1.ביום 7.2.2008 החליטה המשיבה 1, שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, לקבל את המלצת המשיבה 2, וועדת השופטים לפי תקנון פרס ישראל (להלן: וועדת השופטים) להעניק את פרס ישראל בתחום חקר מדעי המדינה לשנת תשס"ח לפרופ' זאב שטרנהל, המשיב 3, בגין הישגים בחקר מדעי המדינה. העתירה שבפניי מופנית כנגד החלטתה הנ"ל של שרת החינוך ובגדרה מבקשים העותרים צו על תנאי אשר יורה למשיבה 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא תבטל המשיבה 1 את החלטתה האמורה ולחילופין מדוע לא תחזיר המשיבה 1 את מועמדותו של פרופ' שטרנהל לדיון חוזר בוועדת השופטים. רקע עובדתי 2.ביום 10.2.2008 פורסמו באתר הדוברות של משרד החינוך נימוקי ההחלטה על זכייתו של פרופ' שטרנהל בפרס ישראל בתחום חקר מדעי המדינה: "פרופ' זאב שטרנהל מהאוניברסיטה העברית בירושלים הוא אחד החוקרים המובילים בתחום המחשבה המדינית בארץ ובעולם. מחקריו החדשניים במדע המדינה, שתורגמו לשפות רבות, הביאו בין השאר לשינוי משמעותי בקהילייה המדעית בתפיסת תנועות אידיאולוגיות בכלל ותנועות רדיקליות בפרט. פרופ' שטרנהל הוא גם אינטלקטואל הנוכח בשיח הציבורי בארץ ובעולם, ודבריו, גם על נימתם הביקורתית לעיתים, נאמרים מתוך מחויבות עמוקה למדינה ולחברה בישראל. פרופ' שטרנהל העמיד תלמידים רבים ומעמדו הבינלאומי מוסיף כבוד לקהילייה האקדמית בישראל. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' זאב שטרנהל ראוי לפרס ישראל בחקר מדע המדינה לשנת התשס"ח-2008." 3.בו ביום פנה העותר 1, פורום משפטי למען ארץ ישראל, במכתב אל המשיבה 1, שרת החינוך, בבקשה לבטל את ההחלטה להעניק את הפרס לפרופ' שטרנהל. נימוקיו של העותר 1 היו כי "פרופ' שטרנהל, במספר הזדמנויות ולאורך זמן, התבטא בצורה קשה כנגד מתיישבים ביהודה ושומרון, הצדיק את רציחתם בידי המחבלים הערבים וקרא למעשה למלחמת אזרחים". לדברי העותר 1 במכתבו הנ"ל, פרס ישראל הינו פרס ממלכתי אשר ניתן לאדם בשם המדינה כולה, על כלל אזרחיה, ולכן אין מקום להעניק את הפרס לפרופ' שטרנהל, אשר לדברי העותר 1 "מצדיק רצח אזרחים בפעולות טרור, ובלבד שאלה יהיו מתנחלים". 4.ביום 13.2.2008 השיבה שרת החינוך לעותר 1, כי "פרס ישראל ניתן על מצויינות במדע, במחקר, בהוראה ועוד. המקום להתמודד עם התבטאויות של אדם בתקשורת, הוא בתקשורת... האקדמיה הישראלית התברכה בחוקרים רבים בעלי השקפות עולם מגוונות ופרס ישראל ניתן על המחקר ולא על עמדות פוליטיות". 5.העותר 1 פנה פעם נוספת במכתב אל שרת החינוך ביום 24.2.2008 והפעם ביקש כי ככל שלא ניתן לבטל את ההחלטה להעניק לפרופ' שטרנהל את פרס ישראל, הרי שיש להחזיר את העניין לוועדת השופטים לבחינה נוספת, לאחר שיונחו בפני הוועדה מאמרו של פרופ' שטרנהל "מול ממשלה סהרורית" (מאמר שפורסם בעיתון "הארץ" ביום 11.5.2001) וכן את מאמרו של Robert Wohl "French Fascism, Both Right ,and Left: Reflections on the Sternhell Controversy" המתאר את הרשעותיו של פרופ' שטרנהל בצרפת בעבירות של הוצאת דיבה בגין ספרו "לא ימין ולא שמאל". 