1. בפנינו תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ותשלומים נלווים אחרים.מנגד הגישו הנתבעים תביעה שכנגד לפיצוי בגין אובדן לקוחות והפסד עמלות אשר גרם התובע לנתבעת. העובדות הצריכות לעניין: 2. התובע עוסק בתחום הפרסום מזה שנים רבות. ביום 01/01/02 החל התובע עבודתו בנתבעת. הנתבעת הינה חברת פרסום בה משמש הנתבע 2 כבעל מניות ומנהל כללי. ביום 29/11/01 נחתם חוזה העסקה ראשון בין הצדדים בו הוגדר תפקיד התובע כמנהל קריאייטיב וקופירייטר בכיר (להלן: "החוזה הראשון"). בנוסף סוכם כי משכורתו החודשית תעמוד על סך של 35,000 ₪, בצירוף הוצאות אחזקת רכב בסך 2,000 ₪ לחודש ותנאים נלווים נוספים. כמו כן נקבעה תקופת הודעה מוקדמת של 6 חודשים. 3. ביום 23/1/03 נחתם בין הצדדים מסמך, אשר כותרתו "הטבה מיוחדת" (ת/19 לתצהיר הנתבעת) בו נקבע כי בנוסף לשכר הרגיל, רשאי התובע לקבל תקציב אשר לא יעלה על 144,000 ₪ עבור פרויקטים מיוחדים במהלך השנים 2003-2005. בנוסף נקבע כי במידה ויסתיימו יחסי עובד מעביד בתקופה זו, ישולם לתובע ההפרש המגיע בגין הפרויקטים. 4. ביום 22/6/03 נחתם חוזה העסקה שני בין הצדדים (להלן: "החוזה השני"), אליו צורף מסמך ה"הטבה המיוחדת" כנספח, במסגרתו הובטח לתובע, בנוסף לנזכר בחוזה הראשון, מענקים הנגזרים מרווחי החברה, בכפוף למדרג הרווחים בחברה. בסמוך לכך נחתם בין הצדדים הסכם תובנה מקצועי בו נוסחו מטרות משותפות בקידום מעמד הנתבעת כמשרד מוביל בתחום הפרסום. 5. ביום 14/4/05 נערכה ישיבה בה נכחו עובדי הנתבעת והעלו טענות שונות אשר ליחסי האנוש של התובע ויחסו לכפופים אליו. על רקע זה ולאור תלונות שהועלו כנגד התובע מצד לקוחות הנתבעת, הודיע הנתבע 2 לתובע, ביום 29/05/05 על סיום עבודתו. 6. לבקשת התובע שלא לעבוד תחת מחליפו לתפקיד, הודיע הנתבע 2 לתובע כי אין צורך בעבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת על כן הסתיימה עבודתו בפועל ביום 29/5/05. ביום 29/11/05 הסתיימו ימי ההודעה המוקדמת. בתקופה זו שילמה הנתבעת את שכרו ללא רכיב אחזקת הרכב. תמצית טענות התובע: 7. לטענת התובע, הובטח לו על ידי הנתבע 2 טרם חתימת החוזה הראשון, כי יצטרף כשותף לנתבעת. הבטחה זהה ניתנה טרם חתימת החוזה השני. טענה זו מבסס התובע על המענקים אשר נכללו בחוזה השני, פרק הזמן אליו התחייב והכתבה אשר פורסמה בעיתון בה הוצג כשותף. 8. לפיכך, טען התובע כי משהופרה ההבטחה הנטענת על הנתבעת לשלם הפרשי שכר אותם חישב על סמך ההפרש בין השכר ששולם, המגלם שכר מנהל קריאייטיב בלבד, לבין השכר לו זכאי הוא בהתאם להגדרת תפקידו כסמנכ"ל קריאייטיב וקופירייטר בכיר. 9. בשל כך תבע התובע סך של 658,000 ₪ על בסיס 14,000 ₪ שכר חודשי לקופירייטר בכיר × 47 חודשי עבודה. 10. בנוסף, טען התובע כי פיטוריו נעשו שלא בתום לב, שעה שהנתבעת עשתה כל אשר ניתן על מנת להשפילו ולפגוע במעמדו בהעדר קיום שימוע כנדרש על פי ההלכה הפסוקה. לאור זאת תבע התובע סך של 210,216 ₪ בגין רכיב זה (שישה חודשי השתכרות). 11. עוד, טען התובע כי היה על הנתבעת לשלם את רכיב אחזקת הרכב בזמן ההודעה המוקדמת, על כן זכאי הוא לסך של 10,908 ₪. 