בפני בית הדין תביעת התובע, עובד בניין וריצוף, אשר עבד אצל הנתבע, לשכר החודש האחרון לעבודתו, הפרשי שעות נוספות, ימי חג, פדיון חופשה, דמי הבראה, תמריץ אי היעדרות, דמי כלכלה, תוספת וותק, הפרשי הפרשות לפנסיה בגין כספים שלא שולמו. לטענתו הופתע עת הגיע למחסום וגילה שאישור העבודה שהיה בידיו מטעם הנתבע בוטל ובכך נמנעה הגעתו לעבודה לפיכך תובע חלף הודעה מוקדמת פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. הנתבע טען כי ביטח את התובע כנדרש במדור תשלומים בשירות התעסוקה ושילם שכרו בתלושים ובהם כל הסכומים להם היה זכאי, וכי הנתבע דווח יותר ימים משעבד התובע בפועל. עוד טען כי התובע חדל לבוא לעבודה ביוזמתו ועל כן התפטר ומשכך משך הנתבע את היתר העבודה עבורו. לטענת הנתבע הכספים שנצברו עבור התובע במדור תשלומים מומשו על ידו או עומדים לרשותו. העובדות התובע תושב הרשות הפלשתינית, עבד אצל הנתבע, מחודש מאי 2006. הנתבע קבלן שיפוצים וחבר בהתאחדות בעלי מלאכה זעירה. בדרך לעבודתו, במחסום התברר לתובע כי אישור העבודה אינו בתוקף. נמסר לתובע במחסום כי המעביד ביטל את האישור. התובע טען כי חלה ועל כן נעדר. הנתבע טען כי בימים אלו עבד התובע במקום אחר. בפניית התובע לנתבע נאמר לו כי האישור בוטל משלא הגיע לעבודה. שכרו של התובע שולם במזומן. לתובע נתנו תלושי שירות התעסוקה אולם התובע חלק על תוכנם ועל נכונותם. התובע לא קיבל שכר חודש 11/2008. הצדדים חלקו אם ביצע עבודה בחודש זה. הנתבע הודיע למדור תשלומים על ביטול ההיתר במכתב מיום 12/11/2008 (נספח א' לכתב ההגנה) .בתאריך 19/11/08 פנה הנתבע בשנית למדור תשלומים וביקש שיעצרו את כניסתו ל התובע לישראל על פי ההיתר מטעמו. (נספח ב'). ביום 8/3/09 הגיש הנתבע בקשה לחדש את רישיון התובע. (נספח ג'). המחלוקת האם חלים על התובע צווי ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות. מה היה היקף משרתו והעסקתו והאם זכאי התובע לשכר חודש נובמבר 2008. האם עבד שעות נוספות והאם זכאי להפרשי שעות נוספות. האם זכאי לימי חג, פדיון חופשה, דמי הבראה, תמריץ אי היעדרות, דמי כלכלה, תוספת וותק והפרשי הפרשות לפנסיה בגין כספים ששולמו בחסר. מה היו נסיבות סיום עבודתו וכתוצאה האם זכאי לחלף הודעה מוקדמת פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין, או שמא זכאי הנתבע להחזר סכומים ששולמו למדור תשלומים בגין פיצויי פיטורים. האם זכאי הנתבע לקיזוז הודעה מוקדמת על פי טענתו. הכרעת הדין תחולת צווי הרחבה התובע טען כי חלים עליו צווי ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות. הנתבע טען בתחילה כי הוא קבלן שיפוצים החבר בהתאחדות בעלי מלאכה זעירה ועל כן צווי ההרחבה לעיל אינם חלים על יחסי העבודה ביניהם. בהסכם הקיבוצי הכללי נוסח משולב בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה עבודות ציבוריות ושיפוצים, נקבע בהגדרת מעביד: "כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או...ו/או שיפוצים...לרבות סעיפים 45 ו- 46 לספר הסיווג האחיד לשנת 1993 אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפי המשנה שלהם." המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא עיקר עיסוקה של החברה, היינו יש לקבוע מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד. מבחן נוסף שיושם בהקשר זה מתמקד בשאלה מהו התחום שבו עוסקים העובדים אצל אותו מעביד. התובע עבד בעבודת בניה וריצוף ואף היה פועל מקצועי בתחום על פי עדות מר מאיר סויסה עד הנתבע שהעיד על עצמו "אני איש שטח , אוסף את הפועלים , עובד איתם ביחד, עבודה מקצועית. מנהל את העסק" ובהמשך "....איברהים ואיאד הצטרף אחר כך כמקצועי. מקצועו רצף. זה התמחותו" (ע' 12 ש' 14-21 וראה גם בחקירה חוזרת ע' 15 ש' 13-14 , 17-18) בסתירה לעדות מר בן ארוש על היותו לכאורה פועל פשוט(ע' 7 ש' 31.) בדיון ב"כ הנתבע אישר כי הפרישו לו זכויות כעובד בניין (פרו' ע' 3 ש' 15). בפרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בראש פרק בינוי (בניה ועבודות הנדסה אזרחית) נכנס גם תחום השיפוצים במפורש (בניה תיקונים ושיפוצים סווג 4571) ובו מופיע גם ריצוף כלהלן: "4552 עבודות ריצוף כולל: ריצוף באריחי טראצו , לבני בטון מרצפות בטון במוצרי בטון ריצוף וחיפוי קירות חיצוניי ם ופנימיים בקרמיקה בשיש באבן נסורה מלוטשת, בפסיפס, בחומר ואדיות; התקנת שיש כמשטח עבודה . (אינו כולל: כיסוי רצפות, שטיחי קיר פרקטים ועוד) (4553) ". בצו ההרחבה בענף הבניין- נוסח משולב נקבע בסע' 6 בהגדרת מונחים "ב. "מעביד"- כל מעביד בתחומי הבינוי ...