השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותר, כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יתן משרד הפנים, הוא המשיב 2 (להלן: משרד הפנים) אישור לעסקת רישום שכירות משנה לטובת העותר לגבי שטח של 110 מ"ר (להלן: הקרקע) מתוך החלקה 30 בגוש 3816 (להלן: החלקה), אשר רשומה בה זכות שכירות לעיריית רחובות, היא המשיבה 1 (להלן: העיריה), וזאת ללא התנית האישור בפרסום מכרז או בתנאי אחר כלשהו. עובדות המקרה על פי עובדות הפרשה כפי שהן עולות מן העתירה ומתגובות המשיבים, העותר הוא בנם של המנוח, משה מוריץ גלונקא (להלן: המנוח) ושל אלמנתו מרגלית פישר גלונקא (להלן: האלמנה). המנוח נהרג בתאונה במסגרת שרותו כמתנדב בשרות מכבי האש ברחובות בשנת 1953 והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים קטינים, ביניהם העותר, ללא פרנסה. העיריה החליטה להיחלץ לעזרת המשפחה וערכה הסכם לרכישת הקרקע נשוא עתירה זו מבעליה. הסכם זה אושר בהחלטת מועצת העיר רחובות מיום 23.1.1958 בה הובהר כי על הקרקע הוקם קיוסק שמיועד להיות מקור לפרנסה ולשיקום למשפחת המנוח (להלן: הקיוסק). ביום 25.10.1958, נחתם זיכרון דברים, בין העיריה לבין האלמנה, לפיו תוחכר הקרקע לאלמנה לתקופה של 25 שנה ויפעל בה קיוסק אשר בתום תקופת החוזה יעבור לרשותה המלאה של העיריה (להלן: זיכרון הדברים). דמי החכירה שצוינו בזיכרון הדברים היו סמליים, על סך 1 ש"ח לשנה ואף הוצהר בו כי לאלמנה ולילדיה אין כל תביעות כלפי גדוד מכבי האש ברחובות בקשר למותו של המנוח. יוער, כי העותר איננו מכיר בקיומו או בתוקפו של מסמך זיכרון הדברים, אשר עותק שלו הובא בפנינו בנספחי תשובות המשיבים. בגין אותו הסכם, בין העיריה לבין בעלי הקרקע, לא נרשמה הערה בטאבו. לכן, בשנת 1965 נמכרה החלקה כולה לשרותי בריאות כללית, מבלי להתחשב בזכויותיה של העיריה, וכיוצא בזאת גם לא בזכויותיה של האלמנה בקרקע. אולם, בשל נסיבות המקרה, הסכים משרד האוצר בשם מדינת ישראל, המחזיקה כיום במקרקעין של שרותי הבריאות הכללית, לכך שהזכויות בקרקע עליה נמצא הקיוסק יועברו לידי העותר. יצוין כי יתר ילדי המנוח הצהירו על ויתור על חלקם בקרקע לטובת העותר. שירותי בריאות כללית סירבה להעברה ישירה של הזכויות לעותר אך חתמה על הסכם בשנת 2004, במסגרתו מוקנית זכות החכירה בקרקע לעיריה. כלומר בתום השתלשלות האירועים שתוארה, חזרו הזכויות בקרקע, אם כי טרם הוסדר רישומן, לידיה של העיריה. בהתאם לכך, ומשרצתה העיריה להיענות לבקשת העותר להסדיר זכויותיו בקרקע, בהיותו היורש החוקי של אמו האלמנה ומפעיל הקיוסק בפועל, נחתם ביום 27.2.2005 הסכם לרישום שכירות משנה בקרקע לזכות העותר (להלן: ההסכם משנת 2005). הסכם זה אושר פה אחד בהחלטת מועצת העיר. אולם, רשם המקרקעין סירב לרשום את שכירות המשנה בלא אישור משרד הפנים. היעדרו של אישור זה עומד במרכזה של העתירה שבפנינו. מחליפת המכתבים הענפה שהוצגה בפנינו על ידי הצדדים עולה, כי משרד הפנים מיאן עד כה לאשר את ההסכם משני טעמים: ראשית, אי קיום מכרז לביצוע עסקה בקרקע (או היעדר הוכחת עילה לפטור ממכרז), כנדרש מכוח סעיף 197 לפקודת העיריות [נוסח חדש] 1964 (להלן: פקודת העיריות) שעניינו חובתה של עיריה לקיים מכרז בכל עסקה במקרקעין. שנית, היעדרה של תכנית בנין עיר ("תב"ע") תקפה לגבי החלקה שתאפשר קיומו של קיוסק בקרקע. נאמר כאן, כי העותר ומשרד הפנים מיקדו את טענותיהם וראיותיהם בשאלת תחולתה של חובת המכרז. כיוצא בזאת לא הובאה בפנינו תשתית ראייתית מספקת לדיון והכרעה בשאלה התכנונית ולכן לא נידרש אליה במסגרת הדיון בעתירה זו. לאחר שניסה העותר, ללא הצלחה, להשיג את האישור הנדרש ממשרד הפנים, הגיש ביום 7.3.2010 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים במחוז מרכז (עת"מ 10717-03-10) בבקשה להורות לעיריה לחתום על שטרי שכירות משנה בקרקע, בהתאם להסכם משנת 2005. בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט א' ש' שילה) הבהיר לעותר כי אין בסמכותו לדון בבקשה מסוג זה ולכן משך העותר את עתירתו והיא נמחקה. מיד לאחר מכן הוגשה העתירה שלפנינו, במסגרתה, כאמור, פונה העותר בבקשה כי נורה למשרד הפנים ליתן טעם מדוע לא יאשר את עסקת רישום שכירות המשנה במקרקעין לטובתו, ללא התנית האישור בפרסום מכרז או כל תנאי אחר. טענות הצדדים בפי בא כוח העותר טענות מרובות כנגד סירובו של משרד הפנים לאשר את ההסכם משנת 2005 לשכירות בקרקע. לדבריו, עיריית רחובות מהווה אך "צינור" להעברת הזכויות אליו ולכן לא היה כל מקום לדרישת משרד הפנים להתנות את העסקה בפרסום מכרז. עוד טוען העותר, כי אישור של שר הפנים לעסקאות של עיריה במקרקעין, הנדרש לפי סעיף 188 לפקודת העיריות, נועד למנוע פעולות המשבשות את הסדר הציבורי או המבטאות העדפות חסרות בסיס מצד העיריה. לדבריו, בקשתו אינה נופלת לקטגוריה של המקרים אותם מבקש הסעיף למנוע ולכן אין מקום להחילו. בנוסף הוא טוען כי המצב החוקי כיום, הדורש קיום מכרז, לא חל על ההסכם משנת 2005 משום שתחילתו עוד בשנת 1958, עת הוסכם לראשונה על העברת זכויות החכירה בקרקע מהעיריה לאלמנה. לבסוף, מביע העותר את הסתייגותו המלאה מהסתמכות כלשהי על זיכרון הדברים. לטענתו, אין כל ראיה שמסמך כזה אכן נחתם שכן מעולם לא יצא לפועל (במובן שהזכויות שהקנה לא נרשמו) ואין לדעת, בשל הזמן הרב שעבר מאז, לאיזו מטרה נעשה. העיריה בתשובתה, מדגישה בין היתר, כי במהלך השנים פעלה תוך כוונה לסייע למשפחתו של העותר לרכוש את הזכויות בקרקע. עתה, משאין בסמכותה לעשות דבר נוסף בנדון, שכן משרד הפנים הוא שסירב לאשר את ההתקשרות דנן, הרי שאין לדעתה בעתירה זו כל עילה המופנית כלפיה. לעניין דרישת משרד הפנים למכרז, מסכימה העיריה עם טענת העותר לפיה המצב החוקי בשנות החמישים הוא שחל במקרה זה. היא מוסיפה כי מדובר בהתקשרות שאינה למטרות רווח וכי כוונתה אכן הייתה, כפי שטוען העותר, להוות "צינור" בלבד להעברת הקרקע לידי האלמנה עוד בשנות החמישים. העיריה אמנם מכירה, בכתב תשובתה, בזיכרון הדברים ומצהירה כי אכן מלכתחילה התכוונה להחכיר את המקרקעין לתקופה של 25 שנים, אך בה בעת מדגישה כי היא אינה רואה בהסכם משנת 2005, אשר הוגש לאישורו של משרד הפנים, "עסקה חדשה" אלא הסכם המשקף מצב הקיים מזה שנים רבות. לכן, אין מקום לשיטתה, לדרוש את ביצוע העסקה בקרקע על דרך מכרז. משרד הפנים מצידו, מסתמך על זיכרון הדברים וטוען כי לפיו זכויות השכירות היו ל25 שנה בלבד כאשר בתומן היה על האלמנה להשיב את הקרקע לרשות העיריה. מוסיף משרד הפנים, כי ככל שתכלית העברת הזכויות בשנות החמישים הייתה שיקום משפחת