השופט ש' צור 1. ערעור בפנינו על פסק-דין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (סגן השופט הראשי ר' כהן; תיק ע"ב 800133/98) בו הורשעה המערערת בביצוע עבירות של העבדת עובד במנוחה השבועית בניגוד לסעיפים 9, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, והוטל עליה קנס כספי בסכום של 55,000 ש"ח. הרשעת המערערת מתייחסת להעסקת חמישה מעובדיה ביום שבת ה-17.1.1998 ולהעסקת שבעה מעובדיה ביום שבת ה-7.2.1998. הערעור הוא על ההרשעה ועל העונש כאחד. 2. ואלה הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה הנוגעות לענייננו: "איסור העבדה במנוחה השבועית 9. העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12". וכן: "שעות המנוחה 7. (א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד. השבועית (ב) המנוחה השבועית תכלול - (1) לגבי יהודי - את יום השבת. (2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את יום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו. ... עונשים 26. (א) מי שהעביד בניגוד לחוק זה או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו, דינו - קנס עד חמישים לירות על כל עובד שהועבד כאמור או מאסר עד חודש אחד או שני העונשים כאחד". = 267 = לעניין גובה הקנס קובע סעיף 61 לחוק העונשין, תשל"ז-1977: "(א) על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט להטיל קנס, רשאי הוא להטיל - (1) אם קבוע לעבודה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 12,900 שקלים חדשים;". 3. הרשעת המערערת בבית-הדין האזורי התבססה על המרכיבים הראייתיים האלה: (1) עדות המפקח סרחן באדר ממשרד העבודה והרווחה אשר העיד על ביקור במקום עסקה של המערערת בצומת "עד הלום" ביום שבת 17.1.1998 ועל ביקור במקום עסקה של המערערת בצומת "בילו" ביום שבת 7.2.1998. לגבי כל אחד מהביקורים האלה העיד המפקח על העסקת עובדים בשבת והגיש "דו"ח ביקור פיקוח" (מוצג מ/1 ומוצג מ/6). כל אחד מדוחות אלה כולל שמות של עובדים לגביהם העיד המפקח כי עבדו במקום (עמ' 11-7 לפרוטוקול). (2) עדויותיהם של עובדי המערערת גב' אלמוג שגב, מר אסף ניסנוב, גב' סוזן בכר ומר משה צרפתי (עמ' 18-11 לפרוטוקול) אשר הובאו כעדים מטעם התביעה. (3) תמציות רישום ממרשם האוכלוסין לגבי כל אחד משנים-עשר העובדים ששמותיהם נזכרו בדוחות המפקח מ/1 ומ/6 (מוצגים מ/3 ומ/8). (4) מידע על פרטי המערערת מרשם החברות (מוצג מ/4). (5) קבלה על רכישה שנערכה במקום עסקה של המערערת ביום 7.2.1998 (מוצג מ/5). (6) מכתב התראה (מוצג מ/7), תיאור ביקור בצומת ביל"ו (מוצג נ/1) ופרוטוקול מחקירה של גב' אלמוג שגב בפני המפקח שהתקיימה ביום 15.8.1998 (מוצג נ/2). כל הראיות הללו הובאו מטעם המשיבה, בעוד המערערת לא הביאה כל ראיה שהיא מטעמה. 4. בית-הדין קיבל את הראיות שהובאו בפניו כמספיקות לצורך הוכחת העסקתם של שנים-עשר עובדים על-ידי המערערת בשבת, לצורך הוכחת העובדה שהעובדים הם עובדיה של המערערת ולצורך הוכחת היותם של העובדים יהודים. על יסוד תשתית ראייתית זו הרשיע בית-הדין האזורי את המערערת בהעסקת שנים-עשר עובדים בשבת בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. לעניין העונש קבע בית-הדין האזורי כי עניין לנו בחוק שמטרתו סוציאלית וכי יש לתת תוקף מלא להוראותיו האוסרות על מעביד להעסיק עובד בשבת. עם זאת החליט בית-הדין האזורי שלא למצות את הדין עם המערערת והטיל עליה קנס בגובה של 55,000 ש"ח, שהוא כמחצית מגובה הקנס המרבי שניתן היה להטיל על המערערת בהתחשב במספר העובדים לגביהם הורשעה בהעסקתם. 