כמצוות המחוקק, הנני מודיע על זיכויו של הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בתיק זה. הנאשם מואשם כי ביום 3.9.04 בשעות ערב ברח' יגאל אלון בבאר שבע בהיותו רוכב על אופנוע פגע במנוחה שחצתה את הכביש שלא במעבר חצייה משמאל לימין בכיוון נסיעתו וגרם למותה של המנוחה. פרטי הרשלנות פורטו בעבודות כתב האישום . הנאשם הודה בתוצאה הקטלנית והקשר הסיבתי לתוצאה זו וכפר באחריות לתאונה . הראיות ע.ת. 1 היתה חברתה של המנוחה שבעת התאונה היתה כבת 14 וחצי שנים. הודעתה בחקירה הוגשה כעדותה הראשית (ת/1). היא מסרה בהודעתה, בין היתר, כי היתה עם 4 חברים. הם הלכו לפניה כאשר ילנה (להלן : "המנוחה") היתה ראשונה. היא עמדה על אי התנועה עם הפנים לכיוון שלהם. היא ראתה אופנוע שמנסה לברוח שמאלה, פוגע במנוחה , והיא עפה והיה "בום ענקי". היא לא הבחינה באורות האופנוע, המנוחה שלבשה חולצת פסים בצבע לבן, ילנה הספיקה לחצות חצי כביש בהליכה רגילה "ואז היא החל ללכת כאמור מהר ונפגעה משהו כמו 2/3 כביש מהמקום שבו היא החלה לחצות". ב- ח.נ. אישרה כי היא עמדה על אי התנועה איפה שהיתה צמחייה. המנוחה לא רצה אלא התחילה ללכת מהר, ביחס למילה "לרוץ" ב-ת/1, כוונתה ל"הליכה מהירה" (עמ' 5). היא לא ראתה את האופנוע לפני כן, והסבירה ב-ח.ח כי יתכן ולא שמעה בגלל שהיו הרבה ילדים ורעש. עת שהמנוחה החלה לרוץ , יתר הבנות היו באמצע הכביש , המנוחה התקדמה והן עמדו במקום. ע.ת. 2 היתה חברה נוספת בשם הדר וקנין. היא העידה כי עזבה את הפיצוציה עם חברותיה שהלכו לכיוון הפארק, היא והמנוחה התקדמו וטל ונופר אחריהן. הן חצו את הכביש הראשון ועצרו על אי התנועה. היא לא ראתה כלום מימין והחלה לחצות את הכביש משולבת ידיים עם המנוחה שהיתה מימינה. היא הספיקה לחצות חצי מהכביש השני "רגיל" - לא מהר ולא לאט ופתאום שמעה בום (עמ' 7). לדבריה: "ילנה רצה קדימה, צעקה אמאל'ה ואני נשארתי בכביש". ב- ח.נ. אישרה כי אין מעבר חצייה במקום. היא לא ראתה או שמעה אופנוע. היא מעריכה שדה הראיה כפעמיים אורך אולם בית המשפט. היא עוד אישרה שמסרה בהודעתה כי המנוחה עזבה לה את היד והחלה לרוץ לכיוון המדרכה, היא משערת כי המנוחה ראתה את האופנוע. עוד מסרה כי לא היתה מגבלה בשדה הראיה, עצרה והסתכלה לימין לבדוק את התנועה "ולא היה שום תנועה, לא היה אופנוע ולא חתול על הכביש" (עמ' 8) ע.ת. 3 היתה נופר לוגסי, עוד חברה של המנוחה. היא חצתה את הכביש עם חברותיה. הן הגיעו עד לאי התנועה, הסתכלה והתחילה לחצות את הכביש , לא זוכרת את הסדר מי חצתה ראשונה. לדבריה הגיעה למחצית מהמסלול השני ואז הבחינה באופנוע, שהיה ממש קרוב אליה. היא נעמדה ואילו המנוחה רצה כדי להתחמק. היא זכרה כי רוכב האופנוע ניסה לעקוף "בקטע בינה ובין המדרכה". היא לבשה גופייה בצבעים ורוד, צהוב ותכלת. היא מעריכה כי היתה מהירות "עצומה" ולא רגילה כי זה קרה כל כך מהר. בחקירה נגדית הסכימה כי הערכתה הנ"ל הינה השערה בלבד. היא גם הסיקה כי נסעה ללא אורות. היא אישרה כי מסרה בהודעתה כי ראתה אותו לראשונה ממרחק של 50 מ'. הכל קרה כל כך מהר, לא הספיקה לצעוק. ע.ת. 4 היתה טל בן יוסף, היא עברה את הכביש הראשון, וכאשר הן עוברות את הכביש השני "באנו לעבור את הכביש השני ואז שהיינו באמצע הדרך פתאום ילנה והדר היו ביחד ופתאום אנחנו רואות מולנו אופנוע. ילנה עזבה להדר את היד והמשיכה, היא באה לרוץ והוא כנראה בא לעקוף אותה ואז הם נפגשו" (עמ' 11) היא מוסרת שכאשר היתה על אי התנועה לא ראתה כלום שמגיע מימין. לדבריה הן היו "בערך בשורה כשחצו את הכביש השני " ב- ח.נ. השיבה : "נכון שאמרתי בשורה 8 (להודעה) כאשר הגענו למרכז הכביש שמעתי שילנה צועקת אמא ל'ה ורצה קדימה ורק אחרי זה ראיתי שאופנוע מנסה לעקוף אותה זה היה ביחד. זאת פעם ראשונה שראיתי את האופנוע " (עמ' 12) ע.