ו/או שיפוצים....לרבות כמנוי בסעיפים 45 ו- 46 לספר הסיווג האחיד ...אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפי המשנה שלהם." (דגש שלי ש.ש.) מעדות מר סויסה ששהה בשטח עם התובע , עולה כי התובע פועל ריצוף בעבודות שיפוצים. משכך חל על יחסי העבודה בין התובע לנתבע צו ההרחבה הנ"ל. יודגש כי בהסכם הקיבוצי בנוסחו המשולב, ובצו ההרחבה כולו וכן בפרק ייחודי (פרק ט') יש התייחסות לזכויות עובדי שיפוצים . ביחס לעובדי שטחים חל פרק י' לצו ההרחבה המגדיר "מהגר עבודה" אשר כהגדרת הצו מתייחס לעובדים כגון התובע. לאורו של מלוא צו ההרחבה הנ"ל ופרק ט' ו- י' בו ייבדקו רכיבי התביעה. היקף ההעסקה תקינות תלושי השכר וכרטיסי הנוכחות התובע טען כי עסק 22 ימים בחודש וכי עבד גם שעות נוספות. עוד טען כי שכרו עמד על מעל 200 ₪ ליום. הנתבע טען כי העובד נעדר רבות וכי עבד לכל היותר 15 ימים בחודש כפי שדווח עליו לשירות התעסוקה. הנתבע טען כי דיווח 15 יום שכן ללא דיווח זה לא היה ניתן היתר אף אם התובע התייצב בפועל פחות. כן טען הנתבע ל-8.5 שעות עבודה ובהן חצי שעת הפסקה. בדיקת תלושי השכר מעלה כי התעריף היומי של התובע שונה מחודש לחודש מבלי שלנתבע הסבר לכך. כך למשל באוק' 2006 היה התעריף 144 ₪ ליום וחודשיים אחריו ירד התעריף ל- 143.41 ₪. התרחשות זו נשנית גם בחודש מאי כשלאחריו ביוני פוחת התעריף וכך בינואר 2008 לעומת חודש נוב' שקדם לו וכך גם באפ' 2008. על כן יש לדחות את טענת הנתבע כי התלושים משקפים נכונה וכי חלה עליהם חזקת התקינות. מצאנו כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את תעריף התשלום לתובע. בנוסף התלושים אינם מתאימים לשלושה כרטיסי העבודה שאושרו כי נחתמו ע"י הנתבע ומר סויסה (פרו' עמ' ש'). הנתבע טען כי התובע לא עבד בפברואר 2008 ועל כן כרטיס העבודה שהגיש התובע לחודש זה מזוייף .אולם ,בתלושי השכר לשנת 2008 מופיע למטה בריכוז ימי העבודה ביחס לפברואר 15 ימי עבודה. מכאן שטענת הנתבע על העדר תלוש פב' כמצביע על כך שהתובע לא עבד בחודש זה אין לה על מה שתסמוך והיא נדחית. משכך הכרטיס לחודש פב' מתקבל על ידנו כמהימן גם בהעדר צידו האחורי וגם אם ב"כ התובע לא שמר עליו לצורך "כלל הראיה הטובה ביותר" אולם בהכרח משקלו יהא מופחת בגין כך. עיון בכרטיס פברואר 2008 מצביע על 17 ימי עבודה במספר הקרוב ל- 15 ימים המופיעים בתלושים. לפברואר אין תלוש אך יש התייחסות ל 15 ימים בתלושים האחרים, בכך יש להפריך את גרסת הנתבע, הפסולה לטעמנו, כי דיווח על התובע יותר ימים משעבד בפועל. נכונים הדברים גם לכרטיס חודש אוגוסט 2008. לפיו עבד התובע 21 ימים. באוג' 08' מדווח התובע כמי שעבד 15 ימי עבודה. הנתבע ומר סויסה הודו כי חתמו על כרטיס אוג' 08' על כן, יש לקבלו כלשונו. עיון בתלושים בכרטיסים ובגרסאות הצדדים אשר על פי מהימנותם, יש לפעול על פי נטלי ההוכחה, מביאנו למסקנה כי מאחר ומרבית הדיווחים על התובע הם 15 ימי עבודה בחודש, יש לקבל גרסה זו ביחס להיקף עבודתו. טענת התובע להיקף גדול יותר על פי הכרטיסים אינה יכולה להתקבל שכן שני כרטיסים אינם יכולים להעיד על הכלל. (הכרטיס של נוב' 2008 יידון בנפרד). על כן קובעים אנו כי היקף עבודת התובע הוא 15 ימים בחודש (לכל הפחות). דהיינו התובע הועסק בהיקף 60% משרה. באשר לתעריף ההעסקה - נוכח השינויים הבלתי מוסברים בתלושים ,אין לקבל את התעריף המופיע בהם. בצו ההרחבה בפרק ט' השכר החודשי לעובד שיפוצים במשרה מלאה לוותק כשל התובע עומד על 4,350 ₪. לפיכך השכר היומי לעובד שיפוצים עומד על 188 ₪. זהו הסכום כשכר יומי אשר יהווה את בסיס החישוב לחישובי הליך זה. באשר לכרטיס העבודה המתייחס לחודש נוב' 08' (חודש סיום העסקה הנטען על ידי התובע), יודגש כי התאריך עצמו מתוקן ,כתוב 10 ועליו מתוקן 11. בהעדר כרטיס מקור, תיקון זה שאין לראות בצילום את השוני בעט, מעורר ספק לגבי החודש אליו מתייחס הכרטיס. נוכח המחלוקת לגבי העסקה בחודש נוב' 08' לא נוכל לקבל כרטיס זה כראייה עקב התיקון שעליו ובהעדר מסמך מקור. יחד עם זאת, לא נתעלם מכך שמר סויסה ציין בתצהירו כי כרטיס 11/2008 זויף, בחקירתו הנגדית התייחס לחתימתו. לעניין זה נתייחס בפרק נסיבות סיום יחסי העבודה. עוד להיקף ההעסקה יש להתייחס לדרך בה נעשה שימוש בכרטיסי העבודה. מר סויסה העיד על הדרך בה התנהלו כרטיסי העבודה, בתחילה היו אצל העובד אחר כך עברו למר בן ארוש, ונותרו אצל המעביד. (עמ' 8 שו' 