רקע עובדתי 1. רכבה של הנתבעת מסוג הונדה סיוויק (להלן: "הרכב") נגנב ביום 3.9.00. הנתבעת, מבטחת הרכב, סירבה לשלם את תגמולי הביטוח. התובעת הגישה, אפוא, תביעה זו ובה עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה את שווי הרכב וכן הוצאות נוספות. 2. הצדדים הסכימו כי שווי הרכב בעת האירוע היה 67,000 ש”ח לפי חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה. 3. גרסת התובעת היא כי החנתה את הרכב בשעת צהרים ליד משרדי שירותי הרווחה באבן יהודה, כי נעלה אותו באמצעות לחיצה על שלט הרכב ונכנסה למשרדי הרווחה, וכששבה לאחר מכן לרחוב לא מצאה את הרכב. התקשרה נסערת לידיד שלה (שהגיע יחד איתה אך עם רכב אחר ופנה לקניות), שהתברר כי באותם רגעים מנהל מרדף אחרי רכבה, שכן הבחין באחר נוהג בו, אך המרדף הסתיים ללא הצלחה והרכב נעלם. התובעת טענה גם כי בתוך הרכב נותר תיקה, ובו, בין היתר, מפתחות רזרביים של הרכב. 4. הנתבעת הכופרת בחבותה טוענת כי התובעת לא הוכיחה את מקרה הביטוח וכי קיימות סתירות רבות בענין זה. כן טוענת הנתבעת כי לא ניתן היה לגנוב את הרכב ללא מפתחותיו במיקום ובפרק הזמן שעמד לרשות הגנב, וכי התובעת הפקירה את הרכב בכך שהותירה אותו כשאינו נעול וכשהמפתחות מצויים במתנע הרכב, וגם אם נגנב הוא באמצעות מפתחות רזרביים שהשאירה התובעת בתוך תיקה שנשאר חשוף על המושב, יש בכך הפקרה הפוטרת את חברת הביטוח מחבותה. לחלופין טענה הנתבעת לאשם תורם חוזי של התובעת המגיע כדי 100%. 5. יש לציין עוד כי בנוסף לתביעה הנוכחית הגישה התובעת תביעה נגד חברת ביטוח אחרת בגין פריצה שאירעה לביתה מספר ימים לאחר אירוע גניבת הרכב ובעת שהתובעת שהתה בחו"ל (ת.א. (נתניה) 14147/01). תביעה זו נדחתה על ידי בית המשפט שלא האמין לתובעת כי התכשיטים נגנבו מביתה וקבע כי התובעת מסרה לנתבעת שם עובדות בלתי נכונות. באותו פסק דין קיימת התייחסות לא מעטה לנושא גניבת הרכב, בין היתר כיוון שבהודעתה למשטרה סמוך לאחר גניבת הרכב טענה התובעת כי בתיק שנגנב עם הרכב היו כל תכשיטיה וטבעות יהלומים. בהודעה מאוחרת יותר טענה התובעת כי בתיק זה היו גם מפתחות רזרביים של הבית. 6. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה והידיד אשר נזכר בסעיף 2 לעיל, וכן מומחה מנעולן. מטעם הנתבעת העיד מומחה בתחום מיגוני הרכב וכן חתמת מחברת הביטוח. מקרה הביטוח 7. מקרה הביטוח לפיו נגנב הרכב הוכח על ידי התובעת. אין כל שחר לטענת חברת הביטוח שנטענה בחצי פה לגבי ביום. נתתי אמון בעדויות התובעת וידידה מר יון מיכאל לפיהן נגנב הרכב בעת שהותה של התובעת במשרדי שירותי הרווחה במועצה, והידיד שהבחין כי הרכב נוסע כשהוא נהוג על ידי אחר ולא על ידי התובעת ניהל אחריו מרדף, והתקשר תוך כדי כך למשטרה, אך לא הצליח במרדף. עדויותיהם הראשונות של החבר ושל התובעת נמסרו זמן קצר לאחר מכן במחסום משטרתי. צודקת אמנם הנתבעת בטענתה כי התגלתה סתירה בין עדות התובעת לבין עדות ידידה