1. תביעות סותרות שהוגשו לפי סעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969 (להלן: "הפקודה") הם נושא המחלוקת שבפני. תביעה אחת הוגשה על ידי המנוח סלימאן מחמד סאלם אלעוקבי ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר התובעים הינם יורשיו- ילדיו ונכדיו, ומנגד תביעת המדינה ורשות הפיתוח. המקרקעין נשוא המחלוקת הם: גוש 400367 חלקה 1, המכונה "ערקיב 2" (ת.א. 7161/06); גוש 400371 חלקה 1, המכונה "ערקיב 6" (ת.א. 7275/06); גוש 400369 חלקה 1, המכונה "ערקיב 60" (ת.א. 7276/06); גוש 400526 חלקה 1, המכונה "שריעה 133" (ת.א 1114/07) וגוש 400527 חלקה 1, המכונה "שריעה 134" (ת.א 1115/07) (להלן: "המקרקעין" או "החלקות"). בתיק נוסף 5278/08, הנוגע לשריעה 132 הסכימו הצדדים כי יוגשו סיכומים במאוחד עם תיק 7161/06, כאשר פסה"ד ינתן על סמך חומר הראיות שהוגש בתיק, שעניינו הסכם ספציפי לרכישת המקרקעין ויתר הראיות שהוגשו בתיק 7161/06. כמו כן הוסכם כי שריעה 132 נמצאת בקרבת מקום לזחליקה, ועל כן ההתייחסות אליה תהיה כמו לחלקות המצויות בזחליקה 133 ו-134 (להלן: "המקרקעין"). טענות התובעים 2. המקרקעין נשוא המחלוקת הם מסוג "מירי", משום שהיו "מיושבות ומעובדות מזמן קדם על ידי תושביהן ומוקצות באורח מסורתי" (סעיף 5 לסיכומים), והיו בבעלות משפחות התובעים במשך מאות בשנים בין בירושה ובין בקניה. התובעים ומשפחתם התגוררו במקרקעין ועיבדו אותם במשך כל השנים, כשהם משלמים מיסים לשלטונות המתחלפים ונוהגים מנהג בעלים במקרקעין עד לסילוקם בכפיה על ידי הממשל הצבאי בשנת 1951, זאת מבלי שקיבלו הודעה על הפקעת המקרקעין. נסיונותיהם של בני משפחת התובעים לחזור למקרקעין לאחר ששה חודשים ממועד עזיבתם ובמהלך השנים שלאחר מכן, נתקלו בסירוב הרשויות. תביעות ההסדר, שהוגשו בשנת 1973, לא טופלו במשך שנים והועברו לבית המשפט רק בשנים 2006, 2007. הטענה כי מדובר במקרקעין מסוג "מוואת" באה לראשונה במסגרת תביעות המדינה לפקיד ההסדר. המדינה לא הוכיחה שהמקרקעין הם מוואת, אף כי הנטל מונח לפתחה. הנטל הוא נטל מוגבר בגין חוסר תום הלב של המדינה, שבמשך 33 שנה לא הביאה התביעות הסותרות לידי בירור בבית במשפט ובהתנהלותה גרמה לנזק ראייתי, שכן זקני השבט, שיכלו להעיד למצב החלקות במאה ה-19 הלכו לעולמם. 3. עד תחילת המאה ה-20 לא הוחל החוק העותמאני במקרקעין, והשלטונות העותמאנים ואחריהם והבריטים, ששלטו בארץ, נתנו אוטונומיה משפטית לבדואים, להכריע בזכויות המקרקעין על פי המשפט הבדואי. אין ראיות להחלת הדין העותמאני בנגב עד למאה ה-20 או להחלת פקודת קרקעות המוואת הבריטית בנגב, עד להחלת המשפט הישראלי, על כן יש לקבל את טענת התובעים כי החוק התקף בענייני קרקעות היה הדין הבדואי המסורתי, או לחילופין, יש לבחון את סיווג המקרקעין לפי הדין העותמאני לפי מצבם במאה ה-20 ולא קודם לכן, היינו לפי פקודת הקרקעות (מוואת) מ-1921 (להלן: "פקודת הקרקעות"). לחילופין נטען כי, מצב החלקות בשנת 1858 אינו מצביע על היותן מסוג "מוואת" אלא מסוג מירי, כיוון שקיים ישוב סמוך, וכן עיבוד החלקות באופן ספציפי. לא רק שהמדינה לא הוכיחה אחרת, נהפוך הוא, רכישת האדמות על ידי יהודים מבדואים מאשרת את הבעלות הבדואית ורישום הרכישות בטאבו המנדטורי מצביע על בעלות בדואית במקרקעין. 4. המסמכים שהוגשו ע"י התובעים מצביעים על זכויות קניניות כמו גם חוו"ד של פרופ' יפתחאל, המצביעה בבירור על התיישבות ועיבוד השטחים הבדואים בנגב באזור "אלערקיב", כפי שגם ניתן ללמוד מחוו"ד של שלמה בן יוסף, מפענח תצלומי האוויר, לפיו חלקות התביעה לשנת 1945 היו מעובדות. 5. יש לדחות טענת המדינה להפקעת המקרקעין מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) התשי"ג- 1953 (להלן: "חוק הרכישה"). צו ההפקעה ניתן על בסיס מוטעה שהאדמה היא מסוג מוואת. בהתברר שהנחה זו אינה נכונה, הצו בטל, שכן המקרקעין אינם מסוג "מוואת", ולא ניתן להתייחס אליהם כאל מקרקעין, שאינם שייכים לאיש, בהיותם שייכים לתובעים. גם לא בוצעה הפקעה בפועל משלא קוים סעיף 2 לחוק בדבר הוצאת תעודה חתומה על ידי השר, המעידה על הצורך בהפקעה ולפיה לא החזיקו התובעים במקרקעין ביום 1.4.1952 ושהמקרקעין שימשו או הוקצו בתוך התקופה שבין 14.5.48 ועד 1.4.52 לצרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או ביטחון ושהמקרקעין עדיין דרושים לצרכים אלה. הטענה כי התובעים לא החזיקו במקרקעין במועד האמור חסרת תום לב, משהתובעים סולקו מהמקרקעין בתואנות שווא. בנוסף, לא שימשו המקרקעין לצרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או ביטחון. יתרה מכך, המשיבה החכירה את המקרקעין לצרכי עיבוד לתקופות קצרות, לבדואים אחרים באזור. הפקעת המקרקעין התבססה על צידוק עתידי שלא התגשם ולכן בהתאם להלכה שנקבעה בבג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 662 התאיינה ההפקעה ויש להחזיר המקרקעין לתובעים. 6. באשר לשריעה 132 (ת.א. 5278/08) - גדר המחלוקת היא האם נרכשה ע"י אבי התובעים מסבו, שטחה של החלקה ומיקומה בשטח. נוכח הסכם הרכישה המקורי בצירוף מפה (מוצגים ת/1-ת/3) ועדותו של חסן (נורי) סלימאן אלעוקבי, שלא נסתרה ולא הופרכה, יש לקבוע כי התובעים הוכיחו רכישתה של החלקה על ידי אבות אבותיהם. עמדת המשיבה 7. ערב הרכישה היו המקרקעין מסוג "מוואת", בבעלות המדינה. חוק הקרקעות העותמאני משנת 1858 (להלן: "החוק העותמאני") והפסיקה קבעו שני תנאים מצטברים להגדרה של קרקע מסוג מוואת; ריחוק הקרקע מישוב והימצאותה במקום שומם, בלי שהוקצתה בעבר למאן דהוא, ובלי שהחזיק בה מישהו - שני תנאים שהתקיימו כאן. התובעים לא טענו ולא הוכיחו "החייאת מוואת" וגם לא הוכיחו כי המקרקעין הם מסוג "מירי", שהתקיימו לגביהם התנאים לרכישת בעלות. טענת העיבוד אינה רלוונטית למקרקעין מסוג מוואת. כמו כן, המקרקעין לא זוהו כנדרש ולא הוכח שהמסמכים, עליהם סומכים התובעים, אכן מתייחסים לחלקות שבמחלוקת, משאינם ברורים ואין קשר בינם לבין גודל החלקות וגבולותיהן, כמתואר בתזכירי התביעה. ההסכמים, עליהם סומכים התובעים, הם חסרי תוקף כלפי המדינה. מקור הזכויות לו טוענים התובעים פגום ומדובר בשרשרת זכויות שיסודה בהעברה חסרת תוקף כלפי הרשות. לא ניתן לטעון כי ההסכמים נערכו "כדין", כאשר לפי הדין הנוהג באותה עת, תנאי לתוקפה של עסקה במקרקעין היה רישומה בטאבו (חוק הטאבו 1858, פקודת העברת קרקעות משנת 1920). אין לקבל טענות התובעים לאי תחולת החוק העותמאני ולהחלת המנהג הבדואי. לו רצה הריבון לפטור אוכלוסיה כזו או אחרת מהכפיפות לחוק, צריך היה לעשות זאת באופן מפורש. בנוסף, בחלק מהמסמכים שהגישו התובעים (ת/13, ת/2) עולה כי גם הם סברו שקיימת חובת רישום בטאבו ואף ציינו חובה זו במפורש בהסכמים שערכו בינם לבין עצמם. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי חלה עליהם מערכת מנהגים אוטונומית שונה מהחוק הכללי. לענין נטל ההוכחה - אין מדובר בנטלים שווים משהמדינה אינה בעל דין רגיל, אלא המחוקק ראה בה בעלת הזכויות במקרקעין אלא אם יוכח אחרת. 8. טענת התובעים לנזק ראייתי אינה מבוססת וככל שנגרם להם נזק ראייתי הרי שיש ליחסו לרשלנותם הם, משהיה בידיהם לפעול, עובר להכרזה על הסדר מקרקעין בנגב, ולבקש רישום המקרקעין בתקופות המעבר, אולם התובעים ישבו בחיבוק ידיים עד לשנת 2005. בנוסף, התובעים לא הגישו ראיותיהם ורשימת עדיהם במסגרת תזכירי התביעה או לאחר מכן ולכן פטירת העדים אינה עילה לקבלת טענותיהם מקום בו מדובר במקרקעין מסוג מוואת, אשר אינם ניתנים לרכישה או לקבלת זכויות דרך חזקה ועיבוד. טענותיהם ההיסטוריות והעובדתיות של התובעים נסתרו בחוות דעתה של פרופ' קרק, כשהמומחה מטעם התובעים לא הצליח להוכיח אחרת. 9. סעיף 2 לחוק הרכישה קובע כי הנכס הנרכש הופך לקנין רשות הפיתוח ועובר לחזקתה, כשהוא נקי מכל שעבוד. המקרקעין הינם חלק מרכישה נרחבת שבוצעה מכח החוק בשנת 1954 ונרשמו בשם רשות הפיתוח בלשכת רישום המקרקעין. התעודה שהוצאה מכוח סעיף 2 לחוק הרכישה וקביעותיה הן חלוטות, ואין חשיבות מה היתה הנחת הרשות לגבי סוג המקרקעין בעת הוצאת התעודה. במתחמי המקרקעין הוקמו יישובים, מושבים, אזור תעשיה, שטחים חקלאיים ועוד. לפיכך, מומשה ההפקעה מעל ומעבר לסטנדרטים שהוצבו בפסיקה. 10. בת.א 5278/08, המקרקעין, המכונים שריעה 132, הינם מקרקעי מדינה מתוקף היותם "מוואת", אשר לא הוקצו לתובעים או לאחרים ולא נרשמו על שמם. שריעה 132 סמוכה לשריעה 133 ו-134, אליהן התייחסה פרופ' קרק בחוות דעתה, אשר בחנה גם את מצב המקרקעין הסמוכים אליהן ולכן חלים בתיק זה ממצאיה המבססים את הגדרת המקרקעין כ"מוואת". התובעים לא הוכיחו במידה הנדרשת את שרשרת הזכויות ביחס לחלקה, משלא הוכיחו כי למעבירי הזכויות הנטענים, מוחמד ובנו איברהים, היו זכויות כלשהן. לכן אין כל ערך להסכם המכר ת/1, מבלי שיוכח כי למוכרים היתה בעלות במקרקעין, וההסכם אינו מבסס, במידה הנדרשת, את הזיקה לחלקה. בנוסף, המקרקעין לא נרשמו בטאבו אף שהסכם המכר הטיל על הצדדים להסכם, חובה זו. דיון הפקעת המקרקעין מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג- 1953 11. תיק זה אינו התיק הראשון הנדון במסגרת הסדר מקרקעין, אלא שתיק זה סובך לאין ערוך, בטענות רבות שאינן רלוונטיות, תוך עתירה לשנות או לסטות מההלכות שנקבעו - בע.