5. בערעור בפנינו תוקפת המערערת את פסק-הדין של בית-הדין האזורי במספר טענות מרכזיות: (1) לגבי הכרעת-הדין טוענת המערערת כי לא הוכחו יסודות העבירה במידה הנדרשת במשפט פלילי לגבי העבדתם של כל שנים-עשר העובדים, הן בשל כך שרק שניים מן העובדים הובאו לעדות והן בשל כך שעדויות אחרות היו עדות שמיעה. (2) המערערת טוענת כי לא היו ראיות המוכיחות כי היא זו המפעילה את החנויות וכי היא זו שהעסיקה את העובדים. (3) המערערת טוענת כי לא הוכחה עובדת יהדותם של העובדים שהועסקו על-ידי המערערת בשבת. (4) לגבי העובדת אלמוג שגב טוענת המערערת כי היא מועסקת בתפקיד הנהלה ולפיכך לא חלות עליה הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. (5) במהלך הדיון הוסיפה המערערת וטענה כי יש לפסול את חוק שעות עבודה ומנוחה בהיותו סותר את חוק-יסוד: חופש העיסוק בכך שאין הוא קובע מנוחה שבועית בכל אחד מימי השבוע אלא דווקא בשבת. (6) לגבי גזר-הדין תוקפת המערערת את החלטת בית-הדין האזורי שלא להזמין לעדות את מנכ"ל משרד העבודה והרווחה לצורך מסירת מידע על דרכי אכיפת חוקי העבודה ועל הסלקטיביות שבאכיפת החוקים, בכלל, וכלפי יהודים, בפרט. (7) עוד טוענת המערערת לעניין העונש כי נמנע ממנה מלהגיש דוח רווח והפסד לגבי מצבה הכלכלי וכן טוענת היא כי שגה בית-הדין האזורי בכך שנמנע מלהטיל עליה קנס סמלי בלבד. המשיבה תומכת בפסק-הדין של בית-הדין האזורי ובהנמקותיו. 6. חוק שעות עבודה ומנוחה הוא אחד מאבני היסוד של משפט העבודה המגן שלנו. יש בו, בחוק שעות עבודה ומנוחה, הוראות הקובעות נורמות מחייבות החלות ביחסי עבודה, כגון גמול עבודה בשעות נוספות (סעיף 16 לחוק) או גמול עבודה במנוחה השבועית (סעיף 17 לחוק) ויש בו הוראות הקובעות איסורים מוחלטים שהפרתם מהווה עבירה פלילית. אלה כאלה הן הוראות "סוציאליות" שמטרתן היחידה היא לקבוע סטנדרטים מחייבים ביחסי עבודה, על-מנת להשיג לעובד רמה מינימלית של רווחה ואיכות חיים במהלך עבודתו. סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע איסור על העסקת עובד במנוחה השבועית. הוראה זו מתייחסת לסעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה הקובע סטנדרד מינימום של מנוחה שבועית לעובד בת 36 שעות רצופות לשבוע (סעיף 7(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה). שילוב שתי הוראות אלה יוצר נורמה מחייבת - מובהקת באופייה החברתי - של חובה להעניק לעובד, כל עובד, יום מנוחה אחד בשבוע, למנוחה, לבילוי, לשהות בחיק המשפחה ולכל מטרה בה בוחר העובד. אם הייתה הוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה מסתיימת בכך, ניתן היה להעניק לעובד מנוחה שבועית בת 36 שעות רצופות בכל אחד מימות השבוע. אלא שהמחוקק לא הסתפק בכך וקבע, בסעיף 7(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, כי המנוחה השבועית תכלול, לגבי יהודי, את יום השבת, ולגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את יום ראשון או שישי, לפי בחירתו. לפי החוק, לגבי יהודי אין גמישות בקביעת יום המנוחה וחובה על