1. התובעת היא בעלת חנות המצויה בצומת שני כבישים (שמספרם 5 ו - 7) (להלן: הכבישים), שבכפר קרע. 2. ביום 12.11.95 החלה המועצה המקומית בכפר קרע (להלן: הנתבעת), בביצוע עבודות פיתוח והרחבה לכבישים, ובכלל זה ביצעה במקום, באמצעות קבלן משנה, עבודות תשתית לחשמל, ביוב, ניקוז, כבלים וטלפון (להלן: העבודות). 3. לטענת התובעת גרם ביצוע העבודות לאבק שכיסה את האזור וחדר לחנות, באופן שכיסה את המוצרים וגרם לעזיבת לקוחות רבים, ולפגיעה במוניטין של החנות. בנוסף טוענת התובעת כי נגרמו לה הוצאות רבות בקשר לניקוי החנות והמוצרים, וערכם של המוצרים ירד בעקבות האבק שכיסה אותם. עוד טוענת התובעת כי כתוצאה מהעבודות, נשברה שמשה בחנות והיא תובעת את עלות החלפתה מן הנתבעת. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של השמאי, אנגל, שהעריך את הנזק (לא כולל עבודות נקיון) בסך 35,910 ₪. בגין הנקיון דורשת התובעת 15,000 ₪, בגין השמשה 1,700 ₪, ובגין עוגמת נפש ופגיעה במוניטין 20,000 ₪. התובעת טוענת כי על הנתבעת לפצותה בגין כל הנזקים שפורטו לעיל וזאת מאחר והתרשלה בכך שלא נקטה באמצעי הבטיחות הנדרשים כדי למנוע חדירת אבק וכדי שהעבודות יסתיימו בתוך פרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. 4. הנתבעת מכחישה את קיום הנזקים הנטענים, את אחריותה להם ואת הסכומים הנתבעים בגינם. עוד טוענת הנתבעת כי יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת בשל מחדלה להתקין לחנות דלת מתאימה לחסימת האבק, ובכך שלא דאגה לנקיון החנות ולתחזוקתה. 5. עוולת הרשלנות: חובת הזהירות, שהיא הבסיס לעוולה זו, מורכבת מחובת זהירות מושגית ומחובת זהירות קונקרטית. 6. החובה המושגית: כמי שמבצעת עבודות במקרקעין הסמוכים לחנות התובעת - חבה הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. 7. החובה הקונקרטית: לנוכח קיום חובת זהירות מושגית, יש לבחון אם בנסיבות העניין הספציפיות חבה הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. לשם כך יש לבחון שתי שאלות - הראשונה: האם בנסיבות המקרה יכול היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. והשניה: האם, כעניין של מדיניות, נכון להטיל חבות על הנתבעת. 8. באשר לשאלה הראשונה - נראה לי כי אדם סביר היה צופה כי ביצוע עבודות סלילה ותשתית תוך חפירה ופיזור מצעים, והכל תוך שימוש בכלים כבדים, יגרום לאבק. 9. באשר לשאלה השנייה - בעניין זה נקבע כי: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י ל"ז (1) 113, 125. 10. יוצא כי השאלה הנשאלת בקביעת חובת הזהירות הקונקרטית היא, האם הארוע עליו מדובר הוא תוצאה של התממשות סיכון בלתי סביר אשר דורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים למונעו. ר' ת.א. (י-ם) 164/93 אבן שפרנגר נ' אבן שפרנגר ואח'. נראה כי קיומו של אבק במקום, אינו בגדר "סיכון בלתי סביר" ובפרט כאשר במסגרת הפעלת המדיניות הראויה, יש לזכור כי פעולות התשתית והסלילה נעשות לרווחת התושבים בכלל - ואלה הגובלים באותם כבישים בפרט. לפיכך אין חובת זהירות קונקרטית לעניין האבק במקרה שבפניי, ואין הנתבעת אחראית לנזקי האבק. שונה הדין בעניין השבר בזכוכית - כאן מדובר בסיכון בלתי סביר - והנתבעת אחראית בגין נזק כזה - אם אכן נגרם וככל שהוכח. 11. על כל פנים - וגם לו קמה חובת זהירות קונקרטית בגין האבק - יש לבחון אם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות. קנה המידה לבחינת שאלה זו הוא האם נקטה הנתבעת באמצעי הזהירות הסבירים אשר נדרשו ממנה, על מנת למנוע את הנזק שגרם האבק. "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין". ר' פס"ד ועקנין, שם בעמ' 131. 