בפני בית הדין תביעת התובע, להפרשי שכר, הודעה מוקדמת, ימי חופשה, דמי הבראה, כספי ביטוח מנהלים שלא הועברו וקרן השתלמות. מנגד טוענת הנתבעת לקיזוז סכומים ששולמו ביתר וכן סכומי החזר הוצאות שהתובע גבה מעבר למגיע לו. העובדות 1. הצדדים הסכימו בהחלטת בית הדין מיום 8.7.02 כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד. לענין זה נאמר כי הסכמתם מחייבת אך יחסים אלו עוגנו מיוזמת התובע באופן שחייב התייחסות מיוחדת עקב כך. הנתבעת הנה מנהלת אזורי תעשיה בית שמש מטה יהודה (להלן: הנתבעת ו/או המנהלת) והוקמה ע"י עירית בית שמש ועל ידי המועצה האיזורית מטה יהודה ותקצובה בא מהרשויות ומשרד התמ"ס. 2. תקופת ההעסקה מיום 1.7.99 ועד 30.3.01. 3. סיום העבודה נעשה בהודעת התובע ובהסכמת הצדדים. 4. הצדדים הסכימו כי התובע יקבל את משכורותיו באמצעות חשבונית מס שהמציא לנתבעת. 5. הסכם העבודה בין הצדדים נחתם על ידם (צורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן: הסכם העבודה נספח א'). 6. לסיום העבודה שלח התובע מכתב (נספח א' לכתב ההגנה) שעליו נכתב "מאשר בכפוף לאישור המנהלת". 7. הנתבעת שהנה מלכ'ר הפכה ב-11/00 להיות עוסק מורשה לצרכי מע"מ ביוזמת התובע. 8. התובע לא קיבל את משכורות פברואר ומרץ 2001. 9. הנתבעת לא הפרישה לתובע כספים לקרן השתלמות כאמור בחוזה. טענות הצדדים 10. התובע טען כי הסכום של 20,000 ₪ משכורת היה צריך להשתלם בתוספת מע"מ. וכי עליו צריך להווסף סכום בגין דמי הבראה. הנתבעת טענה כי הסכום של 20,000 ₪ היה סך שכלל את כל עלות ההעסקה של התובע. 11. התובע טען כי בנסיבות העסקתו זכאי להודעה מוקדמת. הנתבע טען כי לא זכאי בנסיבות אלו. הצדדים חלקו גם האם שולמה הודעה כזו ומה שיעורה. 12. הצדדים חלקו האם נוצלו ימי החופשה להם זכאי התובע וכמה. 13. כן חלקו הצדדים לענין דמי ההבראה. 14. ביחס לביטוח המנהלים חלקו הצדדים מדוע לא הועברו כספים במשך 12 חודשי עבודתו הראשונים ולפברואר ומרץ 2001 ובאחריות מי היתה העברה זו. 15. התובע טען כי הוא זכאי לאמור לעיל בלא כל קיזוז. הנתבעת טענה כי שלמה לתובע ביתר ובשל פרשות מעבר ל-20,000 ₪ ועל כן עליו להשיב סכומים אלו. עוד טענה לקיזוז החזרי הוצאות שגבה שלא כדין ומעבר למגיע לו. בנוסף טענה לקיזוז בגין דיווח שלא דיווח על תאונה שביצע. 16. כן חלקו לגבי פיצויי הלנה על הפרשי שכר. הכרעת הדין 17. הצדדים הסכימו במוסכמות כי נתקיימו יחסי עובד ומעביד ואין מחלוקת כי נחתם הסכם העסקה שהיא הסכם סטנדרטי שנערך ע"י משרד התמ"ס ואושר על ידי הדירקטוריון. בטרם נכנס לפרטי התביעה נציין כי לטעמו של בית הדין דין ההסכמות בין התובע ומר אוריון לא רק שלא עלו בקנה אחד עם ההסכם אלא היו הפרה בוטה שלו ושל הכללים שנקבעו בו וזאת לאורך זמן בידיעת וביוזמת התובע, בלא קבלת אישור הדירקטוריון. 18. השכר א. הסכם העבודה קובע בין היתר בסעיף 6 שכותרתו משכורות ומענקים: "6.1 תמורת עבודתו תשלם החברה למנכ"ל משכורת הכוללת עלות מעביד בגובה 20,000 ₪. 