1. בפני בקשת הנתבע להורות על איסור הגשת תצהירים וראיות מטעם התובע, וזאת לאור העובדה שלמרות חלוף המועד שנקבע להגשת תצהירי עדות ראשית, לא הגיש התובע תצהיריו. הנתבע הפנה לתקנה 214 ט' (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד (להלן: "התקנות"). 2. התובע התנגד לבקשה וביקש ארכה של 10 ימים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו. לטענת התובע, הנתבע הטריד ואיים עליו בטלפון, בהודעות טקסט ובפייסבוק, ולפיכך, חשש להגיע לקריית שמונה למשרד בא כוחו, על מנת לחתום על תצהיר. לטענת התובע, הנתבע נהג בחוסר תום לב, עת מחד הפחיד את התובע ומנע בכך הגעתו לקריית שמונה ומאידך הגיש בקשה זו למנוע מהתובע להגיש תצהיריו. עוד הוסיף התובע כי הוא עובד כספר כלות ולפיכך לא יכול היה להיעדר מהעבודה האמורה על מנת לחתום על תצהיר התומך בתגובה זו, או לצורך הגשת בקשה להארכת מועד להגשת תצהיריו. התובע ביקש כי תצהיר תומך בתגובה מטעמו יוגש תוך 4 ימים. 3. בתשובה לתגובה זו, טען הנתבע כי דין התגובה להידחות על הסף, מאחר שלא צורף לה תצהיר כנדרש בתקנות. לגופם של דברים נטען, כי המדובר בטענות שקריות וכי העובדה שהתובע לא טרח להגיש תלונה במשטרה על איומים, או לפנות לבית המשפט בעניין ,מעידה כי אין בטענות אלו ממש. הנתבע הפנה לכך שהתובע אף לא טרח לצרף העתק מאותן הודעות טקסט שהזכיר. הנתבע הבהיר, כי כל "ההטרדה" הנטענת היתה הודעה על הגשת תלונה כנגד התובע למשטרה על זיוף ומרמה. הנתבע ציין, כי אינו מפעיל מערכת מעקב ובילוש ולכן אין הגיון בטענת התובע כי חשש להגיש לקריית שמונה, שהרי הנתבע אינו יכול לדעת מתי התובע מגיע לעיר. עוד הוסיף הנתבע וטען, כי במשך כל הזמן שחלף, יכול היה התובע לפנות לעו"ד בת"א על מנת להגיש תצהיר עדות ראשית במועד. הנתבע הוסיף כי גם הוא מפרנס ועסוק ובכל זאת התפנה להגיש תצהיריו במועד. הנתבע צירף תצהיר מטעמו בו הכחיש את האיומים וההטרדות הנטענות. דיון: 4. בהתאם לתקנה 214 ט (א) לתקנות נקבע, כי בתובענה בסדר דין מהיר, יגישו בעלי הדין תצהירי עדות ראשית תוך 45 ימים לאחר שהוגש כתב ההגנה האחרון, אלא אם כן, קבע בית המשפט מועד אחר להגשת התצהירים. בהתאם לקנה 214 ט (ג) לתקנות: "תצהיר עדות ראשית שלא הוגש במועד, לא יוגשו אלא ברשות בית המשפט. עד אשר לא הוגש תצהיר עדות ראשית שלו, לא יוכל להעיד, אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו". הנה כי כן, ככל שלא מוגש תצהיר עדות ראשית מטעם עד, לא יוכל אותו עד להעיד אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו. יחד עם זאת, לצורך הארכת מועד להגשת תצהיר, די ברשות בית המשפט ואין דרישה לטעמים מיוחדים. במקרה דנן, המועד להגשת התצהירים נקבע על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 7.12.11, לפיכך לצורך הארכת המועד להגשתם, אין כל דרישה בתקנות לטעמים מיוחדים ובהתאם לרישא של תקנה 214 ט' (ג), רשאי בית המשפט,לפי שיקול דעתו, ליתן רשות להגשתם באיחור. 5. לתגובת התובע שהינה למעשה נימוק לבקשה להארכת המועד להגשת תצהיריו, לא צורף תצהיר. צירוף התצהיר נועד להוכיח קיומן של הטענות אשר הועלו כטעם המצדיק את האיחור בהגשת התצהיר.