א. 518/61 צאלח בדראן ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד פד"י ט"ז (3) 1717 (להלן:"פס"ד בדראן") וכן ע"א 218/74 סלים עלי אגדיע אלהואשלה ואח' נ' מדינת ישראל פד"י ל"ח (3) 141, (להלן:"פס"ד אלהואשלה") - זאת לאור חוק יסוד כבוד האדם והפרשנות של חוקי היסוד ומכיון שההלכות "...שמקורן בטעות משפטית- הטעות נוגעת הן למישור הזמן והן לשאלת מהותו של 'ישוב'... השגגה נפלה משני טעמים מצטברים: אי ראיית התמונה הכוללת של דיני הקרקעות במשפט המנדטורי שאותו ירשה ישראל ומשום הפרשנות שניתנה לפקודת הקרקעות (מתות) 1921 שלא תאמה את השינויים הפרשניים החשובים המתלווים בהכרח לעובדת קליטת הדין הישן... הצורך בשינוי פרשני המלווה דינים הפוגעים בזכות הקניין ובכבוד האדם התעצם עוד לאחר המהפכה החוקתית והוא מורה, כשלעצמו, על שינוי ההלכה שקדמה לחוקי היסוד החדשים" (ס' 6 לסיכומי התובעים). המקרקעין הופקעו עוד בשנת 1954 על פי הוראות חוק הרכישה. סעיף 2 לחוק קובע כי נכס שנרכש על פי החוק: "יקום לקנין רשות הפיתוח ורואים אותו נקי מכל שעבוד ורשות הפיתוח רשאית להחזיק בו מיד". התובעים מודעים לכך כי תקיפת חוקיות צו ההפקעה אינה בסמכותו של בית משפט זה, וכי עליהם לפנות לבג"צ, על כן מוסיפים כי ביטולו של צו ההפקעה נדרש כעניין שבשגררה וככל שיקבע שבית משפט זה נעדר הוא סמכות, יפעלו בהתאם. התובעים טוענים לפגמים שנפלו בצו ההפקעה ושניים עיקריים המצדיקים ביטולו; האחד, כי די בהפקעה שניתנה על בסיס הנחה השגויה שהאדמה היא אדמת מוואת ומשכך "... מתחוור שהצו כהחלטה המינהלית, נשען על תשתית עובדתית מוטעה וחסרה", שכן השאלה ממי הופקעו המקרקעין היא קרדינלית וסקר שערכה הרשות לפיתוח מלמד כי המקרקעין היו מעובדים טרם ההפקעה ותיאור זה נמחק מתזכיר התביעה (סעיף 110 לסיכומים). הפסיקה דנה זה מכבר במשמעותו של חוק הרכישה באספקלריה של התקופה בה נחקק ובהסדר האמור בו. כך, בע"א 3535/04 ברכה דינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם; להלן: "פס"ד דינר") סקרה כב' הנשיאה, השופטת ד. ביניש, את הנושא באופן מקיף ביותר וקבעה: "חוק הרכישה הינו חוק שיש לראותו על רקע התקופה בה נחקק בשנותיה הראשונות של המדינה. אין ספק כי הוא חוק שמאפייניו ייחודיים ושונים מיתר דיני ההפקעה. החוק כרוך ושזור בכל מהותו באותם ימים ראשונים של המדינה, בהם נתפסו מקרקעין ללא עיגון בחוק, ובדיעבד רשאי היה שר האוצר על-פי החוק לקבוע כי היו דרושים ל"צרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או בטחון" אף ללא עיגון בחוק. על-פי אופיו הדרקוני ניתן לראות בחוק שנחקק באותם ימים מעין חקיקת חירום, שהסמכויות שהוענקו לפיה הוגבלו לתקופה של שנה אחת בלבד. החוק נתן בדיעבד תוקף לתפישת מקרקעין בידי רשויות המדינה בתקופה שבין יום הקמת המדינה ליום 1.4.1952.... סעיף 2(א) לחוק הרכישה קובע כי נכס המקרקעין המופקע יוקנה לרשות פיתוח מכוח תעודה עליה יחתום השר, שבה יעיד השר על כך שהתקיימו שלושה תנאים בנוגע לנכס: 1) ביום 1.4.52 הנכס לא היה בחזקת בעליו; 2) הנכס שימש או הוקצה לצרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או ביטחון בתוך התקופה שבין יום 14.5.48 ליום 1.4.52; 3) הנכס עודנו דרוש לאחד הצרכים האלה. באשר לכוחה הראייתי של התעודה שמוציא שר האוצר נקבע בפסיקה כי התעודה מהווה "עדות חותכת" לגבי העובדות המפורטות בה, ואין אפשרות מעשית לתקוף את חוקיותה (ראו: בג"צ 5/54 יונס נ' שר האוצר, פ"ד ח 314, 317; ע"א 816/81 גרה נ' רשות הפיתוח, פ"ד לט(1) 542, 547; ע"א 2275/92 בשר נ' רשות הפיתוח (לא פורסם)). יצוין, כי אף בפסיקה המסויגת מעט יותר באשר לאפשרות להשיג על חוקיות ההפקעה נקבע, כי גם אם נשאר כיום פתח לבדוק את חוקיותה של התעודה, הרי פתח זה הוא צר למדי (ראו: בג"צ 84/83 אל וכילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (4) 173, 180-179; ע"א 517/85 הממונה על ווקף הכנסייה המרוניטית נ' רשות הפיתוח, פ"ד מב(1) 696, 702-701). סעיף 2(ב) לחוק הרכישה מורה כי ניתן להוציא את התעודה הנזכרת תוך שנה בלבד מיום תחילת תוקפו של החוק, היינו החל מיום 20.3.53, וכי התעודה תפורסם ברשומות סמוך ככל האפשר ליום נתינתה... ההסדר הקבוע בחוק הרכישה להפקעת מקרקעין לטובת רשות הפיתוח נועד להשיג מטרה כפולה: מחד גיסא נועד להעניק תוקף חוקי בדיעבד לתפיסתם על ידי המדינה לצרכי פיתוח, התיישבות או ביטחון של מקרקעין שננטשו על ידי בעליהם בתקופה שלאחר קום המדינה, ומאידך גיסא נועד לקבוע מנגנון פיצוי לבעלי הקרקע שקרקעותיהם הופקעו... את אופיין החמור של הוראות חוק הרכישה ואת אי השימוש בהסדרי הפקעת המקרקעין הקבועים בפקודת הקרקעות ניתן להבין רק באספקלריה של הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של ראשית ימיה של המדינה; על רקע צרכי התקופה ובעת שקרקעות ננטשו על ידי בעליהן עקב אירועי המלחמה. נסיבות היסטוריות אלה הביאו לחקיקתו של חוק הרכישה שהוראותיו פוגעות פגיעה ניכרת בזכות הקניין, ואין ספק כי כיום חקיקה מעין זו לא היתה עומדת במבחן החוקתיות; חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 מבטאת את שינוי סדרי העדיפויות החברתיים, ובהם מתן משקל רב יותר לזכויות היסוד של הפרט אל מול האינטרסים של המדינה..." (ס' 6-7 לפסה"ד). להשפעה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו התייחס גם השופט דנציגר בע.א. 4067/07 מחמוד חליל אלפתאח ג'בארין נ' מדינת ישראל (להלן:פס"ד ג'בארין): "35. אכן, לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השפעה פרשנית על חוקי ההפקעה השונים, והדבר ניכר בפסיקתו של בית משפט זה. יחד עם זאת, כפי שצויין לעיל, חוק רכישת מקרקעים הוא חוק חריג, ויש לפרשו בעיקר על רקע התקופה שבו הוא נחקק, זו התקופה היחידה שבה למעשה התאפשרה פעולה על פיו (שכן תוקפו של החוק הוגבל לשנה אחת בלבד ובתום שנה מיום שנכנס לתוקפו לא ניתן היה להפקיע קרקעות מכוחו). ניתן לומר כי חוק רכישת מקרקעים הוא חוק ש"קפא על שמריו" ומשכך סבורני כי השפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עליו, ככל שקיימת, היא מינימאלית. ואכן, מחמת אופיו המיוחד של חוק רכישת מקרקעים, נפסק על ידי בית משפט זה כי ככל הנראה אין מקום להחיל את הלכת קרסיק - שעניינה ביטול הפקעה נוכח שינוי מטרת ההפקעה - על הפקעות מכח חוק רכישת מקרקעים (ראו: עניין סבית; עניין דינר). לאחר פסק דין דינר, אין מקום לבחון מחדש את פרשנות פס"ד בדראן ואלהואשלה, לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפגיעה בזכות הקניין, משנושא זה כבר נדון ונבחן בהרחבה מאותם אספקטים, להם טוענים התובעים. פס"ד דינר ניתן לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והותיר את הפסיקה שבענין אלהואשלה ובדראן בעינה, תוך התיחסות מפורשת לחוקי היסוד ואמירה ברורה שאת תוקפו של חוק הרכישה וישומו יש לבחון לאור הצרכים של התקופה בה נחקק. יש גם לזכור שמדובר בחוק שתוקפו היה שנה בלבד ועל כן הפרשנות היא לאור צרכי אותה תקופה ולא לאור השינויים שחלו במדינה, בחוקיה ובהלך הרוח במהלך השנים. כל ביקורת אשר תשמע היום בהקשר לחוק הרכישה, אינה רלבנטית מקום בו עומד חוק הרכישה כעובדה מוגמרת ומייצג תקופה בה היתה לגיטימציה חוקית להפקעות שכאלה. 