6.ביום 25.2.2008 קיבל העותר 1 מכתב מלשכת שרת החינוך המאשר את קבלת מכתבו מיום 24.2.2008 והמודיעו כי המכתב הועבר לטיפולה של היועצת המשפטית של משרד החינוך. לטענת העותר 1 לא נתקבלה התייחסות של היועצת המשפטית של משרד החינוך עד למועד הגשת העתירה. 7.במאמרו של פרופ' שטרנהל "מול ממשלה סהרורית", שפורסם בימי האינתיפאדה השנייה, כתב פרופ' שטרנהל, בין היתר, את הדברים הבאים: "לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינאים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד..." 8.לאור תגובות רבות שעורר המאמר "מול ממשלה סהרורית", פורסם בעיתון "הארץ" ביום 27.7.2001 מאמר נוסף פרי עטו של פרופ' שטרנהל, בשם "החטא הקדמון ועונשו", בו נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "לאמיתו של דבר, כל מי שקרא הן את המאמר הזה ["מול ממשלה סהרורית" - י.ד.] והן את אלה שבאו אחריו לא היה יכול לטעות בעניין המשמעות של השורה התחתונה: חייו של כל אדם, יהודי כערבי, מתנחל כתושב ישראל שבתחומי הקו הירוק, יקרים בה במידה. ... אני רואה בהתנחלות אסון היסטורי אמיתי, שאת מחירו הסופי עוד לא התחלנו לשלם. לא זו בלבד שההתיישבות בשטחים שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים אינה בבחינת מימוש הציונות, אלא היא מאיימת למוטט את הבסיס המוסרי שהציונות ניצבת עליו. ... כאשר כתבתי ש'אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות', לא קבעתי כאן עמדה ערכית, לא אמרתי מה רצוי מבחינתי, אלא ניסיתי להציג, כמו במשחק מלחמה בצבא, איך היה הצד השני נוהג מבחינת האינטרס שלו עצמו אילו פעל באורח רציונלי ומבוקר." 9.לשם השלמת התמונה העובדתית יצויין, כי עוד קודם להחלטתה של שרת החינוך להעניק את פרס ישראל לפרופ' שטרנהל, פנה העותר 1, ביום 17.10.2007, במכתב לשרת החינוך בדרישה לבטל את סעיף ל"ו לתקנון פרס ישראל הפוטר את וועדות השופטים מחובת רישום פרוטוקולים של הדיונים שאותם הן עורכות, ולהוסיף מנגנון שיאפשר את פרסום שמות המועמדים והגשת התנגדויות מטעם הציבור, בטרם ההכרזה על הזוכים בפרס. 10.ביום 11.12.2007 השיבה שרת החינוך לעותר 1 במכתב מנומק ומפורט כי החליטה "שלא יהיה נכון לחשוף את שמות המועמדים טרם קבלת ההחלטה על הזוכים". שרת החינוך ציינה במכתבה כי שמירת החשאיות בכל הנוגע לפרסום שמות המועמדים לפני ואחרי מתן הפרס, קיימת גם בתהליך הבחירה של הזוכים בפרסים מכובדים אחרים כגון "פרס נובל". הנימוקים שהביאו את שרת החוץ להחלטה זו, על פי מכתבה, הם: החשש מאי נעימות שתיווצר אצל המועמדים, אם וכאשר יחשפו שמותיהם ובעיקר אצל אלה שלא יזכו בפרס; החשש מאי נעימות שתיווצר אצל השופטים והחשש מפני לחץ שיקשה על קבלת החלטות בלתי תלויות של השופטים אם תיחשף זהות המועמדים מראש. עוד