בנושא חניית הרכב, שכן לפי עדות התובעת לא היו מכוניות צמודות אליה עת החנתה את רכבה, ואילו לפי עדות הידיד לא היה מקום חניה פנוי כי התובעת תפסה את מקום החניה היחיד, ולכן נאלץ להחנות את רכבו במרחק של כ-100 מ' משם, ואולם אין מדובר בסתירה מהותית אלא שולית. גם הסתירות בעדויותיה השונות של התובעת לגבי משך הזמן בו שהתה במשרדי שירותי הרווחה (נעו בין 10 דקות לחצי שעה) אינן מצדיקות פסילת גרסתה לגבי עצם גניבת הרכב. נסיבות הגניבה 8. השאלות המרכזיות אותן יש לבחון הן האם התאפשרה גניבת הרכב עקב אי הפעלת אמצעי המיגון ברכב ו/או עקב עשיית שימוש על ידי גנב הרכב במפתחות הרכב ו/או בשלט.. 9. בטרם נדון בשאלות אלה, דומני כי ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי הרכב נגנב תוך שהגנב עושה שימוש במפתחות הרכב, כאשר בנוסף לכך או שנעשה שימוש בשלט הרכב או שמערכת האזעקה לא הופעלה. 10. הסיבה לקביעה זו נעוצה בטעמים הבאים: א. הזמן שחלף מהרגע שהתובעת נכנסה למשרדי שירותי הרווחה ועד שגנב הרכב נסע עימו, לא עלה על 15 דקות. בעדותה המיידית של התובעת לאחר גניבת הרכב במחסום המשטרה בשעה 13:02 סיפרה היא כי יצאה מהרכב ל-10 דקות עם מפתחות הרכב, וכשיצאה בחזרה הרכב נעלם. בעדויות מאוחרות יותר נקבה התובעת בפרקי זמן ארוכים יותר של 20-30 דקות בהן שהתה במשרדי המועצה עד שיצאה בחזרה לרכב. גם אם אקבל את הסברה של התובעת כי מדובר בהערכה שלה בלבד באותה עת בה נמסרה עדותה הראשונה, הרי לא נראה לי כי הערכה מעין זו יכולה להגיע בחשיבה מאוחרת יותר לזמן כפול ואף משולש, אלא לכל היותר ניתן למתוח פרק זמן זה עד 15 דקות. יתרה מזו, בעדויותיהם מסרו הן התובעת והן ידידה כי הגיעו למקום החניה סמוך לשעה 12:00. בהודעתו במשטרה סמוך לאחר הגניבה מסר הידיד כי בשעה 12:15 המתין בחניה של הסופר לתובעת ואז הבחין ברכב נהוג על ידי אחר. גם פרק זמן זה שבין חניית הרכב לבין גניבתו מסתכם בלא יותר מ-15 דקות. ב. עדותו של המומחה מטעם הנתבעת היתה מהימנה בעיני. אגב, בנושא הפריצה לרכב, היו שני המומחים, הן מטעם התובע והן מטעם הנתבעת תמימי דעים כי מדובר בפעולה שאורכת זמן קצר ביותר של לא יותר מדקה, לצורך שבירת החלון או התגברות על מנעול הדלת, ואילו לענין המיגון לא היה המומחה מטעם התובעת בעל מומחיות בנושא זה. המומחה מטעם הנתבעת העיד כי אם הופעלה מערכת האזעקה ומפתח הרכב הוצא מתוך המתנע (פעולה הדורכת את האימובילייזר), היה על גנב הרכב להתגבר על שני מכשולים: האחד, ניטרול מערכת האזעקה, והשני התגברות על האימבולייזר המקורי המונע התנעת הרכב. ניטרול מערכת האזעקה המפעילה את צופר הרכב ואת מאותתי הרכב כרוכה בפתיחת מכסה המנוע ובעוד שלענין הצופר יש לעוקרו ממקומו, הרי לענין המאותת על הגנב לאתר את מוח מערכת האזעקה על מנת לבטל פעולה זו. ביצוע פעולות אלה לאור יום ובמקום שאיננו שומם מאדם, בלא למשוך תשומת לב איננו נראה סביר. ידידה של התובעת לא העיד כי ראה את הרכב