איסור קיום קשר מיני בין מטפל ומטופל

פתח דבר הנאשם, הואשם בארבעה אישומים בהם מיוחסות לו עבירות של מעשה מגונה בנסיבות של אונס בהסכמה שהושגה במרמה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ביחד עם סעיף 345(א)(2) לחוק (בכל ארבעת האישומים), עבירה אחת של מעשה סדום בנסיבות של אונס בהסכמה שהושגה במרמה לפי סעיף 347(ב) לחוק ביחד עם סעיף 345(א)(2) (האישום הראשון), ועבירה אחת של מעשה סדום בנסיבות של אונס ללא הסכמה חופשית לפי סעיף 347(ב) לחוק ביחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק (האישום השני). המכנה המשותף בין המתלוננים השונים הוא פניית הנאשם אליהם, בהציגו עצמו בתוארו, כמטפל מיני (סקסולוג), בהצעה להכשירם כ"סרוגייט" (חליף לבן זוג) כדי לסייע לנשים שמתקשות בקיום יחסי מין , המטופלות על-ידו. הנאשם ציין כי מלאכה זו שכרה בצדה ונקב בסכומי כסף שהשתנו ממתלונן למתלונן. לשניים מהמתלוננים (א'ג' ודן) שילם תמורת הזמן שהקדישו להכשרתם, שנעשתה בסודי סודות. לגרסת ב"כ המאשימה, ההדרכה, כביכול, היתה כסות ומסגרת שנועדה לסיפוק מאווייו המיניים של הנאשם, אשר הוליך את המתלוננים שולל בטענות שווא שיכשירם כסרוגייט, כאשר הלכה למעשה לא התכוון הנאשם להעסיקם, שכן לא היו בטיפולו של הנאשם נשים שנזקקו לשירותי סרוגייט ומעולם לא טיפל בנשים בסיוע סרוגייט. הנאשם אינו סקסולוג ואינו פסיכולוג ואינו מוכשר לטפל בנושא כלל. דרך בחירת המתלוננים מצביעה אף היא על כך שלא התכוון להכשירם כסרוגייט. הנאשם בחר את שלושת המתלוננים באישומים השני-הרביעי על-פי מודעות שפרסמו בעיתון מבלי להתעמק באישיותם וקורותיהם ומבלי לבחון את חוסנם הנפשי. במקרהו של א'ג', אותו הכיר לפני ולפנים, בשמשו כמטפל בו בסמוך להצעתו להדריכו כסרוגייט- התנהגות הנאשם חמורה במיוחד. מחד הפר הנאשם את כללי האתיקה שחלים גם על עובדים סוציאליים (הלכה למעשה, הנאשם הציג את עצמו בפני א’ג’ כפסיכולוג), בנצלו את העובדה שא’ג’ היה עובר לכך בטיפולו, ומאידך גיסא- היה מודע לבעיותיו הנפשיות של א’ג’- שעפ"י כל קריטריון פסלו אותו מלשמש כסרוגייט. זאת ועוד, גם לשיטתו של הנאשם חרגו המעשים המיוחסים לו בכתב האישום מהשיטה שהוא עצמו פיתח ושינן אותה למתלוננים, לפיה הטיפול הוא למטרות הרפיה ללא עירוב רכיב מיני. ב"כ המאשימה הביאה כמומחים את ד"ר אלוני וד"ר בירן, אשר העידו על דרכי ההדרכה הנהוגים במכונים שהם מנהלים ועל המותר ואסור. המומחים שללו את שיטת ההדרכה של הנאשם, לפיה המדריך והמודרך מבצעים איש לרעהו עיסוי בעירום, ואת הדרך בה נבחרו המועמדים. הפסיכיאטר ד"ר סטיר חיווה דעתו וציין שעפ"י כללי האתיקה המקובלים, בין אם מדובר בפסיכולוג או פיסיותרפיסט או עובד סוציאלי, יש לשמור על ריחוק בין מטפל ומטופל שנתון להשפעתו, וזאת גם לאחר גמר הטיפול. לגרסת הנאשם, הוא רצה לסלול דרך חדשה בטיפול בנשים שאינן יכולות לקיים יחסי מין. שיטתו שונה מהשיטה המקובלת, שמתייחסת לבעיות הנפשיות בשילוב הסרוגייט שיוצר קשר ממושך עם המטופלת. הנאשם סבר שדי בטיפול בהרפיה באמצעות מסג' ללא עירוב אלמנט מיני ובמנותק מטיפול נפשי. לחיזוק טענתו בדבר חדשנותה של השיטה הגיש חוות דעת של ידידו פרופ' גורדון (נ/17) וחוות דעת נוספת של פרופ' וונדר (נ/27). הנאשם והמומחים מטעמו (אם כי נסוגו בחקירה הנגדית מחלק מקביעותיהם הפסקניות בחוות-דעתם שנבנו על בסיס נתונים שמסר להם הנאשם), ציינו כי אין כללים כיצד בוחרים מועמדים, שכן עניין הסרוגייט בכללותו לא מוסדר בחוק. המודרכים- המתלוננים לא עמדו בדרישות ועל כן לא הוסמכו כסרוגייט, אך כוונותיו של הנאשם היו כוונות אמת להכשירם למקצוע זה. כמו-כן הדגיש הנאשם, שהוא מוסמך לטפל בבעיות מהסוג הנדון, היו בטיפולו לקוחות עם קשיים בקיום מגע מיני, ואם לא השתמש בסרוגייט הדבר נבע מהעובדה שלא הצליח להכשיר סרוגייט כלבבו. בנושא הסרוגייט, אדון בסיפא של הכרעת הדין ואתייחס לדברי המומחים. שאלת היחסים בין מטפל למטופל לשעבר והדרכתו כסרוגייט רלבנטית רק למקרהו של א’ג’ ואתייחס לכך בדיון באישום הראשון. א. הפן המשפטי: מעשה מגונה הנאשם מואשם בעשיית מעשים מגונים שבוצעו במתלוננים שהסכמתם הושגה במרמה. ס' 348(ו) לחוק מגדיר מעשה מגונה, כדלהלן: "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". אין הסעיף מפרט איזה מעשים נכנסים לגדר הביטוי "מעשה מגונה", ואין הוא קובע כי המעשה צריך להיעשות דווקא בגופו של אדם אחר. בית המשפט העליון בע"פ 63/58 נג'ים עג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג (1) 421, דן בשאלה מהו מעשה מגונה, וקבע את סוגי המקרים בהם מתעוררת השאלה. לענייננו רלבנטיים הדברים הבאים: "סוג אחד הוא המקרה שבו לא היה האדם הממוצע רואה את המעשה, מפאת מהותו, כמגונה אילולי נעשה על-ידי הנאשם לשם סיפוק תאוותו המינית. זהו המקרה שבו דן חברי הנכבד, השופט גויטיין, ב- ע"פ 190/58 - מרדכי סלאם נגד היועץ המשפטי ["פסקי-דין", כרך יב, תשי"ח/תשי"ט-1958, ע' 1848 ,1847; "פסקים", כרך לז, תשי"ט-1959, ע' 10], בו אמר: "ידמה לנו, שהנשיקה יכולה להיות מעשה מגונה אם הכוונה לא היתה לתת נשיקה אלא לספק חשקו המיני של המנשק" (שם, ע' 1848)" (בע' 433). גם השופט זילברג בע"פ 315/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' ג'בארה, פ"ד יג (1) 565, קבע כי: "המונח "מעשה מגונה" אינו נתון להגדרה ממצה ומדויקת. דבר זה אין לך בו אלא מקומו ושעתו, והשקפות החברה בה מבוצע המעשה. ברוב המכריע של המקרים - אך לא תמיד ממש - מצוי במעשה זה יסוד של יצרי מין" (בע' 566). בית המשפט העליון אימץ גישה זו גם בע"פ 616/83 דוד פליישמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (1) 449 בקובעו שנשיקה יכולה להוות מעשה מגונה אם נעשתה לשם סיפוק היצר המיני ר' גם ובת"פ (באר-שבע) 151/91 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 92(1), 1295. לעומת זאת, בית המשפט העליון בע"פ 391/62 נוריאלי נ' היועה"מ, פ"ד יז(1) 421, שדן בשאלה האם מורה ששכב בסמוך לתלמידתו ושפשף את מצחה ואת כפות ידיה ביצע בה מעשה מגונה, זיכה את המורה. וזאת משום שלא ניתן היה להסיק מעבר לכל ספק סביר, כי המעשה נעשה כדי לספק את תאוותו המינית של המורה ולכן הוא רשאי ליהנות מן הספק. כב' השופט ד"ר בנימיני, בת"פ 10543/00 מדינת ישראל נ' אהוד רמאן, כי: "המילים "מעשה מגונה באדם", כמשמעותן בסעיף 348 לחוק העונשין, אינן מחייבות דווקא נגיעה פיזית של הנאשם בקורבנו: מילים אלו כוללות גם מעשה אשר מביא את הקורבן לעשיית מעשה מגונה בגופו הוא, כאשר הנאשם אחראי לעשיית המעשה" (בע' 26 להכרעת הדין). קיים גיוון של מעשים מגונים , כמאמרו של כב' השופט מ' חשין : "... כי לא כל מעשים מגונים נעשו מחומר אחד ... יש מעשה שהוא מעשה מגונה על 'דרך הסתם'; יש מעשה שהוא מגונה 'מאד ' ויש מעשה מגונה שהוא מגונה 'במאוד מאוד'" ( דנ"פ 6008/93 מ.י. נגד פלוני ,פ"ד מח (5) 845 ,869). מעשה סדום סעיף 347(ב) לחוק קובע כי: "העושה מעשה סדום באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחויבים, דינו כדין אונס". מעשה סדום, מוגדר בסעיף 347(ג) לחוק כ- "החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת איבר מין לפיו של אדם". רכיב העדר ההסכמה: בנסיבות ענייננו, זולת מעשה סדום המיוחס לנאשם באישום השני תוך שימוש בכוח, לטענת המאשימה, הן במקרים שהנאשם בצע מעשים מגונים והן מעשי סדום, הושגה ההסכמה במרמה ועל כן העדר התנגדות- לאו הסכמה היא. בנידון דידן הפנתה לשורת אסמכתאות: ע"פ 7024/93 אליהו פלח נ. מ"י, פ"ד מט (1) 2 שדן במעשים מגונים ואינוס שביצע המערער, פסיכולוג, במטופלות שלו- מה שאין בענייננו- ושבו נדונה, בין השאר, בהרחבה שאלת ההסכמה שהושגה במרמה והגדרת מעשה מגונה וע"פ 115/00 טייב נ. מ"י, פ"ד נד (3) 389. ב"כ המאשימה ציינה בהוראות החיקוק של האישום השני חלופה של ביצוע מעשה סדום במרמה בד בבד לאישום של ביצוע המעשה בהעדר הסכמה והצביעה על תקדים בע"פ 7066/93 מ"י נ. קדרון (לא פורסם). במוקד המחלוקת עומדות השאלות האם נעשו המעשים המתוארים בכתב האישום ואם ניתן להסיק מהם לכשעצמן כי הנאשם לא התכוון להדריך את המתלוננים אלא השתמש בטענה זו ככסות לביצוע המעשים המיוחסים לו. ב. החלק הכללי החלק הכללי של כתב האישום אינו שנוי במחלוקת, לאמור: 1. "הנאשם הינו עובד סוציאלי בהכשרתו בעל תואר ד"ר בעבודה סוציאלית. 2. בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום שימש הנאשם כפסיכותרפיסט בקליניקה שבביתו בנתניה והציג עצמו כמומחה לטיפול משפחתי וזוגי. 3. במסגרת עבודתו ובתקופות הרלוונטיות לכתב האישום עסק הנאשם בהנחיית תכנית הטלוויזיה "קשר משפחתי" ופרסם ספרים העוסקים בטיפול בנוער מתבגר. 4. הנאשם לא הוכשר מעולם כמטפל מיני מוסמך ע"י האגודה הישראלית לטיפול מיני (איט"ם)." הנאשם הודה בשלושת הסעיפים הראשונים כלשונם והוסיף, כי "הינו פסיכותרפיסט מטפל משפחתי זוגי ומיני כ-30 שנה"; לגבי סעיף 4, הנאשם "בין השאר הוא חבר המועצה באגודה הישראלית לתכנון המשפחה ע"י האגודה הישראלית לתכנון המשפחה העוסקת במיניות בריאה (20 שנה), וכן מוסמך על ידי האגודה הישראלית לטיפול משפחתי זוגי ומדריך מוסמך מטעמם כמדריך מטפלים. ובנוסף שירת למעלה מ-20 שנה כקב"ן בצה"ל במכון קבע ומשפחות כמטפל משפחתי זוגי ומיני". מן החלק הכללי והתוספת של הנאשם ניתן ללמוד, כי הנאשם אדם מפורסם, נשוא פנים שנחשב לבר סמכא (ר' גם נ/18 והתעודות הנלוות, קורות חייו של הנאשם והתארים ותעודות הוקרה שזכה בהן). נקל להבין בנסיבות אלה את טענת המתלוננים שכבשו תלונתם משום שלא העזו להתלונן נגד הנאשם מחשש שלא ייאמנו, לכך התלווה אלמנט של בושה על שרומו ונוצלו. תופעה זו של כבישת עדות מחמת הבושה היא מן המפורסמות בעבירות מין. שניים מהמתלוננים, כבשו תלונתם, אך לא את דבר ביצוע המעשים ע"י הנאשם אותם ספרו בזמן אמת: א'ג' סיפר לפסיכולוג אוסקר פרכטנברג (ע' 1083-1120 לפרטיכל) ואח"כ לאימו (מ.ג. 530-566 לפרטיכל), לפסיכולוגים רובינזון ועובדיה. דן, המתלונן באישום השני, התריס בנאשם בשני מכתבים (ת/15, ת16) בסמוך לאירועים שאירעו בחדש ספטמבר 99' והאשים אותו באינוס ומעשים מגונים. דן חזר בו בכתב מהאמור במכתבים אלה לאחר שקיבל מהנאשם 3,000 ש”ח (בניכוי 500 ש”ח שקיבל במהלך הדרכתו). ד'ד' הלין על מעשי הנאשם בפני ד"ר בירן בסמוך למעשה בשנת 1998. הראשון שפנה למשטרה לא היה המתלונן א'ג' כי אם חוקר פרטי, מר איציק אפרים, שמצוקת משפחת המתלונן א’ג’ הגיעה לאוזניו, לאחר שאמו של א’ג’ פנתה למשפחת ביננשטוק אשר קישרה ביניהם. משפחת ביננשטוק אמצה את משפחת א’ג’ מאז עלותם ארצה בשנת 1990. החוקר הפרטי יצחק אפרים, החליט לסייע להם בלי תמורה. החוקר הפרטי הדריך את א’ג’ כיצד לדובב את הנאשם, ועובד ממשרדו התקין מכשיר הקלטה והדריך את א’ג’ כיצד להפעילו. לאחר שהיו בידיו הקלטות שאיששו את דברי א’ג’, הוא פנה לתקשורת ולמשטרה. בשים לב למעמדו של הנאשם והיותו אישיות מוכרת- סבר החוקר הפרטי שבוודאי ימצאו מתלוננים נוספים שלא העזו להתלונן נגדו ועל כן ראוי לשתף את התקשורת, ופנה לרפי גינת (עוד לפני הפניה למשטרה). נוכח הפרומו של השידור בטלוויזיה החליט המתלונן השלישי (המכונה א') לספר על הקורות אותו. פנה לכלבוטק והתראיין בחלק ב' של התכנית מבלי להסתיר פניו או את שמו ומסר תלונה במשטרה. כאמור, המתלונן הרביעי פנה ביולי 1998 לד"ר בירן שהביא לתשומת לב הנהלת איגוד העובדים הסוציאליים את עיקרי תלונתו. הואיל והמתלונן לא היה מוכן להיחשף לא בוררה התלונה בשעתו. ד"ר בירן ננזף ע"י יו"ר ועדת האתיקה של העובדים הסוציאליים על שלא שלח עותק תלונתו לנאשם, והנאשם אף איים בהגשת תביעה נגדו על שהוציאו דיבתו רעה. ר.ש., אליו פנה הנאשם בהצעה דומה להדריכו להיות סרוגייט ואשר דחה את ההצעה לאחר פגישה עם הנאשם בה, הסביר את טיב ההדרכה, פנה למשטרה לאחר שצפה בתכנית הטלוויזיה. המכונה "דן", שהנו המתלונן בעל כורחו באישום השני, זומן ע"י המשטרה לאחר שהנאשם סיפר לחוקרים, שביקש להכשיר את דן כסרוגייט ומשעמד על כך שאינו מתאים שלח לו דן בשנת 1999מכתבים מאיימים בנימה של סחיטה (ת/15, ת/16), בהם האשים את הנאשם באינוס ומעשים מגונים. לאחר מכן חזר בו מהאמור במכתבים אלה בכתב ידו ומסמך שהדפיס הנאשם עצמו (ת/17א', ת17/ב'). לשיטתו של הנאשם הוא התלונן על עבירת סחיטה שבצע דן. לאחר שנגבתה מדן הודעה, אליה צורף סיפור המעשה שהכין בכתב-ידו בטרם בואו למשטרה ת/19- התראיין בתכניתו של רפי גינת ולאחריה מסר הודעה נוספת תוך הוספת פרטים על דרך ביצוע מעשה הסדום ע"י הנאשם, אותם לא הזכיר בעבר. ב"כ המאשימה הפנתה בסיכומיה לשיטה האחידה בשינויים, שהשתכללו עם הזמן, לדבריה, של הצגת נושא ההדרכה בפני המתלוננים וביקשה להסתמך עליה כעדות שיטה שיש בה לחזק ראיות התביעה הפרטניות. אכן יש להשקיף על האישומים בכללותם, ברם, בשים לב לניואנסים השונים ולמתלוננים השונים על מורכבותם האנושית, ראיתי להתייחס פרטנית לכל אישום (כך נהגה גם ב"כ המאשימה בסיכומיה היסודיים). טעות בעימוד הפרטיכל: מן הראוי לתקן שגגה שנפלה בעימוד הפרטיכל העמוד האחרון של הישיבה מיום 26.11.01 הוא ע' 171. בפרטיכל שנערך בהקלטה, שלאחריה הוקלד, נפלה שגגה ובישיבה מיום 29.11.01 במקום ע' 172 חזרו אחורה לע' 70. מע' 70 הכפול ואילך נרשם הפרטיכל ברצף עד ע' 138 (ישיבה מיום 29.11.01). ב"כ הנאשם בסיכומיו היסודיים העמיד אותנו על הטעות ועל הצורך לתקנה. משלא תוקן העימוד, ראיתי לקבל עצתו ולסמן את העמודים מישיבת 29.11.01- המשך חקירת העד א’ג’- בתוספת האות א', קרי: ע' 70א -138א, שאר העמודים יישארו במתכונתם. ג. 1. אישום ראשון: להלן העובדות כאשר בצידן תגובת הנאשם לכל סעיף: "1. בחודש יולי 1999, או בסמוך לכך, בהמלצת ידיד המשפחה, הופנה א’ג’ לנאשם לקבלת סיוע נפשי בעקבות לחצים נפשיים שפקדו אותו והפסקת לימודיו האקדמאיים. והתגובה: "מוכחש האמור בסעיף ... (בכתב האישום נרשמה בטעות שנת 1990 והנאשם התייחס לטעות זו שתוקנה) לעובדת קבלת סיוע נפשי עקב לחצים נפשיים. הנאשם יטען כי מדובר ביעוץ בעניין נקודתי וממוקד לענין המשך לימודים בלבד". 2. בפגישתו עם הנאשם סיפר א’ג’ לנאשם כי נזקק בעבר לטיפולים נפשיים. והתגובה: "נכון". 3. עד לחודש אוקטובר 1999 קיים הנאשם עם א’ג’ ארבע פגישות טיפוליות תמורתן שילם 400ש”ח כל פגישה. והתגובה: "מוכחש, למעט סכום התשלום. הנאשם יטען לקיום 3 פגישות כאשר 2 מהן יעוץ". 4. בתאריך 13.11.99 בשעה 21:30 התקשר א’ג’ לנאשם וביקש לחדש את הקשר הטיפולי לאור מצוקה נפשית וכלכלית בה היה שרוי באותה עת. והתגובה: "מוכחש, מחוסר ידיעה ומוכחשת סיבת הפניה". 5. במהלך השיחה הציע הנאשם לא’ג’ עבודה כסרוגייט דהיינו- כבן זוג בטיפול מיני בנשים שחוו אכזבה על רקע קשריהן עם גברים, וזאת ביודעו כי אין ביכולתו ואין בכוונתו לספק לא’ג’ עבודה בתחום זה. והתגובה: "האמור ברישא נכון למעט העובדה שהפגישה התקיימה במועד שונה ממועד שיחת הטלפון. האמור בסיפא מוכחש. הנאשם יטען כי היה ביכולתו ובכוונתו להפעיל את א’ג’ במידה ויסיים הכשרתו ויימצא מתאים". 6. הנאשם טען בפני א’ג’ כי הטיפול הוא בדרך של עיסוי גופן של המטופלות בעירום מלא וכי השכר עבור כל טיפול הוא 400-800 ש”ח. והתגובה: "האמור בסעיף נכון למעט הסיפא המתייחסת לתשלום בגין הטיפול". 7. משהביע א’ג’ התלהבות ונכונות לעבוד כסרוגייט עבור הנאשם הציע לו הנאשם לבוא לביתו עוד אותו ערב כדי להדריכו בביצוע הפעולות הדרושות ואף הציע לו סכום של 200 ש”ח תמורת הנסיעה. והתגובה: "מוכחש". 8. ביום 13.11.99 בשעה 23:30 או בסמוך לכך, הגיע א’ג’ לביתו של הנאשם שהזמינו להיכנס לחדר השינה. והתגובה: "מוכחש". 9. הנאשם ביקש מא’ג’ לפשוט את כל בגדיו והתפשט בעצמו בתואנה כי עליו להדגים על גופו של א’ג’ את ביצוע העיסוי בגופה של המטופלת. והתגובה: "מבלי להסכים למועד והנסיבות שסעיף זה קשור לקודמיו, העובדות שצויינו מהוות חלק מתהליך ההכשרה והתרגול. הנאשם יטען כי לצורה בה מוצגים הדברים בסעיף זה ובסעיפים אחרים יוצרים משמעות מסולפת ורושם מוטעה שאותה הוא מכחיש". 10. הנאשם הסביר לא’ג’ כי עליו להקפיד על יצירת אווירה הולמת הכוללת: "מיזוג מאור משקה ומוסיקה", ואף הסביר לא’ג’ את השלבים המעשיים בטיפול. והתגובה: "מבלי להסכים למועד ולנסיבות גם עובדות אלה מהוות חלק מתהליך ההכשרה והתרגול. הנאשם יטען בהמשך לאמור לעיל כי אין הם מובאים בהתאם לתכנית ההכשרה והצגתם כך בכתב האישום שוב נועדה ליצור משמעות מסולפת ורושם מוטעה". 11. הנאשם ביקש מא’ג’ לשכב על בטנו ועיסה את רגליו, עכוזו וגבו. לאחר מכן ביקש מא’ג’ לשכב על גבו ונגע באיבר מינו בנימוק שעליו לבדוק את איבר מינו בזקפה כדי לא להפחיד את המטופלות. והתגובה: "נכון האמור ברישא ככל שהדבר מתייחס לעיסוי הרגלים והגב. הנאשם יטען כי גם אלה חלק מפעולות ההכשרה". 12. הנאשם עיסה את ירכיו של א’ג’ ומצץ את איבר מינו כדי שיגיע לזקפה. והתגובה: "מוכחש". 13. משסיים הנאשם "להדריך" את המתלונן במלאכת העיסוי ביקש כי א’ג’ ידגים על גופו את שלמד זה עתה. א’ג’ עיסה את גופו של הנאשם במהלכו נגרמה לנאשם זקפה- הנאשם ביקש מא’ג’ ללטפו על בטנו והוא אונן עד שהגיע לסיפוק מיני. והתגובה: "האמור ברישא של הסעיף נכון למעט המרכאות. הנאשם יטען כי א’ג’ נתבקש לתרגל ולבצע את העיסוי בחלקי הגוף שהוא אמר לו והדגים עליו. האמור בסיפא של הסעיף מוכחש". 14. ימים ספורים לאחר מועד זה התקשר הנאשם לא’ג’ וביקש ממנו להגיע לביתו כדי להמשיך בהדרכתו כסרוגייט. והתגובה: מוכחש. הנאשם יטען כי ככלל לאחר פגישת ההכשרה הראשונה תואמו שאר הפגישות בתום כל פגישה. 