עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים (טרם פורסם). פסק-הדין נכתב בידי השופטת חיות והסכימו עימה השופטים ריבלין ונאור. 2. פסק הדין מסב עצמו על שורה ארוכה ונפתלת של הליכים לאישור תוכנית מיתאר מקומית מס' 4920א' (התוכנית החדשה) החלה על שטח של כ-9.66 דונמים בפארק דניה בירושלים. שטח הקרקע שבמחלוקת מהווה מעין חיץ בין שכונת רמת דניה לבין רח' גולומב הסואן. בהתאם לתוכנית החדשה מתוכננת בשטח זה הקמת מרכז בן שבע קומות (מתוכן ארבע קומות תת קרקעיות) בהיקף של 25,000 מ"ר האמור לשמש כמרכז מסחרי בשילוב עם שיטחי ספורט ומירפאות. השינוי העיקרי בתוכנית החדשה בהשוואה לתוכנית המיתאר הקודמת (תוכנית מיתאר מקומית מס' 4920) הינו בתמהיל שימושי הקרקע: הוכפל השטח המיועד למסחר על חשבון כמחצית מן השטחים שהוקצו לספורט, ובנוסף לכך גדל היקף שיטחי השירות. 3. העותרים, תושבי שכונת דניה, אינם מבקשים כי נשוב ונדון בכל השאלות שנתעוררו בפסקי הדין בנוגע להליכים השונים שהובילו לאישורה של התוכנית החדשה. מבקשים הם להתמקד אך בשאלה משפטית אחת ויחידה, והיא: האם חייבת היא ועדת משנה להתנגדויות שליד הוועדה מחוזית (ועדת המישנה) לערוך פרוטוקול של הדיון הפנימי הסגור שאותו עורכים חבריה לאחר שמיעת ההתנגדויות? בית המשפט השיב לשאלה זו בשלילה. לאמור: הוועדה חייבת בעריכתו של פרוטוקול ברוב שלבי הדיון בוועדה, אך לא בשלב הדיון הפנימי הסגור שעורכים חבריה. הבה נעמוד על נימוקיו של בית המשפט. 4. ראשית קובע בית המשפט את הכלל: "סדרי מינהל תקינים מחייבים את הרשות המינהלית לרשום פרוטוקול אשר ישקף את עיקרי המידע המובא בפניה ואת ההחלטות שנתקבלו על-ידה בעקבות אותו מידע"; עם זאת, "היקפה של חובת התיעוד ותוצאותיו של העדר תיעוד עשויות להשתנות ממקרה למקרה על פי נסיבותיו ובהתחשב, בין היתר, במהותו ובמאפייניו הספציפיים של הגוף המינהלי הנוגע בדבר" (סעיף 17 לפסק הדין). בית המשפט מדגיש כי "הסוגיה המצומצמת העומדת לדיון בפנינו נוגעת לתיעוד ההליכים המתקיימים בפני ועדות המשנה, בשבתן כגורם מינהלי הדן בהתנגדויות לתוכניות מתאר שהופקדו" (שם, שם). לאחר-מכן סוקר בית המשפט את הוראות תקנות 17 ו-21 לתקנות התכנון והבניה (סדרי נוהל בהתנגדויות לתכנית, סמכויות חוקר וסדרי עבודתו) התשמ"ט-1989 (תקנות סדרי נוהל בהתנגדויות) המסדירה את חובת עריכתו של פרוטוקול בדיוני ועדת המישנה. 5. בייסדו עצמו על לשונן של תקנות אלו קובע בית המשפט כי אותן תקנות אינן משמיעות חובת עריכת פרוטוקול של ההתייעצות הפנימית בין חברי ועדת המישנה לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובטרם מתן החלטה. כן מבסס בית משפט את קביעתו על סוג הדיון שבו מדובר - התייעצות פנימית בין חברי הוועדה; על קיומם של מנגנוני תיעוד ובקרה אחרים: על פומביות הדיון, הזכות להופיע ולטעון לפני הוועדה, חובת רישום פרוטוקול של הדיון עצמו וחובת ההנמקה; ועל פסיקה קודמת של בית המשפט העליון שלפיה אין חובת תיעוד של התייעצות פנימית בוועדת תכנון ובניה טרם הכרעה בהתנגדויות. וכך קובעת השופטת חיות (בסעיף 18 לפסק הדין): ... בבג"ץ 595/75 סלמאן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד ל(3) 337, דימה השופט ברנזון את הדיון הפנימי של ועדת התכנון טרם ההכרעה בהתנגדויות להתייעצות שמקיימים שופטים טרם מתן פסק-הדין, בקובעו כי המונח "דיון בהתנגדות", אותו יש לקיים בפומבי על-פי סעיף 107 לחוק התכנון והבניה, איננו כולל את שלב הדיון הפנימי בוועדה. השופט עציוני שדעתו היתה דעת הרוב בעניין סלמאן, הסתייג אומנם מהשוואה זו, אך ההלכה שנפסקה היא כי מוסד התכנון הדן בהתנגדות לתוכנית