8-9). הנתבע טען כי הכרטיסים מזוייפים. עוד הלין בדבר העדר הרישום של חישוב התשלום על הצד השני שלהם שאת קיומו אישר בד"כ התובע (עמ' 3 שו' 26-27 עמ' 4 שו' 8) ולפיו עשו חשבון בגב הכרטיס וכתבו כמה ימים עבד וכמה כסף מגיע. הנתבע טוען כי יש לזקוף נגד התובע היעלמותם של שלושת כרטיסי המקור. אולם, הכרטיסים במילא נותרו אצל הנתבע, המעביד, בסוף כל חודש העסקה, על פי העד, מר סויסה, מטעמו. על כך העיד גם מר בן ארוש בעצמו כי היו לו את כרטיסי העבודה ולא שמר אותם (עמ' 8 שו' 2-6). יש אפוא לזקוף לחובת הנתבע אי הבאת ראיות, ובכללם כרטיסי העבודה, אשר על פי החזקה המשפטית לו הובאו היו נזקפים כנגדו, שכן סויסה העיד מפורשות שנותרו אצל המעביד. בכל מקרה גם אם הכרטיסים מזוייפים המידע ביחס לשעות וימי העבודה חייב להיות בידי הנתבע. עוד, הנתבע טען כי דיווח כדין לשירות התעסוקה וכי לתובע הועברו תלושי השכר (נספח ד' לתצהיר התובע) מדי חודש (פרו' עמ' 3 שו' 21). גם אם כך הדברים, עדיין, עולה כי הנתבע דיווח על ימים פיקטיביים (עמ' 11ש' 31-33 , עמ' 12 שו' 1-2) משכך, נשמטה מהימנות התלושים וחזקת התקינות שלהם, ביחס להיקף העסקה. אי ההתאמה לשני הכרטיסים שומטת את מהימנות התלושים גם ביחס למספר ימי ההעסקה בכל חודש. הנתבע אכן הפריש למדור תשלומים עבור חופשה 4% ,עבור פנסיה 6% ועבור פיצויים 6% אולם אחוז זה לא נגזר משיעור התשלום כפי שהגיע לתובע, אלא ממה ששולם לו בפועל שכפי שציינו היה תשלום הנמוך מהסכום לו היה התובע זכאי ע"פ דין. כפי שציינו לעיל בתלושים מ 2008 יש התייחסות לחודש פברואר ול -15 ימי עבודה בו. על כן אין לקבל טענה כי תלוש פברואר לא היה בידי התובע ולכן לא עבד בו ועל כן הכרטיס שהציג מזויף. גם אין לקבל את הטענה כי במועד זה עבד במקום אחר וזה הכרטיס של מקום אחר. כל אלו הסברות בעלמא, שהופרכו (כך גם סע' 50 לסיכומים מהווה טיעון בעלמא, על "מבנה החודש" כבחודשים אחרים (יפים הדברים גם לסע' 54 לסיכומים). מר סויסה אישר חתימתו ואת חתימת בן ארוש על הכרטיסים. (עמ' 13 ש' 12-16) עמ' 14 ש' 13-16). לא למותר לציין כי לוחות השנה שצורפו לסיכומים, צורפו בלא שנתבקשה רשות לצרפם. אולם גם עיון בהם לא מוסיף לערך הראיתי שלהם או לביסוס הטיעון שאין בו כדי להוכיח זיוף, ואף לא כראשית ראיה. טענה חמורה של זיוף צריכה להתבסס על יותר מכך. הנתבע לא הביא ראיות שברשותו, או אמורות להיות ברשותו. כך גם לא העיד רו"ח לעניין אי קיום תלוש של פברואר 2008 אצל המעסיק. טענה לגבי אי העסקה בפברואר הופרכה על פי התלושים של הנתבע לגביהם טען חזקת תקינות. חובת רישום הנוכחות חלה על המעביד. המעביד לא הרים את הנטל ולכן ניתן משקל לשני כרטיסי העבודה שהוגשו (פברואר ואוגוסט), אף אם לא היו הראייה הטובה ביותר. יחד עם זאת, אין לקבל את גרסת התובע ל-20 ימי עבודה בחודש בשכר של 190 ₪ ליום, גם אין לקבל את גרסת התובע ל-230 ₪ ביום שכן לפי העדויות עובד פשוט קיבל 150 ₪ ועובד מקצועי 190 ₪. (עמ' 7 שו' 30-33). גם לפי צו ההרחבה פועל מקבל 4,350 ₪ ומשמעותו 188 ₪ ליום ויש לקבל את האמור בצו ההרחבה שאפילו בשיעורו הגבוה (לשנות עבודה מרובות), לא מגיע ל-230 ₪ אלא ל-219 ₪ ליום בלבד. התובע לא ביסס גרסתו ל-20 ימים על הרישום וגם לשיעור התשלום לא הייתה אסמכתא. על כן נפעל לעניין שיעור התשלום על פי צו ההרחבה. הנתבע לא הפריך את גרסת התובע בקשר להיקף משרתו ושיעור שכרו אולם התובע עצמו לא תמך את גרסתו לגבי ימי העבודה ברישום כלשהו. לפיכך, יש לפעול על פי נטלי ההוכחה. איזון ביניהם מצביע על 15 ימי עבודה בחודש בתעריף 188 ₪ כפי שציינו לעיל. שעות נוספות התובע טען בתצהירו כי עבד 9 שעות ביום. אולם, גרסתו זו של התובע לא אוששה בחקירתו הנגדית: "ת. לפעמים היינו עובדים עד שעה ארבע וחצי, חמש. ש. מתי זה היה. ת. אני לא זוכר. איך אזכור באילו ימים מדובר?" (עמ' 3 שו' 21-23). (דגש שלי ש.