15. א’ג’ הגיע לביתו של הנאשם, הוכנס לחדר השינה שם ביקש ממנו הנאשם לבצע בו עיסוי. במהלך העיסוי אחז הנאשם בידיו של א’ג’ וגרם לו לגעת באבר מינו. הנאשם ליטף את א’ג’ באבר מינו ובאשכיו והחדיר את אצבעו לפי הטבעת של א’ג’. והתגובה: מוכחש. הנאשם יטען כי התקיימה פגישת הדרכה ואימון בה תורגל החלק התיאורטי והחלק המוחשי אך במהלך העיסוי לא נעשו המעשים שפורטו בסעיף". 16. במהלך הפגישה טען הנאשם בפני א’ג’ כי הוא משתפר בביצוע העיסוי וכי עליהם להיפגש לתקופת הכשרה נוספת. והתגובה: "נכון למעט העובדה שלא מדובר בתקופת הכשרה נוספת אלא בפגישות הכשרה ואימון נוספות". 17. הנאשם הזמין את א’ג’ לביתו בשתי הזדמנויות נוספות בהן חזר על המעשים כמתואר בסעיף 15 לעיל. והתגובה: "מוכחש". 18. בתום כל פגישה הנאשם שילם לא’ג’ 100 ש”ח בהסבירו כי התשלום ניתן כשכר עבודה לא’ג’ במהלך תקופת הכשרתו. והתגובה: "נכון. התשלום היווה פיצוי על הזמן". 19. במעשים המתוארים לעיל ניצל הנאשם את האמון שנתן בו א’ג’ וביצע בו מעשי סדום ומעשים מגונים לשם גירוי סיפוק או ביזוי מיניים תוך שהוא מנצל את הסכמתו שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה בעת שגרם לו להאמין כי הוא מכשירו לעבודה מיוחדת ששכר רב בצידה" . והתגובה: "מוכחש". ג. 2 הראיות: העד המרכזי להוכחת האישום הראשון הוא א’ג’ (ח.ר. ע' 27-97א; ח.נ. מע' 97א-133א; ח.ח מע' 134א-138א- אמרותיו במשטרה נ/2 נ/3). התלונה כאמור לא הוגשה על-ידי א’ג’ אלא ע"י החוקר הפרטי יצחק אפרים (ר' פרטיכל ע' 5- 26- הודעה במשטרה נ/1) שהדריך אותו כיצד לדובב את הנאשם בשיחות טלפוניות שהוקלטו על ידי א'ג': ת/8, ת9, ת/ 12, ת/13. בשיחות אלה ומדברי הנאשם בתגובה לשיחות (הקטעים המפלילים בשיחות אלה בת/9 הושמעו לנאשם במשטרה והוא ניסה לתת להם משמעות תמימה), יש תימוכין לדברי העד מפי הנאשם עצמו. ייאמר כבר עתה, כי ב"כ הנאשם ביקש להתעלם משיחות אלה שכן לא הונח הבסיס לקבילותן- ועל כך בהמשך. ב"כ המאשימה הדגישה, כי בשונה מהמתלוננים האחרים יש בהתנהגותו של הנאשם כלפי א'ג' פן מחמיר של ניצול מעמדו כמטפל. הנאשם לא כיחש כי א’ג’ בא אליו 3 פעמים לשם ייעוץ לפני שהציע לו להדריכו כסרוגייט, אך להשקפתו, יש הבדל בין ייעוץ לטיפול, וכללי האתיקה החלים על מטפל אינם חלים על יועץ. זאת ועוד; עבר זמן שדי בו כדי לצנן את הקשר הקודם כיועץ. ב"כ המאשימה הביאה עדים בהם נועץ המתלונן בטרם הגשת התלונה, עדים שסיפר להם בסמוך או תוך כדי האירועים מושא האישום הראשון על המתרחש. ג. 3 המתלונן א’ג’ א.ג, יליד 1978, עלה בגיל 12 לארץ מרוסיה עם הוריו. לא’ג’ אחות שהתגוררה בקבוץ. עוד בטרם עלותו ארצה היו לא’ג’ בעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, והוא טופל במוסדות לבריאות הנפש ברוסיה. בארץ אושפז בשני בתי חולים- בבי"ח נס ציונה ובבי"ח שלוותה, באחרון אושפז ביום 25.6.91 ושוחרר ביום 5.1.92 (ת/10). במהלך האשפוז הוא טופל בתרופות ובפסיכותראפיה. הוא שוחרר ונשלח לקיבוץ שם שהה כ-6 שנים. במהלך תקופה זו היה א’ג’ בטיפול אצל ד"ר אוסקר פרכטנברג (עמ' 1120-1083, נ/23 ות/45). העד נחקר ארוכות, שלא לצורך, על שבמכתבו לצה"ל המליץ שלא לגייס את א’ג’ בציינו כי בת/10 נקבע שא’ג’ "סובל מהפרעות אישיות עם קווים פסיכוטיים" ולא "פסיכופטיים" כפי שנרשם במסמך. העד הודה בטעות. א’ג’ לא גויס לצה"ל בשל הבעיות הנפשיות שהיו לו בעבר. נוכח עצת הנאשם נרשם א’ג’ לטכניון ללימודי מחשבים ולמד בין השנים 97'-99'. לפני שהתחיל בלימודיו, נפגשה אמו של א’ג’ עם הנאשם בהמלצת יוסי ביננשטוק (להלן- "ביננשטוק"), שאימץ את משפחתו של א’ג’ כשעלתה לארץ. נתגלעה מחלוקת בין א’ג’ להוריו על שבחר ללמוד לימודי מחשבים בעוד שהוריו רצו שילמד פיזיקה. הנאשם קבע, כי א’ג’ אינו זקוק לפסיכולוג, אך הציע את שירותיו לעתיד והסביר שא’ג’ צריך לבחור מקצועו כלבבו. א’ג’ נרשם לטכניון ולמד מחשבים. שלושה סמסטרים לאחר שהתחיל ללמוד, החלו להתעורר אצל א’ג’ קשיים והוא לא היה מסוגל לגשת לבחינות. אימו סברה שהקשיים נבעו מעודף הקורסים שנטל א’ג’ על עצמו. א’ג’ פנה ליחידה הפסיכולוגית בטכניון, אבל כשהגיע תורו, זה כבר היה מאוחר מדי. אחרי ארבעה סמסטרים, פנה א’ג’ בעצת אימו לנאשם. בין א’ג’ לנאשם התקיימו ארבע פגישות (לטענת הנאשם רק 3) טיפוליות שלטענת הנאשם היו בבחינת יעוץ. לפגישה הראשונה הגיע א’ג’ בלווית אמו, שלא חדלה לבכות. באותה פגישה, אמר א’ג’ בשלב מסוים שהוא טוב בסקס, ואז הנאשם שאל את אמו- לא ברור מדוע- מה תעשה אם תדע שא’ג’ הוא הומו. לפגישה השנייה, הגיע א’ג’ לבדו. הנאשם תמך בעמדתו לפיה רצה להפסיק לימודיו, ואמר שצריך לשכנע את אמו, שהצעד של הפסקת הלימודים כלל אינו בעייתי. א’ג’ שילם עבור השיחות, אך ברשותו שתי קבלות בלבד (ת/11(א)+(ב)). סמוך לאחר הפסקת השיחות, התקשר א’ג’ לנאשם במוצ"ש, 13/11/99, בשעה 21:30. באשר לשיחה זו, שונות גרסאות התביעה וההגנה זו מזו. אתייחס אל גרסת הנאשם באשר אליה בהמשך. לפי דבריו של א’ג’, הוא התקשר כי שקע בדיכאון בשל העובדה שהיה מחוסר עבודה והרגיש בודד, ורצה לקבוע פגישה. הנאשם הציע לא’ג’ באותה שיחה לעבוד כסרוגייט המטפל בנשים שיש להן בעיה בקיום יחסי מין, באמצעות עיסויים בעירום מלא של המטפל והמטופלת, כדי להחזיר להן את הביטחון. לדברי א.ג, הנאשם אמר לו שיקבל 400ש”ח אם המטופלת לא מגיעה לפגישה בתוך רבע שעה, ודיבר גם על 600 ו-800ש”ח. הנאשם אמר לא’ג’ שישנן שתי מועמדות פוטנציאליות לעבודה שממתינות לסרוגייט, וכי אחרי כל פגישה בין הסרוגייט למטופלת, עליו לראות את המטופלת ואת הסרוגייט- כל אחד בנפרד. לטענת א’ג’ מפגש ההכשרה הראשון נערך באותו לילה שבו דיברו השניים בטלפון. הנאשם, מצידו, טען כי המפגש נערך כעבור יום-יומיים מאותה שיחת טלפון. לאחר השיחה בחצות נסע א’ג’ לבית הנאשם, אשר הסביר לו במה דברים אמורים הפגישה הסתיימה ב-03:30. המתלונן חזר במונית אותה הזמין הנאשם וקיבל בנוסף להוצאות הנסיעה 100 ש”ח. סה"כ קוימו 4 פגישות בין ה-13 עד ה-22 לאותו חודש. העד ציין כי בשל חלוף הזמן אינו יכול למקד ולייחד חלק מהמעשים המיניים אבל הם אירעו בכל אחת מהפגישות. הנאשם חילק את תהליך ההכשרה לשניים: תיאורטי ומעשי. בחלק התיאורטי, הסביר לא’ג’ דרכי הטיפול והכללים שלפיהם עליו לנהוג בכל פגישה עם המטופלת. לאחר מכן, עבר לשלב המעשי, שבו הדגים על א’ג’ את העיסוי שעליו לתת למטופלת וזאת לצורך הכשרתו לתפקיד. הנאשם תיאר את המקצוע בפירוט רב למדי. ודיבר על שבעה שלבים שא’ג’ חייב לבצע בסדר מסוים בפגישה עם המטופלת, לאמור: לשים שלט "נא לא להפריע"; לנתק את כל הטלפונים; להגיד למטופלת שהוא הולך להתקלח; 4 המ"מים: מזגן, מוסיקה, מאור, משקה; לבקש מהאישה להתפשט ולשכב קודם על הבטן; להבטיח לה שלא יעשה דבר לפני שיגיד מה הוא עומד לעשות, ולהבטיח שיפסיק לעשות משהו, אם היא אומרת לו שהוא לא נעים לה; לבקש ממנה לעצום עיניים ולהפליג למקום שהיא אוהבת להיות בו. לאחר השלב השביעי, מתחילים בעיסוי שמתבצע כך: הסרוגייט יושב למרגלות המיטה על הברכיים ויכול לעסות מכף הרגל עד הברך; הסרוגייט יושב על ברכיו הצמודות כדי שהמטופלת לא תחוש באי נוחות אם אבר המין של הסרוגייט יזדקף, כשקו האגן שלו בקו האגן שלה, וכך הוא יכול להגיע עד קצה ראשה ועד כף רגלה, בקלות (ע' 163-164 לפרוטוקול). יוער, כי הנאשם טען שא’ג’ החסיר שלב נוסף בו הסרוגייט עומד בין ברכי האישה. א’ג’ הוסיף, כי הנאשם הסביר מה נדרש מסרוגייט: חייבים להתפתח יחסי אמון בין המטפל לבין המטופלת, וכל השלבים ייעשו לפי סדרם. תפקידו של הסרוגייט להרגיע את המטופלת, ואסור לו לפתות אותה או להתפתות בעצמו. לגבי חדירה: המטופלת צריכה להסכים לכך. הטיפול נועד לשקם את הנשים שנפגעו מבחינה מינית, כך שתוכלנה לקיים יחסי מין נורמאלים. הנאשם הסביר לא’ג’ שהעבודה דורשת סודיות מלאה, ולפיכך אסור לו לפתח קשר רומנטי עם המטופלת. לאחר קבלת ההסברים הגיע השלב המעשי. בפגישה הראשונה א’ג’ נשכב על המיטה בחדר השינה כשהוא עירום והנאשם מרח את גופו בשמן תינוקות של ד"ר פישר והתחיל לעסות את גופו. תוך כדי העיסוי, הנאשם הסביר אילו תנועות צריכות להיעשות וכמה זמן להתעכב בכל חלק בגוף, על עדינות התנועה וכל מה שקשור לטכניקת הביצוע. במהלך העיסוי, א’ג’ התהפך, שכב על הגב, ואז, לטענתו, קרו דברים ש"אני לא זוכר אם הם קרו כבר אחרי שעשיתי עליו את המסג'" (ע' 44 לפרטיכל). אם כן, לאחר ההדגמה, א’ג’ עיסה את הנאשם, ששכב על הגב בעירום. תוך כדי העיסוי, הנאשם העיר הערות כדי לתקן שגיאות. א’ג’ עיסה את הנאשם בכל חלקי הגוף, פרט לאיברי המין. כבר במפגש הראשון ציין א’ג’ את התנהלותו של הנאשם בעת שעיסה אותו: " זו לא סתם היתה שכיבה ניטרלית אלא הוא גם עשה אנחות, הוא עשה כל מיני תנועות של כאילו להשתלב בתנועה שלי. כלומר, מה שמבחוץ נראה שכאילו בן אדם נהנה ממה שעושים לו" (ע' 44 לפרטיכל). בתום העיסוי, הנאשם אמר שהוא צריך לבדוק עד כמה איבר המין של א'ג' גדול כשהוא במצב זקוף ומה עוצמת השפיכה שלו, שמא יפחיד את המטופלת במקרה שיתגרה בטיפול האמיתי ואף יפלוט זרע. לשאלת ב"כ הנאשם, האם הנאשם היה זקוק להדגמת אורך אבר מינו משום שהמתלונן אמר ששלו גדול משל הנאשם. השיב א’ג’ בשלילה וציין כי אמר שאבר מינו רגיל והוסיף לגבי מראה אבר מינו של הנאשם: "...כשבאמת באמת הזדקף ראיתי באמת כזה גדול וגם לא היה לי בחלומות הכי פראיים שלי להתחרות עם זה" (ע' 73א). הנאשם הציע דרכים שונות כדי להביא את א’ג’ לזקפה כדי לאמוד את גודל אבר מינו שכן אבר מין גדול מדי יכול להרתיע את המטופלת. תחילה, הציע סרט פורנוגראפי, אך מכיוון שא’ג’ סירב לכך, הנאשם ניסה באמצעות עיסוי בירכיים. כשגם ניסיון זה כשל, דיבר הנאשם על שיטה של SUCTION, שלפיה מוצצים בפה את איב/ר המין. הנאשם הציע זאת לא’ג’ וציין שיש מכשירים שעושים פעולה דומה. א’ג’ הודה שאמנם לא רצה בכך, אך גם לא התנגד באופן חד משמעי. בסופו של דבר, הנאשם מצץ את איבר המין של א’ג’ בחוזקה ובמרץ, אך זה לא עזר. לעומת זאת, איבר המין של הנאשם הזדקף. על דבר המציצה דיברו הנאשם וא’ג’ בשיחת הטלפון המוקלטת: א’ג’: "כן, נכון, אפילו לפני שמצצת לי שאלת אותי אם זה בסדר". הנאשם: "אם אתה רוצה, אגב, אני לא מצצתי לך, אני רציתי להראות לך שאפשר לעשות זיקפה על ידי סקשן". ... הנאשם: "על ידי שאיבת הדם פנימה, זה לא לצורך הנאה מינית, אתה מתרגם את זה לא נכון". א’ג’: "ואי, לא, אני אגיד למה, כי פשוט קודם, גם כשחברה שלי מצצה לי אז איך שאתה מצצת זה היה ממש כאילו עוד יותר חזק כאילו מ... הנאשם: "אני לא התכוונתי לעשות לך שום הנאה אלא להראות לך שאפשר לעשות זקפה כזאתי" ... ובהמשך המתלונן: "הענין הוא, אני לא יודע אם התרגשתי, אתה זוכר, אחרי שאתה כאילו עם, מצצת לי כאילו זה אפילו לא העמיד לי," הנאשם: "נכון" (ע' 9, 8). א’ג’: "ואתה זוכר בפגישה ראשונה שאפילו עם הפה לא הצלחת להעמיד לי אותו... וגם המסג' של הירכיים אז נראה לי כאילו זה ממש היתה לי הרגשה מוזרה". בהמשך אותה פגישה : הנאשם הציע שהוא יגיע קודם לסיפוק, וא’ג’ אמר "אני לא חושב שאני רוצה" (ע' 48 לפרטיכל). הנאשם שאל עוד כמה פעמים, ובסוף א’ג’ לא הראה יותר סימני התנגדות, הנאשם הוציא מגבת חומה ובהמשך "...הסתכלתי והוא שם את המגבת לפניו ורק אמר לי תעשה לי ככה, כאילו ככה בבטן, כנראה כדי להוסיף לגירוי, להרגשת הנועם , ותוך כדי שעשיתי זה לקח לו די מעט זמן, ואז הוא באמת גמר. כן, מגעיל מאד..." (ע' 48 לפרטיכל). ובשיחה המוקלטת: א’ג’: "אתה זוכר כשביקשת ממני ללטף לך את הבטן שאתה כאילו גמרת על המגבת רחוק, יאללה, זה באמת מפתיע אותי, השפכת איזה מטר קדימה שמה..." (ת/9 א' 1, ע' 2) א’ג’: "...כשאתה למשל כשאתה גמרת שם וכשעל המגבת השפכת רחוק אז זה פשוט חוזר אצלי לפני העיניים. הנאשם: "מפני שזה כנראה עשה לך קצת ריגוש". א’ג’: "וזה גם, אבל אם אתה גמרת אז גם לך זה עשה ריגוש, לא?" הנאשם: "אז כנראה בלעדיך?" א’ג’: "מה?" הנאשם: "בלעדיך?" א’ג’: "אפילו שבאותו זמן ליטפתי לך את הבטן" הנאשם: "זה לא שייך, ליטפת לי, לא ליטפת לי, ביקשתי ממך רשות אם אני יכול לגמור ואמרת שכן, אתה זוכר?" (ת/9 א' 1, ע' 8). א’ג’ לא זכר תמיד בחקירה הראשית באיזו מהפגישות האחרות (פרט לראשונה אותה תיאר בבהירות) מתי בדיוק בוצעו המעשים שהנאשם נגע באשכיו, או הנגיעה בפי הטבעת באצבע או נגיעות אחרות. בחקירה הנגדית נחקר על הנגיעה ברקטום: "הוא (הנאשם) קצת, כאילו לחץ לשם איפה שפי הטבעת... עם אצבע. אם אתם רוצים שאני אספר עוד על נגיעות באיברי מין, אז למשל, זה מפגש, יכול להיות שאחרי המפגש הראשון שהוא שכב על גב, ואני עמדתי על הברכיים בצד ועשיתי לו מסג' על הגב, אז הוא כאילו עם היד הוא נגע לי באשכים קצת. כן, והוא שאל אם נעים לי ואף פעם לא היה לי ביטחון להגיד ישירות לא. אז יכול להיות בהתחלה נתתי תשובה שלא היתה כל כך ברורה, אז הוא בהתחלה לא הפסיק. אחרי זה שכנראה אמרתי קצת יותר ברור, אז הוא כן הפסיק" (ע' 61 לפרטיכל). נושא הלחיצה עם האצבע בשיחה המוקלטת עם הנאשם (להלן: "הקלטה"): א’ג’: "...או כשלמשל כשכאילו עשית לי את המסג' כשהדגמת למשל ושם הכנסת לי קצת את האצבע לפי הטבעת, הנאשם: "אף אחד לא... א’ג’: "או לחצת, אתה זוכר שם, אז אני," הנאשם: "אז מה זה מגרה אותך?" א’ג’: "מה?" הנאשם: "אז זה מגרה אותך?" (ת/9 א' 1, ע' 2) ובהמשך: א’ג’:"...אז אתה אומר שכאילו לחצת לי בפי הטבעת שאני אפרש (צ"ל אפרש- ש.ס.) את זה כהומוסקסואליות" הנאשם: "בוודאי שלא". ... "להפך, להפך, מזה שלא התגרית ולא התעוררת מינית כן, זה מוכיח את העניין יותר חזק" (בע' 29). א’ג’ עצמו נגע באיבר מינו של הנאשם: "הייתי צריך לגעת אבל ממש עשיתי את זה כך, אולי איזה פעם אחת עם הצד של היד, כי די נגעלתי מזה. זה כשהוא שכב על הגב והייתי צריך לעשות לו מסג' בבטן, אז הייתי צריך להגיע לאזור פה שאיבר המין שלו קצת הסתיר, אז אני קצת הזזתי אותו. הזזתי אותו רק לצורך ביצוע המסג' במקומות שהיו מוגדרים..." (ע' 61 לפרטיכל). הנאשם מודה בכך בשיחה המוקלטת אך שואל: "כן, ואז אתה מפרש את זה כהנאה מינית, לא?" א’ג’ משיב בחיוב והנאשם מבהיר: "ממש לא" (ת/9, ע' 4). א’ג’ הוסיף, כי "כשאני עשיתי לו מסג' כשהוא שכב על הבטן ועשיתי לו על הגב, אז הוא כאילו התרומם, כך שהיה כך שאני עומד על הברכיים כך, והוא פה עם הגב פונה אלי והוא ממש לקח את הידיים שלי והתחיל לכוון לאן שהוא רוצה... הוא היה לפני ולקח לי כך את הידיים ועשה כאילו לעצמו" (ע' 62 לפרטיכל), וכך כיוון את ידיו של א’ג’ אל חזהו וירכיו, אך א’ג’ לא זכר שנגע באיבר המין. בשיחה המוקלטת: א’ג’:"...כאילו שאני עשיתי לך נגיד מסג' לגב אז אתה כאילו שהתרוממת וכאילו ממש לקחת לי את הידיים, כאילו כיוונת אותם לחלקים שרצית שאני אלטף אותך שמה, זה כאילו, אז אני לא יודע, פשוט אצלי זה מתפרש כאילו שלא..." הנאשם: "הבנתי אני מבין". א’ג’: "שנהנית ולכן אני מאוד" הנאשם: "תראה, רגע, רגע, קצת הנאה יש בכל מסג'.. כשאני מתרומם על הגב זה לא רק בגלל הנאה אלא בגלל בעיה שיש לי עם הגב" (ת/9 א' 1, ע' 15, 16). א’ג’ נחקר חקירה ארוכה ומתישה כדי להפריך טענתו שהנאשם נגע במבושיו וזאת על אף שבהקלטה אישר הנאשם דברים אלה (עמ' 15-14 לתמליל). א’ג’: "...אתה זוכר כשאתה כאילו שכבת על הבטן ואני הייתי בצד כדי לעשות לך מסג' על הגב אז היד שלך בגלל שהיא ארוכה היא מגיעה לביצים, אז אתה שיחקת לי באצבעות עם ה.." הנאשם: "אני שאלתי אותך אם זה נעים לך אמרת לי שכן " א’ג’: "כן בביצים ... אני הרגשתי לא יודע איך שנגעת לי בביצים בזין עם האצבעות אז אני חושב שפעם אחת אמרתי לך משהו שאני לא כל כך אוהב את זה". הנאשם: "הפסקנו מיד". לקראת סוף השיחה הנאשם מנסה לשכנע אותו שהנגיעות ההדדיות היו תוך כדי מסג'. לפני כל מפגש, הנאשם ביקש מא’ג’ לחזור על החלק התיאורטי שלמד. לאחר כל מפגש, היה מדרג את ביצועיו של א’ג’ ונותן לו ציונים. הנאשם אמר לו שעד שלא יצליח ב-100%, הוא לא יוכל לעבוד עם מטופלות. הנאשם הורה לא’ג’ לא לספר על מהות המפגשים ביניהם לאיש, ואמר לו שאם ישאלו אותו, עליו לומר שהוא עושה פרויקט בשביל הנאשם. הנאשם שילם לא’ג’ 100 ש”ח בעבור הזמן שהוא משקיע, ולפעמים עוד 50 ש”ח למחצית השעה בעבור שיעור במחשבים שנתן לנאשם. בעניין המחשב היו שניים או שלושה מפגשים שנערכו בשניים או שלושה מתוך ארבעת מפגשי ההכשרה לסרוגייט. מפגש ההכשרה הראשון ארך מספר שעות, ואילו השאר נמשכו כשעתיים. בין מפגש למפגש עברו יומיים בערך. הנאשם אמנם הגיע לסיפוק מיני רק במפגש הראשון, אך א’ג’ הבין שהנאשם נהנה מהמפגשים ביניהם כאילו מדובר במין, ואף התייחס למפגשים כאל מיניים (ע' 53 לפרטיכל)- "גם העובדה שהיינו בעירום, וגם זה שנגענו אחד בשני בצורה כזו חושנית, וגם זה שהוא גמר שם. בגלל זה" (ע' 54 לפרטיכל). בעניין ההסכמה: א’ג’ אינו אומר שהתנגד למעשי הנאשם, עם זאת ציין כי אמר מדי פעם לנאשם לחדול ולפעמים היה צריך לומר זאת פעמיים, ר' למשל עמ' 80א' סיפא לפרטיכל: "... הוא לא אילץ את עצמו עלי, כן אבל, סליחה, כפה את עצמו, אבל יכול להיות שהוא שאל שוב, כדי לראות שאני באמת עונה את מה שעניתי...הוא שכב על הבטן ואני הייתי על הברכיים ועשיתי לו מסג' על הגב, הוא עם הידיים היה ליד האשכים שלי ונגע לי קצת... נכון שבסוף אני אולי אמרתי מספיק בקול רם והוא שמע את זה אבל בהתחלה גם אמרתי יותר שקט, אבל מספיק חזק בלי בטחון אבל מספיק ברור שאני לא רוצה את זה והוא לא הפסיק. נכון שנשמעתי מאוד לא בטוח אבל אמרתי...". לבטי א.