12. בנוסף טען התובע כי לא ניצל את יתרת הסכומים אשר הוקצו במסגרת ה"הטבה המיוחדת" בסך של 43,105 ₪ ובהתאם להסכמות בין הצדדים זכאי הוא לתשלום בגין רכיב זה. 13. התובע עתר לחיוב הנתבעת בהצגת דו"חות חשבונאיים החל מינואר 2001, על מנת שניתן יהיה לבחון האם הועברו כספים מהנתבעת לחברות אחרות בבעלות הנתבע 2, לצורך הפחתת שיעור התגמולים להם היה זכאי. 14. אשר לתביעה שכנגד, טען התובע כי נוכח סכום התביעה ברי כי נועדה היא להלך אימים ולהפעיל לחץ פסול אשר מטרתו מניעת ניהול ההליך. 15. בנוסף, טען התובע כי טענת הנתבעת על פיה גרם לנזקים עצומים, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי במשך 4 שנים לא פוטר, חוזה ההעסקה חודש תוך שיפור ניכר בתנאי עבודתו ושכרו, הוקרת עבודתו והצעת הנתבעת כי ימשיך לעבוד כקופירייטר גם לאחר פיטוריו. 16. עוד טען התובע כי בשנת 2005 עלה דירוג הנתבעת מבין משרדי הפרסום מהמקום ה-20 אל המקום ה-13, וכן הכנסותיה גדלו בשנת 2004. בנוסף, תחלופת הלקוחות הגבוהה, עליה ביקשה הנתבעת לבסס טענתה בדבר הנזקים אשר גרם התובע יסודה באופי ענף הפרסום הידוע כענף בעל תחלופה גבוהה של לקוחות. 17. מעבר לאמור הבהיר התובע כי התחום העיקרי ממנו מפיקה הנתבעת רווחיה הוא תחום המדיה, בו לא עסק כלל. 18. לסיום טען התובע כי הנתבעת לא הציגה כל מסמך לאימות הנזקים הנתבעים על ידה. לא צורפו הסכמים עם לקוחות, לא צורף תצהיר מאמת מאת חברת יפעת והנתבעת בחרה שלא להעיד איש מלקוחותיה ובפרט את רואה החשבון מטעמה אשר ערך את המסמכים בעניין הנזקים הנטענים.יתרה מכך,הנתבעת לא תמכה גרסתה במסמכים כלשהם מהנהלת החשבונות. תמצית טענות הנתבעים: 19. הנתבעים העלו טענה מקדמית בדבר העדר יריבות והעדר עילה בין הנתבע 2 לבין התובע, שעה ששני החוזים נחתמו מול הנתבעת, אשר העסיקה את התובע. כמו כן, טענו הנתבעים כי התובע לא הציג כל ראיה בדבר הצורך בהרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת אשר הינה חברה בע"מ, לבין הנתבע 2 מבעלי הנתבעת. 20. לטענת הנתבעים לא ניתנה לתובע כל הבטחה בדבר מעמדו כשותף עתידי בחברה. נושא השותפות הועלה על ידי התובע עוד טרם חתימת החוזה הראשון, אולם הנתבע 2 הבהיר לתובע כי הדבר חסר סיכוי. 21. בנוסף, טענו הנתבעים כי אין כל אזכור לנושא השותפות בחוזה ההעסקה ובהסכם התובנה המקצועי, אשר נחתם על ידי התובע. התובע נעזר בייעוץ משפטי צמוד טרם חתימתו על החוזים ובפרט שעה שהחוזה השני והסכם התובנה המקצועי נחתמו לאחר שעבד כשנתיים . 22. לעניין הכתבה בעיתון בה הוזכר התובע כשותף, טענו הנתבעים כי הנתבע העביר את טיוטת הכתבה לעיונו של עורך דין רק לשם בדיקת תביעה בגין לשון הרע. בשל רצון הנתבע 2 שלא לפגוע בתובע שהיה רגיש למעמדו, אישר הנתבע את ציון השותפות, אשר לא היה בבסיסה דבר. 23. לעניין הגדרת תפקיד התובע, טענו הנתבעים, כי התובע מעולם לא הוגדר כסמנכ"ל קריאייטיב, כפי שניתן לראות מחוזי ההעסקה וממסמכים נוספים בהם הוגדר תפקידו. תואר סמנכ"ל קריאייטיב היה פרי רעיונו של התובע