יחד עם זאת,במקרה מסוג זה בו לא צורף תצהיר,ניתן להניח ,לכל היותר, כי האיחור לא היה מוצדק. אולם, כבר נקבע כי גם איחור לא מוצדק לא יביא בהכרח לסירוב לקבל תצהיר באיחור והדבר נתון בכל מקרה לשיקול דעת בית המשפט. וראה בעניין בר"ע (מחוזי ים) 406/08 מדינת ישראל נ. בנק אוצר החייל: "...לפיכך ככל שקיימת חובת צירוף תצהיר לבקשה כזו, הרי המחדל של אי צירוף התצהיר מאפשר להניח, לכל היותר, שהאיחוד לא היה מוצדק (מכל מקום ראו רע"א 7151/98 כץ נ' יצחקי (מיום 31.11.98) שם נאמר כי מי שביקש דחייה של מועד הגשת תצהיר עדות ראשית "לא חייב היה להגיש את בקשתו כשהיא נתמכת בתצהיר"). אולם איחור לא מוצדק בהגשת תצהיר עדות ראשית (ובכלל זה חוות דעת המומחה) עדיין אינו מוביל כדבר מובן מאליו לסירוב לקבל את התצהיר באיחור. אי קבלת התצהיר טומנת בחובה פגיעה חמורה בעד החפץ להגישו, שהרי התצהיר הוא הראיה שלו במשפט ובלעדי התצהיר נשללת מעמו האפשרות להוכיח את גרסתו. המשמעות הקשה שיש לאי קבלת התצהיר מחייבת לנהוג בגישת מידתית, המאזנת בין עוצמת הפגיעה הנובעת מסנקציה כזאת לבין עוצמת הפגיעה, ככל שנגרמה, לצד שכנגד התוצאה מהאיחור בהגשת התצהיר. על פי רוב, וכל עוד לא מדובר באיחור קיצוני או באיחור המלמד על זלזול מופגן בהליכי הדיון ובהוראות בית המשפט, תיטה הכף לעבר קבלת התצהיר באיחור, תוך אפשרות לפצות על נזקי הצד שכנגד באמצעות פסיקת הוצאות לטובתו. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 7151/98 (לעיל): אכן, בא כוח המבקש לא שעה למועד שנקבע על ידי בית המשפט להגשת תצהיר העדות, ואף הגיש את התצהיר במועד מאוחר במיוחד- ביום שנקבע לדיון בהוכחות. עם זאת, התוצאה של אי קבלת תצהירו של המבקש הינה חמורה, קרי, כי יינתן פסק דין בתובענה שהוגשה נגד המבקש ובתובענה שכנגד שהגיש בעצמו, על סמך ראיותיו של הצד השני בלבד. בעניין זה נאמר כבר לא אחת כי מטרתו של ההליך המשפטי היא לעשות צדק בין הצדדים על יסוד בירור העניינים השנויים במחלוקת ביניהם, ויש לאפשר, ככל הניתן, תיקון פגמים דיוניים המונעים בירור אמיתי של הסוגיה, כאשר הדבר אינו גורם עוול מהותי לצד השני. ראו והשוו ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(א); ר"ע 551/83 ברגר נ' ונטורה, פ"ד לח(1) 266; רע"א 1465/97 ברש נ' פרנקל (לא פורסם)" (הדגשה שלי ר.א) במקרה דנן לא צורף תצהיר לתגובה ואדגיש כי אין בנטען בה, גם אם היה נתמך בתצהיר, כדי להצדיק אי הגשת תצהירים במועד. ברי כי גם אם חשש התובע מלהגיע למשרד בא כוחו כדי לחתום על התצהיר, יכול היה להכין עימו טלפונית את התצהיר ולחתום עליו בפני עו"ד אחר הסמוך למקום עבודתו, או מגוריו. אין צורך להוסיף, כי גם הנימוק המתייחס לעיסוקו של התובע, אין בו כדי להצדיק את האיחור, והיה עליו להתפנות מעבודתו על מנת לנהל את ההליך המשפטי בו בחר לפתוח. 6. יחד עם זאת, וכמפורט לעיל, קבלת בקשה הנתבע תביא לסעד דרסטי שהינו למעשה מניעת אפשרות בירור התביעה ולסגירת דלתות בית המשפט בפני התובע. התנהלות התובע, אשר אמנם גובלת בזלזול בבית המשפט ובהוראותיו, יכולה להיתקן על ידי הטלת הוצאות ואין למנוע ממנו בירור התביעה. לאור כל האמור ומאחר שדיון ההוכחות נקבע רק ליום 7.3.12 אני מורה כי בתנאי ובכפוף לתשלום הוצאות הנתבע בסכום כולל של 1,500 ₪, אשר יופקדו בקופת בית המשפט עד ליום 25.2.12, תינתן לתובע ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו אשר יוגשו עד למועד זה. צירוף תצהירמסמכים