1. בפניי תביעה שטרית שעניינה חמישה שיקים בסכום כולל של 88,443 שנמשכו על חשבון הבנק של הנתבע, וחוללו באי פרעון בעקבות הוראת ביטול של הנתבע. התובע, שהינו מוסד בנקאי, אוחז בשיקים מכוח חתימת היסב של דאפו חברה ליבוא ושיווק בע"מ (להלן: "דאפו"), שהינה הנפרעת על פי השיקים. מועדי הפרעון הנקובים על גבי השיקים הם החל בחודש פברואר 2002 וכלה בחודש מאי 2002. בעקבות חילולם של השיקים, הגיש אותם התובע לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבע הגיש התנגדות וקיבל רשות להתגונן. התובע תמך את תביעתו בתצהירו של מר אורי מנשה, סגן מנהל סניף סלמה של התובע. בנוסף זימן התובע לעדות בצו בית המשפט את דוד בן מיכאל, מנכ"ל דאפו. הנתבע תמך את הגנתו בתצהירו שלו ובחוות דעתה של הגרפולוגית אורה כבירי. 2. הנתבע טוען להגנתו כי השיקים נגנבו ממשרדו כשהם ריקים, וכל הפרטים המופיעים עליהם בכתב יד לא נרשמו על ידו. החתימה הנחזית להיות חתימתו, כך טוען הנתבע, אינה אלא מעשה זיוף. הנתבע אף מצביע על החשוד בזיוף: דאפו, בהיותה הנפרעת על פי השיקים. הנתבע מודה כי בעבר היו לו עסקים מסחריים עם דאפו, ובמסגרת זו אף מסר שיקים בחתימתו לדאפו, אך השיקים נשוא התביעה אינם נמנים על שיקים אלה, אלא נגנבו ממשרדו על ידי מאן דהוא מטעם דאפו. כידוע, חתימה מזוייפת על שטר אין כוחה לחייב ואין רוכשים כלפיה זכות כלשהי בשטר כלפי מי שחתימתו זוייפה (ס' 23 לפקודת השטרות). 3. בתביעה שטרית מוטל נטל הראייה בדרך כלל על הנתבע, מושך השטר, מכח חזקת התמורה הקבועה בס' 29 לפקודת השטרות. לכלל זה יש חריג, והוא כאשר מועלית טענת זיוף. במקרה כזה נטל הראייה מוטל על אוחז השטר, התובע, להוכיח כי החתימה היא אכן חתימתו של המושך הנתבע: "שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה, יהא מוטל על התובע... עמוד התווך של התובענה, לפני כל שאלה של סדר דין זה או אחר, הוא המסמך החתום בידי הנתבע, ואם אין הנתבע מודה בחתימה, ענין הוא לתובע להוכיח את קיומה ואמיתותה." (ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח' פ"ד לד(2), 309 ,עמ' 314-315. ראה גם ד' בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שישית, ע' 163). לפיכך, במקרה דנן, התובע היה צריך להביא ראיות פוזיטיביות לכך שהחתימה על גבי השיקים היא אכן חתימתו של הנתבע. 4. אין חולק כי איש מעובדי התובע לא ראה את הנתבע חותם על השיקים, מן הטעם הפשוט שהשיקים הוסבו לטובת התובע על ידי דאפו. ממילא לעד אורי מנשה אין ולא יכולה להיות כל ידיעה משל עצמו בשאלה האחת והיחידה הטעונה הכרעה בתיק זה: האם הנתבע אכן חתם על השיקים או שמדובר במעשה זיוף. התובע היה מודע לקושי זה ולפיכך ביקש לזמן כעד מטעמו את אותו דוד בן מיכאל, מנכ"ל דאפו, מתוך תקווה שעד זה יפריך את טענת הזיוף המיוחסת לדאפו ובכך תקרוס טענת ההגנה של הנתבע. דא עקא, דוד בן מיכאל לא היה מוכן לאשר את גירסת התובע. הוא לא ידע לומר כיצד הגיעו השיקים לידיו אך ציין כי "אני לא חושב שקיבלנו אותם