א.רקע 1) התובעת, גב' שולה סולאנג'-אמויאל, (להלן: "התובעת") היתה הבעלים של מחצית זכויות חכירה ממינהל מקרקעי ישראל בבית הנמצא ברחוב דוד אלעזר 27 יבנה (להלן: "הבית"). המחצית השניה של זכויות החכירה היתה שייכת לבעלה לשעבר, מר יעקב אמויאל. 2) עקב הליכי גירושין בין בני הזוג אמויאל מונו עורכי-הדין בנימין אדלשטיין ז"ל ו-בנימין צאירי יבדל"א ככונסי נכסים על זכויות ה"ה שולה ו-יעקב אמויאל בבית. המינוי ניתן על-ידי בית-משפט לענייני משפחה בתיק תמ"ש 63822/98. 3) כונסי הנכסים הכינו הסכם-מכר לפיו מכרו ה"ה אמויאל, באמצעות כונסי הנכסים, את זכויות החכירה שלהם לרוכשים ה"ה תמר ו-אשר אחרק. הרוכשים הם הנתבעים בתביעה הנוכחית וגב' שולה (סולנג') אמויאל היא, כאמור, התובעת. 4) הסכם המכר נחתם בראשון-לציון ביום 11.12.01 והוא מהווה נספח א' מוסכם לכתב התביעה. ההסכם מהווה בסיס לתביעה הכספית הנוכחית. ב. עילות התביעה: 1) הפרת הסכם על-ידי הנתבעים בכך שאחרו בתשלום התמורה. 2) תפיסת חזקה בבית על-ידי הנתבעים לפני המועד המוסכם בחוזה. 3) עוגמת נפש. ג. טענות ההגנה: בכתב ההגנה מכחישים הנתבעים את הטענה כי הפרו את ההסכם בכל הקשור לתשלום התמורה באחור, שכן לטענתם, גם אם שילמו באיחור, הרי שהדבר נעשה בתאום עם כונסי הנכסים או עם מי מהם ולכן אין לראות באיחורים משום הפרה. הנתבעים מכחישים את טענת התובעת לפיה גרו בבית הנמכר לפני המועד המוסכם והם קבלו - לטענתם - את מפתחות הבית מהתובָעָת (לפני המועד) לצורך אחסון ציוד ולצורך נקוּיוֹ וכך עשו. ממילא מוכחשת התביעה לעניין עוגמת הנפש. ד. הדיון המשפטי: 1) בסעיף 6.3 לכתב ההגנה טענה עו"ד א. אהרוני בשמם של הנתבעים כי "אין זה אלא כי פעולתה (של התובעת - ה.פ.) כיום הנה תמוהה, מעוררת שאלות כבדות של חוסר תום-לב וחשד בדבר רצון להתעשר שלא כדין". נושא תום-הלב או העדרו, הוא לדעתי הקרדינלי ביותר במשפט זה והוא שיכריע את גורל התביעה. כאמור, ישנה התייחסות, ולוּ חלקית, לנושא תום-הלב והיה מקום, לדעתי, להרחיבו כפי שאפרט להלן. 2) כידוע, גם לבית-משפט מותר לעורר או להרחיב (כמו במקרה זה) נושא משפטי שלא עלה במלוא היקפו בכתבי הטענות. ראה למשל ע"א 1395/02 לוי נ. האפוטרופוס הכללי, פד"י נט(5) 49. לא אמרתי כל זאת אלא כדי להצביע על כך כי החוזה הנדון כולל הצהרות של המוכרים (היינו, של התובעת ובעלה לשעבר) שאינן נכונות ומטעות. עובדות אלו קבלו אשור מהתובעת במהלך חקירתהּ הנגדית. גם עו"ד צאירי נחקר בנושאים אלה בבית המשפט, ועם כל הצער שבדבר, אין אלא לומר כי תשובותיו לא היו משכנעות. 3) במבוא להסכם נכתב: "והואיל והמוכר מצהיר כי הדירה נקייה מכל שעבוד, עיקול ו/או כל חוב מכל מין וסוג שהוא, פרט למשכנתא לטובת בנק משכנתאות כאמור לעיל". ולא היא. "והואיל והמוכר מצהיר כי אין מניעה עפ"י ההסכם ועפ"י כל דין (פרט לאישור ביהמ"ש לענייני משפחה) להתקשרותו בהסכם זה, הם מתחייבים (כך במקור - ה.