הוסיפה שרת החינוך במכתבה האמור כי תחומי התרבות, האמנות והתקשורת, אשר מוענקים בהם (כמו גם בתחומים אחרים) פרסי ישראל, הינם - "תחומים בהם אנשים מבטאים עצמם בפומבי והתנהגותם האישית ודעותיהם הפוליטיות עומדות בעין הסערה. פרס ישראל ניתן על מקצוענות ובולטות מיוחדת במינה בתחום מסוים ולא על דעה פוליטית או התבטאות, עד כמה שתהא בלתי ראויה." אשר לדרישתו של העותר 1 לאפשר לציבור להביע את עמדתו בטרם הבחירה, ציינה שרת החינוך כי הדבר כרוך בקשיים טכניים, וידרוש הקמת מנגנון מיוחד שיבדוק כל פניה וכל טענה. לבסוף, ציינה שרת החינוך במכתבה: "אני סבורה שרעיון הסרת הסודיות מתהליך הבחירה הוא מוטעה מיסודו - אינו ישים, ויביא לפגיעה בוטה בפרס, במועמדיו, בזוכיו ובשופטיו. מצב שכזה עלול להפוך את פרס ישראל לזירה של מאבקי כח ולחצים, למוקד של רכילות וסערות ציבוריות שהן בלתי ראויות ויביא לזילות במעמדו ובכבודו של הפרס בעיני כולנו. " 11.בעקבות תשובתה זו, פנה העותר 1 אל שרת החינוך פעם נוספת, ביום 15.1.2008, וביקש לקבל את התייחסותה גם לעניין רישום הפרוטוקולים של ועדות השיפוט המעניקות את הפרס, קרי לדרישתו לביטול סעיף ל"ו לתקנון פרס ישראל. נימוקי העתירה 12.בעתירה שלפניי טוענים העותרים כי לנוכח התבטאויותיו של פרופ' שטרנהל אשר חלקן הובאו לעיל, אין הוא ראוי לפרס ישראל, שהינו פרס המייצג את המדינה כולה. לטענת העותרים, מי שמתיר את דמם של אזרחים ישראליים אינו ראוי לפרס ישראל. לדברי העותרים, מתן פרס ישראל למי שהצדיק את הטרור הערבי כנגד מתיישבים יהודים מערער את אמון הציבור במוסד הפרס. 13.העותרים מוסיפים וטוענים כי לנוכח תקנון פרס ישראל, המסדיר את אופן בחירת המועמדים והזוכים, יש להניח כי התבטאויותיו של פרופ' שטרנהל לא היו בפני וועדת השופטים שהמליצה על הענקת הפרס לפרופ' שטרנהל. מסקנה זו מעוגנת בסודיות דיוני הוועדה, בעובדה שאין רישום פרוטוקולים של הדיונים (ובהיעדרם אין לדעת מהי התשתית עליה התבססה ההחלטה) ובעובדה שעל פי התקנון אין הליך מובנה של בדיקת המועמדים והתאמתם לפרס, מעבר לחומרים המובאים בפני הוועדה על ידי מגישי המועמדויות, ולפיכך אין לוועדה את הכלים לאסוף את הנתונים הרלוונטיים. מטעמים אלה, סבורים העותרים כי אין לאפשר למשיבים 1-2 ליהנות מן החזקה כי כל החומר הרלוונטי הונח לפניהם ונשקל על ידם בטרם קבלת ההחלטה על הענקת הפרס לפרופ' שטרנהל. 14.העותרים מוסיפים וטוענים כי הוועדה הינה גוף המחויב להתנהל על פי כללי המשפט המינהלי, ולכן סעיפי התקנון אשר מורים על סודיות דיוני הוועדה והיעדר רישום פרוטוקולים של דיוני הוועדה אינם עומדים בכללים שנקבעו בפסיקה לגבי גוף שכזה. לטענת העותרים, משלא נרשמים פרוטוקולים של דיוני הוועדה, יש לראות את החלטתה כהחלטה שאינה יכולה לעמוד לביקורת ולכן דינה להתבטל, ולכן יש לקבוע כי חובה על וועדת השופטים לרשום את פרוטוקול דיוניה, אשר יכלול, בין היתר, את המידע המונח בפניה. 