השופט ג' בך: 1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט ו' זיילר (כתוארו אז), שבו ביטל בית המשפט את החלטת רשם מאגרי המידע (להלן - הרשם), וציווה על הרשם לרשום למשיבים מאגר מידע כמבוקש על-ידיהם. העובדות נושא התדיינות זו אינן שנויות במחלוקת: א. המשיבים פנו אל הרשם בבקשה לרשום מאגר מידע בשם "מעוז שרות לפיננסים", על-פי סעיפים 8 ו-9 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן - החוק). ב. בשאלון שמילאו המשיבים הם פירטו, כי תוכן המאגר יהיה מידע על המחאות, שטרות והתחייבויות (להלן - המחאות) שלא כובדו, וזאת כדי "למנוע תשלום על ידי הפרט בשיקים, שטרות, המחאות והתחייבויות שלא כובדו או לא יכובדו או תשלום בהמחאות גנובות או דרך חשבונות מוגבלים, שזוהי עבירה פלילית בכל אחת משלושת אופני התשלום". את המידע הזה התכוונו המשיבים לקבל מ"בעלי עסקים, חברות כלכליות, חנויות, מוסדות פיננסיים ודומיהם אשר מתעסקים עם לקוחות". ג. הרשם סירב לבקשתם של המשיבים בהסתמכו על סעיף 10(א) לחוק הקובע: "הוגשה בקשה לרשום מאגר מידע, ירשום אותו הרשם זולת אם ראה יסוד סביר להניח כי המאגר משמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות". הרשם ראה בניהול מאגר מידע כפי שביקשו המשיבים פעולה בניגוד לסעיף 2(9) לחוק, הקובע: "2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ....... ....... (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". הרשם החליט שהמאגר אכן ישמש מסווה למטרה בלתי חוקית, ומכאן סירובו להיענות לבקשת המשיבים. ד. על החלטה זו ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי, על-פי סעיף 10(ב) לחוק, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והפך את החלטת הרשם. בפסק-דינו המפורט קבע בית המשפט קמא, כי פעולותיהם של המשיבים לא תיכנסנה בגדרו של סעיף 2(9) לחוק, ועל-כן ציווה על הרשם לרשום את מאגר המידע כפי שביקשו המשיבים. ה. על כך הגישה המדינה את הערעור שלפנינו. דיון בטענות מקדמיות מצד המשיבים 2. בטרם אדון בשאלה המשפטית לגופה, יש ל"הסיר מן הדרך" שתי טענות מקדמיות שאותן העלו המשיבים בסיכומיהם: א. סעיף 10(ב) לחוק קובע: "סירב הרשם לרשום מאגר כאמור (בסעיף 10(א) - ג' ב'), רשאי בעל המאגר לערער על כך לפני בית המשפט המחוזי תוך שלושים ימים לאחר שנמסרה לו הודעה על הסירוב". מכאן למדים המשיבים, כי הערעור המתנהל לפני בית-משפט זה הינו ערעור על ערעור, וככזה דורש מתן רשות ערעור על-פי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. רשות ערעור לא התבקשה, ועל-כן דין הערעור להידחות על הסף. טענה זו של המשיבים דינה להידחות. השאלה אם בית המשפט קמא דן בסוגיה שלפניו כערכאה ראשונה או כערכאת ערעור על טריבונל אחר אינה מוכרעת על-פי שמו הפורמאלי של ההליך. כפי שכותרת פסיקתו של שופט כ"החלטה" או כ"פסק-דין" אין בה כדי ללמד בהכרח על מהותם של הדברים, כך נקבע כי קביעת שמו של הליך כ"ערעור" אינה תמיד קובע (ראה: ע"א LAND NORDRHEIN-WESTFALEN 74/77 נ' פרידמן (פסול-דין) [1], בעמ' 717-720; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 709). המבחן מהו ערעור ומהו שימוש בסמכות מקורית הינו מבחן משפטי-מהותי. אם יושבת הערכאה דלמטה כמבקרת החלטה מינהלית או החלטה אחרת שאין בה סממנים המאפיינים הליך שיפוטי, הרי היא משתמשת בסמכות מקורית, ואילו אם היא דנה בביקורת על החלטה שיפוטית, הרי היא משמשת כערכאת ערעור. הדברים הוסברו היטב על-ידי השופט אשר בע"א 138/78 מנהל המכס והבלו נ' אי.אי.אל. בע"מ ואח' [2], בעמ' 495: "הכלל הנכון, לדעתי, הוא שבית-המשפט המחוזי יושב כערכאה ערעורית רק אם הערעור שלפניו הוא על החלטותיהם של בית-משפט או של ערכאה שיפוטית בעלת סממנים של בית-משפט... ...... הסממנים המאפיינים הליכים של ערכאה שיפוטית (להבדיל מהליכים לפני גוף מנהלי) הם: א. נתקיים בה בירור משפטי של טענות הצדדים המעורבים בסכסוך; ב. ניתנה אפשרות לצדדים להוכיח את טענותיהם העובדתיות על-ידי ראיות, לרבות השמעת עדים; ג. ניתן לחקור את העדים חקירת שתי וערב, כשעל עדותם חלות הוראותיו של פרק ט' לחוק העונשין, תשל"ז-1977; ד הערכאה אינה יושבת בהשגה או בערעור על החלטתה היא. והיה ואחד הסממנים הנ"ל אינו קיים אזי הערכאה אינה שיפוטית כי אם מנהלית, והביקורת על החלטותיה המופעלת על-ידי בית-המשפט אינה בגדר שיפוט ערעורי". ראה גם בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) ואח' [3], בעמ' 753-754, לעניין "ערעור" על החלטות נאמן בהליכי פשיטת-רגל. החלטתו של הרשם במקרה דנן היא מינהלית גרידא. לא נערך כל דיון בין שני צדדים, ולא נשמעו טענות. המשיבים מילאו טופס בקשה ונענו בשלילה. הרשם אינו מהווה ערכאה שיפוטית, ולכן בית המשפט המחוזי הינו ערכאה ראשונה, ובית-משפט זה מהווה ערכאת ערעור ראשונה. המערערת זכאית לערער בזכות על-פי סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] (ראה בדומה בש"א 954/90 סלוק נ' מדינת ישראל [4]. ב. טענתם המקדמית השנייה של המשיבים הינה, כי הערעור הוגש באיחור. טענה זו הינה חסרת בסיס. פסק הדין של בית המשפט קמא ניתן ב-11.5.88. הערעור לבית-משפט זה הוגש ב-21.6.88, היינו כעבור 40 יום. לפיכך, נופלת המערערת בתחום 45 הימים שהקציבו לה תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (תקנה 397). העובדה כי סעיף 10(ב) לחוק קובע שיש לפנות בערעור על החלטת הרשם תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה על-ידי הרשם, אינה אומרת כי אותם שלושים יום בלבד עומדים לרשות המערער בקשר להגשת ערעור על פסיקתו של בית המשפט המחוזי. על-כן גם טענה זו דינה להידחות. הערעור גופו 3. נעבור עתה לשאלה המרכזית בערעור זה, והיא, האם צדק הרשם בסרבו לרשום את מאגר המידע של המשיבים. התשובה לשאלה זו מורכבת ממספר שלבים אשר למען הנוחיות אפרטם כבר בראשית הדיון. ראשית, יש לבדוק את היקף סמכות הרשם לסרב לרשום מאגר מידע, לאור הוראת סעיף 10(א) לחוק. אם נקבע שהחלטת הרשם נכנסת בגדר הסמכות מבחינת היקפה, אזי עלינו לבחון אם אכן צדק הרשם בקביעתו שמאגר המידע ישמש מסווה לפעילות בלתי חוקית. הנמקת הרשם 4. לטענת הרשם, אי החוקיות במקרה הנ"ל נעוצה באופן איסוף המידע והפצתו. במכתבו למשיבים מציין הרשם: "הואיל והפצת רישומים של קונים המשלמים או לא משלמים בהמחאות, שטרות והתחיבויות שכובדו או שלא כובדו... היא מטרה הנוגדת את החוק ולא ניתנה לכם סמכות, לכן אני מסרב לרשום את המאגר". במכתב שני היה הרשם מסוים יותר, ותחם את אי החוקיות בסעיף 2(9) לחוק, שלמען הנוחיות אצטטו שנית: "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". כפי שעולה ממכתבים אלו ראה הרשם את אי החוקיות בכך שהמשיבים התכוונו להשתמש במידע שאותו ישיגו מבעלי עסק שונים. הרשם סבר, שמידע זה הוא מידע על "עניניו הפרטיים של אדם" וכי הוא נמסר לבעלי העסק למטרה אחת, והיא לאפשר להם לפרוע את השיקים המגיעים לידם. מידע זה לא נמסר לבעלי העסק על-מנת שהללו