לזרים. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובעת הגיעה עם הכלב כשהוא ללא זמם על פיו, בניגוד לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים התשכ"א-2002 ובניגוד לחוקי עזר מקומיים, מה שאיפשר לכלבה ללעוס את הרעל ממנו נפטר, ובכך תרמה התובעת ברשלנותה למות כלבה, וזאת בשעור של 100%, שכן אם היה מותקן זמם על פיו לא היה ביכולתו ללעוס את הרעל. התובעת התייחסה בטיעוניה בפני ביהמ"ש לטענת הנתבעת כי נכנסה למחסן, המותר לכניסת עובדים בלבד, וטענה כי נכנסה לשם עפ"י הנחיית אשתו של מנהל הנתבעת. אשת מנהל הנתבעת אשר העידה בבית המשפט, לא סתרה את דברי התובעת בנקודה זו, לטענתה נכנסה למחסן כדי לקחת גליל של בד והתובעת הלכה אחריה, והיא אפשרה לה להכנס לשם שכן התייחסה אליה כמו אל חברה. בנסיבות אלה ברור שהתובעת לא היתה בבחינת מסיגת גבול במחסן אלא לכל הפחות ברת-רשות אם לא מוזמנת. כאן המקום לציין כי עפ"י סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] חלה חובת זהירות גם כלפי מסיג גבול, אם הוכיח שנכנס למקום "בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה". מהראיות כפי שהובאו בפני, אין מחלוקת כי התובעת נכנסת לסייג לפטור מאחריות בעל מקרקעין כלפי מסיג גבול. על מנת שתקום חבות בנזיקין מכח עוולת הרשלנות יש להוכיח שלושה יסודות אלה: א. קיום חובת זהירות. ב. הפרת החובה. ג. הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק. כאמור, תנאי ראשון לאחריות על פי עוולת הרשלנות הוא, שהמזיק חב חובת זהירות - מושגית וקונקרטית - לניזוק, הנקבעת לפי מבחן הציפיות שבסעיף 36 לפקודת הנזיקין. לצורך בירור היסודות האמורים יש לבחון עד כמה קיימת במקרה זה, ביחסים שבין הנתבעת לתובעת, חובת זהירות מושגית ואם אכן קיימת חובה כזו האם קיימת בין הצדדים הללו גם חובת זהירות קונקרטית. עפ"י סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מוטלת חובת זהירות מושגית על בעל המקרקעין או על תופסם, כלפי מבקרים במקרקעין. הבעלות במקרקעין ותפיסת המקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים ו/או התופסים במקרקעין לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין כלפי המבקרים. ומכאן שקיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעת כמחזיקת ותופסת המקרקעין לבין התובעת כמבקרת במקרקעין ומוזמנת לערוך שם קניותיה. כפי שכבר הקדמתי וציינתי יש לראות בתובעת לפחות ברת רשות במקרקעין ובכל מקרה הימצאותה במקום נעשתה בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה. קיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הנתבעת לתובעת, הינה תנאי הכרחי אך לא מספיק לקיומה של האחריות לעוולת הרשלנות ונותר לבחון האם בין הנתבעת לבין התובעת, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש קרי, מותו של הכלב. כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות, דהיינו האם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. הימצאות רעל העכברים במחסן, אליו נכנסה התובעת עם כלבה, היה ידוע לנתבעת, ולאשת מנהל הנתבעת אשר איפשרה לתובעת להכנס למחסן. הנתבעת אף ידעה מה הסיכונים הכרוכים בלעיסת הרעל ע"י בעל חיים ככלב, ועל כך תעיד התנהגות אשת מנהל הנתבעת כשהבחינה שכלבה של התובעת לועס את הרעל. על אף האמור לעיל לא הזהירה הנתבעת את התובעת מפני הימצאות הרעל במקום, לא בדרך של תליית מודעה המזהירה מפני הימצאות הרעל במקום ולא ע"י אזהרה ספציפית עובר לכניסת התובעת עם כלבה למחסן. יש אם כן לקבוע כי מדובר בסיכון בלתי סביר, אשר הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את פגיעתו ומכאן שעל פי מבחני הציפיות, קמה גם חובת הזהירות הקונקרטית. עולה, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת וכלבה. התרשלות הנתבעת היא בכך שלא נקטה באמצעי זהירות סבירים, כדי למנוע את התרחשות הנזק. סוף דבר אני קובעת כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת וכי כתוצאה מהתרשלותה מצא כלבה של התובעת את מותו. נותר עוד לבחון האם במעשיה של התובעת שלא שמה זמם על פיו של הכלב יש לראות משום רשלנות תורמת למותו של הכלב ואם כן מה שיעור תרומת הרשלנות למותו. אכן החוק מחייב הנחת זמם על פיו של כלב בהיותו ברשות הרבים, ואין ספק שאם היתה התובעת דואגת להנחת זמם על פיו לא יכול היה הכלב ללעוס את הרעל. יחד עם זאת, אשת מנהל הנתבעת הניחה לתובעת וכלבה להכנס למחסן, כשהכלב ללא זמם על פיו וביודעה כי במחסן נמצא רעל עכברים המסכן את חייו של הכלב. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי תרומת הרשלנות של התובעת אינה עולה על 30% ואינה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין התרשלות הנתבעת למותו של הכלב. לאחר שקבעתי את חלוקת הרשלנות בין הנתבעת לתובעת אתפנה לקבוע את גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין מותו של הכלב. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת לפצותה בסך 7,520 ₪ לפי הפירוט הבא: רכישת הכלב - 2,300 ₪. חיסונים - 320 ₪. זריקת הקאה - 200 ₪. קייטנת אילוף כלבים - 1,200 ₪. אילוף פרטי של הכלב - 1,500 ₪. עוגמת נפש צער ויגון - 2,000 ₪. לטענת הנתבעת הוצאת החיסונים והאילוף הינן הוצאות שהוציאה התובעת ללא קשר לנסיבות מותו של הכלב ואף האישור שהוגש על מחיר הכלב אינו מהווה ראיה. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בכתבי טענותיהם באשר לגובה הנזק אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת 70% מסכום נזקיה המוכחים, שהם מחיר רכישת הכלב והכספים שהוציאה להחזקתו ואילופו ועבור עוגמת הנפש סה"כ סך של 4,500 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 250 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מיום קבלת פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. בעל המקרקעיןמקרקעיןחובת זהירות מושגיתחובת הזהירות