לצורך פרסומו בלבד. 24. אשר לטענת התובע בדבר עבודה כפולה, טענו הנתבעים כי התובע ביקש לקבל את שני התפקידים שהיוו שדרוג למעמדו והלמו את השקפותיו המקצועיות. לעניין שכר התובע, טענו הנתבעים כי שכרו אשר עמד על 35,000 ₪ לחודש פלוס תנאים נלווים רבים, תואם את תפקידו, ואף עולה על שכר עובדים אחרים אשר איישו תפקיד זה. 25. בהתייחס לטענה בדבר פיטורים בחוסר תום לב וללא שימוע, טענו הנתבעים כי התובע היה מודע טרם השיחה אשר נערכה ביום 29/5/05, לסיום העסקתו והשיחה נסבה סביב הנושאים עליהם מקובל לשוחח לאחר הסכמת הצדדים לסיום יחסי העבודה. 26. לעניין הפחתת רכיב הוצאות הרכב טענו הנתבעים כי לתובע שולם לפנים משורת הדין שכר מלא למעט רכיב הוצאות הרכב, במשך 6 חודשים מבלי שהתייצב לעבודה. משהזכות לקבלת הוצאות רכב הינה זכות נלוות לקיום יחסי עובד מעביד בפועל, אין התובע זכאי להחזר הוצאות בגין רכיב זה. 27. לעניין ההטבה המיוחדת, טענו הנתבעים כי ההטבה שולמה במלואה ולפנים משורת הדין כעולה מחשבוניות המס שהוצגו על ידם. 28. בעניין הבקשה למתן חשבונות, טענו הנתבעים כי מדובר בבקשה אשר נידונה ונדחתה במסגרת בקשה לגילוי מסמכים שהוגשה במהלך הדיונים. 29. אשר לתביעה שכנגד, טענו הנתבעים, כי התובע גרם לנזקים בשווי מיליוני שקלים עקב התנהלותו בעטיה עזבו לקוחות רבים. 30. לסיום ,טענו הנתבעים כי תחשיבי הנזק אשר הוצגו לצורך כימות הנזקים מבוססים על הפסדי עמלות להם הייתה זכאית הנתבעת אלמלא נטשו הלקוחות, כפי שמצאו ביטויים בגובה הוצאות הפרסום של כל לקוח ולקוח בחברות המתחרות וזאת ממועד הפסקת ההתקשרות ועד למועד פיטורי התובע. דיון והכרעה: 31. על יסוד העדויות וחומר הראיות שבפנינו, באנו למסקנה כי אין בידינו לקבל טענות הצדדים במלואן, כפי שיובהר להלן. אנו דוחים את טענת התובע כי נתנה הבטחה בדבר צירופו כשותף וכי מונה לתפקיד סמנכ"ל קריאייטיב בחברה. כמו כן, דוחים אנו את תביעתו לתשלום אחזקת רכב ותשלום הפרשים בגין הטבה המיוחדת. 32. יחד עם זאת, סבורים אנו כי נפל פגם בהליך הפיטורים, דהיינו בדרך בה נהגה החברה עת פיטרה את התובע, מבלי שניתנה לו אפשרות להשמיע טענותיו כנגד הכוונה לפטרו. להלן נפרט הנימוקים לקביעתנו. העדר יריבות בין הנתבע 2 לתובע: 33. טרם נפנה לדון בתביעה לגופה יש להכריע הטענה המקדמית אשר הועלתה על ידי הנתבעים בדבר העדר עילה והעדר יריבות בין התובע לבין הנתבע 2. לעניין זה נציין כי התובע לא טען דבר הן בסיכומיו והן בתגובה לסיכומי הנתבע, אשר יש בו כדי לסתור הטענה המקדמית. יתרה מכך גם לגופו של עניין יש לקבל הטענה. 34. אין חולק כי יחסי עובד מעביד התקיימו בין הנתבעת 1 לבין התובע בלבד. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969, קובע כי "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון- בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד מעביד..." לפיכך מקום בו לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין הנתבע 2 לא קיימת לתובע עילת תביעה ישירה כנגד הנתבע 2. 