השופט א' ברק: העותרת היא חברה, המפעילה שרות אוטובוסים ציבורי- עירוני בבאר-שבע. בין העותרת לבין מועצת פועלי באר-שבע נחתם הסכם, המעניק "פרמיה נוספת" לנהגי החברה העותרת. נקבע באותו הסכם, כי אם יחול "שיבוש עבודה", ייפסק הסדר תשלום הפרמיה הנוספת. ההסכם הגדיר "שיבוש עבודה" כשביתה, הפסקת עבודה חלקית או מלאה שלא על דעת ואישור הועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע. בין העותרת לבין נהגיה התפתח סכסוך. בבוקר יום ה-19.3.78 נתקיימה ישיבת תיווך, בה השתתפו מזכיר האיגוד המקצועי וחברי ועד הנהגים מזה והנהלת החברה העותרת מזה. הישיבה לא הביאה ליישוב הסכסוך, והיא נסתיימה בשעה שתיים אחר הצהריים. כמחצית השעה לאחר מכן התכנסה אסיפת הסברה של כלל נהגי העותרת, אשר נמשכה עד לשעה חמש אחר הצהריים. אסיפת הסברה דומה נתכנסה ביום 21.3.78. בשעת כינוס האסיפות לא קויימה תחבורה ציבורית בבאר-שבע. בעקבות קיומן של אסיפות ההסברה, הודיעה העותרת לועד נהגי החברה על הפסקת תשלום הפרמיה הנוספת, שכן, לטענתה, הנהגים ביצעו "שיבוש עבודה" כמשמעותו בהסכם. הסבריו של מזכיר האיגוד המקצועי, כי האסיפות נערכו באישור מועצת הפועלים לא סיפקו את העותרת, ואף התכתבות נוספת לא העלתה דבר, והעותרת עמדה בסירובה לשלם פרמיה נוספת. במצב דברים זה פנו נהגי החברה העותרת לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע ותבעו תשלום הפרמיה ופיצויי הלנת שכר. בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה. ערעורם של נהגי העותרת לבית הדין הארצי לעבודה התקבל, ונקבע, כי כל אחד מנהגי העותרת זכאי לפרמיה נוספת ולפיצויי הלנה (דב"ע לט/7 - 2*). כנגד החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה הוגשה העתירה שלפנינו, והרי היא מעוררת שתי שאלות: האחת, האם טעה בית הדין הארצי לעבודה בהחלטתו? השנייה, האם העניין שלפנינו נופל למסגרת אותם עניינים, שבהם יתערב בית-משפט זה? נדון בשאלות אלה סדרן. 2. ההליך בפני בית הדין לעבודה הוא, כפי שציין בצדק בית הדין הארצי לעבודה, "הליך אינדיבידואלי". בהליך זה תבע כל אחד מנהגי העותרת פרמיה נוספת לעצמו. הצדדים יצאו מתוך ההנחה, כי הבסיס המשפטי לתביעה זו הוא תנאי מכללא בחוזה שבין העותרת לבין כל אחד מנהגיה (על כן לא נחווה דעתנו, אם אין אף מקום להחיל בעניין זה את הוראות סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). מקורו של תנאי מכללא זה הוא בהסכם, שנחתם בין העותרת לבין מועצת פועלי באר-שבע - הסכם שלא הוגש לרישום - הקובע, כי כל עובד יקבל פרמיה נוספת, ובלבד שלא יתהווה "שיבוש עבודה". השאלה הניצבת לפנינו היא, אם כן, אם התקיים בענייננו עבודה" אם לא. אם שיבוש עבודה לא התרחש, חובתה החוזית של עותרת היא לשלם פרמיה נוספת, ואין היא רשאית להשתחרר מחובה זו במעשה -צדדי משלה. אם, לעומת זאת, התרחש שיבוש עבודה, הרי זכותה של העותרת היא, שלא לשלם פרמיה נוספת. זכות זו מקור בהסכם עצמו, הקובע כי שיבוש עבודה "יגרום להפסקת ההסדר". לאור ניתוח זה, שוב אין לנו צורך לדון בטענתו של בא-כוח העותרת, כי שיבוש עבודה מביא להפרת הסכם הפרמיה, הפרה המעניקה לעותרת את הזכות לבטל את הסכם הפרמיה, מכוח הוראות חוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה], תש"ל-1971. כאמור, אם תתקבל טענתה של העותרת, כי אסיפות ההסברה הביאו לשיבוש עבודה, הרי זכותה של העותרת להביא את תשלום הפרמיה הנוספת לידי גמר מקורה בהוראות ההסכם עצמו, ושוב אין צורך לדון בשאלה, אם ניתן לבסס זכות זו על הפרתו של הסכם. 3. א. "שיבוש עבודה" הוגדר בהסכם בזו הלשון: "שביתה, הפסקת עבודה חלקית או מלאה שלא על דעת ואישור הועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע". יישומה של הגדרה זו לענייננו מעורר שתי שאלות: ראשית, האם אסיפות ההסברה, אשר קיימו הנהגים הן בגדר "שביתה הפסקת עבודה חלקית או מלאה"?; שנית, האם האסיפות נתקיימו על דעת ובאישור הועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע? לדעתי, התשובה על שתי שאלות אלה היא בחיוב. ב. אשר לשאלה הראשונה, מן הראוי לציין, כי הביטוי "שביתה" עשוי לקבל משמעות שונה על-פי הקשר הדברים בו מופיע ביטוי זה (ראה: דב"ע לו/5 - 4 [11], בעמ' 27). דבר זה נכון לעניין חוקים שונים, בהם מופיע הביטוי "שביתה", והוא אף נכון לעניין הוראות הסכמיות, בהן מופיע ביטוי זה. נראה לי, כי בהקשר שבו אנו דנים, יש ליתן לביטוי "שביתה" את משמעותו הרחבה, באופן שהוא יכלול, בין השאר, כל סירוב קיבוצי מתואם לבצע עבודה (ראה: דב"ע לו/5 - 4 [11], בעמ' 27; דב"ע לח/13 - 4 [12], בעמ' 419). גישה זו מתבקשת בענייננו הן לאור לשון ההסכם, המשתרע על שביתה והפסקת עבודה, חלקית או מלאה, והן לאור המטרה, אותה ביקשו הצדדים להשיג, דהיינו, הבטחתו של "שקט תעשייתי" בתחבורה הציבורית בבאר-שבע. על רקע זה נראה לי, כי קיומה של אסיפת הסברה בשעות העבודה, הגורר אחריו הפסקת התחבורה הציבורית, מהווה שביתה או הפסקת עבודה חלקית. ג. אשר לשאלה השנייה, אם השביתה הייתה "על דעת ואישור" הוועד הפועל או מועצת פועלי באר-שבע, אין אנו רואים מקום להתערב בדעתו של בית הדין הארצי לעבודה, כי הנחת היסוד העובדתית היא, כי אישור כאמור ניתן. הנחה זו מתבססת על כך, שבפני בית הדין האזורי לעבודה עמד תצהירו של מזכיר האיגוד המקצועי במועצת פועלי באר-שבע, אשר טיפל בעניינם של נהגי העותרת, ובו הצהיר המזכיר, כי הוא הוסמך עוד ב- 14.3.78 על-ידי מועצת הפועלים לנקוט בסנקציות, אשר ננקטו הלכה למעשה, וכי הדבר נעשה באישור ועל דעת מועצת פועלי באר-שבע. ראיה זו לא נסתרה מהלך המשפט. נראה לי, אפוא, כי הנחת היסוד העובדתית, אותה עלינו להניח, היא, כי אסיפות ההסברה נעשו על דעת ובאישור מועצת פועלי באר- שבע. 4. על רקע התשתית העובדתית האמורה, כלומר, שנהגי העותרת קיימו "שיבוש עבודה", קמה ועולה השאלה המשפטית, אם לא היה זה מחובתה של מועצת פועלי באר-שבע, בין בעצמה ובין באמצעות נהגי העותרת עצמם, ליתן לעותרת הודעה מראש, באופן שיעמד לרשות העותרת זמן סביר בין מועד מתן ההודעה לבין מועד תחילת השביתה, וזאת כדי שיהיה סיפק בידי העותרת לכלכל את צעדיה, כגון להודיע לתושבי באר-שבע על דבר הפסקת השירות וכן לעשות פעולות אחרות המתבקשות מכך. את המקור המשפטי לקיומה של חובה זו ביקש בא-כוח העותרת למצוא בהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן - חוק החוזים), לפיו בקיום חיוב הנובע מחוזה ובשימוש בזכות הנובעת