6.2 למשכורת שלעיל יתווספו תוספות יוקר בשיעור מעת לעת בהסכם הקיבוצי הכללי שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית וכפי שיורחבו על כלל העובדים השכירים במשק. 6.3 המשכורת תהווה בסיס להפרשות החברה לכל צורך וענין, לצורך חישוב תוספת היוקר יעוקרו הסכומים המתהווים עקב גילום השימוש ברכב ועקב תשלומי אשל וכיוצ"ב". ואולם הסכימו מר אורHון והתובע כי מחמת שבבעלות התובע היתה חברה בשם NEW LEVANT DEVELOPMENTT, ישולם שכרו בתמורה לחשבוניות מס שימציא לנתבעת. (פרו' עמ' 16 ש' 3). משהחליפה הנתבעת את מעמדה ממלכ"ר לעוסק מורשה לצרכי מע"מ שולמה משכורתו כשהיא כוללת מע"מ - דהיינו למעשה שולם לו שכר חודשי בשיעור 17,094 ₪ כשהסך 2,906 ₪ הם מע"מ. לטענת התובע היה על המנהלת לשלם לו 20,000 ₪ ועוד 3,400 ₪ מע"מ. בגין הפרש זה, תבע התובע הפרשי שכר עבור ששת חודשי עבודתו האחרונים בצירוף פיצויי הלנה. ב. מנגד, טענה הנתבעת כי נוסח ההסכם הנו "עלות כוללת" לפיכך, אכן כך היה צריך לשלם. ג. לאחר שבדקנו את נוסח ההסכם מצאנו כי נוסחו שהובא בסק' א לעיל מתייחס ל"משכורת כוללת עלות מעביד בגובה 20,000 ₪" כך גם אומר התובע בכל תשובותיו בחקירתו (פרו' עמ' 14 ש' 6-23, עמ' 15 ש' 23). לפיכך, מתקבלת עמדת הנתבעת כי בדין שילמה לתובע את השכר כפי ששלמה וכי אינו זכאי להפרשי שכר. למעלה מהצורך יאמר כי שכר זה היה גבוה דיו כדי שיראו בו שכר הכולל את GKU, המעביד. לא מדובר בגובה שכר המעורר אפילו ספק בענין זה. תביעתו זו נדחית. ד. יודגש כי התובע תבע הפרשי מע"מ עבור ששה חודשי עבודתו האחרונים ובנפרד תבע שני חודשי שכר פברואר ומרץ וגם בהם תבע את הפרשי המע"מ. לפיכך, לענין זה תביעתו שהוגשה הינה כפולה ביחס לחודשים אלו אולם משממילא נדחתה תביעתו הרי שגם כפל זה נשמט. ה. זאת ועוד, החשבוניUת שנתנו הם של החברה שהקים, שאלת המע"מ עולה ביחס בחברה ולא ביחס לתובע שכן שאלת זיכוי המע"מ היא שאלה של התאגיד. ברור כי אין יחסי עובד מעביד בין החברה לנתבעת וכן גם לא קמה הזכות למע"מ בתיק זה. החברה של התובע יכולה אולי לתבוע את הנתבעת אך לא בבית הדין. ו. התובע הודה כי הדירקטוריון אישר חוזה סטנדרטי וכי בחוזה כלל לא מופיע תשלום באמצעות חשבונית (עמ' 10 ש' 15, עמ' 17 ש' 19-15). עוד ברור כי הסדר זה לא עולה בקנה אחד עם סעיף 5.4 להסכם עצמו וזאת בלשון המעטה וכולו לא בא אלא להטיב, הטבת מס עם התובע. ז. אין לקבל את טענת התובע שהעובדה שהנתבעת הפכה עוסק מורשה אינה צריכה להשפיע על שכרו שעה שהוא זה אשר יזם את המהלך ושעה שהחברה נשוא החשבונית היא בעלת הענין במע"מ. ח. יחד עם כל האמור לעיל אין מחלוקת כי התובע לא קיבל את התשלום עבור עבודתו בחודשים פברואר ומחצית מרץ 2001 אף לגרסת הנתבעת. הקושי הניצב בפנינו היא כי התביעה היא של החברה לדמי ניהול בגין חודשים אלו (ראה מכתב תובע מיום 6.5.01 ת/9). יחד עם זאת משהודתה הנתבעת והסכימה לקיום יחסי עובד מעביד זכאי התובע לסך ברוטו של 17,031 ₪ בחודש פברואר ולסך של 8,815 ₪ עבור מחצית מרץ. לענין זה מתקבלת עמדת הנתבעת בנוגע לסכום (ראה תצהיר מר בן עמרה שלא