נוסע עם אורות מהבהבים. למעלה מכך, העיד המומחה הנ"ל כי לצורך התגברות על האימובילייזר ללא מפתח מקורי של הרכב, יש צורך בביצוע פעולות מורכבות ובהן החלפת מכלול מחשב מנוע הרכב, יחידת קלט נתונים, יש צורך במפתח אחר מותאם אלקטרונית, לעקור את הרכיבים האחרים ולבצע פעולת כיול הכרוכה בשימוש במחשב חיצוני, ולאחר מכן יש להפעיל את מנוע הרכב ולבצע תיאום, כמו כן יש צורך לבצע פעולות נוספות שפורטו בחוות הדעת. על הגנב להיות מצוייד במחשב רכב המתאים לרכב נשוא התביעה, במחשב כיול, במפתח מותאם ובכלי עבודה. על-פי אותו מומחה, זמן התקן לביצוע פעולות אלה במוסך של הונדה הוא 90-100 דקות (עמ' 30 ש' 12), ואילו פורץ מיומן יוכל לבצען תוך 35-40 דקות. לא הובאה חוות דעת נוגדת לאמור לעיל (כאמור חוות דעת מומחה התובעת לא התייחסה לנושאים אלה), ואני מקבל את דברי המומחה כמשקפים את המציאות כהווייתה. הדרך לנטרל את מערכת האזעקה שלא באמצעים הנ"ל היא באמצעות שלט, ואילו הדרך להתגבר על האימובילייזר ללא שימוש באמצעים הנ"ל הינה באמצעות מפתח מקורי. ברור לאור האמור לעיל כי בפרק זמן של 15 דקות לא היה עולה בידיו של הגנב לגנוב את הרכב בלא להסתייע במפתח הרכב ובשלט, אלא אם כן האוטו לא ננעל באמצעות מערכת האזעקה והמפתח לא הוצא מהמתנע. על אחת כמה וכמה שכך הדבר כאשר מדובר בגניבת הרכב החונה ברחוב ראשי באמצע היום, כאשר קיימת תנועה של אנשים בסביבה, ואין זה מתקבל על הדעת כי גנב הרכב היה נוטל על עצמו סיכון מעין זה של גניבת הרכב, אלמלא לא הופעלה מערכת האזעקה או שהמפתח נשאר במתג ההתנעה או בדלת, או שהיה באפשרותו לעשות שימוש במפתחות הרכב ובשלט שהיו בתיק ברכב. 11. כאשר אני נדרש להכריע האם גנב הרכב עשה שימוש במפתחות הרכב הרזרביים שנותרו לטענת התובעת בתיקה ברכב, או במפתחות בהם עשתה התובעת שימוש אני בדעה כי התקיימה במקרה זה האפשרות השניה, ובנוסף לכך כי מערכת האזעקה לא הופעלה על ידי התובעת. 12. הטעם לקביעתי האמורה לעיל הוא כי אינני מקבל את גרסתה של התובעת להשארת צרור המפתחות הרזרבי של הרכב בתיק אשר נותר בתוך הרכב. גרסה זו הינה גרסה שעלתה בשלב מאוחר, ללא כל הסבר סביר מדוע הועלתה רק אז, ותוך סתירה להודעות קודמות ואפרט להלן. א. בהודעתה הראשונה של התובעת במשטרה שהתייחסה לגניבת הרכב (הודעה שנמסרה במחסום המשטרתי סמוך לאחר גניבת הרכב) ענתה התובעת בתשובה לשאלה מה היה בתוך הרכב כדלקמן: "ארנק עם כסף מזומן 8,000$, מרק גרמני 1500, 500 פרנק שוייצרי, 200 לירות סטרלינג, 300 פאונדים, כל התכשיטים שלי וטבעת יהלומים. וכן תעודות חשובות. תעודת צוות אוויר. 