מחוזה, יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב. לדעת בא-כוח העותרת, אי-מתן הודעה כאמור אינו עולה בקנה אחד עם דרישות תום הלב, שהחוק מטיל על מועצת הפועלים. טענה זו התקבלה על דעת בית הדין האזורי לעבודה, אך נדחתה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה. שניים מחברי המותב של בית הדין הארצי קבעו אמנם, כי ביחסים שבין הצדדים להסכם הפרמיה הנוספת, כלומר, העותרת ומועצת פועלי באר-שבע, יש לכאורה מקום לכך, כי היה על מועצת הפועלים ליתן הודעה סבירה מראש על השביתה. אך לדעתם אין בכך כדי להשפיע בעניין שלפנינו, שהרי המשפט שלפנינו אינו בין העותרת בין מועצת הפועלים, אלא בין העותרת לבין עובדיה. רוב המותב של בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי אף שהוראת סעיף 39 לחוק החוזים חלה גם ביחסי העבודה הקיבוציים, ויש בכוחה אף לקבוע "כללי משחק" בעת השביתה, הרי אין בהוראה זו כדי לחייב מתן הודעה מראש על אישור מועצת הפועלים. אומר בית הדין הארצי לעבודה*: "ברור שבמסגרת יחסי עבודה קיבוציים - חובת הודעה מראש, בצורה מסויימת ופרק זמן נקוב, אינה עניין לדרך קיום ההסכם, אלא ענין מהותי, הדורש הסדר חוזי". גישה זו מעוררת שלוש שאלות: 1. האם מטיל סעיף 39 לחוק החוזים חובת הודעה מוקדמת על מועצת פועלי באר-שבע, אם בעצמה ואם באמצעות זולתה? 2. האם ניתנה הודעה כנדרש על-ידי מועצת הפועלים? 3. מהן התוצאות המשפטיות, הנובעות מכך שחובת ההודעה לא קויימה? נדון בשאלות אלה כסדרן. החובה ליתן הודעה 5. סעיף 39 לחוק החוזים קובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". הוראה זו הכניסה שינוי מהותי בדיני החוזים בישראל. עד לחקיקתו של חוק החוזים נהג בישראל בעניין זה המשפט המקובל האנגלי, שלא הכיר בדרך כלל בחובה לבצע חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת (ראה: ‎POWELL, "GOOD FAITH IN CONTRACT" 9 .CURENT LEGAL PROB. (1956) 16, 25 R). בגישתו החדשה אימץ לעצמו המחוקק הישראלי את הגישה המקובלת במספר ניכר של ארצות הקונטיננט, כגון גרמניה, צרפת ואיטליה. זו גם גישתו של המשפט העברי. גם בארצות-הברית ניכרת מגמה דומה. תחילתה של מגמה זו בהוראת UNIFORM COMMERCIAL CODE, S. 1-203, שהטיל חובת ביצוע בתום-לב של חוזים שנידונו על-ידו, והמשכה בקביעה הכללית, המופיעה ב- RESTATEMENT OF THE LAW, (ST. PAUL-MINNESOTA, 2D, 1965) 450 AMERICCAN LAW INSTITUTE לפיה כל חוזה מטיל על כל בעל חוזה את חובת תום הלב והמשא והמתן ההוגן בביצועו ובאכיפתו. משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת הא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה ("נבל ברשות החוזה" כלשונו של השופט אלון בע"א 148/77 [1], בעמ' 638). על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה, שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה. אכן, לולא היו הביטויים "אמון", "אמונה", ו-"נאמנות" תפוסים, ניתן היה לתאר את מערכת היחסים הנוצרת בין בעלי חוזה בעקבות סעיף 39 לחוק החוזים כיחסי נאמנות, כאשר בעל חוזה חייב לבצע את החוזה אמונה תוך הגשמת האמון, שהצד האחר נותן בו (ראה: י' זוסמן, "'תום לב' בדיני חוזים - הזיקה לדין הגרמני" עיוני משפט