1. תביעה זו הוגשה מלכתחילה על ידי מר סטיבן למפך ז"ל (להלן - המנוח), אשר נפטר ביום 5.9.94. המנוח העיד בבית הדין במשך שלוש ישיבות. לאחר פטירתו הוחלף שם התובע באופן שהתובעת במקומו היא אשתו - גב' סנדרה למפך. 2. לאחר פטירת המנוח הוגשה על ידי הנתבעת בקשה למשוך את תצהירו, ולהורות כי לא יהווה ראייה בתיק זה, כיוון שחקירת המנוח על תצהירו לא הושלמה. הצדדים טענו בכתב בשאלה זו, וביום 12.12.95, ניתנה על ידי החלטה שתמציתה היא - דחיית בקשת הנתבעת עקב העובדה כי המנוח נחקר בחקירה נגדית במשך שלוש ישיבות, ובכפוף לכך כי לנושאים עליהם לא נחקר נגדית יינתן המשקל הראוי. 3. לפני תביעה ותביעה שכנגד - א. תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים כולל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, חופשה שנתית, משכורת 13, הוצאות נסיעה, החזר הפרשות שלא כדין לביטוח לאומי, דמי מחלה, ביטוח בריאות השן, אי ביטוח בפנסיה, אי מתן הבראה ודמי חג, והכל בסך 516,698 ש"ח. ב. התביעה שכנגד ענינה השבת הפרשות והטבות שניתנו למנוח במשך תקופת העסקתו, אם תחוייב הנתבעת בתביעה שהתובעת הגישה נגדה, וכמו כן החזר מתן הלוואה שקיבל המנוח מהנתבעת בערך שיקלי של 3,000 דולר. 4. עובדות המקרה בתמצית: א. הנתבעת הינה חברה, העוסקת בין היתר ביבוא, יצוא וייצור של מכשירים אלקטרוניים, חשמליים ומתכת. ב. המנוח היה עו"ד במקצועו, בעל רשיון הן בישראל והן בארה"ב, וכן מהנדס מוסמך בארה"ב ובישראל. בין התאריכים 9/84 - 7/83 קיבל המנוח משכורת מחב' טל יעד בע"מ, חברת השמה, שהינה גם חברת בת של תדיראן. החל מ- 1.10.84 ועד ה- 17.4.91 קיבל המנוח משכורתו מהנתבעת והועסק כמשפטן לייעוץ מסחרי בינלאומי בנושא רכש/רשיונות יצוא. ג. במהלך שנות עבודתו של המנוח בנתבעת, נחתמו בין הצדדים הסכמים, בהם נידונו מעמדו של המנוח בנתבעת, זכויותיו וחובותיו. ד. המנוח חלה בכליותיו והפסיק לעבוד בינואר שנת 91. בתאריך 17.4.91 הופסקה העסקתו של המנוח בנתבעת, באמצעות הודעה בפקס שנשלחה לביתו. (נספח ב' לכתב התביעה). ה. עקב הפסקת עבודתו של המנוח, טען המנוח כי היה עובד של הנתבעת, ודרש את תשלום הרכיבים שהם נשוא תביעה זו. 5. להלן תמצית טענות התובעת: א. בשנה הראשונה לעבודתו בנתבעת, קיבל המנוח משכורתו מחב' טל יעד בע"מ - חברת בת של הנתבעת, אך מקום עבודתו היה בנתבעת. ב. המנוח, שעלה לארץ בשנת 82' ולא היה בקיא ברזי דיני העבודה וההשלכות של האבחנה בין קבלן עצמאי לבין עובד, סווג על ידי הנתבעת באופן פיקטיבי כקבלן עצמאי, וזאת על מנת להפחית את עלות העסקתו, אולם מעמדו האמיתי היה של עובד, כאשר הסיווג המלאכותי של "קבלן עצמאי" נכפה עליו באופן חד צדדי על ידי הנתבעת, באמצעות הסכמים ש"הוכרח" לחתום עליהם אך ברצונו להמשיך לעבוד בנתבעת. ג. המנוח השתלב בעבודה היומיומית של הנתבעת, בין היתר (ובמיוחד) במחלקה לאיכות התעשיה. המנוח עבד במשרדי הנתבעת והשתמש בשירותיה ככל עובד מן המנין. היה לו תמיד אותו שולחן עבודה, מס' טלפון ומס' עובד עם תג עובד. ד. למנוח כמעט שלא היתה כל עבודה אחרת, מלבד עבודתו אצל הנתבעת, וכל עיסוק אחר היה שולי לחלוטין, ונעשה רק באישור ובהסכמת מנהל המחלקה של הנתבעת. ה. בסיס הסכומים הנתבעים בכתב התביעה, הוא שכרו הקובע של המנוח בסיום עבודתו, אשר עמד על 20 $ לשעה, המגיעים לסך של 4,470 ש"ח לחודש. (X 100 $ 20 שעות עבודה 2,000 לפי שער דולר ארה"ב ביום הפיטורים. 2.235 = 1 $). ו. בהתאם להסכם הקיבוצי, היה על הנתבעת לשלם למנוח סכום ברוטו הזהה לסכום המנוכה ממנו עבור המוסד לביטוח לאומי. אולם לא רק שלא שילמה הנתבעת סכום זה, אלא אף חייבה את המנוח בגין הפרשותיה היא. אשר על כן, ולפי חישוב שכר חודשי ממוצע של 3,622 ש"ח (וזאת לפי חישוב המנוח לשנים 89-90), חייבת הנתבעת למנוח את הסכומים הבאים: 77.5 חודשים X 5.35% X 3,622 = 15.018 ש"ח. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפיטורים ועד הגשת התביעה - 17,099 ש"ח. ז. לטענת המנוח, לא שילמה הנתבעת את דמי נסיעתו בכל תקופת עבודתו, ועל כן עליה לשלם לו החזר נסיעות לפי הפירוט הבא: 6.82 ש"ח (סכום מקסימלי ליום, נכון ליום הפיטורים) X 93 X 22 חודשים = 13,954 ש"ח, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה - 15,888 ש"ח. ולחילופין, לפי חישוב של ימי עבודת המנוח בפועל (ראה ת/23) ובממוצע 18.7 ימים בחודש: X 52 X 6,82 18.7 חודשים = 6,631.8 ש"ח. או לחילופין, לפי התעריף המקסימלי לחודש, בכל חודש בחודשו. ח. על פי ההסכם הקיבוצי ו/או ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר ימי הבראה, היה המנוח זכאי לדמי הבראה אך לעולם לא קיבלם, וזאת למרות שיצא להבראה בפועל. על כן, בגין הפרת הסכם זה, הנתבעת חייבת למנוח בעבור 63 ימי הבראה את הסכום הבא: 63 ימים X 126 ש"ח סכום יום הבראה בסיום עבודתו = 7,938 ש"ח. ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה - 9,033 ש"ח. ט. בניגוד להסכם הקיבוצי ו/או ההסכם הקיבוצי המיוחד בדבר הצטרפות עובדי הנתבעת לפנסיה מקיפה, ובניגוד להסכם הקיבוצי בדבר פנסיה מקיפה, לא שילמה הנתבעת גמולים ל"מבטחים" עבור המנוח ולא ביטחה אותו בפנסיה מקיפה, מלבד התקופה עד ל- 10/84. אילו המנוח היה מבוטח בפנסיה מקיפה בכל תקופת עבודתו, הרי בעת סיום העבודה הוא היה זכאי לפנסיית נכות בשיעור של 31% משכרו. לפיכך, חייבת הנתבעת לשלם בגין הנזקים שנגרמו למנוח והמגיעים לאלמנתו, עקב הפרת חובתה כדלקמן: 1. בגין התקופה למן מחלתו של המנוח ועד הגעתו לגיל פרישה (1.4.97), סך הכל 71 חודשים פיצוי, לפי החישוב הבא: X 71 4,470 ש"ח X 31.1% = 98,345 ש"ח. בגין התקופה לאחר הגעתו לגיל הפרישה ולעשר שנים לאחר מכן, פיצוי לפי החישוב הבא: 4,470 ש"ח X 120 חודשים X 31% = 166,284 ש"ח. וסה"כ 264,669 ש"ח. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פטירת המנוח ועד ליום הגשת התביעה - 301,723 ש"ח. 2. לחילופין, בגין התקופה למן מחלתו של המנוח (1.5.91) ועד פטירתו ביום 5.9.94: 4,470 ש"ח X 31% X 40 חודשים = 55,428 ש"ח. 3. לחילופי חילופין, חייבת הנתבעת לשלם פיצויים בגין אי הפרשות למבטחים, בגין 77.5 חודשי עבודה X 4,470 ש"ח X 12%, סך של 41,570 ש"ח. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה 47,335 ש"ח. י. על פי ההסכם הקיבוצי, המנוח היה זכאי למשכורת 13 בשיעור של 35 ימי עבודה בשנה, החל משנת העבודה השלישית, ו- 24 ימי עבודה לשנה בגין השנתיים הראשונות לעבודתו. בפועל, לא קיבל המנוח כל משכורת 13 במשך כל תקופת עבודתו. לפיכך, זכאי הוא לתשלום של: 4,470 ש"ח X 10.05 חודשי עבודה (251 ימי עבודה) = 44,924 ש"ח. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התשלום - 15,150 ש"ח. יא. על פי ההסכם הקיבוצי, היה המנוח זכאי במשך כל תקופת עבודתו, לתוספת בגין בגדי עבודה, דמי כביסה, ספרות מקצועית ותוספת הסכם עבודה, אך בפועל לא קיבל תוספות אלה במשך כל תקופת עבודתו. לפיכך, על הנתבעת לשלם למנוח תוספות אלה לפי שיעורן עבור עובד במעמדו, לפי הפירוט הבא: 1. לפי הערך המשוער בחודש 1/86: דמי כביסה 3 ש"ח. הסכם עבודה 166 ש"ח. וסה"כ 169 ש"ח לחודש X 77,5 חודשי עבודה = 13,098 ש"ח. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.86 ועד ליום הגשת התביעה 33,050 ש"ח. 2. עבור ספרות מקצועית כ- 200 ש"ח לשנה. נכון ליום הגשת התביעה, 1,300 ש"ח. 3. עבור בגדי עבודה כ- 300 ש"ח לשנה נכון ליום הגשת התביעה 1,950 ש"ח. וסה"כ 36,300 ש"ח. יב. על פי ההסכם הקיבוצי ו/או הסדר קיבוצי, היה על הנתבעת לשלם למנוח עבור ביטוח שן, אולם לא עשתה זאת במשך כל תקופת עבודתו. יג. בניגוד להסכם הקיבוצי , לפי היה על הנתבעת לשלם למנוח דמי מחלה של לפחות 22 ימי מחלה לשנה, לא שילמה הנתבעת למנוח דמי מחלה. לפיכך, על הנתבעת לשלם את הסך של: 22 יום X 7.89 שנים = 7 חודשי משכורת. 7 חודשים X 4,470 ש"ח = 31,290 ש"ח. ונכון ליום הגשת התביעה - 35,626 ש"ח. יד. ביום 17.4.91 שלחה הנתבעת הודעה אל המנוח, בה היא מודיעה על פיטוריו. לפיכך על הנתבעת לשלם פיצויי פיטורין בסך: 4,470 ש"ח X 7.81 שנים = 34,911 ש"ח. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה - 39,749 ש"ח, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורין. טו. על פי ההסכם הקיבוצי ו/או על פי המנהג, בגין הפיטורים זכאי המנוח להודעה מוקדמת בת חודשיים. לפיכך זכאי המנוח לתשלום בשל אי מתן הודעה מוקדמת בסך 8,940 ש"ח. ונכון ליום הגשת התביעה 10,179 ש"ח. טז. פיטורי המנוח נעשו שלא בתום לב ובניגוד לנוהל הקבוע בהסכם הקיבוצי, ולא מאחת הסיבות המנויות בהסכם הקיבוצי. לפיכך, זכאי המנוח לפיצויי בגין הפיטורים בנסיבות הנ"ל, בגובה שישה חודשי משכורת בסך 26,920 ש"ח. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה 30,537 ש"ח. יז. במשך כל תקופת עבודתו לא קיבל המנוח כל חופשה שנתית בתשלום. וכמו כן, לא קיבל כל תשלום בגין דמי חג שבהם נעדר מעבודתו, וזאת בניגוד להסכם הקיבוצי ו/או חוק חופשה שנתית ו/או נוהל בנתבעת. אשר על כן, זכאי המנוח לסכומים הנ"ל: 1. 7.81 חודשי חופשה בגין כל תקופת עבודתו בסך 24,911 ש"ח. ולחילופין, לשיעורים של דמי חופשה על פי חוק. 2. בהתאם לסעיף 38 בהסכם הקיבוצי, המנוח היה זכאי ל- 10 ימי חג ועוד יום "גשר" בתשלום. ולפיכך, בגין כל תקופת עבודתו זכאי המנוח ל- 85 ימי חג, שהם: 3.4 חודשים X 4,470 ש"ח = 15,198 ש"ח. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה - 17,304 ש"ח. 6. להלן תמצית טענות הנתבעת: א. מעולם לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הנתבעת לבין המנוח. ב. לטענתה - בתאריכים 10/84 - 7/83 הועסק המנוח על ידי טל יעד בע"מ, והיא זו אשר שילמה לו את משכורתו. לפיכך - בתקופה הנ"ל לא היה המנוח עובד הנתבעת. ג. המנוח, שהיה עו"ד, התקשר עם הנתבעת לצורך מתן שירותי ייעוץ החל מ- 1.11.84, באמצעות הזמנת רכש, דרך התקשרות זו קיבלה משנה תוקף בהסכם, שאותו חיבר המנוח בעצמו עקב היותו עו"ד, ושעליו חתם ביום 11.1.88, וב- 12.1.88 צירף לכך הצהרה בחתימת ידו. אשר על כן, מנוע המנוח מלטעון למצב דברים אחר ושונה מן המצב המוסכם, ובמיוחד לאור העובדה, כי במהלך כל שנות עבודתו עם הנתבעת לא העלה המנוח כל טענה, ולא דרש התקשרות אחרת עימו. ד. אפילו יקבע כי המנוח עובד, אין סיבה להחיל עליו את הסכם העבודה הקיבוצי, באשר ברור כי הצדדים לא התכוונו לתחולה שכזו. לתובע היה הסכם אישי מיוחד, שקבע כי כל חוזה עבודה קיבוצי אינו חל עליו. (סעיף 11 להסכם מינואר 88', נספח ד' להגנה). ה. הנתבעת כופרת בנתונים שהגיש המנוח לגבי הסכומים שהשתלמו לו במהלך תקופת עבודתו ומספר השעות הממוצע להן טען בתביעתו. ובשל חוסר במסמכים וראיות והגשת ראיות חלקיות או כפולות סותרות, על בית הדין לקבוע, כי טענות המנוח וראיותיו אינן מאפשרות לבין הדין חומר אמין מספיק שניתן לבסס עליו נתון כלשהו. והפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא, כי יש לקבוע כי המנוח לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. ו. הנתבעת לקחה על עצמה מטעמי נוחיות לשלם במישרין למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח לאומי עבור המנוח, אך זאת בלא קשר למעמדו כקבלן עצמאי. המנוח