2 פלאפונים." אינני זוקף לחובתה של התובעת כי לא הזכירה בהודעה זו את צרור המפתחות הרזרבי שהיה לטענתה בתוך תיקה. אני מקבל כי התובעת היתה נרגשת אותה עת, זמן קצר לאחר גניבת הרכב, היא אפילו לא זכרה את מספר הרכב באותה הודעה, ואם היו המפתחות הרזרביים בתיקה שנשאר ברכב, סביר בעיני כי תשמיט בהתרגשותה נושא זה. ב. ביום 14.9.00 מסרה התובעת הודעה במשטרה בנושא הפריצה לביתה ושם מסרה כי: "לפני שבוע נגנב לי הרכב ביחד עם מפתחות הבית..". אף כאן, אם היו בתיק גם מפתחות רזרביים של הרכב, אינני זוקף את אי אזכורם לחובת התובעת שהתייחסה בהודעתה לפריצה לבית וקשרה בין גניבת הרכב כשנמצאו בו מפתחות הבית לפריצה לבית. ג. באותו יום, 14.9.00, נמסרה גם הודעת התובעת לחוקר מטעם חברת הביטוח בקשר לגניבת הרכב ושם מסרה התובעת כשנשאלה לגבי מפתחות הרכב כדלקמן: "ברשותי צרור מפתחות אחד הכולל מפתח רכב ושלט לאזעקה. צרור נוסף אבד לפני מספר חודשים. את הצרור אני אעביר לסוכנות". כאן מתעוררת כבר תמיהה רבתי. התובעת הטוענת כי היו ברשותה שני צרורות מפתחות של הרכב, איננה מזכירה זאת באוזני החוקר, אלא להיפך, מדגישה כי צרור נוסף שהיה לה אבד לפני מספר חודשים. יש לציין עוד כי בהודעה נראית מחיקה כשבתחילה נרשם "שני צרורות", ואח"כ תוקן לצרור אחד. ד. נושא צרור המפתחות הרזרבי לרכב עולה לראשונה רק בהודעה מיום 11.10.00 שניתנה על ידי התובעת לחוקר חברת הביטוח בנושא הפריצה לביתה ושם מסרה היא כך: "בתאריך 3.9.00 בהיותי בלשכת הרווחה בישוב, גנבו לי את רכבי הונדה סיוויק, כאשר בתוכו היה תיק שהכיל כסף זר בסכום גדול וכן מפתח רזרבי של הבית וכן מפתח רזרבי של הרכב אותם תכננתי להשאיר אצל אמי בביתה עבור בני בן כהן שהינו צוער בקורס טיס. פרט למפתחות הרכב והבית היו בתוך הרכב כל התעודות שלי וכן תעודת צוות אוויר" ה. בתצהיר עדותה הראשית אמרה התובעת כי לאחר שנפרץ ביתה ונגנבו משם תכשיטיה הבינה שכנראה בתיק היו גם מפתחות ביתה ובאותו צרור גם מפתחות הרכב. בחקירתה הנגדית כבר פירטה התובעת כי בנה איבד את צרור מפתחות הרכב וכי לאחר מכן שכפלה צרור מפתחות נוסף. טענתה היתה כי לא אמרה זאת לחוקר ביום 14.9.00 כי הדבר פרח מזכרונה וכנראה לא חשבה שזה חשוב להגיד. אם החוקר היה שואל אותה אם שכפלה זוג מפתחות לאחר שאבד לה היתה משיבה לו בחיוב. 13. גרסתה של התובעת כי מפתחות רזרביים של הרכב נמצאו בתיק שנשאר ברכב איננה מהימנה בעיני. תמוה מאד כיצד כאשר נשאלה התובעת על מפתחות הרכב באופן מפורש, לא מצאה היא לנכון להזכיר כלל את המפתחות הרזרביים, אלא דיברה על צרור אחד בלבד, כשהצרור השני אבד. אם טרחה לציין את הצרור שאבד מדוע לא ציינה, כמובן מאליו כי שכפלה את המפתחות? לא היה כל צורך בשאלה מפורשת של החוקר בענין זה. יתרה מזו, התובעת היתה אמורה להיות מודעת היטב להימצאות הצרור הנוסף, שכן על פי עדותה המאוחרת יותר, היה הוא בכוונה בתיקה, כיוון שהתכוונה להשאירו לבנה, ולפיכך לא ניתן לקבל את טענתה כי הדבר נשכח ממנה או כי לא ציינה זאת כיוון שלא נשאלה על כך. לעומת זאת, כשנשאלה על ענין אחר לגמרי, על הפריצה לביתה, מצאה התובעת לנכון, חודש לאחר מכן, לציין במפורש בהודעה כי ברכב נמצא גם צרור מפתחות נוסף של הרכב. אין בכך כל הגיון, ולא ניתן כל הסבר סביר על ידי התובעת לכך. בחקירתה הנגדית