המנוח, הרי שכיום מטרה זו אינה בהכרח רלוונטית עוד. מאחר ומטרת החוזה ותקופתו חלפו, רואה משרד הפנים בהסכם משנת 2005 "עסקה חדשה" המקנה לעותר זכויות חכירה חדשות אשר לא היו בידו בטרם נחתם ההסכם. משרד הפנים עומד על דעתו לפיה העברת הזכויות מחויבת להיעשות בדרך של מכרז לפי סעיף 197 לפקודת העיריות, אלא אם קיימת עילה לפטור ממכרז, אשר לא נטענה ולא הוכחה במסגרת הבקשה שהוגשה לו ואף לא בעתירה זו. הכרעה דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. עתירה שאינה מגלה פגם בהתנהלות הרשות המנהלית אינה מגלה עילת התערבות (ראו אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי - עילות הסף 280 (2008)). המקור לכלל זה הוא בתקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, אשר פורשה בפסיקה כדורשת שהעתירה לבית משפט זה תצביע על כך שהרשות המנהלית, נגדה מופנית העתירה, נהגה לכאורה שלא כדין (ראו בג"צ 6104/94 עמותת אמיתי אזרחים למען נ' מיכאל בן יאיר (לא פורסם 6.11.1994) (להלן: בג"ץ עמותת אמיתי)). בענייננו, לא הצביע העותר על כל פגם בהתנהלותו של משרד הפנים, אשר עיין בפנייתו, בדק את הנושא ואת נסיבותיו והגיע למסקנה לפיה המצב החוקי החל על המקרה מחייב עריכת מכרז או לחלופין הוכחת עילת פטור ממכרז. העותר חולק על מסקנותיו של משרד הפנים, למשל ביחס לתוקפו של זיכרון הדברים או ביחס לשאלת מעמדו של ההסכם משנת 2005, האם מדובר ב"עסקה חדשה" או בשיקוף המצב הקיים, אך אין בכך כדי להצביע על פגם בהתנהלות הרשות המצדיק את התערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. מבלי לקבוע עמדה נציין, כי ככל שיש לעותר טענות מתחום המשפט הפרטי, חוזיות, קנייניות או אחרות, ביחס לזכויותיו בקרקע, יכול הוא לפנות לערכאות המתאימות בנושא (ראו בג"ץ עמותת אמיתי לעיל). מעבר לנדרש יוער, כי תכליתן של הוראות הדורשות את אישור המועצה והשר לעסקאות במקרקעין, כגון סעיף 188 לפקודת העיריות, או המחייבות כל עיריה לערוך מכרז בעסקאות במקרקעין, כגון סעיף 197 לפקודת העיריות, היא לפקח על פעולות העיריה ולהבטיח תקינות, מניעת שחיתות, טוהר מידות וכדומה (ראו לעניין תכליתה של חובת המכרזים עע"ם 5853/05 אחים כלאדי בע"מ נ' רכב ישראל בע"מ (לא פורסם, 16.1.2007); עע"מ 8300/07 בטיחות אנוש-החברה לחקירת תאונות ומניעתן נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ (טרם פורסם, 25.3.2010 בפסקה 15 לפסק דינה של השופטת ארבל)). מכאן, שאין די בכך שהעיריה במקרה דנן הסכימה לאורך השנים לאפשר לעותר להמשיך להפעיל את הקיוסק בקרקע ללא כל זכות מעוגנת רשמית. גם אם ההסכמה נעשתה בכוונה טובה ובתום לב, אין בכוחה לפטור את עסקת המקרקעין בקרקע מן החובות שבדין שמטרתן היא כאמור, בין היתר, לפקח ולהגביל הסכמות מסוג זה. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים כדי לשלול מן העיריה את הזכות להגיש בקשה למשרד הפנים לפטור אותה ממכרז ביחס לקרקע נשוא העתירה, ובלבד שתטען לקיומה של עילת פטור ממכרז המנויה בתקנות, כפי שעולה גם מדברי משרד הפנים בכתב תשובתו לעתירה. כאמור, לא מצאתי בעתירה זו כל עילה להתערבות בהתנהלותו של משרד הפנים. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות המקרה דנן, אין צו להוצאות. רישום בטאבושכירות