15.עוד טוענים העותרים כי תקנון הפרס יוצר מנגנון פגום של קבלת החלטות, אשר מוביל לקבלת החלטות ללא תשתית עובדתית ראויה, מכיוון שבתקנון לא מובנה שום הליך של איסוף חומר, תחקיר ובדיקה עצמאיים מטעם ועדת השופטים. לדברי העותרים, פגם זה התבטא בהחלטה להעניק את הפרס לפרופ' שטרנהל. 16.העותרים מוסיפים וטוענים כי פרס ישראל הוא פרס ממלכתי, הניתן על ידי המדינה כאות הוקרה של הציבור כולו למקבל הפרס. העותרים טוענים כי בשל אופיו הממלכתי של הפרס, לצד הישגיו המקצועיים של המועמד בתחום עיסוקו, על וועדת השופטים לבחון גם שיקולים ממלכתיים ובכלל זה האם המועמד הינו דמות המוסכמת על שכבות רחבות בעם, האם התבטאויותיו היו נאותות וראויות למועמד לפרס ממלכתי, האם מעשיו או דבריו לא היו פוגעניים כלפי מגזרים שונים וכיו"ב. לטענת העותרים, בשל אופיו הממלכתי, הפרס אינו מתאים למי שהתנהגותו והתבטאויותיו מקוממות עליו את הציבור, אותו ציבור אשר כביכול מטעמו מוענק הפרס. 17.אשר לביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה להעניק את הפרס טוענים העותרים, כי ככל שמדובר בבחינת השאלה האם הענקת הפרס למועמד זה או אחר הינה ראויה מבחינה ציבורית, הרי בית המשפט הוא המוסד האמור לבחון האם הוועדה נתנה משקל סביר לשיקולים ציבוריים הכרוכים בהענקת הפרס. 18.לטענת העותרים, ההחלטה להעניק את פרס ישראל - לפרופ' שטרנהל - אשר מדבריו עולה כי הוא מכיר בלגיטימיות של המאבק המזוין נגד ישראל ותומך במעשי טרור כל עוד הם פוגעים במתנחלים מעבר לקו הירוק - חורגת ממתחם הסבירות. לדבריהם, מי שמפחית בערך קדושת החיים של מגזר מסוים בציבור, אינו ראוי לקבל פרס הוקרה מטעם הציבור כולו. 19.לבסוף, מבקשים העותרים להסתמך על בג"ץ 2205/97 מאסלה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נא(1) 233 (1997) (להלן: עניין מאסלה) במסגרתו נקבע כי הדיון בהענקת פרס ישראל בתחום העיתונות לעיתונאי שמואל שניצר יוחזר לוועדת השופטים לדיון חוזר. דיון והכרעה פרס ישראל 20.פרס ישראל הוא פרס המוענק על ידי שר החינוך, מדי שנה מאז שנת 1953, בטקס ממלכתי הנערך במוצאי יום העצמאות במעמד ראשי המדינה. הפרס מוענק לאזרחי ישראל אשר הצטיינו באחד המקצועות והתחומים שנקבעו, אשר הראשיים שבהם הינם: מדעי היהדות, הרוח והחברה; מדעי החיים ומדעים מדויקים; תרבות, אמנות, תקשורת וספורט. 21.הנושאים הקשורים בהענקת פרס ישראל - ובהם דרכי הצגת המועמדים, מינוי ועדות השופטים, כללי הדיון לפניהן וסמכות שר החינוך לאשר את החלטותיהן - הוסדרו בתקנון פרסי ישראל (להלן: התקנון). 22.