ג. והליך הגשת התלונה: לאחר הפגישה הראשונה שיתף א’ג’ שני אנשים במתרחש: מוניקה, שהיתה חברתו וגרה בארה"ב- איתה דיבר באמצעות האינטרנט, ואוסקר פרכטנברג (להלן: "פרכטנברג"), שהיה הפסיכולוג שלו בתקופת שהותו בקיבוץ. השניים התריעו בפני א’ג’ שהדברים עליהם סיפר חריגים, ונוגדים את חוקי האתיקה המקצועית. פרכטנברג אף אמר שמחובתו לדווח על כך לארגון הפסיכולוגים, אך א’ג’ הפציר בו שלא יעשה זאת, והמשיך לבוא למפגשים עם הנאשם. לאחר המפגש הרביעי, שהיה המפגש האחרון עם הנאשם- גם לצורך לימודי המחשב, סיפר א’ג’ לאמו על מה שקרה במפגשים עם הנאשם. האם פנתה וסיפרה זאת לביננשטוק. אחת מבנותיו של ביננשטוק איתרה את החוקר הפרטי, איציק אפרים (להלן: "איציק"), וארגנה פגישה בינו לבין א’ג’ ומשפחתו. בפגישה נכחו גם בני משפחת ביננשטוק. איציק אמר שנעברה עבירה חמורה, שהגיעה לכדי אונס, וניסה לשכנע את א’ג’ להתלונן במשטרה. כמו-כן ביקש מא’ג’ רשות להגיש תלונה בעצמו, והבטיח לו שלא יצטרך להיות מעורב בהליך לא נעים. לאחר אותה פגישה, הותקן בביתו של א’ג’ מכשיר הקלטה, והוא קיבל הדרכה לגבי הצד הטכני, ולגבי הדברים שהוא צריך להגיד לנאשם, כדי לאסוף ראיות מפלילות נגדו. א’ג’ הקליט ארבע קלטות, שמתוכן שתיים מסר לאיציק, ושתיים מסר לאדם אחר, שלא זכר מיהו, אך ידע לומר שמדובר בגורם מוכר, אמין וקשור למערכת הפלילית. אתייחס לקבילות הקלטות בהמשך. יש לציין, כי גם באותו שלב, א’ג’ עדיין חשב שיעבוד כסרוגייט, וכלל לא היה בטוח שהנאשם אכן ניצל אותו בצורה חמורה, כפי שאמרו לו. א’ג’ העיד, כי הפנייה לתקשורת עלתה לאחר השיחה על ידי איציק שקישר אותו עם רפי גינת. מהימנות א’ג’ בחינת מהימנות גרסת א'ג' והנאשם על אף התייחסות לכל פריט אישום בנפרד נעשית לאחר שמיעת כל הראיות, ועל כן בהתייחסות לעדות א’ג’ הפניתי זרקור גם למתלוננים האחרים באשר לשאלת ההדרכה כסרוגייט בדרך כלל והן בפער בין הדברים בע"פ שאמר הנאשם לבין מעשיו. כמאמרו של ביהמ"ש העליון בע"פ 567/80 אביטן וא' נגד מ"י, פ"ד לו (1) 684 : "קביעת ממצאי מהימנות ע"י בית-המשפט היא לעתים קרובות, תהליך מורכב; אין בו סדר דברים כרונולוגי , ולעתים קרובות אין הערכתה של כל עדות, כשהיא לעצמה, מגלה את התמונה הכוללת. כל מי שישב כשופט של ערכאה ראשונה יוכל לספר על מקרים, שבהם הוא התרשם התרשמות שלילית מעדויות התביעה, שהפכה להתרשמות חיובית לאחר שמעית עדי ההגנה. קביעת ממצאי מהימנות מחייבת לא רק שקילת הערך הסגולי של עדות פלונית, כשהיא עומדת בפני עצמה, אלא את עימותה עם עדויות ועם ראיות אחרות. השאלה שיש לשאול ולהציג בתום המשפט , היא אם עדותו של עד פלוני היא מהימנה, ואת מסקנתו הכוללת רשאי ביהמ"ש לשאוב גם מעדויות אחרות , לרבות עדויות הסיוע התומכות במסקנה זו..." א’ג’, איש צעיר ואינטליגנטי, נראה כצעיר חסר-ביטחון ותמים שמחפש משמעות. הנאשם עצמו ציין כי א’ג’ קצת מוזר, אך מצאו אותו כשיר לשמש כסרוגייט בשל מראהו האינטליגנטי ונועם הליכותיו. סיכום המחלה ת/10 מצביע על בעיות נפשיות מילדות ועל מבנה אישיות. ברם, לא כל מי שיש לו בעיה נפשית, אינו דבק באמת. לעתים קרובות נובע החולי מרגישות יתר ואנשים אלה מדייקים באמירת אמת. התרשמתי מכנותו ומאמציו לדייק במתן התשובות דבר שהביאו לעתים להשהיית התשובה. תחושת הגועל שהביע ממעשי הנאשם היתה אותנטית. העד ציין שבשל חלוף הזמן מאז האירועים ועד למתן העדות בביהמ"ש קשה לו למקם חלק מהאירועים למועדי הפגישות. יש לזכור כי בין לבין הוא היה בטיפול פסיכולוגי. דווקא בחקירה שכנגד סדר האירועים המיניים בפגישות השונות היה יותר ממוקד לאחר שהוגשו אמרותיו במשטרה. א’ג’ לא ניסה להגזים בתיאורים, נהפוך הוא. כך לדוגמא בעניין החדרת האצבע לפי הטבעת: א’ג’ ציין כי הנאשם לחץ על פי הטבעת. למעשה השמיט את רכיב "החדירה", שהופך את המעשה למעשה סדום. ראוי לזכור, כי לאור הודאת הנאשם בהקלטה בדבר, יכול היה א’ג’ ל"הזיז" את האצבע אם רצה להעליל על הנאשם. כאן המקום להדגיש כי התרעומת כלפי החוקר הפרטי שלא העלה על הכתב את העצות לדובב את הנאשם אינה במקומה. בסיכומיו, טען הנאשם שא’ג’ הוא מניפולטיבי ואין להסתמך על עדותו, שכן אם סבר שהנאשם אינו מתכוון להכשירו כסרוגייט כבר אחרי הפגישה הראשונה, לשם מה המשיך בפגישות? ניתן להוסיף שגם אם בוצע מעשה מיני לאחר הפגישה הראשונה- אי אפשר לטעון שרומה. לפי התרשמותי, א’ג’ לא היה עד מניפולטיבי או נקמן. כל מהלך התלונה נכפה עליו. הוא האמין גם לאחר שיחותיו עם חברתו ועם הפסיכולוג פרכטנברג שהנאשם התכוון להכשירו כסרוגייט. קשה היה לו לקבל כעובדה שהנאשם הוליכו שולל. הוא התייחס אל הנאשם ביראת כבוד וכאל המטפל שלו. בשיחותיו המוקלטות מוקדש פרק נרחב לעניין זה והנאשם אומר לו מצד אחד שלא היו ביניהם יחסי מטפל מטופל מעת שהפסיק את הייעוץ וחרף זאת השיחות מתובלות בעצות של מטפל, כגון: א’ג’: "התחלנו בכאילו מטפל מטופל ועשינו... איזה שלוש ארבע פגישות כאלה ואז שהצעת לי עבודה וזה כאילו התגלגל לזה, כאילו התגלגל ליחסים האלה"... (ת9/ א' 1, ע' 2). הנאשם: "שים לב, אתה לא באת אלי לטיפול נפשי מסובך ואני לא פסיכולוג שלך, באת לאיזה התיעצות... אין לך בעיות כל כך גדולות, יש לך בעיות קצת של ילד מפונק, נו בסדר" (ת/9 א' 1, ע' 3). "כשהצעתי לך את הג'וב הזה גם בגלל שאתה צריך כסף וכו' וגם בגלל שאמרת שאתה מאוד נגיש וזה אז אמרתי לך שאנחנו כבר גמרנו את היחסים בין מטפל מטופל כמו שאתה קורא לזה והצעתי לך משהו חברי..." (ת/9 א' 1, ע' 4). הנאשם: "עכשיו, אתה קצת התבלבלת כי א' בגלל שלא ראית אותי אף פעם בלי בגדים נכון? ישבת ממולי בחדר יעוץ ולא ראית אותי בלי בגדים"... א’ג’: "...אני בהתחלה כאילו התבלבלתי, אני, אתה זוכר עוד מהתחלה שאלתי אותך איך זה, וזה ובין מטפל ומטופל זה לא זה. הנאשם: "כן, אבל זה לא מטפל מטופל, זה גמרנו פאזה אחת ואנחנו ידידים" (ת/9 א' 1, ע' 5, 6). א’ג’: "אבל אתה כאילו הצגת את עצמך כפסיכולוג" . הנאשם: "אני פסיכולוג, אבל אני לא, לא עשינו שום דבר, לא היה צורך לעשות" (ת/9 א' 1, ע' 6). "אתה יכול להתקשר אלי על כל נושא בעולם, מתי שאתה רוצה" (ת/9 א' 1, ע' 7).... אז כל הסיטואציה היתה לך כנראה נורא מוזרה" (ת/9 א' 1, ע' 11). "אני רוצה להזכיר לך משהו יוסי X הוא גם עובד סוציאלי... אתה יודע מה ההבדל בין עובד סוציאלי לפסיכולוג? ... אני עוזר לקליינט"... ((ת/9 א' 1, ע' 11) "קודם כל צר לי לשמוע שאתה מרגיש לבד. אז אתה לא לבד לפחות יש לך חבר אחד בנתניה" (ת/9 א' 1, ע' 32). "על רמה של חבר, לא רמה של מטופל, לא כל דבר צריך לקנות בכסף" (ת/9 א' 1, ע' 33). א’ג’: "ביחסים האלו בין מטפל מטופל אז תמיד יוצא מנקודת הנחה שאתה תמיד רוצה בטוב בשבילי" (ת/9 א' 1, ע' 35). הנאשם: "...אני לוקח אחריות שאני לא הבחנתי מספיק ברגישות שלא נעים לך, למרות ששאלתי אותך כל יום מחדש"... הנאשם: "אנחנו חברים לא?" (ת/9 א' 1, ע' 36) הנאשם: "אז תזכור שאני קודם כל כבר גמרתי להיות מטפל שלך והפכתי להיות ידיד שלך, אני נותן לך לעשות סדר בראש" (ת/9 א' 1, ע' 39). א’ג’: "אני פשוט חושב שאני עדיין אצטרך מטפל כאילו". הנאשם: "למה? תבוא אלי ליעוץ. אני לא מטפל שלך בגלל שאתה לא צריך טיפול אלא אתה צריך הדרכה". .... "אתה נקלע לסיטואציה... שלא נעים לך אל תישאר שמה, תגיד סליחה לא נעים אני הולך למקום אחר"... (ת/9 א' 1, ע' 13) זה נכון גם לגבי לימודים... "ואם אתה מפנטז על תמונה זו או אחרת זה יופי, ולא להבהל מזה. אני עכשיו, מדבר כאיש מקצוע סקסולוג, בסדר? (ת/9 א' 1, ע' 26). הבאתי בחשבון שבשיחה זו מנסה א’ג’ לגרום לנאשם להודות בסיטואציה המבלבלת אליה נקלע. וכי דברי א’ג’ בהקלטה חלקם בבחינת דיבוב וחלקם דברים שיוצאים מהלב. אין פלא שא’ג’ מבולבל. שכן ההצעה להיות סרוגייט באה לאחר שטלפן לנאשם כדי להיוועץ עמו. זאת ועוד: גם אם להשקפת הנאשם חדל מחובתו כמטפל נטל על עצמו חובה של בעל סמכות של מדריך. סביר שמנקודת הראות של א’ג’ הנאשם המשיך להיות מטפלו וגם הנאשם סבר כך, שכן בשיחות הנאשם מנסה לשכנע אותו, ששלב הייעוץ הסתיים וברגע שהחל להדריכו החלה מערכת יחסים חדשה ביניהם. אין ללמוד על תחושותיו של א’ג’ כאילו שבאמת היה זקוק לשאלות בדבר זהותו המינית וחששו מהיותו הומוסקסואל, שכן זו היתה רק דרך לגרור את הנאשם לשיחה מבלי לעורר חשד. בתגובותיו של הנאשם בשיחות הארוכות- בין אם קרא לעצמו יועץ או מטפל- יש הרבה עצות טיפוליות לדרך שבה א’ג’ צריך ליישם את הלקחים. משיחות אלה למד הנאשם שא’ג’ אינו רוצה להמשיך בהדרכה סרוגייט. כאמור, לא התעלמתי מכך שא’ג’ היה מדובב שהודרך ע"י החוקר הפרטי והיו דברים שאולי לא שקפו את תחושותיו לאמיתן והן נועדו למשוך את הנאשם בלשונו כדי לקבל אישור לדברים שקרו באמת במהלך פגישותיהם. אם היתה מניפולטיביות בעצם פעולת ההקלטות, היא לא היתה פרי רוחו של א’ג’ אלא של החוקר הפרטי. משפת הגוף של א’ג’, הופעתו ומתשובותיו ואפילו היסוסיו (עליהם הצביע ב"כ הנאשם בהתרעמו על כך שהדברים אינם מקבלים ביטוי בפרטיכל שהוקלט! וכל מי שחפץ למדוד זמן יכול לבקש תעתיק של קלטת) הצביעו על אדם תם ומעט ביישן שלא ימציא ממוחו הקודח סיפורי "דקמרון" וכי התלונות של א’ג’ מושתתות על אדני אמת. אם היו סתירות זניחות בדברי א’ג’, הרי שמטבע הדברים, עם חלוף הזמן וחזרה על גרסה בפני מספר אנשים- הסתירות מעידות יותר על האמת מאשר דקלום וחזרה מדויקים של דברים שנרשמו בעבר. א’ג’ נחקר במשך שלוש ישיבות חקירה מתישה כשב"כ הנאשם בכישרונו חוקר אותו חקירת שתי וערב צולבת. כפי שציינתי קודם לכן, ב"כ הנאשם, חזר וחקר על התנוחה בה לטענת העד נגע הנאשם במבושיו, תוך ניסיון להוכיח שהדבר בלתי אפשרי שכן הנאשם שכב על הגב וכיצד יכלה ידו להגיע למבושי א’ג’ שיושב במקביל לנאשם. א’ג’ הסביר כי בעת שעיסה את הנאשם שניהם לא נשארו במצב סטטי ועל אף ההנחיה שעליו להצמיד הרגליים, במהלך העיסוי הן נפשקו ולנאשם ידיים ארוכות ועל כן הגיע למבושיו של א’ג’. תשובה זו הניחה את דעתי. החקירה ארוכה והמתישה שבה ניסה ב"כ הנאשם להוכיח את חוסר האפשרות הפיזית, נראית מיותרת נוכח דברי הנאשם בשיחה המוקלטת ת/9, בהם הנאשם לא מכחיש זאת. טענת ב"כ הנאשם בסיכומיו המאוד מפורטים שא’ג’ עשה מניפולציה כדי להכשיל את הנאשם אינם תואמים את אישיותו של א’ג’ כפי שהשתקפה במהלך הישיבות הארוכות בביהמ"ש וכפי שהרשים את הנאשם עצמו. כשהנאשם נשאל מדוע בחר בא’ג’ כסרוגייט, כביכול, למרות שידע על דבר בעיותיו הנפשיות בעבר, טען שא’ג’ עשה עליו רושם של בחור מאוד אינטליגנטי ולא היה בעברו כדי להעיב על רושם זה. לא זו בלבד, אלא שהנאשם הסביר שהאנשים שהוא בוחר כסרוגייט צריכים להיות אמינים, עדינים ודיסקרטיים. גם אם הנאשם לא התכוון באמת להכשיר את המתלוננים כסרוגייט בחר באנשים שבטח בהם שלא יפצו פיהם ושאין להם יכולת מניפולטיבית. כיצד ניתן להסביר את הפערים בהערכת אישיותו של א’ג’ לפני שהגיש את התלונה ולאחריה. ההסבר הוא שהנאשם ביכולת וירטואוזית של שכנוע רצה להכפיש את העד כדי לפגוע במהימנותו. העובדה שהנאשם עצמו מאשר את דבריו של א’ג’ כפי שעולה מן ההקלטות היא בבחינת הודאה שניתן עליה בלבד להשתית הוכחת עובדות האישום הראשון. ועוד ידובר בניסיון הבלתי אמין של הנאשם להמעיט מהכח הראייתי של הדברים שאמר בשיחות עם א’ג’ בטענה שבאשרו את דבריו של א’ג’ הוא עשה זאת כדי להרגיע אותו והוא לא אישר את הדברים בגלל נכונותם. עפ"י עדותו של א’ג’ בפני עצמה ניתן לבסס עובדות האישום הראשון, להוציא החדרת האצבע לפי הטבעת- וזאת לאור הדיוק בדבריו. ברם, לעדותו חיזוק וסיוע בשיחות המוקלטות עם הנאשם שמודה במרבית הדברים שתיאר א’ג’. א’ג’ הסביר בסוף החקירה הנגדית, כשנשאל ע"י ביהמ"ש אם הוא זועם או כועס ובשל כך הוא התלונן בע' 131א לפרטיכל ש' 15-22, כי: "...לא, לא, לא, אני לא בן אדם כמו שאתם רואים, בטח התרשמתם באופי לא נקמני. גם יכולים לשאול אנשים שמכירים אותי. לא, אני לא כזה. אין לי כזה לנקום. אני לא נולדתי עם זה. כששכנעו אותי שצריך להגיש תלונה היה עלי לחץ באמת שכנוע. הפחידו אותי. לשאלה הבאה שלא בקלות הלך להתלונן השיב, "בכלל לא. גם אני דווקא עם כל האנשים האלה, אם לא היו עוזרים לי לייצר ראיות ואם לא היו משכנעים אותי בטח העניין הזה היה נשאר מתחת לשטיח, כן". לשאלה בע' 132א לפרטיכל מה זה לייצר ראיות האם זה לייצר דברים שמוכיחים את האמת אמר העד: "דברים שמוכיחים, נגיד ככה, כמה שיותר את העובדות...". ב"כ הנאשם ניסה להיבנות מאמירת א’ג’ "לייצר ראיות" כאילו בדה דברים, וברור מהקשר הדברים שהכוונה לתוספת ראיות, קרי ההקלטות. א’ג’ הסביר באריכות את חששותיו להגשת תלונה ומה ששכנע אותו בסופו של יום שהדברים לא ירדפו אותו וישפיעו על נפשו בחלוף הזמן (ע' 132 לפרטיכל). בין השאר ציין א’ג’ כי הוא לא רצה להגיש תלונה בתחילה לפני ששוכנע, שכן לא היה בטוח מה יקרה, וחשש שייפגע מעצם הגשת התלונה (ע' 127א, 128א לפרטיכל). והפסיכולוג שמטפל בו חשש שהדבר יפגע בו. גרסת הנאשם: אין לכחש שעיתוי מעצרו של הנאשם בשדה התעופה בדרכו לתחרות ריקודי בלט בהולנד היתה דרמטית ואכזרית, מרום העולם אל תחתיות חדר המעצר. נאמר לנאשם שעוצרים אותו בגין חשד למעשים מגונים ומעשי סדום במטופליו. הנאשם נשאל האם הוא יודע במה מדובר, אך טען כי מעולם לא נגע במטופל. רק לאחר שהזכיר את ד.ד. ודן (המתלוננים באישומים הרביעי והשני), נאמר לו כי מדובר בבחור ממוצא רוסי שהיה אצלו בייעוץ. כך התוודע הנאשם לתלונתו של א’ג’. הנאשם טען, כי פגישותיו הראשונות עם א’ג’ לא היו לצורך טיפול, שכן כלל לא חשב שיש לו בעיה, אלא לצורך ייעוץ ממוקד בנושא הפסקת הלימודים בטכניון ועל כן מערכת היחסים בעת שהכינו כסרוגייט לא היתה כשל מטפל ומטופל. הנאשם נחקר כיצד גייס אדם כמו א’ג’, על שלל בעיותיו כסרוגייט. הנאשם הודה שידע על בעיותיו של א’ג’ בילדותו ובנעוריו וקרא את סיכום המחלה מבית החולים "שלוותה" (ת/10) והדגיש כי אנשים משתנים וכבר בעת הייעוץ סבר שלא היתה הצדקה לאשפוז. בנוסף לכך, לא היתה המלצה לטיפול תרופתי או למעקב, אלא הוצע רק להרחיק את א’ג’ מהבית. לאחר פגישת הייעוץ הראשונה בנוכחות האם, נפגש עם א’ג’ לבדו. לאחר שתי שיחות עם א’ג’ הגיע למסקנה שמצבו תקין וכי טוב אם יעשה הפסקה בלימודים, ושהבעיה היחידה של א’ג’ היא אמו. הנאשם ראה בהוריו של א’ג’ נשוא הייעוץ ולא בא’ג’, ולכן דיבר גם עם אביו של א’ג’ מעולם לא היו בין הנאשם לא’ג’ יחסי מטופל ומטפל. מספר שבועות לאחר מכן, התקשר א’ג’ אל הנאשם ושאל אותו האם הוא יכול להציע לו עבודה כאסיסטנט למחקרים. הנאשם, שלא עשה באותו זמן שום מחקר, הציע לא’ג’ לעבוד כסרוגייט, שכן הבין מאחד הזוגות שבהם טיפל באותה שעה, כי הם לא מצליחים להתגבר על הבעיה שהיתה לאישה בקיום יחסי המין. הנאשם אמר לא’ג’ כי יקבל 400 ש”ח עבור פגישה עם מטופלת שתימשך שעתיים, ו-200 ש”ח נוספים באם הפגישה תימשך מעבר לכך. לגרסת הנאשם לא נפגש עם א’ג’ מיד לאחר השיחה הטלפונית, אלא הותיר לא’ג’ שהות לשקול אם זה מתאים לו. סוכם שאם הדבר ייראה לא’ג’ הם יפגשו ואז הנאשם יסביר לו בדיוק במה מדובר ואם ייראה לו הנאשם יאמנו. כעבור יום-יומיים, א’ג’ הגיע, והשניים דיברו ארוכות, אך לא בחדר השינה. הנאשם הסביר לא’ג’ על הסימולציה שהוא רוצה לעשות, ועל כך שהעיסויים יתבצעו בעירום. הנאשם גם הבהיר לא’ג’ כי קיים הבדל בין הייעוץ שנתן לו קודם לכן, לבין העבודה שהוא מציע לו. הוא ביקש מא’ג’ לשקול את הצעתו במשך יום-יומיים. אחרי יום או יומיים, א’ג’ התקשר ואמר שהוא רוצה לנסות. הנאשם אמר לו שהעבודה הזו היא סודית, ולכן עליו לומר להוריו שהוא לומד איזשהו עיסוק אצל העד ושהוא מקבל על כך תשלום. זאת, משום שחשש שא’ג’ לא יוכל להסביר להוריו בדיוק במה מדובר, ושהוריו יחשבו שהוא הופך אותו ל"זונה ממין זכר" (ע' 1261 לפרטיכל). בין לבין, הנאשם ניסה לעזור לא’ג’ למצוא עבודה בתחום המחשבים, ואף ארגן לו ראיון עבודה. לדברי הנאשם במפגשי ההדרכה לא נגע באברי המין של א’ג’ באופן כללי. הנאשם אמר, כי "בכוונה לא נגעתי באיברי המין, בכוונה לארוטיקה או ללטף או לעשות שום דבר בעל משמעות מינית... אם השאלה היא אולי בשוגג בלי כוונה נגעת, אני לא יודע איפה. יכול להיות. אולי יכול להיות. אגב, זה גם מופיע בחקירה. אמרתי אולי, אולי בביצים, אולי בטוסיק, אולי אולי אולי. אולי כן. בכוונה לא" (ע' 1046, 1047 לפרטיכל). באופן פרטני, הכחיש הנאשם את טענותיו של א’ג’ בזו אחר זו: באשר לטענה בדבר החדרת אצבע לפי הטבעת, או כפי שתוארה על ידי א’ג’- "לחץ לשם איפה שפי הטבעת... עם אצבע", אמר הנאשם כי "אני לא החדרתי לאף אחד בעולם מימי אצבע ולא ניסיתי לעשות את זה" (ע' 1293 לפרטיכל). לגבי טענת הנגיעה באשכים, טען הנאשם שגרסת א’ג’ אינה הגיונית. זאת, משום שהנאשם לא יכול היה, מבחינה מעשית, לגעת באשכיו, בין אם א’ג’ שכב על הבטן ובין אם הוא שכב על הגב. זאת, גם אם שניהם זזו: "ת. אם אני במקרה אולי נגעתי כשהוא זז או מה, במקרה אולי כן. בכוונה לא. סהדי במרומים. כב' הש' בנימיני:אז אם נגעת במקרה סימן שאפשר לגעת. לא? ת. לא. כב' הש' סירוטה:זה לא שני גופים דוממים. ת. נכון. היתה תזוזה. שיניתי את התנוחה שלי מדי פעם בגלל כאבי הגב, נכון, ת. זה לא משנה את המצב הבסיסי שאני לא יכול להגיע עם היד שלי ללטף את הביצים שלו. נו, מה לעשות זה לא יכול להיות. ...' ... נו, לא. פיזיקלית זה לא אפשרי. אם הייתי יושב ויתכן ואומר לו: א', תיקח את הברכיים, עכשיו אני אשחיל לך את היד, אולי. אבל קודם כל זה לא היה. אני פשוט מבקר את מה שהוא אמר, זה לא היה. זה לא היה. אם במקרה נגעתי בו באיזשהו מקום, יכול להיות במקרה" (ע' 1050, 1051 לפרטיכל). מתמליל ההקלטה שהובא לעיל במסגרת סיכום דברי המתלונן- נראה כי חוקי הפיזיקה עברו טרנספורמציה, שכן שם הוא מאשר את דברי א’ג’ אך משנן לו שהוא הסכים למגע (ת/9 א ע' 4). בביהמ"ש מנסה הנאשם לתרץ את הדברים (ע' 1440-1441 לפרטיכל) משום שרצה להדוף טענה של העדר הסכמה והתייחס לדברים כללית ואין לראות באישורו אישור ספציפי. בהודעה במשטרה, בת/3 ע' 4, מודה הנאשם שזז במהלך המסג' וידו אולי נגעה בטעות במבושיו של א’ג’ ללא כוונה מינית. כך גם בדבר הנגיעה שנגע א’ג’ באבר מינו. הוא אינו מתכחש לכך בדו שיח המוקלט, ובת/3, שאמר לא’ג’ להזיז את אבר המין תוך כדי המסג'. לענין הזזת ידי הנאשם למקומות שונים בגופו, בהקלטה הודה בכך אך הוסיף כי עשה כן גם בגלל בעיות בגב. בהודעה במשטרה ת/3, טען שזו היתה כנראה משאלתו של א’ג’. אשר למעשה אונן בפגישה הראשונה טען נאשם בביהמ"ש (ע' 1444-1445): "אני לא אוננתי ליד א’ג’, דיברנו על פליטת זרע כשהוא ביקש את זה ממני במרחק מטר ממנו"... בהודעה ת2/ ע' 9 ש' 20-22 : "אני רוצה שתשאל את א’ג’ האם יוסי X אמר לך שהפליטה שלו היא 20 ס"מ 1/2 מטר, אני לא התכוונתי להשוויץ בעוצמת הפליטה שלי וכשאמרתי עד הקיר התכוונתי לפליטה גדולה". באשר לשפיכה, א’ג’ ביקש לראות את הפליטה של הנאשם, כדי לומר לו האם הפליטה שלו עצמו קטנה יותר. הנאשם הבין מכך שא’ג’ קורא תיגר על האמינות שלו, ולכן שאל אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה בכך. הנאשם הודה במעשה, ובכך שהוא נבע מ"שיקול דעת איום ונורא" (ע' 1142 לפרטיכל). דברי הנאשם בשיחה המוקלטת הועלו בניתוח עדות העד א’ג’. לעניין הנגיעה באבר מינו של הנאשם: הנאשם טען שכאשר א’ג’ נתקל באיבר מינו הרפוי, הנאשם הפסיק אותו ואמר לו שהוא חורג מהגבולות שעליהם דיברו קודם לכן. כשהפנתה ב"כ המאשימה את הנאשם להודעתו במשטרה מיום 30/01/00 (ת/3), בה סיפר הנאשם כי אמר לא’ג’ "תזיז את איבר המין הרפוי אם הוא מפריע לך" (ע' 1419 לפרטיכל), הנאשם הוסיף שמעולם לא אמר לאף אחד לגעת באיבר מינו, ושמה שכתוב בהודעה הוא לא מדויק. את זאת הסביר הנאשם בכך שלא קרא את כל ההודעות לפני שחתם עליהן. לפרטיכל). הנאשם טען, כי א’ג’ שישב בצד השני של המיטה, לא נגע בו, והוא כלל לא ביקש ממנו ללטף את בטנו. הנאשם כלל לא התייחס אל האקט כאל מיני, ואף לאחר מכן, א’ג’ אמר שהפליטה שלו קטנה יותר. לטענת א’ג’ לפיה הנאשם תפס את ידיו של א’ג’ וכיוון אותם לחזהו ולירכיו, אומר הנאשם: "...