ת. 5 (רשום בטעות בפרוטוקול עמ' 14 - ע.ת. 4 טעות תוקנה) היה הבוחן ערן ברכה, שחקר את נסיבות התאונה. המסמכים שהוא ערך במסגרת חקירתו הוגשו כראייה (ת/2 ו - ת/10). התאונה התרחשה בקטע כביש, בו מותרת על פי תמרור מהירות מירבית של 60 קמ"ש. מכל הממצאים הסיק הבוחן כי חוסר זהירות של הנאשם גרמה לתאונה זו (ראה סע' 14 לדו"ח הבוחן) בדו"ח הבוחן ציין כי סימני החיכוך בלימה נמצאו אחרי מקום הפגיעה בהולכת הרגל. עוד קובע הבוחן בסעיף 4 ל - ת/7 כי לפי נסוי שדה הראיה ניתן להבחין בהולך רגל על האי התנועה מ - 54 מ' ואילו להולך רגל יש אפשרות לראות רכב ממרחק של 363 מ'. בסעיף המסקנות רושם הבוחן כי אם הנהג טוען כי נסע ב - 60 קמ"ש, דרוש זמן של 3.47 ש' על מנת לעצור עצירה מוחלטת כאשר הולכת הרגל שהתה זמן של 4.86 ש' , שזה מורכב מ - 5.8 מ' מרחק הליכה ו - שניה זמן ריצה של 3 מ', כלומר איחור בתגובה של 1.39 שניות. עוד מתיחס הבוחן כי בשיחזור ראה הנאשם את הולך הרגל באופן ברור על הכביש מ - 41 מ'. בחקירה נגדית השיב כי חלוקת החצייה, בין הליכה וריצה נעשתה תוך הסקה מן העדויות. (עמ' 18). הוא התבסס על הטבלאות של המשטרה, וכן לקח בחשבון בעת שיחזור שדה הראיה כי זה באה ב-"הפתעה" , הוא מסכים כי תמיד רואים יותר טוב בעת ניסוי. בענין הפערים בין ניסויים ביום ובלילה, לא היתה לבוחן מה להגיב. בתור רוכב אופנוע צעיר, זמן תגובה 0.75 ש' מהווה תגובה רגילה, הוא אינו יודע כי תגובה של רוכב אופנוע צריכה להיות יותר איטית. "לפי דעתי זו היתה תגובה רגילה, הקטע מואר היטב, והולכת הרגל לבשה בגד שבחלקו לבן. גם אם זה לא מעבר חצייה ואני קבעתי שזו תגובה רגילה" במסגרת חקירתו, הוגשו חוו"ד מומחה, לפיהן לא נתגלה אלכוהול בדמו של הנאשם (ת/12) וקיימת סבירות גבוהה מאוד כי אור מעבר של האופנוע האירה בעת התאונה. (ת/11) הנאשם העיד כי נסע במהירות של 55 קמ"ש, היו לו אורות והיה עירני. הוא הגיע עד "אמצע הכביש בערך" ואחרי זה התעורר באמבולנס, למרות שיחות עם הפסיכיאטר וקב"נית בבסיס, אינו זוכר פרטי התאונה . ב- ח.נ. השיב כי זוכר פרטים לפני אבל את רגע התאונה ושבריר שניה לפני כן נמחק מזכרונו הוא מאשר כי בשיחזור ובהודעה מסר כי נסע במהירות של 60 קמ"ש ולא יותר בגלל נערים שהיו במקום (עמ' 3 מ 11.5.08). לגבי המהירות, משיב כי מסר שהמהירות היתה בסביבות 55 קמ"ש, הוא עיגל ל - 60 קמ"ש, כי זאת מהירות המותרת במקום. לדבריו, הדגיש את המהירות בהודעה שמסר 3 ימים אחרי התאונה, כי הציק לו כשאנשים אמרו שנסע מהר . הוא מכיר את הכביש וכי "ביום שישי יש שם צעירים וצריך להיזהר" (עמ' 4). לשאלת בית המשפט זכר כי נסע במהירות של 55 קמ"ש "למרות אובדן זכרון", לגבי משמעות מהירות נסיעתו, חזר הנאשם בעדותו כי היו צעירים בפיצוציה וכי פחד "שיקרה מה שקרה" (עמ' 6) הוא מסכים כי היה מודע לאפשרות שיכנס צעיר לכביש ותקרה תאונה. בגלל אפשרות כזו, הסביר הנאשם כי הקפיד שמהירות נסיעתו "לא תיהיה גבוהה מדיי, שתיהיה מתחת למהירות המותרת" (עמ' 7) הנאשם מאשר כי שתה משקה שמכיל אלכוהול לפני הנסיעה, אבל היתה כמות קטנה ולא השפיע כלל על עירנותו. ביחס לאי הבחנה בהולכי רגל, מתרץ הנאשם כי אם הוא נמצא ממש קרוב לעצים או שפת הכביש, "נורא קשה לראות" (עמ' 10). הוא נסע בנתיב הימני, ואם הוא מסר בהודעתו כי הולכת הרגל חצתה בריצה (למרות אובדן זכרון), הוא משיב : "איפה זה כתוב, אני מניח שזאת היתה הנחה כזאת, אני לא יודע , אני מחפש הסבר לאחר מעשה" (עמ' 10). "אני נסעתי בכביש ופשוט התעוררתי באמבולנס וזה היה נורא פתאומי, ניסיתי בראש להשלים, אולי היא רצה, היה לי קשה להבין איך זה קרה" (עמ' 11) במענה לשאלת התובע שנוכח