המעביד להעניק לעובד חופשת מנוחה שבועית בת 36 שעות לפחות, הכוללת את יום השבת. הוראה זו אינה "דתית". היא לא נקבעה כדי לאכוף על עובדים במדינת ישראל עול של קיום מצוות; גם לא של שמירת השבת. עם זאת, בצד מטרתה החברתית של ההוראה, היא מקפלת בחובה - לגבי יהודי - התייחסות ליום השבת המקובל במורשתנו כיום המנוחה המקודש: "בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד קביעת יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל, כדבריו של הנשיא אגרנט בבג"ץ 287/69 מירון נ' שר העבודה, בעמ' 349: 'גם ברור, שאין זה מקרה, כי בסעיף 7(ב)(1) לחוק הורה המחוקק ש'המנוחה השבועית תכלול - לגבי יהודי - את יום השבת' דוקא, דבר המלמד שהוא ראה את הענין של שמירת השבת, במובן האמור, משום קנין לאומי של העם היהודי, שיש לשמור עליו במדינת ישראל, וכן שהתחשב - כביטויו של השופט ברנזון (שם, עמ' 362...) - 'ברגשות הדת, שהם נחלתם של חוגים רחבים בציבור', אשר אותו ערך סוציאלי, הטמון במצוות המחוקק שלא להעביד יהודים ביום השבת, מקודש עליהם גם כערך דתי" (בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה [1], בעמ' 207-206). הנה-כי-כן, חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חוק "דתי". מדובר בחוק חברתי מובהק אשר ייחד את יום המנוחה השבועי ליום השבת מטעמים של זיקה למורשת היהודית הנוהגת בשדרות רחבות של הציבור בישראל ומוכרת ומכובדת על-ידי רבים אחרים. האם - כטענת המערערת - יש בהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה הנוגעות לענייננו כדי לסתור את חוק-יסוד: חופש העיסוק? אני סבור שהתשובה על כך שלילית. אכן, בענייננו, חוק שעות עבודה ומנוחה, האוסר על העסקת עובדים בשבת, מגביל את חופש העיסוק של המעביד, אך אין לומר שהגבלה זו סותרת את הוראת סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, לפיה "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש...". לא יכול להיות ספק כי קביעת יום המנוחה השבועית לגבי יהודים בשבת דווקא עולה בקנה אחד עם מטרת חוק היסוד לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (סעיף 2 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). 7. הרשעת המערערת התבססה על שלל של ראיות (סעיף 3 לעיל). ראיות אלה לא נסתרו על-ידי כל ראיה מטעם המערערת. עצם העובדה שנאשם נמנע מלהציג גירסה משלו ונמנע מלהעיד בעצמו או נמנע מלהביא עדים מטעמו - היא כשלעצמה - פועלת לחובתו ונותנת משקל לראיות התביעה (י' קדמי על הראיות (כרך ב) [9], בעמ' 1391 ואילך). השאלה היא אפוא האם, על רקע זה, הוכחה אשמתה של המערערת כנדרש במשפט פלילי. אני סבור שהתשובה על כך חיובית: עדות המפקח היא עדות מפתח. הוא היה במקום וראה את עסקה של המערערת פועל בכל אחד מהמועדים בהם ביקר. הוא זיהה את המערערת לפי השלט בכניסה ולפי פרטי הקבלה על התשלום שביצע אחד הלקוחות. הוא נפגש עם האחראי וקיבל את שמות העובדים שעבדו במקום, ביחד עם מספר תעודות הזיהוי שלהם. הוא רשם דוחות בהם מופיעים שמות העובדים שהועסקו בכל אחד ממועדי הביקור (מ/1 ו-מ/6). הוא העיד על פעילות מסחרית רגילה של מכירה ללקוחות וקבלת כספים (עמ' 8 לפרוטוקול). הוא ראה את העובדים - ובהם אלה ששמותיהם מופיעים בדוחות - עובדים במקום. הדוחות נרשמו בידו. עדות זו היא מכלי ראשון ואין היא בבחינת עדות שמיעה. העובדה ששמות העובדים שבדוח מ/6 נמסרו למפקח על-ידי מנהל הסניף (עמ' 8 לפרוטוקול), אינה הופכת את עדותו של המפקח לעדות שמיעה. אין גם כל פגם בכך שלא הובאו לעדות כל שנים-עשר העובדים ששמותיהם הופיעו בדוח. עדותו של המפקח והדוחות שהגיש הם אותנטיים, ובהיעדר כל ראיה לסתור לגבי זהות העובדים או לגבי עצם העבודה בשבת או לגבי כל עניין, יש לתת להם את המשקל המתאים שהוא, בנסיבות העניין, מספיק לעניין ההרשעה. 