יעבירו מידע זה למשיבים, שיפרסמוהו ב"רשימות שחורות" שיופצו בין המנויים של מאגר המידע, ועל-כן אם ישמש למטרה זו, הרי יש בכך פגיעה בפרטיותם של מושכי השיקים. הנמקה זו אינה מדויקת, שכן על-פי פרופוזיציה זו מי שלמעשה פוגע בפרטיות מושכי השיקים הינם בעלי העסקים אשר מוסרים את המידע למשיבים; הם אלה העושים "שימוש" במידע שלא למטרה לשמה נמסר להם אותו מידע על-ידי הבנק (בהתאם לסעיף 12 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981, ותקנה 5 לתקנות שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981), או על-ידי מושך השיק בעת מסירת השיק (יצוין, בהקשר זה, כי כיום חייבים הפרטים האישיים של בעל השיק להיות מוטבעים על השיק, לאור הוראת סעיף 11א לחוק שיקים ללא כיסוי וכלל 3 לכללי שיקים ללא כיסוי, תשנ"ב-1992). לעומת זאת, המשיבים עצמם אכן משתמשים במידע למטרה שלשמה הוא נמסר להם, שכן בעלי העסקים הנוגעים בדבר מוסרים את המידע הנ"ל על-מנת שהמשיבים יאחסנו אותו במאגר המידע, ויפיצו אותו הלאה. על קושי זה ניתן להתגבר באמצעות סעיף 2(10) לחוק, הקובע שפגיעה בפרטיות היא גם: "פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9)". מכאן שאם מסירת המידע מבעלי העסקים האמורים למשיבים מהווה פגיעה בפרטיות מושכי ההמחאות, הרי שגם פירסומו או מסירתו על-ידי המשיבים לציבור כלשהו יהוו פגיעה בפרטיות, ואין נפקא מינה שהמידע נמסר להם מאת בעלי העסקים למטרה זו בדיוק. הנמקה זו הועלתה על-ידי בא-כוח הרשם בסיכומיו לפני בית המשפט קמא, ויש בה כדי להסביר את האמור במכתביו הנ"ל. אמנם מן הראוי שהודעת הרשם למבקש רישום מאגר מידע על סירובו לרשום את מאגר המידע תהא מנומקת כדבעי, ובכך יתאפשר לאותו מבקש להשיג על ההחלטה בדרך הקבועה בחוק, אולם בעובדה שהסבר זה לנימוקיו הועלה רק בשלב ההתדיינות בבית המשפט אין כדי לשלול את תוקף הסירוב, אם יימצא שאכן היה מוצדק לגופו של עניין. היקף סמכות הרשם 5. סמכותו של הרשם לרב לרשום מאגר מידע קבועה כאמור בסעיף 10(א) לחוק, ואף אותו אצטט שנית: "הוגשה בקשה לרישום מאגר מידע, ירשום אותו הרשם זולת אם ראה יסוד סביר להניח כי המאגר משמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות". מקריאת הסעיף עולה, ששיקול-דעתו של הרשם אם לסרב לרשום מאגר פלוני הינו מצומצם, ולמעשה העילה היחידה לסירוב קמה כאשר ישנו יסוד סביר להנחה שהמאגר משמש מסווה לפעילות בלתי חוקית. בכל מקרה אחר, היינו כאשר אין הרשם סובר שהמאגר משמש מסווה לפעילות בלתי חוקית, הרי נראה כי חייב הוא לרשום את המאגר, ואין הדבר מסור אז לשיקול-דעתו. פרשנות זו אף מתיישבת יפה עם מכלול הוראות פרק ב' לחוק, הדן בהגנת הפרטיות במאגרי מידע. ההסדר הקיים נושא אופי פיקוחי. לרשם סמכויות פיקוח על אופן ניהול המאגר, דרכי השימוש בו ועוד. סמכויות אלה קבועות בסעיף 10 לחוק. טכניקה חקיקתית זו יוצרת איזון, כאשר מצד אחד לרשם שיקול-דעת מוגבל מאוד בהחלטה אם לרשום את מאגר המידע, ומצד שני יש לו סמכויות פיקוח נרחבות על אופן ניהול המאגר והשימוש הנעשה בו. גישה פרשנית זו מוצאת לה תימוכין גם בדין וחשבון הועדה למניעת פגיעה באזרח באמצעות מידע המרוכז במחשבים (מדינת ישראל, תשמ"א)(להלן - דו"ח הוועדה למניעת פגיעה בפרטיות). דין וחשבון זה שימש בסיס להוספת פרק ב' לחוק, אשר הוכנס להצעת חוק הגנת הפרטיות, תש"ם-1980, על-ידי ועדת החוקה חוק ומשפט, לאחר הקריאה הראשונה בכנסת (ד"כ 91 (תשמ"א) 1767). בהמלצות הוועדה אומצה העמדה הבאה: "הרשם יהיה חייב לרשום כל מאגר מידע ללא שיקול דעת. אולם תהיה לו הסמכות לפקח אחר מילוי הוראות החוק והתקנות על ידי מחזיקי מאגר המידע" (עמ' 25 לדו"ח). המלצה זו לא יושמה כלשונה, ונוסח סעיף 10(א) לחוק מלמדנו כי המחוקק בחר להעניק לרשם בכל זאת שיקול-דעת מצומצם, בבוחנו אם "המאגר משמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות". 6. כדי לקבוע אם סירוב הרשם לרשום את מאגר המידע של המשיבים היה בגדר סמכותו, עלינו לדון בשתי שאלות פרשניות הנוגעות לסעיף 10(א) לחוק: א. ראשית יש לבחון האם אי החוקיות המהווה עילה לסירוב הרשם לרשום מאגר מידע לפי סעיף 10(א) לחוק כוללת גם אי-חוקיות העולה מהפרת איסור הפגיעה בפרטיות הקבוע בחוק עצמו, היינו כאשר מדובר בפגיעה בפרטיות באחת מהדרכים המנויות בסעיף 2 לחוק. המשיבים חזרו וטענו לפנינו כי פרק ב', אשר כותרתו "הגנה על הפרטיות במאגרי מידע", הינו יחידה נפרדת בחוק, הקובעת את מידת ההגנה הראויה לזכות הפרטיות במאגרי מידע ממוחשבים ואת דרך יישומה, ועל-כן הפעילות הבלתי חוקית המוזכרת בסעיף 10(א) לחוק מתייחסת רק לפעילות אשר אי-חוקיותה נובעת מהוראות חיצוניות לחוק הגנת הפרטיות גופו. גישה זו ניתן לסמוך על כותרת פרק ב' הנ"ל, שממנה ניתן לכאורה ללמוד על מודעות המחוקק לכך שבעצם קיומם של מאגרי מידע יש משום פגיעה בפרטיות, ועל הכוונה להסדיר בפרק זה את נושא ההגנה על הפרטיות באופן ספציפי באשר לפגיעה הנובעת מקיומם של מאגרי מידע כאלה. בנוסף, מיקומו של הפרק בחוק וההסדרים המפורטים אשר נקבעו בו יכולים אולי להצביע על כך שהממלא אחר דרישות החוק, בנוגע לרישום מאגר המידע ולאופן ניהולו, יוצא ידי חובתו ואינו עובר על האיסור הקבוע בסעיף 1 לחוק. אמנם, פורמאלית פרשנות זו אפשרית היא לאור לשון החוק, אולם מעדיף אני פרשנות שנייה, אשר על פיה נכללות במונח "פעולות בלתי חוקיות" גם פעולות המהוות פגיעה בפרטיות בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק. יצוין, כי זו הייתה גם דעתו של בית המשפט קמא. פירוש זה מתייחס לחוק כמכלול אחד המכוון להשיג תכלית ראויה, קרי: הגנה על הפרטיות, ולפיכך אין כל היגיון בהגבלת אי החוקיות שבסעיף 10 דווקא להוראות חוק חיצוניות לחוק. גישה זו מתיישבת עם הכלל הפרשני אשר נקבע על-ידי בית-משפט זה בעבר, ולפיו: "כלל יסודי בפירוש חוקים הוא שכדי לעמוד על משמעותה האמיתית של הוראה מסויימת יש לקראה בהקשר הדברים שבו היא מופיעה וכן יחד עם ולאור הוראות החוק בכללותו, ויש לתת לה פירוש כזה שיביא להתאמה והרמוניה בינה לבין שאר הוראות החוק" (דברי השופט ברנזון בבג"צ 215/62 מויאל נ' עירית תל-אביב-יפו [5], בעמ' 2387; ההדגשה שלי - ג' ב'). ראה גם א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (נבו, תשנ"ג) 306-313. תימוכין לגישה זו אפשר למצוא בדו"ח הוועדה למניעת פגיעה בפרטיות, אשר במסגרת הרקע להמלצותיה מציינת: "מסכת הפגעים שפורטה לעיל מורה על כך שקיימת סכנה של פגיעה בפרטיותו של האדם, פגיעות העלולות להביא לחשיפה של דברים שהצנעה יפה להם, בניגוד לעקרונות המוצעים בהצעת חוק הגנת הפרטיות שהונחה על שולחן הכנסת" (שם, בעמ' 4). ובהמשך, במסגרת המלצותיה קובעת הוועדה: "אשר על כן מציעה הועדה לקבוע ההוראות החוקיות המתחייבות לגבי מידע המרוכז במחשבים כפרק בחוק הפרטיות, פרק שיקבע הוראות עקרוניות בלבד וישתלב בחוק באופן שהוראות חוק האחרות יחולו גם לגבי הסוגיה הנדונה" (שם, בעמ' 25; ההדגשה שלי - ג' ב'). ב. שאלה פרשנית שנייה היא: כיצד יש לפרש את הביטוי "...