נסתר). ברור כי בנסיבות אלו אין מקום לפסיקת הלנה אלא הפרשי הצמדה וריבית בלבד וזאת מיום 1.4.01. הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות 19. אופן העסקתו של התובע ואופן התשלום שבוצע לו באמצעות חשבונית כפי שהצגנו לעיל היה מיוזמתו, ובניגוד לאישור הדריקטוריון שאישר חוזה סטנדרטי. בפרוטוקול נשאל התובע והשיב שלא דיווח על עצמו כשכיר של הנתבעת (ראה תשובותיו לפרוט' בעמ' 18). לפיכך, כמנהל החברה אותה הפעיל בעצמו היה עליו מהכספים שקיבל להפריש לעצמו את הזכויות הסוציאליות. התובע לא עשה כן. הנתבעת, משהעבירה אליו את הכסף שוב לא היתה כל הפרשה מסכומים אלו בשליטתה. לדבריו: "ת. במובן הזה כן -במובן הזה לא הייתי עובד של המנהלת אם זה הדיווח לרשות המס ולמל"ל אז במובן הזה לא הייתי עובד. ש. לעומת זאת, החברה שלך הפרטית דיווחת על עצמך עובד של אותה חברה לשלטונות המס. ת. כן. וזה היה דיווח נכון". ובהמשך: "ש. מי היה המעביד שלך בתקופה 1.7.99 עד 21.3.01. ת. הייתי שכיר בחברה שהייתה בבעלותי" יתר על כן סעיף 11 להסכם כלל לא יכול היה להתקיים במצב אותו יצר התובע עם חברה שלו. מכאן עולה מפורשות כי דין תביעתו בענין הפרשות לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות להדחות. החובה היתה עליו לדווח ולהעביר את הזכויות " כשכיר" של חברתו על פי סעיף 11 להסכם עימו ואחריות לקיום עניין זה הינה עליו בלבד. ומשחדל ולא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. עוד יש לדחות טענתו כי סעיף 11 להסכם הינו לתשלום סכומים מעבר ל 20,000 ₪. "עלות כוללת" כפי שציינו לעיל פירושה שסכומים אלו כלולים בסכום שנאמר שם והם היו אמורים להיחשב כאחוזים ממנו. פדיון ימי חופשה 20. יפים הדברים מהסעיף הקודם גם לעניינו. חובת רישום ימי חופשה חלה על המעביד. מדובר במנהל בחברת עצמו שהוא גם בעל מניות בה שלא ערך את הרישום על עצמו. משכך, לא הורם נטל ההוכחה של התובע כנגד חברתו שכלל איננה נתבעת. מכל מקום, לא היתה כל חובה, אליבא דגרסתו על הנתבעת לנהל רישום ימי חופשה. כדבריו "ת. אני קיבלתי את שכרי באמצעות חשבונית שהחברה הוציאה, בשלב זה הייתי עובד של המנהלת לא יצא לי תלוש משכורת, לא דווחתי למל"ל ולמס הכנסה... הייתי שכיר בחברה שבבעלותי" (עמ' 18 סיפא 19 רישא). מכל מקום לא הוכח בפנינו כי דווח למנהלת על נוכחות וכי ניתן היה לנהל רישום כזה,... לפיכך גם בפועל לא היה בידי המנהלת לנהל רישום. התובע נהג בתפקידו מנהג בעלים ולא הוכיח כי היה פיקוח על נוכחותו כלל. כך או כך דין תביעתו להדחות. דמי הבראה 21. מקבלים אנו את טענת הנתבעת כי דמי הבראה כלולים בעלות מעביד כפי שהוגדרה בחוזה שכן על פי הפסיקה, ניתן לכללם בשכר. לפיכך, נדחית תביעתו זו. הודעה מוקדמת 22. א.