ו(תשל"ח-ל"ט) 485 ,486). (ראה גם: ‎LES - PARIS, 2EME ED., 1975) 383). A. WEILL ET F. TERRE, DROIT CIVIL) OBLIGTIONS 6. הביטוי "תום-לב" מופיע בחקיקה הישראלית בהקשרים שונים. לדעתי, אין ליתן לו משמעות אחת ויחידה בכל ההקשרים הללו. הפירוש, ניתן לביטוי "תום-לב", תלוי בהקשר בו מופיע ביטוי זה. כאשר הביטוי "תום-לב" מופיע בהקשר של רכישת זכות עדיפה - כגון רכישת זכות עדיפה על-פי תקנת השוק במכר ובמשכון או על-פי אחיזה כשורה בשטרות - מצב נפשו של הטוען לזכות עדיפה זו הוא המכריע, ועל-כן אמונתו שלו בדבר מצב הדברים קובעת. הדין שונה, לדעתי, כאשר "תום הלב" אינו מופיע בהקשר של העדפת זכותו של האחד על-פני האחר, אלא בהקשר של התנהגות ראויה לביצועה של זכות קיימת. כאן הדרישה היא להתנהגות, שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין בעלי החוזה בינם לבין עצמם. זו חובה מקבילה המוטלת על שני בעלי החוזה. נראה לי, כי בהקשר זה אמונתו של בעל החוזה, כי הוא פועל בהגינות וביושר אינה מכרעת, שכן לבעל החוזה עשויים להיות סטנדרטים מעוותים של יושר והגינות (ראה: ‎E.A. FARNSWORTH, "GOOD FAITH PERFORMACE AND COMMERCIAL .REASONABLENES UNDER THE UNIFORM COMMERCIAL CODE" 30 U. CHI. L. REV 666 (63-1962)). אין זה מתקבל על הדעת ואין זה צודק, כי רמת ההתנהגות הנדרשת תהא שונה לכל בעל חוזה, והיא תהא פונקציה של אמונתו הסוביקטיבית שלו בדבר הישר וההוגן. המטען הערכי, הניתן ליושר, אמון והגינות, אינו יכול להיות תלוי בשיקולים סוביקטיביים אלה, אלא הוא נקבע על-ידי סטנדרדים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת. מכאן התפקיד הנכבד, המוטל על הרשות השופטת, החייבת מחד גיסא לגבש את הסטנדרדים של התנהגות בתום-לב, והצריכה מאידך גיסא להפעילם מדי פעם, על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, תוך התחשבות בטבעו ובסוגו של היחס החוזי (ראה: מ' א' ראבילו, פרקים בדיני חיובים מן המשפט הרומי אל חוק החוזים החדש (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשל"ז) 178). לעתים מציגים את שאלת ההתחשבות בתום הלב של בעל החוזה כשאלה, אם המבחן ל"תום לב" בסעיף 39 לחוק החוזים הוא מבחן אוביקטיבי או סוביקטיבי (השווה, למשל, ע"א 838/75 [2]). ספק בעיני אם ניגוד זה בין מבחן אוביקטיבי לבין מבחן סוביקטיבי תורם להבנת העניין שלפנינו. אפילו במסגרת המבחן האוביקטיבי האדם הסביר, יש מידה מסוימת של סוביקטיביזציה, שהרי עניין לנו באדם סביר, שהוא צד לחוזה ספציפי, בנסיבות מיוחדות. לעומת זאת, במסגרת המבחן הסוביקטיבי לא די בטענה של הגינות למעשה, אלא יש צורך בהוכחתה, דבר שיקשה מאד במקום שטענה זו סוטה מהמקובל ומהנהוג. נראה לי, כי "תום הלב" לעניין סעיף 39 לחוק החוזים הוא "אוביקטיבי" במובן זה, שעניינו אינו רק במצב פסיכולוגי אלא אף בצורת התנהגות, הנקבעת על-פי סטנדרטים מסוימים הנראים לחברה כראויים. עם זאת, תום הלב לעניין סעיף 39 לחוק החוזים הוא "סוביקטיבי" במובן זה, שסטנדרט ההתנהגות מעוגן לא רק בסוג העסקה, מקומה ותנאיה, אלא גם במספר תכונות, שהן אינדיבידואליות לבעלי החוזה. מהי מידת "הסוביקטיביזציה" של המבחן האוביקטיבי הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים לא ניתן להגדרה מדוייקת מראש. 7. סעיף 39 לחוק החוזים מטיל את חובת תום הלב והביצוע בדרך המקובלת בכל הנוגע לקיומו של חיוב ולשימוש בזכות. נראה לי כי לביטויים "חיוב" ו"זכות" יש ליתן פירוש מרחיב, באופן שהם יכללו בחובם לא רק זכות, שכנגדה יש חובה, וחובה, שכנגדה יש זכות, אלא גם זכויות מהסוג של יכולת או כוח, וכן חירות וחסינות (להבחנות אלה, ראה: ע"פ 95/51 [3]). כך, למשל, אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר - כוח, שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד - מן הדין הוא, כי השימוש בכוח זה ייעשה בדרך מקובלת ובתום-לב (השווה: בג"צ 254/73 [4]; ע"א 409/78 [5]). בדומה, אם בעל החוזה חסין בפני תשלום פיצויים, הרי חסינות זו יש לקיימה בדרך מקובלת ובתום-לב (ראה: 148/77 [1]). 8. החיוב והזכות, אותם יש לקיים ובהם יש להשתמש בתום-לב ובדרך מקובלת, כוללים בראש ובראשונה חיובים, שמקורם בלשון החוזה, וזכויות, הבאות מתוכו. אך אין הוראת סעיף 39 מוגבלת לכך. יש והחוזה שותק בעניין פלוני, ועניין זה מוסדר על-ידי חקיקה משלימה, כגון, חובת הקיום בבינוניות מקום שהחוזה מטיל חיוב למתן נכס ולא הוסכם על הסוג או הטיב (ראה סעיף 45 לחוק החוזים). אף חובות וזכויות אלה יש לבצע בדרך מקובלת ובתום-לב. אך למעלה מזאת: לעתים מעניק הדין - ולא החוזה - כוח לבעל חוזה לפעול בעניין החוזה, כגון הזכויות הניתנות לצד לחוזה לבטלו בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו. אף זכויות אלה יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום-לב (ראה: ע"א 409/78 [5] הנזכר, וכן סעיף 61(ב) לחוק החוזים. ביטול חוזה בשל פגם או הפרה, אף היא "פעולה משפטית"). לבסוף, סעיף 39 לחוק החוזים עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום-לב (ראה: ע"א 627/78, 636 [6]). חובות אלה יכול שיהיו חובות נלוות, כגון חובת השמירה, ויכול שיהיו אף חובות עצמאיות, כגון חובת גילוי ומסירת ידיעות וחשבונות או חובת הדרכה באשר לשימוש בנכס (ראה: צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, תשל"ד) 222). יש המנסים לראות בחובות אלה תניות מכללא בחוזה (ראה: ע"א 338/73 [7]), אך דומה כי לאור גישתו של חוק החוזים, הקובע כי חובות אלה מקורן בדין, שוב אין לנו צורך בקונסטרוקציה זו בעניין שלפנינו. 9. סעיף 39 לחוק החוזים דן בקיום חיוב הנובע מחוזה ובשימוש בזכות הנובעת מחוזה. לא יכול, אפוא, להיות ספק בכך, כי החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת חלה אף על הצדדים לחוזה העבודה, בין האינדיבידואלי ובין הקולקטיבי. עומד על כך השופט ברנזון בע"א 566/76 [8] בעמ' 209: "גם ביחסי עבודה אין לנהוג שלא ביושר ובתום-לב, אחד בפה ואחד בלב, בפה לאמר: 'אני מתפטר', ובלב לחשוב: 'אינני מתפטר וברצוני להכניע באמצעי זה את המעביד'. החוק דורש תום-לב ביחסים עם הזולת ובשימוש בזכות הנובעת מחוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)). הזכות למאבק מקצועי, ובכלל זה קיום שביתה, נובעת מחוזה העבודה. לפיכך, השימוש בזכות זו חייב להיעשות, 'בדרך מקובלת ובתום לב', ולא בצורת דיבור המסתירה את הכוונה האמיתית של המדבר". ועל אותו עקרון חזר