כל הנסיבות, היה צריך לנסוע הרבה פחות ממהירות המותרת , השיב - לדעתו - מהירות שם היתה 70 קמ"ש, אבל אם זה היה 60 קמ"ש לפי קביעת הבוחן, אולי קצת התבלבל בקשר למהירות המותרת באותו כביש . לדבריו: "אמרתי 60 קמ"ש, גם שדה ראייה פתוח".... זו מהירות שבדרך כל נוסעים שם, נכון שיש ילדים וצריך להיזהר , לא נוסעים שם על 30 - 40 קמ"ש" (עמ' 12). ב-הודעתו בחקירה (ת/6) שניתנה כיומיים אחרי התאונה מסר הנאשם, בין היתר, כי נסע במהירות של 60 קמ"ש כדי לא לעבור על המהירות המותרת וכי ידע שיש הרבה נערים מסתובבים באיזור. הוא מתאר את השתלשלות התאונה כדלקמן : "לפתע הרגשתי שבאיזור הפיצוציה לערך הרגשתי שנכנסתי במשהו שלא הבחנתי בו לפני כן ושלפתע קפץ לכביש. מרגע זה אנני זוכר מהלך העניינים. הוא מאשר כי האופנוע היה תקין. פעלה תאורת רחוב וכי הבין שפגע במשהו רק אחרי הפגיעה . בהתיחס לעדות של עדת ראיה כי חצו תחילה בהליכה, השיב: "אני לא מסכים איתך. היא חצתה בריצה אם היא היתה חוצה בהליכה הייתי מבחין בה ומנסה לבלום" (עמ' 2 ל - ת/6) הוא מצער על התאונה אך לדעתו לא יכול היה לעשות דבר כדי למנוע אותה "מכיוון שהכל קרה בפתאומיות וככל הנראה הילדה קפצה מהר ולא הבחנתי בה לפני כן על אף שהייתי עירני וידעתי שיש ילדים באיזור נערים" . למרות שלדעתו הינו נהג זהיר ועשה קורס נהיגה מתקדמת, לא הספיק ליישם זאת מאחר ולא הספיק להגיב לתאונה הנ"ל. ב- שיחזור (ת/3) ניתן להתרשם מזירת התאונה, הפיצוצייה המתוארת, עמודי התאורה על אי התנועה, הפארק בצד ימין של הכביש, הנאשם משיב כי נסע בנתיב הימני בכ- 60 קמ"ש, לא נסע מהר כי לא רצה להגיע למצב שקרה. הוא מכיר היטב את הכביש . הנאשם חושב שעשה הכל כדי לא לגרום לתאונה. מטעם ההגנה הוגשה חוות דעת מומחה של מר עוזי רז (להלן : "המומחה") על פי השיחזור שלו מסיק המומחה כי התאונה היתה בלתי נמנעת ואם הולכת הרגל היתה נעמדת ולא רצה או אפילו ממשיכה באותה מהירות, סביר ביותר שהתאונה היתה נמנעת (ראה פרק סיכום בעמ' 5 ) ב - נ/1. בסע' 1 מתאר המומחה כי אי התנועה הינו ברוחב 4.5 מ', עליו צמחייה עבותה כך שלא ניתן לראות אנשים במסלול הנגדי או כאשר שהם הולכים או עומדים על אי התנועה. בסעיף 2 בדק המומחה שדה ראייה הדינמי בלילה ובשיחזור שלו נמצא שתוך כדי נסיעה "אין כל אפשרות לראות את הולכי הרגל על אי התנועה ממרחק הקצה מ - 12 מ'". בסעיף 3 יש התיחסות לזמן תגובה של רוכב אופנוע, תוך שמחלק המומחה בין 2 מערכות בלימה של האופנוע, זו של גלגל הקדמי המופעלת מהכידון וזו שמופעלת על ידי רגלו של הרוכב. הוא סבור כי זמן התגובה לבלימה בהפתעה בלילה הינו 2.1 שנ' ואילו לסטייה, זקוק לזמן של 2.35 שנ'. בסעיף 4 משחזר המומחה את קרות התאונה ולפי חישוביו, הוא קובע כי הולכת הרגל שהתה על הכביש 2.5 שניות ואילו הנאשם זקוק לזמן תגובה של 2.1 שנ' וזמן בלימה של 2.42 ש' - סה"כ 4.52 שנ' לכן הוא קובע כי התאונה בלתי נמנעת. ב-ח.נ. השיב כי אינו סבור שלצורך שיחזור נאמן היה צריך להשתמש ב - 4 הולכות רגל, בגלל מבנה השטח והתאורה, אין הבדל אם לא רואים אחד או שניים. בגלל מצב התאורה, מסקנת המומחה מהשיחזור שלו כי לא ניתן לראות את הולכי הרגל עד שהם יורדים לכביש (עמ' 14) נוכח שאלה זו של התובע, ביהמ"ש שואל מדוע הבוחן לא השתמש ב - 4 הולכות רגל, הרי תפקידו כחוקר התאונה לגלות את "האמת" ? עוד השיב המומחה כי בקלטת רואים בבירור ההפרעה בשדה הראייה. הוא מסביר שזה כמו גדר, מול הצמחיה רואים שיש מעבר אבל "כשאתה מהצד הצמחייה נמצאת אחת אחרי השני שכלפי הצד הוא מהווה מחסום" (עמ' 15) המומחה הכחיש טענת התובע כאילו הציב את ניצבים בשיחזור צמודים לעץ אלא ברווח בין העצים במקום ששם חוצים, ברגע שלא ניתן לראות אותם על אי התנועה, החשבון