המאגר משמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות" (ההדגשה שלי - ג' ב')? האם המונח "משמש" כולל גם את דרכי איסוף המידע, או רק את המטרה שלשמה הוקם המאגר, קרי מה ייעשה במאגר לאחר שהמידע יגיע אליו, והאם הפעילות שתתבצע בו אז תהיה פעילות בלתי חוקית. הפרשנות הראויה, לדעתי, הינה זו הכוללת במונח "משמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות" גם את המקרים שבהם דרך איסוף המידע נגועה באי-חוקיות. זאת מכיוון שהראציונאל העומד מאחורי ההוראה המסמיכה את הרשם לסרב לרשום מאגר מידע המשמש מסווה לפעילות בלתי חוקית הינו שאין לתת גושפנקא חוקית לפעילות זו, ויתרה מזאת - יש אף למנוע אותה מראש. על-כן, מה לי אם אי החוקיות נובעת מהשימוש שייעשה במאגר לאחר שהמידע מגיע לרשותו של מנהל המאגר, או אם אי החוקיות דבקה כבר בשלב הראשוני של איסוף המידע, המיועד מאוחר יותר להיות מאוחסן במאגר. בשני המקרים מתבצעת פעילות בלתי חוקית שהמחוקק מצא שרצוי למונעה, והדרך להשגת מטרה זו היא בשימוש הרשם בסמכות המוענקת לו בסעיף 10(א) לחוק. מכאן שיש לפר את סמכותו של הרשם לסרב לרשום מאגר מידע כך שתכלול את כל המצבים שבהם אופן איסוף המידע, צבירתו או החזקתו, או המטרות שלשמן המאגר הוקם או שאותן הוא מקדם, מוכתמים באי-חוקיות. לסיכום נקודות אלה: איזון האינטרסים בין הזכות לפרטיות של כל אזרח לבין אינטרסים אחרים מתנגשים, המוצא ביטויו בפרק ב' לחוק, מתייחס אך ורק למידע אשר הושג כדין על ענייניו הפרטיים של אדם בהתאם להוראות פרק א' לחוק. תמיכה לעמדתי זו הנני מוצא אף בהצעת חוק הפרטיות (תיקון מס' 2) (מאגרי מידע), תשנ"ד-1994, המונחת בעצם ימים אלו על שולחן הכנסת. הצעה זו מבוססת על המלצות המועצה להגנת הפרטיות המייעצת לשר המשפטים ומטרתה להבטיח יתר הגנה על הפרטיות במאגרי מידע, כאמור במבוא להצעה. בחלק הרלוואנטי לענייננו מוצע תיקון לסעיף 10(א) לחוק בהתאם לפרשנותנו זו, כהאי לישנא: "(א) הוגשה בקשה לרישום מאגר מידע - (1) ירשום אותו הרשם בפנקס, זולת אם היה לו יסוד סביר להניח כי המאגר משמש לפעולות בלתי חוקיות או כמסווה להן, או שהמידע הכלול בו נתקבל, נצבר או נאסף בניגוד לחוק זה או בניגוד להוראות כל דין;". רואה אני בהצעה זו לא ניסיון לשינוי הסמכות הקיימת, אלא אך כוונה להבהיר הבהרת יתר מצב משפטי שהיה קיים גם על-פי הנוסח המקורי של הסעיף. בחינת החלטת הרשם 7. לאחר שקבענו, כי הנמקת הרשם בסרבו לרשום את מאגר המידע נכנסת בגדר הסמכות המוקנית לו בסעיף 10(א) לחוק מבחינת היקפה, עלינו לבחון אם צדק הרשם לגופו של עניין, בקובעו כי פעילות מאגר המידע שאותו מבקשים המשיבים להפעיל אכן מנוגדת לסעיף 2(9) ו-2(10) לחוק. השופט המלומד בבית המשפט קמא עסק בהרחבה בשאלה מהי הפרשנות הראויה לסעיף 2(9) לחוק, ובפרט בשאלה אם המידע אשר נמסר למשיבים הינו בגדר "ידיעה על עניניו הפרטיים של אדם...". השופט קמא השיב על שאלה זו בשלילה, ועל-כן החליט, כי מאגר המידע שאותו מעוניינים המשיבים לרשום אינו "משמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות" וכי חובה על הרשם לרושמו. למסקנתו זו הגיע השופט קמא לאחר שקבע, כי יש לתת למונח "ענינים פרטיים" פירוש מצמצם שיביא לידי ביטוי את כוונת המחוקק, ולא יהפוך את החוק ל"פח יקוש למרבית האוכלוסיה...בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה". בפרשנותו הפריד השופט בין חלקי המידע הנמסר. לגישתו החלק הכולל את שמו ואת יתר פרטיו האישיים של הלקוח איננו "ענין פרטי", מאחר שהוא "פרט טריביאלי", אשר רק בנסיבות מיוחדות מאוד ייהפך לחסוי, ובמקרה דנן אין נסיבות מיוחדות שכאלה. כמו כן קבע השופט, כי חלקו השני של המידע, עובדת אי-פירעון השיק, אינו בגדר "ידיעה שנמסרה", אלא מדובר ב"מעשה שהיה, ארוע שאירע", ולפיכך כלל אינו נכנס בגדר סעיף 2(9), המתייחס למקרים של מסירת ידיעה ולא "קליטת מידע באופן אחר". במקרה דנן לא מתקיים מבחן "המעילה באמון" או "אבק המעילה באמון", שהוא, לדעת השופט, המבחן שבבסיס סעיף זה. לאור מסקנתו זו לא מצא השופט צורך לבחון קיומה של הגנה על פי סעיף 18(3) לחוק (עליו יורחב הדיבור להלן), אם כי ציין בפסק-דינו, כי ייתכנו נסיבות עובדתיות אשר בהתקיימן יש כדי להחיל את הגנת סעיף 18(3) על המשיבים. פרשנות סעיף 2(9) לחוק אין באפשרותי לקבל את עמדתו של השופט זיילר הנכבד בכל הנוגע לפרשנות המונח "עניניו הפרטיים" של אדם, במובן הסעיף 2(9) לחוק. מובנם הטבעי והרגיל של המילים "ענינים פרטיים" של אדם הינו כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדומה. אולם השופט קמא ציין כאמור בפסק-דינו שפירוש כזה יביא לתוצאה אבסורדית ויהפוך את החוק למכשלה לפני הציבור כולו. יש לפרש את המונח "ענינים פרטיים" בהתאם למטרה התחיקתית של החוק, ועל-כן יש לדעתו לצמצם את תחולתו של מונח זה לאותם עניינים הנוגעים לאדם ואשר על-פי מוסכמה חברתית יש להשאירם בגדר צנעת הפרט. וביישמו פרשנות מצמצמת זו על הנושא שלפנינו הגיע השופט למסקנה, כי המידע המתבקש בעבור מאגר המידע הנדון לא נכלל במסגרת "ענייניהם הפרטיים" של מושכי ההמחאות הנוגעים בדבר. נראה לי, עם כל הכבוד, כי גישתו של השופט קמא לוקה בכך שאין בה משום הבחנה בין פירוש נאות על הדיבור "עניניו הפרטיים של אדם" לבין "איסור הפגיעה בפרטיות של אדם", על-פי סעיף 1 לחוק. כשלעצמי אינני רואה כל קושי במתן פירוש רחב למונח האמור התואם את מובנו הטבעי. אין דבר זה חייב כלל וכלל לגרום לתוצאה בלתי רצויה או אבסורדית. יש להדגיש בהקשר זה כי האיסור על-פי סעיף 1 לחוק קובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" (ההדגשה שלי - ג' ב'). משמע שאם ניתנת הסכמתו של אדם לשימוש במידע הנוגע לענייניו הפרטיים, להפצתו ולפירסומו, אזי אין בכך משום פגיעה אסורה בפרטיות על פי החוק. אין גם לשכוח, כי בסעיף 3 לחוק, המכיל הגדרות של מונחים לענין חוק זה, נאמר: "'הסכמה' - במפורש או מכללא". נמחיש את עמדתנו בעזרת מספר דוגמאות: א) כתובת ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מוסר פרטים אלה לחברת הטלפונים לצורכי פירסום, או מסכים הוא בשתיקה לפירסומם בספר הטלפונים, הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא, ועל-כן אין בשימוש בפרטים אלה ובהפצתם משום פגיעה אסורה בפרטיות. לעומת זאת, אם עומד אדם על החזקת טלפון "במספר חסוי", אזי נשללת הסכמתו להפצת המספר ברבים, ובמקרה כזה פירסום המספר לגורם בלתי מוסמך עלול להוות פגיעה בפרטיות, אם הוא תואם את אחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק. ב) מספר תעודת הזהות ומספר חשבון הבנק של אדם נמנים עם ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מושך שיק לטובת פלוני, ועליו מודפסים שמו, כתובתו, תעודת הזהות שלו וחשבון הבנק, הרי מסכים הוא בזה להעברת אותו מידע לידיעתו של כל אדם שאותו שיק יוסב לו בדרך הרגילה, ואין בכל הפעולות הללו משום פגיעה אסורה בפרטיותו. אולם אין פירוש הדבר שפירסום