החזיר לנתבעת את הסכומים ששילמה כאמור, על פי הסדר מוסכם ביניהם. לפיכך, גם מנוע המנוח מלתבוע סכומים אלה, שכן בכך שינתה הנתבעת מצבה לרעה. ז. בשל מעמד המנוח כקבלן עצמאי, לא היה זכאי להוצאות נסיעה, דמי הבראה, דמי מחלה, פנסיה, משכורת 13, ספרות מקצועית, דמי כביסה תוספות שכר שונות, ביטוח בריאות שן, חופשה שנתית ודמי חג. ח. הנתבעת מכחישה את זכותו של המנוח לפיצוי פיטורין, הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא על פי ההסכם הקיבוצי. לענין התביעה שכנגד טוענת הנתבעת (התובעת שכנגד): א. לאור ההפרה והתכחשות המנוח להסכמים ולהסכמות ביניהם, תביעתו לשלם לו תשלומים ותוספות זהים לאלה ששולמו לעובדי הנתבעת, נגועה בחוסר תום לב ועולה כדי הטעיה ו/או תרמית, וחתימותיו מהוות מצג שווא. ב. על פי חישובים מקובלים אצל הנתבעת, עלות התשלומים, ההפרשות וההטבות הסוציאליות שהיא מפרישה מדי חודש בגין עובדיה, מגיעה לכ- 50-60%, בנוסף על שכרם הרגיל. ג. מאחר ובהזמנה המקורית והסכם הייעוץ הוסכם בין הצדדים כי לא יחולו יחסי עובד מעביד ביחסים שביניהם, וכי התשלום שהמנוח מקבל עבור עבודתו כוללבתוכו שווה ערך להפרשות סוציאליות ותשלומים אחרים, מהווה תביעת המנוח רצון להתעשר שלא כדין, ועל כן זכאית הנתבעת להשבה של סכומים אלה מתוך התמורה ששילמה לתובע במשך תקופת מתן הייעוץ, וזאת במידה ותחוייב הנתבעת בתביעה. ד. בסיום הסכם הייעוץ נותר המנוח חייב לנתבעת סכום בשקלים שווה ערך לכ-3,000 $ בגין הלוואה שקיבל וסירב להחזיר. לאחר שמיעת העדויות, וקריאת הפרוטוקול המוצגים וטעוני הצדדים אני קובעת כדלקמן: 1. השאלה המרכזית העומדת בפנינו היא - מה היה מעמדו של המנוח בעת העסקתו אצל הנתבעת, האם היה עובד או עצמאי? 2. כבר נפסק כי, "היותו של אדם עובד הוא, לענין אותן הזכויות והחובות שהחוק מקנה ושאין לוותר עליהן או להתנות עליהן, דבר הקרוב ל"סטטוס" אין יוצרים בהסכם ואין מבטלים בהסכם". כשם שאין לוותר או להתנות על זכויות במפורש, כך אין לוותר על אותן הזכויות על ידי כך שייכנו את היחסים בין השניים, שבהם מדובר כינוי כלשהו השולל היותו של האחד "עובד" והיותו של השני מעביד. (דב"ע לא/27 - 3 עיריית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע 177, דב"ע מד/21 - 4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' האפוטרופוס הכללי, פד"ע טו' 365. דב"ע מו/28 - 3 ד"ר בנימין גדרון נ' מדינת ישראל. בבג"צ 115/77 הסתדרות מכבי ישראל, קופ"ח מכבי נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פד' לב(1) 214 נקבע, כי המהות המשפטית של היחסים איננה נקבעת על פי השם שבו כינו הצדים את יחסיהם, אלא לפי התוכן הממשי של היחסים. לפיכך, אבחן להלן את מעמדו של המנוח בנתבעת - כעובד או כקבלן עצמאי. 3. בדנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ' בית הדין הארצי לעבודה, עבודה עליון, כרך נ' 928 נקבע: "המבחן העיקרי לקיום יחסי עובד - מעביד הוא מבחן מעורב, שבמרכזו עומד מבחן ההשתלבות. מבחן זה קובע כי אדם הוא עובד אם הוא משולב ב"מפעל" ואין לו עסק משלו המשרת את ה"מפעל" כגורם חיצוני. הפן האחד של מבחן זה הוא חיוב. על פיו תנאי להשתלבות הוא שקיים "מפעל" שניתן להשתלב בו, תוך ביצוע פעולות המהוות חלק מהמערך הארגוני של המפעל. הפן השלילי הינו, כי ההשתלבות אינה חיצונית לעסק, ואינה ביטוי לעסק עצמאי של המשתלב". אבחן להלן את מבחן ההשתלבות על שני פניו. 4. הפן החיובי - אכן קיים כאן "מפעל", כאשר תכליתו היא בין היתר לייצר, ליבא ולייצא מכשירים אלקטרוניים חשמליים ומתכת. לאורה של תכלית זו, ולאור העובדה כי תפקיד המנוח היה לטפל בנושא רשיונות הייצוא מארה"ב לארץ במטרה לאפשר הזמנות הפריטים מארה"ב, ניתן לקבוע, כי המנוח אכן השתייך והשתלב במערך השוטף של העבודה במפעל, והיה אחד מחברי הצוות המביא למוצר המוגמר. אכן - למנוח היתה התמחות ספציפית בעבודה, באופן שלא ניתן היה להטיל עליו משימות אחרות, אך עובדה זו אינה שוללת את השתלבותו בנתבעת ואת יחסי עובד - מעביד ביניהם כפי שנקבע בדב"ע לט/112 - 3 שמואל זבורובסקי נ' אגודת בית הכנסת הגדול, פד"ע יא' 309 - וזאת שעה שההגבלה נובעת מעצם תנאי העבודה וצרכיה. 5. המנוח השתמש בכרטיס העובד שלו: "היה לו כרטיס עובד כמו לשאר העובדים והיה מחתים אותו כשנכנס ויצא, אני ראיתי אותו מחתים". (עדותו של מר הולנדר עמ' 42 שורה 14-15 לפרוטוקול). וכמו כן השתמש בציוד של הנתבעת ועבד משם, וזאת גם כעולה מדו"ח חוקר החוץ של המוסד לביטוח לאומי, יוסי דגן, (ת/6). "מר סטיפן עבד וביצע עבודתו בתוך משרדי חב' תדיראן כאשר הציוד המשרדי בבעלות תדיראן". ומוסיף בהמשך: "הוצג בפני שולחן עבודתו, מספר ספרים אישיים/פרטיים. המקום , הציוד והריהוט שייכים לחב' תדיראן". כמו כן, בדו"ח מאוחר יותר שהגיש יוסי דגן (ת/5) הוא רושם: "צויין בפני שמר סטפן למפך קיבל שירות הן בציוד משרדי כגון: שולחן עבודה, כסא, טלפון, פינה נפרדת במקום עבודה, ארוחות מקומיות, שתיה חופשית, שיחות טלפון על חשבון המפעל תדיראן, הן בתקופת היותו מועסק כשכיר וכן בתקופה שלאחר מכן ועד לעצם היום הזה". 6. בנוסף לכך, על פי עדות מר יחזקאל נחום עד הנתבע, היה על המנוח לקבל אישור מאת הממונים עליו, לעבוד במקום אחר: "היתה לי התנגדות שיעבוד בשגרירות האמריקאית מטעמם של ניגוד אינטרסים, אני עמדתי על כך שלא יעבוד אבל המנהלים שלי נתנו לו את ההיתר". (עמ' 62 שורות 17-19 לפרוטוקול). די באמור לעיל, על מנת לקבוע כי במנוח התמלא הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. 