מיצחק בוקר". כאשר נשאל ממי יכול היה לקבל את השיקים השיב: "אמרתי שאני לא יודע" (ע' 13 לפרוטוקול). כאשר עומת העד עם טענתו של הנתבע לפיה הוא עצמו זייף את חתימתו של הנתבע, השיב בזו הלשון: "תשובתי היא שאני לא קיבלתי את השיקים ממנו ואני לא מוכן לענות על שאלות שעלולות להפליל אותי" (ע' 16 לפרוטוקול). תשובה זו תומכת למעשה בגירסתו של הנתבע, משום שניתן להבין ממנה כי השיקים הגיעו לידי דאפו בעקבות ביצוע מעשה המהווה עבירה פלילית (למשל, גניבה וזיוף, כפי שטוען הנתבע). ראוי לציין כי עדותו של דוד בן מיכאל לא היתה כנה ולא התרשמתי לטובה ממנה: תשובותיו היו מתחמקות ומתחכמות והוא התיימר לא לזכור עובדות שניתן היה לצפות כי יזכור, למשל, ממי קיבל את השיקים. ב"כ התובע העלה את הסברה כי הנתבע איים באופן כלשהו על העד ובכך השפיע על תוכן העדות, אך העד הכחיש זאת (ע' 13 לפרוטוקול) וכפר בטענה כאילו הוא מפוחד (ע' 14 לפרוטוקול). את התנהגותו של העד על דוכן העדים ניתן לפרש בשני אופנים: פרוש הדברים כפשוטם, לפיו העד אכן חשש מפני הפללתו העצמית אם יודה כי היתה לו יד בגניבת השיקים וזיוף חתימתו של הנתבע, והפרוש הקונספירטיבי, לפיו העד חשש מפני הנתבע ולכן לא אמר את האמת ולא אישר כי השיקים נערכו ונחתמו על ידי הנתבע. בהעדר ראיות למעשי איום מצידו של הנתבע, אין סיבה שלא לקבל את הדברים כפשוטם, ולהניח כי העד מנסה להסתיר את מעשה הזיוף כדי להימנע מהפללה עצמית. מכל מקום, הייתי נמנע מלהשתית ממצא עובדתי פוזיטיבי על יסוד עדות מפוקפקת זו. הימנעות זו אינה פועלת לטובת התובע, משום שהעד זומן על מנת לתמוך בגירסת התובע ולהפריך את גירסת הנתבע, אך לא עשה כן. 5. ניתן היה לצפות בנסיבות הענין כי התובע יגיש חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד, כדי לאשש את הטענה לפיה השיקים נכתבו ונחתמו על ידי הנתבע. הצורך בחוות דעת כזו היה ברור, משום שלתובע היה צריך להיות יסוד לחשד כי עדותו של בן מיכאל לא תהלום את ציפיותיו: העד סירב למסור לתובע תצהיר ולא היה מוכן לשתף עימו פעולה (ראה הודעת ב"כ התובע מיום 28.8.2003 והסברו מדוע יש לזמן את בן מיכאל בצו בית המשפט). והנה, לא רק שהתובע לא הגיש חוות דעת כזו אלא שהוא אף סירב להצעת ב"כ הנתבע, בישיבת קדם המשפט מיום 7.9.2003, כי בית המשפט ימנה מומחה בלתי תלוי מטעמו לענין זה וציין כי "אנו נשמע את העד, האיש שקיבל את השיקים והוא יאיר את עינינו. אני לא רוצה לבנות את כל התיק על חוות דעת כזו או אחרת". זאת ועוד: הנתבע לא הסתיר את כוונתו להגיש חוות דעת של גרפולוג אם בית המשפט לא ימנה מומחה בלתי תלוי מטעמו, וחרף זאת לא מצא התובע לנכון להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו. כנראה שהתובע השליך יהבו אותה עת על עדותו הצפוייה של מנכ"ל דאפו, אך יהא השיקול אשר יהא, בסופו של דבר הוגשה חוות דעת מומחה אך ורק מטעם הנתבע, ולא הוגשה חוות דעת כלשהי מטעם התובע. 