12. המקרקעין הופקעו בהסתמך על חוק הרכישה והוצאו שתי תעודות הפקעה לפי סעיף 2 לחוק הרכישה, אשר פורסמו בילקוט הפרסומים מס' 355 מיום 13.6.1954 (נספחים 5א1 ו- 5ד1 למוצגי הנתבעת). תעודות ההפקעה כוללת את שלושת התנאים הנדרשים: 1. נכון ליום 1.4.52 לא היה הנכס בחזקת בעליו; 2. הנכס שימש או הוקצה לצרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או ביטחון בתקופה שבין יום 14.5.48 ליום 1.4.52; 3. הנכס עודנו דרוש לאחד מן הצרכים האמורים. התובעים תוקפים ההפקעה כעניין שבשגרה למרות חלוף השנים והשיהוי הרב בו לוקה טענתם זו, וטוענים כי לא התקיימו שלושת התנאים האמורים לאור המידע הבסיסי שנמסר בחסר - טרם החתימה על הצו - כיון שבתקופה הרלוונטית הם החזיקו במקרקעין ועיבדו אותם. לחילופין, טוענים הם כי גם המטרה הציבורית לה נועדו המקרקעין לא מומשה, על כן יש להחזיר המקרקעין לבעליו, כפי שנקבע בבג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל פד"י (נה) (2) עמ' 602,(להלן" פס"ד קרסיק"), כיון שהחלקות שהופקעו עמדו כשממה, לא עובדו ולא נבנה עליהם דבר. המדינה הפקיעה חלקות מעובדות ומיושבות לצרכי התיישבות או ביטחון אלא שהמטרה לא מומשה. בטענות התובעים אין ממש, שכן אין חשיבות מה חשבה הרשות בבואה להפקיע הקרקע, מה גם שלא הוכח מה היו מחשבות הרשות בהפעילה הסמכות. החשיבות היא האם התקיימו התנאים המפורטים בצו. מכוחו של חוק הרכישה הופקעו המקרקעין לטובת הנתבעת ורשות הפיתוח, ולתעודת הפקעה שהוצאה מכוחו ישנו ערך הוכחתי מוחלט אשר אינו מאפשר לערער על נכונות האמור בה כמעט לחלוטין. ענין זה נדון גם בבג"צ 8067/07 מחמוד ח'אלד כסאב סעאבנה נ' שר האוצר (לא פורסם): "במסגרת ההפקעה הוצאה, כנדרש לפי סעיף 2 לחוק הרכישה, תעודה חתומה על-ידי שר האוצר, שלפיה נתקיימו תנאי ההפקעה. תעודת שר האוצר הינה ראייה מכרעת לעובדות שנקבעו בה... ולא ניתן היום בחלוף למעלה מחמישים שנה, לחלוק על חוקיותה של ההפקעה" (ס' 4 לפסה"ד). כך גם נקבע על ידי כב' השופט דנציגר בפס"ד ג'בארין; "25. האם ניתן לתקוף בדיעבד תעודה שהוצאה לפי סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעים? על פי ההלכה שנקבעה בבית משפט זה, ערכה ההוכחתי של התעודה שהוציא שר האוצר מכח סמכותו שבחוק רכישת מקרקעים, הוא מוחלט, ולא ניתן לתקוף את האמור בה [ראו: ע"א 816/81 גרה נ' רשות הפיתוח, פ"ד לט (1) 542 (1985)... אף שהיו אמירות אגב בפסיקה שלפיהן במקרים חריגים ניתן יהיה להעמיד בפני בית המשפט את שאלת נכונותן של הקביעות העובדתיות שבתעודה לפי סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעים, הרי שבפועל הדבר לא נעשה מעולם, בין מחמת שיהוי כבד בהעלאת הטענות ובין משום שלא הובאו ראיות לעניין זה [ראו: ע"א 2275/92 בשר נ' רשות הפיתוח (לא פורסם, 22.7.1996)]. לפיכך, נפסק, כי עם הוצאת התעודה עוברת הבעלות במקרקעין "באופן אוטומטי" לרשות הפיתוח, ללא יכולת לערער על נכונות הקביעות העובדתיות שבתעודה. 26. משכך, אין למעשה מקום לדון בטענה שעניינה אי התקיימות התנאים הקבועים בתעודת ההפקעה שכן כפי שנקבע בפסיקה, הקביעות שבתעודה הינן חלוטות. גם אם קיים פתח צר לתקוף קביעות אלה, הרי שהמערערים לא הביאו ראיות כלשהן לסתור אותן ונוכח השנים הרבות שחלפו מאז ההפקעה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לערער על קביעות אלה". כך גם בעניינינו, לא הובאו ראיות לסתור, לפיכך לא הוכח שלא התקיימו התנאים הקבועים בתעודת ההפקעה, מה גם שקביעה זו אינה בסמכותו של בימ"ש זה, כפי שאכן ציינו התובעים. 13. גם בטענה כי יש ליישם את שנקבע בפס"ד קרסיק - כיון שהמטרה בגינה הופקעו המקרקעין אינה קיימת עוד, ודינה של ההפקעה להתבטל ווהתוצאה המתבקשת השבת המקרקעין לתובעים - אין ממש. בפס"ד דינר התייחסה כב' הנשיאה, השופטת ד. ביניש גם לסוגיה זו וקבעה: "חשוב לציין לעניין זה, כי פרשת קרסיק עסקה בהפקעה לפי פקודת הקרקעות ולא בהפקעה לפי חוק הרכישה. כאמור לעיל, הסדר ההפקעות הקבוע בחוק הרכישה הוא הסדר יחודי וחד פעמי בעל היגיון ומטרות משלו וספק אם ניתן להחיל לגביו את כל הכללים שנקבעו בנוגע להפקעות לפי פקודת הקרקעות, ובכלל זה את ההלכה שנקבעה בפרשת קרסיק... בהתחשב בתכליותיו של חוק הרכישה ובאופיין של הוראותיו מקובלת עלינו גישתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הזיקה שנותרה לבעל המקרקעין שמקרקעיו הופקעו מכוח חוק הרכישה פחותה היא בהשוואה למקרקעין שהופקעו בהתאם לפקודת הקרקעות, אם וככל שנותרה זיקה כזו בהתחשב בהעברת המקרקעין לרשות הפיתוח לפני שנים כה רבות. אחת האינדיקציות העיקריות לחולשתה של הזיקה הינה העדר האפשרות המעשית לתקוף את חוקיות ההפקעה נוכח מעמדה הראייתי של התעודה עליה חתום שר האוצר, כפי שהוסבר בפסקה 6 לעיל. זאת ועוד, בפרשת קרסיק לא נפלה הכרעה בשאלות שונות שעשויה הייתה להיות להן חשיבות לעניין שלפנינו, אילו סברנו כי יש להחיל את הלכת קרסיק אף על הפקעות לפי חוק הרכישה, ובהן שאלת תחולתה הרטרואקטיבית של ההלכה ושאלת "התיישנות" הזיקה של בעל המקרקעין לקרקע שהופקעה ממנו בחלוף הזמן..." (ס' 8 לפסה"ד). אין גם להחיל את הלכת קרסיק משלא הוכח שהמטרה בגינה הופקעו המקרקעין אינה קיימת עוד. נהפוך הוא, המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה בעינה - כעולה מתעודת עובד הציבור של חגי סלע, מתכנן מחוז הדרום במינהל מקרקעי ישראל (נספח 5ב למוצגי הנתבעת): בתעודת עובד הציבור מפורטות התכניות התכנוניות הרלבנטיות החלות על האזורים בהם מצויים המקרקעין וכן יעודי המקרקעין הכלולים בתכניות אלה. מהאמור בתעודה נלמד כי על המקרקעין, נשוא הבקשה, והסמוכים להם, הכלולים בתכניות, הוקמו ישובים, אזור תעשיה, שטחים חקלאיים ושטחי יעור, דרכים ושטחים למעבר קווי חשמל. לפיכך, ממשיכה להתקיים המטרה הציבורית של צרכי פיתוח חיוניים והתיישבותיים. עדותו של סלע מיום 7.7.10 לא נסתרה. גם מתצהירו של שלמה ציזר, אשר שימש כממונה פשרות ומפקח מטעם מינהל מקרקעי ישראל וכיום מנהל מחלקת הפיקוח מחוז דרום במינהל מקרקעי ישראל, עולה כי חלק מהמקרקעין משמשים לצרכי חקלאות, חלקם מיוערים וחלקם מיועדים ל"יער ייעור ושטחים פתוחים". מכל מקום, אין בסיס להחלת הלכת קרסיק, מקום בו חל חוק הרכישה, ועל כן אני דוחה טענה זו. 14. עוד טענה לתובעים, כי לא קיבלו הודעה על ההפקעה. בפסק דין דינר הנ"ל נקבע כי "... בחוק הרכישה לא מצויה כל דרישה למשלוח הודעה אודות ההפקעה לבעלי הקרקע, וזאת בניגוד לחובה המוטלת על המדינה מכוח סעיף 5 לפקודת הקרקעות... מנגנון ההפקעה הקבוע בחוק הרכישה הינו מנגנון יחודי שהיה בעל תכליות משלו ואיננו חלק מדיני ההפקעה ה"רגילים"... אף אילו היתה מוטלת חובת הודעה אישית לבעלי המקרקעין אודות ההפקעה, הרי אי משלוח ההודעה לא היה מביא לבטלות ההפקעה, שכן ההודעה לבעלים הינה אקט דקלרטיבי גריסא ולא אקט קונסטיטוטיבי" (ס' 11 לפס"ד דינר). המסקנה, איפוא, כי ההפקעה נעשתה כדין ויש לדחות תסקיר התביעה של התובעים. זכויות התובעים במקרקעין 15. לאור הקביעה בפס"ד ג'בארין - יש להכריע בזכויות התובעים במקרקעין ואין בהכרעה בתקפו של צו ההפקעה כדי לייתר הדיון בזכויותיהם. התובעים, אמנם, אינם זכאים להעברת המקרקעין לידיהם, אך יש להכריע בזכויותיהם, ככל שאלה קיימות, לגבי שאלת הפיצוי. אקדים את המאוחר ואומר, שהמדינה, אף כי סבורה שהתובעים אינם זכאים לפיצוי, היתה מוכנה לנהל מו"מ עימם, וחבל שמו"מ זה לא הבשיל לכדי הסדר. סיווגם של המקרקעין 16. חוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") אשר נכנס לתוקף ביום - 1.1.1970, קבע הוראות מעבר לזכויות שקדמו למועד כניסתו, ואלה הן הרלוונטיות לעניינינו: סעיף 152: "סיווג המקרקעין לסוגים שונים שהיה קיים ערב תחילתו של חוק זה מכוח החקיקה העותמנית- בטל". החוק ביטל את חוק הקרקעות העותמאני ואת פקודת הקרקעות (מוואת) 1921, כפוף להוראות המעבר. סעיף 153: "מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מירי", הבעלות בהם תהיה בעלות מלאה בהתאם להוראות חוק זה". סעיף 155: "מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג 'מוואת' ירשמו על שם המדינה; אולם אם קיבל אדם שטר קנין של מקרקעין כאלה על פי סעיף 103 לחוק הקרקעות העותמני משנת 1274 להג'רה או על פי פקודת העברת קרקעות, זכאי הוא, או חליפו, לרישום המקרקעין על שמו". סעיף 156: "בהוראות סעיפים 153, 154 או 155 כדי לגרוע מזכויות שהיו קיימות ערב תחילתו של חוק זה במקרקעין האמורים בהם". החוק הרלוונטי לענינינו הוא חוק הקרקעות העותמאני משנת 1858 (להלן: "החוק העותמאני", שהוא המקור העיקרי לחוקי הרקעות בארץ עד לחקיקת חוק המקרקעין. הבחינה היא למצב העובדתי שהיה בשטח בפועל בשנת 1858. החוק העותמאני קבע חמישה סיווגים להגדרת המקרקעין בארץ ישראל באותה התקופה, כשהמחלוקת היא בין סיווג המקרקעין כ"מוואת", כטענת המדינה, לבין סיווגם כ"מירי", כעמדת התובעים. סעיף 6 לחוק העותמאני מגדיר מהי קרקע מסוג "מוואת": "קרקע מתה (מוואת) היא זו שאינה מוחזקת בידי איש ולא הוקצתה לשימוש הציבור ולא הונחלה לבני איזה כפר. לקרקע כזו נחשבת קרקע הרחוקה מן הכפר או מן העיר במידה כזו, שהקול הרם ביותר שמשמיע אדם מן המקום המיושב הקרוב ביותר, לא יישמע שם. ושיעורו של מרחק כזה הוא מייל וחצי או כדי הליכה במשך חצי שעה". סעיף 103 לחוק העותמאני קבע: "מקומות שוממים, שלא היו בחזקתו של שום אדם לפי שטר טאבו ולא הוקצו מזמן קדום לתושבי כפרים או ערים; ונמצאים אותם מקומות שוממים במרחק כזה מעיר או מכפר, שאין קולו הרם של אדם העומד בקצה הישוב נשמע בהם, כגון: הרי טרשים (טאשליק), שדות פרא (אוטלאק) וחורשות אלונים (פראנליק)- הן קרקעות מוואת. הנצרך יכול לפתחן לאדמת זריעה, ברשיון הפקיד, ללא תמורה- בתנאי שזכות הבעלות (הרקבה) תישאר למדינה, וכל הדינים החלים על קרקעות מעובדות יחולו גם על קרקעות ממין זה. אך אם