פ.) להשאירה במצב זה עד לרישום הזכויות בדירה ע"ש הקונה". ולא היא. בסעיף 3 להסכם נאמר כי "הקונה מצהיר כי ראה את הדירה וכי בדק את כל הנוגע למצבה הפיזי והמשפטי של הדירה, וכי הוא יהא מנוע מלטעון כל טענה בדבר אי התאמה לגבי הדירה, למעט טענה בעניין מום נסתר עליו לא יכול לדעת הקונה...". ולא היא. כל כך למה? א) מכיוון שבעת חתימת ההסכם רבץ עקול על הדירה, עקול שהיה ידוע למוכרת. לשאלה מדוע לא גילתה עניין זה לקונים ענתה: "זה היה ברור לי, אך זה לא עניין שלו" (עמוד 14). אין דעתי כדעתה. מי שמוכר זכויות בנכס מקרקעין בתום-לב, חייב לגלות קיומו של עקול כזה. ב) הצהרת המוכרת-התובעת לפיה אין מניעה על-פי ההסכם או על-פי דין להתקשרות בהסכם, אינה מתאימה למציאות. זאת מכיוון שבסיס התקשרות בהסכם, - בכל הסכם - הוא האפשרות לבצעו ככתבו וכלשונו, וההסכם הנוכחי מיועד, כידוע, להעביר זכויות. אבל, כל עוד ישנה בניה בלתי חוקית בבית אין אפשרות להעביר זכויות. וכך העידה המוכרת בעניין זה: "בנושא החריגה, ידוע לו על החריגה בנושא שצריך לבנות עוד מקלט, זה ידוע לו, והוא ידע על זה עוד לפני שמכרנו". מדוע אם-כן, ידיעה זו לא נכתבה במפורש בחוזה? כך נשאלה התובעת בנדון וכך ענתה: "ש. יידעת אותו על חריגות קיימות, שלא ניתן להוציא טופס ארבע? ת. זה לא ידוע לי. ידוע לי שלא יכולתי להוציא טופס ארבע בזמנו, כי לא היה לי כסף לבנות חומה אך הוא אמר שיש לו כסף ויבנה חומה ואז יקבל את האישור. לא ציינתי כי לפי דעתי זה לא רלבנטי. הוא ראה את הבית ארבע פעמים. הוא חתם אחרי שראה". (עמוד 14). אין דעתי כדעת התובעת: אם ידעה המוכרת כי אין אפשרות להוציא "טופס ארבע", חייבת היתה לכתוב זאת במפורש בחוזה, ואין לקבל את טעונהּ כאילו הקונה ידע על כך, או כי הנושא אינו רלבנטי. זהו עניין רלבנטי מאוד, היורד לשורשו של החוזה ולשורשה של חובת תום-הלב. לטענת חוסר הרלבנטיות הזו, יש להוסיף את עדותה של התובעת לפיה העדר המקלט אף הוא עמד כמכשול בדרך להוצאת "הכשר" על הבית. 4) ועו"ד צאירי? להלן עדותו לגבי הנושאים שפורטו לעיל: "ש. בטבלה שהכנת שלמו כספים לאבולעפיה. מי זה? ת. למיטב זכרוני זה נושה של משפחת מויאל. היה צריך להסיר עקולים ולכן שולמו כספים. ש. למה שעבוד זה לא נזכר בהסכם המכירה? ת. למיטב דעתי זה לא צריך לשנות להם. ש. עניינים כאלה צריך לציין בהסכם המכירה? ת. את מציינת, ואני ועו"ד אדלשטיין לא ציינו". (עמוד 10). אין דעתי כדעתו: חובת עורך-דין העורך הסכם היא לחשוף בחוזה את כל הגלוי והידוע לו, בין לטוב ובין לרע, וְהקשור, כמובן, לעסקה מושאת החוזה. ולעניין חריגות הבנייה, כך נרשם מפי הפרקליט בפרטיכל: "ש. זכור לך עניין של חריגות בניה שקשור לנכס? ת. עו"ד אברהם-יעקב: אני מתנגדת. זה נושא של התובענה שהועלתה במקום אחר. [הערה: לא היה מקום להתנגדות של עו"ד אברהם-יעקב מכיוון שנושא תום-הלב של המוכרת ונושא התנהגותו של עו"ד צאירי במשולב עם התנהגות זו, רלבנטיים הם מאוד - ה.