6. הגרפולוגית אורה כבירי הגישה חוות דעת מומחה מטעם הנתבע. המומחית השוותה בין הכיתוב והחתימות על גבי השיקים לבין הכיתוב והחתימות על גבי שיקים אחרים שמשך הנתבע בשנת 2003, דוגמת חתימתו בבנק, שיק אחד מן התקופה הרלבנטית (אפריל 2002) ושלושה עמודים בכתב ידו של הנתבע, שנכתבו בנוכחותה. בחוות דעתה היא קובעת כי הכיתוב על גבי השיקים נשוא התביעה אינו מעשה ידו של הנתבע והחתימות אינן חתימותיו. לביסוס ממצאיה היא מצביעה על חמישה הבדלים בין החתימות נשוא ההשוואה: בחתימות שבמחלוקת ישנו חיבור בין האות "ח" לאות "ק", שלא קיים בחתימות הנתבע; האות "צ" בחתימות המקוריות דומה לספרה "3", בשונה מן החתימות שבמחלוקת; האות "ח" אצל הנתבע היא ברורה מאוד, ואילו בחתימות שבמחלוקת היא איננה קריאה; לאות "ק" בחתימות שבמחלוקת אין לולאה כמו בחתימת הנתבע; אין קו בסיס או קו החוצה את החתימה בחתימות שבמחלוקת, בשונה מחתימת הנתבע. לגבי כתב היד על גבי השיקים שבמחלוקת, המומחית טוענת כי קיים שוני במבנה האותיות, מבנה הספרות ותנועת הכתיבה לעומת כתב ידו של הנתבע , כי כתב ידו של הנתבע זוויתי בהרבה וכן דינאמי ומהיר מכתב היד על גבי השיקים שבמחלוקת. 7. התובע הקדיש זמן רב לחקירת המומחית על חוות דעתה כדי לנסות ולקעקע את קביעותיה. דא עקא, גם אם הדבר היה עולה בידו, הרי שלכל היותר לא היה מקום להשתית ממצא עובדתי כלשהו על יסוד חוות דעתה של המומחית, אך אין בכך כדי לסייע לתובע, משום ששומה היה עליו להביא ראייה פוזיטיבית משל עצמו כדי להוכיח כי הנתבע הוא זה שאכן חתם על השיקים. במילים אחרות, גם אם אקבע בעקבות חקירת המומחית, כי אין בחוות דעתה כדי להוכיח את טענת הנתבע לפיה החתימות אינן אלא מעשה זיוף, הרי שעדיין אין בכך כדי להוות ראייה פוזיטיבית לכך שהחתימות הן אכן חתימותיו. 8. לגופו של ענין, יש ממש בטענת התובע לפיה מרבית החתימות נשוא ההשוואה נעשו בשנת 2003, לאחר החתימות שבמחלוקת, כך שכל שהנתבע היה צריך לעשות לאחר שהתכחש בשנת 2002 לחתימות שבמחלוקת, הוא לשנות את חתימתו. החתימה הבודדת מן התקופה הרלבנטית- אפריל 2002- שונה לחלוטין הן מהחתימות שבמחלוקת והן מהחתימות של הנתבע, כך שלא ניתן להסיק ממנה דבר. כמו כן, בחלק מהחתימות אין המדובר בחתימות אקראי אלא בחתימות יזומות (כגון חתימה על תצהיר וחתימה בפני המומחית). כמו כן, צודק התובע בטענה כי התופעה של השמטת האות "ח" בחתימה "יצחק" קיימת לא רק בחתימות שבמחלוקת אלא גם בחתימות הנתבע. גם הסימן המייחד הנוסף- רישום האות "צ" בדומה לסיפרה "3" מופיע הן בחתימות הנתבע והן במקצת מהחתימות המוכחשות (למשל, שיקים מס' 640, 133 ו-539). גם האבחנה הנוספת, לפיה האות "ח" בחתימות שבמחלוקת אינה ברורה, כביכול בניגוד ל"ח" הברורה של הנתבע, אינה נקייה מספקות, לנוכח חתימותיו של הנתבע בנספח י"א לחוות הדעת, שגם בהן האות "ח" אינה ברורה. ההסבר של המומחית, לפיה הדבר נובע מכך שהחתימות על גבי נספח י"א נעשו בחופזה ובלא שהנתבע יקפיד על כל אות (ע' 9 לפרוטוקול) לא נשמע משכנע. אם החתימות על גבי נספח י"א אינן מייצגות את חתימתו הרגילה של