8. טוענת המערערת כי עדותו של המפקח אינה אמינה מאחר שהעיד כי התדפיס מרשם החברות לגבי המערערת הוצא לאחר ביצוע הפיקוח, בעוד שהוברר שהתדפיס הוצא קודם לכן. טענה זו של המערערת מבוססת על דברי המפקח בעמ' 8 לפרוטוקול, שורה 7 לאמור - "וגם הוצאנו מרשם החברות תמצית מהרישום לגבי הבעלים של החברה שמספרה מצוין בדו"ח. תמצית הרישום מוגשת ומסומנת מ/4". אין בדברי המפקח כל סתירה למציאות. עדות המפקח מתייחסת להוצאת תמצית מרשם החברות שנעשתה בעבר, היינו קודם למתן עדותו, ובפועל אכן כך היה, שהרי התמצית נושאת תאריך (2.6.1997) שהוא קודם למתן העדות (2.12.1999). העובדה שהתמצית הוצאה לפני מועד הביקורת, ובאין עדות סותרת, אינה גורעת מתוקפה ואינה משליכה דבר לגבי מהימנותו של העד, ועל כל פנים, המפקח לא נחקר בעניין זה בחקירה נגדית, כך שעדותו בעניין היא ניטרלית ואינה נגועה בכל סתירה או פגם. 9. טוענת המערערת כי לא הוכחה עובדת היותם של העובדים יהודים, עובדה שהיא יסוד מיסודות העבירה. לטענת המערערת, רק שניים מבין העובדים שהעסיקה במועדים הרלוונטיים הודיעו שהם יהודים (גב' אלמוג שגב במוצג נ/2 ובעמ' 12 לפרוטוקול, שורה 7 ואסף ניסנוב בעמ' 14 לפרוטוקול, שורה 1) ולגביהם אין לקבל את הצהרתו של אדם על דתו או לאומיותו כראיה מספקת לתוכן הצהרתו. מעבר לכך טוענת המערערת כי הוכחת יהדותם של כל שנים-עשר העובדים מבוססת על תמצית הרישום ממרשם האוכלוסין (מוצגים מ/3 ו-מ/8) בו נרשם, לגבי כל אחד מן העובדים, בצד פרט הלאום והדת - "יהודי". בקשר לכך טוענת המערערת כי לא ניתן לראות בתמצית הרישום משום ראיה להיותם של העובדים יהודים וזאת בשל הוראת סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, הקובע כי: "הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2". לטענת המערערת זו הוראה שאינה חלה על סעיפים 2(א)(5) ו-2(א)(6) לחוק המתייחסים לפרטי הדת והלאום, ומכאן - כך טוענת המערערת - לגבי פרטים אלה, אין תמצית הרישום מהווה ולו ראיה לכאורה. 10. יאמר מיד - השאלה העומדת בפנינו אינה קשורה כלל ועיקר בשאלת "מיהו יהודי" על-פי ההלכה היהודית. עניין לנו בהוראת חוק שעות עבודה ומנוחה החלה על "יהודי", הוראה שנועדה למטרה חברתית מובהקת ואין לה דבר וחצי דבר עם השאלות הנוקבות והשנויות במחלוקת לגבי קביעת יהדותו של אדם על-פי ההלכה. השאלה העומדת בפנינו היא מיהו יהודי לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה, וליתר דיוק - מיהו יהודי לעניין התכלית החברתית של החוק ושל ההוראה המיוחדת בדבר חופשת מנוחה שבועית בשבת. התשובה לשאלה זו פשוטה: יהודי לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה הוא כל עובד המצהיר על עצמו כיהודי, בין בכלל ובין בפני המעסיק, הצהרה שעל פניה היא נכונה. חוק שעות עבודה ומנוחה מעניק ליהודי זכות למנוחה שבועית בת 