אני אמרתי נוגעים בגב עד קו החגורה, לא יורדים למטה. מה גם שאתה נמצא עם שמן ביד, אתה יכול בלי כוונה להחליק לכיוון החריץ של הישבן. א' עשה פעם מסז' והוא ירד מתחת לקו החגורה. אני קמתי אחורה ותפסתי לו את היד ואמרתי לו: א' (א’ג’), איפה אתה נמצא? מזה זה הגיע בהקלטה שאמרו לו מה להגיד שאני לקחתי את הגוף שלו כדי להוביל את הידיים שלו אל אני לא יודע לאן... אני רציתי שהוא יראה איפה לא לגעת יותר. תפסתי את היד תוך כדי תנועה" (ע' 1045 לפרטיכל). גרסת הנאשם להשתלשלות הדברים בכל הקשור למין האוראלי היתה שונה מזו שמסר א’ג’. הנאשם טען, כי ביקש מא’ג’ למדוד בבית את גודל איבר מינו, ואף הסביר לו שעליו למדוד מכיוון הבטן. א’ג’ אמר שהוא יכול להראות לו עכשיו, וניסה להזרים דם מכיוון הבטן לירכיים. לאחר שלא הצליח, הוא שאל את הנאשם האם יש לו סרטים פורנוגראפיים. הנאשם ענה לשלילה, אך נזכר שיש לו חוברת של פלייבוי, ונתן לו אותה. הנאשם הציע לצאת מהחדר, וגם אמר לא’ג’, שהוא לא חייב לעשות זאת. אחרי כמה דקות, א’ג’ קרא לו ואמר לו שהוא לא מצליח. הנאשם התיישב לידו, והסביר לו באופן מילולי כיצד עובד מכשיר השאיבה שניתן לרכוש בחנויות ארוס, ובלשונו של הנאשם:"דיברנו, עשינו SUCTION, ישבתי על ידו ועשיתי ככה (עושה תנועת שאיפה חזקה)..." (ע' 1442 לפרטיכל). בהמשך: "ההקשר הוא שא’ג’ ניסה לגרום לעצמו לזקפה ולא הצליח, ואני אמרתי לו- עזוב את זה. הוא ניסה בצורה כזאת, בצורה אחרת וכו'. ואז אמרתי לו להשכלה כללית- אתה יודע א’ג’, יש מכשיר שנקרא SUCTION בכל חנות ארוס. אם אני עכשיו הייתי יושב קרוב אליך, והוא ישב רחוק ממני, אמרתי לו- אם הייתי תופס את איבר המין שלך, מכניס אותו לפה שלי ועושה (מדגים תנועת שאיבה עמוקה), ככה עשיתי חזק, היה נגרם לך התחלת זקפה לפחות" (ע' 1443 לפרטיכל) הנאשם ניסה בדרך לוליינית להימלט מן האישור שנשמע בהקלטה למציצת אבר מינו של א’ג’- הסבר שאינו מתקבל על הדעת. הנאשם ניסה להסביר את דבריו בהקלטה בטענה שהדברים נועדו להרגיע את המתלונן שהוא לא הומוסקסואל (ע' 1434 ש' 18 עד ע' 1435 ש' 18). הנאשם לא עונה לשאלת ביהמ"ש מדוע בשום שלב לא אמר למתלונן "לא היו דברים מעולם". בחקירה ת/3, ע' 2 ש' 9-11: "זה שלא אמרתי לו שזה לא נכון כבר בקלטת באותה שיחה זה אולי בגלל שחשבתי שהוא מבוהל" בחקירה נגדית - מכחיש הנאשם שמצץ את אבר מינו של המתלונן עם זאת מודה שאמר את הדברים וטוען שהתרכז בבלבול ההומופובי של המתלונן ולכן אמר את הדברים. אין לו הסבר מדוע נאמרו הדברים כפי שנאמרו על ידו (ע' 1454 ש' 23 עד ע' 1458 ש' 3). הערכת עדות הנאשם- כללי: על השכלתו של הנאשם וניסיונו בעבודתו- אין חולק. הנאשם ניחן במראה חיצוני מרשים, גבה קומה, גוף אתלטי ונראה צעיר מגילו. לנאשם יכולת ביטוי ושכנוע ולא בכדי הפקידו בידיו תכנית "קשר משפחתי". הנאשם השתמש בכל מעלת תאריו והדרו כדי לשכנע את המתלוננים 2-3 לבוא וללמוד את תורת הסרוגייט. הנאשם לא נתן את דעתו שככל שאדם רם מעלה יש לו מחויבות גדולה יותר לטוהר המידות ואחריות לבני אדם שנותנים בו אמון. לטענתו, התלונות, ובעקבותיהן, מעצרו וכתב האישום, נובעים מאי הבנת מעשיו. לטענתו, הסתכלות של מי שאינו מצוי בנבכי המקצועות הטיפוליים והסקסולוגיים היא הסתכלות של הדיוט שמפרש דברים שיודעי ח"ן מבני חוגו אינם רואים בהם פסול. הנאשם הצביע על המגמתיות של חקירת המשטרה, על מחדלים חמורים בהעברת הקלטת ת/9 תחילה לרפי גינת ואח"כ למשטרה, על אינטרסנטיות של החוקר הפרטי, כולל עיתוי מעצרו- וביקש להסיק מסקנות לפיהן כוונותיו היו רצויות ואולי מעשיו לא מובנים. ב"כ הנאשם מטיח דברים גם בביהמ"ש בהפנותו לשאלות, שכביכול מצביעות על דעה קדומה וכשהוא מצטט שאלות שמיטיבות עם הנאשם הוא כותב "אפילו ביהמ"ש שאל ...". מעניין שבשיג ושיח עם שניים מהמתלוננים בשיחות המוקלטות הוא מנסה לטעת בהם רגשי אשמה. הדרך של הטחת אשמות והשחרת כל מי שמעיז לעמוד מולו- היא מדיניות שצלחה בשעתו בפרשת ד' ממנה יצא ד"ר בירן נזוף ע"י הנהלת איגוד העובדים הסוציאליים אליו משתייך הנאשם. דרך זו אינה תחליף לניתוח דברי העדים ובחינת הקוהרנטיות של גרסתם מול גרסת הנאשם. ועתה לשאלת מהימנות עדות הנאשם לגבי האישום הראשון : בהסברי הנאשם, שרק שמץ מהם הובאו ויובאו כלשונם, יש לעמוד על הסתירות המהותיות וחוסר ההיגיון בגרסתו לפיהם, אם נעשו מעשים שנראים לנו כמיניים, מכיוון שעשה אותם הנאשם, במסגרת ההדרכה, הם פשוט נכנסים לקטגוריה אחרת "מדעית". כאמור, הנאשם עצמו לא יכול היה לכחש, כי עיסוי לכשעצמו גורם הנאה. וכי אפשר לקבל את הטענה שבהזדקרות אברו אין שום דבר מיני וזה בסך הכל נובע מהזרמת הדם כתוצאה מהעיסוי.אם כן- מדוע הוא המשיך לאונן כדי להגיע לפורקן? כל התיזה שהעיסוי נעשה כאילו אין אברי מין, אך המטרה לגרום לאשה הרפיה ולבסוף קיום יחסי מין עם הסרוגייט וגניחות ההנאה שתיאר אותם א’ג’ והמתלוננים האחרים נושאות גוון מיני. לא האמנתי לנאשם שהיתה לו כוונה לאמן מי מארבעת המתלוננים כסרוגייט. התביעה הוכיחה שלא היתה לו כל מועמדת לטיפול, ולא היה בחור כלשהו שהנאשם הכשירו כסרוגייט. עדת ההגנה ר.ו. (ע' 1049-1055 לפרטיכל) שסובלת מוגיניסמוס, והיתה ב-7 פגישות, לדבריה, אצל הנאשם יחד עם בעלה בשנת 1999. לדבריה, הנאשם הסביר לה בע"פ איך לבצע מסג' להרגעתה וליטופים. הנאשם ציין בפניה, כי קיימת אפשרות להשתמש בסרוגייט כשיטת טיפול, אך לא הציע לה טיפול מסוג זה. הנאשם טען בהודעתו כי היו לו שתי מועמדות, וראה זה פלא הוא לא הציע להן את שיטתו החדשנית או למזער לא הציע לאמן את הבעל בשיטתו המיוחדת. עד אחר מטעם הגנה, כ.י. (ע' 1413 לפרטיכל), סיפר כי בא להיוועצות עם הנאשם בקשר לוגיניסמוס של אשתו כשלוש פעמים בסוף 1998 ותחילת 1999. הנאשם נתן לו עצות כיצד להרגיע ולגוון את חיי המין ולנסות להחדיר אצבעות,אך לא הציע לבני הזוג להעזר בסרוגייט. לאחר שפנו לסקסולוגית אחרת הבעיה נפתרה. מכאן, שלא עמדו אצל הנאשם לקוחות בתור לסרוגייט שעה שטען שהוא צריך דחוף סרוגייט. לא זו אף זו בשיחה המוקלטת אומר הנאשם במו פיו שאין לו מועמדות. אם כך כיצד הבטיח הנאשם, אפילו בהסתייגות שמדובר בחלטורה, לא’ג’ רווחים שנעו בין 600-400 ש”ח לטיפול ומאין הדחיפות והצורך לאמן סרוגייט. כאמור בסוף השיחה המוקלטת עם א’ג’ הוא מודה שאין לו כרגע צורך בסרוגייט, והוא הדין בשיחה עם דן שעוד ידובר בו. להלן מובאות מההקלטה שמהם הנאשם לא נסוג בחקירה הנגדית (ע' 1476): "לא, אני, אני הולך לרדת מזה לגמרי, בוא אני רוצה להסביר לך, אני רציתי את העבודה שלך אתה זוכר למה? להציע לך עבודה כזאת, סיפרתי לך שיש לי שתי קליינטיות שנתקעתי איתם. בהמשך: "לא לא אימנתי. נפגשתי איתם זה לא התאים. שים לב. שים לב אני בכלל הולך לרדת מהתחום משני טעמים אלף אין הרבה מועמדות, לא עומדים בתור הרבה נשים, בית אני רואה שזה נורא, נורא מסובך. כן? זה המון עבודה, המון שעות, זה המון השקעה..." (ת/9 א' 1, ע' 23). הנאשם מנסה להמשיך הקשר עם א’ג’ ומזמינו ללמד אותו מחשבים (ת/9 א' 2, ע' 41). הנאשם מבטיח לא’ג’ שהוא זקוק לו לשירותים במישור אחר ומוסיף: "...אני מקווה שאתה ילד מספיק גדול לעשות הפרדה" (ת/9 א' 2, ע' 46) ובע' 45 מבטיח בסיס שונה. חברו הטוב של הנאשם, פרופ' גורדון, הביע פליאה שהנאשם מאמן סרוגייט שכן ידע על הרעיון ולא על מימושו. הנאשם הודה שלא העסיק מעולם סרוגייט, דבר שלא הפריע לו לספר על סרוגייט שהעסיק בעבר שעבד פעמיים בשבוע: א’ג’ מדובב את הנאשם לגבי הבטחות וסיפוריו לגבי חניכים אחרים ומספר הפעמים שתסופק לו עבודה. הנאשם מסביר לא’ג’ כי דובר בחלטורה ולגבי העבר, משיב לו: "אמרתי שזה יכול להיות. הבחור שעבד לפניך גם לפעמים, לא קבוע אבל פעמיים בשבוע והוא הסתדר מאוד יפה... כי פעם יש ופעם אין ופעם כן, יכול להיות גם שלושה חודשים שאין אפילו פניה אחת חדשה אתה מבין?" . הנה כי כן כל ההבטחות לשכר גבוה שהבטיח לא’ג’ ולאחרים- היו כלא היו, ומסתבר שלא היה לפני א'ג' בחור כלשהו שעבד עבור הנאשם כסרוגייט. הנני דוחה גרסת הנאשם לגבי עובדות האישום הראשון, להוציא החדרת אצבע לפי הטבעת. להשקפתי לא די באמירה שהנאשם נגע בלחיצת אצבע כפי שתיאר זאת א’ג’ (לאחר שבמהלך ההקלטה ניסה לטעון שהוחדרה אצבע וחזר בו) כדי לקבוע כי בנידון דידן במעשה סדום עסקינן. יחסי מטפל-מטופל ב"כ המאשימה בטאה בכתב האישום את דעתה כי התקיימו יחסי מטפל מטופל בין הנאשם לא’ג’. ב"כ המאשימה טרחה והביאה מובאות מהשיחה המוקלטת שעל-פניה בחלקה היא שיחה על דברים ששאב הנאשם בהיותו מטפל. זוהי גם דוגמא כיצד הנאשם מנסה בוירטואוזיות לבלבל את א’ג’ ולהחדיר בו את הרעיון שבכל גבר חבוי הומוסקסואל, כפי שעולה מן ההקלטה: הנאשם: "אתה זוכר מה סיפרת לי לפני שהתחלנו בכל ההתנסות הזאת? א’ג’: "אה, מה?" הנאשם: "שהיית פעם רוצה לנסות עם גבר" א’ג’: "נכון. הנאשם: "אתה יודע למה?" א’ג’: "למה?" הנאשם: "כי את הפנטזיה הזאת יש לכולם, רק לך יש אומץ לבטא אותה" (ת/9 א' 1, ע' 10)."יש הזדהות, אתה גבר, וגבר שגומר גבר מזדהה אתו" (ת/9 א' 1, ע' 18). ועוד באותו ענין: "אתה כאילו מזהה בעצמך משהו שעושה לך משיכה לגברים ואתה נבהל מזה..." (ת/9 א' 1, ע' 25). "אני מאחל לך בכל ליבי שתהיה דו מיני" ... כי העולם יהיה הרבה יותר עשיר... שיהיה לך יכולת להנות מכל העולמות..." (ת/9 א' 2, ע' 46, 47). "אתה תרגע, אז היתה לך חויה מוזרה כזו, אז מה. עוד יהיו לך הרבה חוויות אני מקוה מוזרות בחיים שלך"... (ת/9 א' 2, ע' 53). הנאשם מאשר את הדברים (ע' 1473 לפרטיכל ש' 23-25) ואין לו הסבר לאמירתם- בהמשך לדברי ההרגעה שהשמיע באוזני המתלונן שעה שהיה בהתקף הומופובי (ע' 1472 ש' 12 עד ע' 1475 ש' 24). בהודעה ת/2 ע' 7 ש' 5-10, הנאשם מכחיש שדיבר עם א’ג’ על נטיותיו המיניות ועל יחסים עתידיים עם גברים. לטענתו א’ג’ נכנס למעגל של פנטזיה- "אולי הוא התאהב בי או נמשך אלי". הנאשם אינו יכול להכחיש שבעבר הקרוב התקיימו בינו לבין א'ג' יחסים של יעוץ. לגבי דידי, ואף מומחי הנאשם נאלצו להודות בכך- מערכת יחסים של הכנת א’ג’ לסרוגייט- גם אם היה ממש בכך - בנסיבות כאלה אינה אתית. בין הנאשם לא’ג’ היו ארבע פגישות טיפוליות בטרם ביקש הנאשם "להכשיר" את א’ג’ לתפקיד סרוגייט. בשל קיומה של מערכת יחסים כזו, נוצר חוסר איזון ואי שוויון ביחסי הכוחות בין הצדדים, עד שהמטפל- הצד החזק- עלול לנצל את כוחו לרעה כלפי המטופל- הצד החלש. הנאשם ניסה כמיטב יכולתו להראות כי קיים הבדל בין ייעוץ לבין טיפול, וכי בפגישות שלו עם א’ג’ הוא רק נתן לו ייעוץ. ואולם, בין אם מדע הפסיכותרפיה אכן מבדיל בין המושגים ובין אם לאו, הרי שכללי האתיקה לבטח חלים גם ביחסים שבין מבקש העצה ליועץ, וכך גם העיד מומחה התביעה, פרופ' שאול סטיר. זאת, משום שמבקש העצה מפתח יחסי אמון ותלות, שאסור ליועץ לנצלם לצרכיו האישיים. בבסיסם של יחסים אלה עומדת אמונתו של מבקש העצה, שטובתו האישית היא העומדת לנגד עיניו של היועץ. הנאשם אינו פסיכולוג בהכשרתו, אך הוא עוסק בפסיכותרפיה, ולכן הכללים כשמדובר בפסיכולוג או פסיכיאטר חלים גם לגביו. תפקידו של הפסיכותרפיסט הוא לעזור לפונים אליו להתמודד עם בעיות נפשיות שהם סובלים מהן- החל מבעיות כמו חרדה לפני בחינות וכלה בבעיות משפחתיות או זוגיות (ת"פ 470/92 מדינת ישראל נ' אליהו פלח, דינים-מחוזי (א) 772). גם לפי תקנה 6 לתקנות העובדים הסוציאליים (כללי אתיקה מקצועית), תשנ"ט-1999, אסור לעובד הסוציאלי לנצל קשרים עם הלקוח לטובתו האישית. לקוח מוגדר כ-"אדם הפונה, בין בעצמו בין באמצעות אחר, לקבלת עזרה או טיפול של עובד סוציאלי, לרבות מי שמטופל בידי עובד סוציאלי על פי דין". א’ג’ הגיע אל הנאשם במטרה לקבל טיפול. העובדה שהנאשם טען כי לא טיפל בא’ג’, אלא ייעץ לו היא זניחה, שכן לפי ראות עיניו של א’ג’, היו אלה פגישות טיפוליות, שבהן שטח בפני הנאשם את חולשותיו ומצוקותיו, וביקש ממנו לסייע לו בפתרון בעיותיו. לאור היסטורית הטיפולים הפסיכולוגים והפסיכיאטרים של א’ג’ בארץ ובחו"ל- שהנאשם ידע עליה אסור היה לו להציע תפקיד של סרוגייט גם אם באמת התכוון לכך. בסיכומיו טוען ב"כ הנאשם כי מטבעו א’ג’ אינו מקבל מרות ומתנגד לדברי מבוגרים, מכאן שלא חשש ולא ירא את הנאשם ועשה הכל מרצונו הגם שסבר שעניין הסרוגייט בספק. הבעיה של א’ג’ מתמקדת, לפי דברי הנאשם עצמו, בקשר עם אמו. א’ג’ חש חיבה לנאשם, שהרי הלה הסכים למשובותיו: להפסיק את הלימודים וליטול פסק זמן, להסתיר דברים מן האם במיוחד ומאביו שהוא הולך בטל שכן הם קראו לו פרזיט. הוא נתן בנאשם את מלוא האמון ובצר לו פנה אליו בשיחת הטלפון ביום 13.11.99. ב"כ הנאשם ניסה להראות באותות ומופתים שהפגישה קוימה 3 ימים לאחר מכן. דברי האם מאשרים את גרסת א’ג’, לפיהם מיד אחרי השיחה הנאשם יצא וחזר כשהיא ישנה. ב"כ הנאשם מצביע על כך שבמסמכי בזק ת/22 ות/23- לא מופיעה שיחת טלפון להזמנת מונית בלילה שבו טוען א’ג’ שפגש לראשונה בנאשם, אך אין בכך לערער את דברי א’ג’. מכל מקום גם אם השיחה קוימה שלושה ימים לאחר מכן אין היא מנתקת את העובדה שא’ג’ פנה לנאשם בבקשת עזרה וציין כי הוא בודד ומחוסר עבודה ומבקש לקבוע שיחה טיפולית. פנייתו של א’ג’ לנאשם בצר לו, מצביעה על כך שהחוט הגורדי של מטפל מטופל או יועץ ונועץ לא נותק. א’ג’ ראה בנאשם מטפל שיוכל לעזור לו בבעיותיו ביום-יום. באותה שיחה טלפונית, כאמור, הציע לו הנאשם לעבוד כסרוגייט- לאחר שיוכשר על ידו במשך מספר פגישות. הנאשם ניצל את אמונו המלא של א’ג’ בו, מתוקף היותו מטפלו, וגרם לא’ג’ להאמין כי יוכל להכשירו לעבודה שממנה ייהנה משני העולמות: שכר וסיפוק אישי כ"מטפל" בבעיות האישה הסובלת מוגיניסמוס. ב"כ המאשימה בקשה לקבוע, כי אותה מערכת אתית שמחייבת פסיכולוגים חלה גם על עובדים סוציאליים. אין ספק בכך. אלא מאי, על מערכת ההדרכה כביכול לסרוגייט חל משטר של מורה ותלמיד, ועל כן גם היחסים של הנאשם עם שאר המתלוננים צבועים בדגל שחור של איסור ניצולם. לאור קביעתי, כי הנאשם לא התכוון להעסיק סרוגייט, הרי הוכח בכך יסוד המרמה שבסעיף 345(א)(2) לחוק העונשין. בהנחה שהנאשם התכוון באמת להכשיר את א’ג’ כסרוגייט הרי שהמעשים המגונים ב"מאד מאד", כמאמרו של כב' השופט חשין, חורגים ממסגרת שקבע הנאשם עצמו. הנאשם גרם לכך שא’ג’ יהיה עירום וייתן לו לגעת בגופו, כל עוד המגע נעשה במסגרת ה"הכשרה". ברם,בחינת גודל אבר מינו של א’ג’ לאחר שהנאשם החל להדריכו תמוהה- אין לה הסבר מניח את הדעת בפי הנאשם. הנאשם הסביר רבות מה החשיבות של גודל איבר המין ומרחק הפליטה, אך בירר זאת עם א’ג’ רק לקראת סוף המפגש הראשון, כלומר לאחר ההסבר התיאורטי ולאחר ההתנסות המעשית. בתגובה על תמיהת בית המשפט, ענה הנאשם כי: "סליחה, זה לא תנאי בל יעבור כי אם יש לאדם המון כישורים אחרים, אז יכול להיות אפשר איך שהוא משהו להתמודד עם זה, אבל זה עלה ככה, אני לא יודע לתת, להמציא לך כרגע תשובה, אני מספר מה היה" (ע' 1143 לפרטיכל). תשובתו של הנאשם אינה משכנעת. לא יתכן שהנאשם ירצה לדעת מה גודל איבר המין כדי להחליט האם מועמד מתאים להיות סרוגייט, אך יבדוק זאת רק בסוף ההכשרה, כי בעצם הוא יוכל לקבל את התפקיד גם אם איבר מינו גדול מדי, אבל יש לו כישורים אחרים. באשר להסברו של הנאשם בעניין הנגיעה באשכיו של א’ג’ (שבהקלטה הודה בכך): איני מקבלת את הסברו הדחוק של הנאשם שלא חש בכך לאחר שהכחיש הנגיעה וכבר עמדתי על כך מקודם, אך ראוי להוסיף ולדון בכך כדי להדגים את מנהגו של הנאשם להאשים את החוקרים בהחסרת דברים. לשאלה: "...