קיבל מישהו, ברשיון הפקיד, מקום לשם פיתוחו באופן הנזכר והניחו ללא פיתוח במשך שלוש שנים, ללא הצדקה אמיתית, ימסרו המקום לאחר. אדם שפיתח והפך קרקעות כאלה לאדמה מעובדת, בלא נטילת רשות, יגבו ממנו את שווי הטאבו ויתנו לו שטר טאבו בזמן שיעבירו לו את הקרקע" (ד"ר א. בן שמש, "חוק הקרקעות במדינת ישראל", הוצאת מסדה תשי"ג- 1953, ע' 147). בפס"ד אלהואשלה נקבעו שני תנאים מצטברים לסיווג מקרקעין כמוואת: "א. ריחוק הקרקע מהיישוב, וכן ב. הימצאותה במקום שומם, בלי שהוקצתה בעבר למאן דהוא, ובלי שהחזיק בה מישהו" (עמ' 147 לפסה"ד). יש לבחון, איפוא, אם התקיימו שני התנאים הנ"ל בעינינו. ריחוק החלקות ממקום ישוב 17. התובעים טוענים כי השימוש בקרקע נעשה על ידי משפחת אלעוקבי בתחילת המאה ה-20 ואף קודם לכן. עוד לפני קום המדינה, היה באל עראקיב ישוב בדואי מפותח ובו בית ספר (ת/3), מבנים ואוהלים וכן עיבוד נרחב של המקרקעין. עדותו של נורי אלעוקבי (פר' 7.12.09 עמ' 16-15) כך גם העידו עדים נוספים שהתגוררו באל עראקיב סמוך לפני קום המדינה, שזכרו גם שגידלו שעורה, חיטה ועצים והיו להם מאגרי מים (פר' 7.6.09 ו- 26.10.10). עוד טוענים התובעים כי הוכח שבמאה ה-19, היו בקעות באר-שבע וצפון הנגב מאוכלסים בשבטים בדואיים, אשר עסקו אינטנסיבית פחות או יותר בחקלאות, כאשר חלק מהמחזור קבוע וחלקו עונתי, אבל מחזורי לפי מחזור הגידול. התובעים סומכים על חוות דעתו של המומחה מטעמם, פרופ' אורן יפתחאל, שהגיש שלוש חוות דעת. בחוות דעתו מיום 1.9.10 סבור כי "... גם אזורים שבטיים, כלומר כאלה בהם היו פזורים מקבצי מאהלים כאשר הקרקע אינה רשומה אצל הריבון, נחשבו כישובים" זאת סומך הוא על הגדרת "כפר" המצויה בפקודת הקרקעות (סידור זכויות הקנין) מ- 1928, שם נאמר ש"כפר כולל אדמות כפר המצויות בשטח עיריה או באזור שבטי או הגובלות באותם אזורים או כל חלק מאותן קרקעות ...'כולל גם' כל קרקעות כפרים הנמצאות בתוך ובצמוד לאזורים מוניציפאליים, אזורים שבטיים...אם כך גם אזורים שבטיים ..כאלה בהם היו פזורים מקבצי מאהלים כאשר הקרקע אינה רשומה אצל הריבון נחשבו כישובים. (ע' 8 לחווה"ד). לדעתו - "מקבצים אלה תיפקדו בהחלט ככפרים כלומר, כעוגן יישובי קבוע של קהילות קטנות שעסקו במגוון פרנסות... "(עמ' 10 לחווה"ד הנ"ל. ההדגשים במקור). מוסיף הוא שמתצלומי אויר משנת 1945 (נספח 10) רואים שבאותה תקופה נעשה "עיבוד אינטנסיבי המכסה את רובן של החלקות באל עראקיב" (עמ' 13 לחווה"ד). כעדות לקיומו של כפר פעיל במקום, מפנה לצילום אויר משנת 1949, בו ניתן לראות ארבעה מקבצי אהלים, כל אחד בין 10 ל - 30 אוהלים, בית קברות, בנין אבן, מחסן תבואות, סכר ובריכת מים גדולה, ומספר מבנים כמו דירים ואורוות (ע' 14 לחווה"ד). מכאן למד הוא על רציפות קיומו של הכפר, גם לאחר הקמת המדינה ומכאן גם המסקנה כי החלקות היו בחזקה, שימוש ובעלות של שייח' סלימאן מחמד אלעוקבי ז"ל ובנו עלי סלימאן מחמד אלעוקבי ז"ל - שהתובעים הן יורשיהם. עוד טוענים התובעים כי המסמכים שהוצגו תומכים בקיומו של ישוב, כך לדוגמא, הסכם השכרת הקרקע (ת/5) הסכם חלוקת הקרקעות בשנת 1930 (ת/10), הסכם מכר (ת/13), קבלות של "מס מעשר" ששילמו משפחות התובעים בין השנים 1922-1946, בתקופת המנדט הבריטי, המוכיח את עיבוד האדמות ולפי דו"ח זה, הכירו שלטונות המנדט הבריטי בזכויות הסב במקרקעין, כששמו מצויין תחת הפריט של הבעלים בחמש פעמים נפרדות בהתיחס לחמש חלקות שונות דו"ח מסמכים המעידים על עיבוד חקלאי (ת/17, ת/18), מהם ניתן ללמוד על שימוש בקרקע על ידי התובעים (נספח 6 לחוו"ד הראשונה של פרופ' יפתחאל). התובעים גם סומכים על חוו"ד של המודד, מר אבו פריחה, אשר הציג מפה מפורטת בה סומנו למעלה ממאה אתרים מהם ניתן ללמוד על התיישבות כמו בתים, סכרים, בארות ובורות מים. פרופ' יפתחאל סבור כי בניגוד לחוו"ד של פרופ' קרק, עיון בספרי המסע, עליהם סמכה מלמד כי הנגב, באזורי התביעה, היה מעובד. כך אדוארד רובינסון המתאר שבחודש מאי 1838, נראו שטחים נרחבים ובהם אנשים בעיצומו של קציר חיטה, כך הנוסע האנגלי ר.וו.סטיורט ראה ב-1854 בדואים משבט אל עזאזמה חורשים עם גמליהם ליד לקייה. המודד האנגלי, קלוד קונור הבחין בחודש אפריל 1875 בשטחים נרחבים חרושים בצפון מערב ועוד (ס' 30 לסיכומי התובעים). 18. המדינה סומכת על חוו"ד של פרופ' קרק, אשר בחנה המצב העובדתי נכון לשנת 1858 והגיעה למסקנה, על סמך תיעוד היסטורי ומפות מאותה תקופה, כי לא היה ישוב קבע בשטח התביעה וגם לא קרוב אליו, וכי התובעים לא הוכיחו קיומם של ישובים באזור, בהתיחס לתקופה העותמאנית לא הוגשו כל ראיות לתקופה הרלוונטית היא שנת 1858, אלא ספציפית לשנת 1945. 19. מטעם התובעים הוגשה חוות דעת של מומחה לפענוח תצלומי אויר, מר שלמה בן יוסף. חוות דעתו אינה מתייחסת רק למקרקעין שבמחלוקת אלא גם למקרקעין נוספים שאינם רלוונטים כיוון שכך התבקש לעשות (פר' 24.2.10 עמ' 13 - 18 ). הדבר נעשה בגלל שיקולים כלכליים של התובעים. אין זה ראוי ואין זה נכון להגיש לתיק זה, שממילא הינו מורכב, חוו"ד המתייחסת למקרקעין, שאינם רלוונטיים לתביעה. חוות הדעת סומכת על תצלומי אויר מינואר 1945. המומחה טען לקיומו של ישוב כפרי בדואי, אך התברר כי מדובר בפריסה דלילה המשתרעת על שטח של כ-30,000 דונם כשבשטח נמצאו בתים בודדים. הוא גם לא ערך השוואה למפות המנדטוריות מהשנה הרלוונטית לתצ"א או שנים קודמות, וגם לא עשה התאמה במפות לגוש והחלקה (עמ' 5 לפרוטוקול). העד גם לא סימן כל נקודה אותה פירט בחוות דעתו אלא הסתפק באמירות כלליות. (עמ' 19 ש' 16-18). המומחה מאשר "שכך נראה בתצ"א אזור מחיה של נוודים" (עמ' 22 ש' 3-4), וכי המינוח "ישוב ערבי בדואי רצוף זה טביעות האצבעות של פרופ' יפתחאל... את החלק הזה זה משהו שהוא נתן. אם מעולם לא הייתי פוגש את פרופ' יפתחאל יכול להיות שהייתי כותב נוודים (נומדים) (עמ' 23 ש' 3-9). בניגוד לחוות דעתו של פרופ' יפתחאל הסבור שלמד מהתצ"א משנת 1945 על קיים עיבוד אינטנסיבי, המכסה את רובן של החלקות באל עראקיב, (עמ' 13 לחוות הדעת הראשונה), הרי בחקירתו של מר בן שלמה עולה תמונה שונה לחלוטין, של עיבוד חלקי ביותר וזאת בלשון המעטה. כך אחוז העיבוד בערקיב 6 הינו בשיעור של 21%, בערקיב 60 בשיעור של 5%, שם רק 3 דונם ניתנים לעיבוד, היתר זה ערוץ ואדי, ביתרונות בהם לא ניתן לקיים עיבוד כלל ואפילו לא מרעה. מוסיף כי 10% מאדמות ערקיב הם ביתרונות, בלתי ניתנים לשימוש. לגבי חלקה 6 מציין שמרבית השטח מופקע ע"י הצבא ויש עליו מוצבים. בערקיב 2, מלוא השטח מעובד (עמ' 26 - 27, 51). בנתונים אלה לא ברור לי כיצד ראה פרופ' יפתחאל עיבוד אינטנסיבי המכסה את רוב חלקות ערקיב - תמוה. המסקנה, היא כי לא הונחה תשתית ראייתית לעיבוד אינטנסיבי, גם לא בשנת 1945. 20. פרופ' קרק מצאה בחוות דעתה כי לפני שנת 1858 לא היו כל ישובי קבע בשטח התביעה, ולא קרוב אליו (חווה"ד מיום 30.1.10 עמ' 5), כאשר הישוב הקרוב ביותר, HUJ, (מכונה גם חירבת הוגה) מצוי בסמוך לעזה במרחק של 6.9 ק"מ מצפון לחלקות המחלוקת. ישוב הקבע הראשון הוא באר שבע אשר נוסדה בשנת 1900 והיתה במרחק של כ-11 ק"מ מדרום לחלקות ערקיב ובמרחק של כ-26.8 ק"מ מדרום-מזרח לחלקות השריעה (ע' 11 לחוו"ד א'). בנוסף, היו הישובים כאופח'ה ומוח'רקה, אשר הוקמו להערכתה בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20, מצויים במרחק העולה על מייל וחצי מחלקות השריעה, כאשר לפי מפות רישום הקרקע משנת 1893 תוכננו שני הכפרים במרחק של כ-2.6 ק"מ (כאופח'ה) ושל כ-3.6 ק"מ (מוח'רקה) מהחלקות (ע' 11-12 לחווה"ד ב'). מסקנה זו היא סומכת על מספר מקורות כמו מסמכים רשמיים,מפות היסטוריות, ספרי מסע ועל הסקר של הקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל, The Palestine Exploration Fund (PEF) שנערך בין השנים 1871 -1877, שהינו סקר מעמיק ויסודי שתוצאותיו פורסמו בשבעה כרכים ועשרים וששה גליונות של מפות. הסקר מתאר המצב הישובי והארכיאולוגי בכל אתר וסקר זה כלל את החלקות שבמחלוקת. הגליון המתייחס לאזור התביעה מראה שהשטח ברובו הינו שטח מרעה לבדואים וכמה אתרים עתיקים ולא מוזכר ישוב של קבע (עמ' 5 לחוות הדעת הראשונה). מוסיפה פרופ' קרק כי "אחד מראשי הסקר קלוד רנייה קונדר... איש חיל ההנדסה מהמלכותי הבריטי אף הוסיף בספרו על עבודת הסקר כי דהריה היא ישוב הקבע האחרון בחלקה הדרומי של הארץומעבר לו שטחי מרעה" (עמ' 6 לחווה"ד). מהצלבת המפה והסקר הכתוב, מסיקה פרופ' קרק כי לא היו ישובים בשטח התביעה בו נערך הסקר. סקר זה עולה בקנה אחד עם ספרי מסע שפורסמו באותה תקופה וגם לפיהם לא נמצאו ישובי קבע במקרקעין. 