מתחיל מהרגע שהם יורדים מאי התנועה . הוא קובע לפי הסימנים כי האימפקט היה בשליש הימני של הנתיב המרכזי. המומחה נחקר לגבי המונח "שדה ראיה דימני" שלקוח מנושא חקירת תאונת דרכים , שמחייב הנהג לבדוק בכל הכיוונים, אין הוא יכול להביט רק לכיוון אחד. לדבריו, אם יש מצב שהנהג יודע שיש שם אדם ומצב אחר שאינו יודע, במצב של עריכת נסוי כאשר בן אדם אינו יודע , המרחק פי שניים ממצב שבן אדם כן יודע (עמ' 18). (נוכח המובא להלן יתכן ונפלה שגיאה בפרוטוקול וכי תשובתו היתה הפוכה, אחרת זה לא מסתדר עם האסמכתא שהביא המומחה) המומחה מבסס את תשובתו על קטע מספר על "שיחזור תאונות דרכים עם הולכי רגל". PEDESTRIAN ACCIDENT RECONSTRUCTION (עמ' 197 צורף כנספח לחוו"ד ) אלא, עיון בנספח מראה כי מה שצויין בספר מתיחס לנסוי שנערך כדי לבחון יכולת ראיה של נהג. נבדק מתי הרים הנהג את רגלו מדוושת הגז, נמצא כי המרחק שנמדד, שנהג ידע על הולך הרגל היה כפול בממוצע מהמרחק שנהג לא היה מודע לו. מחקר זה בא לתמוך בטענת מחבר הספר כי בשיחזורים אחרי תאונה שנערכים ע"י בוחן או מומחה, תיהיה כמעט תמיד הגדלה של כשליש מהמרחק שעמד לנהג במציאות. הוא קובע קצב ריצה של 3.5 מ/ש. הוא קבע נתון זה שהינו קצת גבוה מערך אמצעי לפי סעיף 9 (א) לחוזר הנחיה כי כאן היתה ריצה כדי להתחמק מהסכנה. אין הוא מסכים כי היה צריך להשתמש בסעיף ו' כבסיס לחישוב כי ברור שלא היה מצב של ריצה ממצב עמידה אלא תוך כדי הליכה. יש להדגיש כי הבדל "העצום" (!?) הינו בין 3.4 - 2.5 מ/ש (סעיף 1) ל - 4 - 2.7 מ/ש (סע' ז) עוד השיב כי גם לקח בחשבון הפחתה של 10 אחוז כשמדובר בנקבה בהתאם לסעיף 9 (ב) להנחיה. לדעתו, מקום האימפקט היה צריך להיות כמה מטרים לפני השברים שנמצאו על הכביש, וכיוון שגם האופנוע וגם המנוחה היו ביכוון ימינה, לכן לקח הפינה הקרובה למרכז הכביש (עמ' 21) במענה לשאלת התובע למקור קביעתו שיש להשתמש ב"זמן תגובה מורכב", הפנה לעמ' 1 של החוזר. "מורכב" זה לבחור בין 2 אפשרויות (ראה סעיף 1 של חוזר הדרכה 35/91 ב- נ/4) בתשובתו, מסביר המומחה האלטרנטיבות העומדות בפני רוכב האופנוע (עמ' 2) עוד נימק המומחה את אופן חישוב זמן תגובת הנאשם (ראה סע' 3 לחוות דעת ) תוך שמבסס את חישוביו על חוזר הדרכת המשטרה ( עמ' 22) עיון ב - נ/4 אכן מוכיח הבסיס לחישוביו של המומחה. עוד יש לציין כי בסעיף 5 "המלצות " (נ/4) מופיע : "הארה לקויה מגדילה אותו ב - 0.1 שניה נוספות בממוצע. גרוי שאינו מרכז הראייה גורם להגדלה של 0.02 שניות בממוצע בלבד. אם על הנהג לרכז את מבטו בעצם צדדי, תוספת הזמן גדלה בעוד 0.65 - 025 ש'. בתוספות אלו יש להתחשב באם מתברר כי התאונה קרתה מפני שהנהג לא הספיק לראות את האובייקט בו פגע או עם התאורה היתה לקויה וכו' " הוא השיב כי מרחק החצייה של המנוחה שנקבע על ידי הבוחן ארוך ב - 2 מ' מהמרחק שהוא קבע. לדעתו, אין נפקות לסוג האופנוע או נפח המנוע. הוא גם השיב לתובע כי ריצתה של המנוחה הביאה למותה כי "לא צרים לתוך סכנה" (עמ' 23) בקשר לצמחיה, הדגים המומחה עם הצילון בחלון בית המשפט כי כאשר עומדים ממול רואים את המעבר אבל כאשר "נוסעים בכיוון נסיעת הנאשם הצמחייה מפריעה ולא רואים לא את אי התנועה ולא מעבר לכך " (עמ' 23) בתור מומחה, הוא מציע לנהג לנהוג בצד הכביש ובמהירות קצת פחותה אבל "בסופו של דברים יש לנו שני צדדים, אתה מצפה במקום מסוכן ללא מעבר חצייה וללא תאורה שלא יפתיע אותך "(עמ' 23) לשאלת בית המשפט, שהתה המנוחה על הכביש 2.5 שניות . לפי חישוביו גבול המהירות שיכול למנוע התאונה הינה 46 קמ"ש בלבד. לגבי אפשרות של סטייה, הסביר המומחה כי לרוכב האופנוע, בניגוד לנהג רכב רגיל, נדרש זמן תגובה של יותר ארוך מפני שהוא צריך קודם כל להסתכל במראות