36 שעות לפחות, שהשבת היא חלק ממנה. אל מול זכות זו עומדת חובתו של המעסיק להעניק לעובד את שעות המנוחה. אחד ממרכיבי חובתו של המעסיק הוא הצורך לברר את מעמדו של העובד - לצורך סעיף 7(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה - כ"יהודי" או כ"מי שאינו יהודי". בירור זה מוטל על המעסיק והוא יכול וצריך להתמצות בקבלת הודעה מן העובד. המעסיק אינו צריך לכתת את רגליו אל משרד הפנים או אל לשכת הרבנות כדי לברר אם העובד שבפניו הוא יהודי לפי כל דקדוקי ההלכה. הודיע העובד כי הוא "יהודי" - יקבל זאת המעסיק ויעניק לו חופשת מנוחה שבועית בשבת ולא בכל יום אחר. לא עשה כן המעסיק - חושף הוא עצמו לעבירה פלילית מכוח סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה. לאחרונה נחקק חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד). חוק זה מחייב את המעביד למסור לעובד, סמוך לאחר תחילת עבודתו, הודעה בכתב המפרטת את תנאי העבודה של העובד (סעיף 1 לחוק הודעה לעובד). אחד מפריטי תנאי העבודה אותם חייב המעביד למסור לעובד הוא יום המנוחה השבועי שלו (סעיף 2(א)(7) לחוק הודעה לעובד). כפי שראינו, לגבי יהודי יום המנוחה השבועי קבוע בחוק הודעה לעובד, והוא יום השבת. עם זאת, חובתו זו של המעביד למסור לעובד מידע על יום המנוחה השבועית שלו מחייבת כיום את המעביד - כל מעביד - לברר עם העובד, לצורך קביעת יום המנוחה השבועי, אם יהודי הוא או בן דת אחרת. כאמור, בירור זה יכול להתמצות בקבלת הודעה מן העובד שאם, על פניה, נכונה היא, יכלכל המעביד צעדיו על-פיה. 11. הוא הדין לעניין הוכחת היהדות של העובד בבית-הדין במסגרת הליך פלילי נגד המעסיק. הוכחת היהדות יכולה להיעשות בדרכים שונות: כך, הודעה של העובד או עדות בבית-הדין כי הוא יהודי מספקת, כל עוד לא הופרכה על-ידי ראיה אחרת. כך גם תמצית הרישום ממשרד הפנים. תמצית הרישום משקפת מידע אובייקטיבי המצוי במשרד הפנים. מידע זה מקורו בפרטים הנמסרים עם לידתו של אדם או בפרטים שמסר האדם על עצמו במהלך חייו. פרטים אלה משקפים את המציאות, לפחות על-פי עמדתו של האזרח. כל עוד לא ביקש האזרח - לענייננו העובד - לשנות את פרטי רישום היהדות או מסר הודעה או עדות הסותרת את פרטי המרשם, או שקיימת ראיה חיצונית הבאה להפריך את הרישום או, למצער, להטיל בו ספק - קיים לרישום במשרד הפנים ערך ראייתי גם לצורך הרשעה בפלילים לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. ברוח זו פסק בפרשה אחרת בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (השופט י' פליטמן בתב"ע נז/336-8 מדינת ישראל - דורון [2]), ובכל הכבוד, גישה זו נראית בעיניי נכונה. 12. לעניין זה טוענת המערערת כי לתמצית הרישום אין כל ערך ראייתי, לאור הוראת סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, הקובע כי פריטים מסוימים הכלולים במרשם יהוו ראיה לכאורה לנכונותם, אלא שפריטי הדת והלאום לא נכללו בהוראה זו. טענה זו דינה להידחות. אמנם רישום היהדות במרשם האוכלוסין אינו מהווה ראיה לכאורה לנכונות המרשם לגבי היותו של אדם יהודי על-פי ההלכה, אך אין בכך כדי לשלול לחלוטין את מעמדו של הרישום כראיה, בכלל, וכראיה רלוונטית, בפרט. הרישום הוא "תעודה ציבורית" כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, וככזו ניתן להגישה לבית-הדין כראיה. תוכנו של הרישום לעניין היותו של אדם "יהודי" לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה הוא ודאי רלוונטי לדיון המשפטי. לפיכך ראיה זו היא קבילה, יחד עם מכלול ראיות אחרות הבאות בפני בית-הדין. שאלת המשקל שיש לתת לרישום כראיה היא עניין לבית-הדין לענות בו, בהתחשב בטיבן של הראיות האחרות ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של כל עניין הבא בפניו. 