35. יחד עם זאת, ככל שהיה מוכח כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1, אשר הינה חברה בעירבון מוגבל, לבין הנתבע 2, ניתן יהיה לייחס חובותיה לנתבע. 36. סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן: חוק החברות) שכותרתו "הרמת המסך", בנוסחו היום קובע כדלקמן: "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...". הנוסח המתוקן, החל על המקרה שלפנינו, הינו מחמיר יותר כך שכיום הנטייה היא לצמצם המקרים בהם יורם מסך ההתאגדות. בנוסף נקבע כי משמדובר בחברה פרטית משפחתית קטנה תהא נטייה גדולה יותר להרים את מסך ההתאגדות. (בג"צ, ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב (1) 533). 37. בענייננו עסקינן בחברה אשר אינה חברה משפחתית קטנה ומשלא מצאנו כל ראיה בדבר שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת על מנת להונות או לקפח את התובע, תוך נטילת סיכון כלשהו על ידי הנתבעת בעניין יכולתה לפרוע חובותיה, לא מצאנו מקום להרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבע 2 באופן אישי. 38. הנה כי כן, משבאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להרמת מסך ההתאגדות ובהעדר יריבות ישירה בין התובע לנתבע 2, דין התביעה כנגד הנתבע 2, להדחות. התביעה להפרשי שכר 39. לטענת התובע, הובטח כי ישמש כשותף בנתבעת על כן, זכאי הוא להפרשי שכר בגין עבודתו כסמנכ"ל קריאייטיב וכקופירייטר בכיר. מנגד, טענה הנתבעת כי מעולם לא הובטחה שותפות לתובע. 40. ככל שהייתה ניתנת לתובע הבטחה כי ביום מן הימים ישמש כשותף, ואפילו היה מכהן בתפקיד סמנכ"ל קריאייטיב לא היה בכך כדי לבסס עילה לתביעה בגין הפרשי שכר שכן אין כל קשר בין הפרת הבטחה לשותפות ותפקיד של סמנכ"ל קריאייטיב, לבין התביעה להפרשי שכר. 41. בנוסף, יש לציין כי בהיעדר הפרה של חקיקת המגן ו/או הסכמים קיבוציים אין משפט העבודה נוהג להתערב בקביעת שכרו של העובד, אשר נתונה למשא ומתן בין הצדדים כחלק מהפרורגטיבה הניהולית של המעסיק. 42. לצורך בחינת קיום התחיבות לצרף התובע כשותף ובחינת מעמד התובע יש להיזקק להוראות חוזי ההעסקה. בחוזה הראשון נקבע כדלקמן: "הואיל וברצון החברה להעסיק את אורי כמפורט להלן בהסכם זה: והואיל שברצון אורי להיות מועסק כמנהל קריאטיב וקופירייטר בכיר אצל "החברה" כמפורט להלן בהסכם זה: ... 6.מוסכם בין הצדדים כי תפקידו של אורי כמנהל קריאטיב וקופירייטר בכיר הוא תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי ולפיכך הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לא יחולו על אורי". 43. הנה כי כן, מהחוזה הראשון עולה כי תפקיד התובע הוגדר כמנהל קריאטיב וקופירייטר בכיר וכי לא כלולה בו כל הבטחה לשותפות או העסקת התובע כסמנכ"ל קריאיטיב. מסקנה דומה עולה מנוסח החוזה השני בו נקבע כדלקמן: "הואיל שאורי הציע לחברה להמשיך להיות מועסק על ידה כמנהל קריאטיב וקופירייטר בכיר, הכל כמפורט להלן בהסכם זה; ... 2.י דוע לאורי, כי תפקידו כמנהל קריאטיב וקופירייטר בכיר הינו תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי ולפיכך לא יחולו עליו הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על כל הנובע ומשתמע מכך". 