נגעת לו באשכים?" השיב הנאשם: "אולי, אני לא מבין איך אבל אולי. אולי אין לי תשובה כי אני לא ראיתי את זה" (ע' 1316 לפרטיכל). משעומת הנאשם עם דבריו במשטרה בנידון דידן , טען כי חוקרי המשטרה לא רשמו את כל דבריו, או שלא רשמו את דבריו במדויק (חלק מההודעות הוקלטו במהלך גבייתן). כשנשאל כיצד הוא יכול לטעון זאת אם חתם על הודעותיו ענה, כי לא קרא את כל ההודעות שמסר לפני שחתם עליהן: "...אז היא שואלת אותי גברת גולן: אתה רוצה שאני עכשיו אקריא לך את כל ה-20 וכמה עמודים ותחתום? אמרתי: לא, אני מאמין שרשמת מה שצריך לרשום... היא ביקשה שאני אבדוק אם יש התאמה בין מה שהיא כתבה ובין מה שרציתי לספר. אמרתי לה: לא צריך" (עמ' 1012 לפרטיכל). ואולם, בת/2, לאחר שנתבקש לחתום על ההודעה, ביקש הנאשם "להבהיר לגבי העדות הזו דף 2 גיליון 3 שורה 11, 12 עלול להשתמע שאני רציתי שתהיה לי זקפה בכל מחיר, דיברנו על מנגנון הזקפה בע"פ ובכללי ואז הזכרתי את המכשיר שעושה את פעולת המציצה שנמצא בחנות ארוס..." (ע' 9, ש' 15-17). חשוב להדגיש, כי ההודעה שאינה מדויקת, לדברי הנאשם, היא ההודעה השלישית (ת/3), כלומר נמסרה לאחר ההודעה ת/2, שאותה תיקן. טענתו של הנאשם, אם כן, אינה מתיישבת עם מידת הזהירות שהפגין ביחס להודעה ת/2, אותה מצא לנכון לקרוא בעיון, ואף לתקן, ולכן תמהתי על הניסיון להיתלות במחדל כביכול- באין מענה סביר. ב"כ הנאשם עמד על תקלות שהיו בהעברת הקלטת ת/9 עוד לפני עדותו של הנאשם ובאותו שלב ביקש שנדון בקבילותן- החלטנו לדון בשאלת הקבילות בהכרעת הדין, ועל כך בהמשך. ממצאים: די בעדותו של א'ג' כדי להרשיע הנאשם. דברי הנאשם בהקלטות- לאחר שהושמעו לו וחלקם אישר בביהמ"ש ובמשטרה הם לא רק בבחינת סיוע לדברי א’ג’ אלא התוודות בזעיר אנפין. על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות ניתן להרשיע בעבירת מין על פי עדות יחידה של הנפגע, כפוף לחובת ביהמ"ש לפרט מה הניע אותו להסתפק באותה עדות. ההנמקה צריכה להיות "ממשית", כלומר, אין די בקביעה כי בית המשפט מעדיף את גרסת המתלונן על פני גרסת הנאשם. ההנמקה היא דבר שבהיגיון ובשכל ישר, שיש בה כדי להסביר מדוע רשאי בית המשפט להרשיע את הנאשם בהסתמך על עדות יחידה של קורבן העבירה (י' קדמי על הראיות חלק ראשון, תשס"ד 188, 189). מצב נפשי יכול להוות סיוע ובוודאי חיזוק. בענייננו הובאו הפסיכולוגים שטפלו בא’ג’ לאחר ניתוק הקשר עם הנאשם, ויש בדבריהם כדי להצביע שא’ג’ לא רקם תכנית שטנית להפיל הנאשם בפח, אלא שהמשיך בהדרכה על אף חשדותיו, שכן נתן בנאשם אמון מלא. במכתבו של פרכטנברג למשטרה (נ/23), נכתב כי "כבר בשיחה הטלפונית הראשונה א’ג’ נשמע לי סוער, מבולבל וחסר מנוחה... חששתי שא’ג’ יפגע והטלתי ספק בכוחותיו הנפשיות (כך במקור) לעמוד בתהליך תלונה למשטרה והתמודדות עם המשפט הצפוי בעקבות התלונה. המלצתי לא’ג’ היתה: לפנות לטיפול (דאגתי לתת לו שמות של מטפלים באזור מגוריו) ולשקול במסגרת הטיפול את צעדיו ביחס לסוגיה". הפסיכולוג גלעד עובדיה, אליו הופנה א’ג’ על ידי פרכטנברג, פגש את א’ג’ לאחר המפגשים, וכך העיד בפנינו: "הפניתי אותו לטיפול כי ראיתי שהוא נמצא במצוקה מאוד גדולה. הוא היה במצב שהצריך טיפול ועזרה והייתה לי הרגשה שהוא באמת נפגע ושהוא עלול להיפגע בהמשך אם לא תהיה הפסקה של הקשר הזה והתערבות של המשטרה" (ע' 644 לפרטיכל). עוד העיד, כי א’ג’ פחד להגיש תלונה כנגד הנאשם ממספר סיבות: "הוא מפחד שאם הוא יתלונן אז יוסי X יפגע בו או יכה אותו והוא גם פחד ממה זה יכול לעשות לו מבחינה נפשית, כי הוא היה מודע למצבו" (ע' 645 לפרטיכל). היסוד הנפשי היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק הוא כוונה מיוחדת להיות המעשה "מגונה". לגבי הרכיבים האחרים של היסוד העובדתי, מספיקה פזיזות. קיים צורך בכוונה מיוחדת להשגת התכלית של הגירוי, סיפוק או ביזוי מיני, כלומר על התביעה להוכיח כי הנאשם התכוון להשיג אותה תכלית באמצעות המעשה המגונה, ולמעשה היה מודע לכך שהשגת תכלית זו תושג בוודאות קרובה. מן הממצאים העובדתיים ניתן להסיק כי התקיימה אצל הנאשם כוונה מיוחדת להשגת תכלית הגירוי והסיפוק המיניים. הנאשם התכוון להשיג את הגירוי המיני באמצעות נגיעות באיבריו המוצנעים של א’ג’, ולהגיע לסיפוק מיני באמצעות האוננות בנוכחותו ובסיועו של א’ג’ ע"י ליטופים. הנאשם לא התכוון להכשיר את א’ג’ כמו גם את האחרים כסרוגייט על מנת להפעילם לצורך טיפול בנשים הסובלות מוגיניסמוס, אלא עשה זאת כמסווה לשם ביצוע מעשים מיניים. לפיכך, על אף שא’ג’ לא התנגד, הסכמתו הושגה במרמה. הנאשם לא רק השיג את הסכמתו של א’ג’ במרמה בכך שפעל במסווה של הכשרה לסרוגייט, אלא גם ניצל את העובדה שא’ג’ התקשה להתנגד למעשיו, כי נתן בו אמון מלא. א’ג’ העיד בפנינו, כי המשיך לבוא למפגשים ממספר סיבות: הוא נתן אמון בנאשם; בגלל מצבו הנפשי פחד לקטוע את הקשר ביניהם, כי חשש לעורר חשדות אצל הנאשם; הוא היה במצב קשה בגלל שהיה מחוסר עבודה; הוא חשש שלא יאמינו לו, אלא לנאשם, שכן הוא איש ציבור; הוא פחד שהנאשם ישלח אנשים שיכו אותו; הוא לא רצה לאבד את הנאשם, כמישהו שיש לו קשר אינטימי איתו, שהוא יכול לספר לו על הבעיות שלו, והיה מוכן לשלם את המחיר. כל אלה, והעובדה שא’ג’ המשיך להאמין עד לשלב מאוחר, שיש ביכולתו של הנאשם לספק לו את העבודה, מצביעים על כך שהוא לא יכול היה לעמוד על הפסול במעשיו של הנאשם, שניצל את מצבו הנפשי הרגיש לרעה. כך עולה בבירור מעדותו של הפסיכולוג פכטנברג שטיפל בא'ג'. המאשימה הוכיחה, להשקפתי, את עובדות האישום הראשון באשר למעשים המגונים. המעשים שביצע הנאשם בא’ג’ הם מעשים מגונים: לאחר שדחיתי את גרסת הנאשם המתחסדת לגבי המעשים המגונים שמדברים בעד עצמם, כגון: לחיצה על פי הטבעת, מעשה אונן, תפיסת הביצים, ליטוף בטנו של הנאשם תוך כדי מעשה האונן- בכל סיטואציה כולל הדרכה של סרוגייט הם מעשים מגונים. מעשים קלים יותר של נגיעות פה ושם יכלו להתקבל על הדעת כחריגה בתרגול מסג'ים לצורך הדרכה של אמת. כבר עמדתי על טענת הנאשם, כי העיסוי גורם להזרמת הדם לאבר המין ולא היה כל מעשה מיני בכך. אכן יש מקרים כאלה (ר' דברי המתלונן א' מהאישום השלישי). בנסיבות ענייננו, עפ"י תיאורו של א’ג’, המעשה הוא מגונה. הכוונה הפלילית נלמדת מן הנסיבות. הנני דוחה את טענת הנאשם שהמעשים נעשו במסגרת הדרכה לסרוגייט. דבר זה שומט את הקרקע מן הטענה שהמעשים לא נעשו כדי להביא לסיפוקו המיני של הנאשם וגם את קבלת ההסכמה במרמה. הוכח, כי ההסכמה של א’ג’ הושגה במרמה, וכי הנאשם היה מודע לכך. המעשים המיניים שבוצעו במהלך מפגשים אלה באו כדי לספק את יצרו של הנאשם. במסגרת זאת ניתן לקבוע כי אפילו העיסוי עצמו שביצע בא’ג’ בעודו עירום, כחלק מתכנית הכשרה כביכול, מהווה מעשה מגונה, בשל כוונתו של הנאשם לספק את יצרו המיני, אם נוסיף לכך את הנגיעות. הנאשם הודה שתפס את ידיו של א’ג’ בזמן שזה עיסה את גופו, אך טען, כי מטרתו היתה להראות לא’ג’ היכן אסור לו לגעת. א’ג’, בהגינותו, אמר שהנאשם ניסה לכוון את ידיו אל עבר חזהו וירכיו של הנאשם. הוא לא אמר שהנאשם כיוון את ידיו לעבר איבר מינו או אשכיו, דבר שהיה יכול לתת נפח לגרסתו. לעניין מציצת אבר מינו של א’ג’: המאשימה הוכיחה את מעשה העבירה של מעשה מגונה. מעשה סדום: ב"כ המאשימה בקשה להרשיע הנאשם בביצוע מעשה סדום לגבי החדרת האצבע לפי הטבעת של א’ג’. על-פי עדות א’ג’ לפיה לחץ הנאשם על-פי הטבעת (בע' 61 לפרטיכל ובהקלטה) לא ניתן לקבוע כי היתה חדירה או ראשיתה. הנני קובעת, איפוא, שהמאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח חדירה לפי הטבעת, אלא מעשה מגונה בלבד. אני מציעה לחברי לזכות הנאשם מעבירה של מעשה סדום בהקשר זה ותחתיה להרשיעו הנאשם בעשיית מעשה מגונה בנסיבות של אינוס, שהנה עבירה קלה יותר ולנאשם ניתנה הזדמנות להתגונן נגדה. קבילות ההקלטות: שרשרת העברת הקלטות ב"כ הנאשם לא התנגד לקבלת הקלטות והתמלילים. עם זאת, לא אמר במפורש שהוא מוותר על הוכחת תנאי הקבילות. ב"כ המאשימה מתרעמת על ב"כ הנאשם שלראשונה העלה בע' 1181 לפרטיכל התנגדות לקבילות הקלטות. השתלשלות הגשת הקלטות היתה כדלהלן: יצחק אפרים הגיש את הקלטות ת/8 ות/9. שאלנו את ב"כ הנאשם אם הוא מסכים לקבלת הקלטות ועו"ד גרשוני השיב שיש מספר דברים תמוהים שעליו לבחון (ע' 10 לפרטיכל). הקלטות סומנו ת/8; ת/9 ויחד עמן הוגשו ללא התנגדות התמלילים. במהלך עדות א’ג’ הוגשו הקלטות ת/12 ו-ת/23 ללא הסתייגות ב"כ הנאשם. לזכותו של ב"כ הנאשם ייאמר, שבדק בדקדקנות כל מהלך וכל ראיה, וגילה חוסר תואם בין מזכר שערכה יפה גולן (ת/20) לבין הקלטות שהוגשו לביהמ"ש עפ"י מזכר זה. ב"כ המאשימה מודה שהיא זו ששגתה בהציגה לעדה גב' גולן קלטות ת/8 ות/9 בעוד שהמזכר מתייחס לת/8 ות/12 שנתפסו ביום 11.1.00. העד יצחק אפרים זיהה את כתב ידו על ת/8- ועל אף שרשום על הקלטת עותק- אין זה מעלה או מוריד. העד יצחק אפרים הוא שדאג להתקנת מערכת ההקלטה בבית הנאשם ע"י מר ברגיל ביום 6.12.99. יצחק אפרים היה איש הקשר עם המשטרה והטלוויזיה והביא את הקלטת ת/9 תחילה לטלוויזיה ואח"כ היא הועברה למשטרה. בעת שיפה גולן העידה, נשאל ב"כ הנאשם אם יש צורך להוכיח השרשרת והוא לא אמר דבר. לאור זאת הובאו העדים הרלבנטיים. לגבי ת/13 שנתפסה ע"י הדר רובין מאייל לבבי, הודיע ב"כ הנאשם שאינו כופר בכך שהחוקרת תפסה את הקלטת (ע' 571 לפרטיכל). אייל לבבי הוציא הקלטת ממכשיר ההקלטה בבית המתלונן א’ג’. ואלה הקלטות: • ת/8- שיחה מיום 12.12.99 שעה 17.00. השיחה מופיעה בפלט ת/ 22 ומשכה 12.48 דקות תחילת השיחה ב-16.40. השיחה לא מתחילה מההתחלה. • ת/12א- תמלול קלטת מס' י.ג-3- שיחה בין א’ג’ לנאשם מיום 14/12/00. השיחה לא מתחילה מההתחלה. • ת/9- שלוש שיחות: השיחה הראשונה מיום 12.12.99 בשעה 23.00; השיחה השנייה מיום 13.12.99 בשעה 13.04 כשהנאשם מתקשר לא’ג’ והשיחה השלישית מאותו יום אחרי שעה 13.30 (השיחות סומנו ת/9א-ג). • ת/9א'- מאוזכרת בתמליל ת/12. ת/9ב'- מאומת מבחינת שלמותה ע"י ת/22- פלט שיחות ומשכה 18.12 דקות. בשיחה זו מאוזכרת השיחה מיום 12.12.99 ותכני השיחה. קטעים מת/9א' הושמעו לנאשם עוד במשטרה והוא הגיב עליהם. • ת12 (תמליל- ת/12א') שיחה מיום 14.12.99 שעה 18.25 משכה 35 דקות- עפ"י ת/23. • ת/13- שלוש שיחות: בראשונה א.ג. מתקשר לנאשם ושתי השיחות האחרות הנאשם מתקשר לא’ג’ ביום 24.12.99 ובשניה הנאשם מתקשר ביום 16.1.00- התאריך נלמד מפלט השיחות • ת/23 השיחות תומללו וסומנו כת/13(א-ג). המתקין ציין שפירק מכשיר ההקלטה לפני התאריך של ה-16.1.00, יתכן ששגה בתאריך. כל הקלטות הועברו ישירות למשטרה, להוציא קלטת ת/9 אותה העביר איציק אפרים תחילה לרפי גינת. המבחנים לקבילות הקלטות: המבחנים לקבילות הקלטות נקבעו בפסיקה, לפיה הקלטת צריכה לעמוד בשלושה מבחנים, לאמור: האחד- המבחן ה"טכני" של מהימנות ואמינות סרט ההקלטה, בתור שכזה; השני- המבחן ה"מהותי", הבודק אם נתמלאו תנאי קבילותו של ה"תוכן" המוקלט ע"ג הסרט; והשלישי- המבחן ה"פורמלי", המכוון לבחון אם עומדת ההקלטה בתנאי הקבילות של חוק האזנת סתר" (שם, בע' 1141). תנאי הקבילות הטכניים של סרט ההקלטה הם: 1) "מכשיר ההקלטה- תקין ופועל כהלכה; 2) המקליט- מיומן; 3) ההקלטה גופה- נאמנה ומהימנה; 4) הקלטת נשמרה כדבעי ואין מקום לחשש של "שינוי" או "עיבוד"; 5) קולות הדוברים- מזוהים בבירור ובוודאות". (שם, בע' 1143) 6) בנוסף לתנאים האלה, מצוטט בע"פ 24/73 אליהו מייזל נ' מ"י, פ"ד כז (2) 421, בע' 423 התנאי של "היעדר כפייה": "שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי". לגבי תנאי זה, כותב קדמי בספרו, כי הוא נמנה על המבחן המהותי של תוכן ההקלטה, אך במקום שבו לא מדובר בתוכן שקבילותו מותנית בכך שהדברים נאמרו ללא כפייה, התנאי מתייחס למשקל ההקלטה ולא לקבילותה (י' קדמי על הראיות (חלק שני, תשס"ד), בע' 1150). תחילה אבחן את התנאים הטכניים: התנאי הראשון: מכשיר ההקלטה, כפי שנתברר היה תקין, ופעל כהלכה. העיד בפנינו יאיר ברגיל, כי הוא ביצע הקלטת הניסיון עם א’ג’ בטרם הוקלטו השיחות עם הנאשם, בדק שהציוד תקין, והחזיר את הקלטת להתחלה. הקלטת שנתן לא’ג’, כך אמר, היתה חדשה לגמרי. בחקירתו הנגדית, אמר יאיר ברגיל, כי יתכן שהשאיר בידי א’ג’ קלטת נוספת. התנאי השני: המקליט, הלא הוא א’ג’, עבר הדרכה על ידי יאיר ברגיל. תרגול ההקלטה נעשה בשפה העברית. התנאי השלישי, הבוחן עד כמה ההקלטה משקפת את מה שנאמר במציאות בצורה שלמה ונאמנה, והתנאי הרביעי, שעניינו שינויים בסרט ההקלטה. אם יש מקום להעלות טענה פורמאלית בדבר קבילות הרי שהיא יכולה להתייחס רק לקלטת ת/9 שנמסרה תחילה לרפי גינת ורק אח"כ למשטרה. ראוי היה להעביר הקלטת המקורית למשטרה ועותק לרפי גינת, וזאת כדי למנוע בעתיד התדיינות מיותרת ולזות שפתיים. נוסף לפגם הנ"ל ארעה תקלה, שמקורה לא נתברר, לפיה על ת/9 שהוגש לביהמ"ש נרשם "עותק". לב"כ המאשימה לא היה הסבר לכך, זולת השערה, כי בעקבות החלטתנו לאפשר לכלי התקשורת לקבל עותק מהקלטת (עמ' 23 לפרטיכל), קרתה תקלה והעותק נשאר בתיקנו והמקור לא נמצא. הסבר זה לא נראה לי. הקלטת ת/8 גם היא נושאת חותם של "עותק" והיא מקורית ויש להניח שזהו המצב גם לגבי ת/9. תקלה נוספת עליה הצביע ב"כ הנאשם נפלה במזכר ת/20 שערכה גב' גולן אשר לא יכלה לתפוס קלטת ת/9 במועד כתיבת המזכר כי הקלטת טרם הובאה, והקלטת ת/9 הוגשה באמצעותה כאילו נתפסה ע"י גב' גולן. הפסיקה התייחסה לשאלת קבילות קלטות מההיבט המהותי, כלומר עד כמה הקלטת משקפת נאמנה את מה שארע במציאות (ע"פ 656, 639/79 דוד אפללו ו-4 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 561, 571-572). בעניין מוחמד שניר, נדונה השאלה מה דינן של תמציות של שיחות שהוקלטו, אשר רשם איש משטרה, ככל שלא הוגש סרט ההקלטה המקורי. יפים לענייננו דבריו של הנשיא שמגר: "השאלה הנשאלת בהקשר שלפנינו היא אך ורק, אם הדברים משקפים אל נכון את אשר הוקלט. הקלטה, שאינה מתיימרת אלא להביא קטעים מוקלטים, קבילה בתור שכזאת, כי הקטעים שהוקלטו מובאים באופן נאמן למהותם מעיקרה. הוא הדין בעניין הפסקת הקלטה, יהיה זה בשל שיקול מוטעה או בשל תקלה טכנית. הסיום המוקדם מדיי אינו משנה ממה שהוקלט עד לאותו שלב, ואם בית המשפט מודע לכך, כי מה שהוקלט משקף רק קטע של האירועים, אין בכך כדי לפסול קבילותם של אותם קטעים שהוקלטו נאמנה" (ע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 169, 191-192). ובהמשך: "סיכומו של דבר, כל עוד אין ראיה בדבר טיפול זדוני בהקלטה כדי לשנותה בדרך זו או אחרת, אין בעובדה, שהקטעים הימנה לא ניתנים לפענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטו או נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה את שניתן לשמיעה ולהבנה. זיקתו של הניתן לשמיעה ליתר החלקים עניינה במשקלה של הראיה ולא בקבילותה" (שם, בע' 194-195). באשר לשאלת הקבילות של העתק של מסמך, קבע בית המשפט כי "כלל הראיה הטובה ביותר מורנו כי שומה עליו על בעל-דין להציג לפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח... במהלך השנים למדו בתי-המשפט לדעת כי כלל זה - והוא בן השכל הישר והתבונה המעשית - יכול שיגרום לעיוות דין בנסיבות מסוימות, וכך נקבעו בצדו חריגים המתירים הבאתה של ראיה משנית בנסיבות מסוימות; כך, למשל, מקום שהמסמך המקורי אבד או הושמד, או שעה שהמסמך המקורי מצוי בידי אדם שלישי בנסיבות שקשה או אי-אפשר להוציאו מידיו" (ע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ' דניאל עופר, פ"ד נה (5) 71, 83-84). האזנתי לשלושת השיחות בקלטת ת/9 (בנוסף להשמעתה באולם ביהמ"ש) ומצאתיה כלילת שלמות (לעומת קלטות בהן אנו מורגלים בהפסקות ואי בהירות) הקלטת רציפה הן בשיח הדוברים- הנאשם וא’ג’, והן בתוכן. הקשר הדברים עצמו מצביע על רציפותן של השיחות. בחקירתו במשטרה השמיעו לנאשם את שיחותיו עם א’ג’ ועל אף שלא תמיד היה לו מענה לשון והוא חיפש תירוצים לתרץ אמירות מפלילות לא טען שהחסירו דבר מדבריו. לדבריו חלפה שנה מאז השיחה וכיצד יוכל לזכור. השמיעו לו את הקלטות במהלך חקירתו שהיתה סמוכה לעריכת השיחות. בביהמ"ש טען: "בכלל אני רוצה להביע בפני ביהמ"ש שהיחס שלי לקלטות הוא מאד אמביוולנטי..." לשאלה אם הוא סבור שהקלטת אינה אמינה ענה: "יותר מזה .. משהו לא כשר כאן. בשיחות עם א’ג’ יש קפיצות לא מובנות לי או תמוהות לי בתכנים הוא עובר מתוכן לתוכן" (ע' 1242 לפרטיכל ש' 23) ובהמשך הוסיף כי הוא מתייחס אל הקלטות בחשדנות בשל הטיול שהם עשו. ב"כ הנאשם הגדיל לעשות וטען שבמקום שכן היוהקלטות היו "נוהגים לערוך שינויים בקלטות". ייאמר מייד, כי לא ניתן סתם להטיח דברים בעורכי כלבוטק, שיטרחו לעוות או לסלף קלטת שמיועדת למשטרה. ב"כ הנאשם אינו מבחין בין קלטות ת/12 ות/13 לבין קלטת ת/9- זו שהועברה לטלוויזיה בטרם נמסרה למשטרה. ב"כ המאשימה הציגה לנאשם שאלה, מדוע לא אמר דבר בעת שהשמיעו לו את הקלטות במשטרה (קלטת ת/9), והוא השיב שחלפה שנה מאז שביקשוהו להתייחס לשיחות- וזאת כשהלכה למעשה עבר כחודש ימים בלבד מאז הוקלטו שיחותיו (ע' 1274 לפרטיכל) ועד לחקירתו במשטרה. לא מובן איך לא חש הנאשם בגמגום של א’ג’ ובשאלותיו בעת שהושמעו לו הדברים? אין ממש בדברי הנאשם שחיפש ומצא אילן להתלות בו כדי לחמוק מדבריו המרשיעים. והאילן- התנהלותו הרשלנית והחפוזה של החוקר הפרטי. גם בהנחה שהנאשם צודק בכך ששאלות א’ג’ מגומגמות, הרי הדברים החשובים באמת הם דבריו של הנאשם. אין ספק שדברי הנאשם בקלטת מאד בהירים ואיש לא יכול לעוות את קולו או לשים מילים בפיו מבלי שיבחין בכך. הקלטות הושמעו לנאשם באולם ביהמ"ש החל מע' 1428 ואילך. ניתן לקבוע שהקלטות שלמות ואין הפסקות