13.בענייננו הוגש הרישום לבית-הדין האזורי כראיה. הרישום התייחס לכל אחד משנים-עשר העובדים שהועסק בשבת במועדים הרלוונטיים (כזכור, לגבי שניים מן העובדים גם הייתה עדות שלהם עצמם שהם יהודים). רישום זה לא נולד יש מאין. הרישום משקף מידע שנמסר לרשות הציבורית אודות "יהדותו" של כל עובד. חזקה היא שרשות ציבורית פועלת כדין והמידע האצור בה נכון, אלא אם כן קיים יסוד ראייתי הסותר זאת. לפיכך, קיים משקל ראייתי לרישום, לפחות משקל ראשוני. משקל זה, כשהוא לעצמו, די בו כדי להעביר את נטל הבאת הראיות ולחייב את הנאשם להשיב לאשמה (י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב) [10], בעמ' 646 וכן דב"ע 14/97-8 מדינת ישראל - גוד נייט סנטר בע"מ [3], בעמ' 230 בין אותיות השוליים ה-ז). בענייננו, הרישום שהוגש לבית-הדין לא נסתר. לא הובאה כל עדות על כך שתוכנו של הרישום אינו מדויק וכן לא הובאה כל עדות סותרת של מי מן העובדים שהועסקו בשבת שאין הם יהודים, בין כהלכה ובין בכלל. בהיעדר ראיה לסתור, מהווה הרישום ראיה מספקת לעניין הוכחת יהדותו של כל עובד ואין לומר שהתביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המונח על כתפיה. 14. מוסיפה המערערת וטוענת כי גב' אלמוג שגב היא מנהלת שירות לקוחות ותפקיד זה הוא תפקיד הנהלה הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי ולפיכך לא חל עליה חוק שעות עבודה ומנוחה מכוח סעיף 30(א)(5) לאותו חוק. טענה זו נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי (סעיף 11 לפסק-הדין). בית-הדין האזורי קבע כי על המעביד מוטל העול להוכיח כי עובד פלוני נושא בתפקיד הנהלה עליו חל החריג שבסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, וכי המערערת לא עמדה בנטל זה. מסקנה זו של בית-הדין האזורי מקובלת עלינו. חוק שעות עבודה ומנוחה הוא חוק סוציאלי והוראות חריגות שבו יש לפרש באופן מצמצם ודווקני. הלכה היא כי מנהל הוא מי שקובע את מדיניות המפעל, מיישם את החלטות ההנהלה ומביאן לידי ביצוע, ולו שיקול-דעת עצמאי בביצוע מדיניות ההנהלה (דב"ע מט/7-2 רבות - הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ [4], בעמ' 120). שאלת מעמדו של עובד כנושא תפקיד הנהלה היא - בעיקרה - שאלה של עובדה הטעונה הוכחה. גב' שגב העידה (עמ' 12 לפרוטוקול) כי במועד בו בוצע הפיקוח היא הייתה "מנהלת תורנית בחנות, מנהלת שרות לקוחות". עוד העידה גב' שגב כי היא מחליטה על סידור העבודה של העובדים בשבת לפי בקשות שמגישים לה העובדים וכן היא בודקת איזה ימי מנוחה מקבלים העובדים, על-פי בקשתם. עדות זו ניתנה מטעם המשיבה ולא הובאה כל עדות סותרת מטעם המערערת. דברים אלה - על פניהם - מעידים על תפקידה של גב' שגב כמנהלת תורנית בימי שבתות, אך אין בהם כל ראיה למעמדה כמנהלת בחברה במובן סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה. לפיכך טענה זו של המערערת נדחית. 