ש.). מנגד בעדות מר יעקב בן ארוש הוא אומר: "ש. מתי מתחיל יום עבודה. ת. אם זה היה הולך בצורה נורמלית עם העובד זה היה מתחיל בשבע עד שלוש וחצי, עם הפסקה, אך כל פעם הרכב של הפועלים היה מחכה במחסום בגלל הפועל הזה, הפועלים הגיעו לעבודה בשמונה וזה הנזק שנגרם לי". דהיינו, העסקה בפועל גם משבע עד שלוש וחצי לא הגיעה לכדי תשע שעות. הנתבע טען כי התובע קיבל הפסקה אולם טענה זו לא הוכחה. נקבע בפסיקה כי תביעה לגמול שעות נוספות מחייבת כימות שכן היא תביעת ממון ואין לפסוק בה לפי אומדנא. משלא הוכחה גם מתכונת עבודה לא הרים התובע את הנטל המוטל על כתפיו. (דבע לב 3-32 מרלן פרומוביץ נ' ישראל בר אדון פד"ע ד' 39, ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (לא פורסם) ניתן 30.4.2002 ; ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים חב' לאבטחה וניהול פרויקטים ואח' נ' יאיר חודאדי ואח' (דינים (ארצי) לעבודה 2010 (11) 1399 ) שם נקבע כי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק שעבד את השעות אלא גם את מס' השעות ולא רק באומדנא. כך גם לא הוכחה מתכונת (ע"ע (ארצי) 383/08 קובי מיכני נ' לפידות ספורט בע"מ דינים ארצי לעבודה 2009 (62 1108). לאור האמור, משאין בפנינו רישום של שעות נוספות, ואפילו לא מתכונת עבודה כללית ומשגרסתו של התובע בקשר לתשע שעות עבודה ביום נסתרה בעדות הנתבע. אין לקבל גרסה זו שאינה מתיישבת עם מס' ימי העבודה והיקף המשרה. לאור האמור, התביעה לשעות נוספות נדחית. ימי חג התובע לא עבד בימי חג יהודיים ולא קיבל בגינם תשלום, על פי עדות מר בן ארוש (פרו' עמ' 10 ש' 24-27 וכן עמ' 11 שו' 26-27). צו ההרחבה, בסעיף 40, מחייב תשלום בגין חגים גם לעובד שיפוצים. על פי צו ההרחבה עובד ועובד שיפוצים זכאי להעדר מן העבודה במהלך חג בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה, וכן זכאי ליום נוסף לפי בחירתו. במקרה זה לא מדובר ביום בחירה לכן מדובר בתשעה ימים לשנה כאשר בסעיף 40(ה') מובהר כי אין תשלום בעבור יום חג הנופל על המנוחה השבועית של עובד ועובד שיפוצים. התובע לא פירט כראוי את ימי החג הרלבנטיים בשנים הרלבנטיות. אין זו מלאכתו של בית הדין לבדוק. יחד עם זאת, הנתבע , אשר בדק את ימי החג, לרבות אלו אשר נפלו ביום ששי כאמור בסעיף 40 ה' לצו ההרחבה, טען כי התובע זכאי לכל היותר ל-17 ימי חג בגין תקופת עבודתו. לאור האמור ישלם הנתבע 17 ימי חג, (17*188ש"ח) ובסה"כ 3,196 ₪. פדיון חופשה הנתבע מודה כי לא שילם לתובע ימי חופשה כלל וגם לא ערך רישום ימי חופשה חרף העובדה שהחובה לרישום ימי חופשה ולתשלומם חל על המעביד (עמ' 10 שו' 24-26 עמ' 11 שו' 27-28). די בכך כדי להרים את הנטל שהוטל על כתפי התובע כדי להוכיח כי לא קיבל ימי חופשה. צו ההרחבה בסעיף 37 קובע כי עובד ועובד שיפוצים בענף יהיה זכאי לחופשה שנתית. על פי הצו עובד בשנה הראשונה והשנייה, העובד חמישה ימי עבודה בשבוע זכאי לעשרה ימי חופשה ובשנה השלישית ל -11 ימים. התובע עבד 29 חודשים בהיקף של 60% משרה. אמנם הופרש על חשבון חופשה בתלושים לכאורה 4% אולם התלושים אינם נכונים, בתעריף וברישום ולכן מצאנו כי הנתבע ישלם את מלוא ימי החופשה בלא לקזז את האמור בתלושים. טענה זו של הנתבע נדחית. על כן זכאי התובע בהתאם להיקף משרתו לפדיון של 14.7 ימים (*188 ₪) ובסה"כ 2,763.6 ₪ בגין פדיון חופשה. הבראה הנתבע הודה כי לא שילם דמי הבראה (פרו' עמ' 10 ש' 29-30). התובע זכאי לדמי הבראה בגין שנתיים אחרונות, על פי סעיף 39 לצו ההרחבה, בגן השנתיים הראשונות יש זכאות לששה ימי הבראה לשנה, ובגין השנה השלישית ואילך שמונה ימים בשנה. לפיכך זכאי התובע, (למשרה מלאה- 12.7 ימים לשנתיים האחרונות במכפלת היקף משרתו בשיעור 60 אחוז), ל 7.62 ימים. (במכפלת *188), ובסה"כ 1,432.5 ₪ בגין דמי הבראה. תמריץ אי היעדרות בדיקת צו ההרחבה בענף הבניין מעלה כי אין תוספת תמריץ אי היעדרות. תביעה זו של התובע אינה מפורטת. היקף העסקתו כשלעצמו יש בה כדי לשלול את הרציונל של תמריץ אי היעדרות. יתר על כן נוכח פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין ס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בע"מ נ' ההסתדרות הכללית החדשה ואח' נכללה תוספת זו בהסכם 2004. לאור כל האמור, התביעה לתמריץ אי היעדרות נדחית. דמי כלכלה נכונים הדברים גם לעניין דמי כלכלה, תוספת דמי הכלכלה טעונה הוכחה ולא הוכחה. סעיף 15 לכתב התביעה לא מפרט את הבסיס לה, ממילא יודגש כי צו ההרחבה מכוח ההסכם הקיבוצי כלל תוספת זו כבר בטבלת השכר. (ראה פסק הדין התאחדות הקבלנים לעיל). אמנם בפרק ט' לצו ההרחבה בעניין עובד שיפוצים, זכאי עובד שיפוצים לאש"ל בשיעור 20 ₪ לכל יום עבודה מלא או חלקי, אולם רכיב זה לא נתבע ולכן תביעת התובע לדמי כלכלה נדחית. תוספת וותק על פי פרק ט' לצו ההרחבה הקידום מדרגה לדרגה הוא אחרי שלוש שנים והתובע לא עבד פרק זמן זה. לעניין וותק הוחרגו עובדי השיפוצים מטבלאות השכר ומהוותק (סעיפים 16, 17 ו-20 לצו ההרחבה). לפיכך העדר תוספת וותק בפרק ט' ומשהתובע לא הגיע ל-3 שנות עבודה נדחית התביעה לתוספת זו. הפרשות לפנסיה על פי צו