פרטים אלה ברבים, לאחת המטרות הפסולות המנויות בסעיף 2 לחוק, לא עשויה להוות פגיעה אסור בפרטיות. ג) כאשר אדם מתראיין בעיתון ומוסר לכתב פרטים שונים על עיסוקיו, על חבריו, על הרגשותיו ועל היחסים במשפחתו, אזי כל אותם פרטים נמנים עם "ענייניו הפרטיים" של אותו אדם, חרף העובדה שבנסיבות הנתונות אין כמובן בפירסומם משום פגיעה אסורה בפרטיות. ד) הוא הדין באשר לעשרות ולמאות פרטים המכילים מידע בדבר חייו הפרטיים של אדם ומשפחתו, בדבר קשריו העסקיים והחברתיים ובדבר מצב בריאותו, אשר אותו אדם מגלה במפורש, או על-ידי התנהגותו, את הסכמתו לפירסומם, בצורה כוללנית וללא הגבלה, או לפחות בצורה מצומצמת, היינו למספר מוגדר של אנשים וגורמים. ה) הייתי מיישם אותו כלל גם ביחס לפרטים, שניסיון החיים מלמד שאדם רגיל מהיישוב אינו מתנגד לפירסומם ברבים. ו) במסגרת זו הייתי גם משבץ את ההלכה, שנקבעה בעיקר בארצות-הברית, ולפיה אדם הנעשה "דמות ציבורית", למשל בכך שנושא הוא משרה ציבורית נעלה, נותן בזה הסכמה מכללא לפירסום ענייניו הפרטיים בשטחים נרחבים (ראה .‎(262A AM JUR. 2D (ROCHESTER AND NEW YORK, 1990) 837 . מאחר שפירסומם של כל אותם פרטים, אשר לגביהם ניתנת הסכמה כאמור, במפורש או מכללא, לא יהווה פגיעה אסורה בפרטיות ולא יגרום אפו לכל סנקציה לגבי המפיץ או המפרסם, הרי עולה מכאן, כי אין חשש שהפירוש הרחב המוצע יביא לתוצאה קשה או אבסורדית. במילים אחרות: אותה "מוסכמה חברתית" שבית המשפט המחוזי מזכירה, ואשר על פיה החובה להימנע מפירסום ומגילוי מתייחסת רק לאותם פרטים אשר הצינעה יפה להם, אינה עומדת בסתירה למתן פירוש רחב וטבעי לדיבור "עניניו הפרטיים של אדם". 8. אשר למקרה שלפנינו: אין ספק בלבי, כי הפרטים שהמשיבים מבקשים ללקטם ולפרסמם אכן מתייחסים לענייניהם הפרטיים של מושכי השיקים וההמחאות הנוגעים בדבר. המשיבים מתכוונים להפיץ חוברת שבה ירוכזו פרטיהם האישיים של מושכי השיקים וההמחאות (שם, כתובת, מספר זהות, מספר טלפון), סכום השיק שלא כובד ויתר פרטי השיק, סיבת אי-פירעון השיק (כפי שצוין על-ידי הבנק הנמשך) ואופן הטיפול בגבייה. כל הפרטים האמורים נמנים עם ענייניהם הפרטיים של אותם אנשים ובמיוחד באשר הם חושפים מידע על אודות מצבם הכלכלי של הללו. מצאתי ביטוי לגישה זו בפסק-הדין בעניין ‎MASON V. WILLIAMS DISCOUNT [CENTER, INC. (1982) ]7, שניתן בבית המשפט העליון במדינת מיזורי בארצות-הברית, ואשר דן במשפט שבו תבע המערער את החברה המשיבה על פגיעה בפרטיות, בכך שבעליה של המשיבה תלה בחנות שבשליטת המשיבה רשימת שמות, ביניהם שמו של המערער, ומעל לרשימה הופיעה הכותרת: "לא מקבלים שיקים". לטענת המערער צורת השלט ומיקומו בחנות איפשרו לכל לקוחות החנות לקרוא אותו ולהבין שנטילת שיק מהמערער הינה בבחינת סיכון. בית המשפט פסק כי השלט פגע בזכותו של המערער "להיעזב במנוחה")"THE RIGHT TO BE LEFT ALONE"), וקבע בין היתר, בעמ' 839: IT IS WELL RECOGNIZED THAT ONE'S FINANCIAL DEALINGS ARE A TYPE OF" PRIVATE MATTER THAT INVASION OF PRIVACY ACTIONS WERE DESIGNED 'TO PROTECT... IT CAN BE INFERRED THAT THE QUALITY OF APPELLANTS CHECKS IS A PRIVATE MATTER IN WHICH THE PUBLIC HAS NO REASONABLE ."INTEREST ברצוני להבהיר, כי בית המשפט האמריקני קובע בקטע זה למעשה קביעה מרחיקת לכת, היינו פוסק שהייתה כאן פגיעה אסורה בפרטיות. אך בוודאי ניתן ללמוד מכאן כי הפרטים הנדונים שייכים ל"ענייניהם הפרטיים" של בעלי אותם שיקים, ולמסקנה זו הייתי מגיע אפילו שוכנעתי שיש לציבור הרחב עניין כלשהו בקבלת אותו מידע. האם נעשה במידע "שימוש שלא למטרה שלשמה נמסר"? 9. מאחר שהגענו למסקנה שהמידע שהמשיבים אוספים ומפיצים אותו הינו בגדר "עניניו הפרטיים של אדם", עלינו לבחון אם אכן נעשה בו שימוש שלא למטרה שלשמה נמסר. כפי שהסברתי בתחילת דבריי, יש להבחין בין השלבים השונים שבמסירת המידע. אמנם המשיבים עושים שימוש במידע בדיוק למטרה שלשמה הוא נמסר להם, אולם לא די בכך. לאור סעיף 2(10) עלינו לבחון גם אם המשיבים מפרסמים או מוסרים דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות, ולצורך כך עלינו לבדוק אם מסירת המידע מבעלי העסקים למשיבים מהווה פגיעה בפרטיות. כפי שצוין לעיל, המידע נמסר לבעלי העסקים, אם על-ידי מושכי השיקים עצמם, או על-ידי הבנק לאחר פניית אוחז השיק בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק שיקים ללא כיסוי, כדי שבעלי העסקים כבעלי החוב יוכלו לפעול לגביית החוב. מידע זה לא נמסר לאוחזים בשיקים ללא כיסוי מתוך כוונה, או ידיעה, כי המידע יועבר לאחרים אשר יפרסמוהו ברבים. כלומר, האוחזים הם העושים שימוש שונה מהשימוש שלשמו נמסר להם המידע והם פועלים בניגוד לסעיף 2(9). אולם המשיבים, בכך שמפרסמים הם את המידע שנאסף על-ידיהם ומוסרים אותו לבעלי עסקים אחרים, פועלים בניגוד לסעיף 2(10) לחוק. הסכמה לפגיעה בפרטיות 10. כאמור לעיל קובע סעיף 1 לחוק: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" (ההדגשה שלי - ג' ב'), כאשר בסעיף 3 נקבע כי "'הסכמה' - במפורש או מכללא". כפי שכבר ציינתי, המחוקק בחר בטכניקה חקיקתית שלפיה ההסכמה שוללת את עצם הפגיעה בפרטיות. יש לציין כי בכך סטה המחוקק מדין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט (מדינת ישראל, תשל"ז) אשר המליצה לכלול את יסוד ההסכמה בהגנות מפני תביעה (סעיף 7(1) להמלצות, בעמ' 24 לדו"ח). טענת המשיבים בסיכומיהם הינה, כי הלקוחות ויתרו על פרטיות, כלומר הסכימו מכללא לפירסום ענייניהם הפרטיים, בכך שמסרו שיק, שהינו מסמך סחיר, המכיל את פרטיהם השונים ובכך נעשה המידע שעל גבי השיק לנכס הכלל ואינו עוד בגדר עניין פרטי. 11. עולה כבר מדבריי הקודמים, כי טענה זו אינה מקובלת עליי. העובדה שאדם מוסר שיק שהינו מסמך סחיר הניתן להסבה והיוצא משליטת המושך עם מסירתו, אינה הופכת את הפרטים האישיים שעל השיק לעניין שאינו פרטי, ואינה מהווה הסכמה מצדו למסירת הפרטים המצויים על השיק לכל מאן דהוא. כפי שכבר הסברתי, הפרטים המופיעים על השיק או הנמסרים על-ידי הבנק לאוחז, נמסרים כדי לאפשר גביית סכום השיק במקרה שזה לא נפרע, אולם אין בכך להוות הסכמה מכללא מצד המושך לפירסום פרטים אלו לציבור הרחב. גם אם נראה במסירת הפרטים על השיק משום "ויתור" או הסכמה מצד הלקוח, הרי שוויתור זה מתייחס למטרה המסוימת שלשמה נמסרו הפרטים, קרי: גביית השיק, וניתן לפגוע בזכות הפרטיות במידת הצורך להגשמת מטרה זו. אך הסכמה זו חלה כאמור רק לגבי האוחזים בהמחאות האמורות, ולא לגבי הציבור בכללותו. במילים אחרות: מהסכמתו של פלוני לגילוי פרטים מסוימים לאדם אחד אחר או למספר בני-אדם אין להסיק, שהוא מנוע מלהתנגד לפירסום אותם פרטים לציבור הרחב. עיקרון זה הוכר גם בפסיקה בארצות-הברית, וכך נאמר בעניין זה ב-.