15. לסיכום חלק זה מוצאים אנו כי היו בפני בית-הדין האזורי די ראיות מספיקות ובעלות משקל אשר - בהיעדר ראיה כלשהי לסתור - היוו יסוד מספיק להרשעת המערערת בעבירות בכתב-האישום על העסקת עובדים יהודים בשבת בניגוד לסעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה. 16. חלק אחר בערעורה של המערערת נסב על חומרת העונש. בגזר-הדין ציין בית-הדין האזורי כי בהתחשב במספר העובדים שהועסקו בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, לגביהם מתייחסת ההרשעה, הקנס המרבי הקבוע בחוק הוא 115,200 ש"ח. בית-הדין נמנע מלמצות את הדין עם המערערת ואף שציין כי לא שמע ממנה כי בכוונתה להימנע מהעסקת עובדים בשבת, גזר עליה קנס בשיעור של 55,000 ש"ח. 17. לעניין חומרת העונש טוענת המערערת כי נדחתה בקשתה להזמין לעדות את מנכ"ל משרד העבודה והרווחה על-מנת שיעיד על מדיניות אכיפת החוק הנקוטה בידי המשרד. בהקשר זה טוענת המערערת כי בפועל לא מוגשים כתבי-אישום נגד נוצרים ומוסלמים המועסקים ביום מנוחתם. כמו כן טוענת המערערת כי שגה בית-הדין בכך שלא איפשר לה להגיש דוח רווח והפסד לעניין מצבה הכלכלי ומוסיפה וטוענת כי היה מן הראוי להטיל עליה קנס סמלי בלבד. נדון בטענות אלה כסדרן. 18. לאחר שניתנה הכרעת-הדין בבית-הדין האזורי ולקראת הדיון בטיעונים לעונש, ביקשה המערערת להעיד את מנכ"ל משרד העבודה והרווחה לעניין מדיניות האכיפה של המשרד לגבי חוקי העבודה. בית-הדין האזורי דחה את הבקשה מן הטעם שהעדות המבוקשת אינה רלוונטית ומן הטעם שהוגשה באיחור ולא ניתן, עד המועד שנקבע לטיעונים לעונש, לקבל מן המדינה תגובה לבקשה (החלטה מיום 30.3.2000). אנו סבורים כי צדק בית-הדין האזורי בהחלטתו, אף כי לא מטעמיו. בקשת המערערת להזמין לעדות את מנכ"ל משרד העבודה והרווחה התבססה על שני נימוקים: האחד - שהגשת כתב-האישום נגד המערערת נעשתה משיקולים פוליטיים גרדא ולא משיקולים ענייניים, והשני - שמשרד העבודה והרווחה נוקט מדיניות של איפה ואיפה בהגשת כתבי-אישום ומפלה את המערערת לרעה מגופים אחרים במשק. אלה טענות חמורות. הן מכוונות כלפי הגורם המגיש כתבי-אישום, ומקפלות בחובן טענה כי פעל משיקולים זרים, שלא כחוק ושלא בסמכות. למעשה טענת המערערת היא כי עצם הגשת כתב-האישום נגועה באי-חוקיות. המסגרת הנכונה להעלות טענות שכאלה היא תקיפה ישירה של כתב-האישום, בין במסגרת של טענת "הגנה מן הצדק" כטענה מקדמית (קדמי בספרו הנ"ל [10], בעמ' 834-832; ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 370; דנ"פ 3039/02 הר-שפי נ' מדינת ישראל [6]) ובין במסגרת של עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק נגד מגיש כתב-האישום (ראה גם בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי [7] והאסמכתאות שם וכן בג"ץ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה [8]). מסגרת זו היא המתאימה שכן היא מאפשרת לפרוש בפני ערכאת השיפוט את התשתית העובדתית הנוגעת לעניין. המערערת לא נקטה דרך זו ובכך לא אפשרה בירור נכון וראוי בטענותיה העובדתיות. המערערת אף לא טרחה להעלות עניין זה בחקירתו של המפקח בבית-הדין האזורי. 