7. הפן השלילי - בדב"ע לג/177 - 0 מושקוביץ נ' המל"ל ואח', פד"ע ח, 79 (להלן: פד' מושקוביץ) נאמר, כי אין סימני היכר אחידים לעסק עצמאי בכל ענפי הפעילות, והתשובה תלויה בראש ובראשונה במהות העסק: "אולם סימן ההיכר החשוב, אם לא העיקרי שבהם, עולה מתוך התשובה לשאלה, מי נהנה מיעול העבודה ומהחסכון בהוצאות. אם זהו "בעל העסק" ולא המזמין, הרי זה עסק עצמאי. כמו כן, צריך בעל העסק להיות הנושא בעול ההשקעות באמצעי הייצור ובהון החוזר, כאשר המאפיינים עסק ועצמאות עיסקית הם השקעה, יוזמה ארגון, סיכוי רווח וסכנות הפסד". 8. אמנם, ממסמך נ/7 - דו"ח הכנסות והוצאות כולל מע"מ לשנת 1988 עולה, כי למנוח באותה שנה היו הכנסות נוספות מלבד הכנסותיו מהנתבעת בסך של כ- 27% ממשכורתו בנתבעת. ואולם, דו"ח זה מתייחס לשנה אחת בלבד, ולא הובאה כל ראיה באשר לשאר שנות עבודתו של המנוח. ובכל מקרה, אין בעובדה כי המנוח עבד תקופה מסויימת במקום אחר במקביל לעבודתו בנתבעת, בכדי לשלול את היותו "עובד" של הנתבעת. 9. המנוח קיבל שכרו בהתאם לשעות עבודתו. הסיכון והרווח היחידים שיכול היה לצפות להם עקב הגדלת או הקטנת שעות עבדותו, היו תוספת שכר או הפחתת שכר. במידה ועיסקה היתה צולחת, לא קיבל על כך אחוזים ומשכורתו לא עלתה. ובהתאם - לא הופחת שכרו גם אם העיסקה לא הצליחה. כלומר, המנוח לא היה זה שנהנה מיעול העבודה ומהחסכון בהוצאות, וכן לא נשא בעול ההשקעות. מכלול עובדות אלה מצביע על כך, שלא מתקיים במקרה הנדון הפן השלילי - של קיום עסק עצמאי, של מבחן ההשתלבות. 10. גם על פי מבחן הקשר האישי יש לראות את המנוח כעובד של הנתבעת. אחד העקרונות של היחסים שיש לראותם כיחסים בין "עובד" ל"מעביד", הוא האופי האישי של ההתחייבות לעבוד. בעקרון חובתו של עובד היא לבצע את העבודה בעצמו באופן אישי. זוהי חובתו העיקרית של העובד כלפי מעבידו, ואין הוא רשאי להעסיק אדם שלישי אלא באישורו של המעביד. במקרה הנדון אכן ביצע המנוח את העבודה בעצמו והוא אף התקבל לעבודה על סמך כשרונו וידיעותיו האישיים. 11. לענין ניכוי מס הכנסה - בדב"ע לא/6 - 2 יוסף עטיה נ' דירות עם, פד"ע ג' 220 נאמר, כי ניכוי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי משכרו של עובד, המצטרף לנסיבות אחרות, יכול להוסיף חיזוק יתר לטענה למעמדו של "עובד". אך אין הכרח להסיק מסקנה שלילית מכך, שמעסיק לא מילא את חובתו החוקית ולא ניכה תשלומים כנ"ל. 12. לפיכך, מכלול העובדות מביא למסקנה כי אכן נתקיימו בין הצדדים יחסים של "עובד - מעביד". 13. לאחר שקבעתי כי בין הצדדים נתקיימו יחסי עובד מעביד, אני קובעת כי על יחסי העבודה שבין הנתבעת למנוח, חל ההסכם הקיבוצי המיוחד, החל על כל עובדי תדיראן, על כל זכויותיו וחובותיו, ואין נפקות להסכמים שחתמו הצדדים בהם מוותר המנוח על זכויותיו כעובד. גם העד מטעם הנתבעת, העיד בחקירה נגדית כי אילו הוכר המנוח כעובד הנתבעת, היו חלים על היחסים ביניהם הוראות ההסכם הקיבוצי. (ראה עדות מר יחזקאל נחום, עמ' 70 שורה 22 לפרוטוקול). 14. מהי תקופת עבודתו של המנוח בנתבעת? לצורך מתן תשובה על שאלה זו יש לבדוק האם בין החודשים 9/83 - 7/83 היה המנוח עובד של חברת טל יעד בע"מ (להלן - "טל יעד") או עובד של הנתבעת, והאם יש רציפות בין שתי תקופות העבודה. המנוח טוען כי בתקופה הנ"ל קיבל את משכורתו מחב' טל יעד שהינו חברת בת של הנתבעת, אולם מקום עבודתו היה בנתבעת והוא היה העובד שלה ולא של טל יעד. 15. בכלכלה המודרנית נהוג לנהל עסקים באמצעות "אגד חברות" (קונצרן), שלו גוף מרכזי הפועל באמצעות מספר חברות כלכליות. בדב"ע נא/52 - 3 דוד יצחק נ' תנועת מושבי העובדים בארץ ישראל, פד"ע כג' 87 נקבע, כי גם אם הגוף המרכזי פועל פעולה ישירה בנושאי כח אדם, כגון המשכורות של עובדי חברות הבת, אישור קידום העובדים, ערבות לתשלום פיצויי פיטורים - אין להסיק מעובדות אלה, כי עובדי חברות הבת הינם הגוף המרכזי, או שהוא "מעביד משותף" עם חברות הבת. 16. בדב"ע נג/200 - 3 מועצת פועלי רמת השרון נ' יצחק בן דוד, עבודה ארצי, כרך כח' (1), 52 נקבע: "עובדי התאגידים הסטטוטוריים ועובדי החברות הממשלתיות, הם ב"פיקוח ושליטה" של המדינה, אם אינם עובדי המדינה. חברות הבנות של חברת העובדים הם בפיקוח ושליטה של חברת העובדים, חברות הבנות של כלל הם בפיקוח ושליטה של כלל, וכך במאות אם לא אלפי מקרים אחרים. עובדה זו אינה הופכת אותם לעובדי חברת האם". 17. בדב"ע נו/308 - 3 אלי אבשלום נ' כור מתכת בע"מ, פד"ע ל', 513 נקבע: "סימני ההיכר לזיהוי המעביד, אשר עוצבו בפסיקה ארוכת שנים של בית דין זה, סוכמו בדב"ע נב/142 - 3 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות ואח', פד"ע כד' 535, 542 כדלקמן: א. כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם. ב. בידי מי הכח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר (מבחן בעל משקל רב במיוחד). ג. מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי התקבלותו אליה, מי משבצו במקום העבודה ומי מעבירו מתפקיד לתפקיד במערך ארגוני של המשתמש בעבודתו. ד. מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות את גובה שכרו ואת הנלווים לשכרו. ה. מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד. ו. מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לבקש את אישור חופשותיו. ז. כיצד דווחו היחסים למס הכנסה ורשויות אחרות. ח. מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטיים להסדר ההעסקה, כגון: מי מפקח על עבודת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו, ולמרותו של מי הוא סר. ט. למי הבעלות על הציוד, החומרים, או הכלים המשמשים את העובד עבודתו. י. אם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה, ובו משתלב העובד, או שלא נשכר העובד לביצוע פרויקט צדדי הדורש מיומנות מיוחדת. יא. רציפות, זמניות ומשך קשר העבודה (כמבחן עזר שולי). יב. האם יש לצד השלישי עסק משלו אשר בו משתלב העובד, הנותן את שירותיו לאחר. .... במקרים של ספק בשאלת זהות המעביד במסגרת "אשכול חברות", יש לבחון את התקיימות סימני ההיכר בזהירות מיוחדת, תוך התחשבות במציאות העיסקית הנוהגת". 