21. התובעים בסיכומיהם תוקפים את חוות דעתה של פרופ' קרק ומצביעים על כשלים בעדותה. כך טוענים הם שהמומחית לא כתבה את חוות הדעת בעצמה, אלא נעזרה בעוזרי מחקר ובאיש G.I.S, שעשה המדידות עבורה ולא העיד (פרו' 6.5 עמ' 10-11). הציטוטים מספרי המסע לא נבחרו על ידה אלא על ידי עוזר המחקר שגם כתב חלק מהטקסט, על כן חוות הדעת הינה בגדר עדות שמועה משנפגעה זכותם של התובעים לחקור חקירה נגדית מי שאחראי לממצאי חווה"ד. כמו כן נטען, כי פרופ' קרק באופן עקבי, השמיטה המקורות המזכירים עיבוד בדואי בנגב או את קיומו של שבט אלעוקבי (פר' 6.5.11 ו-13.5.11). מפות ה-PEF, אף כי נטען כי היו מדויקות הכילו שגיאות רבות. בנוסף, פרופ' קרק לא ערכה ביקור בשטח ולא ביצעה מחקר שדה וחוו"ד גיאוגרפית, המתייחסת לישובים לפני מאה וחמישים שנה, חייבת להתבסס על בחינה פיזית של הממצאים בשטח, שכן קיימים שם סימנים למכביר, כמו בתי קברות, חירבות, בתים עמודים, בארות וסכרים. עוד נטען כי הסקת מסקנות מתוך ספרי מסע של מטיילים וחוקרים מהמאה ה - 19, הינה בגדר עדות שמועה וספק אם היו מדויקים, משחוסר המהימנות של הנוסע הוא אינהרנטי לאופיה של קבוצת הנוסעים. המדובר בחוקרי מקרא, מסיונרים אורינטליסטים או נציגי מעצמות קולוניאליות ומרגלים שביקשו לשרת את אדוניהם (ס' 28 לסיכומים) והנוסעים עברו בקיץ, שעה שהשדות שוממים ועזובים ועל כן משנוסע זה אינו מזכיר חקלאות בנגב או קיומם של ישובים, לא ניתן ללמוד מכך על העדרו. 22. לא ברורה לי הטרוניה כלפי פרופ' קרק, הרי גם פרופ' יפתחאל סמך חוות דעתו על חוקרים או כותבי ספרי מסע שביקרו בארץ, וכי החוקרים עליהם סמך הוא, יותר מהימנים מאלה שפרופ' קרק בחרה להסתמך עליהם. היא לכל הפחות קראה את המקורות עליהם סמכה. גם הטענה שנעזרה בעוזרי מחקר לכתיבת חוות דעתה, אין בה פסול, כל עוד קראה את החומר שנאסף עבורה ע"י עוזרי המחקר ומצאה לשלבו בחוות דעתה. גם פרופ' יפתחאל נעזר בעוזרת מחקר לחיפוש חומר רלוונטי והוא אף אימץ את הערת השוליים שהופנה אליה על ידי עוזרת המחקר, אך לא טרח לקרוא את הטקסט עצמו שאז היה מגלה שהערת השוליים אינה ממצה את מלוא הטקסט והמסקנה שהסיק אינה מדויקת (פר' 8.3.10 עמ' 18-19). אם נאמץ את גישת התובעים, הרי שיש לפסול את שתי חוות הדעת של המומחים ומאחר ונטל הראיה על התובעים, המסקנה המתבקשת כבר עתה שהם לא הרימו הנטל. להבדיל מהתובעים, איני סבורה שקבלת עזרה מעוזרי מחקר יש בה כדי לפסול את חוות הדעת, כל עוד המומחה בודק ובוחן את מעשיהם של עוזרי המחקר, מאמץ אותם או דוחה, לפי הענין וחותם על חוות דעתו לאחר שבחן ושקל את החומר הרלוונטי וגם טרח וקרא אותו. גם הסיוע שקיבלה פרופ' קרק מאיש ה - G.I.S, אין בו כדי לפסול את חוות הדעת ולו סברו התובעים שהמדידות אינן מדויקות יכלו לבקש לזמנו לעדות או להגיש מדידות מטעמם או לכל הפחות המומחה מטעמם היה מתייחס למדידות אלה. בבחירה בין שתי חוות הדעת, עדיפה בעיני חוות דעת של פרופ' קרק. פרופ' קרק סמכה חוות דעתה על חוקרים שבאו לבצע עבודות מחקר. (פר' 6.5.11 עמ' 59 ואילך). הסקר שנערך על ידי אנשי חיל ההנדסה הבריטי, סקר ה- PEF, שסימן בשטח הממצאים ביסודיות של רמת העץ והבית הנודד, לא ציין ולא סימן כל התיישבות בהתייחס לשנים 1840 -1917. פרופ' קרק הבהירה בעדותה כי לפני שאנשי הקרן ערכו "המפות בשטח עצמו הם הכינו מפות טיוטה של הסקר, שבהם הם שירטטו כל ואדי, כל ישוב, כל עץ, כל בית ... הם היו מגיעים לאיזה אזור, מקימים שם מחנה והיו יוצאים לסקור את השטח... הם עברו ממש לפי תנאי שטח את כל השטח והם לא רק שירטטו את המפות אלא כפי שאמרתי היה להם את ... יומן שהם בו ציינו ממש כל דבר שהם בו נתקלו ואחר כך זה התפרסם בשבעה כרכים.. במאמר שלנו אנחנו ...פשוט נותנים שם פירוט מדויק לגבי מידת ההטיה הקטנה מאד של המפות האלה בהשוואה לאמצעים ולמפות של היום". (פר' 6.5.10 עמ' 82-83). בהמשך מציינת פרופ' קרק כי מהנדסי הקרן עברו ברב השטח וחרשו השטח לאורך ולרוחב (עמ' 85-86) והם היו בשטח כשבע שנים (פר' 13.5.12 עמ' 14). בהסתמך על הסקר מפרטת את המרחק של הישובים הקיימים משטח החלקות שבמחלוקת. (עמ' 88) ומציינת "אז אין ישובים במרחק של 1.5 מייל מחלקות התביעה. הישובים הקרובים ביותר - הודג' 6.7 ק"מ, עזה 16.2 ק"מ ..." (עמ' 89). המומחית גם השוויתה התוצאות "...עם עוד 12 חוקרים אחרים ומפות של 12 חוקרים אחרים... אני בדקתי את הדברים לאורך זמן. מ - 1840 עד 1917 והשוויתי גם טקסטים, גם תיאורים, גם מפות, כל האמצעים שהיו בידי כדי להשוות באמת ולראות לאורך זמן תהליך גם. לא רק ... מה שקורה בשטח בחתך רוחב בנקודת זמן מסוימת" (עמ' 91). המומחית סומכת, כאמור, על סקר של ה-PEF שערכו הבריטים כי "יש לי פה טבלה מפורטת מה היה בתחום כל החלקות הללו בשנים שונות שמתחילות מ-1840 ועד 1917 ובטבלה הזאת אני גם הכנתי את הטבלה לעצמי כדי לראות... ושם יש לי... האם מופיעים ישובים במרחק של 1.5 מהחלקות שתביעה. ישובי הקבע הקרובים ביותר מרוחקים במפה היסטורית מהחלקות שבתביעה. תיאור כתוב של הישובים המופיעים במפה ההיסטורית האם רשום איזה שבט בדואי מתגורר באזור. האם מופיעים אתרים ארכיאולוגיים או חורבות למשל, הסכר... היו סכרים גם בתקופה הנבטית ובתקופות אחרות. זה יכול להיות שזה סכר עתיק. אך גם לא נתקלתי בזה... יש בחירבות בית בודד עם באר וחורבה אבל היתר אני רואה ביתר המפות אין אין אין אין, אין גם חקלאות ואין שרידים ועד לעצם עד לסוף מלחמת העולם הראשונה" ( פר' 6.5.10 עמ' 40 ש' 7 עד עמ' 41 ש' 6). הטענה שהמומחית לא ביקרה בשטח אין בה ממש. ראשית המומחית ביקרה בשטח, אמנם לא לצורך הכנת חוות הדעת (פר' 6.5.10 עמ' 28, 30-33). מה גם שאיני רואה החשיבות הרבה בביקור בשטח כאשר מדברים על קיומיו של ישוב בשנת 1858. שנית, יאמר כי מירב הממצאים עליהם מצביעים התובעים מצויים מחוץ לתחום החלקות ולמעשה הדבר היחיד שיש בחלקה זה שרידי ביתו של שייח סולימאן אלעוקבי ובערקיב 2 יש גם סכר (עמ' 36 ש' 19 ועמ' 37 ש' 16). בסופו של יום מודים התובעים שהבית אינו מהתקופה העותמאנית אלא מהתקופה המנדטורית (עמ' 38 ש' 8). 23. חשתי חוסר נוחות בחקירתו הנגדית של פרופ' יפתחאל, כשהתברר שהוא סמך על מקורות וציטט אותם מבלי שטרח לקרוא בהם, אלא ציטט מתוך ציטוטים שהופיעו במקור אחר. התפתלויותיו של המומחה על דוכן העדים בעניין זה, לא רק שהשאירו תחושה לא נוחה, יותר נכון מביכה עבור המומחה למעמד אליו נקלע. המומחה צריך להיות לא רק אובייקטיבי, בהגשת חווה"ד, אלא עליו לפחות לקרוא את האסמכתאות אליהם הוא מפנה או שיאמר מיד ללא התחמקויות שסמך על מקורות משנה, תחת לעבור חקירה ארוכה ומביכה ובסופו של יום להודות בכך וכל המוסיף, גורע. די לשם כך לעיין בחקירתו הנגדית (פר' 11.2 עמ' 50-65 ופר' 8.3 עמ' 8-9) ולא ארחיב בעניין. התנהלות זו החלה, עם הגשת חוו"ד בחסר, תיקונה, מבלי שהובאו לידיעת בית המשפט התיקונים. בחווה"ד הראשונה של פרופ' יפתחאל נפלו מספר פגמים על כן הוגשה חווה"ד שניה, אלא שחוות הדעת השניה הוגשה כשהיא נושאת את תאריך חווה"ד הראשונה וניתן להבין שמדובר באותה חוו"ד ולא כך הדבר. התברר למעשה שבחוות הדעת השניה הוכנסו תיקונים מאוחרים, מבלי שהנתבעת ובית המשפט יופנו לכך, כשלחוות הדעת צורפו גם מסמכים נוספים שלא צורפו לחוות הדעת הראשונה. ניתן לתקן כל דבר, רק צריך להציג העובדות כהוויתן ולא שהדבר יתברר בעת חקירה נגדית. התנהלות זו לא בהכרח יש לזקוף לחובתו של המומחה אלא, אולי לחובתם של התובעים , אבל אין זו דרך ראויה להגשת חוות דעת. בעמוד 7 לחוות דעתו מגיע פרופ' יפתחאל למסקנה כי הבריטים נתנו "... גושפנקא לתפקודה של מערכת הקרקעית והיישובית הבדדווית, כפי שעולה למשל מדבריו של וינסטון צ'רצ'יל,.. בפגישה עם הנציב העליון הרברט סמואל ב-1923: 'מערכת הבעלויות בבאר שבע...כפי שנקבעה על ידי החוק המסורתי , מוכרת על ידי הממשל הבריטי' האסמכתא אליה מפנה המומחה היא: 1920-1923 McDonnell Law Reports of Palestine(ההדגשה במקור). בסופו של יום מסתבר כי אין קשר בין האסמכתא, ה- P.L.R והציטוט אליו מפנה המומחה, לבין הדברים שנאמרו ע"י צ'רצ'יל במקור, ואכן בדיון המשך אומר המומחה שהציטוט קיים אך בנוסח מעט שונה (פר' 8.3.10 עמ' 93). האבסורד הוא שהמומחה סמך על P.L.R, כשאפילו אינו יודע שהכוונה לפסקי דין. כשנחקר על כך הוא התפתל על דוכן העדים תוך נסיון להתחמק מתשובה בנסיון להסית התשובה למקום אחר. כשנאמר לו שמדובר בקובץ של פס"ד ונשאל אם מאשר זאת עונה המומחה "אתה מנסה להוביל אותי למקום שאני לא אלך אליו.." ובזו הרוח נמשך הדיאלוג (פר' 11.12.10 עמ' 11-22). כל אחד יכול לטעות, אבל במצב של טעות ניתן לומר זאת, במקום לנהל דיאלוג ארוך ומיותר שאינו מוסיף כבוד לאיש. מומחה, כשמו כן הוא, חייב לבחון הסוגיה בפן המקצועי, במיוחד כשמדובר בתקופה של לפני כ- 150 שנה. כך לדוגמא, כפי שכבר ציינתי, מסיק המומחה מתצ"א משנת 1945 על עיבוד אינטנסיבי, בעוד שבחקירת מפענח התצ"א עולה מסקנה שונה לחלוטין. לא רק זאת המומחה מאשר שהצבא הבריטי עשה שימוש באחת החלקות ולכן לא ניתן לעבד את החלקות. עובדה חשובה זו אף כי מצויה בידיעת המומחה לא מצאה ביטויה בחוות הדעת אלא רק בחקירתו הנגדית (פר' 8.3.12 עמ' 99) ובכל זאת מציין בחוות דעתו כי נעשה עיבוד אינטנסיבי בכל החלקות. תמוה גם שהמומחה לא מצא להתייחס וליתן דעתו לסקר ה - PEF, עליו סמכה פרופ' קרק, שהוא מהותי לדיון ומתייחס ספציפית גם לחלקות שבתביעה, ורק מציין בתגובה לחוו"ד של פרופ' קרק כי בתאורי הנוסעים נפלו סתירות, כיון שבסקר משנת 1880 שערך קונדר מתואר אזור ח'רבת זחליקה "כחורבות ..