בהסכם שנערך עם התובע נקבע בסעיף 13 כי תנתן הודעה מוקדמת בכתב של 120 יום מראש. בתקופה זו תכלל יתרת ימי החופשה המגיעים למנכ"ל. לפיכך, ראשית אם היינו מקבלים את טענתו לימי החופשה הרי שקיבל הודעה מוקדמת מספקת. מאחר ודחינו טענתו זו, תבדק לגופה. ב. שאלה נוספת העולה האם בנסיבות הפסקת העסקתו יש מקום לשלמה כלל נוכח סעיף 13.2 להסכם לפיו: "על אף האמור בסעיף 14.1 תהיה החברה זכאית, לפי שיקול דעתה להביא הסכם זה לידי סיום מיידי ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים בכל אחד מהמקרים הבאים: 13.2.1 אי סדרים בכספי החברה, בין אם הוגשה בקשר לכך תביעה משפטית ובין אם לאו. 13.2.2 המנכ"ל הורשע בעבירה פלילית שיש עימה קלון. 13.2.3 התנהגות שיש עמה קלון. בכל הקשור לחברה - אם אכן יתנהג המנכ"ל גם ללא הרשעה פלילית. 13.2.4 אם היתה הפרה כלשהי של סעיף 15 להלן" כפי שנפרט מטה לטעמנו התקיים לפחות סעיף 13.2.1 אשר מכוחו ניתן לשלול את דמי ההודעה המוקדמת כולה או מקצתה. ג. נפרט את הבסיס לאמירתנו לעיל ונבדוק את נסיבות הפסקת עבודתו של התובע. 1. התובע משך לעצמו סכומים גבוהים יותר מהסכום של 20,000 ₪ שנקבעו בהסכם, שכן התשלום באמצעות חברת התובע הפכו את סכום עלות המעביד לשכר ברוטו. לפיכך, נגרם לנתבע נזק בסך של 3468 ₪ לחודש (ר' תצהיר רו"ח בן עמרה סעיף 5 א). 2. ביוזמת התובע ובעצה עם רואה החשבון דאז של המנהלת, הפך התובע כמנכ"ל את מעמדה ממלכ"ר לעוסק מורשה ובמקביל החל לדרוש את תוספת סכום המע"מ לתשלומים החודשיים. כתוצאה, חוייבה הנתבעת לשלם מע"מ על כל הסכומים שהועברו אליה כתמורה מהרשויות מהם קיבלה את כל תקציבה ובכך נגרם נזק לסכומי המזומנים נטו שהגיעו לרשותה. בדיעבד התברר כי אותו רואה החשבון היה בקשרים עם חברת התובע וכי לרו"ח זה שולם שכר ע"י המנהלת מעבר לנקבע על ידי הדירקטוריון (סע' 10 לתצהיר מר ויזל). 3. התובע הביא את הנתבעת לחריגה בתקציבה של 500,000 ₪ תוך תקופה קצרה ביותר למרות ששנה קודם אסר הדרקטור על תובע במפורש, כל חריגה מהתקציב (סע' 17, 23 לתצהיר מר ויזל). גרעון זה לא דווח על ידי התובע לדירקטוריון ועובדה זו נתגלתה לאחר שרו"ח בן עמרה הגיש את הדוח עם סיום עבודת התובע. זאת בניגוד למנהל החדש שמונה אשר איזן את תקציב החברה בתוך שנה (סע' 25 לתצהיר מר ויזל). 4. בתחילת חודש מרץ 2001 הגיש רו"ח בן עמרה את הדו"ח שהכין (נספח א' לתצהירו) וממנו עלו ממצאים חמורים על אופן ניהול המנכ"ל וכספי ההתקשרות שלא על פי דין. התובע זומן לפגישה עם ראשי המנהלת והממצאים הובאו בפניו. נאמר לו כי לטענתם אין הוא יכול להמשיך בעבודתו. ואולם ניתנה לו זכות להתנגד להפסקת עבודתו אלא שאז נאמר לו שיערך בירור ממצה לגבי הדו"ח. התובע מטעמיו העדיף להימנע מהחקירה ובתאריך 14/3/01 הוגש מכתב התפטרות מטעמו (תצהיר תובע ונספחים ת/3 ו- ת/4). מועד היום נקבע על ידו ליום 15/3/01. נוסח המכתב בת/3 הנו כדלקמן: "סיום עבודתי נקבע ליום 15/3/01 ומשכורתי תשולם עד אותו תאריך. עם הודעתי על התפטרות מתפקיד מנכ"ל המנהלת, במליאה ההנהלה שנועדה ליום ד' 14 למרץ 2000 אעביר אליך מכתב המסיים את ההתקשרות בינינו. מאותו מועד יזקפו לזכותי 120 ימי עבודה על פי הסכם העבודה האישי". מכתב זה נחתם בסופו "מאשר בכפוף לאישור המנהלת". ממכתב זה עולה מפורשות כי התובע התפטר מרצונו, ומועד סיום עבודתו נקבע על ידו. 5. זאת