כי הוא חשוף לסכנות נוספות ואחר כך הוא צריך להטות את הגוף חזק ולהפעיל כח על האופנוע כדי לבצע את הסטייה. סיכומים התביעה סבורה כי הנאשם התרשל בכך שלא צפה כנדרש את החצייה ולא נתן משקל הולם לנוכחות מוגברת של לא פחות מ - 5 הולכות רגל ולא התאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך ועוד כהנה התרשלויות קשות וחמורות. הוא מפנה לעדותה של הדר לפיה היתה חצייה משותפת שלובת ידיים בדבוקה אחת, ממנה עולה תמונה של חצייה איטית ואין כל סכנה נשקפת (עמ' 28) עוד מפנה לעדותה של ע.ת. 3 , לפיה הכביש היה פתוח "ואפשר לראות למרחקים" עמ' 29 התובע לומד כי הנאשם היה צריך להבחין בתנועתן של הבנות לא רק לגבי הכביש שם ארעה התאונה אלא גם בתנועותיהן בכביש במקביל, הוא סומך על עדות של ע.ת. 3 , צילום הוידאו ושיחזור הבוחן, בו רואים מרווחים גדולים בין העצים על אי התנועה. לפי הנתונים עליהם מתבססת התביעה היה "איחור של שנייה וחצי בתגובה" (עמ' 31) עוד נטען כי לא הובאה כל ראיה רפואית לתמוך בהעדר זכרון חלקי של הנאשם . התובע סבור כי הנאשם מנסה לשפר את גירסאתו כדי לחלץ עצמו מאחריותו לתאונה. כמו כן, מבקש התובע לדחות גירסאת הנאשם למהירות נמוכה יותר "אף שאני סבור שהמהירות שבה נהג הנאשם גבוה ה בהרבה איך באי אינדקציה...." (השערות של תובע! !) בית המשפט מתבקש לדחות חוות דעת המומחה ההגנה תוך השענות על מספר תקדימים שהוגשו לעיון בית המשפט ההגנה עותרת לבית המשפט לזכות את הנאשם בזכוי מוחלט או לפחות זכוי מחמת הספק. לטענת ההגנה , אין כל ראיה לתמוך בקביעת הבוחן כי הנאשם פגע במנוחה במרחק של 8.80 מ' מקצה השמאלי של הכביש, אין לסתמך כלל על מסקנות הבוחן, ריצתה של המנוחה ניתקה את הקשר הסיבתי בין אופן נהיגתו של הנאשם לתוצאה הקטלנית של התאונה, לא ניתן למצוא כל דופי בנהיגתו של הנאשם ויש להסתמך על חוו"ד מומחה ההגנה. המסקנות : עולה מן העדויות שהובאו בפני בית המשפט מספר עובדות שאינן שנויות במחלוקת כדלקמן : א. מדובר בכביש בעל 3 נתיבים מחולק באי תנועה בנוי. ב. רוחב כל מסלול נסיעת הנאשם 10.10 מ'. ג. הכביש מחולק באי התנועה בנוי, שעליו צמיחה עבותה. ד. תאורת רחוב תקינה. התאונה אירעה בשעת חשיכה. ה. מהירות מותרת לפי תמרור - 60 קמ"ש. ו. המנוחה וחברותיה חצו את הכביש מאי התנועה שלא במעבר חצייה משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם. להדגיש כי - לדעתי - המצב המסוכן נוצר על ידי חציית הכביש של הולכות הרגל במקום שאינו מיועד לחצייה . חצייה זו הוותה הגורם העקרי לתאונה ולכל היותר לנאשם אחריות לתוצאה הקשה של התאונה בגלל כשלונו למנוע את הפגיעה במנוחה. במצב עניינים זה, ובהתחשב כי לא הנאשם יצר את מצב הסכנה, חובה על בית המשפט להיות משוכנע מעבר לכל ספק סביר כי היתה כאן הפרה ברורה כמעט וודאית של חובות הזהירות החלים עליו וכפי שנקבע בפסיקה, אליה אתיחס בהמשך, אין להסתפק בשברירי שניות ומטרים בודדים. ב"כ הנאשם סבור כי ריצתה של המנוחה שגבלה באיבוד לדעת ניתקה את הקשר הסבתי לתאונה, אין אני סבור כי יש להגיע למסקנה כזו כדי להכריע באישום זה, הרי יתכן מאוד וכך נראה מעדויות, כי ריצתה נבעה מבהלתה ונסיונה הכושל להימלט מאופנוע הנאשם שהתקרב אליה. נראה לי כי התובע המלומד היה מודע לחולשות שבראיות התביעה ולכן טען בסיכומיו כי הולכות הרגל חצו "חצייה שלובת ידיים איטית" וכי הנאשם היה צריך לראות אותן עוד בחצייתן של מסלול הראשון. טיעונים אלו נועדו - כנראה - כדי להגדיל הזמן ומרחק שעמדו לרשות הנאשם למנוע את הפגיעה במנוחה אבל מה לעשות ואין ראייה לטיעונים אלו . העדות לא העידו כי חצו "לאט", לא נערך כל שיחזור על ידי הבוחן בענין ואף ההגיון אומר שהולך רגל שחוצה כביש בלילה שלא במעבר חצייה יעשה