ערימות חצץ ואבנים ושרידים של צריפים עשויים בוץ ואבן", בעוד שמספר שנים לאחר מכן בשנת 1897, נוסע בשם מוסיל, שלן באזור מציין כי לא היה דבר בשטח (עמ' 4 לחווה"ד השלישית). לא מדובר במספר שנים אח"כ אלא בשבעה עשר שנים לפחות, שזו תקופת זמן ארוכה ובהחלט יכולים לחול שינויים בשטח. אך למהות הסקר, למפות ולחשיבותו, לא מצא המומחה להתייחס. לאור האמור לעיל העדפתי את חוות דעתה המפורטת והיסודית של פרופ' קרק, על פני זו של פרופ' יפתחאל . 24. גם המודד המוסמך שהובא כמומחה מטעם התובעים, מר עודה אבו פריחה, העיד כי לא מדד את החלקות ולא את הגבולות אלא "... אני מדדתי אתרים שסימנו לי אותם במחשב", אתרים אליהם הופנה ע"י נורי אלעוקבי (פר' 29.2.10 עמ' 56,59,75) ואין הוא יכול לומר באיזה גוש נמצא כל אתר כיון שלא בדק זאת (עמ' 57-58). כל האתרים שסימן הם מחוץ לגבולות של החלקות למעט אחד (עמ' 73 ש' 6-11). מאשר שאין זו מפה מצבית אלא מפה שמראה אתרים בלבד (עמ' 77 ש' 15-17 ועמ' 91). התוצאה מאופן מדידה זה שאין תמונה לאשר יש בשטח, שכן העד גם מאשר "... כל מה שמחוץ לתחום הרשת אז הוא לא ממוקם במקום הנכון ... במפה הזו לא ממוקם... (הכוונה שאינו ממוקם במקום הנכון במפה שהוגשה לביהמ"ש (עמ' 63-64). מוסיף העד ואומר שזה גם לא חלק מעבודתו. 25. פרופ' יפתחאל התייחס לחווה"ד של פרופ' קרק ולחומר עליו התבססה במסקנותיה, וסבר כי "קרק אינה מתייחסת לעובדה שרוב הנוסעים [הכוונה לנוסעים החוקרים אשר על תיאוריהם ורישומיהם התבססו, בחלק,ן חוות דעת שני המומחים ש.ד.] באו מצוידים בתפיסה מערבית לגבי צורתם ומרחביהם של ישובים... באזורים מהם באו ישובים היו מקבץ של בתי אבן או צריפים, הבנויים בצפיפות יחסית, ולהם גבול חיצוני ברור. אך המרחק הגיאוגרפי ההתיישבותי מראה שבתקופה זו היישובים באזורי סף המדבר היו אחרים כשהם כוללים בדרך כלל מקבצי אהלים המרוחקים יחסית אחד מהשני... אך אלה לא נראו כישובים בעיני הנוסעים המערביים, אשר לא היו מודעים מספיק לדפוסים המרחביים של חיי הקהילות הבדוויות... הבעיה אם כך לטעמי נעוצה בתפיסות ושיטות העבודה של הנוסעים עצמם, אשר לא הבינו את המרחב הבדווי ואת אורחות החיים של האוכלוסיה המקומית, אשר התארגנה במרחב לפי כלליה שלה..." (ע' 5 לחווה"ד של פרופ' יפתחאל ממרץ 2010). גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שאכן כך הדבר, עדיין לא הונחה התשתית הראייתית הדרושה שאכן היו קיימים ישובים באותה עת. גם המומחה מטעם התובעים שלמה בן יוסף, מפענח תצלומי האוויר, סבור שמדובר באוכלוסיה של נוודים והוא מתייחס לשנת 1945. הנסיון לשנות מתפיסה זו על ידי פרופ' יפתחאל במטרה להכניס התובעים למסגרת הפקודה העותמאנית לא צלח, כמו גם הדרכתו שמדובר בסמי נוודים, מגדיר אותם כסמי נוודים כיון שעיבדו הקרקע בחלק מהשנה. ישוב כשמו כן הוא, אין הוא ישוב לעת מצוא או ישוב בחלק מהשנה. גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שהבדואים נטשו הישוב בתקופה מסויימת של השנה כיוון שהיו זקוקים למרעה ולמחיה, והמקום בו התגוררו לא אפשר זאת, עדיין איננו נמצאים במסגרת הגדרתו של ישוב קבע. גם אם נקבל כעובדה כי בחלק מהזמן התובעים שהו בחלקות המחלוקת - וגם זה לא הוכח ונשאר בגדר תיאוריה של פרופ' יפתחאל, לפחות לגבי התקופה הרלוונטית - אזי לכל היותר הוכח שהתמקמו לחניה בתקופה מסויימת של השנה. אל לנו לשכוח שהתובעים טוענים לבעלות ב-19,000 דונם במרחבי הנגב (חווה"ד הראשונה של פרופ' יפתחאל עמ' 11), בעוד בן יוסף מדבר על מיעוט אתרים. התיזה המוצעת על ידי התובעים לראות בבדואים כסמי נוודים, שחוזרים במחזוריות לאותו מקום ועזיבת המקום על ידם, אינה נטישה, שכן מקורה בצרכי המחיה ותנאי מזג האוויר, עומדת בסתירה לקביעת בית המשפט העליון בפס"ד אלהואשלה. שם נקבע המועד הרלוונטי, להגדרת ישוב והוא קודם לשנת 1858 ונקבע גם כי מגורים זמניים ושהיה בחלק מהשנה, לכשעצמם, אינם יוצרים ישוב. 26. לא רק זאת, מציין כב' השופט חלימה בפס"ד אלהואשלה כי "מצבו של הנגב בשנת 1870 נחקר על ידי המלומד פלמרי... שעשה מסע באזור ועמד מקרוב על מצבו של הנגב. הוא מצא שממה, חורבות עתיקות ובדואים נוודים אשר לא עיבדו במיוחד את האדמה, לא חרשו אותה ובכלל לא עסקו בחקלאות. גם כשירדו גשמים והיתה צמחיה טבעית, השתמשו במים להשקאת העדרים, אך לא לצורך עיבוד חקלאי. אם נוסיף לכל זה את אופיים הנוודי של שבטי הבדואים והעובדה שהאזור הוא בדרך כלל צחיח מחוסר גשמים רוב ימות השנה, תישמע מסקנתה של הערכאה הראשונה מתאימה למציאת מצב האובייקטי המאפיין את המקום" (עמ' 149 פסקה ז' עד 150 פסקה א). גם על קביעה זו חולק פרופ' יפתחאל, וטוען שהבדואים לא נוודים אלא סמי נוודים, כאמור. מה המשמעות למעשה של סמי נוודים, הרי מעצם ההגדרה באה התשובה בין אם הם סמי נוודים או נוודים, הם לא חיו בישוב של קבע ובמקום אחד. לטעמו, אין חשיבות למיקום אלא למציאות בשטח. בפסק דין אלהואשלה נקבע כי הבדואים לא שהו במקום במהלך כל השנה, אלא בחלק ממנה ומכאן אין מדובר בישוב של קבע. פרופ' יפתחאל, מאשר שהבדואים לא שהו במהלך כל השנה במקום ישוב אחד ולכן בחר להגדירם כסמי נוודים, אך אין בכך לשנות המהות או התוכן והמהות היא שהבדואים לא שהו במקום אחד במהלך כל השנה ולכן המסקנה היא שלא היו קיימים ישובים של קבע ומגורים זמניים אינם יוצרים ישוב. התובעים עותרים לקביעת בית המשפט כי יש להגדיר כישוב גם "אתרי חניה עונתיים קבועים", כלומר לראות באורח חיים נוודי שדי להיות במקום מסויים חלק מהשנה כדי ליצור ישוב של קבע. שואלת אני עצמי איזה מהמקומות נגדיר כישובי קבע, האם המקומות בהם שהו בחודשי החורף או בחודשי הקיץ, או אולי בחודשי האביב, או אולי - כולם. נשאלת גם השאלה כיצד יכלו 144 איש בני שבט אלעוקבי (לפי מפקד 1922, כשחלקם ילדים, להחזיק ולעבד כ-19,000 דונם, כפי תמיהה שהעלתה פרופ' קרק, המומחית מטעם הנתבעת, תמיהה שלא ניתן לה מענה. המסקנה היא, איפוא, כי לא היה ישוב קבע בשטח המחלוקת ולא במרחק של מייל וחצי ממנו בתקופה הרלונטית. האם הוחזקו או הוקצו המקרקעין לתובעים 27. התנאי השני הוא החזקת הקרקע או הקצאתה למאן דהוא. בפס"ד אלהואשלה נקבע כי "... מקובל על כולנו, שלא כל קרקע המרוחקת מעל מייל וחצי מהישוב הקרוב, היא אדמת "מוואת". בכל מקרה יש הכרח וצורך להוכיח גם את התנאי ב'... דהיינו: יש להוכיח, שאותה קרקע נמצאת גם במקום שומם שלא הוחזקה על ידי מאן דהוא, וגם לא הוקצתה למישהו" (ע' 148 לפסה"ד, אל מול האות ז') - נבחן איפוא תנאי זה. בפס"ד אלהואשלה נקבעה מסקנה גורפת לפיה אזור הנגב, נמצא שומם ובלתי מעובד. על פי א. בן שמש בספרו חוקי הקרקעות במדינת ישראל, מסדה- 1953, משמעותו של תנאי זה היא: "שאינה בחזקתו של מישהו ושלא הוקצתה לציבור: שני תנאים אלה אופייניים לאדמת מוואת: 1) אינה בחזקתו של מישהו כאדמת מירי 2) לא הוקצה לציבור כאדמת מתרוכה" (ע' 38 למעלה; ההדגשות אינן במקור- ש.ד.; ר' גם פס"ד אלהואשלה בע' 149 אל מול האות ה). כפי שאפרט בהמשך, התובעים לא הוכיחו כי הקרקעות הוקצו להם או הוחזקו על ידם או כי עיבדו הקרקעות עד כדי סיווגן כקרקעות מסוג "מירי". 