והטענות שבפי הנאשם הן שאולי היו דברים נוספים שהושמטו. בתגובה לכך, הצביעה ב"כ המאשימה על מודד אובייקטיבי של מדידת משך זמן השיחות שהוקלטו ע"י א’ג’ כשהנאשם צלצל אליו. ניתן לקבוע את משך השיחה עפ"י פלטי השיחות ת/22 פלט הסלולארי ות/23 פלט בזק ולאורך השיחה בהקלטה. ואכן קיים תואם בין אורך השיחה והזמנים בפלטים, להוציא מספר דקות- בתחילת השיחות- פרק הזמן שא’ג’ התחבר להקלטה. בכל אחת מהקלטות שזורה שיחה שיצאה מהנאשם. בחלק מהשיחות שיצאו מבית הנאשם יש התייחסות לשיחות הקודמות. מכל מקום המסגרת של השלמות מוכחת מאותן שיחות שמקורן בטלפון של הנאשם. מי שרצה לעוות ולעקם את הקלטות לא ידע שיש מודד חיצוני- אובייקטיבי- לאחת או שתיים מהן. אין יסוד לטענה כי הושמטו חלקי שיחה. כאמור, השיחות בין הנאשם לבין א’ג’ היו רציפות הן מבחינת התוכן. ב"כ הנאשם מתייחס רק לפן הפורמאלי ואין בפי הנאשם טענה לגבי השמטה, הרי הוא זה ששוחח עם א’ג’, ובוודאי זכר את תוכן השיחות. לעניין העתק, בהעדר מקור, ראה דברי י' קדמי בספרו: "המגמה המסתמנת בפסיקה היא: להקל ככל שניתן על הצגת העתק מהמקור, במקום שאין תשתית ראייתית נאותה לחשש שמא ההעתק אינו מדויק (במתכוון או שלא במתכוון); ולעבור ממצב דברים שבו מדובר ב"כלל-של-קבילות" למצב דברים שבו מדובר ב"כל-של-משקל" (י' קדמי על הראיות חלק שני, תשס"ד 587). כב' הש' אור קבע, בעניין מנבר, כי ניתן להוכיח תוכנה של שיחה ולקבל כראיה תמליל שלה למרות שתנאי הקבילות לא הוכחו- במקרה שהנאשם הודה כי התמליל משקף את תוכנה הנכון של השיחה שהוקלטה. ההודאה יכולה להיות במשתמע- בהתנהגות המערער, למשל אם נדרש בחקירה לשיחה ומתייחס אליה כאל שיחה המשקפת שיחת אמת (ע"פ 6411/98 נחום מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 150, 186). לענייננו, הנאשם התייחס לקטעים שהושמעו לו מהקלטות בעת חקירתו המשטרה, ואף בעת החקירה הנגדית בבית המשפט והוא לא העלה טענה שחסר משהו מהותי אותו אמר וזכור לו שאמר. ראוי לחזור ולהדגיש כי כל הקלטות נמסור ישירות למשטרה, זולת קלטת ת/9 שהועברה תחילה לרפי גינת ולאחר מכן הובאה למשטרה. זהו מהלך לא תקין. החוקר הפרטי ורפי גינת כולם התכוונו לסייע לחקירה ואם כך יכלו לנהוג ריסון. החוקר הפרטי יכול היה להעתיק הקלטת ולמסור עותק לרפי גינת אך על אף ההתנהלות האמנתי שעשה מה שעשה בתום לב. ב"כ הנאשם מלין על כך שביהמ"ש לא נעתר ולא התיר בשלבים המוקדמים של המשפט לקבל פלט שיחות של א’ג’. כי אז יכול היה להשוות עם פלטי השיחות את משכן של השיחות שיצאו מבית הנאשם, אך עשינו כך מאחר ולא ראינו נימוק לפגוע בפרטיותו של א'ג' ובני משפחתו. לסיכום האישום הראשון: הוכיחה התביעה מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע בא.ג. מעשים מגונים על רקע מיני, לשם השגת גירוי או סיפוק מיני, וכי תכלית זו הושגה במירמה, שכן לנאשם לא היתה כוונה כלשהי להכשיר את א.ג. כסרוגייט. ראשית, הוכח כי לנאשם לא היתה מטופלת כלשהי שהמתינה לטיפול בסרוגייט, וכי הנאשם לא הכשיר מעולם אדם כלשהו לעבודה כסרוגייט. שנית, ברור לחלוטין כי הנאשם לא יכול היה לייעד את א.ג. להיות סרוגייט, וזאת הן בשל עברו הנפשי - פסיכיאטרי, והן בשל היותו אדם ביישן, חסר-בטחון בעל נפש מסוכסכת. שלישית, המעשים שביצע הנאשם בגופו של א.ג., ואשר גרם לא.ג. לבצע בגופו של הנאשם, אינם יכולים להיחשב לפי קריטריון מקצועי כלשהו כחלק מעבודה של הכשרה של סרוגייט, כפי שהעידו ד"ר בירן וד"ר אלוני. הכשרת סרוגייט איננה כוללת נגיעה הדדית באברי-מין, או התערטלות, ובוודאי שאיננה מגיעה כדי מין אוראלי, מעשה אונן, תחרות פליטת זרע והגעה לפורקן של המדריך. הנאשם הבין זאת היטב, ולכן הכחיש כי נגע באיברי מינו של א.ג., וכי ביצע בו מין אוראלי, שכן היה לו ברור שלא יוכל להציג מעשים שכאלו כהכשרת סרוגייט. רביעית, הנאשם לא ביצע בדיקות רפואיות כלשהן לא.ג. לפני הכשרתו כסרוגייט, ואף לא ניהל רישומים כלשהן על פגישות ההדרכה עימו, משום שהפגישות לא היו על רקע מקצועי. הנאשם ניסה להסתיר את המניע האמיתי העומד מאחורי מעשיו, כאשר טען כי איננו הומוסקסואל, או דו-מיני. ואולם, הוא "איחל" לא.ג. להיות דו-מיני, והעובדה כי במהלך הטיפול הגיע לריגוש מיני, ואף לפורקן מיני, תוך השמעת אנחות, איננה מותירה ספקות כלשהן בנוגע למניע האמיתי לביצוע מעשיו. ד. 1 אישום שני העובדות ותגובת הנאשם: "1. בחודש ספטמבר 1999, או בסמוך לכך, פורסמה מודעה בעיתון לפיה "זוג דו מיני מעונין להיפגש" ובה צוין שם בדוי "דן" ומספר טלפון. והתגובה: "מוכחש". 2. הנאשם יצר קשר עם דן, הציג עצמו בתאריו המקצועיים ועיסוקיו בטלוויזיה וציין כי הוא מעונין להעסיק את דן בעבודה דחופה הקשורה לנשים שבטיפולו. והתגובה: "נכון בעיקרו אך הנאשם יטען כי הציע לדן את התפקיד ולא כעבודה דחופה". 3. הנאשם שכנע את דן להיפגש עמו בביתו עוד באותו יום. והתגובה: "מוכחש. הנאשם יטען כי לא שכנע אלא הציג להפגש למתן הסבר מפורט על מהות התפקיד ודרך ההכשרה". 4. במהלך הפגישה הציע הנאשם לדן לעבוד כסרוגייט והסביר כי העבודה כרוכה בעיסוי טיפולי ללא מעורבות מינית המתבצע בערום מלא בנשים שנפגעו מבחינה מינית. המפגשים מתקיימים בבתי מלון יוקרתיים והשכר תמורת העבודה הוא 600-800 שקל ועל דן לעבור תקופת הכשרה אצל הנאשם. הנאשם ידע כי אין ביכולתו ואין בכוונתו להעסיק את דן כסרוגייט. והתגובה: "נכון החלק הראשון של הסעיף. מוכחש הסיפא ככל שהדבר נוגע ל'יוקרתיים' לנתוני השכר, ולעובדה שה'נאשם ידע' כי אין ביכולתו ובכוונתו להעסיק כסרוגייט". 5. דן הסכים להתחיל בו ביום בהכשרתו. והתגובה: "נכון". 6. הנאשם הסביר לדן כי עליו להקפיד על יצירת אוירה הולמת הכוללת "מיזוג מאור משקה ומוסיקה" ואף הסביר לדן את השלבים המעשיים של הטיפול. והתגובה: "נכון. הנאשם יטען כי מדובר בחלק מההכשרה". 7. הנאשם ביקש מדן להתקלח והמתין לו בחדר השינה כשהוא עירום, וביקש מדן לשכב על בטנו והחל מעסה את גופו של דן. והתגובה: "מוכחשות העובדות כפי שהן מתוארות. הנאשם יטען כי המקלחת הינה חלק מתהליך ההכשרה ובוצע בהתאם לשלב עליו מדובר. לא נכון שהנאשם המתין עירום. העיסוי שהנאשם עיסה את גופו של דן היה במסגרת ההדגמה וההדרכה". 8. כעבור כשבוע התקשר הנאשם שוב לדן והזמינו לפגישה דחופה נוספת בביתו במסגרת "הכשרתו" כסרוגייט. במהלך הפגישה ביקש הנאשם מדן להתפשט, להתקלח והמתין לו בחדר השינה כשהוא עירום. לאחר מכן חזר בפני דן על הכללים בטיפול ועיסה את גופו של דן. והתגובה: "מוכחש". 9. כעבור שבוע נוסף התקשר הנאשם לדן והזמינו לפגישה נוספת. במהלך הפגישה ביקש מדן לעסות את גופו. והתגובה: "דרך ההתקשרות מוכחשת. נכון שבמפגשי ההדרכה נתבקש דן לתרגל את החלק המעשי בשלוב עם החלק התאורטי וקבל הערות והתייחסות לרמת הידע והביצוע כמו כל מועמד מתאמן". 10. כעבור שבועיים ועפ"י תאום מוקדם הגיע דן לפגישת "הכשרה" נוספת. עם הנאשם בביתו בנתניה. והתגובה: "התקיימו כאמור מספר מפגשי אימון והכשרה". 11. במהלך הפגישה ביקש הנאשם מדן לעסות את גופו. במהלך העיסוי ביקש הנאשם לגעת באיבר המין של דן. דן ביקש ממנו לחדול, ובאמתלה של הדגמת עיסוי רכן הנאשם מעל גופו העירום של דן וכשהוא בזקפה החדיר את איבר מינו בכוח לפי הטבעת של דן בניגוד לרצונו וחרף התנגדותו. והתגובה: "הרישא נכונה ובוצעה במסגרת האימון.שאר העובדות מוכחשות". 12. בשל תחנוניו של דן הוציא הנאשם את איבר מינו והמשיך לאונן עד שהגיע לסיפוק. והתגובה: "מוכחש". 13. במעשיו המתוארים לעיל ביצע הנאשם בדן מעשים מגונים לשם גירוי סיפור או ביזוי מיני תוך שהוא משיג במרמה את הסכמתו למעשים אלה ומוליכו שולל כי מדובר בהכשרתו לעבודה כסרוגייט, ששכר רב בצידה. והתגובה: "מוכחש". 14. במעשים המתוארים בסע' 11, 12 לעיל ביצע הנאשם מעשה סדום בדן תוך שימוש בכוח ולמרות התנגדותו." והתגובה: "מוכחש". ד.2. גרסת המתלונן "דן" (ע' 176-528 לפרטיכל) "דן", יליד 1955, הוא גרוש אב לארבעה ילדים, ועובד כנהג מונית. מאז שהתגרש מאשתו, הוא אינו מתגורר במקום מגורים קבוע, אלא ישן אצל חברים או במונית. ביום 31/05/99, פרסם דן מודעה בעיתון "לאשה" בה נכתב: "פרטי לנשים!!! זוג 40, נאה ודו מיני יפגש איתך בדיסקרטיות. 320137-053. דן" (נ/4). דן טען, כי המודעה נועדה לעזור לו ליצור קשר רציני עם אישה. חבר אמר לו לפרסם את המודעה בנוסח זה, שכן כך תתקשרנה הרבה בחורות. עוד אמר החבר, שבמידה וגבר יתקשר, עליו לנתק את השיחה. זמן קצר לאחר פרסום המודעה, התקשר הנאשם לדן והציג עצמו בשמו ותוארו כד"ר X. הנאשם ביקש מדן לא לנתק, כי יש לו הצעת עבודה בשבילו. דן אמר לו שהוא כרגע בנסיעה, ושהוא יחזור אליו בהמשך. בשיחת ההמשך, אמר לו הנאשם מי הוא, אך דן לא הכיר אותו. הנאשם ביקש שייפגשו, ודן הסכים לפגוש אותו בבית קפה. הנאשם אמר לו שהוא מופיע בטלוויזיה ב"קשר משפחתי", והזמין את דן לביתו ואמר לו כי אם לא יזהה אותו, יוכל ללכת. הנאשם לא אמר מה טיבה של העבודה ולא נתן לו פרטים מדויקים, אלא רק אמר שיש לו "ג'וב" בשבילו. כשהגיע דן לביתו של הנאשם, זיהה אותו מהטלוויזיה ונכנס אל הבית. אך רצה להיות בטוח שאכן זה ד"ר X והשתכנע בכך לאחר שהנאשם נתן לו ספר (ר' צילום הכריכה ת/14 שנושאת את תמונת הנאשם). דן הסביר בביהמ"ש את חששו להיכנס לבתי זרים בלילה במיוחד, ומאחר הוא היה עד לרצח לפני שנים רבות בעלותו לבית לא מוכר. לדברי דן הסביר לו הנאשם שהוא זקוק לעזרתו בעיסויים למטופלות שפוחדות לבוא במגע מיני עם גבר, ואמר לו כי ילמד אותו כיצד לעשות זאת. הנאשם אמר שהוא עצמו לא יכול לגעת במטופלות בגלל אתיקה מקצועית, ושגם אם מותר היה לו לגעת במטופלות, הרי שאיבר המין שלו גדול, והוא עשוי להפחיד אותן. הנאשם אמר לדן שהוא יכול להתאים לתפקיד, משום שכנהג מונית הוא יודע לעבוד עם אנשים. בתשובה לשאלת דן אמר הנאשם, כי הוא אינו לוקח מעסים מקצועיים, כי יש להם שרירים בידיים, ואילו הוא רוצה מישהו עם ידיים עדינות, כמו שיש לדן. השכר שניתן לגבות עבור כל מפגש עם מטופלת נע בין 600 ל-800 ש”ח. הנאשם הסביר שהמפגשים מתנהלים בעירום אך מין לא מעורב בהם. הוא ביקש מדן לחשוב על כך, ודן הסכים, לאחר שלטענתו, הנאשם האיץ בו להחליט. הנאשם הסביר לדן שהוא צריך לזכור כמה כללים ושחשוב שישמור על סדר הטיפול. הנאשם אמר שהמפגשים יתקיימו בבית מלון, ושהמטופלת יודעת מה דן יעשה במהלכם. בנוסף, על דן להגיד למטופלת מראש מה הוא עומד לעשות, וכן לשאול אותה מדי פעם אם היא מרגישה בנוח. בתרגול דן והנאשם, ידמיינו שהנאשם הוא המטופלת, ושברגע שאומרים שמשהו לא נעים, צריך להפסיק מיד. לאחר מכן, הם נכנסו לחדר השינה, ואחרי שדן התקלח, הנאשם ביקש ממנו להתפשט. השניים התפשטו, והנאשם אמר לדן לשכב על הבטן, כדי שהוא יעסה אותו, ולזכור מה הנאשם עושה. הנאשם עיסה את דן בשמן של ד"ר פישר, שהוא, לדברי הנאשם, השמן המומלץ. הנאשם התחיל את העיסוי ברגליו של דן, ואמר לו להעיר לו, אם משהו לא ינעם לו. הנאשם הדגים עליו איך צריך להפוך את המטופלת, והמשיך לעסות מבלי לגעת במקומות אינטימיים. לאחר העיסוי, הציע הנאשם לדן 100 ש”ח עבור הזמן שהשקיע, והניח שטר על המיטה. כשבוע לאחר המפגש הראשון, נוצר קשר בין השניים והם נפגשו. במפגש השני, השניים חזרו על הכללים (כמו הכללים שפירטתי באישום הראשון) והעיסויים. בתום המפגש, לטענת דן, איבר מינו של הנאשם הזדקף, והוא שאל את דן אם יפריע לו שהוא יאונן. דן אמר "זה לא מעניין אותי" (ע' 186 לפרטיכל) והתחיל להתלבש. במפגש השלישי, לא התקיים עיסוי אינטימי, ולאחריו נסע הנאשם לחו"ל למשך שבוע. כעבור שבוע, דן התקשר אל הנאשם מספר פעמים, אך הוא לא ענה לו. דן החליט להקליט את שיחותיו הטלפוניות עם הנאשם שכן חשד בו "שהכל משחק" (ע' 188 לפרטיכל). לאחר שהצליח ליצור קשר עם הנאשם, השניים קבעו פגישה לאותו יום בשעה 23:00. באותה פגישה, רביעית, הם נכנסו לחדר והתפשטו. הנאשם ביקש לבדוק האם דן זוכר את שלמד ושכב על בטנו. דן החל בעיסוי הרגליים, כשברכיו על המיטה במצב של ישיבה במקביל לרגליו של הנאשם, וידיו של הנאשם פרושות לצד הגוף (ע' 193 לפרטיכל). דן טען, כי הנאשם השמיע קולות "כמו אחד שמתחרמן" (ע' 189, לפרטיכל), ושלח את ידו לעבר איבר מינו של דן. דן אמר לו שאת זה הוא לא לימד, ולכן אמר לו הנאשם, שכשהמטופלת נפתחת, צריך לתת לה לזרום. דן המשיך בעיסוי לכיוון הגב, ואז הנאשם קם, תפס את איבר מינו של דן וניסה להחדיר אותו לפי הטבעת שלו. דן שאל אותו מה הוא עושה, וביקש שיפסיק אך קולו היה חלש, שכן הנאשם אחז באיבר מינו ובאשכיו בחוזקה רבה, עד כי כמעט איבד את הכרתו. דן הרגיש שהנאשם מכניס לפי הטבעת שלו את אבר מינו. הנאשם הכאיב לו ודן התחנן שיחדל. לאחר שהנאשם הפסיק, הוא אונן, ואמר לדן שייקח את 100 השקלים. דן יצא מהבית כשכולו דואב. כעבור זמן מה, דן התקשר אל הנאשם, ושאל אותו מה עם העבודה. הנאשם ניסה להתחמק, אך דן ניסה ללחוץ עליו. לגרסתו של דן רצה שהנאשם יודה שאין בכלל עבודה וש"הכל מצוץ מהאצבע" (ע' 197 לפרטיכל), שכן הקליט את השיחות האלה. השניים קבעו שדן יגיע אל הנאשם, למרות שהוא ניסה להתחמק מכך. דן ציין בפני הנאשם שהוא נפגש עם "דנה", שהיא, לטענת דן, דמיונית, והיא בת הזוג שאיתה פרסם את המודעה. אזכורו זה של דנה נועד לגרום לנאשם לחשוב ש"יש מישהו מאחורי" (ע' 198 לפרטיכל). בפגישתם החמישית, דן עיסה את הנאשם במהירות, והנאשם העיר לו על כך. באותו מפגש, דן כיסה את עצמו במגבת, אך הנאשם כעס עליו, והמפגש הסתיים מבלי שיקרה משהו. דן טען, כי לקח את 100 השקלים שהציע לו הנאשם, בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן לא לקח את הכסף. זאת, משום שחשב שאם ייקח מהנאשם כסף, הוא לא יצטרך לבוא אליו יותר, וכל העניין ייגמר (ע' 199 לפרטיכל). בשיחות הטלפון הבאות בין השניים, הנאשם ניסה להתחמק מדן בנימוקים שונים. עם זאת הם קבעו פגישה שאליה אמור היה להביא את דנה- ומראש החליט דן לא לקיים אותה. דן נפגע שהנאשם לא טרח לברר מדוע לא הגיע. בסופו של דבר, הנאשם אמר בשיחה עם דן, שהוא לא רוצה להרחיב את עסקיו, ולכן כנראה שהפרויקט לא יתקיים. לאחר שיחת הטלפון הזו, השניים לא היו בקשר למשך תקופה מסוימת, עד שדן כתב לנאשם מכתב בו גולל, את כל מה שעולל לו הנאשם. במכתב הראשון (ת/15), הטיח דן בנאשם כי עשה בו מעשים מגונים, מעשה סדום ואונס תוך ניצול מעמדו כד"ר וכאיש תקשורת, בעוד שכל מה שדן רצה היה לקבל את העבודה שהציע לו. דן שטח במכתב זה את כל אשר אירע ביניהם מהרגע שבו התקשר אליו הנאשם והציע לו את העבודה, כפי שהעיד במשטרה ובבית המשפט. דן כתב כי הנאשם נגע באיבריו האינטימיים, אונן לידו, והחדיר לתוכו את איבר מינו. בסיום, כתב על ההשפלה שחש בעקבות מעשיו של הנאשם ושקריו. את המכתב שלח בדואר אקספרס. הנאשם הגיב על מכתב זה בשיחת טלפון, שהוקלטה על ידי דן. הנאשם ביקש להיפגש עמו כדי להבהיר את העניינים ביניהם. לאחר מכן, שלח דן את המכתב השני (ת/16). במכתב זה, כתב דן, כי הוא אינו מגיש תלונה נגדו כי הוא לא רוצה להרוס את חייו וחיי משפחתו. דן הסביר במכתב שהוא מגובה על ידי אנשי מקצוע, ושחזר להיפגש איתו למרות האונס, כי רצה לאסוף ראיות מפלילות כנגדו. דן ביקש מהנאשם להתחרט על מעשיו, והזהירו שאם לא כן, ייאלץ להביאו לדין. לאחר משלוח המכתב השני, קבעו השניים להיפגש בבית הקפה בבית לסין. לטענת דן, הוא חשב שאם הנאשם יתנצל ויודה במעשיו, יוטב מצבו הנפשי, והוא יוכל לחזור לתפקד כשורה. הפגישה בין השניים לא הוקלטה. דן טען, כי הנאשם הציע לפצותו והוא הסכים לקבל 800 ש”ח למפגש, כפי שהציע לו הנאשם בפגישה הראשונה ביניהם. הנאשם עשה חישובים, הגיע ל-2,500 ש”ח ואמר שאם דן רוצה יותר כסף, הוא ייתן לו, אך דן רצה רק את מה שחשב שמגיע לו. הנאשם אמר לדן לנסח מכתב בו יכתוב שהנאשם לא אנס אותו, ודן הסכים לכך. השניים קבעו פגישה נוספת, הנאשם נתן לדן 2,500 ש”ח ובתמורה, דן חתם על מכתב שכתב הנאשם, שלפיו הנאשם לא אנס אותו. דן טען, כי חשב שעם קבלת הכסף הוא יפתח דף חדש, אך הוא התקשה לישון בלילות, וראה את הנאשם בחלומותיו כשהוא "צוחק לו בפרצוף" (ע' 217 לפרטיכל). דן פנה לרופאת המשפחה וביקש הפניה לפסיכיאטר, שכן הוא חולה ולא מסוגל לעבוד כנראה על רקע מצבו הכלכלי הקשה, ומצבו המשפחתי- גרוש ללא דירה עליה ויתר למען ילדיו ואשתו. דן הופנה לקבוצה שבראשה עומדת פסיכולוגית קלינית- איריס כץ דותן. דן לא היה מסוגל לספר לפסיכיאטר ולפסיכולוגית מה באמת גרם לו להידרדרות. הוא התקשה לספר על בעייתו במפגש הקבוצתי. במקביל לכך, קיבל דן שיחת טלפון מהמשטרה, בה כונה "דן". דן הוא כינוי ושמו האמיתי שונה. ב"כ המאשימה רשמה את שמו והטלנו חיסיון על גילוי שמו. הדוברת זימנה אותו דחוף לחקירה במשטרה בקשר לנאשם. דן אמר שיוכל להגיע רק למחרת, ולאחר שיחה זו, העלה על הכתב את כל מה שזכר (ת/19). במשטרה, הופנה לחקירה של חוקר, אך ביקש חוקרת כי התבייש למסור עדות לגבר. שתי חוקרות הסבירו לו במה מדובר, ואמרו כי יש עוד מקרים, וכי מכתביו נתפסו בבית הנאשם. לאחר שהיה במשטרה, העניין התפרסם בעיתון. באותה כתבה, נכתב , לגרסת דן, כי פסיכולוג מסוים אמר שדברים כאלה קורים בין מטופל למטפל, ושהם מותרים. דן התרעם על כך, שכן לא היה כלל מטופל אצל הנאשם, והתקשר לעוזר של רפי גינת מ"כלבוטק". רפי גינת יצר איתו קשר, ושכנע אותו לספר לציבור מה שנעשה לו ודן הסכים בתנאי שלא תיחשף זהותו. במכתב שהביא הנאשם לחתימת דן, בתמורה לקבלת הכסף, (ת/17א), שמו של העד, מספר הטלפון שלו וכתובתו, הם לא נכונים, משום שהנאשם לא שם דגש על אמיתות הפרטים. פרט לכך, הוא הכיר את דן בשם זה. דן טען, כי הנאשם ידע ש"דן" הוא לא שמו האמיתי, שכן בפגישה הראשונה ביניהם, הציג עצמו בשמו