גם השופט שמגר (שם, בעמ' 212): "אין לפטור את יחסי העובד והמעביד מן החובה לדבר דברים כהווייתם וככוונתם ולנהוג בתום-לב ובהגינות. גם חוזה עבודה צריך להיות מקויים בתום-לב, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. משמע, אין לכלול מצגי-שוא בסכסוכי עבודה". עמדה עקרונית זו, לפיה חל העיקרון, כי חוזה יש לבצע בדרך מקובלת ובתום-לב, מקובלת כמובן אף על בית הדין הארצי לעבודה (ראה, למשל, דב"ע לח/102 - 3, 103-3 [13], בעמ' 243). הקושי העיקרי הינו, כרגיל, בסוג מקרים זה, לא בהכרה בעיקרון עצמו, אלא ביישומו הלכה למעשה. 10. הסכם הפרמיה הנוספת העניק למועצת הפועלים כוח, דהיינו, יכולת לשנות את מצבה המשפטי של העותרת ללא כל שיתוף פעולה עמה. כוח זה הינו היכולת ליתן על-פי שיקול דעתה, היתר לעריכת הפסקת עבודה. כוח זה מקורו בהסכם, שבין מועצת הפועלים לבין העותרת, ועל-כן מוטלת על מועצת הפועלים החובה להפעיל את הכוח בתום-לב ובדרך מקובלת. הניתן להסיק מהוראת סעיף 39 לחוק החוזים חובה ליתן הודעה סבירה בטרם נעשה שימוש בכוח האמור? אכן, חובה כזו אינה מופיעה בהסכם הפרמיות, אך אין בכך כלום. כפי שראינו, ניתן להסיק מהעיקרון, הטמון בסעיף 39 לחוק החוזים, חובות, שאינן מופיעות בהסכם עצמו. לדעתי, אכן מוטלת על מועצת הפועלים החובה ליתן הודעה מראש. שיקול דעת ניתן למועצת הפועלים, אך סעיף 39 לחוק החוזים מטיל עליה את החובה להפעיל שיקול-דעת זה בהגינות וביושר כלפי העותרת. אין מועצת הפועלים יכולה לפעול בשרירות לב. עליה להתחשב בציפיות החוזיות הסבירות של העותרת. עליה להיות נאמנה להסכם הפרמיות ולמטרה הניצבת ביסודו, שהיא להבטיח שקט תעשייתי אצל העותרת. אל לה למועצת הפועלים לגרום נזק לעותרת מעבר למתבקש מעצם השימוש בזכותה. נראה לי, כי הפעלתם של עקרונות אלה בעניין שלפנינו מובילה למסקנה, כי על מועצת הפועלים ליתן הודעה מראש - בעל-פה או בכתב - לעותרת על דבר קיומה של השביתה, ובכך לאפשר לעותרת להקטין את נזקיה, לכלכל את צעדיה, ולמנוע סבל מיותר מלקוחותיה. באווירה חברתית, שבה אדם לאדם זאב, אין כל מקום להודעה מוקדמת שכזו. אך לא אלה היחסים, אותם מטיל החוק על בעלי חוזה. עליהם להתחשב זה בזה. התחשבות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם ניהול משא ומתן לפתרון הסכסוך, ועם כשלון המשא והמתן הכרזה וביצוע של שביתה בתוך מחצית השעה, מה עוד וכל זה מתרחש ב"תקופת הצינון" (על-פי הוראת סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957), שנועדה לניהול משא ומתן ולא לניהול שביתה פתאומית. בית הדין הארצי לעבודה הגיע למסקנה אחרת. לדעתו, חובת מתן הודעה מראש אינה עניין לדרך קיום החוזה, אלא עניין מהותי, הדורש הסדר חוזי. עם כל הכבוד, אין בידי לקבל גישה זו. אין סעיף 39 לחוק החוזים מבחין בין עניינים מהותיים - שאינם נופלים לתחומו - לבין עניינים שאינם מהותיים ("כללי משחק") הנופלים לתחומו. הבחנה זו קשה היא ובלתי ישימה לעניננו. מתן הודעה מראש הוא עניין מהותי, שלעתים אף מוצא הסדר חוזי מפורש, אך באותה מידה הוא גם אמצעי לביצוע חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. כבר ראינו, כי הצורך לקיים חוזה בתום-לב עשוי להטיל על בעל החוזה חובות נוספות