זאת לפחות בהליכה רגילה אם לא מהירה . לגבי הנעשה במסלול הראשון שמעבר לאי התנועה, גם כאן לא הובאה כל ראיה להוכחת טענה זו. ההיפך הוא נכון מהשיחזור שנערך על ידי המומחה ההגנה לא רק שלא ניתן לראות צד שני של הכביש, ספק אם ניתן לראות באופן מיידי הולך רגל שיורד מאי התנועה לתוך מסלול נסיעת הנאשם. השיחזור שערך מומחה ההגנה מראה בבירור כי לא ניתן להבחין בהולך רגל במרווחים שבין הצמחייה וזו מחזק קביעת המומחה בחוות דעת שלו (עמ' 2). כמו כן, העידו הולכות הרגל כי כמעט ולא הבחינו באופנוע למרות שדה הראיה הרחב שעמד לרשותן והעבודה כי קל יותר להן להבחין באורות האופנוע מאשר ההיפך, כולן העידו כי הגעת האופנוע היתה פתאומית והכל קרה מהר מאוד . התביעה מתיחסת לנאשם נהיגה במהירות בלתי סבירה בנסיבות המקרה. התאונה לא התרחשה במקום או בנסיבות שחלה על הנהג חובת האטה לפי תק' 52 ל-ת"ת. מהי - איפוא - מהירות סבירה בנסיבות הענין ? עוד יש לי להעיר כי - לדעתי - לא היה מקום להתייחסות התביעה לעצם שתיית משקה אלכוהולי ע"י הנאשם. הוא לא נמצא שיכור, לא היו בכלל ראיות כי זה השפיע על אופן נהיגתו ולכן רצוי היה להימנע מלהזכיר עובדה זו, כאילו זה היווה אחד הגורמים לתאונה. חשיבות מיוחדת בתיק זה הינה קביעת המרחק שהמנוחה עברה עד לפגיעה. התשובה לשאלה זו נותנת לנו הזמן שהמנוחה שהתה על הכביש וכן הזמן והמרחק שעמדו לרשות הנאשם כדי למנוע את הפגיעה בה. הבוחן קובע כי המנוחה חצתה 8.80 מ', קרי הגיעה למרחק של 1.30 מהמדרכה הימנית. מאידך, מומחה ההגנה ממקם את הפגיעה באמצע הנתיב המרכזי, קרי הספיקה המנוחה לחצות כ - 4.40 מ' בלבד, חצי מקביעת הבוחן (ראה 4.2 לחוו"ד). חבל מאוד שהבוחן לא ראה לנכון לערוך שחזור גם עם החברות של המנוחה, מה יותר קל מלבקש מהן להצביע לאן הספיקו לחצות ? קביעת מומחה ההגנה נתמכת - לדעתי - הן בדברי הנאשם עצמו בשיחזור, בו הוא מוסר, חרף אובדן זיכרון, כי חושב שנהג בנתיב הראשון הימני או האמצעי וכן בסימני השברים שנמצאו באמצע נתיב המרכזי. (ראה אות ז בתרשים ). גם הספרות המקצועית שברשות המשטרה תומכת בקביעה כי השברים נמצאו בסופו של יום מרחק מסוים ממקום הפגיעה עצמה לפי כיוון החצייה של הולך רגל, קרי במקרה דנן מקום הפגיעה בפועל יהיה שמאלה ממקום המצאות השברים. ראה עמ' 68 לספר "חקירת תאונות דרכים" : ACCORDING TO OUR OWN TESTS THE FIRST GLASS FRAGMENTS FROM THE HEADLIGHTS COME TO LIE ON THE ROAD AT A DISTANCE OF ABOUT 6-8 M FROM THE COLLISION POINT AT IMPACT VELOCITIES OF 50 OR 60 KMH עולה איפוא כי יש יותר מחשש שקיבעת הבוחן לגבי מרחק החצייה אינה מדויקת. כנ"ל גם בענין קביעת הבוחן לגבי המרחק בו יכול היה הנאשם להבחין המנוחה. הבוחן ערך שיחזור שדה ראיה עם הנאשם יותר משנה אחרי התאונה. בסעיף המסקנות לדו"ח בוחן צויין "כי ממרחק של 232 מ' רואה משהו, הולך רגל ממרחק של 118 מ' ובמרחק של 41 מ' הולך רגל באופן ברור". בשיחזור הושמעו מרחקים שונים ! מעבר לכך, יש - לדעתי - לבקר אופן עריכת השיחזור, שממילא נערך זמן רב כאמור אחרי התאונה. הבוחן מעמיד הולכת רגל באמצע הכביש ובודק מאיזה מרחק ניתן להבחין בה. אבל זה לא היה המצב. הנאשם לא פגע בחפץ דומם אלא הולכת רגל בתנועה משמאל לימין. במצב זה יש לקחת בחשבון את הספרות המקצועית, עליה הפנה המומחה , לפיה בשיחזור כזה המרחק בזמן אמת בעת התאונה יהיה כחצי מזה שיצא בשיחזור שהנהג מודע להימצאות האובייקט. השיחזור שערך מומחה ההגנה היה הרבה יותר מתאים לנסיבות התאונה. בשיחזור שלו נעשו שני סיבובים ברכב בכביש התנועה כאשר 2 הולכות רגל חוצות הכביש רגלית מאי התנועה לצד ימין של הכביש. השיחזור גם מוכח שלא ניתן לראות במרווחים בין הצמחייה על אי התנועה ואפילו לא