18. המנוח לא המציא די ראיות לביסוס טענתו, וכל שיש לבית הדין, מלבד העובדה כי המשכורת שולמה על ידי חברת טל יעד, הינם העדויות. וכך העיד המנוח: "אני התקבלתי לעבודה על ידי טל יעד. התקבלתי כעובד מלא". (עמ' 9 שורה 28 לפרוטוקול). "בטל יעד עבדתי עד אוקטובר 84'. אני דרשתי לקבל מינוי בתדריאן. ... אני דרשתי רופוזיציה בתדיראן. נכון שבגלל זה הסתיימה עבודתי בטל יעד. כשעבדתי בטל יעד עבדתי חלקית במחלקה המשפטית, אני עדיין עבדתי עם המחלקה המשפטית לאחר שעזבתי את טל יעד... כאשר הצטרפתי לטל יעד היתה הבנה שכאשר הועסקתי על ידי טל יעד והסדר הבנה זו נמשכה לאחר שעזבתי את טל יעד" (הדגש לא במקור) (עמ' 11 שורות 14-16 לפרוטוקול). ומוסיף בהמשך: "אני לא זוכר את כאשר עבדתי בטל יעד הודע לי כי המחלקה המשפטית אינה רוצה בי עוד ולכן פוטרתי מטל יעד. לאחר שהפסקתי לעבוד בטל יעד.... אני חושב שהיו סיבות וזו אחת מהם שהפסקתי לעבוד בטל יעד. (הדגש לא במקור) (עמ' 12 שורות 12-18). 19. מעדותו של המנוח עצמו עולה כי הוא עצמו סבר שהיה עובד של חב' טל יעד ולא של הנתבעת. בנוסף עולה מעדות המנוח, כי בשעה שעבר לעבוד בחב' תדיראן לאחר שעבד בטל יעד, עבר למחלקה אחרת ולתפקיד אחר, דבר המחזק את המסקנה, כי המנוח לא היה עובד של הנתבעת בתקופה זו: "טל יעד היא חברת בת. בתחילת העסקתי הייתי בלישכה המשפטית שכללה מספר חברות בת". (עמ' 10 שורות 28-29). "כשעבדתי בטל יעד עבדתי חלקית במחלקה המשפטית". (עמ' 11 שורה 18 לפרוטוקול). אמנם בהמשך מעיד המנוח: "אני עדיין עבדתי עם המחלקה המשפטית לאחר שעזבתי את טל יעד. אני עבדתי במקרים בודדים שתואמים את מומחיותי מספר שנים". (עמ' 11 שורות 19-20). אולם, לאחר מכן סותר את עצמו ומעיד: "לאחר שהפסקתי לעבוד בטל יעד הייתי כפוף בעבודתי לתדיראן למחלקה הלוגיסטית בלבד ולא למחלקה המשפטית, זה נכון". (עמ' 12 שורות 14-15). 20. המסקנה העולה מהניתוח דלעיל היא כי המנוח היה בתקופה שמיולי 83' ועד ספטמבר 84' עובד של חב' טל יעד, ואחר כך הפך להיות עובדה של הנתבעת. האם הייתה רציפות בעבודתו של המנוח? לענין זה נקבע בס' 1 (א) לחוק פיצויי פיטורין: "מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורין. "עונה" לענין חוק זה - שלושה חודשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום". המנוח עבד במשרדי הנתבעת גם כעובד טל יעד, ומכאן - שעבד "באותו מקום עבודה" מבחינה פיזית ובהקשר התעשייתי שלו. 21. לענין זכויות במשפט העבודה המגן, ופיצויי פיטורים בכלל זה, "יש לראות את 'המפעל' את 'מקום העבודה', לא רק בנושא של 'בעלות' אלא גם כנשוא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכח עבודה באותו 'מפעל'" (דב"ע מב/132 - 3 "להבים" עבודות שרברבות בע"מ נ' משה פרנסה פד"ע יד' 264; דב"ע שן/67 - 3 יעל נוסבאום נ' עירית גבעתיים פד"ע יב' 194; ע"א 415/90 חיים מזרחי נ' יהודה פלפלי עו"ד, הנאמן על נכסי אריה שטנלדר - פושט רגל פ"ד מו(4) 601; דב"ע מא/127 - 3 נפתלי ווהל נ' אבשלום אנצלביץ פד"ע יג' 248; דב"ע מג/84 - 3 הרצל חלפון נ' ארגיל בע"מ פד"ע טו 34; דב"ע נד/1 - 4 ההסתדרות הכללית נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ פד"ע כט 601)". מאחר שהמנוח עבד פיזית באותו מקום עבודה, והמשיך לעבוד שם גם כאשר "נתחלפו מעבידיו", אשר כאמור לעיל היו קשורים באותו אשכול חברות, ולא הוכח כי ניתנו לו זכויותיו עם חילופי המעבידים, הרי נשמרה רציפות עבודתו באותו מקום עבודה, כלומר -אצל הנתבעת. הפסיקה קובעת כי הנושא בזכויות העובד עם סיום עבודתו הוא המעביד האחרון. לפיכך אני קובעת כי זכויותיו של המנוח אצל הנתבעת תחילתן ביולי 83', והן כוללות גם את תקופת עבודתו בחברת טל יעד. 22. הנתבעת טענה כי המנוח פעל בחוסר תום לב כאשר הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי להכיר בו כעובד לאחר סיום יחסי העבודה, בעוד שהוא - כמשפטן יכול היה לדעת את מהות מעמדו לאשורו, והבין את מהות ההסכמים עליהם חתם. 23. כבר נפסק בדב"ע נד/77 - 3 פנינה רוטנברג נ' תדיראן, פד"ע כז' 454 כי "ניתן לאמר כי מאחר ומעמדו של אדם כ'עובד' נקבע על פי כללי המשפט, הרי שעמידה של מועסק על קביעת מעמדו כ'עובד', היא כעמידה על זכות חוזית אשר אין לראות בה חוסר תום לב (ראה דב"ע נג/13 - 4 חברת תרכובות ברום בע"מ - ההסתדרות הכללית, פד"ע כו' 179, 190)". על כך חזר והוסיף כב' בית הדין הארצי בדב"ע נה/145 - 3 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' יעקב בוכריס (פורסם ב"עבודה ועוד", עבודה ארצי כרך ל' (2) 67: "אך עשויים להיות מקרים בודדים, ולו נדירים ביותר, בהם ברי לחלוטין, כי המועסק היה מודע להסכם שעשה והעדיף אותו על פני חוזה עבודה. יתכנו מקרים נדירים בהם עובד ויתר במודע ומתוך אינטרס מובהק שלו על זכויות קוגנטיות. מקרים כאלה עשויים להביא לכך שכאשר יבקש, עם ניתוק היחסים, להסתמך על היותו בסטטוס של עובד או, בבואו, עם ניתוק היחסים, לתבוע זכויות סוציאליות נוספות על השכר "הכולל" שקיבל, וזאת בחוסר תום לב משווע, יגבר חוסר תום ליבו של העובד על דרישת הקוגנטיות או הסטטוס, הנובעת ממנה. ניתן היה לראות בכך השתק הבטחה, כפי שמציינת פרופ' נילי כהן, אך ניתן גם לבחון זאת על פי כללי תום הלב הקבועים בחוק. ברי שבחינת תום ללבו של העובד תעשה על פי קנה מידה אובייקטיבי. זאת ועוד. נראה לי, שאם יתברר שהעובד בעל ההסכם האישי קיבל יותר כסף מעובד במעמדו ודרגתו אין מניעה לחייב אותו עובד בהשבת ההפרש. עובד כזה התעשר שלא כדין ועל כן יש להשיב את מצבו לקדמותו כפי שהיה אילו קיבל משכורת של עובד. כמו כן מוסמך בית הדין במקרים כגון דא להפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, אם ראה שמן הצדק לעשות כן. סעיף זה מחיל את סעיף 21 הדן בהשבה כאשר חוזה בטל". 