12. במקרה שבפניי הוכח כי הנתבעת דאגה להרטבת המצעים על מנת למנוע אבק. עד התובעת, מר זייד, אישר כי ראה משאיות של הקבלן המבצע מרטיבות את הכביש (פרוט' עמ' 13 שורה 9), ועדותו של מר יוסוף כנעאנה מטעם הנתבעת מבססת זאת (פרוט' עמ' 18 שורה 17). גם מיומני העבודה (ת/3) עולה כי בוצעה הרטבה של הכביש (ראה למשל היומנים לתאריכים 17.5.96, 20.5.96, 26.5.96, 14.7.96, 6.8.96, 15.8.96). 13. בנסיבות העניין כאשר לא ניתן למנוע קיומן של עבודות סלילה ותשתית והציבור אף יוצא נשכר מעבודות כאלה, יש להתחשב בכך בקביעת רמת הזהירות הסבירה ודרך ההתנהגות הרצויה. הרטבת הכביש היא בגדר אמצעי זהירות סביר ומספיק בנסיבות העניין. 14. כמובן שיש צורך גם בהקפדה על עמידה בלוחות הזמנים. לעניין זה הוכיחה הנתבעת כי הקפידה עם הקבלן המבצע מאוד ודרשה ממנו כל העת לעמוד בלוח הזמנים שנקבע מראש. כתוצאה הסתבר אמנם כי היתה חריגה מלוח הזמנים - במקום לסיים את העבודות בתוך 150 יום, נסללה השכבה הראשונה של הכביש רק בחודש יוני (פרוט' עמ' 21 שורה 10), כשבעה חודשים לאחר תחילת העבודות, אולם אני סבורה כי מדובר בפרק זמן סביר שאין בו לכשעצמו, כדי להוכיח התרשלות מצד הנתבעת. 15. סוף דבר שאין הנתבעת אחראית לנזקי התובעת בגין האבק. יותר מכך - נזקים כאלה גם לא הוכחו - כפי שיפורט להלן (ס' 19 ואילך לפסה"ד). 16. ב"כ הנתבעת נדרש בסיכומיו לשאלה אם קמה לתובעת עילת תביעה בגין עוולת מטרד ליחיד. עילה זו לא פורטה כלל בכתב התביעה ואף לא בסיכומי התובעת ודי בכך כדי לדחותה. עם זאת בקצרה אומר כי אני סבורה שצודק ב"כ הנתבעת בטיעוניו, לפיהם חלות בענייננו הוראות ס' 48 ב' לפק' הנזיקין הקובע: "שימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור לא יהיה בו מיטרד לענין סימן זה, אף אם הוא גורם נזק למקרקעין שכנים או מונע מבעליהם הנאה מלאה ממקרקעיהם, ובלבד שהנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל והמשתמש נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר; אולם רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים - אם בתשלום חד פעמי ואם בתשלומים חוזרים - אם נגרם לבעל המקרקעין נזק ממון". 17. סעיף זה מעניק למעשה הגנה מפני חיוב בגין מטרד ליחיד וזאת בהתקיים מספר תנאים: א. השימוש דרוש לטובת הציבור. ב. הנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל. ג. המשתמש נקט באמצעים סבירים להקטין את הנזק ככל שניתן. לא יכול להיות ספק כי שימוש בדרך לשם ביצוע עבודות תשתית וסלילה, הוא שימוש הדרוש לטובת הציבור. 18. במקרה שבפניי לא הוכח נזק כלל (כפי שיפורט להלן בסעיף 19 ואילך) - כל שכן כזה החורג מתחום הנסבל. הוכח גם כי הנתבעת נקטה באמצעים סבירים להקטנת הנזק - בכך שדאגה, באמצעות הקבלן מטעמה, להרטיב את הדרכים למנוע אבק. הוכח גם כי הנתבעת דרשה שוב ושוב מהקבלן לבצע העבודות בקצב הדרוש. בכך עמדה גם בדרישה השלישית שפורטה בס' 48 ב'. לא מיותר להוסיף כי מכח ס' 48 ב' רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצויים רק אם נגרם לבעל המקרקעין נזק ממון - דבר שהתובעת כשלה מלהוכיח - כפי שיפורט בהרחבה להלן. מכאן שגם עילת המטרד אינה יכולה להועיל לתובעת. האם הוכיחה התובעת את הנזקים שטענה להם? 19. התובעת טענה בכתב התביעה כי נגרמו לה נזקים שונים. יש לבחון אם עלה בידה להוכיח קיומם וסכומם: 20. לגבי השמשה - ראשית - לא עלה בידי התובעת להוכיח כי השמשה נשברה כתוצאה מהעבודות. שנית - התובעת דורשת סכום של 1,700 ₪ ואולם לא הוכיחה סכום זה כלל. התובעת מודה כי תיקנה את השמשה אולם לא הביאה כל ראיה לעלות התיקון, ולמעשה העידה: "את השמשה תיקנתי. אני לא יודעת כמה עלה". (פרוט' עמ' 11 שורה 11). משתוקנה השמשה היה על התובעת להוכיח עלות התיקון, ולא ניתן להסתפק בהצעת מחיר שהוצגה לשמאי. מעבר לזה, גם הצעת המחיר לא צורפה והשמאי עצמו לא העריך את עלות התיקון, אלא התבסס על ההצעה שהוצגה לו. סוף דבר שלא עלה בידי התובעת להוכיח עלות תיקון השמשה. 