44. יתרה מכך, לאחר חלוף שנתיים מיום העסקת התובע, לא חל כל שינוי בהגדרת תפקידו ולא נקבע כי ישמש כשותף בחברה. תמונה דומה עולה גם מעיון בהסכם התובנה המקצועי, אשר אינו כולל התייחסות כלשהי לעניין השותפות ולחילופין תפקיד התובע כסמנכ"ל. 45. התובע לא הכחיש בחקירתו כי אין כל אזכור להבטחה בדבר שותפות בחוזה הראשון (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 21-22), ובחוזה השני (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 20-28) וכן הודה כי אין אזכור בחוזים המתייחס לתפקידו כסמנכ"ל קריאטיב (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 23-31). התובע ביקש לבסס טיעוניו על מספר כתבות בעיתון בהם הוצג כשותף בחברה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 18) וכסמנכ"ל קריאייטיב (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 17-20). בעניין זה נציין כי ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי אין לקבל כתבה בעיתון כראיה להוכחת תוכנה (בג"ץ 2148/94, אמנון גלברט ואח' נ' כב' ביהמ"ש העליון ואח', פ"ד מח(3) 573) משאין כל מידע בדבר אמיתות תוכן הכתבה או מקור המידע עליו מבוססת הכתבה, אין בכך כדי לסייע לטענות התובע. 46. טענת התובע על פיה היה תהליך הדרגתי לקראת צירופו כשותף, אינה מקובלת עלינו. נציין כי תחילה טען התובע כי ציפה להיות שותף "למעשה מהיום הראשון" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 6) ובהמשך שינה גרסתו וטען כי חשב שהוא "נמצא במדרגה לקראת שותפות" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 19). השערות אלה היו השערות חד צדדיות אשר הועלו על ידי התובע בלבד אולם אינם מלמדים על הבטחה כלשהי מצד הנתבעת. מעבר לכך, ביקש התובע לבסס טענה זו, בין היתר, על הנוסחה הקבועה בסעיפים 13-16 בחוזה השני הכולל מנגנון מענקים על בסיס רווחי החברה, המהווה הטבה משמעותית בתנאי שכרו. אולם גם אם יש במנגנון זה כדי להעיד על עליה משמעותית במעמדו בחברה, אין בכך כדי להצביע על הסכמת הנתבעת לצרפו כשותף בנתבעת. מנגנון מעין זה נהוג ליישם כלפי שכירים במקומות עבודה רבים, על מנת לתגמלם דוגמת מנגנון הקצאת האופציות בחברות הייטק למיניהם. ברם בין מנגנון זה לבין הבטחת הנתבעת לצרפו כשותף, אין דבר וחצי דבר. 47. תוצאת הדברים היא, כי התובע לא הוכיח הבטחה לצירופו כשותף בנתבעת ובאופן דומה לא מצאנו כי שימש כסמנכ"ל קריאייטיב בנתבעת. לפיכך, דין התביעה להפרשי שכר להדחות. פיטורים בחוסר תום לב והעדר שימוע: 48. לטענת התובע, לא נערך שימוע טרם פיטוריו. מנגד, טענה הנתבעת כי התובע היה מודע לפיטוריו עוד טרם ליום הפיטורים. 49. ההלכה הפסוקה דנה בחובת השימוע המוטלת על המעסיק וקבעה כדלקמן: "הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה. ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרדא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו". חובה זו אשר חלה תחילה על גופים ציבוריים ודו מהותיים הוחלה בהמשך גם על גופים פרטיים, דוגמת הנתבעת, וכך נקבע: "הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי". (ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ, פיסקה 6 (טרם פורסם, 15.7.2007)). אשר לאופן התנהלות הליך השימוע קבעה ההלכה הפסוקה כדלקמן: "עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו". (ע"ע 1027/01 ד"ר יוסף גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448, 455-456). 50. לפיכך, חלה על הנתבעת כמעסיק פרטי חובת שימוע כלפי מי מעובדיה, אשר מועמד לפיטורים. חובה זו כוללת בתוכה את החובה להקשיב לטענות התובע ולשמוע עמדתו בלב נקי ובנפש חפצה ורק לאחר מכן לגבש את עמדתה בעניין. 51. במקרה שלפנינו העיד הנתבע 2, לעניין נסיבות פיטורי התובע כדלקמן: "ש.זה ברור. ביום 29.5.05 זימנת את אורי למשרד שלך, בפגישה אמרת לו שהחלטת לפטר אותו, זה יום הפיטורים. ת.דיברנו על כל מיני דברים ובסוף, ש.בסוף השיחה אמרת לו, ש.אני לא יודע אם בסוף השיחה או שאחר כך העברתי לו את המסמך בנושא, אני לא זוכר מה היה שם בדיוק. ת.את המסמך בכתב, אבל בעל פה אמרת לו במסגרת השיחה שהחלטת לפטר אותו. ש.יכול להיות, מה שכתבתי. ת.אני שואל אותך. יש פרוטוקול של הפגישה שלך עם אורי? ש.בגדול התקשורת בינינו היתה במיילים. ת.איך זימנת את אורי לפגישה? זו הייתה פגישה אקראית שקראת לו? ש.לא. לא זוכר איך זה נעשה. ביקשתי ממנו לבוא בשעה מסוימת". (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 3-15). 52. מדברים אלה, עולה בבירור כי הנתבעת לא מילאה אחר חובת השימוע, שעה שהתובע לא קיבל הזדמנות להעלות טענותיו מבעוד מועד בפני האחראים עליו, לא נערך פרוטוקול כלשהו המשקף את תוכן הפגישה וההחלטה על פיטוריו ניתנה בו במקום. בנסיבות אלה ברי כי לתובע לא ניתנה כל הזדמנות להשמיע עמדתו ולנסות ולהניע הנתבעת מהחלטתה. 53. לפיכך, מקבלים אנו את תביעת התובע בגין פיטורים שלא כדין. לאחר שבחנו את נסיבות המקרה ולאור תקופת העסקת התובע (כ-4 שנים) בהעדר הליך שימוע, תוך התעלמות מוחלטת מהחובה החלה על הנתבעת ומבלי ליתן לתובע הזדמנות להציג גרסתו ולשכנע את הנתבעת שלא לפטרו, מוצאים אנו להשית על הנתבעת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין המבוססים על 4 חודשי השתכרות בסך של 140,000 ₪. הוצאות רכב: 54. לטענת הנתבע, במהלך חודשי ההודעה המוקדמת לא שולם רכיב הוצאות הרכב. מנגד, טענה הנתבעת כי רכיב הוצאות הרכב הינה זכות נלווית לקיום יחסי עובד מעביד בפועל על כן אין התובע זכאי לה. 55. אין חולק כי החל מיום פיטוריו ועד לתום תקופת ההודעה המוקדמת, התובע לא התייצב לעבודה (סעיף 22 לתצהיר התובע). בנוסף, אין חולק כי שכר התובע שולם במלואו במשך תקופת ההודעה המוקדמת, למעט הוצאות הרכב (סעיף 23 לתצהיר התובע). עתה יש לבחון האם כדין נשללו הוצאות הרכב בתקופת ימי ההודעה המוקדמת. 