24. עם זאת, קבע פסק הדין של בוכריס הנ"ל מפי כב' השופטת ברק, כי אדם אינו יכול לוותר על זכויות מכח חוק קוגנטי, ולהתנות על חוקי המגן אלא אם יוכח כי חוסר תום ליבו עלה לדרגה נדירה אשר במקרה קיצוני תגבר על החוקים הקוגנטיים. תנאי זה לא נתקיים במקרה דנן. אמנם, איני מקבלת את טענת המנוח כי אולץ בכפייה לחתום על ההסכמים, אך יש להביא בחשבון כי המנוח לא היה בקיא בשפה העברית ובחוקי המדינה, ועובדת היותו משפטן אינה מעידה על חוסר תום לב בעת חתימת ההסכמים. 25. זאת ועוד - מהעדויות עולה כי המנוח סבר גם במהלך תקופת עבודתו כי הוא שכיר, ואף נוהלה בענין מעמדו תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי אשר קבע כי מעמדו של המנוח הוא מעמד של שכיר לצורך גביית דמי ביטוח וזאת בתוך תקופת עבודתו של המנוח בנתבעת. כך או כך, כבר קבענו לעיל כי עמידה של מועסק על קביעת מעמדו כעובד היא כעמידה על זכות חוזית, ואין לראות בהגשת תביעה להגדרת מעמדו, לאחר סיום יחסי העבודה משום חוסר תום לב. 26. ובאשר לזכות ההשבה הנטענת בתביעה שכנגד, לפי זכאית הנתבעת להשבת כל הסכומים ששולמו למנוח - לטענתה, ביתר - עקב חוזה העבודה כיועץ שנערך עמו. לענין זה נדרשה הפסיקה רבות. זכות ההשבה נדונה בדב"ע נו/128 - 3 ד"ר בנימין גדרון נ' מדינת ישראל, דב"ע שן/160 - 3 ראובן מימון נ' מתכת סדום בע"מ פד"ע כג' עמ' 154, דב"ע נב/99 - 3 עמי יפרח נ' פרזות, דב"ע נד/85 - 3 יעקב גולדפרב ואח' נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ פד"ע כז' 287, וסוכמה בפסק הדין של פנינה רוטנברג שנזכר לעיל. 27. התנאים המאפשרים השבת שכר כאשר מועסק אדם כעצמאי בתנאי שכר גבוהים וטובים יותר מאלה של עובד המקביל לו בתפקידו ובדרגתו הם: א. כאשר יש בהסכם הקבלני עם העובד הוראה מפורשת או משתמעת בדבר אלטרנטיבה למקרה שיקבע מעמדו כ"עובד", דהיינו - הסדר מוסכם וקבוע מראש בין הצדדים בדבר שכר חליפי. ב. כאשר יש בהסכם הקיבוצי החל על יחסי העבודה בין הצדדים סייג או הגבלה בענין חתימה על חוזים אישיים, דהיינו - כאשר ההסכם הקיבוצי אינו מתיר חתימת חוזים אישיים עם העובדים. ג. כאשר ברור מתוך ההסכם, כי ברקע ההסכמה בין הצדדים, עמדו רכיבי השכר באופן שהצדדים היו מסכימים על שכר אחר אילו עמדו על כך שמעמדו של המועסק הוא מעמד של "עובד". 28. במקרה דנן לא הוכח כי בהסכם הקבלני בין המנוח לנתבעת היה סעיף ובו קביעה מה יקרה אם יקבע מעמדו כ"עובד", ולא נקבע כי מעמדו יהיה אז כשל עובד אחר בדרגתו או בתפקידו. גם לא הוכח כי ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על עובדי תדיראן, אוסר קיום חוזים אישיים המיטיבים עם עובד כלשהו מעבר לתנאים הנקובים בהסכם הקיבוצי. הנתבעת לא הוכיחה כי הצדדים הביאו בחשבון את הרכיבים שהיו עשויים להשתלם למנוח אילו נתקבל לעבוד כעובד החברה. 29. מקרה זה דומה למקרה של פנינה רוטנברג שעבדה אף היא בתדיראן, וכן הוא דומה למקרהו של ראובן מימון הנ"ל, שם נקבע כי לא הוכח שהצדדים היו ערים לרכיבי השכר המגיעים לעובד בעת חתימת ההסכם ועל כן שימש שכרו הקבלני הכולל הגבוה, כבסיס לתשלום פיצויי פיטורים ופדיון חופשה. 30. אשר על כן - אני קובעת כי אין לנתבעת זכות השבה וכי הבסיס לחישוב גמוליו של המנוח הוא שכרו הקבלני הגבוה על פי הסכם העבודה בין הצדדים. התביעה שכנגד באשר לזכות ההשבה - נדחית. 31. באשר לתביעה לפיצויי פיטורין - אין חולק על כך כי הנתבעת הפסיקה את עבודתו של המנוח, ולפיכך - פוטר על ידה. ס' 50 להסכם הקיבוצי, הדן בפיצוי פיטורים לעובדי הנתבעת קובע: "א. זכאותו של העובד לפיצויים ושיעורם ייקבע לפי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. ב. כל עובדי החברה אשר בעת הפסקת עבודתם יהיו זכאים לפיצויי פיטורים עפ"י חוק פיצויי פיטורים, יחושבו להם הפיצויים עפ"י משכורת חודש אחרון כפול שנות עבודתם, החל מתחילת עבודתם בחברה". 32. הנטל מוטל על התובעת להוכיח את שכרו האחרון של המנוח המשמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורין. בפנינו הוגשו מסמכים רבים שאינם משקפים את כל התשלומים שקיבל המנוח. ריכוזי השעות אינם תואמים זה לזה, והחשבונית האחרונה שהוגשה לבית הדין היא בגין עבודה לחודש נובמבר 90'. ראיה זו היא הראיה היחידה לשכר עבודה של חודש מלא בו עבד המנוח לפני שחלה. על פי אותה חשבונית היה שכרו של המנוח בסך 2,899.56 ש"ח לחודש. מאחר שהמנוח עבד 7.81 שנים אצל הנתבעת, זכאית התובעת לפיצויי פיטורין בסך של 22,616 ש"ח. 33. בעקבות פיטוריו, תבע המנוח תשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת. בדב"ע נג/40 - 3 חברת איסטרוניקס בע"מ נ' הדה גרפונקל, פד"ע כה', 456 נקבע, כי חובת מתן הודעה מוקדמת במקרה של פיטורים או התפטרות אינה נובעת מן החוק, אלא מעוגנת מזה שנים בהסכמים קיבוציי, והפכה לנוהג שאין מהרהרים אחריו. בדב"ע מא/78 - 3 אמנון ברזילי נ' אלבני ישראל פרייט בע"מ, פד"ע יג' 21 נאמר, כי מעביד המפטר עובד על אתר, חייב לפצותו בתשלום תמורת הודעה מוקדמת באורך הזמן שנקבע להודעה בהסכם קיבוצי או בהסכם אישי, וזאת מאחר שרואים באי מתן ההודעה, הפרת חובה העולה מיחסים חוזיים. בדב"ע נו/9 - 3 נצחונה פומרנץ נ' נשיונל מוד בע"מ, פד"ע כט' 653 נאמר, כי גובה הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפיטורים, הוא השכר המגיע בגין התקופה עבורה לא ניתנה ההודעה, ללא תנאים נלווים. 