‎AM. JUR 2D, :SUPRA, AT 710 ,IT IS GENERALLY ACCEPTED THAT THE REQUIREMENT OF PUBLIC DISCLOSURE" OR 'PUBLICITY', CONNOTES PUBLICITY IN THE SENSE OF COMMUNICATION TO THE PUBLIC IN GENERAL OR TO A LARGE NUMBER OF PERSONS, AS DISTINGUISHED FROM ONE INDIVIDUAL OR A FEW. THE SIMPLE DISCLOSURE OF PRIVATE INFORMATION TO ONE OTHER PERSON IS NOT SUFFICIENT TO STATE A CLAIM FOR ."THE PUBLIC DISCLOSURE OF PRIVATE FACTS 12. טענה אחרת של המשיבים הינה, כי קמה מניעות כלפי מוסר השיק לטעון לפרטיות במידע האמור, מאחר שבמסירת השיק יוצר אותו אדם מצג כלפי כולי עלמא כי השיק יכובד, ואם בסופו של דבר אינו מכובד מסיבה כלשהי, הרי שיחול עליו מעין השתק, ואף בכך יש לראות משום הסכמה מכללא לפירסום עובדה זו (לעניין הבלבול שבשימוש במונחים השונים בארצות-הברית ראה: ‎J. F. GHENT, "WAIVER OR LOSS OF RIGHT OF PRIVACY 57 A. L. R. (3D) (1974) 16, 32-37). טיעון זה מבוסס על הרעיון, כי אין לאפשר למושך השיק להתחמק מאחריות ומהתוצאות הנובעות מן המעשה הבלתי מוסרי (ואולי אף פלילי) של מתן שיק שלא כובד, באיצטלא של הגנה על פרטיותו של אותו מושך שיק (ראה גם ר' גביזון, "הזכות לפרטיות" זכויות האדם והאזרח בישראל, מקראה (האגודה לזכויות האזרח בישראל, כרך ג, 1992) 303, 311). אף טענה זו של המשיבים דינה להידחות. ראשית, אין אני רואה במסירת השיק משום יצירת מצג כנטען. מוסר השיק יוצר מצג, לכל היותר, כלפי אותו בעל עסק שהשיק נמסר לו, ולא כלפי כולי עלמא. ושנית, בהתאם למבחנים שהוצעו על-ידיי לעיל אין לדעתי מקום לייחס למושך השיק הסכמה מכללא לפגיעה בפרטיותו שבהכללת שמו במאגר המידע של המשיבים ובפירסומו, לא במפורש, לא מכללא ולא על דרך השתק. קימה של הגנה לפי סעיף 18(3) לחוק 13. מאחר שמסקנתנו בדבר תחולת סעיף 2(9) על ענייננו שונה ממסקנתו של השופט קמא, שומה עלינו לבחון אם חלה איזו מן ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק. המשיבים טוענים לקיומה של הגנת סעיף 18(3) לחוק הקובע כדלקמן: "18. במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: ... (3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב". נוסחו של סעיף 18(3) מצביע על כוונת המחוקק שלא לקבוע בסוגיה זו קריטריונים ברורים וגורפים, אלא לקשור את ההכרעה בכל מקרה לנסיבות המיוחדות של העניין. האם קיים במקרה דנן עניין ציבורי אשר מצדיק פגיעה בפרטיות? בטופס הבקשה שהוגש לרשם תיארו המשיבים את האינטרס הציבורי שבהקמת מאגר המידע המבוקש כך: "העסק הנ"ל הוסד והוקם כדי למנוע תשלום עבור שירותים או סחורות בהמחאות, שטרות או התחייבויות שאין בכוונת הקונה לפרוע אותם. זוהי עבירה פלילית בפני עצמה. מאחר וישנם נפגעים רבים רשויות מרובות מטפלות בנושא זה בסירבול רב ולאורך זמן. אנו מוצאים בעסק זה: 1) מניעת פשע. 2) חסכון רב בעבודת המשטרה והוצאה לפועל בגביית כספים. 3) הקלה משמעותית בעומס של בתי משפט מאותה סיבה. 4) מניעת עוגמת נפש והפסדים רבים מבעלי עסקים שנפגעים דרך קבע מהמחאות חוזרות וכדומה". כלומר, מדובר כאן בהתנגשות בין האינטרס של מושכי השיקים אשר בפירסום שמותיהם ב"רשימה שחורה", מעין זו המופצת על-ידי המשיבים, יש משום פגיעה בפרטיותם, לבין העניין הציבורי הקיים בייעול אכיפת החוק בהקשר של גביית כספים, אליבא דמשיבים. 14. המונח "ענין ציבורי" זהה למונח שבו השתמש המחוקק בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לאחר שזה תוקן על-ידי סעיף 8 לחוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ז-1967, כך שהמונח "ענין ציבורי" החליף את המונח הקודם "ענין לציבור". משמעות שינוי זה הינה כי דרוש עתה "ענין ציבורי", המתייחס רק לפירסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפירסום משום "ענין לציבור", שיש בו לעתים אך כדי "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים..." (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עתון "הארץ" בע"מ ואח' [6], בעמ' 91). פירסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום לשיפור אורחות חייו (ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד) 175, 196). הפסיקה הדנה במונח "ענין ציבורי" עסקה בעיקרה בנושאים שבהם העניין הציבורי נגע לדמויות ציבוריות או לאירועים "חדשותיים", דבר אשר צוין גם בדברי ההסבר להצעת החוק, שבהם הושם דגש על שמירת זכויותיה של העיתונות ועל זכות הציבור לדעת, כנגד ההגנה על הפרטיות של דמויות ציבוריות (ראה דברי ההסבר לסעיף 6(2)(ה) בהצעת חוק הגנת הפרטיות). אולם לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה "הענין הציבורי". בהחלט ייתכנו מצבים שבהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר הפירסום משרת את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק או את הדאגה להגנת הציבור מפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. בכל מקרה על-פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפירסום, הרלוואנטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט שבו מדובר והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא (ראה גביזון, "הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל, קובץ מאמרם לכבודו של ח' ה' כהן (האגודה לזכויות האזרח בישראל, תשמ"ב) 177, 215 (להלן - גביזון)). 15. טענתם העיקרית של המשיבים הינה, כי בהקמת מאגר המידע הנדון יש כדי לשרת את האינטרס הציבורי שבייעול אכיפת החוק, וכן את אינטרס הציבור בשיפור מוסר התשלומים במדינה. לגישתם, הם משרתים את אכיפת החוק בכך שהרשימה שיפיצו תסייע לבעלי חנויות ולבעלי עסק אחרים להימנע מליטול שיקים או שטרות מ"עבריינים" ששיקים שלהם לא כובדו בעבר. בנושא זה נאמר על-ידי בית המשפט העליון בארצות-הברית: IN TODAY'S MOBILE SOCIETY, THERE IS A LEGITIMATE BUSINESS NEED FOR" CONSUMER REPORTS, WHICH SERVE SUCH IMPORTANT PUBLIC FUNCTION AS MINIMIZING THE RISKS OF EXTENDING VALUABLE BENEFITS AND CREDIT AND ASSISTING IN DETECTION OF FRAUDULENT CREDIT APPLICATIONS AND INSURANCE CLAIMS. IN ORDER TO MAKE INFORMED JUDGMENTS IN THESE MATTERS, IT MAY BE NECESSARY... TO HAVE INFORMATION WHICH NORMALLY WOULD BE CONSIDERED PRIVATE... IN SUCH A CASE, THE PUBLIC INTEREST PROVIDES THE .(DEFENDANT A SHIELD..." (TUREEN V. EQUIFAX, INC. (1978) [8], AT 416 או כפי שנאמר על-ידי בית המשפט לערעורים בניו-יורק: SOME INTRUSION INTO ONE'S PRIVATE SPHERE ARE INEVITABLE..." ,CONCOMITANTS OF LIFE IN AN INDUSTRIAL AND DENSELY POPULATED SOCIETY WHICH THE LAW DOES NOT SEEK TO PROSCRIBE EVEN IF IT WERE POSSIBLE TO .(DO SO" (NADER V. GENERAL MOTORS CORPORATION (1970) [9], AT 768 אין ספק, כי קיים "ענין ציבורי" מסוים במידע מן הסוג שהמשיבים מפיצים, ומקובל עליי שהמאגר המבוקש אכן עשוי לשרת מטרה נאותה, אולם אין די בכך. כפי שמסבירה פרופ' גביזון במאמרה "הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת", בעמ' 204-207, השאלה שיש לברר לצורך קיומה של הגנת סעיף 18(3) לחוק אינה אם יש לציבור אינטרס במידע, אלא אם יש טעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם כדי לספק את האינטרס הציבורי האמור. כדי לענות על שאלה זו יש לבחון את מכלול הגורמים אשר מניתי בפיסקה הקודמת ולבחון, תוך איזון האינטרסים הנוגדים, אם האינטרס הציבורי שקיום מאגר המידע עשוי לשרתו גובר במקרה זה על האינטרס של ההגנה על הפרטיות של מושכי ההמחאות. 