פ.]. ממשיכה בחקירה: ת. כשאנחנו עשינו את החוזה בהנחה שהכל תקין ושפיר, אחר-כך כשפנינו לעיריה את הטופס לרשום את זה, נאמר שיש חריגות..." (עמוד 7). אין דעתי כדעתו: חובתו של עורך-דין, העורך חוזה מכר קנייני, היא לבדוק מבעוד מועד את מצב הזכויות של המוכר בכל הרשויות אשר אישורן נדרש לצורך ביצוע החוזה. בדיקת זכויות בדיעבד, לאו בדיקה היא. ראה למשל ע"א 2725/91 פד"י מח(3) 92, לעניין היקף חובותיו של עורך-דין כלפי הצד השני להסכם, ועיין באסמכתאות שפורטו שם. 5) לא ציינתי כל זאת אלא כדי להצביע על כך שהתנהגות הפרקליט צועדת יד ביד עם התנהגותה של התובעת, התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות תום-הלב על-פי החוק והפסיקה. סיכם את המצב עו"ד צאירי עצמו באומרו: "... שניהם באו ורצו למכור ולקנות ולא בדקתי שום דבר". (עמוד 9). "הם הגיעו להסכמה, מה אני צריך להפריע להם, הם צריכים לבדוק". ובהמשך: "ש. מתי ידעת שיש חריגות בניה? ת. אני לא זוכר... לעניין חריגות בנייה אינני זוכר". (עמוד 9). 6) ומעניין לעניין באותו עניין: הגנת הנתבעים לעניין איחור בתשלומים היא כי הם - האיחורים - נעשו בתאום עם עו"ד צאירי. עו"ד צאירי הכחיש נמרצות את הטענה לפיה אישר לנתבעים לשלם באיחור (עמ' 11), אולם משום-מה, אין בידו ולוּ מכתב התראה אחד, או מכתב דרישה אחד המופנה אל הנתבעים-המאחרים. וכך הצהיר הפרקליט בסעיף 6 לתצהירו: "פנינו ובעיקר אנוכי, עשרות פעמים לה"ה אחרק וביקשנו והתרענו על אי תשלום הכספים במועד שנקבע בהסכם". עשרות פניות ללא תיעוד? ולוּ אחד? מסקנתי מהעדר פניות בכתב היא כי יש אמת בטענת הנתבעים לפיה האיחורים בתשלומים נעשו על דעת כונסי הנכסים או מי מהם, אם לא בהסכמה מפורשת עסקינן הרי שהסכמה שבשתיקה קיימא לן, וכי אין באיחורים אלה כדי להוות הפרה יסודית של הוראות ההסכם. 7) הוא הדין לגבי קבלת מפתחות הבית לצורך ניקויו. התובעת ובתהּ לא סתרו טעון זה ואם בכלל הרי עדות הבת לעניין אפשרות לראות מכניסת הבית מה תלוי בחדרי הילדים בקומה ב' כראיה למגורי הנתבעים בבית, אינה משכנעת. ההסבר הנוסף של הבת לפיו ניתן לראות את הפריטים הללו מהכניסה לבית או מהחצר או מהרחוב, הוא הסבר מאוחר שלא לווה בתימוכין ראייתיים. ה. מסקנות משפטיות: 1) אין צורך כמובן "להציג" את עקרון תום-הלב המהווה כיום נדבך-על בשיטת המשפט שלנו. תום-לב במו"מ לקראת כריתת חוזה; תום-לב בבצועו של חוזה ו-תום-לב לְבָר-חוזי. (סעיפים 12, 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, בהתאמה). ב-רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ. חברת שלום ויינשטיין (תק-על 2000 (4), 760), מפרט השופט טירקל את ההלכה בעניין תום-הלב כהאי לישנא: "דִין החוזים