מאלה המפורשות בחוזה, בין חובות לוואי ובין חובות עצמאיות. האם ניתנה הודעה כדין? 11. משקבענו, כי מוטלת על מועצת הפועלים החובה ליתן הודעה מראש על הסכמתה לקיום השביתה, ממילא מתעוררת השאלה, אם הודעה כזו ניתנה במקרה שלפנינו. בית הדין האזורי לעבודה הטיל ספק בכך, אם בכלל ניתנה הודעה על קיום האסיפה. לא ברור לי מהו היסוד העובדתי לספק זה. מזכיר האיגוד המקצועי מסר בתצהיר, אשר הוגש לבית המשפט, פירוט מדויק של השתלשלות העניינים. הוא ציין, כי הישיבה בה נעשה ניסיון לפתור את הסכסוך, נסתיימה ללא כל הצלחה בשעה שתיים. מיד עם סיום הישיבה הודיע מזכיר האיגוד המקצועי להנהלת החברה, שנהגי העותרת עומדים לקיים אסיפת הסברה אחר הצהריים, וזו נתקיימה כמחצית השעה לאחר מכן. בצדק ציין בית הדין הארצי לעבודה, כי על תצהיר זה נחקר מזכיר האיגוד המקצועי, ודבריו לא נסתרו. נראה לי, אפוא, כי עלינו לצאת מתוך ההנחה, כי כמחצית השעה בטרם החלה אסיפת ההסברה נמסרה על כך הודעה לעותרת. היש בכך לקיים את חובתה של מועצת הפועלים על-פי סעיף 39 לחוק החוזים? התשובה על כך היא בשלילה. מטרתה של ההודעה היא ליתן לעותרת אפשרות לכלכל את צעדיה ובעיקר להודיע בעוד מועד על השביתה לבני העיר. מטרה זו לא תוגשם במתן הודעה קצרה שכזו. נמצא, כי מועצת הפועלים הפרה את החובה, המוטלת עליה-על פי סעיף 39 לחוק החוזים, ליתן הודעה סבירה לעותרת. התוצאות הנובעות מאי-מתן הודעה. 12. סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות. הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות ל-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת (ראה: בג"צ 254/73 [4]). 13. בעניין שלפנינו ניתן האישור על-ידי מועצת הפועלים שלא בתום-לב ושלא בדרך המקובלת. מה התוצאה הנובעת מכך? נראה לי, כי משמעות הדבר היא, כי התנאים, שהדין דורש לשכלולו של האישור, לא קויימו, ועל-כן האישור לא תופס. כפי שאומר השופט ח' כהן בע"א 380/77 [9], בעמ' 105: "לא קיים בעל חוזה את חיובו 'בדרך מקובלת ובתום לב' כאמור, רואים אותו כאילו לא קיים חיובו כלל". דין זה אינו כלל בל-יעבור, שכן הכל תלוי בנסיבות העניין. נראה לי, כי בעניין שלפנינו המשמעות המעשית, שיש ליתן לאי-קיום החובה ליתן הודעה, היא כי הפעולה המשפטית, שמתן ההודעה כרוך עמה, אינה משתכללת כל עוד לא ניתנה הודעה כדין. הדבר דומה לביטול חוזה בשל פגם בכריתתו או בשל הפרתו, שאין הביטול משתכלל כל עוד לא ניתנה הודעה לבעל החוזה האחר תוך זמן סביר (ראה סעיף 20 לחוק החוזים וסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)). הוא הדין בענייננו. כל עוד לא ניתנה הודעה דין על דבר האישור, אין הוא תופס, והתוצאות המשפטיות, הנובעות ממתן האישור, אינן מתגשמות. התוצאה היא, אפוא, כי עובדי העותרת קיימו שביתה בלא שבא אישור כדין על-ידי מועצת הפועלים. נמצא, כי התרחש "שיבוש עבודה", ועל-כן זכאית העותרת להפסיק את הסדר תשלום הפרמיה הנוספת. 