הנתבע, מדוע צורפו מלכתחילה כנספח לביסוס חוות הדעת? גם ההסבר לפיו כביכול קיים שוני בין החתימה של הנתבע לבין כתב ידו, וכי הנתבע סיגל לעצמו דגם של חתימה שאינה אופיינית לכתב ידו, לא נשמע משכנע במיוחד. מאידך, לא נסתרה אבחנת המומחית לפיה האות "ק" בחתימתו של הנתבע מסתיימת בלולאה שהקו היוצא ממנה חוצה את החתימה משמאל לימין לכל אורכה. סממן מובהק זה אינו מופיע בחתימות שבמחלוקת. טוען ב"כ התובע כי חזקה על זייפן שהיה טורח לחקות סימן מובהק זה, והעדרו של הסימן מלמד דווקא כי החתימות שבמחלוקת הן אכן אותנטיות. אכן, זו טענה מפולפלת אך בלתי הגיונית ביסודה: אם אלה אכן חתימותיו של הנתבע, מדוע נעלם מהן אותו מאפיין ייחודי של לולאה? טענה נוספת של התובע היא שהמומחית לא השתמשה במיקרוסקופ אלא בזכוכית מגדלת בלבד. בנסיבות הענין המסויים- השוואת חתימות- אינני סבור כי דבר זה לבדו פוגם בחוות הדעת. יש להתאים את האמצעי הטכני למטרת הבדיקה: אם היה צורך לבדוק למשל את סוג הדיו בו נעשה שימוש, את סוג הנייר, האם מדובר בחתימה מודפסת או בחתימה בכתב יד וכיוצא בזה, אזיי היה ניתן לצפות ולדרוש כי ייעשה שימוש במיקרוסקופ. לא זה המקרה שבפנינו, בו השאלה היחידה המתעוררת היא השוואת סוגי חתימות. 9. סיכומו של דבר, מקצת מהמאפיינים עליהם מצביעה המומחית אינם עומדים במבחן הביקורת. מאידך, מאפיין מובהק דוגמת הלולאה בסיום האות "ק" תומך אכן במסקנותיה, וניכר לעין לאחר עיון מדוקדק בחתימות, כי קיים הבדל מסויים בין חתימות הנתבע לבין החתימות שבמחלוקת. בשים לב לאמור לעיל, ובעיקר לנוכח העובדה שמרבית החתימות שנבדקו נעשו לאחר שהנתבע העלה את טענת הזיוף, מה שמקטין ממשקלן לצורכי השוואה לחתימות שבמחלוקת, הייתי נמנע מלקבוע ממצא פוזיטיבי המאמץ באופן חד משמעי את חוות דעתה של המומחית כי מדובר במעשה זיוף. יחד עם זאת, אין בכך כדי להועיל לתובע, משום שאין כל ראייה נגדית של מומחה להשוואת כתבי יד מטעמו, שיקבע כי החתימות שבמחלוקת הן חתימותיו של הנתבע, ובית המשפט בדרך כלל אינו יכול לקבוע כך בכוחות עצמו: "גם על פי הדין הכללי, לא חייב בית המשפט להזדקק לשרותיו של גרפולוג כדי לקבוע ממצא בדבר אמיתותה של חתימה... הוא רשאי להשוות את כתב היד או החתימה שבמחלוקת בעצמו... אך לכוחו זה של בית המשפט מיגבלות. בית המשפט אינו מומחה לכתבי יד. אין לו את הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בדבר זהותו של בעל חתימה פלונית. לכן, במצבים בהם מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמיתות חתימה, רצוי להיעזר בחוות דעתו של גרפולוג מומחה." (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח פ"ד נ(1), 499 ,עמ' 509-510). 10. זאת ועוד, הימנעותו של התובע מהבאת חוות דעת נגדית של מומחה להשוואת כתבי יד, מקימה לחובתו של התובע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה חוות דעת נגדית, היא היתה פועלת לחובת התובע (ראה ע"א 1986/92 הנ"ל בעמ' 510-511 וכן ע"א 8151/98 שטרנברג נ. צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 551- 552 וע"א 465/88 הבנק למימון נ. מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658-659). 