28. בין אם מדובר במקרקעין מסוג "מוואת" ובין אם מדובר במקרקעין מסוג "מירי" עדיין נדרשים התובעים להוכיח זכויותיהם הנטענות במקרקעין בין אם על ידי הוכחת רישום בטאבו והחזקת שטרי טאבו ובין באמצעות הוכחת חזקה ועיבוד בהתאם לס' 78 לחוק העותמאני, אשר גם היא מובילה בסופו של יום למתן שטר טאבו - כל זאת עובר לפקודת הקרקעות, משום שלאחריה חלה חובה לקבלת הסכם הרשויות לעיבוד הקרקע, אחרת יחשב המחזיק כמסיג גבול. אף שהתובעים סבורים כי הוכיחו דורות של חזקה, שימוש ובעלות במקרקעין על ידי בני משפחותיהם משבט אלעוקבי, יש לחזור ולהדגיש כי לטענות אלה חייבת להיות אחיזה משפטית - לגיטימית בהתאם לחקיקה הרלבנטית בעת האמורה ועל פי ההלכות שנקבעו בפסיקה. לאחר שעברתי בעיון על כל חומר הראיות שהוגש בפני, לא מצאתי ראיות לעיבוד המקרקעין על ידי התובעים או בני משפחותיהם עובר לפקודת הקרקעות. תיק המוצגים מטעם התובעים כולל מסמכים על גבי מסמכים, שלטענת התובעים מוכיחים זכויותיהם במקרקעין ואת עיבודם במהלך השנים, אולם אין הוא כולל מסמכים קונקרטיים מלפני שנת 1921. מעבר לכך, התובעים לא הוכיחו כי, עובר לפקודת הקרקעות, קיבלו שטרי טאבו למקרקעין הנדונים וששילמו שווים באופן המקנה להם זכויות במקרקעין. הסכמי המכר שצירפו התובעים אינם מוכיחים שרשרת של זכויות במקרקעין, לא הוכח רישום בטאבו של זכויות המוכרים ו/או המורישים. בהסכמי המכר שהוגשו אין זיהוי והגדרת גבולות ברורים של החלקות הנטענות לעומת הנטען בתזכירי התביעה. הגב' חגית מנוס, עוזרת פקיד הסדר בלשכת הסדר מקרקעין בבאר שבע, החתומה על תעודת עובד ציבור שהגישה הנתבעת, נחקרה לגבי סימון גבולות: "ברגע שמגישים תזכיר תביעה כיום צריך גם להביא מפת מדידה... בתקופה הקודמת יצאו מטעם לשכת פקיד ההסדר למדוד את השטח על פי מה שהתובע אמר והמודד עשה רק את העבודה הטכנית של המדידה" (פר' 7.7.10, ע' 8, ש' 18-22). במסגרת עדותה של הגב' מנוס הוגשו העתקים של סקרי מקרקעין לגבי החלקות "שריעה 134" (ת/55), "ערקיב 6" (ת/56) ו"שריעה 133" (ת/57), שבוצעו על ידי שלמה ציזר (אשר אף הוא העיד מטעם הנתבעת) בשנים 73'-74'. על גבי המוצגים הוספו הערות בשנים 78' ו-80' שנכתבו על ידי עבטאן, אשר היה סגן פקיד ההסדר, ובהן צוין גודל שטח החלקה ומידת עיבודה בהתאם לתצלומי אויר מתקופה המנדט. בתסקירי תביעה אין כדי ליצור זכויות. היה על התובעים לתרגם את ההסכמים עליהם סומכים הם ולמקם אותם על המפות והמדידות שבוצעו, ולהשוותם לתזכירי התביעה, אך דבר לא נעשה. האם ניתן לרכוש זכויות בקרקע מוואת 29. מ. דוכן בספרו "דיני קרקעות בישראל", מהדורה שניה, ירושלים- תשי"ג התייחס לשאלה זו: על פי השיטה הנוהגת בארץ עוד מזמן ממשלת העותמאנים... מי שעבד קרקע מן הקרקעות המתות האלו רשאי לקבל תעודת רישום (קושאן) על הקרקע מסוג זה בתור קרקע מירי... אבל על פי הפקודה על הקרקעות המתות שפרסמה הממשלה האזרחית בארץ ישראל בשנת 1921... אין רשות לשום איש ליטול קרקע מתה ולעבדה בלי הסכמת הממשלה, ואם יעשה כך לא יקבל תעודת רישום (קושאן), ומלבד זה תתבע הממשלה אותו לדין על עון הסגת גבול. על פי חוק זה הובאו שינויים בסעיף 102 מחוק הקרקעות באותו מובן, שמן היום הנזכר לעיל אין פקידי הממשלה רשאים ליתן זכות להחיות ולעבוד קרקעות מתות... מי שהחיה קרקע מתה אחרי פרסום הפקודה אין לו שום זכות לקבל תעודת רישום" (עמ' 49). פקודת הקרקעות (מאוות) משנת 1921 (להלן: "פקודת הקרקעות") שינתה את חוק הקרקעות העותמאני והדגישה הצורך בקבלת היתר השלטונות וכן את הסנקציה הפלילית הצפויה בהפרת החובה: "המגדר או המעבד קרקע שוממה, בלא הסכמתו של מנהל מחלקת הקרקעות; לא יהיה זכאי לקבל שטר קושאן על אותה קרקע. ולא עוד אלא שיהא צפוי להיות מובא במשפט על הסגת גבול. כל אדם שיעבד קרקע כזו בלי רשיון, חייב להודיע על כך במשך חודשיים לפקיד ספרי האחוזה ולבקש תעודת רישום". עמד על כך כב' השופט ברנזון בע"א 518/61 מדינת ישראל נגד צאלח בדראן, ו-11 אח' וערעור שכנגד, פד"י טז 1717: "עד לחקיקתה של פקודת הקרקעות (מתות) משנת 1921, מי שהחיה ועיבד קרקע מתה ברשות השלטונות היה זוכה בה בתוקף ההחיאה והיה זכאי לקבל קושאן [תעודת רישום- ש.ד.] עליה בתור קרקע מירי, ואילו אם החיה אותה ללא נטילת רשות היה יכול לזכות בה על ידי תשלום דמי שוויה (בדל מיתל). הפקודה משנת 1921 שינתה את המצב תכלית שינוי. היא קבעה, כי מיום פרסום הפקודה ואילך, אדם המחיה ומעבד אדמה מתה בלי שקיבל תחילה הסכמת הממשלה אינו רוכש לעצמו כל זכות לקבל קושאן עליה, והוא עלול להיתבע כמסיג גבול. אשר להחיאה שנעשתה לפני פרסום הפקודה בלי הרשאה מאת השלטונות, ניתנה אפשרות לבסס זכות חוקית לקבלת קושאן על הקרקע על ידי מתן הודעה מתאימה לרשם הקרקעות תוך חדשיים מיום פרסום הפקודה" (ע' 1720 לפסה"ד אל מול האות ז'). פקודת הקרקעות, למעשה נתנה הזדמנות אחרונה לרשום אדמת מוואת, אשר הוחייתה, במתן הודעה תוך חודשיים מיום פרסום הפקודה. זכויות בעלות אינן נרכשות בעלמא והשלטון החליט לעשות סדר וליתן תקופת חסד למי שהחיה ועיבד אדמה מתה, אך התנאי לכך היה, כאמור, הודעה לרשם הקרקעות. לא הוכח שנמסרה הודעה לשלטונות לא מראש ולא בדיעבד, אלא הטענה היא שהתובעים פטורים מכך בהסכמת השלטונות. לא הוכח שהתובעים קיבלו אישור השלטונות לאי רישום הזכויות בטאבו כנדרש בס' 103 לחוק הקרקעות ופקודת הקרקעות (מוואת) 1921. 30. עיבוד לכשעצמו אינו הופך את הקרקע ממוואת למירי וכל עוד לא נרשם אחרת, הקרקע נשארת קרקע מוואת ע.א 40/50 אל הבאב ואח' נ'מ"י פד"י ז' (1) 494. בפסק זה נקבע על ידי כב' השופט אולשן שכדי שהמערערים יצליחו בתביעתם עליהם "... להוכיח ביחס לכל שטח ושטח שתבעו כי אמנם החיו אותו לפני 1921 ושהוסיפו לקיים את השטחים האלה במצב מחיה לפחות עד זמן הגשת תביעתם" (עמ' 495 פסקה 3 מול האות ו'). ובהמשך: "במשפט קריקוריאן נגד היועץ המשפטי, ע"א 226/52, [1], קבע בית המשפט - אני מצטט מעמוד 52 בספרו של מר דוכן "דיני קרקעות במדינת ישראל" - "שאת המושג החיאה יש להבין כעיבוד בפועל והחיאה ממש בלי הפסקה; התוצאות צריכות להיות שינוי מוחלט, קבוע ומתמיד בטיב הקרקע הנעבדת. בית המשפט קבע גם זה, שכל זמן שלא בא שינוי בסוג הקרקע ע"י רישום הבעלות (קושאן) על שם המעבד והמחיה את הקרקע לפי פקודת הקרקעות (מתות) משנת 1921 - מוסיפה הקרקע להיות בגדר אותו הסוג שהיתה מלכתחילה, כלומר, נשארה כסוג מוואת ולא נהפכת לסוג מירי, אפילו הוגשה בקשה לרישום מצד התובע זכות החיאה ועיבוד, אבל הבקשה (והתביעה) לא נתנה תוצאות ממשיות להעברת הקרקע על שם התובע - אין הקרקע יוצאת מגד הסוג של מוואת ומוסיפה להיות כשהיתה". בפסק דין זה נקבע כי אין זה מספיק להוכיח עיבוד אלא יש להוכיח עיבוד שהביא להחיאה וכי אין אדם יכול לתבוע זכות על שטח רחב על ידי נטיעת עצים בודדים (עמ' 497). בענינינו לא הובאו ראיות לעיבוד הקרקע בשנת 1921, וגם אם היה עיבוד כזה, תנאי לו, כאמור, פניה לשלטונות ורישום הזכויות בטאבו. כל שהובא היא תצ"א בודדת משנת 1945, וממנה ניתן לכל היותר ללמוד כפי שהעיד, המפענח, מר בן יוסף מטעם התובעים, לפיו בערקיב 6, לדוגמא, היה עיבוד של 21% מהשטח ובערקיב 60 5% בלבד, כאשר יתרת האדמה היא אדמת ביתרונות שאינה ניתנת לעיבוד (פר' 24.2 עמ' 25). מעבר לכך לא ניתן להחיות קרקע של מאוות ולהפכה למירי, שלא על ידי הריבון, כמפורט בסעיף 8 לחוות דעתו של הללי שלא נסתרה, במיוחד כאשר הקרקע לא נרשמה בטאבו על שם אלה שהתובעים טוענים שקיבלו החלקות מכוחם. 31. התובעים, כאמור לא הודיעו דבר לשלטונות ולא רשמו זכויותיהם, ובהיותם מודעים לקושי כתוצאה מכך חוזרים וטוענים כי על פי המשפט הבדואי והאוטונומיה שהוענקה להם פטורים הם מרישום. בהקשר זה טוענים הם להכרה במערכת החוקים ובמנהגים הנוהגים במגזר הבדואי, המחייבים כלפי חוץ ומעידים על בעלותם במקרקעין, דהיינו מינהג גובר על חוק, כשמהלךזה נעשה בידיעת השלטונות העותמאניים ו הבריטים שבאו אחריהם, כיבדו מהלך זה. לגישת פרופ' יפתחאל, בחוות דעתו מיום 28.8.09, בתקופה העותמאנית היתה תמיכה בתקפות הבעלות המסורתית של הבדואים בקרקע כך גם בתקופת המנדט הבריטי ניתנה גושפנקא למנהג הבדואי בנוגע לקרקעות כפי שעולה מהציטוט שהביא המומחה, מדבריו של וינסטון צ'רצ'יל משנת 1923, לפיו מכיר הממשל הבריטי במערכת הבעלויות בבאר שבע אשר נקבעה לפי החוק המסורתי (ע' 7 לחוות הדעת). פרופ' קרק בחוות דעתה מיום 31.1.10 (נספח 1ג למוצגי הנתבעת) חולקת על קביעות אלה וסבורה כי בתקופה העותמאנית ובתקופת המנדט לא היתה הכרה גורפת בבעלותם של הבדואים על קרקעות הנגב (ס' 3 לחוות הדעת, ע' 26 ואילך). טענת התובעים לאוטונומיה בשטחי הקרקעות בנגב - לאי החלת חוק הקרקעות העותמאני בנגב והחלטת המנדט הבריטי שלא להחיל את פקודת המוואת 1921 על הנגב - אין בה ממש. הטענה כי פקידי ממשל כמו וינסטוו צ'רצ'יל התחייבו שלא להחיל החוק לא הוכחה. מה גם שדבריו של צ'רצ'יל, כפי שנאמרו במקור, לא הוכחו ואין לי אלא להסכים לטיעוני הנתבעת שמדובר באמירה של איש פוליטי שאין בה כדי ליצור תוקף משפטי או לשנות מהות של חקיקה. לו התכוון לכך צ'רצ'יל, בתפקידו כשר המושבות, היה הדבר צריך למצוא ביטויו בחקיקה מפורשת. גם לא ברור למה כיוון צ'רצ'יל שעה שציין שלא יפגעו Special rights and customs, מכל מקום אמירה זו אינה יכולה בהינף פה לשנות חקיקה או ליצור זכויות יש מאין. וכי ניתן לומר כי החוק יחול רק על תושבי הנגב שאינם בדואים. החוק אינו פרסונלי וחל על כולם, בדואים, יהודים וכל האחרים שחיו בארץ באותה תקופה. לא רק זאת טענה זו גם אינה הולמת את המציאות בשטח, שכן משפחות התובעים, שעה שהתקשרו בהסכמים לרכישת קרקע היו מודעים לצורך ברישום הזכויות בשמם בטאבו. כך בת/13, הסכם מכר הנטען בהקשר לחלקה "ערקיב 2", מופיעה בס' 4 להסכם הצהרה לפיה "מתחייב בזה צד ראשון להופיע בפני משרדי הטאבו ומינהל המקרקעין לשם אישור והוכחה כי האדמות האלה הן אדמות בעלות בבעלותו של צד שני ויכול להתנהג בה כפי רצונו". המטרה ברישום היא כפולה להניח התשתית שבסמכות המוכר למכור המקרקעין וגם לעתיד לבוא, שהרוכש שנרשם בלשכת רישום המקרקעין, יוכל להעיד על זכויותיו. דווקא הסכם זה יש בו כדי להפריך טענות התובעים שקיבלו אוטונומיה מלאה בניהול הקרקעות והיו פטורים מרישום. הצהרה זו משמיטה הבסיס לטענות התובעים לקיומו של משפט בדואי עצמאי במנותק מההחלטות והחוקים שחוקק הריבון ומדגימה את הצורך של הצדדים להסכם להענקת גושפנקא חוקית באופן המקובל ובהתאם להוראות הדין החל, דהיינו הרישום בטאבו, וזאת מעבר לחוקי הדת והמנהג המקובל בקרב המגזר הבדואי. העד נורי אלעוקבי העיד כי לא היתה מניעה לרישום בטאבו, אלא אנשים לא חפצו בכך (פר' 7.12 עמ' 96 ש' 2-3). מכאן ניתן להסיק כי לא נעשה רישום, לא בגלל אוטונומיה בדואית אלא בגלל חוסר רצון של האנשים. הייתי מגדירה זאת כנימוק קצת תמוה, אם אין מניעה לרישום ואין בדעתם לבצע הרישום, מפאת חוסר רצון, מדוע מופיע סעיף זה מפורשות בהסכם. חשוב לציין שבתקופה הרלוונטית היה משרד טאבו בבאר-שבע (דוכן עמ' 370) וניתן היה לרשום העסקה. מה גם שבפסק דין אלהואשלה נקבע, שככל שלא היו משרדי טאבו בבאר-שבע היה צריך לפנות למשרד טאבו במקום אחר (עמ' 151 לפסה"ד). 