ההרחבה, הפרשות לפנסיה עומדות על שיעור 6% לעובד ו-6% למעביד. מנתונים שירות התעסוקה, הפריש הנתבע סך של 3,805.87 ₪. שכר היסוד של התובע היה אמור לעמוד על סכום כולל של השכר בסך 4,350 ₪ כאמור בצו ההרחבה במכפלת 29 חודשי עבודה ובשיעור של 60% משרה ₪ דהיינו 75,690 ₪. על כן זכאי התובע להפרשות לפנסיה בשיעור של 4,541 ₪. בהפחתת הסך המצוי בשירות התעסוקה, זכאי התובע להשלמת סך ההפרשות לפנסיה בשיעור 735.6 ₪. נסיבות סיום ההעסקה, ושכר החודש האחרון לעבודת התובע גרסת התובע לסיום עבודתו באה לביטוי בסעיף 10 לתצהירו: " א. ביום 10.11.2008 הייתי חולה ונשארתי בבית למשך כ 5- ימים. ב. לאחר שהבראתי, יצאתי לעבודה והגעתי למחסום, שם אמרו לי שאישור העבודה שלי בוטל על ידי המעביד. ג. חיכיתי לראות מה קורה ומתי בן ארוש יעקב ייצור איתי קשר, אבל הוא לא התקשר אליי בכלל. ד. לאחר כ 10- ימים התקשרתי לבן ארוש יעקב ושאלתי אותו למה ביטלת את אשור העבודה. בתשובה אמר לי בן ארוש יעקב שכשהוא ראה שלא באתי לעבודה הוא ביטל את האישור, כל זה למרות שביקשתי מאחד הפועלים להודיע לבן ארוש יעקב שאני חולה ואותו פועל אמר לי שהוא הודיע לו על כך. ה. שאלתי את בן ארוש יעקב מתי אני אקבל את השכר של חודש 11/2008 . בתשובה אמר לי בך ארוש יעקב כי לא מגיע לי שכר, כי הוא שילם עלות של אישורי עבודה." מר יעקב בן ארוש מסר גרסתו בסעיפים 10-15 לתצהירו: "10. בחודש אוקטובר עבד התובע רק 8 ימים ונעלם. הייתי מאוד זקוק לתובע. 11 . המתנתי עד סוף החודש ולא ביטלתי את רישיון הכניסה שלו לישראל. בחודש נובמבר 2008 התובע גם לא הגיע לעבודה. בעבר הסברתי לתובע את המצוקה שאני נמצא בה כאשר אני מבקש אותו לבוא לעבודה והוא לא מגיע . הזהרתי אותו שלא יעשה זאת. 12 . ביום 12 לחודש נובמבר הבנתי שהתובע הינו ללא תקנה והוא נטש את העבודה. לפיכך הודעתי ללשכת התעסוקה על פי חובתי בחוק, כי התובע כבר לא עובד אצלי, ביקשתי לשלול ממנו את אישור הכניסה לישראל שהוא על שמי . ... העתק המכתב לשירות התעסוקה מצורף בזה ומסומן נספח א' . 13 . התובע לא יצר כל קשר איתי וגם לא מסר לי הודעה באמצעות אדם אחר . הגיעה אלי ידיעה שממשיכים לראות אותו במחסום. התקשרתי לברר אם אישור הכניסה לישראל על שמי נלקח מהתובע ונאמר לי שעוד לא. לפיכך בקשתי פעם נוספת ,ביום 19.1.2008 , שיעצרו לתובע את אישור העבודה. 14 . אינני יודע מתי בפועל נלקח אישור העבודה מהתובע. ... מצ"ב העתק המכתב מיום 19.11.2008 מסומן נספח בי . 15 . רק בסוף חודש פברואר 2009 יצר התובע קשר איתי וביקש לחזור לעבודה. התובע הבטיח שלא להיעדר יותר מהעבודה. הייתי מוכן לקבל את התובע ואף הייתי צריך שהוא יחזור." מר סויסה כתב בתצהירו בסעיף 11 כי בחודש נובמבר 2008 התובע לא התייצב כלל לעבודה. התובע לא עבד אפילו יום אחד בחודש נובמבר 2008. יש לבדוק אמירותיהם אל מול החקירה הנגדית ואל מול תאריכי המסמכים. נספח א' לכתב ההגנה נכתב בתאריך 12/11/08. מר בן ארוש כותב: "העובד ריאד עודה בנספח ב' מיום 19/11/08 הוא כותב: "כבר ביקשתי מספר פעמים שיעצרו לעובד ריאד עודה...אבקש לטפל בנושא זה דחוף". בחקירתו הנגדית אומר התובע כי בשל מחלתו נעדר וכי הודיע באמצעות עובד אחר על מחלתו. התובע הסביר כי התקשר רק אחרי 10 ימים שכן בעת שהיה חולה לא יכול היה לדבר. (פרו' ע' 4 ש' 16-33) אולם לתובע אין אישור רפואי על מחלתו. כן ציין כי לא הביא את חבריו להעיד כדי לא לפגוע בפרנסתם שכן הם עדיין עובדי הנתבע. גרסתו של התובע, בחקירה נגדית כי היה חולה ארבעה ימים, ובתצהיר חמישה ימים "בהערכה אני אומר לך אני מעריך את זה, אני לא זוכר מאה אחוז כמה ימים... " (עמ' 4 שו' 25), גרסתו כי התקשר אחרי עשרה ימים, מחמת חסרון כיס, וכי אין לו אישור רפואי, הינה גרסה ללא תימוכין במסמך. עילת המחלה ראוי שתהיה מבוססת, ובקלות יש לומר, על אישור רפואי. כמו כן הפער בין זמן המחלה הנטען למועד ההודעה למעביד לא מתיישב אף כי מדובר בימים ספורים. מר בן ארוש מעיד : " ת. אני לעובד אמרתי לפני כן. במכתבים ששלחתי זה מצוי. הבקשות ללשכת התעסוקה, אני לא יכול לזכור תאריכים. יש מכתבים ששלחתי ללשכת התעסוקה. אם שלחתי ב 12/11/08 הוא לדעתי הפסיק לעבוד כחודש לפני. משהו כזה. ש. בתחילת אוקטובר. ת. משהו כזה. ש. מתי הוא הספיק לעבוד שמונה ימים. ת .