16. אין להגזים בחשיבות המאגר כמסייע במניעת עבריינות פלילית. משיכת שיקים ללא כיסוי הינה תופעה נפוצה למדיי בעולם המסחרי. אולם לא כל אי-פירעון של שיק או של שטר הינו בגדר עבירה פלילית. סעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הוא הקובע את ההוראה העונשית הנוגעת לענייננו, וזו לשונו: "(א) המוציא שיק שמשך והוא יודע שאין חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו, או אין לו יסוד סביר להניח שיש חובה כאמור על הבנקאי, והשיק הוצג לפרעון תוך התקופה כאמור וחולל, דינו - מאסר שנה או קנס..." (ההדגשות שלי - ג' ב'). כאמור בסעיף, ובלי שאכנס לדיון מעמיק ביסודותיו, ברור כי אין די בעובדה ששיק לא כובד כדי שהדבר יהווה עבירה פלילית, אלא יש צורך בקיום יסוד של ידיעה, בדרגה זו או אחרת, כי אמנם השיק לא יכובד, כדי שתתגבש העבירה. ישנם מצבים רבים שבהם שיק אינו נפרע על-ידי הבנק בשל טעות טכנית כלשהי (ועל כך ידובר עוד להלן), שאז לא ניתן לומר כי מסירת המידע על אודות השיק שלא כובד אכן משרתת את האינטרס הציבורי הנזכר. 17. כמו כן מן הראוי לציין את האמצעים שננקטו על-ידי המחוקק עצמו כדי להתמודד עם תופעה זו של הפצת שיקים ללא כיסוי וכדי לרסן את שכיחותה. בנוסף לאישום הפלילי, על-פי סעיף 432 לחוק העונשין, אשר צוטט לעיל, יש להזכיר בקשר זה את ההסדר שנקבע על-ידי המחוקק בחוק שיקים ללא כיסוי, ואשר תוקן לאחרונה בחוק שיקים ללא כיסוי (תיקון מס' 2), תשנ"ב-1992, כאשר מטרת התיקון הינה: "...לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי, ליישם ניסיון שנצבר בהפעלת החוק במשך כעשר שנים ולשפר את אמינותו של אמצעי תשלום חשוב זה. ... התיקון המוצע נועד להחמיר בנושאים מסוימים עם מושכי שיקים ללא כיסוי.. . וכל זאת תוך דאגה לכך שההסדרים המוצעים לא יכבידו יתר על המידה על הציבור הרחב המשתמש בשיקים בהיקף רחב באופן תקין" (מבוא להצעת חוק שיקים ללא כיסוי (תיקון מס' 2), תשנ"א-1991, בעמ' 238). אם כן, המחוקק מודע לצורך הלגיטימי של הציבור בהגנה מפני שימוש בשיקים ללא כיסוי ויצר הסדר מפורט המתמודד עם הבעיה תוך קביעת מערכת איזונים בין הצורך הציבורי במלחמה בשימוש לרעה בשיקים, לבין האינטרס הציבורי, החשוב לא פחות, בשימוש באמצעי התשלום הנפוץ ביותר. בסעיפים 2 ו-3 לחוק שיקים ללא כיסוי נקבע מתי בנק יכול להגביל חשבון, ומתי חשבון יהיה מוגבל בנסיבות מחמירות. וכך נאמר באותם סעיפים: "2. (א) חשבון יהיה מוגבל (להלן - חשבון מוגבל) ובעליו יהיה מוגבל (להלן - לקוח מוגבל) אם סורבו במשך שנם עשר חדשים עשרה שיקים או יותר שנמשכו על החשבון, ובלבד שעברו לפחות חמישה עשר ימים בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון. (א1) סורבו שיקים בחשבון במספר שנקבע בתקנות, ישלח הבנק התראה לכל אחד מבעלי החשבון, ממיופי הכוח או ממורשי החתימה, הכל כפי שנקבע בתקנות. .... 3. (א) מי שהתקיים בו אחת מאלה הוא לקוח מוגבל בנסיבות מחמירות (להלן-לקוח מוגבל חמור): (1) לקוח מוגבל שחשבון נוסף שלו הוגבל; (2) מי שהיה לקוח מוגבל וחשבונו הוגבל שנית תוך שלוש שנים מיום שנסתיימה התקופה שבה היה לקוח מוגבל; (ב) מי שהוא לקוח מוגבל חמור, יוגבלו כל חשבונותיו, וכן החשבונות המשותפים לו ולאחרים והחשבונות שבהם הוא מיופה כוח, למעט החשבונות שבהם הוא מורשה חתימה. ......". בסעיף 3א לחוק שיקים ללא כיסוי נקבעה חובת מתן הודעה על ההגבלה למפקח על הבנקים, לבעל החשבון, למיופה הכוח ולמורשי החתימה, וניתנה סמכות למפקח להודיע על ההגבלה לכל הבנקים. סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי מקנה זכות ערעור לבית המשפט על ההחלטה להגביל חשבון כאמור. וכאן מגיעים אנו לנקודה הרלוואנטית ביותר לענייננו באשר לאמצעים שניתן לנקוט כנגד מפיצי המחאות ללא כיסוי, הרי היא ההוראה הנוגעת לפירסום מידע בנושא זה: סעיף 14 לחוק שיקים ללא כיסוי קובע הסדר לפירסום מספרי החשבונות המוגבלים וכן שמות בעלי החשבונות בהתקיים תנאים מפורטים כדלקמן: "(א) בנק ישראל רשאי לפרסם את מספרי החשבונות המוגבלים, עם ציון שם הבנק שבו מתנהל כל חשבון ותאריך סיום ההגבלה. (ב) בנק ישראל רשאי לפרסם את שמות הלקוחות המוגבלים החמורים, בציון פרטי הזיהוי כפי שנקבעו בתקנות ואת תאריך סיום ההגבלה, בהתקיים אחת מאלה: (1) עברו ששים ימים מיום משלוח ההודעה לפי סעיף 3א(ב) ובתקופה זו לא הודיע בעל החשבון לבנק ישראל בדואר רשום על הגשת ערעור בצירוף העתק ממנו; (2) הערעור בוטל, נמחק או נדחה". ומוסיף סעיף 15 סמכות גילוי: "בנק ובנק ישראל רשאים לגלות שלקוח או חשבון שלו הוגבלו, אם הגילוי דרוש לצורך ניהול חקירה פלילית על פי דין". 18. מההסדרים הקיימים הנ"ל בחוק שיקים ללא כיסוי ניתן להקיש וללמוד על האיזון הראוי, לדעת המחוקק, בין הצורך בהגנה על הפרטיות לבין האינטרס הציבורי שבפירסום שמות לקוחות ששיקים שלהם לא כובדו. לפי הסדר זה, לא די בכך ששיק אחד של אדם לא כובד, אלא תנאי להגבלה הוא שבמשך שנים-עשר חודשים סורב פירעונם של לפחות10 שיקים שלו, ולקוח יהיה מוגבל באופן חמור רק לאחר שחשבון נוסף שלו הוגבל או שחשבון הוגבל שנית תוך שלוש שנים מיום שהסתיימה הגבלה קודמת. על-פי החוק ניתן לפרסם רק את מספר החשבון המוגבל, ואילו את שם בעל החשבון ניתן לפרסם רק במקרים שהחשבון הוגבל בנסיבות מחמירות. לעומת הסדר זה, מאגר המידע המופעל על-ידי המשיבים איננו מקיים דרישות, אלו או דומות להן, בשמירה על האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים. די בכך ששיק אחד של לקוח לא כובד כדי ששמו יועבר על-ידי מי מהסוחרים למשיבים ועלול להופיע ברשימה אשר תופץ על-ידיהם. בנוסף, עם פירסום עובדת אי-כיבוד השיק עשויים להיכלל במאגר גם שם מושך השיק, כתובתו, מספר הטלפון ועוד פרטים מזהים, אשר אין להם כל רלוואנטיות לצורך השגת המטרה הרצויה. אין ברצוני לקבוע מסמרות בשאלה אם ההסדר הקבוע בחוק שיקים ללא כיסוי הינו בבחינת ההסדר האופטימאלי בכל הנוגע לאפשרות פירסום הפרטים הנוגעים לאי-כיבוד המחאות, אולם יש בו משום התוויית נורמה מאת המחוקק, הן בדבר הצורך לאזן את האינטרסים הנוגדים, והן בדבר החובה להגביל אפשרות פירסום המידע בנושא זה על-מנת לא לפגוע בפרטיותם של רבים במידה בלתי סבירה. נראה בעליל שקיום המאגר כמתוכנן, כפי שאושר על-ידי בית המשפט קמא, אינו תואם את האיזון האמור. 19. כדי להמחיש עוד יותר, מעשית, את הפגיעה האפשרית במושכי השיקים ומחברי יתר ההמחאות הנוגעים בדבר מפירסום בלתי מוגבל של המידע הכלול במאגר האמור, ברצוני עוד להעיר: א) רבים הם המקרים שבהם מסרב בנק לכבד שיק, בשל אי-הבנות או משגים וללא אשמה מצד הלקוח. כך קורה, למשל, שאדם נותן הוראה להעברת סכום כסף אל חשבונו בבנק, והוראה זו אינה מתבצעת בשל סיבה אשר אינה תלויה בבעל החשבון. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו אין כיסוי לשיקים המוצאים על-ידיו, והוא - בשל נסיבות שונות, כגון היעדרות זמנית מהארץ - כלל אינו מודע לכך. ייתכנו גם מקרים שבהם מורה מושך השיק לבנק שלא לכבד את השיק על רקע של סכסוך כלכלי או משפטי עם מחזיק השיק. אם לאחר מכן השיק אינו נפרע והמחזיק מודיע על כך לאחראים על מאגר המידע, לא יהיה בידי האחרונים בדרך כלל לעמוד על העובדות כהווייתן, ומושך השיק עלול להיכלל ב"רשימה". כמו כן קורה לא פעם שללקוח ישנה זכות למשיכת יתר, ופקיד הבנק, בהיסח הדעת, מתעלם מכך. למעשה אין כמעט גבול לטעויות העלולות להתרחש, הן מצד הבנק והן מצד הלקוח, טעויות אשר בעטיין מסרב הבנק לכבד שיק של הלקוח, ללא הצדקה של ממש. ואפילו ישנה הצדקה לאי-כיבוד שיק מסוים, הרי רבים המקרים שבהם אין בכך כדי לבסס עניינית הסקת מסקנה בדבר אי-אמינותו הכלכלית של מחבר ההמחאה. ב) בנוסף על כך חייבת להיות מודעות להשפעה הגוברת והולכת של המחשבים למיניהם ושל שילוב המידע של מחשבים שונים, במישור הלאומי ואף הבין-לאומי. כך, פירסום שמו ויתר פרטיו של אדם במאגר מידע, בגין שיק מסוים שלא כובד, עשוי לגרום להכללתו בעשרות רשימות שונות בארצות רבות ולהסב לו נזק בלתי משוער. הוא עשוי למצוא עצמו ברשימות שחורות לרוב, והדבר עלול לגרום לאיבוד אפשרות לגיוס כספים ולהרס כלכלי שלו ושל החברות המצויות בשליטתו. אין אפוא ספק, לדעתי, שהפצת המידע בדבר ה"ענינים הפרטיים" של אותם מחברי ההמחאות שבהם המדובר במאגר המידע נושא ערעור זה, מהווה פגיעה חמורה בפרטיות, במובן רוח החוק שבו עסקינן. מן הראוי לצטט בהקשר זה את הקטע הבא מתוך ‎AM JUR. 2D, SUPRA, AT 711: AS ONE COURT HAS OBSERVED, AN INVASION OF THE PLAINTIFF'S RIGHT TO" PRIVACY IS IMPORTANT IF IT EXPOSES PRIVATE FACTS TO A PUBLIC WHOSE ."KNOWLEDGE OF THOSE FACTS WOULD BE EMBARRASSING TO THE PLAINTIFF 20. ספק גדול גם, אם בעניין מאגר המידע נושא הדיון ניתן ליישם את ההוראות שנכללו בחוק ושמטרתן להקטין את הפגיעה בפרטיות של הנוגעים בדבר. בסעיף 13(א) לחוק נאמר, כי "כל אדם זכאי לעיין בעצמו, או על ידי בא-כוחו.. . במידע שעליו המוחזק במאגר מידע", ובסעיף 14(א) לחוק נקבע: "אדם שעיין במידע שעליו ומצא כי אינו נכון, שלם, ברור או מעודכן, רשאי לפנות לבעל מאגר המידע... בבקשה לתקן את המידע או למוחקו". קשה לראות איך, הלכה למעשה, ניתן לתת ביטוי מוחשי להוראה זו באשר למידע הנדון, ולתקן את הנזק שייגרם למושכי השיקים אם יעלה בגורלם להיכלל ברשימה מסוג זה והרשימה נמסרה לכל דורש. 21. יוער, כי על דרך אפשרית להסדרת הנושא ניתן ללמוד מההסדר הקיים בארצות-הברית בעניין סוכנויות לבדיקת אשראי (CREDIT REPORTING AGENCIES). אלו הם גופים מסחריים אשר קמו לצורך בדיקת היכולת הכלכלית של אנשים בעבור בנקים או גופים אחרים, כדי לקבוע את כושר ההחזר של אותם אנשים. בסעיף המטרות של ה-FAIR CREDIT ACT, 1970 מסביר המחוקק: CONGRESSIONAL FINDINGS AND STATEMENT OF PURPOSE .1681" :A) THE CONGRESS MAKES THE FOLLOWING FINDING) THE BANKING SYSTEM IS DEPENDENT UPON FAIR AND ACCURATE CREDIT )1) REPORTING. INACCURATE CREDIT REPORTS DIRECTLY IMPAIR THE EFFICIENCY OF THE BANKING SYSTEM, AND UNFAIR CREDIT REPORTING METHODS UNDERMINE THE PUBLIC CONFIDENCE WHICH IS ESSENTIAL TO THE .CONTINUED FUNCTION OF THE BANKING SYSTEM ..... THERE IS A NEED TO INSURE THAT CONSUMER REPORTING AGENCIES )4) ,EXERCISE THEIR GRAVE RESPONSIBILITIES WITH FAIRNESS, IMPARTIALITY ."AND A RESPECT FOR THE CONSUMER'S RIGHT TO PRIVACY כלומר, המחוקק האמריקני ער לפגיעה בפרטיות הנוצרת מעריכת חקירות על היכולת הכלכלית של אנשים, ומאיסוף המידע והעברתו לגופים מעוניינים, אולם מנגד מודע המחוקק לצורך בקיומן של סוכנויות אלו בשל התועלת הצומחת מהן לתיפקוד הבנקים ולכלכלת ארצות-הברית. כדי להבטיח את איזון האינטרסים הרצוי על-ידי צמצום הפגיעה בפרטיות, קבע המחוקק בארצות-הברית הוראות המפרטות את דרך ניהול הסוכנויות, הגבלות על דרך איסוף המידע, וכן הטיל חובות על מחזיקי המידע, כגון חובה להודיע לאדם שנאסף מידע אודותיו או חובה לאפשר לאותו אדם לעיין במידע שנאסף עליו. כמו כן מטיל החוק שם מגבלות על היקף התפוצה של אותם "דו"חות צרכני אשראי" (‎REPORTS CONSUMER) בקובעו (בחלקיו הרלוואנטיים לענייננו): 1681B. PERMISSIBLE PURPOSE OF CONSUMER REPORTS A CONSUMER REPORTING" AGENCY MAY FURNISH A CONSUMER REPORT UNDER THE FOLLOWING CIRCUMSTANCES :AND NO OTHER IN RESPONSE TO THE ORDER OF A COURT HAVING JURISDICTION TO ISSUE )1) .SUCH AN ORDER IN ACCORDANCE WITH THE WRITTEN INSTRUCTIONS OF THE CONSUMER TO WHOM )2) .IT RELATES - TO A PERSON WHICH IT HAS REASON TO BELIEVE )3) A) INTENDS TO USE THE INFORMATION IN CONNECTION WITH A CREDIT) TRANSACTION INVOLVING THE CONSUMER...; OR B) INTENDS TO USE THE INFORMATION FOR EMPLOYMENT PURPOSES; OR) C) INTENDS TO USE THE INFORMATION IN CONNECTION WITH THE) UNDERWRITING OF INSURANCE INVOLVING THE CONSUMER; OR ...(D) H) OTHERWISE HAS A LEGITIMATE BUSINESS NEED FOR THE INFORMATION) ."IN CONNECTION WITH A BUSINESS TRANSACTION INVOLVING THE CONSUMER העולה מכאן, כי הנגישות לדו"חות צרכני האשראי בארצות-הברית הינה מוגבלת, ואין המידע הנאסף פתוח לעיון הציבור כולו או, כמו במקרה דנן, לכל המשליש מחירו של הדו"ח. מאלפים הם בהקשר זה דברי המשיבים עצמם בבקשתם לרישום מאגר המידע: "את החומר נעבד במחשב ונפיק רשימה... אחת לשבועיים בשלב הראשון נפיץ רשימה מעודכנת בין העסקים... במקביל נפיץ את המידע הנ"ל למנויים ובכתב עת, כך שמי שיצטרך יוכל להשיגו" (ההדגשה שלי - ג' ב'). 22. תנאי נוסף הכרחי לקיומה של הגנת סעיף 18(3) הינו כי "הפרסום לא היה כוזב". קשה להניח כי יהיה באפשרות המשיבים, בדרך שבה הם מתכוונים לדבריהם לנהל את מאגר המידע, להבטיח כי המידע שיגיע לידיהם הינו אכן נכון ומדויק. המידע שיפרסמו המשיבים באמצעות אותו פלט מחשב מוזן בעקבות המידע שנמסר על-ידי הסוחרים ויתר בעלי העסקים, ואין למשיבים אמצעי לאמת שהמידע אכן מדויק ומלא; ומנגד גם אין כאמור אפשרות סבירה למושכי השיקים שאליהם מתייחס המידע לבקש את תיקונו, מאחר שלמעשה אין להם דרך לדעת מראש על קיומו והפצתו. 