ועוד, בפרוטוקול מיום 14/3/01 נאמר על ידי מר דניאל ועקנין "הגענו להסכמה מבחינה משכורת הוא מקבל משכורת עד 15 למרץ ובמשך 120 יום לא ימי עבודה עליו בתקופה זו להגיש כל מה שידרש מהרו"ח או כל מי שהוסמך לכך. וכל מה שלא נוכה כדין מהמשכורת ינוכה מ 120 יום וממשכורת מרץ... מבקש מרו"ח בן עמרה לעשות את כל הבדיקה לגבי התחשבנות עם דני נוי הוצאות שלא הוצאו כדין יקוזזו מהשכר בגין ה 120 יום נדע כמה משלמים אם בכלל. לאור בדיקה כסף ששילם בשוגג או לא או כל פעולה שנעשתה ולא היתה אמורה לעשות תנוכה" דני נוי: מקובל עלי". הנה כי כן יש לדחות גם את טענתו זו של התובע להודעה מוקדמת שכן המנהלת אשרה את מכתבו ואת ה120 יום בכפוף לכך שינוכו מתקופה זו כל הסכומים והתובע הסכים מפורשות בת/4 לדברי מר וענקין כי תערך בדיקה לגבי חובות מטעמו וכי אלו יקוזזו מה- 120 יום, זאת בהסכמתו המפורשת. מצאנו אם כן כי לעניין התביעה להודעה מוקדמת קיימת יותר מעילה את לדחות תביעתו זו, גם מחמת אי הסדרים הכספים ש...... ופורטו לעיל ותשלומי היתר שגבה עבור עצמו וגם מחמת שהוא הודיע על התפטרותו והסכים כי סכומים שחב ינוכו מ 120 יום. 23. טענת הקיזוז 1.23 מס ערך מוסף הנתבעת טענה כי נגרמה לה מדי חודש הוצאה נוספת של 3,468 ₪. ואולם, לטענתה מגיעים לה סכומים אלו על 19 חודשי עבודה טענה זו דינה להידחות. הנתבעת הפכה לעוסק מורשה רק בתאריך 11/00 ואילו התובע חדל לעבוד ב 30/3/01 דהיינו שכר נובמבר של התובע היה עוד בהסדר הקודם. לפיכך, מדובר לכל היותר משכר דצמבר 00 ששולם בינואר 01 ועד תום עבודתו. סך הכול 15 חודש. לפיכך, הסכום הנתבע לקיזוז הינו 3,468 ₪ X 15 = 52,020 ₪ לכל היותר. 2.23 שיחות הטלפון - מדובר בשיחות פרטיות לחו"ל שביצע התובע (פרו' עמ' 28 ש' 8-4) שכן לנתבעת אין עסקים בחו"ל. בסעיף 8 להסכם ההעסקה נאמר כי החברה תעמיד לרשות העובד, לצורך מילוי תפקידו טלפון נייד ותישא בעלות האחזקה בו. שימוש פרטי בגבולות סבירים ומוסכמים עם החברה יכוסה אף הוא על ידה" (דגש ש.ש). מאחר ולחברה אין עסקים בחו"ל הרי ששימוש עצמי לחו"ל בהיקפים אלו של התובע אינם נכנסים לטעמנו בגדר "גבולות סבירים" של שימוש פרטי. בנסיבות אלו מתקבלת טענת הקיזוז של הנתבעת בגין שיחות הטלפון. מדובר בסך 2,196 ₪. 3.23 עלויות מס בגין גילום רכב הנתבעת טענה כי לפי סעיפים 7.1 ו-7.6 להסכם העסקה היה על התובע לשאת בתשלום המס בגין העמדת הרכב לרשותו וכי זה היה צריך להיות מגולם בשכרו. רו"ח בן עמרה לא נחקר על עמדה זו שהוצגה בנספח א' לתצהירו. לנתבעת היה רו"ח מטעמה, ודירקטוריון ובענין זה היה עליה להיות ערה, במעמדה אל מול שלטונות המס. בהסכם ביניהם בסעיף 7.1 ו-7.6 נאמר כי מס הכנסה בגין שימוש ברכב יגולם וישולם על ידי העובד. אולם בהסדר הזה שעשה מר אוריון עם התובע, אשמה הנתבעת לא פחות. מאידך, התובע הסכים כי יש לקזז את עלות גילום הטבת הרכב ומשהוכחה העלות בחוו"ד רו"ח בן עמרה ובתצהירו יש לקבל סכום זה. טענת הקיזוז בגין הגילום מתקבלת., מדובר בסך של 22,150 ₪. בנוסף לענין התאונה ברכב לא