11. אכן, גירסתו של הנתבע מעוררת תמיהה אחת משמעותית, והיא כיצד זה יתכן שהנתבע למד על מעשה הזיוף עוד בחודש פברואר 2002 וחרף זאת הגיש תלונה במשטרה רק בחודש יולי 2002, כעבור חמישה חודשים תמימים, כאשר כל אדם מן הישוב היה נחפז מיד לתחנת המשטרה הקרובה כדי להגיש תלונה מיד כשנודע לו לראשונה על מעשה הזיוף. הנתבע ניסה לתרץ שיהוי זה בכך שבתחילה הסתפק במסירת דיווח לבנק (ע' 3 לפרוטוקול מיום 5.5.2003). בחקירתו מיום 28.12.2003 הוא טען כי מנכ"ל דאפו הבטיח לו לטפל בענין ולכן התלונה התעכבה (ע' 19 לפרוטוקול). שני ההסברים אינם משכנעים במיוחד. יחד עם זאת, אין בכך כדי להשלים את החסר הראייתי של התובע ואינני יכול לקבוע, על יסוד תמיהות אלה לבדן, כי טענת הזיוף איננה אמת. 12. ב"כ התובע טוען כי הנתבע לא העלה את טענת הזיוף כאשר פנו אליו מטעם הבנק. אינני יכול לקבל טענה זו. מכתבי הדרישה אל התובע ת/1 ו-ת/2 נשלחו בשנת 2002 לכתובת הוריו ברח' סנהדרין 33, בה אין הוא מתגורר מאז שנת 1999 (ע' 16 לפרוטוקול). הנתבע גם הכחיש מכל וכל את הטענה כאילו שוחח עימו בטלפון העד אורי מנשה מטעם הבנק. לעומת זאת, העד אורי מנשה לא טען בתצהירו כי שוחח אי פעם עם הנתבע, ורק בחקירתו הנגדית העלה לראשונה את הטענה כי כדבר שבשיגרה הוא נוהג לשוחח בטלפון עם מושכי שיקים שחוללו באי פרעון, כדי להתריע בפניהם שהשיקים יוגשו לביצוע וכי לא זכור לו שמישהו טען באוזניו טענת זיוף. דא עקא, העד אישר כי "אני לא זוכר אותו ספציפית. אני רק משער" (ע' 2 לפרוטוקול). כמו כן, לא נסתרה עדותו של הנתבע, לפיה מסר לבנק הנמשך הוראת ביטול בעקבות גילוי מעשי הזיוף. אגב, על גבי שניים מבין השיקים (שיק מס' 640 ושיק מס' 537) רשם פקיד הבנק הנמשך כי "חתימת המושך אינה בסדר", משמע, הבנק הנמשך גילה בעצמו, או אולי בעקבות הודעת הנתבע, כי קיימת בעייה בחתימת המושך. במילים אחרות, בין אם הנתבע הודיע לתובע על מעשה הזיוף ובין אם לאו, אין ספק כי הודיע על כך בזמן אמת לבנק הנמשך בו מתנהל החשבון, ואין המדובר בטענה שהועלתה רק בדיעבד. 13. התובע טוען כי יש לזקוף לחובת הנתבע את המנעותו מלחקור את מנכ"ל דאפו בחקירה נגדית, למעט שאלה אחת. אינני סבור כי בנסיבות הענין יש לפרש את ההמנעות מחקירה נגדית לחובתו של הנתבע. בתום החקירה הראשית של מנכ"ל דאפו על ידי ב"כ התובע, יכול היה ב"כ הנתבע להעריך, ובצדק, כי לא עלה בידי התובע לבסס את גירסת התביעה וכי יותר משהעד תומך בעמדת התובע הוא למעשה מחזק את גירסת הנתבע, ולכן מבחינה טקטית וראייתית לא היתה לו כל סיבה לחקור את העד בחקירה נגדית. 14. סוף דבר: נטל הראיה להוכיח כי הנתבע הוא שחתם על השיקים היה מוטל על התובע, והוא לא עמד בנטל זה. מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ש”ח בצירוף מע"מ כחוק. 15.מסמכיםחוות דעת מומחהמומחהחוות דעת