21. הנזקים על פי חוות דעתו של השמאי אנגל: כאמור, התובעת מבססת את תביעתה לנזקי הסחורה שבחנות והירידה במכירות, על חוות דעתו של השמאי אנגל. השמאי נחקר ומעדותו הסתבר כי חוות דעתו מבוססת כולה על דו"ח רווח והפסד שהוצג לו ע"י מנהל החשבונות של התובעת. לפיכך אין בחוות הדעת כדי להועיל לתובעת, משאין מדובר בשומה ובהערכה שעשה השמאי עצמו על פי נסיונו והשכלתו. 22. נזקים על פי דו"ח רווח והפסד - הדו"ח הוגש לביהמ"ש במהלך עדותו של מנהל החשבונות - מר נאסר סעיד זייד. מנהל החשבונות הותיר אמנם רושם מהימן, אולם הסתבר כי לא ניתן לקבוע על סמך עדותו, אם אכן נגרם לתובעת נזק ומה סכומו. הסתבר מעדותו כי מחזור הכספים בחנות התובעת היה זהה בשנת 95 (לפני העבודות) לזה שבשנת 96 (בה בוצעו העבודות). עד זה העיד אמנם כי הרווח הנקי שהיה לתובעת בשנת 96 היה קטן מזה שבשנת 95, אולם הודה בחקירתו הנגדית כי ההבדל עשוי לנבוע גם מהבדל בסעיף ההוצאות. משמע, אם סעיף ההוצאות בשנת 96 היה גדול יותר מזה שבשנת 95 - די בזה כדי להביא להקטנת הרווח - אף אם לא היה כל שינוי בהכנסות (פרוט' עמ' 15 שורה 16 ואילך). לא הוצג לבית המשפט דו"ח רווח והפסד לשנות 1995 על מנת שניתן יהיה לבחון נתוני הכנסות והוצאות ולהשוותם. מכאן שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן היתה ירידה בהכנסות החנות. 23. מוניטין - טענת התובעת בעניין זה סתמית ולא הובאה כל ראיה לביסוסה. התובעת לא הביאה לקוחות של החנות, בעבר או בהווה על מנת שאלה יעידו על פגיעה כזו, ולא ביססה קיומו של מוניטין, שלא לדבר על פגיעה בו. 24. נקיון - התובעת לא הביאה כל ראיה לכך ששילמה סכום כלשהו, וכל שכן הסכום הנתבע על ידה. התובעת לא פרטה כיצד חישבה את הסכום של 15,000 ₪ שנתבעו על ידה. לא ניתן לכן לקבוע אם מדובר בסכום סביר ואם, ובכמה, שונה ההוצאה הנטענת מההוצאה הרגילה שהיתה לנתבעת בגין ניקוי החנות. מעבר לכך - לכאורה היה הדו"ח השנתי אמור לשקף הוצאה בגין נקיון, משמדובר בנקיון עסק שמהווה הוצאה מוכרת, ואולם לא הובאו ראיות כלשהן בעניין זה. לפיכך לא עלה בידי התובעת להוכיח נזקה גם בראש נזק זה. 25. כאב וסבל - צפיתי בקלטת שהוגשה לביהמ"ש ע"י העד מר זיאד עסלי, וכן בתמונות שצורפו לחוות דעתו של השמאי. אכן מאלה עולה שהיה אבק רב בחנות. עם זאת אני סבורה כי כמות כה גדולה של אבק מקורה בעיקר במחדלי התובעת, שלא דאגה לסגירה טובה של הדלתות והפתחים. התובעת עצמה העידה כי כמעט ולא נכנסו לקוחות לחנות בתקופת העבודות (פרוט' עמ' 9 שורה 31-32). כיצד אם כן חדר האבק ובכמות כה רבה - אלא אם לא היו הדלתות אטומות בצורה ראויה? התובעת העידה גם כי לא היה מזגן לחנות (פרוט' עמ' 8 שורה 30). משכך - אין זה מתקבל על הדעת שהדלתות והחלונות נותרו סגורים. התקנת מזגן היתה מקטינה מאוד את חדירת האבק שכן היתה מאפשרת שמירה על חלונות ודלתות סגורים. התובעת לא נקטה בפעולה פשוטה זו ואין לה להלין, איפוא, אלא על עצמה. בנסיבות אלה אני סבורה כי אין התובעת זכאית לכל פיצוי שהוא. 26. סוף דבר שאני דוחה את התביעה. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ ומע"מ. חובת זהירות קונקרטיתחובת הזהירות