בין היתר נקבע בתקנון כי כל תושב מדינת ישראל רשאי להציע את עצמו או אחר כמועמד, כאשר על הצעה לכלול: סיפור החיים של המועמד, קורות חיים, נימוקים מקצועיים, ורשימת פרסומים. עוד נקבע בתקנון כי שר החינוך ימנה את ועדות השופטים בכל אחד מהמקצועות והתחומים שבהם יוענק הפרס באותה שנה. ככלל, נקבע כי בכל תחום תמליץ ועדת השופטים על זוכה אחד, ועם קבלת ההחלטה יובאו המלצות ועדת השופטים לפני שר החינוך. החלטת ועדת השופטים תקבל תוקף רק לאחר ששר החינוך מאשר את ההמלצות. אשר לסודיות הליך קבלת ההחלטה, נקבע בתקנון כי עד לפרסום הרשמי של שמות הזוכים בפרס, חייבים הן מקבלי הפרס והן חברי ועדת השופטים, לשמור על סודיות ההחלטה, וכן נקבע כי אין לרשום את פרוטוקול הדיונים של וועדת השופטים, אלא את החלטותיה בלבד, וכן כי כל פרטי הדיונים ושמות המועמדים, למעט שמות מקבלי הפרס, יישארו כמוסים גם לאחר קבלת ההחלטה. 23.סוגיית התערבותו של בית משפט זה בשיקוליהן ובהחלטותיהן של וועדות השופטים אשר מונו לצורך בחירת המועמדים לפרס ישראל נדונה מספר פעמים בעבר. 24.בעניין מאסלה הנזכר לעיל, נדונה המלצת וועדת השופטים להעניק את פרס ישראל בתחום העיתונות לעיתונאי שמואל שניצר ז"ל והחלטתו של שר החינוך והתרבות דאז לקבל את ההמלצה. ח"כ אדיסו מאסלה, מבני העדה האתיופית, עתר לבית משפט זה על מנת שיורה לשר החינוך להחזיר לוועדת השופטים את המלצתה, ולהורות לה לשקול את החלטתה מחדש, לאור דברים שפרסם שניצר אודות בני הפלאשמורה, ואשר בעקבותיהם אף נקבע על ידי מוסדות האתיקה של מועצת העיתונות כי יש בהם משום הפרה של חובת האתיקה העיתונאית. בית משפט זה קיבל את העתירה והורה על החזרת הדיון בהענקת הפרס למר שניצר לוועדת השופטים לדיון חוזר בעניין. יחד עם זאת, התווה כבוד השופט ת' אור (כתוארו אז) את הכללים הנוגעים להתערבותו של בית משפט זה בנושאים כגון דא, בציינו (עמ' 238): "נקודת המוצא היא, כי אין זה מדרכו של בית - המשפט להתערב בשיקוליהם של ועדות וגופים העוסקים במתן פרסים וציונים." על אף נקודת מוצא זו, מצא בית המשפט כי בנסיבות אותו עניין נפל פגם בהחלטתו של שר החינוך אשר מצדיק את התערבות בית המשפט, שכן בעת שגובשה המלצת וועדת השופטים ובעת קבלת החלטת שר החינוך לאשרה, לא היו הנוגעים בדבר מודעים לקיומו של המאמר ולהחלטתו המרשיעה של בית הדין המשמעתי. לפיכך, נקבע כי החלטת ועדת השופטים לא היתה מושתתת על כל העובדות הרלוונטיות הדרושות לקבלתה, כפי שנדרש לגבי כל החלטה מנהלית, ולכן מן הראוי להחזיר את הדיון לוועדה על מנת שתשקול מחדש את המלצתה. עוד צויין על ידי כבוד השופט אור (עמ' 240), כי באופן רגיל לא נדרש שר החינוך לערוך בחינה ובירור של הנתונים העובדתיים שהיו לנגד עיני וועדת השופטים, ובדרך כלל יוכל השר לצאת מההנחה שהתשתית הצריכה לעניין היתה לנגד עיני חברי וועדת השופטים, אשר נתמנו לכהן בה מכוח התמצאותם בתחום בו אמור הפרס להינתן. 25.בבג"ץ 1933/98 הנדל נ' שר החינוך התרבות והספורט (לא פורסם, 25.3.1998) נדונה עתירה נגד הענקת פרס ישראל לספרות ולשירה למר עמוס עוז, וזאת נוכח מאמר שכתב עוז ואשר לטענת העותר יש בו משום פגיעה קשה בציבור הרחב. כבוד השופט י' אנגלרד דחה את העתירה על הסף לאור הקביעה כי אין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בשיקוליהם של גופים וועדות העוסקים במתן פרסים וציונים, תוך שהוא מציין כי העותר לא טען ולא ביסס טענה לפיה ועדת השופטים ושר החינוך לא היו מודעים למאמרו של מקבל הפרס בעת מתן ההמלצה וקבלת ההחלטה על הענקת הפרס. 26.