באוק' עבד שמונה ימים, וארבעה עשרה יום אחרי שלא הגיע, התקשרתי אליו מלא פעמים, כל פעם ענתה אשתו או אחיו, ראו אותו יוצא מהמחסום, עובדים שלי, שעובדים אצלי, כל יום הולכים, ראו אותו יוצא מהמחסום. ש. למה רק אחרי 14 יום התקשרת אליו. ת. אני למחרת הרמתי אליו טלפון. ש. אמרת לקח לך 14 יום. ת. התקשרתי יום אחרי שהוא לא הגיע לעבודה, יום אחרי ה- 8/10 התקשרתי הרבה פעמים. ש. למה לא הבאת תדפיס טלפונים שעשית. ת. אוכל להוציא. ש. התקשרת הרבה פעמים, ארבעה חמישה ששה ימים והתייאשת. ת .אסור היה לי על פי חוק להשאירו בצורה כזאת. ש. כמה זמן לקח לך להוציא את המכתב. ת. שבועיים. כן. מהיום שהתקשרתי ועד שהוצאתי את המכתב. ש. אז הוא הפסיק לעבוד שבועיים לפני שהוצאת את המכתב ת. כן ". (דגש שלי ש.ש.). (ע' 9 ש' 12-33). גרסתו זו מצביעה על כך שגם לנתבע אין כל מידע מבוסס על תאריכים. פעם אומר שהוציא את המכתב שבועיים אחרי סיום עבודת התובע ופעם חודש אחרי סיום עבודת התובע ובעצמו טוען כי אינו זוכר תאריכים. העדר קוהרנטיות זו בא לביטוי בנושאים אחרים למשל: הנתבע אמר שהתובע בעייתי ונעדר מעבודה ומאידך בחודש מרץ רצה להחזירו לטענתו כי הוא נוצרי? הנתבע טען שהתובע פועל פשוט בעוד מר סויסה טען שמקצועו רצף ועוד כהנה. על כן גם גרסת הנתבע אינה מתיישבת. התובע צירף כרטיס עבודה לחודש נובמבר 2008, כבר ציינו לעיל כי על הכרטיס יש תיקון ובהעדר מקור משקלו מועט. נבדוק את עדות העדים לגביו. מר סויסה בתצהירו טען כי כרטיס זה מזויף. אולם בחקירתו הנגדית אישר שיש חתימות שלו על הכרטיס. בכרטיס יש 4 ימי עבודה, עד 9.11.08. מר בן ארוש ציין כי הוציא את המכתב (נספח א') שבועיים לפני שהתובע עזב, המכתב נכתב ב-12.11.08. אם התובע עבד עד 9.11.08 הרי שגרסת התובע לפיה היה חולה 4 ימים נכונה. והמכתב של הנתבע הוצא במהלך ימי מחלתו. אולם התובע לא המציא כל אישור מחלה וגם לא הלך לרופא (פרו' עמ' 4 שו' 16 ואילך עמ' 5 שו' 1 ואילך), וגם לא זכר את המועדים המדויקים. משכך, ומשנטל ההוכחה על התובע בדבר ימי מחלתו, שאינם יכולים להיות בידיעת הנתבע, ומשלא הרים נטל זה, יש לפסול את גרסתו בדבר ימי מחלה. לאור האמור, מבחינה עובדתית המידע העולה מהעדויות הבלתי מבוססות מטעם שני הצדדים הוא כי התובע נעדר מעבודתו עשרה ימים בלא להודיע לנתבע. אם כי לטענת הנתבע שההיעדרות הייתה לצורך עבודה עם אחיו לא הוכחה כלל. האם יש בהיעדרות ללא הודעה במשך עשרה ימים כדי להוות נטישה וכדי להצדיק ביטול אישור העסקה על ידי המעביד בלא בירור מעמיק מטעמו, לטעמו של בית הדין אין לראות בכך נטישה, בפרט בנסיבות מטה. לעניין זה הנתבע עצמו העיד כי התקשר לתובע "מלא פעמים" ובכל פעם ענו אשתו או אחיו (עמ' 9 שו' 19-21). עוד טען כי למחרת התקשר (עמ' 9 שו' 23, 25). תמוה הדבר גם בשל העובדה שהנתבע לא צרף תדפיסי שיחות התובע בהם פירוט שיחות טלפון שנטען כי נערכו עם התובע לאחר 8.10.08 זאת כדי להוכיח את השיחות. עוד תמוה שהנתבע לא העיד עובדים אחרים שגרים עם התובע בכפר לעניין עבודתו של התובע עם ההיתר אצל מעבידים אחרים כטענת הנתבע או אפילו בעניין עצם נוכחותו במחסום בימים הנטענים. עובדים אלה גם לא הובאו כדי להתייחס לטענת התובע כי הודיע באמצעותם למעביד על מחלתו, או את איברהים, אשר עדיין עובד אצל הנתבע, על מנת שיכחיש את גרסת התובע שמסר באמצעותו כי הוא חולה, זאת יעמוד לחובתו של הנתבע על פי החזקה המשפטית בעניין אי הבאת ראיות זמינות. על כן גרסתו כי קיים שיחות עם התובע ובני משפחתו נטענה ללא ביסוס. התובע הכחיש כי שוחחו עמו וטען כי הופתע במחסום. גרסה זו מתיישבת יותר. בפסק הדין בעניין ע"ע 30365/97 מוסטפא נזאל נ' סטארפלאסט תעשיות (1976) בע"מ (עב' ארצי כרך לב (2) עמ' 337 נידונה בהרחבה סוגית פעולות מעביד ביחס להיתר העסקה. שם נקבע כי די לראות בסיום שהוא "ביוזמת המשיבה גם אם לא הובעה באמירה מטעמה, אלא במעשה או מחדל". (ראה גם דבע נז 3-32, יונס מוחמד רוחמי נ' פלקו בע"מ (לא פורסם), כאשר הייתה למשיבה שם "אפשרות או אפשרות כלשהי לבחור את המוחזרים לעבודה". וכפי שנקבע במאמרו של כב' השופט רמי כהן "היעדרות מן העבודה מסיבות ביטחוניות - זכויות הצדדים ליחסי עבודה" שנתון משפט העבודה ה' (1995) עמ' 111 ועמ' 122 כלהלן: "אולם דווקא בתנאים קשים אלה, יבחנו מעשיהם ומחדליהם של הצדדים ליחסי העבודה, התנהגותם, תום ליבם ונאמנותם ההדדית, ועל פי ההכרעה בהם תקבענה ויוכרע גורלם של זכויותיהם בכל מקרה של סיום יחסי עבודה לאחר היעדרות מסיבות ביטחוניות. על פי אותה בחינה ניתן יהיה לקבוע אם מדובר בהתפטרות או פיטורין באם בפיטורין - האם מדובר בהפרת משמעת מצד העובד והאם סיום היחסים מהווה הפרת חוזה עבודה. היעדרות מעבודה על רקע נסיבות