ירידה מאי התנועה לכביש. שיחזור זה תומך ומאמת את מסקנת מומחה ההגנה. הנתונים עליהם ביסס הבוחן את חישוביו אינם מדויקים. הוא לא הביא עמו הטבלאות ואילו מנגד, ביסס מומחה ההגנה את חישוביו על הטבלאות וספרות מקצועית. אפילו אדם מן המנין ילמד מספר המשטרה על "חקר תאונות דרכים" - כי לא דומה זמן תגובה ו/או אופן בלימה של רוכב אופנוע לעומת נהג רכב רגיל. (ראה נ/3 - חוזר הדרכה 32/90- תאונות עם אופנועים ו- נ/4 - חוזר הדרכה 35/91 - זמן תגובת נהג). האמת יש להיאמר כי בדרך כלל יש יתרון בולט לבוחן המשטרתי שמגיע לזירת התאונה ויכול להתרשם מהמקום והממצאים "בזמן אמת", לעומת מומחה ההגנה שהאפשרויות העומדות לרשותו מטבע הדברים מוגבלות ומסתמכות - לרוב - רק באפשרות לבחון הראיות שנאספו כאמור ע"י הבוחן. אוסיף כי במקרה דנן הובאה ע"י התביעה אסופה של החלטות בהן נדחו חוות דעת מומחה ההגנה - מר עוזי רז - כדי לשכנע את בית המשפט לא לקבל חוות דעתו, מנגד הביאו ב"כ הנאשם אסופה נוספת של פסקי דין בערכאות שונות בהן כן התקבלו מסקנותיו. נראה לי - איפוא - שעדיף היה להתמקד בראיות שהובאו בפני בית המשפט במקרה דנן ותו לא. מר רז משמש מומחה שנים רבות ובוודאי שהיו מקרים בהם לא התקבלו חוות הדעת שלו, אבל אין בכך כדי לפסול אותו לעדות, ובכל מקרה יש לשפוט על פי הראיות וכך אני עושה במקרה דנן. בית המשפט יכריע בין עמדות המומחים תוך "שהוא מפעיל שיקול דעת שיפוטי הניזון מהתרשמות המומחים, ממיומנותם המקצועית וממידת השכנוע בעמדתם". (ראה ע"פ (חיפה) 2320/07 ו - 2354/07 מ"י נ' רומל בן גוזף נאסר (תקדין - מח' 2007 (4) 2 ). מכל המובא עד כה, ניתן לסכם כי יש יותר מבסיס לקביעה כי זמן תגובת רוכב האופנוע הינו ככפול מהזמן שקבע הבוחן, מרחק החצייה היה כחצי מהמרחק שקבע הבוחן וגם המרחק בו ניתן להבחין בהולכת רגל קצר בהרבה מקביעת הבוחן, ואם - בהנחה כי כל חישוביו הבוחן אכן היו נכונים (דבר שמסתבר לא נכון) נקבע כי "איחור בתגובה ב - 1.39" וברור שלא ניתן להסתמך על קביעה זו כדי לבסס הרשעה. כחלק ממסקנה זו אני מאמץ חוות דעת מומחה ההגנה בכל הקשור לשדה ראיה דינמי . ההסבר שנתן המומחה היה משכנע על בית המשפט ואף נתמך בשיחזור שהוא ערך , בו ניתן להתרשם בקושי להבחין בהולכת רגל היורדת מן האי התנועה, כ"כ יש תימוכין בפסק הדין שניתן ב-ע"א 210/66 שרעבי נ. מכוניות הדר בע"מ (פד"י כ (4) 41). נותר - איפוא - להכריע אם חרף המובא לעיל עדיין ניתן להרשיע את הנאשם. מאחר ואני קובע כי המנוחה לא ניסתה להתאבד וכי ריצתה המהירה נבעה מגלוי מאוחר של התקרבות האופנוע, אין בחצייתה הלא זהירה כדי לנתק קשר הסבתי לתאונה (ראה שוב ע"פ (חיפה) 2320/07 מ"י נ' נאסר) וכי בהכרח על כל נהג לחוש לאפשרות של חצייה פתאומית של הולך רגל. אלא האם הנאשם התרשל בכך שלא הצליח למנוע את הפגיעה במנוחה ? לצורך הכרעה בכל תיק שמונח בפני בית המשפט, מבסס בית המשפט את הכרעתו על "אמת משפטית" לאמר "אותה אמת" המתחייבת מן הראיות שבאו בפניו על רקע דיני הראיות וסדרי הדין לפיהם מתנהל בירור הסכסוך בפניו (ראה שופט קדמי "על הראיות" סימן שבעי - אמת משפטית - אמת עובדתית עמ' 1498) אין בית המשפט יכול לקחת בחשבון השערות או תזות שאינן נתמכות בראיות שהובאו בפני בית המשפט וגם לא בדברים - שאולי - היו צריכים להביא בפני בית המשפט כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם, אבל בפועל לא הובאו. אומנם הנאשם אינו זוכר את רגע התאונה אבל עולה מן הראיות כי הנאשם עשה נסיון לסטות ולמנוע את הפגיעה במנוחה תוך עקיפתה מימין. הטענה כי שכביכול אובדן זכרון החלקי של הנאשם אינו אמיתי אינו מבוסס בראיות ולא ניתן לשלול אפשרות כזו. אומנם הנאשם מוסר בהודעתו כי נסע במהירות של 60 קמ"ש