הפך, באמצעות סעיף 61(בּ) לחוק החוזים, לעוגן לעקרון תום-הלב במשפט הישראלי כולו". ובהמשך: "אחד מביטוייה המובהקים של חובת חום הלב היא החובה לגלות לצד האחר את כל העובדות החשובות שיש בהן כדי להשפיע על הכרעותיו. חובה זאת מוטלת על המתקשר בחוזה כלפי המתקשר האחר - אפילו זה יכול היה לגלות את העובדות בכוחות עצמו (ע"א 838/75 ספקטור נ. צרפתי, פ"ד לב'(1) 231, 240-241)...". (פסקה 2 לפסק-הדין של השופט טירקל). ובפסקה 3 לחוות-דעתו כותב השופט כך: "תקנתו של מתקשר בחוזה שנגרם לו נזק בשל התנהגותו של מתקשר שלא נהג בתום-לב היא פיצויים, כסעד יחיד או בצירוף לסעדים אחרים (סעיף 12(ב) לחוק החוזים)". ברור, אם-כן, כי התובעת הפרה את חובת תום-הלב שלה הן על-פי פרשנות רגילה של החוק והן על-פי הפרשנות שניתנה למונח זה על-ידי השופט טירקל ועל-ידי שופטים נוספים בכל הערכאות. לא זה המקום לפרוש את מלוא יריעת תום-הלב, ואפנה, על-כן, להלכות מרכזיות שניתנו בנדון: ע"א 3666/90, 4012 מלון צוקים בע"מ נ. עיריית נתניה, פד"י מו(4) 45. רע"א 6339/97 רוקר נ. סלומון, פד"י נה(1) 199. ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ. הרלו, פד"י מג(1) 221. חוט הַשני של פסקי הדין הנ"ל, הקשור לענייננו, הוא כי טווח הסעדים העשוי להנתן לצד הנפגע בחוזה הוא רחב ביותר ומשתרע מעבר לאמור בסעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), אליו מתייחס השופט טירקל בפסק-דינו הַנִזְכָּר לעיל. ראה למשל דברי השופט ברק ב- ד"נ 20/82 הנ"ל בעמוד 267, ודברי השופט מ. חשין ב-ע"א 3666/90 הנ"ל בעמוד 77: "ואולם משעמד (צד לחוזה - ה.פ.) והפר את החוזה באורח חד-צדדי - ואפילו ניסה להידבר עם הצד האחר ודרכו לא צלחה - עליו לשאת בכל התוצאות הרעות... הנזק שבא על הנפגע מקורו המיידי הוא בהפרת ההסכם - הסכם טוב או הסכם רע - וראוי שהמפר יישא בו". דין דומה חל בישראל אף לפני "החשוב שבמהפכות שאותן עבר המשפט הפרטי בישראל מאז עצמאותנו" - כפי שמגדיר השופט ברק את מהפכת תום-הלב ב-רע"א 6339/97 הנ"ל (בעמוד 283 לפסק-הדין). בכך מכוון אני לדבריו הקצרים והקולעים של השופט ברנזון ב-ע"א 668/71 מורגנשטרן נ. דימנשטיין, פד"י כו(2) 841, 844): "אכן הלכה פסוקה היא, כי התנהגותו הרעה של התובע, כשהיא "גורם וסבה" למעשה-העוולה של הנתבע, מצדיקה שלילת הפיצויים או הפחתתם, כפי שבית המשפט יראה לנכון ולצודק". 2) המשפט העברי: אין שוב צורך לשוב ולפרט כי המשפט העברי משמש מקור פרשני ראשון במעלה, כפי שנאלצו בעבר שופטים ומשפטנים להבהיר. היום, הנושא ברור הן על-פי החוק (חוק יסודות המשפט, תש"מ - 1980), והן על-פי הפסיקה. המשפט העברי מכיר בחובת תום-הלב בדיני חוזים, בדיני נזיקין, ובמערכות משפטיות אחרות שאינן רלבנטיות למשפט זה. ב-ע"א 148/77 רוט נ. ישופה (פד"י לג(1) 617) כותב השופט מ. אלון: "והעולה מן המקובץ: בעקרון תום הלב שבסעיף 39 כחלק מהותי מהעקרון הכללי ועשִיתָ הישר והטוב שבמשפט העברי.... שתי תוצאות לו: יש וחוסר תום לב אין בו אלא כדי התנהגות שלא לפי "מידת החסידות" ללא נפקות משפטית... ויש חוסר תום הלב מגיע כדי הצורך ללכוד את הנוהג כך בעורמתו, לעמוד כנגדו "להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה"... במידה ובהתנהגות אחד מבעלי הדין יש משום התנהגות של "נבל ברשות החוק" יכפה על קיום החיוב שבחוזה או השימוש בזכות הנובעת ממנו, בדרך מקובלת ובתום לב...". (שם בעמוד 636). ובענייננו, העובדות מדברות על הפרת תום-לב המקנה לבית המשפט זכות כפייה או זכות סנקציה נגד המפר, ואין מדובר בהצהרות קלות-ערך של התובעת השייכות ל-"מידת החסידות" בלבד, היינו הצהרות ללא סנקציות כלשהן לצידן. ב-ע"א 338/73 חב' חלקה 677 בגוש 6133 בע"מ ואח' נ. אריה כהן ואח' (פד"י כט (1) 365) נדונה שאלת חובת הגילוי של מוכרת זכויות במקרקעין, והשופט קיסטר התייחס שם לעקרון תום-הלב במשפט העברי באומרו: "אם באים אנו לשאול מהו החיוב של המוכר לפעול באמונה, מותר לצטט את ההלכה של המשפט העברי (רמב"ם, בפרק יא' מהלכות מכירה, הלכה א'): "אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם". אחת הדוגמאות שהלכה זו היא אדם המוכר נכס שיש בו מום ואינו מודיע עליו לקונה, הרי זו גניבת דעת (שם, שם) ואף אסור למכור נכס שידוע למוכר שיש עליו עסיקין בלי להודיע זאת לקונה (שם פרק יט', הלכה א'). (עמוד 371 לפסק הדין). ב-ע"א 86/76 עמידר בע"מ נ. אברהם אורן (פד"י לב(2) 337) סיכם השופט אֵלון את הנפקות של עקרון תום-הלב בנזיקין: "א.המוסר אינפורמציה בלתי-נכונה לאחר, גם אם זו נמסרה בתום-לב אך מתוך רשלנות, אחראי לנזק שנגרם לאותו אחר כתוצאה מכך שהסתמך על האינפורמציה ופעל על פיה. ב. התנאי היסודי והמרכזי לאחריותו בנזיקין היא שמוסר האינפורמציה ידע, או שהיה עליו לדעת לפי נסיבות העניין, שבדעת מקבל האינפורמציה לסמוך על דבריו ולפעול על פיהם. ג.האחריות לנזיקין היא כאשר מוסר האינפורמציה נהג ברשלנות ולא במידה סבירה של זהירות כפי שאדם סביר צריך היה לנהוג". (שם, בעמוד 356-357). הנה כי-כן, גם המשפט העברי מוליך אל המסקנה כי בנסיבות שהוכחו במשפט זה, ולאור אי-חשיפת המידע על-ידי התובעת-המוכרת, עליה לשאת בתוצאות מחדלהּ, והתוצאה המתבקשת והראוייה היא דחיית התביעה. ו.אִמוצם של עקרונות תום-הלב כפי שפורטו לעיל (וכפי שנרמזו לעיל- מפאת קוצר היריעה) מוליך למסקנה אחת בלתהּ-אַין: יש לדחות את תביעת התובעת כנגד הנתבעים, אפילו חטאו האחרונים מבחינת המועדים לתשלום שכן, ראש וראשון לִזְכוּת תביעה וּלִזְכוּת הַזכייה, הוא הוכחת תום-הלב של התובע, והריהן בבחינת "צבת בצבת עשוייה" (אבות ה', ב'). התביעה, אם-כן, נדחית. בנסיבות העניין ולאור התנהגות הנתבעים כמפורט לעיל, אין צו להוצאות.המשפט העבריתום לב