בבג"ץ 2769/04 יהלום נ' שרת החינוך התרבות והספורט, פ"ד נח(4) 823 (2004) נדונו עתירות נגד המלצת וועדת השופטים להעניק את פרס ישראל בתחום אמנות הפיסול לפסל יגאל תומרקין ונגד החלטתה של שרת החינוך לאשר המלצה זו. העותרים טענו כי בשל התבטאויותיו של תומרקין, היה על וועדת השופטים לפוסלו לקבלת פרס ישראל. לטענתם, הזכאות לפרס אינה יכולה להיגזר אך ורק מהערכת הישגיו וגודל תרומתו של המועמד בתחומו המקצועי, אלא תנאי נוסף וחשוב לא פחות הוא שגם מבחינת אישיותו, תפיסותיו הערכיות ומעמדו בעיני הציבור הרחב, יהיה המועמד ראוי לקבלת הפרס. באותו עניין ציין כבוד השופט א' מצא כי בכפוף למקרים חריגים ויוצאי דופן, יימנע בית המשפט מהתערבות בהחלטות וועדות השופטים (עמ' 832): "ניתן לומר, כי החלטתה [של וועדת השופטים - י.ד.] כמעט חסינה מפני התערבות, בין מצדו של שר החינוך ובין מצדו של בית-המשפט... אף שבעיקרון החלטות ועדות השופטים הן שפיטות, הרי שלנוכח אופי התפקיד המוטל עליהן ורוחב שיקול- הדעת הנתון להן, הרי שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן עשויה להימצא עילה להעמיד את הכרעותיהן לביקורת שיפוטית." עוד ציין כבוד השופט מצא (עמ' 835): "מקובל עליי, שככלל - פרט למקרים נדירים כמבואר לעיל - החלטת ועדת שופטים לפרס ישראל להעניק פרס פלוני לפלוני שנתקבלה בתום-לב אינה מקימה עילה משפטית להתערבות בית-המשפט בתוכן ההחלטה. מסופקני אם התערבות בית-המשפט בהחלטת ועדת השופטים בעניין מאסלה עלתה בקנה אחד עם כלל זה, ונראה כי בפסיקתו בפרשת סיעת המפד"ל עשה בית-המשפט מאמץ לצמצם ככל האפשר את השפעת פסק-דינו בעניין מאסלה על הכרעתן של עתירות דומות בעתיד." כבוד השופטת מ' נאור, אשר הצטרפה לדעתו של כבוד השופט מצא, הוסיפה (עמ' 840): "מקובלת עלי עמדתו של חברי כי עלינו להימנע מהתערבות בשאלות הנוגעות למתן הפרס, וזאת בסייגים מצומצמים שהוא מונה (ניגוד עניינים, שחיתות וכיוצ"ב)". 27.במספר מקרים נוספים, דחה בית משפט זה עתירות הנוגעות להחלטה על הענקת פרס ישראל לפלוני או אי הענקתו לאלמוני, על יסוד הכלל המנחה ולפיו אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא [ראו: בג"ץ 2348/00 סיעת המפד"ל נ' שר החינוך (לא פורסם, 23.4.2000); בג"ץ 5425/05 מזרחי נ' משרד החינוך, התרבות והספורט (לא פורסם, 30.6.2005); בג"ץ 167/06 ווינראוך נ' משרד החינוך (לא פורסם, 23.3.2006)]. ראו עוד: דניאל פרידמן "שפיטות החלטות בענין פרס ישראל - בעקבות בג"ץ 2205/97 מאסלה נ' שר החינוך והתרבות" המשפט ה 181 (2001); מאיר הופמן "שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל - עד מתי? בעקבות בג"ץ 2348/00 סיעת המפד"ל נ' שר החינוך" המשפט ח 557 (2003). 