ביטחוניות לא תוכל ככל הנראה להביא לקביעה שחוזה העבודה סוכל". באבחנה מדברי כב' השופט רמי לוי בפנינו לא מדובר בהיעדרות עקב נסיבות ביטחוניות אלא עקב מחלה לכל היותר, שלא הוכחה, או היעדרות "סתם". על כן לא יעמדו לתובע ההגנות שנקבעו בפסיקה לעיל. אזי נבדוק את לעניין שאלת הפרת המשמעת ובמקרה שלנו את שאלת הנטישה, בגין היעדרות ללא הודעה כעשרה ימים. מנגד, לא תעמוד גם לנתבע הגנה שאין בהודעה בכתב לשירות התעסוקה משום מעשה מפורש של המעביד המביא לסיום יחסי עבודה. נביא להלן את השיקולים להתנהלותו של כל צד לצורך קביעת פיטורים או התפטרות. בדבע מו 3-12 מו 3-10 המכללה לטכנולוגיה ע"ש שנקר נ' משה אוסטפלד (עבודה ארצי ) כרך יט (1) 146 נקבע "1. בשאלה המרכזית בדיון זה - סיום יחסי עובד ומעביד בין העובד והמכללה- משמשים בערבוביה, תוך עימות הדדי, טענות בדבר התפטרות מפאת זניחה, טענות על פיטורין בשל הפרת משמעת ועתירה לפיצויים בגין הפרת חוזה. 2. הטענה של "זניחת עבודה" כל אימת שעלתה נידונה על פי נסיבותיה, כשאחד האפיונים המרכזיים , לצד התנהגות העובד היה, אורך זמנה של הזניחה, ונאמר כי "אין הדבר תופס עת מדובר באי התייצבות לעבודה לפרק זמן קצר". (דב"ע לז 3-38 פדע ח' 306) ואתה פעם בה נפסק שהיעדרות העובד עלתה כדי "זניחת העבודה" הייתה היעדרות של שבעה חודשים. (דבע לה 3-16 פדע ז' 3,9). 3. נכון אמרה השופטת המלומדת בפסק דינה "הקביעה היא ככלות הכל שאלה של מידה והערכה ועל פי מכלול הנסיבות המצטברות יש לתחום את הגבול (העשוי לעיתים להיות מטושטש) בין זניחת עבודה שמשמעה התפטרות לבין הפרת משמעת בלבד ותהא חמורה ככל שתהא...". (דגש שלי ש.ש.). גרסת הנתבע לאורך כל הדרך הייתה כי התובע נעדר מעבודתו מעת לעת תקופות כאלה ואחרות. (פרו' עמ' 7 שו' 23-26, עמ' 8 שו' 26-28, 31-33 , עמ' 12 שו' 29-33, עמ' 13 שו'' 17-20, ועוד). על כן, יש לראות בהתנהגות התובע לכל היותר הפרת משמעת נוכח אופן העסקה המתמשך הנ"ל. על פי עדויות עדי הנתבעת לעיתים נעדר מס' ימים כך שלא ניתן היה לומר שבהיעדרות זו היה מקום לראות את התנהגותו כזניחת העבודה מאחר ותמיד חזר לעבוד. יתר על כן, הנתבע לא רשם רישומי ימי עבודה של הפועלים וכל הטענה הזו של היעדרות חוזרת ונשנית , לא עוגנה בשום מסמך (עמ' 13 שו' 5-9, עמ' 13 שו' 30 עמ' 14 שו' 1), ככל שהיה מעקב על הגעה או היעדרות היה אמור זה להיות אצל הנתבע אשר לא זכר אם התובע הגיע באוקטובר או לא. (עמ' 9 שו' 16). מכל מקום בנסיבות אלה, מצאנו כי דווקא גרסת הנתבע היא זו שמחייבת אותנו על פי הפסיקה לראות בהתנהלות התובע שלא הגיע מס' ימים, לכל היותר הפרת משמעת ולא נטישה משאין זו פעם יחידה או חריגה. יודגש כי העובדה שהתובע לא הביא אישור שהיה חולה מרופא לא אומרת שלא היה באמת חולה. תימוכין נוספים לגרסת התובע ניתן למצוא בבדיקת חודש אוקטובר 2008, מבדיקת החודש עולה כי בסה"כ היו באותו חודש 12 ימי עבודה. מתוכם ברציפות בסוף החודש 22-23, לאחריהם ששי שבת, ולאחריהם 26,27,28,29,30,31. על כן, טענתו להיעדרות בנובמבר מתקבלת על הדעת יותר, מאחר וממילא, זאת אף בהתעלמות מכרטיס הנוכחות לנוב', כל שאר ימי חודש אוקטובר היו ימי חג וחול המועד ואין באוקטובר עשרה ימי עבודה רצופים. גרסתו להיעדרות בנובמבר סבירה יותר מאשר גרסת הנתבע להיעדרות באוקטובר. זאת ועוד, הנתבע טען כביכול כי התובע נעדר בלא שדיווח על היעדרות למעלה מחודש עבודה, (סעיף 75 לסיכומיו), כשהוא מתייחס לתקופה מ 24.10.08 עד 12.11.08 מועד משלוח המכתב הראשון, אולם 24.10.08 היה יום ששי (הנתבע לא עובד ביום שישי - עמ' 7 שו' 27-28), ולאחריו שבת, כך שמניין זה לא מתקבל על הדעת. יתר על כן, בין מועדים אלה הנטענים בסיכומי הנתבע אין חודש ימים. יתר על כן, משחודש אוקטובר כמעט כולו היה חגים, הרי שלא ניתן לזקוף לתובע היעדרות שלא בתום לב מאחר ומדובר בחגי היהודים בהם הנתבע לא העסיק עובדים. (לעניין עבודה בחול המועד ראה עמ' 10 שו' 26). יתר על כן, בחקירתו הנגדית אומר מר בן ארוש: "ש. מתי הוא הספיק לעבוד שמונה ימים. ת. באוק' עבד שמונה ימים, ו-14 יום אחרי שלא הגיע התקשרתי אליו..." אולם כפי שהראינו לעיל שמונה ימי העבודה באוקטובר הם בסוף החודש (מ-22-23, וכן 26-31 לחודש) (8 ימים מופיעים גם בתלוש אוקטובר), על כן לכל היותר אם נעדר התובע בנוב' מה שאין כן לטעמנו, הרי שמ-1.11 עד 12.11.08 מועד משלוח הראשון על ידי הנתבע לשירות התעסוקה עברו לכל היותר 8 ימי עבודה ללא שישי שבת, ומאחר וה1.11 היה יום שבת הרי שגם מ-2.11 