34. ס' 47 להסכם הקיבוצי הדן בפיטורים, קובע: "ב.1 פיטורים רגילים של עובדים לאחר תקופת הנסיון אפשריים מסיבה מספקת מוסכמת בין ההנהלה לבין ועד העובדים וההסתדרות ובהודעה מוקדמת של חודש, לעובד בעל ותק של עד 5 שנים בחברה, ושל חודשיים לעובד בעל ותק של למעלה מ- 5 שנים בחברה". לפיכך, זכאי המנוח לדמי הודעה מוקדמת בת חודשיים בגובה המשכורת האחרונה עליה הובאה חשבונית לבית הדין, בסך של 5,799.12 ש"ח. 35. באשר לפיצויים בגין פיטורים שלא בתום לב ובניגוד לנוהל הקבוע בהסכם הקיבוצי - טענת המנוח הייתה, כי הוא זכאי לפיצויים בשל פיטוריו שנעשו בניגוד לאמור בהסכם הקיבוצי, אשר סעיף 47 להסכם הדן בנהלי הפיטורים, בס' א' קטן אף מציין: "יש למנוע כל שרירות לב ביחס לפיטורי עובדים". 36. מהפקס שנשלח למנוח ביום 17.4.91 מאת הנתבעת, ואשר מהווה את הודעת הפיטורים עולה, כי פיטוריו נעשו בשל העובדה כי המנוח באותה עת היה חולה ולכן לא יכול היה לעבוד. גם המנוח בכתב תביעתו - ס' 13 א', מציין כי הוא חלה ובעקבות מחלתו נאלץ לעבוד מחצית מהזמן שהיה צריך, ואף בסעיף קטן ב' מציין, כי החל מינואר 91' כלל לא עבד עקב מצבו. 37. הנתבעת לא טענה בסיכומיה בנושא זה, אך יש לזכור, כי בזמן הפיטורים סברה הנתבעת כי מערכת היחסים שלה עם המנוח היא - של מעסיק וקבלן עצמאי, וכי פעולתה לא מהווה פיטורים אלא הפסקת העסקה, בעקבות אי יכולתו לתת לה שירות כפי שעשה קודם לכן. בנוסף לכך, יש להביא בחשבון כי המנוח הפסיק לעבוד בפועל עוד בינואר 91, אך הנתבעת לא מיהרה להפסיק העסקתו, אלא המתינה 4 חודשים בתקווה כי המצב ישתפר. רק לאחר שראתה כי המצב מחמיר, הודיעה למנוח על הפסקת העסקתו. אני קובעת איפוא כי המנוח לא פוטר בחוסר תום לב ובשרירות, ועל כן אין התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרת ההסכם הקיבוצי. 38. ובאשר לתביעה לדמי הבראה - כב' השופט לובוצקי בספרו "חוזה עבודה וזכויות העובד" בעמ' 261 כותב: "הזכות לדמי הבראה הוא זכות נלווית לעבודה, ומקורה בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעבדי בהוצאות הבראה ונופש. בהיותה "נלווית" לעבודה פסקו בעבר בתי הדין לעבודה, כי היא אינה קיימת לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד. אולם בצו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה (להלן גם: 'צו ההרחבה הכללי') (ילקוט פרסומים 3928, התשנ"ב 140), שתוקפו מיום 10.10.91 נקבע במפורש, ש"עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד - מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו". 39. באשר לפדיון הבראה - כבר נפסק כי לא ניתן לתבוע פדיון דמי הבראה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד (ראה דיון שנ/73 - 0 זדה נ' לור פד"ע כא' עמ' 475). בהסכם הקיבוצי לא מצאתי כל הוראה המאפשרת קבלת פדיון דמי הבראה לאחר סיום יחסי העבודה. מאחר שצו ההרחבה אשר קבע את זכות הפדיון חל על יחסי עבודה שנותקו לאחר אוקטובר 91', ואילו יחסי העבודה בין הצדדים נותקו באפריל 91' - אין המנוח זכאי לפדיון דמי הבראה. 40. לענין החופשה השנתית - כבר נפסק, כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בס' 26". (דב"ע לא/22 - 3 צ'ק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215). הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה למנוח ימי חופשה כלשהם, ועל כן זכאי המנוח לפדיון חופשה. 41. ס' 3 (א) לחוק חופשה שנתית קובע: "אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא: 1) בעד כל אחד מ- 4 השנים הראשונות - 14 יום. 2) בעד השנה החמישית - 16 יום. 3) בעד השנה השישית - 18 יום. 4) בעד השנה השביעית - 21 יום...". 5) בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום. 42. כבר נפסק רבות כי פדיון חופשה ניתן לגבי זכאות על פי החוק בלבד ואינו מתייחס לחופשה חוזית. התובעת תבעה פדיון חופשה לכל תקופת עבודתו של המנוח, מבלי להביא בחשבון כי התביעה לפדיון חופשה מתיישנת לאחר שלוש שנים. תביעת המנוח הוגשה ביום 9.12.91. לפיכך זכאי המנוח לפדיון החופשה בגין שלוש השנים שקדמו למועד הגשת התביעה בצירוף שנה נוספת על פי ס' 6 לחוק חופשה שנתית, ובסה"כ 4 שנים. מאחר שמדובר בשנה החמישית עד השנה השמינית לעבודתו, זכאי המנוח לפדיון בגין 77 ימי חופשה. 43. על פי ס' 10 לחוק חופשה שנתית סכום יום חופשה הוא לפי שכר יום עבודה. מאחר והמנוח עבד, כאמור, לפי הסכם של 100 שעות לחודש, נחשב את שכרו בהתאם לחודש האחרון בו התקבלה חשבונית על שכרו - כאמור, חודש נובמבר 90', בו קיבל שכר עבור 69 שעות כפול $18.05 לשעה, בסך 2,499.62 ש"ח (לפני מע"מ). באשר 2,005 ש"ח = 1 $. כלומר, 1 שעה = 36.2 ש"ח. ובהתאם לכך, לפי הקביעה כי המנוח עבד בממוצע 4.5 שעות ליום, שכרו היומי עמד על 169.2 ש"ח. מאחר שהמנוח היה זכאי לפדיון חופשה בגין 77 ימים (ל - 4 השנים האחרונות לעבודתו) הוא זכאי לסך של 13,078 ש"ח כפדיון חופשה. 