אינו חייב להזמין את הצדדים לכל שלבי הדיון והוא יכול להוציא מכלל זה את שלב ההכרעה בהתנגדויות (בג"ץ 1459/97 יאסין נ' שר העבודה והרווחה (לא פורסם, בפיסקה 7(ד)); עת"מ (י-ם) 644/02 החברה להגנת הטבע נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה י-ם (לא פורסם, בפיסקה 16). גישה זו הרואה את שלב ההכרעה בהתנגדויות כהתייעצות פנימית-סגורה של ועדת המשנה, ראויה היא בעיני וממנה נגזרת לדעתי גם המסקנה כי שלב זה אינו מחוייב בתיעוד. אכן, חוק התכנון והבניה והתקנות שהותקנו מכוחו, קבעו הוראות לא מעטות המיועדות להבטיח דיון הוגן בהליכי ההתנגדות, ובכללן הזכות להתייצב ולטעון הניתנת לשני הצדדים; ההוראה בדבר פומביות הדיון; חובת רישום פרוטוקול הדיון; וחובת ההנמקה של ההחלטה. כל אלה וכן האפשרות לקיים דיון חוזר לפי סעיף 11ד לחוק במקרה של פגם תכנוני או משפטי בהחלטתה של ועדת המשנה, מבטיחים באופן מלא את האפשרות לבחון ולהעריך את תקינות ההליך וזאת גם מבלי שתתועד ותיחשף ההתייעצות הפנימית שמקיים המוסד המכריע לאחר הדיון הפומבי ולפני קבלת ההחלטה. זאת ועוד, לשון תקנה 17 לתקנות סדרי נוהל בהתנגדויות שעניינה חובת רישום פרוטוקול תומכת בגישה זו, בקובעה בתקנת משנה (ב)(3) חובת רישום לגבי תמצית הטיעונים של כל מי שהיה רשאי לטעון בפני הוועדה לפי החוק או התקנות ובקובעה עוד בתקנת משנה (ב)(4) את החובה לרשום בפרוטוקול את החלטותיו של המוסד המכריע ושל יושב הראש. לעומת זאת, אין בתקנות הוראה המחייבת רישום פרוטוקול של ההתייעצות הפנימית אותה מקיימים חברי הוועדה לצורך קבלת החלטתם. 6.העותרים סבורים כי הלכה זו שנקבעה הלכה קשה היא, וכי סותרת היא הלכות קיימות הנסבות על עקרון השקיפות, ועל חובת ניהול פרוטוקול. ניתן לתמצת את טענות העותרים לקיומו של דיון נוסף לשתי טענות מרכזיות אלו. הטענה האחת היא, כי היעדר תיעוד משמעו היעדר ידע והיעדרה של אפשרות אמיתית לדעת על-יסוד אלו שיקולים נתקבלה ההחלטה. בנוסף, היעדר תיעוד מסכל אף אפשרות של ממש לביקורת שיפוטית על החלטות הוועדה המחוזית. העותרים מדגישים כי הליך הגשת ההתנגדויות והדיון בהן הינו הליך מרכזי וחשוב באישורה של תוכנית מיתאר וכי דחיית ההתנגדויות מובילה לאישור התכנית. חשיבות ההליך ומרכזיותו מחייבות כי נקפיד על שקיפותו של ההליך ובכלל זה על חובת עריכת פרוטוקול ומלא של ההליך כולו. הטענה השניה היא, כי ההלכה שנפסקה סותרת את הדין הקיים בדבר חובת עריכתו של פרוטוקול. כך, למשל, דיוני הממשלה חייבים בתיעוד מלא (למרות היותם חסויים); כך גם ועדות חקירה ממלכתיות המוקמות מכוח חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1969, חייבות בניהול פרוטוקול רשום או מוקלט של דברי חברי הוועדה ושל דברי העדים המופיעים בפניהם. בנוסף לכך, רק לאחרונה יצאה הלכה מלפני בית משפט זה - בבג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל אביב (טרם פורסם) - הקובעת כי ועדת מכרזים פנימית של העירייה חייבת בניהול פרוטוקול וחייבת היא ברישום פרוטוקול אף של דיוניה הפנימיים. כך גם נקבע בבג"ץ 954/97 שלמה כהן נ' ראש לשכת עורכי הדין, פ"ד נב (3) 486, כי חובה לנהל פרוטוקול מלא ומפורט שישקף את ישיבות הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. כן מפנים העותרים להחלטה מיום 9.9.05 בתיק בד"מ 2461/05 שרת המשפטים נ' הילה כהן (טרם פורסם) על אודות פירסום פרוטוקול הדיונים של ההליך המשמעתי בעניינה של השופטת הילה כהן. 7. עיינתי בעתירה ובפסק הדין אך לא מצאתי כי אוכל להיעתר לה. תנאי ראש וראשון לקיומו של דיון נוסף הוא שבית-המשפט העליון פסק הלכה מאותן הלכות