עברו לכל היותר 10 ימי עבודה - היעדרות, כולל שישי שבת. בנסיבות אלה, בטרם חלף די זמן אפילו כדי להציג כאילו חדל התובע לעבוד מיוזמתו, לא ניתן לקבל את לוח הזמנים של הנתבע. גרסתו נדחית. הנתבע לא הביא עובדים, אשר עדיין עובדים אצלו להעיד על נוכחותו של התובע במחסום לצורך עבודה בישראל, בחודש אוקטובר או נובמבר, משכך, גרסת הנתבע לגבי סיום ההעסקה לא נתמכת במסמכים לגבי לוח הזמנים וגם לא בעדויות. מנגד, כעולה מהמסמכים, התובע הוכיח פעולה חד צדדית של המעביד, המכתבים נספחים א ו-ב, בדבר ביטול היתר העסקה, שהביאו לסיום יחסי העבודה, וזה האקט הנדרש להוכחת מעשה פיטורים. משהוכח מעשה פיטורים על ידי מעשה חד צדדי על ידי המעביד, באופן של ביטול היתר העסקה, אין בבקשת הנתבע בחודש מרץ לחידוש ההיתר כדי לבטל את מעשה הפיטורים. התובע מצא עצמו ללא עבודה כבר בחודש נובמבר ולא הורשה לעבור במחסום. לאור האמור משפוטר התובע על ידי הנתבע על הנתבע לשלם הודעה מוקדמת ופיצויי פטורים, זאת בשיעור על פי שכר חודשי לעובד שיפוצים בצו ההרחבה בסך 4,350 ₪, בהיקף 60% משרה. הנתבע ישלם פיצויי פיטורים בסך 6,307.5 ₪. באשר להודעה מוקדמת - הנתבע ישלם דמי הודעה מוקדמת, על פי היקף המשרה (60%) בסך 2,610 ₪. התובע תבע גם תשלום בגין חודש נובמבר כחודש עבודה. אין בכרטיס נוכחות לחודש זה כדי להועיל. לא מצאנו להיעתר לתביעה זו שכן משהתקבלה גרסתו כי נעדר בחודש נוב', התובע לא הציג כל תעודת מחלה ואין מקום לשלם שכר בגין חודש זה בו לא עבד או בגין הימים שנעדר. תשלום ההודעה המוקדמת יש בו מענה לעניין זה. התביעה לעניין תשלום שכר חודש נובמבר - נדחית. מסכום פיצויי פיטורים יש להפחית את הסך המצוי בשירות התעסוקה על חשבון פיצויים בסך 3,805.87 ₪. סה"כ ישלם הנתבע הפרש פיצויי פיטורים בסך 2,501.6 ₪. בנסיבות אלו נדחית תביעת הנתבע להודעה מוקדמת ולהחזר תשלומי פיצויי פיטורים שהופקדו בשירות התעסוקה. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין התובע לא הציג אישור מחלה, וגם לא הסביר מדוע התקשר בחלוף 10 ימים אף שכבר הבריא קודם. הנתבע טען להיעדרות התובע בחודש אוקטובר אולם גרסתו נדחתה. הוכח כי מכתב הנתבע הוצא לביטול אישור העבודה, זמן קצר אחרי ההיעדרות בנובמבר ומבלי שניתנה לתובע זכות להתגונן כנגד אקט זה של ביטול האישור אולם עניין זה יש בו כדי לבסס פיצויי פיטורים. הלכה קובעת כי כדי להצביע על קיומם של פיטורים שלא כדין, על התובע לבסס עילה זו כשלעצמה. (דבע שנ 3-170 מצליח נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ניתן ביום 18.11.90). בפסק דין זה נקבע כי אם מבוססת עילת תביעה, דרך המלך היא הענקת פיצוי כאשר גובה הפיצוי הכספי יהא על פי שיקול דעתו של בית הדין בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. עוד נקבע כי לצורך קביעת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין יש להוכיח בין היתר נזק. (ע"ע (ארצי) 573/09 דב זיידמן נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ דינים (ארצי) לעבודה 2010 (186) 38) לא התרשמנו כי נגרם לתובע כל נזק וכזה לא הוכח. בבואנו לקבוע את הזכות לפיצוי הראוי במקרה זה ולאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ושקלנו גם את הפגמים בעמדות שני הצדדים, וכן את הפגמים בראיות הצדדים, ובעדויותיהם והתנהלות הצדדים, אין להטיל על הנתבע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין מאחר ופיצוי מסוג זה הינו חריג הדורש מידת הוכחה מבוססת יותר מזו שהייתה בהליך זה. על כן רכיב זה בתביעה נדחה. סוף דבר, התביעה לשעות נוספות - נדחית. התביעה לשכר עבודה בגין חודש נובמבר - נדחית. הנתבע ישלם ימי חג בסך 3,196 ₪. הנתבע ישלם בגין פדיון חופשה 2,763.6 ש"ח. הנתבע ישלם בגין דמי הבראה 1,432.5 ₪. הנתבע ישלם הפרש ההפרשות לפנסיה בשיעור 735.6 ₪. נדחית התביעה לתמריץ או היעדרות, דמי כלכלה ותוספת וותק. הנתבע ישלם חלף הודעה מוקדמת - בסך 2,610 ₪. הנתבע ישלם הפרש פיצויי פיטורים בסך 2,501.6₪. התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין נדחית. טענות הנתבע לקיזוז הודעה מוקדמת ולהחזר פיצויי פיטורים שהופרשו - נדחית. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 23.2.10 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם הנתבע שכ"ט עו"ד בסך 2,800 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אם לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. קבלןשיפוצניקשיפוצים