14. גישה זו, הרואה את המשמעות של אי-קיום החובה בענייננו בשלילת שכלולו של האישור, שניתן על-ידי מועצת הפועלים, יש בה תשובה לעמדתם של שני חברי המותב בבית הדין הארצי לעבודה. כזכור, גרסו שופטים הנכבדים, כי אין לדון כלל בענייננו בשאלת תום הלב בביצוע החוזה, שכן שאלה זו רלבנטית היא אך ורק לחלק האובליגטורי שבהסכם הקיבוצי, דהיינו ליחסים שבין העותרת לבין מועצת הפועלים, ואין היא רלבנטית כלל ביחסים בין העותרת לבין כל אחד מנהגיה. עם כל הכבוד, אין לקבל גישה זו. כפי שראינו, מועצת הפועלים לא קיימה את חובתה כלפי העותרת במישור הקולקטיבי. משמעות הדבר היא, כי לא ניתן האישור הנדרש לקיום השביתה, וכי שביתתם של העובדים מהווה "שיבוש עבודה". קיומו של "שיבוש עבודה" זה מעניק לעותרת את הכוח, ביחסיה עם כל אחד מעובדיה, להפסיק את הסדר הפרמיה הנוספת, שכן הסדר זה מהווה תנאי מכללא בחוזה העבודה האינדיבידואלי בין העותרת לבין עובדיה. אמת הדבר, העותרת אינה יכולה לבקש סעדים כנגד מועצת הפועלים בגין אי-מתן הודעה מוקדמת כדין, ולו מהטעם שמועצת הפועלים אינה צד להליך שלפנינו, ואין הוא מכוון כלפיה. אך בכך אין ולא כלום. העותרת אינה מבקשת סעד כלפי מועצת הפועלים. היא נמנעת מלשלם פרמיה נוספת, ולטענת נהגיה, הימנעות זו אינה כדין, כן העותרת חייבת לשלם. נהגי העותרת מבקשים, אפוא, לחייבה בתשלום, ולשם כך הם מתבססים על הסכם הפרמיה הנוספת, המהווה תנאי מכללא בחוזה האינדיבידואלי של כל אחד מהם. הסתמכות זו אינה מסייעת להם, שכן בקיום האסיפה ללא אישור כדין של מועצת הפועלים נערך על-ידם "שיבוש עבודה", המעניק לעותרת כוח להפסיק את הסדר הפנסיה הנוספת. התערבות בית המשפט הגבוה לצדק 15. הגענו למסקנה, כי בית הדין הארצי לעבודה טעה, שעה שקיבל את ערעור נהגי העותרת על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה, ושעה שפסק, כי נהגי העותרת זכאים לתשלום פרמיה נוספת. היתערב בית-משפט זה ויתקן את הדרוש תיקון? נראה לי, כי המקרה שלפנינו נופל למסגרת אותם מקרים, בהם על בית-משפט זה להתערב, שכן בית הדין הארצי לעבודה טעה טעות מהותית בסוגיה, שהצדק מחייב את התערבותנו (ראה: בג"צ 184/79 [10]). טעותו המהותית של בית הדין הארצי לעבודה היא בגישתו, כי עקרון תום הלב והדרך המקובלת אשר בסעיף 39 לחוק החוזים, אין בכוחו לקבוע נורמות מהותיות, מוטלות על הצדדים לחוזה, וכל כולו אינו אלא בקביעתם של דרכי ביצוע בלבד. הצדק מחייב את התערבותנו, שכן נודעת חשיבות מרובה לכך, כי ביחסי העבודה בישראל ישרור, הלכה למעשה, עקרון תום הלב. כל המודע למציאות השוררת ביחסי העבודה בישראל אינו יכול שלא להצטער על התופעה השלילית של פעולות חד-צדדיות, אשר הצדדים ליחסי העבודה נוקטים בהם, ללא כל הודעה מראש וללא כל התחשבות מצד האחר. על רקע זה נודעת חשיבות רבה לכך, כי יובהר, כי השותפים ליחסי העבודה קשורים זה לזה בחובה של התנהגות הוגנת וישרה. עליהם להתחשב זה בזה. עליהם לפעול מתוך אמון זה כלפי זה. חובה זו אינה רק חובה מוסרית- חברתית, אלא חובה משפטית, שהמפר אותה נתון לסנקציות שהדין קבען. הייתי מקבל את העתירה ועושה את הצו-על-תנאי להחלטי במובן זה שפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה יבוטל, ופסק-דינו של בית הדין האזורי לעבודה יקויים. המשיבים 2 ישלמו לעותרת הוצאות משפט, לרבות שכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 20,000 ל"י. השופט י' כהן: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט ברק. תום לבקיום חוזהחוזה