28.מן האמור לעיל ברור כי רק במקרים נדירים יתערב בית המשפט בהחלטות וועדות השופטים להעניק פרס ישראל לפלוני. התערבות בהמלצת וועדת השופטים או בהחלטת שר החינוך לקבל המלצה זו תיתכן רק מקום בו השתכנע בית המשפט בקיומה של עילה מנהלית, קרי כי בהליכי הדיון וקבלת ההחלטה על ידי הוועדה נפל פגם שעל-פי אמות המידה של המשפט המינהלי צריך היה להביא לפסילתה. בית המשפט הדגיש חזור והדגש כי התערבותו בהליכים אלה הינה מצומצמת, ואף הבחין את המקרים שבאו בפניו מעניין מאסלה, הכל על מנת להבהיר עד כמה צרה היא רצועת המקרים שבהם ימצא לנכון בית המשפט להתערב (ראו למשל דברי כבוד השופט ת' אור בבג"ץ 2348/00 הנ"ל, לפיהם ככלל יש לצאת מהנחה שבפני ועדת השופטים היו הנתונים והידע הדרושים לצורך החלטתה). מן הכלל אל הפרט 29.הנה, הכלל הוא כי אין להתערב בהמלצות וועדת השופטים ובהחלטות שרי החינוך לקבל המלצות אלה, אלא אם כן הוברר כי נפל בהליכים אלה פגם מינהלי אשר יש בו כדי להביא לבטלותם. איני סבור כי ענייננו נופל לגדר החריגים המצדיקים התערבות. ראשית, נוכח מהותו של הפרס, אשר נועד להפגין הכרה בפועלו המקצועי של אדם בתחום זה או אחר, איני סבור כי בהכרח יש בדברים שאותם פרסם מועמד לקבלת הפרס, המציגים עמדה או דעה שאינן מקובלות בעיני חלק זה או אחר מהציבור הישראלי, משום "חשיבות רבה לעניין ההחלטה על הענקת הפרס". דעותיו של פרופ' שטרנהל, כפי שהובעו במאמרים שאליהם הפנו העותרים, אינן בגדר התשתית העובדתית ההכרחית לצורך קבלת ההחלטה האם להמליץ על פרופ' שטרנהל לקבלת הפרס אם לאו. שנית, טענותיהם של העותרים לפיהן לא היתה בפני וועדת השופטים מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית, הכוללת את המאמרים הנזכרים לעיל, הינן בגדר השערות בלבד, ולא הובאה כל תשתית עובדתית לביסוסן. 30.לכל אלה יש להוסיף, כי קבלת העתירה פירושה יהיה, בין היתר, משום פגיעה באדם על שום שהביע את דעותיו מעל דפי העיתון או בפרסומים אחרים, מאחר ואלה לא נשאו חן בעיני חלק מן הציבור. אמנם, לפרופ' שטרנהל או לכל אדם אחר אין זכות קנויה לקבל את פרס ישראל, אולם סבורני כי בקבלת העתירה יהיה משום "סטירת לחי מצלצלת" לעקרון חופש הביטוי. 31.חופש הביטוי הוא זכות יסוד בעלת מעמד חוקתי, הנובעת במישרין מאופייה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית. ביסוד ההכרה בחופש הביטוי כזכות יסוד מונחים שלושה טעמים אותם מנה כבוד הנשיא א' ברק בבג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ(5) 661 (1997): הטעם הראשון, הוא הרצון לחשוף את האמת. הטעם השני מבסס עצמו על הצורך להביא להגשמתו העצמית של האדם. הטעם השלישי, הוא שחופש הביטוי הוא תנאי מוקדם לדמוקרטיה. (שם, בעמ' 675) וכדברי השופט ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, בעמ' 629 (1989): "ללא חופש ביטוי, אין מאפשרים לאמת להיחשף, אין מאפשרים לאדם להגשים את עצמו, ואין מאפשרים למשטר הדמוקרטי, המבוסס על החלפת דעות, להתקיים. החלפה חופשית של מידע, דעות והשקפות היא תנאי חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי, המבוסס על שלטונו של העם, על-ידי העם, למען העם. בלא חופש הביטוי, מאבדת הדמוקרטיה את נשמתה." 