56. דמי ההודעה המוקדמת מהווים פיצוי על הפסד שכרו של התובע, הנאלץ לסיים עבודתו. אולם, לעניין התנאים הנלווים נקבע כי "הפיצוי המגיע הוא הפסד השכר. הפסד השכר נאמר ולא הפסד שכר ותנאים נלווים..." (ע"ע 197/07, איל סנטו נ' רג'יסופט בע"מ, ניתן ביום 6/05/08, דב"ע מח/22-3, טלמיר אלקטרוניקה בע"מ נ' שמואל יפה, פד"ע כ 107, 112). 57. לפיכך ובשים לב להלכה הפסוקה בעניין זה ושעה שהתובע לא התייצב לעבודה לבקשתו מיום 29/5/05, אינו זכאי לרכיב הוצאות הרכב. דין התביעה בגין רכיב זה, להדחות. הטבה מיוחדת: 58. לטענת התובע, לא שולמו הפרשים אשר נותרו לזכותו בגין תקציב נפרד שניתן לפרויקטים חדשים. מנגד, טענה הנתבעת כי ההפרשים שולמו במלואם. 59. מעיון בדו"ח כרטסת הנהלת חשבונות ובחשבוניות שהוצאו לתובע, עולה הסכומים בגין ההטבה המיוחדת שולמו במלואם. התובע לא סתר את הדו"ח והחשבוניות ובחר לבסס את תביעתו על מסמך אשר כלל לא התייחס להטבה המיוחדת (ת/27), כי אם למענקים המחזוריים. 60. במהלך חקירתו כאשר נשאל התובע כיצד הדוח והחשבוניות משתלבות עם טענתו השיב כי "לא יכול לתת תשובה" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 15). ובהמשך כשנשאל האם לא נפלה טעות בידיו, שעה שהוא בחר להתבסס על מסמך שאינו רלבנטי להטבה המיוחדת השיב כדלקמן: "מודה יכול להיות שהתבלבלתי". (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 1-4). 61. אולם, חרף תשובה זו וחרף חוסר הרלבנטיות בהפניה ל-ת/27 בחר התובע להמשיך ולהתבסס על מסמך זה גם בסיכומיו. לפיכך, משלא סתר התובע את הדוח והחשבוניות ומשלא הוצג מסמך המאמת טענתו, דין התביעה לתשלום הפרשים בגין ההטבה המיוחדת, להדחות. מתן חשבונות: 62. התובע ביקש כי בית הדין יורה לנתבעת ליתן חשבונות מלאים ובכלל זה לחשוף דוחות חשבונאיים בדבר הכנסות החברה החל משנת 2001 (להלן: "דוחות החברה"). 63. ביום 1/02/07 הגיש התובע בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים (בש"א 3746/07) שונים וביניהם חשבונותיה המלאים של הנתבעת ודוחותיה. 64. ביום 3/14/07 נדחתה בקשת התובע לעניין דוחות החברה. משהוכרעה בקשת התובע ולא הוגש ערעור בעניין זה, דין התביעה למתן חשבונות להדחות. התביעה שכנגד: 65. לטענת הנתבעת, התובע הסב במהלך השנים נזקים כבדים בסך של 2,636,260 ₪. מנגד, טען התובע כי התביעה שכנגד אינה מבוססת וכל מטרתה להלך אימים עליו לאור הגשת התביעה העיקרית. 66. הנתבעת ביקשה לבסס טענותיה בדבר הנזקים אשר לכאורה גרם התובע, על בסיס נתונים שהציג רואה החשבון מטעמה. עם זאת, הנתבעת בחרה שלא להעיד את רואה החשבון בענין המסמך אשר ערך וכן לא נשמעה עדות מי מבין החברות לגביהן נטען כי סיימו התקשרותן כתוצאה מהתנהלות התובע. 67. כידוע "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד ... אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו.." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד (1) 239). 68. בנוסף, מחקירת הנתבע 2 עלו מספר ממצאים אשר אינם עולים בקנה אחד עם התמונה אשר ניסתה הנתבעת לצייר, ועניינה בנזקים הכבדים אשר גרם התובע. לא הוברר כיצד חברה מסחרית דוגמת הנתבעת, הסכימה להעסיק עובד בעייתי כטענתה ולשפר תנאי העסקתו ושכרו במספר הזדמנויות שונות, שעה שלגישתה גרם נזק לחברה. משנדרש הנתבע 2 לעניין זה השיב כדלקמן: "ש.