מיוחדות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אכן, בענייננו פסק בית-המשפט פסק הלכה חדשה המשליכה על הליכים רבים המתקיימים מדי שנה בפני ועדות המישנה להתנגדויות, אלא שבכך אין די. הליך הדיון הנוסף הליך נדיר וחריג הוא, וכבר הסברנו לא אחת כי "פסיקתה של הלכה, ואפילו חדשה וקשה היא, אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה (ולעיתים במותב רחב יותר) ופסיקתו היא סוף פסוק ואין עליה ערעור" (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ (טרם פורסם); ראו עוד והשוו: דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם); דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 385, 395). ולא נמצאה לי בפסק-הדין שבעע"מ אותה "מיוחדות" הנדרשת לפסק-דין עד שרשאי הוא להיכנס אל טרקלין הדיון הנוסף. 8.זאת ועוד: עיון מדוקדק בהלכה שנקבעה יגלה לנו כי החלתה בחיי היומיום לא תוביל לתוצאות הקשות אותן מעלים העותרים. כפי שציינה השופטת חיות, הליך הגשת ההתנגדויות והדיון בהן בוועדת המישנה הינו הליך המאופיין בשקיפות ובפומביות: הרואה עצמו נפגע מהתוכנית יכול להופיע לפני הוועדה ולטעון; הדיון לפני הוועדה הוא פומבי; ויש חובת רישום פרוטוקול במהלך הדיון. בנוסף, הוועדה חייבת לנמק את החלטותיה ובכלל זה חייבת היא ליתן ביטוי לטעמים ולשיקולים אשר הובילו אותה להחלטה. כמו-כן, ניתן להגיש בקשה לדיון חוזר בהחלטות ועדת המישנה מכוח סעיף 11ד לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. מאפיינים אלה של ההליך לפני ועדת המישנה מבטיחים שקיפות. בנוסף, חובתה של הוועדה לנמק את החלטותיה ולהסביר את השיקולים אשר הובילו אותה להחלטתה מאפשרים ביקורת שיפוטית. בנסיבות אלו אין לומר כי העובדה שאין חובה לערוך פרוטוקול של ההתייעצות הפנימית בין חברי הוועדה טרם הכרעה בהתנגדויות, פוגעת בשקיפות ההליך. ואף אם יש פגיעה כלשהי אין המדובר בפגיעה החמורה לה טוענים העותרים. 9.אין בידי לקבל את טענת העותרים כי ההלכה שנפסקה סותרת הלכות קיימות. היקף חובת עריכתו של פרוטוקול ונפקות אי עריכתו משתנים ממקרה למקרה, ואין כלל אחיד בהלכה. לא נמצא לי שקביעתו של בית-המשפט כי בענייננו אין חובה לעריכתו של פרוטקול חורגת מן ההלכה שנקבעה, הלכה התולה את החובה בנסיבות הספציפיות של כל עניין ועניין. 10.לעניין החובה - או היעדר החובה לעריכתו של פרוקטוקול, שאלה ראשונה הנשאלת היא, אם הדין החרות מטיל חובה על עריכתו של פרוטוקול. אם אכן מטיל הדין החרות חובה - כי-אז יש להישמע לו, כמובן. ואולם, במקום שאין המדובר בחובה שהוטלה בדין; והטוען לקיומה של חובה לעריכתו של פרוטוקול סומך עצמו להלכה ולדוקטרינה; כי-אז שאלת קיומה של החובה ייגזר מטיב ההליך שבו מדובר, ובעיקר ממידת השקיפות של ההליך. הנה-כי-כן, חובת עריכתו של פרוטוקול חובה היא שהיקפה משתנה ממקרה למקרה, בין היתר בהתאם לרמת שקיפותו של ההליך כולו. בענייננו-שלנו נמצא לה לשופטת חיות כי אין חובה סטטוטורית המוטלת על ועדת המישנה לערוך פרוקטוקול, ומשנפנתה להלכה ולדוקטרינה באה לכלל מסקנה כי הליך ההתנגדויות בפני ועדת המישנה שליד הוועדה המחוזית הינו הליך גלוי ושקוף המייתר, כמו מעצמו, חובה לעריכתו של פרוטוקול כטענת העותרים. ההלכה שלפיה בהליך מסוג זה חובת עריכתו של פרוטוקול מצומצמת יותר אינה אלא יישום ופיתוח של דברים שאמרנו בפרשת שלמה כהן (ראו, שם, בעמ' 532-521, 523) פיתוח זה אין בו כדי להוות עילה לדיון נוסף. ראו, למשל: דנ"א 3113/03 א.מ. חנויות (ירושלים)(1993) בע"מ נ' עירית ירושלים (לא פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם). 11.העתירה נדחית. פרוטוקול דיוןמסמכיםפרוטוקול