ובמהלך עדותו, נקב במהירות של 55 קמ"ש, אין זה הבדל מהותי ואין בכך כדי לפגום בעדות הנאשם, יתרה מכך, אם רצה הנאשם יכול היה לטעון למהירות נמוכה יותר אבל לא עשה זאת. עדויות של הולכות הרגל היו מהימנות על בית המשפט אבל למעשה אין בכוחן של עדויות אלו כדי לבסס אשמתו של הנאשם. מה עוד וב-חוזר המשטרה 32/90 (עמ' 38 בספר "חקירת תאונת דרכים") יש התיחסות לקושי להסתמך על עדותו של עד ביחס למהירות נסיעה של אופנוע : "במקרה של אופנוע העד מושפע ממספר גורמים : א. לאופנוע תדמית של כלי מהיר והערכת העד יכולה להיות מושפעת מתדמית זאת. ב. אופנוע משמיע רעש חזק המתקשר אצל העד עם מהירות גבוהה. ג. לרוב אין לעד שום נסיון בנהיגה. ד . המחקרים מצאו כי העדת העדים מוגזמת מעלה ב - 20 אחוז לפחות" קטע זה מצביע כי מסוכן להסתמך על הערכתן של העדות לגבי מהירות האופנוע והצריך בדיקה יסודית ע"י הבוחן ". יחד עם זאת, הוכח כי חרף זמן / מרחק הקצרים שעמדו לרשותו, הצליח הנאשם לקלוט את המנוחה ולהגיב לסכנה. פעולה זו לא הצליחה - כפי שעולה מן הראיות - בגלל החלטת המנוחה לרוץ לכיוון המדרכה. נוכח קביעתי כי המרחק והזמן שעמדו לרשותו היו הרבה יותר קצרים ממה שנקבע על ידי הבוחן, וכן בהתחשב כי נקבע בפסיקה כי "רשלנות נעוצה בהפרש תגובה בפרק זמן שבין שנייה אחת לשתי שניות שוב לא יהא זה בטוח להרשיעו בדין". (ראה ע"פ (ת"א) 970/89 הופמן נ' מ"י (פס"ד תעבורה כרך ב' חוב' 2 , תשנ"א). ראה עוד ע"פ (ת"א) 70608/04 מור נ. מ"י בו נקבע : "אלא, שהלכה היא כשההכרעה בין אשם וחף מפשע תלויה בהבדל בחשבון של שניה או מחצית שניה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים השוללים כל אפשרות סבירה של טעות מינימלית כזאת בחישוב הזמן והמרחק, נראה לנו שהמערער היה זכאי ליהנות מן ספק (ע"פ 437/67 משה ציליס נ' מדינת ישראל (לא פורסם) , צוטט בהסכמה בע"פ 308/71 ראובן הרשקוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד כה (2) 673, 678 - 677 ). עוד נקבע ב-ע"פ (ת"א) 1069/86 אליהו הירשפלד נ' מ"י', (פסקי דין תעבורה, חוברת 8, תשמ"ט - 1988, עמ' 20 ) : "כשעוסקים באנשים חיים אין לשפוט אותם על פי חישובים ממוצעים מבלי להותיר שוליים בטוחים שיש בהם כדי למנוע עוול. כבר ידוע הוא שאנשים שונים זה מזה גם במהירות רשלניים. כשמדובר בפער של מטרים בודדים ושל שניות או שברי שניות הכף חייבת להטות לטובת נאשם כשמדובר במקרי גבול" עוד יש להוסיף כי לא הובאה כל ראיה מצד התביעה באמצעות הבוחן או כל עד אחר כדי להראות לבית המשפט באיזה מהירות כן היתה התאונה נמנעת ואיך היה הנאשם צריך לפעול כדי למנוע את התאונה. אילולא הבוחן היה עורך את החקירה ביתר יסודיות, יתכן והיתה באפשרות התביעה להביא יותר נתונים בפני בית המשפט "שאולי" היתה בכוחם המצטבר כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם . אבל לא כך המצב, הבוחן הסתמך על הערכת מהירות של הנאשם, לא ערך שיחזור ראוי בנסיבות המקרה ולעניות דעתי עדיפה חוות דעת המומחה הגנה בכל הפרמטרים . ב- ע"פ 489/74 שטם נ. מ"י (פד"י ל (ו) 256) נקבע : "בצדק מעיד הנשיא המלומד, השופט בהלול בחוות דעתו הנפרדת כי מבחינה עובדתית לא היתה כל ראיה כי מהירות הנהיגה או אופן הבלימה של המערער היה בהן דופי... טעותם של שופטי הרכב נעוצה בכך שהם יצאו מתוך הנחה כי עצם קרות התאונה היא כשלעצמה ראייה לרשות ולא כך הדבר". מכל המובא לעיל, אין אני יכול לקבוע כי הוכחה רשלנותו הנאשם מעבר לכל ספק ולכן דין הנאשם להיות מזוכה מהאשמה המיוחסת לו בתיק זה. סיכום הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מן העבירות המיוחסות לו בתיק זה. דריסהמשפט תעבורהאופנועמומחהתאונת דרכיםקטיניםמקרי מוותחוות דעת מומחהחוות דעת