23. מכל האמור לעיל עולה, לדעתי, המסקנה הבלתי נמנעת, כי הפעלת מאגר המידע כפי שביקשו להפעילו המשיבים חורגת מהאיזון הראוי שבין הצורך בהגנה על הפרטיות לבין האינטרס הציבורי שבהגנת הסוחרים והציבור ולו מפני מסירת שיקים ללא כיסוי. על-כן, בנסיבות העניין, לא חלה על המשיבים הגנת סעיף 18(3) לחוק. 24. משהגעתי למסקנתי זו, הרי שנראה לי כי דין הערעור להתקבל, שכן צדק הרשם בסרבו לרשום את מאגר המידע של המשיבים מאחר שיש בהפעלתו משום פגיעה בפרטיות, ולמשיבים לא עומדת כל הגנה המוכרת על-פי החוק הנדון. ייתכן שבעקבות החלטה זו ישנו המשיבים את דרך ניהול המאגר המתוכנן, כך שתצומצם הפגיעה בפרטיות, ודרך הניהול תעמוד בקריטריונים נאותים וסבירים. בכך יתאפשרו אולי רישום המאגר וניהולו באופן העולה בקנה אחד עם זכות הפרטיות של מושכי ההמחאות, או לפחות יקטין את הפגיעה האפשרית במושכי ההמחאות הנוגעים בדבר עד למינימום. אשר-על-כן הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולאשר את החלטת הרשם. כמו כן הייתי מטיל על המשיבים לשלם לאוצר המדינה, בעבור הדיון בשתי הערכאות, שכר טרחת עורך-דין בסך 8,000 ש"ח, נכון להיום. השופט י' קדמי: גם אנוכי סבור, כי מן הראוי לקבל את הערעור ולאשר את החלטת הרשם מהנימוקים שפירט חברי הנכבד, השופט בך, בפסק-דינו. עם זאת, מבקש אני להציג - בקליפת אגוז - את הטעמים העיקריים שהניעו אתי לקבל את הערעור. לבה של הבעיה שדרשה הכרעה בערעור זה נעוץ במציאת האיזון הראוי בין שני האינטרסים הבאים: מצד אחד - האינטרס שיש לציבור בחשיפת זהותם של אלה שאינם עומדים בהתחייבויות כספיות שהם נוטלים על עצמם, באופן שכל אחד מן הציבור יידע לכלכל מגעיו עמם; ומצד אחר - האינטרס ל"פרטיות" שיש לכל אחד מאלה שזהותם נחשפת כאמור, אינטרס שאינו מתיישב עם פירסום העובדה שאין הם עומדים בהתחייבויותיהם. נראה, שבמקרה זה לא רק שהכף נוטה לטובת הזכות לפרטיות, אלא שטובתם של שני האינטרסים גם יחד - העניין הציבורי שבפירסום המידע וזכותו של הפרט לפרטיות - מחייבת את קבלתו של הערעור, וזאת, בעיקרו של דבר, מן הנימוקים הבאים: (1) על-פי המתוכנן, אמור מאגר המידע המבוקש על-ידי המשיבים לכלול את שמו של כל אדם שמשך אי פעם שיק שלא כובד מכל סיבה שהיא. כתוצאה מכך עלולים להופיע במאגר המידע שמותיהם של אנשים שמצבם הכלכלי היה טוב בעת חילול השיק - והוא טוב ביום העיון במאגר - ואשר אין כל חשש שלא יכבדו את ההתחייבויות הכספיות שהם עתידים לקבל על עצמם; שהרי לא מעטים הם המקרים שבהם לא מכובד שיק מטעמים שאינם קשורים ביכולתו הכלכלית של מושך השיק. מצב זה יפגע - מצד אחד - בתדמיתם החברתית והכלכלית של אותם אנשים שאי-כיבוד שיק מצדם לא היה נעוץ בחוסר יכולת כספית, אלא בטעמים אחרים שנותרים "נעלמים"; ומצד אחר - בציבור ככלל, בשל הרחקתם של אותם אנשים, ששמותיהם מופיעים במאגר המידע, מן הפעילות הכלכלית, כאשר לגבי חלק לא מבוטל מהם אפשר שאין לכך כל הצדקה. (2) לא זו בלבד שהמשיבים לא הציעו כל מנגנון לבדיקת הרקע לאי-פירעונו של שיק כאמור ולמתן ביטוי לרקע זה במידע שיימסר למעוניינים, גם לא הוצע מצדם מנגנון כלשהו לבדיקת אמינותו ושלמותו של המידע שיימסר להם על-ידי בעלי העסקים, שימצאו בכך אמצעי לקידום ענייניהם. היעדרם של מנגנונים לביקורת, לאימות ולהבהרת רקע, כאמור, הופך את המידע שיצטבר ברשות המשיבים לפוטנציאל של פגיעה ממשית בפרטיותם של מושכי שיקים, ובתדמיתם בעיני אלה המקיימים עמם קשרים כלכליים וחברתיים מצד אחד, ובציבור בתור שכזה, בשל ה"נידוי" הכלכלי והחברתי הכרוך בחשיפתו של מידע כאמור, מצד אחר. (3) פניית המשיבים לרשם אינה כוללת הצעה של מנגנון בקרה או סינון בכל הנוגע לזהותם של האנשים שיורשו לעיין במידע שבמאגר ולעשות בו שימוש, ואף אינה קובעת הסדר כלשהו בדבר פירסום המידע מעבר להבאתו לידיעת מי שייקבע כ"גוף מעונין". לכאורה, חיוני הוא - ראשית - להגביל את נגישות הציבור למאגר מידע שכזה, באופן שרק מי שיש לו עניין כלכלי מסוים וברור במידע יהיה רשאי לעיין במאגר המידע; ושנית - לקבוע כללים בדבר מתן פירסום למידע, באופן שתימנע הלבנת פניו של אדם ברבים - על הנזק הכלכלי הכרוך בכך, בהקשר הנדון כאן - לשווא. (4) המשיבים לא הבהירו בפנייתם אם וכיצד יוכל אדם לברר אם שמו מופיע במאגר המידע, ולבקש תיקון של המידע או מחיקתו מן המאגר; וכן לא נקבעו למאגר מנגנוני מחיקה וריענון בשל חלוף הזמן. מנגנון תיקון והתאמה מצד אחד ומנגנון מחיקה וריענון מצד שני, חיוניים להבטחת דיוקו ואמינותו של המידע הנאגר ומבטיחים את צמצומו של סיכון הפגיעה בפרטים הנוגעים בדבר ובציבור כאחד. השופטת ט' שטרסברג-כהן: חברי, השופט בך, נותן פירוש רחב למונח "עניניו הפרטיים של אדם", ובדוגמאות שהוא מביא בחוות-דעתו חובק הוא מיגוון רחב של מידע הקשור לחייו הפרטים של אדם שבו רואה הוא את "עניניו הפרטיים" לצורך החוק. את מרכז הכובד מעביר חברי לשאלת ההסכמה, באופן שבכל מקרה שניתן לייחס הסכמה מפורשת או מכללא לפירסום הפרטים האישיים, מאבד פירסומם את הגנת חוק הפרטיות. סבורתני, שאין המקרה שלפנינו מצריך הגדרה כוללנית של עניינים שיש לראות בהם "עניניו הפרטים של אדם". בכגון דא ראוי שלא ליצור רשימה סגורה או פרטנית אלא לאפשר בדיקת הנושא על-פי ההקשר שבו הוא מופיע. לדידי, התשובה לשאלה מהו עניינו הפרטי של אדם אינה חד-משמעית, וכמו ביטויים רבים שאנו נתקלים בהם בספר החוקים ובחיי היום-יום, פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה שלשמה נדרשת פרשנות זו. אין חולק כי פרטיותו של אדם היא בעלת חשיבות עליונה ונכון לראותה כחלק מזכויות היסוד המגולמות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, בבואנו להגדיר "עניניו הפרטיים של אדם" הגדרה שתהפוך כל הפוגע בהם למפר חוק, עלינו להיות זהירים ודווקניים. בחוק הגנת הפרטיות אין המחוקק מגדיר פרטיות מה היא ואין הגדרה לביטוי "עניניו הפרטיים של אדם" המופיע בו. בסעיף 2 לחוק מוצאים אנו רשימה של פעולות שרואים בהן פגיעה בפרטיות ובענייניו הפרטיים של אדם, בלי להעיר את עינינו בשאלה מה הם אותם עניינים. לפיכך, סבורתני כי נשרת את תכלית החוק אם נמקד את ניתוחנו בעובדות המסוימות של המקרה העומד לדיון ובפרשנות הראויה באותו הקשר. יש שכל פרט ופרט בפני עצמו לא יהווה "ענינו הפרטי" של אדם, ואילו צירוף של מספר פרטים עם האינפורמציה המתקבלת מהם יהווה עניין כזה. כך הוא לדעתי בענייננו. צירוף הפרטים האישיים של מי ששילם בהמחאות או בשטרות ואלה לא כובדו, עם האינפורמציה שלפיה המשלמים לא כיבדו את התחייבותם, מהווה מסירת מידע בעל קונוטציה ברורה של אי-אמינותו הכלכלית של מחבר ההמחאה או נותן ההתחייבות, ובתור שכזו אין היא מותרת. על פירסום מסוג זה נאמר ב- .‎AM JUR. 2D., SUPRA, AT 710-711 שצוטט על-ידי חברי (סעיף 19 לפסק-דינו), כי זוהי חשיפה לציבור של עובדות פרטיות אשר חשיפתן לפניו מביכה את התובע. לפיכך היא פוגעת בפרטיות ואיננה מותרת. על חשיפה מסוג זה אמר בית המשפט העליון במדינת מיזורי בפסק-דין [MASON ]7, שהוזכר גם הוא על-ידי חברי, כי השלט "לא מקבלים שיקים" ומתחתיו רשימת שמות ושמו של המערער בכללם, פגע בזכותו של המערער "להיעזב במנוחה" (THE RIGHT TO BE LEFT ALONE"), ובכך פגע בפרטיותו. סוף דבר, מצטרפת אני לדעתו של חברי, השופט בך, כי דין הערעור להתקבל. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. מאגרי מידע