32.בעבר הוכר חופש הביטוי כזכות יסוד "שאינה כתובה עלי ספר", אולם כיום מדובר בזכות חוקתית מוגנת, הנכנסת בגדרי הזכות לכבוד האדם [בג"ץ 4804/94 הנ"ל; בג"ץ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 12.12.2006)]. חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא דברים מוסכמים או ערבים לאוזן, אלא תכליתם להגן גם על דעות העשויות להיות מקוממות או מכעיסות. חופש הביטוי כולל בחובו גם חופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות. יתרה מכך, דווקא אותן אמירות המעוררות תחושות קשות של סלידה, כעס כאב, זקוקות יותר מכל למעטה ההגנה של הזכות. [בג"ץ 5277/07 מרזל נ' מפקד משטרת מחוז ירושלים (לא פורסם, 20.6.2007); בג"ץ 8988/06 משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים (לא פורסם, 27.12.2006); בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393 (1984); בג"ץ 2194/06 מפלגת שינוי - מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית (לא פורסם, 28.6.2006); א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' טיבי, פ"ד נז(4) 1 (2003)]. 33.הדברים שנכתבו על ידי פרופ' שטרנהל במאמריו האמורים אמנם אינם נעימים ואולי אף מקוממים ובוודאי שאינם מקובלים על הכל. אולם, נכנסים הם בגדרו של חופש הביטוי. כמובן, ייתכן שישנם אינטרסים אשר יגבילו את חופש הביטוי במקרים מסוימים. יחד עם זאת, זהו אינו עניינה של עתירה זו. עניינה של עתירה זו בשאלה האם יש בדברים אלה, המבטאים את דעותיו של פרופ' שטרנהל, עילה להתערבות בהחלטת שרת החינוך להעניק לו את פרס ישראל. לדידי, אין בדברים האמורים כדי להוות עילה לבטל את החלטתה של שרת החינוך לקבל את המלצת וועדת השופטים להעניק לפרופ' שטרנהל את הפרס ולהחזיר את הדיון במועמדותו לדיון חוזר בוועדת השופטים. 34.בשולי הדברים יוער, כי לכל אזרח במדינה יש עמדה ערכית בשאלה אם ראוי פלוני לפרס ישראל אם לאו. יתר על כן, זכותו של כל אזרח במדינה להביע את דעתו, את ביקורתו ואת תחושותיו על ההחלטה להעניק את הפרס לפלוני, קבל עם ועדה. חופש הביטוי הוא גם חופש הביקורת; ומשכך, איש לא יהין למנוע מן העותרים מלהביע את דעתם על החלטת שרת החינוך נשוא עתירה זו. 35.לאור כל האמור לעיל, יש לדחות על הסף את העתירה לצו על תנאי, ככזו שאינה מגלה על פניה עילה לקבלת סעד מבית המשפט הגבוה לצדק. 36.אשר לטענות העותרים כנגד סודיות דיוני הוועדה והשמירה על חשאיות זהות המועמדים, לא נתבקש צו על תנאי בנוגע לעניינים אלה, וממילא אין צורך להידרש לכך. פרוטוקול דיוןמסמכיםפרוטוקול