למרות הפעילות של אורי, מה שאתה טוען, גם חתמת איתו על הסכם עבודה חדש אחרי שנה וחצי וגם שדרגת לו את ההסכם, נכון? ת.הסברתי מה היתה הכוונה מאחורי. הייתי בטוח שהדברים האלה שהוא קשור להגדלת המחזורים הוא יחשוב פעמיים לפני כל התנהגות שהוא מגרש לקוח, זה היה בבסיס, אם לא הייתי מעריך את היכול הקריאייטיבית שלו ואת היכולת שלו להוציא דברים כאלה וכאלה, לא הייתה שאלה בכלל. כל הזמן היו המשקולות האלה. ש.גם לאחרי שאורי פוטר הצעת לו לעבוד כקופירייטר בחברה נכון? ת.אני הצעתי לו להמשיך לעבוד בתקופה של ההודעה המוקדמת. ביקשתי הוא לא הסכים. ש.בשנת 2005 הסכמת לתת לו תוספת של עשרה אחוז לשכר. אם הוא גורם לכל כך הרבה נזקים, אתה עוד מסכים לצ'פר אותו בעוד עשרה מהשכר? ... ת.אני לא זוכר, זה לא היה קשור לפרויקטים המיוחדים? ... אני חושב שזה קשור לזה". 69. בנוסף, הנתבע 2 הודה כי בשנת 2004 דירוג הנתבעת בקרב משרדי הפירסום עלה וכן עלו הכנסותיה באותה השנה "בעיקר מהלקוחות הקיימים" (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 24-27). בהמשך משנשאל הנתבע 2 האם בענף הפירסום נהוג כי הלקוחות עוברים לא פעם בין המשרדים השונים, השיב כי "מדי פעם כן" (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 30-31). עוד הודה הנתבע 2 בחקירתו כי גם לאחרונה חלה ירידה ברווחי החברה במידה לא מועטה (עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 23-27). 70. יצוין, כי לא נעלמו מעניינו העדויות השונות בדבר יחסי העבודה אשר שררו בין התובע לבין הכפופים לו. עדויות אלה מהימנות ואמינות בעינינו לאור הקוהרנטיות והתמונה האחידה אשר עלתה מהם ובשים לב לעובדה כי רוב העדים אינם עובדי הנתבעת כיום. 71. מהעדויות עולה כי היתה "התנהלות שוטפת יומיומית שהיא בלתי אפשרית" (עמ' 84 ש' 33), כי עובדים מסוימים "לא רצו לדבר כי הם פחדו שהבוס שלהם מגיע ויתפסו אותם מדבר עם תקציבאות" (עמ' 75 ש' 25-26). עוד עולה כי השיחה אשר נערכה עם עובדי הנתבעת לקראת תום העסקת התובע נערכה משום "שהרבה מהעובדים רצו שתהיה כזו שיחה" (עמ' 81 ש' 13). 72. אולם, יחד עם זאת, אין בהתנהלות זו כדי להשליך על הנזקים אשר לטענת הנתבעת נגרמו עקב התנהגות התובע, בפרט משהנתבעת לא ביססה תביעתה ולו לכאורה וכן העסיקה את התובע במשך שנים רבות תוך העלאה בשכרו ושיפור תנאי עבודתו. 73. לפיכך, משהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה הרובץ על כתפיה להוכחת הנזקים הנטענים, דין התביעה להידחות. סוף דבר: 74. התביעה לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין בהעדר שימוע, מתקבלת. יתר רכיבי התביעה והתביעה שכנגד נדחים. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מהיום סך של 140,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 09/04/06 ועד לתשלום המלא בפועל. כן תשא הנתבעת בהוצאות שכ"ט עו"ד התובע בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלתו. דיני חברותחברה פרטיתשימוע