האמיתי, אך חשב שהנאשם שכח את שמו האמיתי. גרסת הנאשם הנאשם הוא זה שהביא לידיעת המשטרה את מה שקרה עם דן (ת/1- ע' 5, ש' 14). הנאשם טען, שחשב שמאחורי השם שפורסם במודעה, מסתתר מישהו עם ראש פתוח. לפיכך, התקשר, הציג עצמו ושאל האם מדובר בהומוסקסואל. הבחור אמר שלא, שיש לו חברה דו מינית ושמה דנה, והם עושים ביחד עיסויים לנשים, גברים וזוגות. בין השניים התפתחה שיחה, ודן סיפר על כך שהוא נהג מונית, גרוש ואב ל-4, ומחפש עוד הזדמנות להרוויח קצת כסף, משום שהוא בחובות בגלל הגירושין. הנאשם שאל אותו אם יש לו עניין בסרוגייט, ואמר שהתרגולת תיעשה בעירום, כדי לבדוק את התגובה שלו. דן אמר שאין לו בעיה עם עירום, שכן הוא מעסה בעירום, והסכים לבוא אליו עוד באותו יום- שישי אחר הצהרים. הנאשם אמר לו שזה לא זמן מתאים, ולאחר שדן הציע לו לבוא אליו בערב, הוא הסכים. הנאשם הציע לדן ללכת הביתה, כדי לשקול את הדברים, אך דן אמר שהוא מוכן להתנסות כבר באותו רגע. גם בשיחת הטלפון בין השניים, וגם כשהם דיברו על כך בסלון, הנאשם אמר שהצעתו היא "50-50", כלומר שניהם יכולים להחליט שדן לא מתאים. דן שאל אותו כמה פעמים הוא צריך להגיע לצורך ההכשרה, והנאשם אמר לו שזה תלוי בקצב הלמידה שלו. דן אמר שהוא מפסיד הרבה כסף, כשהוא בא להכשרה, ושהוא צריך לקבל פיצוי על הלמידה. הנאשם חשב שזה הגיוני, ושאל אותו כמה הוא מקבל בשביל שעת עבודה במונית. דן אמר שמדובר ב-50 ש”ח, והנאשם אמר לו שישלם לו 100 ש”ח בכל פעם שיגיע, וכך היה. גם לאחר ההתנסות הראשונה, הנאשם אמר לדן, שהוא עדיין יכול להחליט לוותר, אבל כעבור יומיים דן התקשר וביקש להמשיך בתרגול. בפגישה השנייה, עיסויו של דן השתפר והיה לא רע, אלא שאז הוא התחיל להחמיא לגופו של הנאשם ולאיבר מינו, והציע לו מין בשלישייה עם דנה. הנאשם כעס עליו שהוא מנסה לפתות אותו, ואמר לו ש"זה לא הולך בסדר" (ע' 1158 לפרטיכל). בפגישה השלישית, דן בלבל את סדר הדברים ובעת העיסוי, נגע בתחתית הבטן של הנאשם- למרות שהוא ביקש ממנו לא לעשות זאת- ואז התחילה להתעורר אצל הנאשם זקפה. על מנת שדן לא יחשוב שהם "עוברים פאזה" (ע' 1158 לפרטיכל), הנאשם ברח מהחדר ואמר שהוא הולך להתקלח. הנאשם אכן אונן במקלחת, אך דן לא יכול היה לראות אותו מאונן, שכן לא היה איתו במקלחת. כשיצא מהמקלחת, דן הציע "למצוץ פה ושם" (ע' 1158 לפרטיכל), אך הנאשם סירב. לאחר מכן, השניים ישבו בפינת האוכל, והנאשם הודיע לדן שהעבודה לא מתאימה לו, שכן הוא מבלבל את השלבים ולא מצליח ללמוד. דן לא התרעם והלך. לאחר שהנאשם חזר מאירופה, דן החל להתקשר אליו בעקביות ולהטרידו. דן ביקש הזדמנות נוספת, שכן הוא תרגל את העיסויים, אך הנאשם ניסה להתחמק ממנו, ואמר לו שהוא לא מתאים לעבודה. דן הגיע לפגישה נוספת, רביעית במספרה, כי רצה להוכיח שהוא מתפקד טוב יותר. הנאשם החליט לתת לו הזדמנות נוספת, רק כדי שיוכל לומר לו שנתן לו הזדמנות נוספת. הוא יצא באמצע מסיבת שופטים בשל הפגישה עם דן, כי הוא רצה "להוריד אותו ממני" (ע' 1561 לפרטיכל). הפגישה היתה מאוד קצרה, והוא באמת עיסה טוב יותר, אך בפגישה שלאחריה (חמישית), שוב בלבל את מה שלמד, ולכן הנאשם אמר לו באופן חד משמעי שהוא לא מתאים. כמה שבועות לאחר מכן, התקשר דן אל הנאשם ואמר לו שהוא נמצא בנתניה עם חברה, ושהוא רוצה לבוא לשתות קפה. הנאשם אמר לו שהוא מוכן לשתות איתם קפה אך לא יותר מזה. דן אמר שהוא יגיע כעבור שעתיים ולא הגיע. כעבור ימים אחדים, השאיר לו דן הודעה במזכירה האלקטרונית, בה הביע את כעסו על כך שהנאשם לא בדק מדוע הוא לא הגיע אליו באותו ערב. כמה שבועות לאחר מכן, הנאשם קיבל מכתב בכתב ידו של דן, המאשים אותו באונס. דן כתב שבשל ילדיו של הנאשם, הוא לא מתלונן במשטרה. הנאשם התקשר אליו ודרש ממנו לכתוב לו מכתב שמכחיש את מה שכתב. דן כעס עליו ואמר לו שהוא רימה אותו והבטיח לו עבודה. הנאשם אמר לדן שמדובר בסחיטה, ושאם הוא לא יחזור בו, הוא יפנה למשטרה. בסופו של דבר דן הסכים לכתוב לו מכתב נוסף. כעבור כמה ימים, הנאשם קיבל מכתב חריף יותר, ולאחר שהתייעץ עם עורכי דין, התקשר לדן וביקש ממנו להתנצל על כך שטען שהוא רימה אותו. דן כלל לא דיבר על האונס, אלא רק על כך שהעד רימה אותו בכך שלא התכוון לתת לו עבודה. הנאשם דרש מדן מכתב שמכחיש את מה שכתב קודם לכן, אחרת יפנה למשטרה. השניים קבעו פגישה בבית לסין, ודן ביקש שהנאשם יגיע לבד. דן אמר שיש לו חברים במאפיה, והוא יכול להגיע לילדיו של הנאשם, וכן שהוא רוצה פיצוי. הנאשם לא פנה למשטרה משום ש"לא היה לי נעים עם הסיפור הזה... לא ידעתי לאן זה יכול להתגלגל" (ע' 1162 לפרטיכל), ומשום שחשב שיוכל להתמודד עם זה לבד. בחקירתו הנגדית, הודה הנאשם שחשש שהסיפור יגיע לתקשורת. כשנפגשו, דן דרש מהנאשם פיצוי של 3,000 ש”ח, שהם 5 פגישות כפול 600 ש”ח עבור מפגש עם מטופלת, כפי שאמר לו הנאשם. מכיוון שלנאשם לא היה כסף מזומן, דן הסכים שייתן לו את הכסף במועד מאוחר יותר. לאחר מספר ימים, דן התקשר אל הנאשם והקריא את הנוסח של מה שהם סיכמו. הנאשם גם כתב משהו במחשב, וכשהם נפגשו, נתן לו 2,500 ש”ח במזומן, כי 500 ש”ח הוא כבר קיבל. דן נתן לנאשם פתק צהוב בכתב ידו, וחתם על המכתב שהנאשם כתב במחשב. השניים לחצו יד והסיפור נגמר. באשר לשמו האמיתי של דן, הנאשם טען כי דן מעולם לא אמר לו ששמו האמיתי אינו דן. הנאשם טען, כי 3,000 השקלים שנתן לדן היו דמי סחיטה, ששולמו כדי להיפטר מדן, בשל החשש לשלומו ולשלום ילדיו. הנאשם טען, כי "לא אנסתי אותו ולא היה דבר דומה לזה או קרוב לזה, לא בהסכמה ולא לא בהסכמה" (ע' 1572 לפרטיכל). פרט לכך, גם כשדן אמר לו בשיחות המוקלטות שהוא פגע בו והכאיב לו, הוא לא אמר את המילה אונס, ואפילו לא רמז למשהו גופני, אלא התכוון לכך שהנאשם רימה אותו, בכך שהבטיח לו עבודה שלא התכוון לתת לו. כשהשניים נפגשו בבית לסין, כדי לדבר על המכתב שבו כתב דן על האונס, שאל אותו הנאשם מדוע עשה זאת, ודן אמר שפחד שלא יאמינו לו, ולכן רצה לזעזע אותו. הערכת עדות "דן" דן, יליד 1955, הותיר רושם של אדם סובל, כבוי, עצור, עצוב ומסוגר. לבקשת ב"כ המאשימה נשמעה עדותו שלא בנוכחות הנאשם. מהלך העדות שודר בוידיאו לנאשם, שהיה בחדר המיועד לכך והיה בקשר טלפוני עם בא-כוחו. ב"כ המאשימה ביססה בקשתה על מצבו הנפשי של העד שסובל מהפרעה של טראומה מאוחרת -P.T.S.D והוא אינו יכול להעיד במעמד הנאשם. לתמיכת הבקשה הגישה תעודה רפואית. ב"כ הנאשם התנגד לבקשה והפך את נושא סיבת המחלה למסע צלב, כאשר ביקש את כל התיעוד הרפואי ומסמכי המל"ל. ב"כ המאשימה נגררה אחרי ב"כ הנאשם ולצורך האיזון הציגה ספרות מקצועית בחקירה הנגדית של המומחים מטעם הנאשם והם היו נכונים להסכים כי במקרים של עבירות מין קיימת אפשרות של טראומה מאוחרת גם אם מייד לא נראו סימנים והאיש המשיך לעבוד ולתפקד כלפי חוץ ככל האדם. מכל מקום גם לטעמי לא ברור מדוע יחזור קרבן לאותה סיטואציה שגרמה לו לטראומה, כוונתי לפגישה שהיתה לאחר שלטענת דן נאנס והושפל. ב"כ המאשימה לא הסתפקה בחקירה ובספרות המקצועית שטרחה להגיש, אלא ביקשה בתום שמיעת הראיות להביא חוות דעת של מומחה שלא יכלה להשיגה קודם בשל מחסור בתקציב, ובקשתה נדחתה. איני רואה לדון בשאלת מצבו הרפואי של דן ואם יש לו קשר סיבתי למעשי הנאשם בוצעו בו לטענתו, שכן מי שמוכן לבוא לטלוויזיה - גם אם בתחפושת - יכול לספר לרופאים ולמטפלים את כאבו ומקורו. אין חולק שדן לא סיפר, לא לרופאת קופת החולים, לא לפסיכיאטר ולאחרים לפני הגשת התלונה על הקורות אותו עם הנאשם, והדבר תמוה. רק לאחר שמסר הודעתו במשטרה, העז, לדבריו, לספר את סיפור המעשה גם לגורמים אחרים. תמוה עוד יותר שכבר מספר חדשים לפני שהכיר הנאשם הוא פנה לקבלת טיפול נפשי. איני רואה לדוש יותר בסוגיה זו אם הדיאגנוזה נכונה או לא, שכן אין בכך כדי לסייע לנו בעניין קביעת מהימנות גרסת של דן. דן העיד במהלך מספר ישיבות וקשה לקבוע אם דובר אמת הוא, או כטענת הנאשם קומבינטור שכבר עם פרסום המודעה רצה להכשיל את מי שיענה לה. המודעה מוזרה ואין זו דרך להכיר אישה, ולשם כך יכול היה לפרסם מודעה שהוא מחפש בת זוג. קיימות מודעות היכרות. בחנתי עדותו במאזני ההיגיון, אם כי בני אדם לא מתנהלים בדרך כלל בתבונה. דן אדם סגור שמתקשה לבטא את תחושותיו אך פרץ בבכי והתקשה לספר פרטים על מעשה האינוס שבצע בו הנאשם לדבריו. לאחר שנרגע העלה את גרסתו ולא נתן הסבר לפשר הסתירה בין סיפור מעשה האינוס שהעלה בת/19 ובהודעתו במשטרה, בהם אין זכר לעובדה שהנאשם תפס אותו בביצים בכוח והצליח לשתקו ולמנוע התנגדותו למעשה הסדום שבצע בו. אין זו סתירה של מה בכך. אמנם דן מסר גרסה דומה בהודעתו הנוספת למשטרה- אך זאת לאחר שהופיע בתכנית כלבוטק ושם העלה לראשונה גרסה זו. הופעה בטלוויזיה לאדם שאינו מורגל בכך אינה קלה, ותמהתני כי דווקא שם התחדדו חושיו. טענת ב"כ הנאשם שהגרסה החדשה נולדה באותו זמן, כדי להתאימה לסיפור של א’ג’ שסיפר על אחיזה בביצים מצאה הד בלבי. הבלבול בין מועדי ביצוע המעשה ע"י הנאשם, על אף שהוא תמוה- ניתן למצוא לו הסבר על אף שגם הוא תמוה. עפ"י דבריו בראשונה במכתבים ובשיחות שהקליט, המעשה ארע בפעם השלישית דבר שמתיישב עם תיאורו את הפתעת הנאשם בשובו מחו"ל ועל התעקשותו של דן לפוגשו. על אף התמיהות ראוי לזכור שדן העלה את סיפור המעשה בסמוך לביצועו, דבר שמצביע על עקביות. עצם העובדה שהנאשם שילם לו בחשבון עגול שלושת אלפים שקל- יש בה משום סיוע שהיו דברים בגו. מצאתי סתירות נוספות בגרסתו של דן שאינן יורדות לשרשם של דברים, כגון מצבו הכלכלי הקשה כשבא לראשונה לביתו של הנאשם. דן העיד בפנינו, כי מצבו הכלכלי בזמן שפגש את הנאשם היה סביר (ע' 177, ש' 19 לפרטיכל). בחקירתו הנגדית, העיד, כי היה נוהג לישון בבתי חברים או במוניתו, עקב מצבו הכלכלי הקשה. כשנשאל האם סיפר לנאשם שיש לו מצוקה כלכלית, ענה בשלילה (ע' 259 לפרטיכל). כמה שאלות לאחר מכן, אמר דן "אמרתי לו שאני במצב כלכלי לא טוב, הוא אמר לי שזה יפתור לך את הבעיות" (ע' 259, ש' 27 לפרטיכל). גם בהמשך החקירה, העיד דן כי "אמרתי לו שהמצב הכלכלי. אמרתי שהמצב הכלכלי שלי קשה בגלל זה גם ההצעה שלו היתה מפתה" (ע' 264 לפרטיכל). באשר למצבו הנפשי לאחר האירוע, העיד דן כי נכנס לדיכאון בגלל מעשי הנאשם ולא עבד, ובסוף החליט להפליל את הנאשם, ולכן המשיך להיות איתו בקשר (ע' 196 לפרטיכל). גם בהמשך, אמר הנאשם, כי בשלוש השנים האחרונות, הוא לא עבד (ע' 263 לפרטיכל), אך כשנשאל כיצד שילם עבור הוצאותיו, ענה כי עבד כמה שעות. את הסתירה הוא הסביר בכך שבחודש הראשון מאז האירוע לא עבד בכלל, אך מאז שהתחיל לקבל טיפול, הוא עבד ארבע שעות ביום (ע' 264 לפרטיכל). כשנשאל על דבריו בתכנית הטלוויזיה "כלבוטק" לפיהם הוא כבר עשרה חודשים לא עבד, הסביר דן, כי עבודה של כמה שעות ביום לא נחשבת בעיניו לעבודה, ושוב חזר ואמר שהוא לא עובד כבר שלוש שנים (ע' 275 לפרטיכל). דן העיד, כי קשייו לעבוד נובעים מכך שהוא רואה את תמונת הנאשם לנגד עיניו (ע' 273 לפרטיכל). בהמשך, אמר כי תמונתו של הנאשם עדיין ממשיכה להופיע, גם לאחר שקיבל טיפול, אלא שהוא מנסה להדחיק אותה (ע' 439, 440, 540 לפרטיכל). כשזה קורה לו בזמן הנהיגה, הוא "מעמיד את האוטו בצד, אני יורד, אני לא נוהג" (ע' 440 לפרטיכל). כשנשאל האם הוא עוצר את האוטו כשהוא בנהיגה עם נוסעים, ענה: "אני לא אמרתי שאני עוצר את האוטו" (ע' 441 לפרטיכל), והסביר שכשהוא עם נוסעים, הוא ממשיך לנהוג, ורק כשהוא מתפנה הוא לוקח הפסקה. דן העיד בפנינו, כי הקליט את הנאשם, משום שחשד בו כי לא יצר איתו קשר לאחר שחזר מחו"ל. זאת, למרות שבשלושת המפגשים שהתקיימו ביניהם, הנאשם לא נגע באיבריו האינטימיים של דן, אלא רק אונן, לטענתו, בנוכחותו, דבר שלא הפריע לו. ההקלטות בוצעו באמצעות טייפ מנהלים שהיה במונית (ע' 470 לפרטיכל). מהקלטות יצר עותק שאותו מסר לרפי גינת מתכנית הטלוויזיה "כלבוטק", ואת המקור השאיר אצלו. גם מהמכתבים הכין העתקים שאותם שלח אל הנאשם, אך את המקור השמיד. דן הסביר שלא השמיד את הקלטות, משום ש"אמרתי אם יתפתח משהו, או שאני אצטרך פעם להעיד" (ע' 361 לפרטיכל), אך קרע את המכתבים, כדי "שקודם כל זה לא יימצא בטעות אולי על ידי אחד הילדים" (ע' 362 לפרטיכל). לשאלת ב"כ הנאשם מתי קרע את המכתבים, ענה דן כי עשה זאת לאחר שהוא והנאשם "סגרו עניין". כך גם מסר בהודעתו הראשונה במשטרה (נ/11- ע' 12, ש' 23). בחקירה החוזרת, לעומת זאת, ענה כי קרע אותם "אחרי שכבר נתתי חקירה למשטרה והכל". דן טען, כי בשיחת טלפון בינו לבין הנאשם, בה הציע לנאשם להביא את דנה לצורך מין, והנאשם הסכים. ואולם, שיחה זו לא הוקלטה, משום ש"חושב שלא היה לי איך להקליט" (ע' 368 לפרטיכל). בהמשך השתנה נימוקו, והוא אמר: "לא חשבתי ללכת, סתם רציתי להציק לו, לקבוע איתו ולא ללכת וזה מה שעשיתי, אז לא ראיתי בזה כאילו חשיבות" .לאחר שהוסבה תשומת ליבו של דן לסתירה, הוא אמר ש"לא יכולתי להקליט... אני חושב שהקלטת היתה מלאה" (ע' 368, 369). במכתב לנאשם (ת/15- ע' 3) כתב דן, כי האירוע קרה בפגישה השלישית: "התחלתי לעשות לך עיסוי עם שמן לפי כל הכללים כשאני מעשה את רגליך התחלתה להתחרמן ופסק את רגליך ולהתחכך בו כשאני מעיר לך אמרתה לי אף פעם אל תנסה להפסיק את זה כי המטופלת יכולה להרגיש כך וכשהיא נפתחת אסור לך להפסיק לה את זה תתן לה לזרום עם זה המשכתי לעסות אותך אך אתה אבידתה שליטה על עצמך אבר המין של הזדקף חזק והיתה בטירוף מוחלט אמרתי לך יוסי את אתה גולש יותר מדי ולא זה מה שלמדנו אז הפסקתו, אך אתה מיד במקצוענות ובתיחכום רב בשיניות הייתה עלי כשאתה מתחכך בי וממזמז אותי ומנסה להחדיר לי את אבר המין הגדול שלך ... אמרתי לך יוסי תפסיק אתה מכאיב לי אני לא עשיתי את זה אף פעם אני בתול התחננתי לפניך שתפסיק אך אתה חדרתה לתוכי וכשאני מתפטל מכאבים מסובל סבל רב ואמרת לך יוסי זה אונס אתה אונס אותי אני לא יכול לסובל יותר רק אז כשעמדתי להטמותת אוצתה את הזין שלך מתכי והחלתה לאונן ובאתה על סיפוק..." (שגיאות הכתיב במקור). במסמך שרשם לעצמו לפני שהעיד במשטרה (ת/19- ע' 3) כתב דן, כי האירוע קרה בשיעור מספר שלוש: "הוא התחיל להתנשף התחיל להרים את הישבן שלו כלפי האבר מין שלי אמרתי לו יוסי אתה מפריע לי לעבוד ואז הוא אומר לי אף פעם אל תפסיק את המטופלת אתה צריך להיות רגוע ולא להעיר לה הרגשתי שמשהוא לא בסדר איתו הבן אדם יוצאה מכלל שליטה... אני אמרתי שאני מפסיק אני לא יכול להמשיך כך תוך שניות כשאני מפסיק לעסות אותו הגשתי אותו מעלי כשהוא שוכב עלי אמרתי לא יוסי תפסיק מה אתה עושה לא ידעתי מהוא ממלמל הבן אדם הפך לחיה כשהוא מורח אותו בשמן נוגע בי ... משפש בהבר(?) מינו(?) את שלי(?) ומחדר לי את בכוח את אבר מינו הגדול כשאני אני לא יכול לנשום מבקש ממנו בכל הבקשות תפסיק זה... אני לא יכול נסיתי להתנגד הכל הוא היה עלי בכל הכוח ... לאבד את ההקרה אמרתי לא יוסי אני מבקש אני סובל לא עשיתי את זה מעלום ואז כנראה שהוא הבין מה הוא עושה והפסיק אני נשארתי ... על המיטה כשהוא מאונן מגיע לסיפוקו..." (שגיאות הכתיב במקור). בחקירתו מיום 27/01/00 (נ/11), אמר דן, כי האירוע קרה במפגש הרביעי: "אני התחלתי כרגיל עם רגל שמאל והוא ישר היה מגורה כזה והרגשתי שזה לא אותו בן אדם, הוא כל הזמן נאנח והפריע לי לעשות את המסג' הוא שלח ידיים לאבר מין שלי וניסה ליגוע בי אני אמרתי לו שהוא גולש ושיפסיק אחרת אני קם והוא שוב אמר שאם המטופלת נפתחת אסור להעיר. הוא אמר שאני לא עושה את זה מספיק טוב ותוך שניות אני לא יודע אפילו איך, הוא קם ועמד על ארבע ואמר שפה אני לא עושה טוב ואז אני הפכתי להיות למטה לא יודע איך הוא הביא אותי למצב שאני אראה איך עושים את זה והא התחיל לעשות לי את הגב בצורה פראית, אני ביקשתי שיפסיק כי הוא הכאיב לי הוא היה בזקפה מלאה וניסה להחדיר לי את איבר המין שלו לפי הטבעת שלי אני אמרתי לו שזה מכאיב לי והוא החדיר לי את האבר מין שלו בשיא הכוח וכמעט איבדתי שליטה והתמוטטתי וביקשתי שיפסיק ומלמלתי הוא המשיך להחדיר וראה שאני מתפתל מכאבים וביקשתי שיפסיק וניסיתי לקום ולזוז אבל היה לו כוח מאיפה אני לא יודע כמו אדם סהרורי שלא יודע מה לעשות ואז הוא הוציא את האבר מין אני הרגשתי כמו סחרחורת והקלה... ואז הוא התחיל לאונן כשאני כמעט לא בהכרה אני הייתי על המיטה וקמתי להתלבש הוא נשאר במיטה והתחיל לאונן..." (ע' 10, ש' 14). כשהתראיין לתכנית הטלוויזיה "כלבוטק" ביום 07/02/00 (נ/7, נ/7א), סיפר דן כי בפגישה השלישית "הוא שכב על הבטן ואני התחלתי לעשות לו מסג' כמו שהוא הדריך אותי ואז... הוא הביא את היד שלו מאחורה ותפס לי את איבר המין עם הביצים בתפיסה נורא חזקה, כמו בעיטה של כדורגל, בעיטה שאתה מאבד את ההכרה ואז במצב של שניות, כן? הוא היה מעלי, כשהוא מנסה להחדיר לי את איבר המין שלו. ואז אני צועק לו, יוסי, תפסיק. כשאני, כמובן, חצי מטושטש ומעורפל". בחקירתו השלישית מיום 08/02/00 (נ/13), הוסיף דן בהמשך לעדותו הראשונה, כי ביום שבו אנס אותו הנאשם, דן עיסה אותו "ואז כשהוא יוסי X איבד שליטה "והתחמם" מבחינה מינית אז הוא קם לעברי בפוזה כזאת כשהוא עומד על ארבע כשאני מאחוריו עושה את העיסוי יוסי רצה הוא תפס לי את האיבר מין ורצה שאני אכניס לו את אבר המין שלי לפי הטבעת שלו אבל לי לא היתה זקפה ולא כלום ואז הוא תפס לי את אבר המין ולחץ לי חזק על האשכים ואז איבדתי שליטה והוא הצליח להחדיר לי בכוח את אבר מינו לפי הטבעת שלי. אני צעקתי אבל הייתי באיבוד חושים כי האשכים כאבו לי כמו בעיטה של כדורגל מה עוד שגם החדירה של אבר המין שלו בכוח בניגוד לרצוני לפי הטבעת שלי גרמו לכאב נוראי התחננתי לפניו ואמרתי לו שיפסיק וצעקתי ואז הוא חזר