44. באשר לדמי כביסה, ספרות מקצועית, ביטוח שן, בגדי עבודה ודמי חג - רכיבים אלה הינם זכויות נלוות, והזכויות לפדיונן בתום תקופת העבודה מותנה בהוראה מפורשת בחוק או בהסכם קיבוצי - דבר שלא הוכח במקרה דנן. לפיכך, לא זכאי המנוח לתשלום עבור הרכיבים הנ"ל. 45. באשר ל"משכורת 13" - כב' השופט לובוצקי בספרו הנ"ל, בעמ' 181 כותב: "לשאלה אלו מרכיבי שכר נכללים בשכר היסוד ומהווים חלק מהשכר הרגיל ואלו לא, ישנה חשיבות רבה לענין זכויות ממוניות של העובד, הנגזרות בדרך כלל משכרו הרגיל בלבד... הכינוי שבו מכנים רכיב שכר, אינו מעיד בהכרח על מהותו. המבחן לבירור מהות התוספת הוא המבחן הענייני. כך למשל, "משכורת 13" המשתלמת לעובד, תיראה כ"תוספת קבועה" וכחלק מהשכר היסודי על פי ההסכמה שמכוחה היא משולמת". לפי ס' 28 הסכם הקיבוצי הדן במשכורת 13 זכאי המנוח ל: 24 ימי עבודה בשנה הראשונה. 30 ימי עבודה בשנה השניה. 35 ימי עבודה בשנה השלישית והלאה. לפיכך זכאי המנוח סך הכל ל- 211.5 ימי עבודה, כ"משכורת 13". ולכן, זכאי לסכום של 34,453.35 ש"ח (לפי חישוב שכר עבודה יומי בהתאם לאמור לעיל). 46. באשר לדמי מחלה - המנוח תובע דמי מחלה בהתאם להסכם הקיבוצי על פיו הוא זכאי ל- 22 ימי מחלה לשנה כפול שנות עבודתו. ואולם, בדב"ע מא/5 - 4 רשות הנמלים בישראל נ' הועד הפועל של ההסתדרות, פד"ע יג', 233 נקבע, כי תשלום דמי המחלה מותנה בכך, שהעובד יציג "תעודת מחלה". כלומר, דמי המחלה משתלמים רק במקרה של מחלה, ואין אפשרות לקבל תשלום עבור ימי מחלה שלא נוצלו, רק עקב העובדה כי ישנה אפשרות לקבל תשלום עבור ימים אלה עקב העדרות העובד בשל מחלה. אין חולק כי היה המנוח אכן חולה במשך תקופה או תקופות מסויימות ואולם, הוא לא הציג כל מסמך רפואי, שלפיו היו צריכים להשתלם לו דמי המחלה לאותה תקופה, וכך גם לגבי שאר שנות עבודתו, לגביהן אין רישום של מחלתו. לפיכך, תביעת המנוח לתשלום דמי מחלה בצורה גורפת עבור כל שנות עבודתו, נדחית. 47. באשר להחזר הוצאות נסיעה - כב' השופט לובוצקי בספרו הנ"ל, בעמ' 249 כותב: "ככלל 'זכויות נלוות' אינן ניתנות לפדיון, לאחר שהסתיימו יחסי עובד ומעביד, אולם, יש להבחין בין זכויות נלוות, המגיעות לעובד אחת לתקופה ואינן מהוות החזר הוצאות שהוא הוציא בפועל, לבין זכות נלווית שיש לשלמה באופן שוטף, והיא מהווה החזר סכומי כסף, אשר הוצאו על ידי העובד בפועל. זכות כזו היא הזכות להחזר הוצאות נסיעה, ולכן היא ניתנה לפדיון גם לאחר שתמו יחסי העבודה, כפי שפסק כב' בית הדין הארצי לעבודה לאמור: "... דמי נסיעה - נמנה על הזכויות הנלוות שצריך שתשלמנה מדי חודש בחודשו, כהחזר תשלומי, ואשר הוצאו על ידי העובד בפועל, בתקופת עבודתו. שעד שמדובר ב"זכות נלווית" הצריכה להשתלם מדי חודש בחודשו ומהווה למעשה החזר הוצאות, קיימת זכות לפדיונה גם לאחר ניתוק יחסי העבודה" (דב"ע נא/134 - 3 יעקב סלוצקי נ' י.מ. טוקלי ובניו בע"מ, פד"ע כג' 293). התובעת לא הוכיחה כי למנוח היו הוצאות בגין נסיעות. כמו כן, לא הוכח מספר הימים בהם נסע המנוח לעבודתו וחישובי התביעה מבוססים על הערכות וממוצעים. חישוב התובעת מבוסס על כך שהמנוח עבד 93 חודשים, בעוד שגם מעדותו עולה כי בחודשים האחרונים לעבודתו היה חולה ולא הגיע למקום העבודה. בהעדר הוכחה - נדחית תביעה זו. 48. לענין חיוב בגין הפרשות המעביד ובגין מע"מ, וכן החזר דמי ביטוח לאומי - ראשית, על פי תעודת עובד ציבור של הגב' זמלמן דינה מהמוסד לביטוח לאומי עולה, כי הנתבעת אכן שילמה עבור המנוח את דמי הביטוח הלאומי, עד לתאריך נובמבר 88'. לגבי התאריכים הנותרים לא המציא המנוח כל ראיה, וכן גם באשר לשאר טענותיו לענין חובה הכספי של הנתבעת כלפיו. אין כל אפשרות לקבוע כי אכן שכרו של המנוח הופחת וכי נוכו משכרו הסכומים אותם צריכה היתה הנתבעת לשלם לביטוח הלאומי, ומה היה הסכום. ולבסוף, החישוב של המנוח בכתב תביעתו הינו חישוב לא מדויק לפי שכר ממוצע ולפי נתונים חסרים (כפי שאף כותב המנוח בס' 4 ג' לטענותיו). לפיכך - נדחית התביעה ברכיב זה. 49. לענין פנסיה מקיפה - לא הובא בפניי כל הסכם קיבוצי מיוחד אשר בו מוטלת על הנתבעת חובת הצטרפות לביטוח פנסיה מקיפה. ההסכם הקיבוצי המיוחד היחיד אשר הוגש הוא נספח א' לתביעה, בו אין כל הוראה לפיה זכאים עובדי הנתבעת לפנסיה מקיפה. המנוח לא הוכיח איפוא כי היה זכאי לביטוח פנסיה מקיפה במבטחים, וממילא לא הוכחו כל הנזקים שנטענו ברכיב זה. לפיכך, לא יהא זכאי לפיצויים אותם הוא תובע עקב מחלתו, במידה והיה מבוטח בפנסיה הנ"ל. 50. בנוסף תובעת הנתבעת סכום של כ- 3,000 דולר בגין הלוואה שקיבל התובע ולא החזיר. הראיה היחידה למתן הלוואה זו הינו דף בלתי פורמלי, בכת ידו של יחזקאל נחום (המצורף לתצהירו), בו נרשם כי ישנה יתרה לתשלום בסך 2,916 דולר. הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לכך שאכן נתנה למנוח הלוואה כלשהי, או מסמך חתום על ידי שני הצדדים בו מצויינת הלוואה זו ומתי ניתנה, ולפיכך לא יתקבל מסמך זה כראיה לתוכנו ולחובו של המנוח. התביעה שכנגד באשר להחזר ההלוואה - נדחית. 51. הנתבעת חייבת איפוא לשלם למנוח את הסכומים הבאים: א. סך של 22,616 ש"ח כפיצויי פיטורין. ב. סך של 5,799.12 ש"ח כתמורת הודעה מוקדמת. ג. סך של 13,078 ש"ח כפדיון ימי חופשה. ד. סך של 34,453.35 ש"ח כמשכורת 13. 52. מאחר שבין הצדדים הייתה מחלוקת של ממש באשר למעמדו של המנוח, אני מפחיתה את שיעור פיצויי ההלנה החלים על פיצויי הפיטורים לשיעור הפרשי הצמדה וריבית כחוק. על כל הסכומים הנקובים בסעיף 50 דלעיל יחולו איפוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.04.91 ועד ליום התשלום בפועל. 53. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ש"ח + מע"מ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה יישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. חובת המעביד