מצאנו כי בסעיף 7 להסכם יש כדי לחייב את התובע בגין התאונה ועל כן נדחית טענת קיזוז זו של תיקון הרכב. 4.23 ארוחות התובע אכל מדי יום במסעדה, אף שלא קמה לו זכות לכך גם לדבריו (פרו' עמ' 28 ש' 9-12) וזאת מעבר למפורט בסעיף 6.2, 6.3 להסכם עמו וכאשר נתפש על כך, על ידי ראש העיר, שינה את החשבונות ובמקום "ארוחות" פורט על גבם" מצרכי מזון". סה"כ עלות ארוחותיו של התובע 9,207 ₪ (סע' 5 לחוות הדעת של רו"ח בן עמרה). איננו סבורים כי יש לזקוף על כך את חבות המס ואנו סבורים כי סך זה יש לקזז נומינלית. 5.23 החזר הוצאות לתקופה שקדמה להקמת הנתבע. הנתבעת טענה להוצאות בסך 2,176 ₪ בגין ארוחות ודלק. סך זה לא הוכח לנו די צרכו ועל כן דין טענת קיזוז זו להידחות. 6.23 החזר תשלומים למס הכנסה ולבטוח לאומי. לטענת הנתבעת משך התובע מכספי המנהלת סך של 1,098 ₪ בגין רכיבים אלו אף סכום זה לא הוכח, כך גם לא הוכיח הסך של 1,045 ₪ בגין החזר הוצאות לפיכך טענות קיזוז אלו נדחות. 7.23 הפרש תשלומים לביטוח מנהלים התשלומים שמשך התובע לחברה שלו כבסיס עבור ביטוח מנהלים חושבו לפי עלות מעביד 20,000 ₪ ולא לפי שכרו ברוטו. הסכום שנמשך על ידי התובע הוא 3,536 ₪ מדי חודש. בעוד שאף לשיטתו (ת/10 לתצהירו) היה הסכום צריך להיות 2,691 ₪. ההפרש החודשי הנו 845 ₪ לחודש. ולכל התקופה 16,055 ₪ נומינלי. ברישא פסק הדין קיבלנו את עמדת הנתבעת לפיה פרשנות הסעיף בהסכם הוא עלות כוללת לרבות ההפרשות לביטוח המנהלים, שלא היה צריכה לעשות מעבר לסעיף ולכן מתקבלת טענת הנתבעת כי הסכום לקיזוז הוא 31,824 ₪ ל-9 חודשי הפרשה. 8.23 מאחר והטענה בדבר קיזוז סכומים שקיבל התובע מצד ג' בחברתו לא כומתו, נדחית טענה זו. סוף דבר 24.סיום יחסי עובד ומעביד מקנה למעביד זכות לקזז משכר העובד ומכל זכות המגיעה לעובד כל תשלום שחייב בו כלפי המעביד. בנסיבות התיק שבפנינו, העובד הבכיר, מנהל המנהלת שמונה לה [חרף העובדה כי לא ענה לתנאי המכרז כפי שהובאו בפנינו וכי ברקע עמדה היכרות קודמת שיש חשש כי בגינה נבחר], בתפקיד בעל אמון אישי, כפי שנכתב מפורשות בסעיף 5 להסכם עמו, ואשר בהסכם נכתב כי הוא מתחייב למלא את תפקידו במסירות ובנאמנות לתועלת החברה ולקידומה, ברמה גבוהה, ממה שפורט בפנינו לא עשה כן. יתר על כן, הוכח כי מספר פעולות שנקט והראשונה בהם עבודה באמצעות חברה פרטית שלו ומתן חשבונית, שירתה את האינטרסים שלו ופגעה באינטרסים של המנהלת במובהק. כל אלו, מסקנות העולות מהמסמכים שהובאו בפנינו, מהתרשמותנו מהעדים ומהתובע. לאחר ששקלנו את כל האמור בסעיפים לעיל נמצא כי בקיזוז כל הסכומים שחב התובע לנתבעת, לא נותר כל תשלום לזכותו, ואף בגין אותם רכיבים, שכר פברואר ומרץ, שנמצא כי היה זכאי להם הכל כמפורט בכל סעיף וסעיף לעיל. משטענה הנתבעת קיזוז ולא תבעה תביעה שכנגד לא קמה לה הזכות להחזר כספים. יחד עם זאת בנסיבות התיק ותוצאותיו מצאנו כי יש לחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבעת בסך 1,000 ₪ + מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. דמי חופשה שנתית