19. מעבר לכך, וגם אם אניח - מבלי לפסוק - כי ניתן להעלות טענות המכוונות כלפי עצם הגשת כתב-האישום בשלב של הטיעונים לעונש, הרי נעלה מספק כי לא ניתן להעלות טענות חמורות שכאלה בלא תשתית כלשהי של עובדה. יש לזכור כי כל אכיפה היא סלקטיבית ובמיוחד בעבירות מן הסוג הנדון לגביהן ננקטים הליכים רק נגד מקצת מציבור המעסיקים שלא מקפידים לקיים את הוראות החוק. בצדק ציין בית-הדין האזורי כי "למותר לציין שעל הרשות המבצעת לאכוף את הוראות החוקים באופן ענייני ולא חלילה באופן סלקטיבי ומתוך מניעים הזרים לתכלית המונחת ביסוד החוק". טענה בדבר אכיפה סלקטיבית שאינה עניינית או הנעשית ממניעים פסולים זקוקה להוכחה או, למצער, להוכחה לכאורה. תחושה סובייקטיבית בלבו של נאשם כי נפל קורבן לאכיפה פסולה אינה מספקת. גם אם אניח - מבלי לפסוק - כי ניתן, בנסיבות מסוימות, לבקש לזמן לעדות את הגורם האחראי על האכיפה (יהא זה מנכ"ל המשרד או מי מפקידיו הכפופים לו) לעניין מדיניות האכיפה, לא היה מקום לעשות כן בענייננו, שהרי לא היה בידי המערערת כל יסוד לכאורה לטעון שמדובר באכיפה פסולה. הבקשה שהגישה המערערת לבית-הדין האזורי כללה טענות על הגשת כתבי-אישום משיקולים פוליטיים ועל מדיניות של איפה ואיפה. טענות אלה היו סתמיות, הן לא נתמכו בתצהיר או בכל עדות חיצונית לכאורית ועל פני הדברים נראה כי הבקשה לא נועדה אלא "לדוג" ראיות יש מאין. צדק אפוא בית-הדין האזורי בדחותו את בקשת המערערת להזמין לעדות את מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, אף שנימק את החלטתו בנימוקים אחרים. 20. המערערת תוקפת את החלטת בית-הדין האזורי שלא לקבל כראיה לעניין מידת העונש את דוח רווח והפסד שלה המצביע, לטענתה, על מצבה הכלכלי הקשה. טענות המערערת בעניין זה דינן להידחות. המערערת ביקשה להגיש דוח רווח והפסד שלה כמסמך המוגש לתיק בית-הדין. אין לקבל דרך זו. דוח רווח והפסד הוא מסמך שיש להגישו כראיה באמצעות עד. הגשת המסמך באמצעות עד אינה דרישה פורמאלית בלבד אלא מיועדת לאפשר לעד להציג את המסמך המוגש וליתן הסברים על תוכנו ולאפשר לצד שכנגד לחקור את העד לגבי תוכנו המדויק של המסמך. אין לצפות מבית-הדין שיקבל מסמך מקצועי כמו דוח רווח והפסד ויסיק ממנו מסקנות בלא עדות חיצונית וחקירה נגדית. 21. מוסיפה המערערת וטוענת כי היה על בית-הדין להטיל עליה קנס סמלי, כשם שנהג בית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע במקרה אחר. דוחים אנו טענה זו. משעה שמורשע אדם בעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום, כלל הוא שיש לגזור עליו עונש ההולם את נסיבות העניין ואין להסתפק בענישה סמלית. בענייננו, בית-דין קמא הטיל על המערערת קנס בשיעור של 55,000 ש"ח. אנו סבורים כי בהתחשב בעובדה שמדובר בהרשעה המתייחסת להעסקה של שנים-עשר עובדים, בהתחשב בגובה המרבי של הקנס (115,000 ש"ח), בהתחשב בעובדה שזו לה למערערת הרשעתה הראשונה, הרי העונש שנגזר על המערערת הוא מאוזן וראוי ואין מקום להתערב בו. 22. סוף דבר - אנו דוחים את הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש. פסק-דין זה ניתן בהיעדר הצדדים, בהסכמתם. בהתאם לסעיף 26(ג) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, בצירוף סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ניתן לערער על פסק-הדין ברשות בלבד תוך המועד הקבוע לכך בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, שתחילתו מיום המצאת פסק-הדין. משפט פליליהרשעהערעורשעות עבודה ומנוחה