לעצמו והבין מה שעשה כנראה והוא הפסיק והתחיל לאונן בידו..." (ע' 1, ש' 4-19). בשיחות שהקליט דן, הנאשם הכחיש באופן חד משמעי שאנס את דן, וביקש ממנו לכתוב לו מכתב התנצלות על כך שהאשים אותו. הנאשם גם אמר, כי לא היה ביניהם דבר שנעשה בניגוד לרצונו של דן. מאידך, הנאשם העדיף להיפגש עם דן באופן אישי, על פני השיחה איתו בטלפון, ונראה שניסה להתחמק מלדבר על הנושא בצורה ישירה. להלן קטעים משיחותיהם, המעלים תהיות לגבי מה שבאמת התרחש בפגישותיהם: "X: אני לא אנסתי אותך ואם עוד פעם תגיד את זה אני אתבע למשפט על הוצאת דיבה. חד וחלק. אני לא אנסתי אותך, אני לא עשיתי לך שום דבר שלא רצית. דן: אתה טוען שאני רציתי את זה יוסי? X: בוודאי. דן: כן? X: בוודאי" (ת/18א(א)- ע' 2). בהמשך: "X: מי שפיתה את מי זה אתה אותי ולא אני אותך... אתה ממש לא מפרש נכון את המצב... אני לא עשיתי שום דבר שלא רצית שאני אעשה ולא אנסתי אותך... " (ת/18א(א)- ע' 8, 9). בהמשך: "X: ... אני רוצה להגיד לך משהו, אני לא עשית לך במפגש הראשון שום דבר, שום דבר. גם לא במפגש השני שום דבר. להזכיר לך. דן: כן. כן... אבל מה עם המפגש השלישי? את זה אתה לא אומר. X: דן, תקשיב לי רגע, תקשיב לי רגע, דן, כואב לך אז כואב לי. אתה עוד לא מכיר אותי, אם אתה אומר שאני פגעתי בך באיזושהי צורה אז כואב לי שכואב לך... " (ת/18א(א)- ע' 12). ועוד מדברי הצדדים בשיחתם המוקלטת: "דן: אתה יודע טוב ואמרתי לך יוסי זה כואב לי אני אף פעם לא עשיתי את זה וזה, ובכל אופן עשית לי את זה. X: מה עשיתי לך? דן: מה עשית לי, X: ברגע שאמרת, ברגע שאמרת שזה לא נעים לך הפסקתי מיד, מה עשיתי לך? דן: כן, הפסקת מיד, X: אתה גם אמרת שאתה רוצה לנסות כי אף פעם לא ניסית, שכחת, דן: אני אמרתי שאני רוצה לנסות? X: בטח. דן: יוסי, אל תכניס לי דברים לפה,..." (ת/18א(א)- ע' 10, 11). בהמשך: "X: ... שנינו אנשים מבוגרים, שיחקנו משחק שהתפתח למשהו קצת מיני. רצית להחזיק אותי, היית צריך להגיד לי, אני לא ביקשתי ממך להמשיך, לא כלום. אני אמרתי שאת הג'וב הזה אני לא יכול לתת לך עדיין משום שיש משהו... אמינות ויש משהו שאני מתייחס שאתה מפתה גם את זה לא אמרתי?" (ת/18א(א)- ע' 24). בהמשך: "X: ... אני לא יכול להודות במשהו שלא היה, אני לא התכוונתי להוביל אותך לסקס... אתה כתבת מודעה נכון, אז אם הייתי רוצה הייתי מזמין אותך ואומר לך דן אתה רוצה לשכב איתי... מה קרה לך? דן: אז זהו, בגלל שלא עשית את זה והבאת אותי למצב מסביב לראש, הבאת אותי, X: איזו מוטיבציה יש לי לעשות את זה תגיד, מה פתאום". ... דן: אז בסדר, אז למה הגעת איתי למצב של מין. X: אני לא הגעתי, כי אתה נגעת בי לא פחות ממני בן אדם לא... פחות ממני, בהחלט לא פחות ממני, וכל פעם בדרך שאלתי אותך לאן זה הולך ואמרת כן אז מה אנחנו ילדים גדולים גם את זה שכחת" (ת/18א(א)- ע' 28). בהמשך: "... אני אומר לך שהגענו למשחקי מין ולא סקס לא פחות בגללך מאשר בגללי..." (ת/18א(א)- ע' 30). נראה לי, כי דן נקלע למצב שחשב שיוכל לנצל לטובתו. דן הודה במשטרה, כי אמר לנאשם שישלם לו כדי שהוא לא ירגיש "פראייר" (נ/11 ע' 13, ש' 28). לעומת זאת, בפנינו העיד, כי הרעיון לפצותו הועלה על ידי הנאשם (ע' 257 לפרטיכל), שהציע לשלם לו יותר מ-3,000 ש”ח, ואילו דן אמר שהוא לא רוצה יותר כסף ממה שמגיע לו (ע' 307-309, לפרטיכל). בסופו של דבר, דן לקח 2,500 ש”ח, שכן גם לפי הסבריו, 500 ש”ח שולמו לו כבר במהלך הפגישות. דן התחמק מלהשיב לטענת ב"כ הנאשם, כי קיימת סתירה בין הודעתו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. גמגומיו של דן, וההיגיון הבריא מצביעים על כך שלא סביר שהנאשם אמר לדן כי הוא יכול לשלם לו יותר, אך התעקש להתקזז איתו על 500 השקלים שכבר שילם לדן בפגישות ושדן טען שלא נטל אלא 100 ש”ח בלבד. בין אם הנאשם ביקש לקנות את שתיקתו של דן בכסף, ובין אם דן ניסה לסחוט את הנאשם בתמורה לשתיקתו, העובדה היא שדן, שהיה שרוי בחובות, קיבל את הכסף מהנאשם ולא התלונן במשטרה והודה בפנינו שלא היה מתלונן אלמלא הוזמן למשטרה. באשר להקלטת השיחות, הרי שהעובדה שדן החליט להקליט את הנאשם על סמך החשד כביכול שהנאשם מנסה להתחמק ממנו, מעוררת תהיות, ומעמידה סימני שאלה לגבי נכונות גרסתו בדבר האונס האלים. ההקלטה ת/18 שופכת אור אחד על האירועים. הנאשם בצורה שיטתית, כמו במקרה א’ג’, מנסה להפוך את היוצרות אך דברי דן בהקלטה זו מצביעים שהדברים לא היו טראומטיים וקשים כפי שתיאר בביהמ"ש. לשם מה ביקש להקליט- אם לא כדי שיהיה לו תיעוד. מתיעוד זה עולה שהיה בינו ובין הנאשם מגע מיני, אך לא בהכרח בכוח ובברוטאליות וספק אם במרמה. בפגישה הרביעית, דן כבר הבין שהכל העמדת פנים. ועל כן גם החל להקליט את הנאשם עובר לכך. דן כפה את עצמו על הנאשם ותבע להיפגש עמו. לפיכך, מעשה הבעילה של דן, לכאורה, לא הושג במרמה. לפיכך הנני ממליצה לזכות הנאשם מעבירה של ביצוע מעשה סדום שיוחסה לו באישום השני. מעשה מגונה הנאשם הואשם בנוסף במעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק. היסוד העובדתי דן העיד בפנינו, כי הנאשם אונן בנוכחותו באחת הפגישות או השניה או השלישית. טענת הנאשם שהוא אונן באמבטיה ודן לא ראה זאת. אין ספק שזימונו של דן לצרכי הדרכתו כסרוגייט- כשהנאשם לא מתכוון לכך וגם לא היה נחוץ לו סרוגייט - היה בבחינת מעשה מרמה. בשלבים הראשונים דן ציפה וקיווה שיצליח ללמוד מקצוע זה. הוא השתדל מאד ורשם לעצמו את הכללים ושינן אותם. הוא בא לאימון ללמוד מקצוע והנאשם הפך אותו למקור תענוגים. ועל-כן מעשה מגונה גם אם הסכים לו דן, אין הסכמתו הסכמה ככל שמדובר בשלבים הראשונים. דן אמר בעדותו במשטרה (נ/11), כי בעת עיסוי הנאשם בפגישה השלישית שהתקיימה ביניהם, נגרמה לנאשם זקפה, והוא שאל את דן האם יפריע לו שהוא יאונן. דן אמר לו "שאני במקלחת והוא אונן בזמן הזה וגמר כשיצאתי הוא אמר לי שהוא מקווה שאני לא נפגעתי מזה ואני אמרתי לו שזה טבעי שככה יהיה..." (ע' 9, ש' 6-8). במסמך שרשם לעצמו (נ/19), כתב דן, כי הנאשם "אונן במפגש השני ושאל אותי אם זה לא מפריע לי אמרתי שזה לא מפריע לי שזה טבעי אם יש לך זיקפה כל הזמן" (ע' 2, 3). באותו מסמך, כתב דן, כי לאחר האונס, הוא התחיל עם הנאשם בקשר ידידותי. הנאשם לא נגע בו יותר, אך "הוא הגיע לסיפוקו על ידי עצמו אמרתי לעצמי שאני לוקח הפעם את 100 ש”ח כי התחלתי להבין שברגע שזה יעלה לו בכסף זה יגמר מהר מאוד" (ע' 4). בהודעתו הראשונה במשטרה (נ/11), לעומת זאת, אמר דן, כי לאחר שעיסה את הנאשם, הוא החליט לקחת את 100 השקלים שהנאשם נתן לו "כדי שלא יחשוד" (ע' 12, ש' 1-2). במכתב הראשון ששלח לנאשם (ת/15), כתב דן, כי לאחר שיצא מהמקלחת, ראה את הנאשם מאונן. הנאשם אמר לו שהוא מקווה שזה לא מפריע לו. האוננות, לפי מכתב זה, בוצעה בסוף המפגש השני, שבו הנאשם עיסה את דן (ע' 3). בחקירתו הראשית, העיד דן, כי במפגש השני הוא עיסה את הנאשם. השניים היו עירומים, ולנאשם נגרמה זקפה. הנאשם שאל אותו האם אכפת לו שהוא יאונן, ודן אמר שזה לא מעניין אותו, והתחיל להתלבש (ע' 186 לפרטיכל). כשנשאל האם הנאשם אונן בפניו, ענה דן "הוא אונן. אני התלבשתי וראיתי בחצי עין, ראיתי שהוא עושה את זה" (ע' 193 לפרטיכל). בחקירתו הנגדית, נשאל דן באיזו פגישה הנאשם אונן. דן לא היה בטוח אם זו היתה הפגישה השנייה או השלישית: "נדמה לי בפעם השנייה או השלישית, לא זוכר... נדמה לי שנייה" (ע' 339 לפרטיכל). בהמשך החקירה, דן נשאל מתי בדיוק התחיל לחשוד בנאשם, והוא ענה: "בפעם השלישית שאני חושב שהוא אונן" (ע' 339 לפרטיכל). התביעה הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת העבירה של מעשה מגונה. סיכומו של האישום השני: קשה לקבל את גרסתו של דן כי נאנס בכוח על ידי הנאשם, שביצע בו מעשה סדום, לנוכח סימני השאלה הרבים שמעלה גרסתו זו, כמתואר לעיל. ברור מן השיחה המוקלטת בין השניים, כי התקיים ביניהם מגע מיני כלשהו. בניגוד לחוות דעתו של עד ההגנה פרופ' אוריון-גלין, מעשה סדום יכול בהחלט להיעשות כנגד רצונו של אדם. אך במקרה זה לא הוכחה גרסת דן כי המעשה נעשה בכוח. כמו כן לא ניתן לקבוע כי המעשה נעשה במרמה, שכן בשלב בו אירעו הדברים (בפגישה הרביעית), כבר הבין דן שהנאשם משטה בו. לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שדן העלה את טענת האינוס בכוח משום שלא היה יכול להודות ששיתף פעולה עם הנאשם בענין המיני, או משום שרצה לנקום בו. גם העובדה שדן הסתפק בפיצוי הדל בסך 3,000 ש”ח מכרסמת בטענתו כי הנאשם אנס אותו בכוח. עם זאת, הוכח כי בפגישות הקודמות בין דן לנאשם, בהן פעל עוד דן תחת הרושם שהנאשם מתכוון להכשירו כסרוגייט, ביצע בו הנאשם מעשים מגונים במרמה. הנאשם עיסה את גופו של דן כאשר השנים ערומים, עד כי הנאשם הגיע לריגוש מיני וזיקפה, ואף אונן כדי להגיע לסיפוקו. עיסוי זה שביצע הנאשם בדן, בנסיבות המתוארות לעיל, מהווה מעשה מגונה שנעשה לשם גירוי וסיפוק מיני. הסכמתו של דן למעשה זה הושגה ברמיה, שכן לנאשם לא היתה, מלכתחילה, כל כוונה להעסיק את דן כסרוגייט. בענין זה יש להפנות לנימוקים למסקנה זו שפורטו לעיל בעניינו של א.ג., ולהוסיף כי אין זה מתקבל על הדעת שהנאשם ייעד לתפקיד סרוגייט אדם שהוא גרוש ואב לארבעה ילדים, המציע בעיתון שירותים דו-מיניים לכל דורש, וזאת ללא כל בדיקה רפואית או אחרת לגבי המיועד לתפקיד. לא לחינם הסכים הנאשם לשלם לדן דמי לא יחרץ כדי להשתיקו, ולא העז להתלונן במשטרה על כך שנסחט, לפי טענתו, בידי דן. ה. אישום שלישי עובדות כתב האישום השלישי תובאנה בתמצית: בקיץ 1998, פנה הנאשם אל א' בעקבות פרסום ב"דפי זהב" בו הופיע כמעסה. הנאשם הציג עצמו בתאריו ועיסוקיו, והציע לא' להיפגש לצורך החלפת שיטות טיפול. בביתו, הציע הנאשם לא' לעבוד כסרוגייט ביודעו כי אין ביכולתו ובכוונתו לספק לו עבודה בתחום. השניים התפשטו ונשארו בתחתונים. א' החל לעסות את הנאשם ובהמשך התחלפו. בשלב מסוים, פשט הנאשם את תחתוניו, התהפך, גהר מעל א' ושכב עליו, כשהוא נושך את א' בגב ובכתפיים. א' הדף את הנאשם מעליו, קם והתלבש. הנאשם ששכב על גבו בזקפה מלאה שאל את א' אם הוא רוצה "לזיין אותו". הנאשם הואשם במעשה מגונה בנסיבות של אונס בהסכמה שהושגה במרמה לפי סעיף 348(א) לחוק ביחד עם סעיף 345(א)(2) לחוק. גרסת המתלונן א' א', יליד 1960, עוסק כמעסה של נשים, גברים וזוגות ומעביר סדנאות חווייתיות לקבוצות של פנויים-פנויות וזוגות. א' עבד ברדיו בתכניות שבהן מדברים עם אנשים על ענייני זוגיות ומיניות. לטענתו, הנאשם, שאותו הכיר רק מהטלוויזיה, פנה אליו בטלפון מספר פעמים, בעקבות פרסום בדפי זהב במדור העיסויים, והציע לו לעבוד כסרוגייט. א' השיב בשלילה בכל אותן פעמים, אך בסופו של דבר, חשב שאולי יוכל להיעזר בו בייעוץ רדיופוני, שכן לפעמים הזמין מומחים לשידור, ולכן הסכים להיפגש עמו. השניים קבעו פגישה בדירת הנאשם. הנאשם הציג את המונח "סרוגייט" כמטפל מיני, שאמור להיות עם נשים שחוו טראומה מינית בעבר. הנאשם הסביר שצריך להתחשב בהן ולהיות איתן עדינים, עד כדי מצב של קיום יחסי מין מלאים, אך אסור שייווצר קשר רומנטי. הנאשם גם אמר שבדרך כלל הוא לא מציע את העבודה כסרוגייט לאנשים נשואים, אך א' אמר לו שאין לו בעיה עם עובדה זו. הנאשם דיבר איתו גם על יצירת אמון בינו לבין המטופלת, ואמר שהקריטריון העיקרי הוא שהסרוגייט לא ייכנס לקשר רגשי עם המטופלת, ושכשהוא יראה את האישה עירומה, הוא יתעלם מצרכיו. עוד אמר הנאשם, שהסרוגייט צריך להיות קשוב למטופלת, ולשאול על כל דבר שהוא עושה האם זה בסדר. היתה סדרה של שאלות שהנאשם לימד אותו- לגבי המוסיקה, מיזוג האוויר, המגע והעוצמה. בהמשך השיחה, שאל א' את הנאשם האם הוא הומוסקסואל, והנאשם ענה בנחישות בשלילה, ואף סיפר שהיה נשוי שנים רבות. לטענת א', הנאשם אמר לו כי יש לו מרפאה של סרוגייט, וכי הוא יוכל להרוויח בין 400 ל-500 ש”ח לשעה. הפגישה ביניהם, שנערכה בלילה, אמורה היתה לבחון האם א' מסוגל לתפקד טוב כסרוגייט, לאור העובדה שהוא כבר עוסק כמעסה, וחווה אינטימיות עם נשים מהבחינה הטיפולית. מהסלון, התקדמו השניים לחדר שינה, שהיה מואר ע"י נר, ושמן מוכן לטיפול. השניים נכנסו לחדר המיטות בתואנה של החלפת שיטות טיפול כדי לבחון אם א' מסוגל, מבחינה פיזית, לעסות באופן איטי. הנאשם החמיא לא' בעת שעיסה אותו, והסביר לו כיצד לשבת על הברכיים מבלי לשבור את הגב. לאחר מכן, הנאשם עיסה את א' כששכב על גבו ועל בטנו. בעת ששכב על בטנו לפתע קפץ עליו הנאשם ונעץ בעורפו את ציפורניו ושיניו, וא' הרגיש את איבר מינו של הנאשם בישבנו. הוא מיד הדף את הנאשם מעליו, וקם. הנאשם הסתובב ושכב על גבו, וא' ראה את איבר מינו של הנאשם בזקפה. הנאשם שאל אותו, אם הוא לא רוצה "לזיין אותו" (ע' 583 לפרטיכל). א' התלבש והלך. לאחר האירוע, א' לא עשה דבר. הוא סיפר לאישה שהיה נשוי לה באותו זמן, כי הנאשם עבד עליו, אך לא נכנס לפרטים, שכן התבייש. יום אחד, כעבור כשנתיים, ראה בטלוויזיה קדימון לתכנית "כלבוטק" של רפי גינת, בו נאמר שמדובר בפסיכותרפיסט. א' היה משוכנע שמדובר בנאשם, ובירר את מספר הטלפון של מפיקי התכנית. הוא סיפר מה שהיה, תוך שהוא מזדהה בשמו ובדמותו המלאה, ולאחר מכן, הוא נחקר על ידי המשטרה בהרצליה (הודעתו- נ/14). לאחר שידור תכנית הטלוויזיה, הוא העלה את הנושא כחוויה אישית, בתכנית רדיו ששידר, וסיפר מה אירע לו. בתוך שעתיים התקשרו הרבה אנשים שסיפרו על חוויות שונות שעברו עם הנאשם. גרסת הנאשם הנאשם טען, כי הוא מכיר את א' יותר מעשרים שנה, שכן הוא שר עם אמו בחבורת זמר, וא', שעסק בהרקדות, היה מצטרף לחזרות ולהופעות. א' ראה את הנאשם יום אחד בקניון בנתניה והכריז על בואו של "ד"ר X מקשר משפחתי" ברמקולים (ע' 1170 לפרטיכל). א' ביקש ממנו להתארח בתכנית רדיו שהוא מנחה על זוגיות ומיניות, והנאשם אמר שהוא יחשוב על כך. מספר שבועות לאחר מכן, נתקף בכאבי גב נוראיים, ומצא בשבועון בנתניה מודעה שבה כתוב "א' מסאז'ים" (ע' 1170 לפרטיכל). הוא התקשר ושאל אותו האם הוא מטפל בסוג מסוים של עיסוי. א' השיב בחיוב, והנאשם ביקש ממנו לטפל בו. א' הגיע בסביבות 21:30 באותו ערב, והנאשם שאל אותו במה הוא עוסק. א' אמר שהוא מעביר סדנאות לזוגות על מיניות, מנחה תכניות ברדיו ועיסויים. הנאשם אמר לו שחבל שהוא נשוי, כי אחרת היה מציע לו להיות סרוגייט, אך א' אמר שאין לו בעיה להיות סרוגייט, כי הוא רואה בכך משהו רפואי בלבד. השניים התחילו לשוחח והנאשם חשב שאולי הוא בכל זאת יוכל להיות מועמד. הנאשם אמר לו שלא מדובר בעיסוי רגיל, אלא בסוג מסוים של מגע. השיחה היתה קצרה וכללית, וכסף לא הוזכר בה. א' ביקש ממנו להראות לו באיזה סוג של עיסוי מדובר, והשניים נכנסו לחדר השינה. א' התפשט לגמרי, למרות שלא התבקש לעשות זאת. הנאשם היה עם תחתונים לגופו, ושכב על הבטן. א' עיסה אותו כרבע שעה, ואז שאל אותו איזה סוג עיסוי עושה סרוגייט. הנאשם הדגים במשך כעשר דקות, וא' אמר שהוא יכול לעשות זאת. הנאשם הוריד את תחתוניו, וראה שמתעוררת אצל א' זקפה. לנאשם עצמו לא היתה זקפה. אחר כך, א' הדגים על הנאשם את אותו עיסוי. א' עיסה אותו בצורה טובה, אך השעה היתה מאוחרת, ולכן הנאשם אמר לו שבאופן פוטנציאלי, הוא יכול לעשות זאת. א' ביקש מהנאשם שישתו קפה כדי לדבר על תכנית הרדיו שלו שבה רצה לארח את הנאשם. הנאשם ביקש לשמוע את התכנית לפני שיסכים לכך. יום למחרת, הנאשם התארח אצל אחיו וגיסתו, שא' ציין שהיה מורה מחליף בבי"ס שאותו ניהלה, וסיפר להם על הצעתו להתארח בתכנית הרדיו שלו. הגיסה הזהירה אותו מפני א', והנאשם החליט לנתק איתו את הקשר. הנאשם האזין לתכנית, התקשר לא' ואמר לו שהוא עסוק מדי. הנאשם הכחיש את דבריו של א' לפיהם פנה אליו לצורך החלפת ידע וניסיון בענייני עיסוי: "...אני פניתי אליו בקשר לכאבי גב. כשהוא בא, הוא סיפר לי במה הוא עוסק והתפתחה שיחה על סרוגייט ואח"כ אחרי אפילו התנסות ששלחתי אותו הביתה" (ע' 1548 לפרטיכל). הנאשם הכחיש שנשך את א', ואף אמר שאין היגיון בדברים אלה: "איך יכולתי לתת נשיכה, הוא עשה עלי מסז'. הוא עשה עלי אחרון מסז'. בהתחלה הוא טיפל בגב שלי, אחר כך אני הדגמתי עליו, זה היתה התהפכות עליו. אחר כך הוא עשה עלי, זה היתה התהפכות שנייה. איך אני יושב על הבטן, הוא עושה לי מסז' להדגים לי שהוא למד את המגע המסוים שרציתי ואני מגיע לנשוך, את מה הוא אמר? את העורף שלו. איך זה יכול להיות דבר כזה?" (ע' 1315 לפרטיכל). הנאשם גם הכחיש שהיתה לו זקפה כשא' עיסה אותו, וששאל אותו אם הוא רוצה לזיין אותו (ע' 1551 לפרטיכל). הערכת עדותו של א': לא' לא היתה סיבה להעליל על הנאשם והוא כבש את דבריו בלבו עד לפרסום ההאשמות כנגד הנאשם בטלוויזיה. ניתן לראות במסירת ההודעה במשטרה מעשה אזרחות טובה. אילו רצה א' להזיק לנאשם, כטענתו, היה מגיש תלונה סמוך למקרה. א', לדבריו, התבייש ועל כן לא התלונן בעבר. אין ספק שהיו סתירות בדברי א' כבר באמרותיו במשטרה, שכן בהודעתו הראשונה במשטרה (נ/14) מסר, כי תחילה עיסה אותו הנאשם, אחר כך השניים התחלפו והנאשם עיסה את א', ולבסוף א' שוב עיסה את הנאשם. בהודעתו השנייה במשטרה (נ/15), ציין א', כי תחילה הוא עיסה את הנאשם, ולאחר מכן הנאשם עיסה אותו. בעדותו בביהמ"ש חזר על הגרסה השנייה, כשל לאור שאלותיו הנוקבות של ב"כ הנאשם בחקירתו הנגדית איבד א' מעט מביטחונו, לדוגמא: "ש. זאת אומרת, בעצם מה שהוא הדגים לך, זה התחלה מכפות רגליים, אחר כך מעבר לצד המטופל על הברכיים כשישבן על עקבים, כמו שאתה מתאר, ועשיה בחלק העליון של הגב את הדברים האלה, כולל השמנים, כולל כל הדברים האלה? ת. כן" (ע' 606 לפרטיכל). מכיוון שא' הסכים לדברים אלה, שאל אותו ב"כ הנאשם האם הוא היה צריך לה