32. להוכחת חזקה במקרקעין, קובע חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") וקבע בס' 22: "בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמאני תבוא במקום התקופה בהם תקופת חמש-עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - תקופת עשרים וחמש שנים, ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במנין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות". ס' 22 לחוק ההתיישנות האריך את תקופת ההתיישנות מעשר לחמש- עשרה שנה. עוד קבע כי במקרים בהם החלה החזקה לאחר שנת 1943, מוארכת תקופת ההתיישנות בעוד חמש שנים (לענין זה ראו מאמרו של סנדי קדר, "זמן של רוב, זמן של מיעוט: קרקע, לאום ודיני ההתיישנות הרוכשת בישראל", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 665). כיצד משליך האמור על הענין הנדון. לטענת התובעים הם גורשו מאדמותיהם בשנת 1951. לפיכך, מוטלת עליהם החובה להוכיח כי עיבדו את המקרקעין 15 שנים עובר לשנת 1943 אם לא הוכיחו זאת, לא תתאפשר להם הוכחת חזקה ועיבוד לאחר 1943, מאחר ולא עמדו בדרישת ההוכחה של 20 שנים נוכח גירושם ב-1951, הקוטע את הרצף. חוות דעתו של בן יוסף מטעם התובעים, אשר התבססה על תצלומי אויר מתקופת המנדט ותיעדה שטחים חקלאיים ומעובדים הינה רלבנטית לשנת 1945 ולכן אינה תורמת להוכחת טענתם של התובעים, אשר צריכים לעמוד בחובת הוכחה של 15 שנים עובר לשנת 1943. התובעים הציגו מסמכים המעידים על תשלום מיסים לשלטונות, מוצג ת/20, שהוא קבלה על תשלום מס מעשר משנת 1950, תעודות פדיון מעשרות (נספחים 31-32 לתיק המוצגים מטעם התובעים) משנת 1937 ועוד מסמכים רבים שרלבנטיים בעיקר לשנים שלאחר שנת 1943 ולפני שנת 1951, בה טוענים התובעים כי גורשו מאדמותיהם. אין מסמכים אלה מעידים על חזקה רציפה ועיבוד כנדרש במשך 15 שנים. על מנת לעמוד בחובת ההוכחה המוטלת על התובעים, היה עליהם להציג בסיס ראייתי מוצק ורציף לגבי כל החלקות הנטענות כולן, וזאת אין בחומר הראיות שלפני. תשלום מסים כראיה לבעלות או חזקה בקרקע נשללה בפסיקה, כראיה לבעלות במחלוקת שבין אדם למדינה ולא ניתן להוכיח חזקה במקרקעין באמצעות הוכחה על תשלומי מיסים (ר' פס"ד אלהואשלה, ע' 154, ס' 8 וההפניות שם). כך גם בספרו של מ. דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, מהדורה שניה, תשי"ג: "מס המעשר היה המס בעד השימוש בקרקע. מס המעשר היווה את חלקה של המדינה בתנובת הקרקע... המעשר אינו מס קרקעי אלא מס על יבול האדמה: עיבד אדם את הקרקע- הרי הוא משלם מס מן היבול..." (ע' 429, ס' 2). 33. לא רק שלא הוכחו זכויות התובעים במקרקעין ועיבוד המקרקעין על ידם גם לא הוכח מכח מה קם הבסיס לזכויותיהם משלא הוכיחו את שרשרת הזכויות או הרישום על שם זה שהעביר הזכויות אליהם. גם לא הוכח זיהוי גבולות המקרקעין ובוודאי שלא הותאמו למפה והתובעים בחרו להתעלם מכך בסיכומיהם. גם אם יש בהסכמים לחייב את הצדדים, אין בהם כדי לחייב את השלטונות וליתן זכויות במקום שאלה אינם קיימים, שכן התנאי להוכחת בעלות רישום העסקה בטאבו (דוכן עמ' 144,145,368). לגבי ערקיב 60 - נטען שהחלקה נרכשה בשנת 1946 מפריח סלימאן אלעוקבי סביחאת. לא הוכח מה הבסיס לזכויותיו של המוכר בקרקע. בבית המשפט העיד מר נורי אלעוקבי כי מקור הזכויות במשכון (פר' 7.12 עמ' 100-98). אלא שמשכון זכויות אינו בהכרח מצביע על בעלות ולא הונחה התשתית הראייתית מכח מה קמה הזכות למשכון. ערקיב 6 - בכתב הטענות מיום 22.6.08 ובתזכיר התביעה נטען כי החלקה נרכשה מסלמה אלקובי בשנת 1945. מר נורי אלעוקבי הפנה להסכם משכון (פר' 7.12 עמ' 103-100). לא הוכח שהסכם המשכון אכן מתייחס לקרקע זו וגם לא הוכח שלממשכן היו זכויות אותן יכול היה להעביר או למשכן. כך לדוגמא בנספח 18 למוצגי התובעים, תקופת המשכון היא רק לשלוש שנים, האם משכון זה הופך לבעלות, מה גם שלא הוכח מכח מה יכול אותו אחד למשכן זכויותיו. שריעה 133, נטען שנרכשה בשנת 1945 מחאג' מוחמד אלעוקב. לא הוכח כי למוכר היו זכויות במקרקעין. שריעה - 134 נטען כי התובע ירש החלקה מאימו, אך לא הוצג צו ירושה גם לא הוכחו זכויותיה של האם. לציין שמעבירי הזכויות בערקיב 60, ערקיב 6 ושריעה 133 הינם נפקדים. 34. טענה נוספת לתובעים בדבר ילידות וצדק מעברי. סוגיה זו שהיא כבדת משקל ונכבדה ביותר היא ענין של מדיניות שהמחוקק צריך ליתן דעתו עליה ונכון לעת הזו החקיקה בישראל אינה מכירה בזכויות מכח ילידות. מעבר לכך, שבט אלעוקבי הגיע לארץ שעה שהשלטון העותמאני כבר שלט בארץ, (חוות דעת פרופ' יפתחאל כי שבט אלעוקבי הגיע לנגב לפני כמאתיים שנה (עמ' 11 לחוות הדעת), להבדיל מאותם מיעוטים אליהם מתייחסים התובעים, שם הגיע השלטון הזר, אחריהם. שריעה 132 בתיק 5278/08 35. הקביעות בפסק הדין חלות גם שריעה 132. כל שנותר לדיון בשריעה 132 הוא קיומו של הסכם המכר אשר הוגש וסומן ת/1 (התרגום למסמך הוגש וסומן ת/2). טוענים התובעים כי הסכם המכר מעיד על רכישתו של המנוח את החלקה מסבו. קיימת סתירה באשר לשנת הרכישה הנטענת, כאשר בתזכיר התביעה מצוינת שנת 1945 (תזכיר 2686, ס' 3, תחת תאריך הרכישה מצוין בערבית "1945"), בעוד שהתובע חסן (נורי) סלימאן אלעוקבי, העיד כי המנוח, אביו, רכש את החלקה בשנת 1935 אך משנת 1930 היה לו הסכם עם סבו בדבר עיבוד החלקה (פר' 31.10.10, ע' 8). כשנדרש לסתירה העיד כי "יכול להיות שפקיד ההסדר שמע 45 ולא שמע 35, אולי פקיד ההסדר טעה ויש לי מסמך שמדבר בעד עצמו. ש. יכול להיות שיש הסכם אחר מ-1945? ת. יש הסכם משנת 1930 בדבר עיבוד החלקה. ש. את ההסכם הזה לא הגשת? ת. הגשנו בתיק השני כי ההסכם כולל אלערקיב וגם זחליקה" (ע' 8, ש' 6-11). הסכם המכר שהוגש, ת/1, הינו המסמך המקורי ועל כך אין עוררין. יחד עם זאת, מקורי ומהימן ככל שיהיה, אין בכוחו של המסמך להעיד על חזקה ובעלות מכח החוק שחל באותה העת כפי שפורט לעיל. אין בהסכם בין המנוח, אבי התובעים לבין סבם של התובעים, כדי לבסס את שרשרת הזכויות הנטענת בחלקה וכאמור לא היה בידי התובעים שטר טאבו כהוכחה לזכויותיהם במקרקעין. בנוסף, בס' 4 להסכם המכר (ראה ס' 4 לתרגום במוצג ת/2), נקבע כי: "... מחויב צד ראשון לפנות ולהעביר בפני לשכת הטאבו ולרשום על שם צד שני ואם מנע זאת או איחר יהיה מחויב לשלם אותו כופר..." התובע חסן (נורי) סלימאן אלעוקבי נשאל בעדותו לגבי ס' 4 האמור: "ש. תסכים איתי כי לפי סעיף 4 לחוזה היתה התחייבות להעביר את הרישום במשרדי הטבו. ת. אינני יודע אם נעשה או לא אך אני יודע שעושים מסמכים כאלה ותמיד כותבים כדי להבטיח את הזכויות ואני לא יודע אם זה נרשם בטאבו אם לאו" (פר' 31.10.10, ע' 13, ש' 22-24). מטרת הרישום גם לפי דברי מר אלעוקבי נועדה להבטיח את הזכויות והמסקנה היא כי אי הרישום יש בו כדי להצביע על היעדר זכויות. 36. סוף דבר התביעות נדחות. הפקעת המקרקעין בוצעה על פי חוק הרכישה כדין והתובעים לא הצליחו להוכיח טענותיהם לענין הבעלות בחלקות התביעה. התוצאה היא כי המקרקעין הידועים כגושים 400367, 400371 ו-400369 ירשמו על שם רשות הפיתוח, ואילו המקרקעין הידועים כגושים 400526 ו-400527 ירשמו על שם מדינת ישראל. התובעים ישלמו הוצאות התביעה ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ש"ח להיום. כפי שציינתי בפסק הדין, חבל שהתובעים דוחים על הסף את ידה המושטת של המדינה למתן פיצוי ותקווה אני שבסופו של יום ישנו מעמדתם. התעכבתי עם כתיבת פסק הדין לאור החלטת הממשלה על תכנית להסדרת התישבות הבדואים בנגב, מתוך תקוה שהצדדים יגיעו להסדר, ומשלא נעשה דבר והבנתי שאין טען להמתין עוד, נחתם פסק הדין. רישום בטאבו