השיבה התובעת, כאשר נשאלה מדוע לא ציינה בהודעה במשטרה מ-14.9.00 דבר לגבי מפתחות הרכב, כי צרור המפתחות של הבית ושל הרכב הם תמיד אצלה ביחד. ואולם, אל לנו לשכוח כי מדובר היה בצרור רזרבי של מפתחות הרכב, ואם כך, לא היתה כל סיבה כי יימצא ביחד עם מפתחות הבית. כאשר עולה טענה כה מהותית לגבי שכפול מפתחות רזרביים של הרכב והשארתם בתיק שנותר ברכב שנגנב, והיא עומדת בסתירה להודעה קודמת ומועלה בשלב מאוחר ושלא בהקשר של גניבת הרכב, יש צורך לתמוך אותה בראיות מסייעות על מנת לנסות ולשכנע את בית המשפט לקבלה. התובעת לא תמכה טענתה זו בדבר. היא לא הביאה ראיה כלשהי לשכפול צרור המפתחות, ואם נאמר כי בריחוק הזמן היתה זו משימה קשה, הרי לא הביאה היא את בנה על מנת שיאשר את גרסתה כי איבד צרור מפתחות וכי היה אמור להגיע לסבתו על מנת לקבל צרור מפתחות רזרבי לרכב, ואף אי הבאתו לעדות עומדת בעוכריה, שכן קמה חזקה כי אם היה מובא בנה לעדות היתה גרסתו בנושא זה עומדת בניגוד לגרסת התובעת. 14. יכול להיות כי הטענה בדבר צרור המפתחות הרזרבי הועלתה בשלב מאוחר על ידי התובעת, שכן הבינה כי גניבת הרכב לאור יום וברחוב ראשי לא תתכן תוך פרק זמן קצר, בלא שהגנב יסתייע במפתחות הרכב ובשלט, ולכן נתנה גרסה מאוחרת בדבר הימצאות מפתחות רזרביים של הרכב בתיק שנותר ברכב, אך כאמור אינני מקבל גרסה זו. 15. המסקנה שיש להסיק בעקבות אי קבלת טענת התובעת כי השאירה מפתחות רזרביים של הרכב בתיק שנותר ברכב, היא כי הרכב נגנב בעזרת מפתחות ושלט של הרכב שנשארו במתנע או בדלת הרכב. אם לא נאמר כך, לא היה ניתן לגנוב את הרכב תוך פרק זמן קצר של עד 15 דקות ברחוב ראשי ולאור יום, כפי שנסקר על ידי בהרחבה בסעיף 10 לעיל. 16. אני ער לכך כי התובעת העידה כי נעלה את הרכב באמצעות השלט ולקחה את המפתחות עימה. בעדותה כי נעלה את הרכב תמך גם ידידה, אשר ציין בתצהירו כי: "ראיתי אותה נועלת את הרכב באמצעות שלט הרכב". לא אוכל לקבל את עדותם בנושא זה. לא קיבלתי את גרסת התובעת כי השאירה את המפתחות הרזרביים ברכב, ומכאן גם נובע כי התובעת לא לקחה את המפתחות איתה ולפיכך הרכב לא ננעל כפי שהוסבר לעיל. יתרה מזו, בנושא נעילת הרכב קיימת חשיבות לסתירה בין עדות התובעת ועדות ידידה בנושא המכוניות שחנו או לא חנו ליד מכונית התובעת כאמור בסעיף 7 לעיל. סתירה זו לא היתה מהותית לגבי ארוע גניבת הרכב, אך יש לה חשיבות לגבי הוודאות המוחלטת של העדים לגבי נעילת הרכב, כיוון שאם היתה מחלוקת ביניהם בנושא קיומן של מכוניות חונות נוספות ליד מכונית התובעת, פרט בולט בשטח, לא ניתן גם לתת אמון בלתי מסוייג בדבריהם אודות נעילת הרכב. גם טענת הנתבעת כי לא ייתכן שלא נעלה את הרכב, כיוון שהשאירה בו תיק עם כסף רב, איננה נראית לי כטענה מסייעת ואולי ההיפך מכך. עצם השארת תיק עם כסף רב ברכב, גם אם הוא נעול, מהווה מעשה רשלני ממדרגה ראשונה, המעיד אולי על פיזור נפש. יתכן ופיזור נפש זה הביא גם להשארת מפתחות הרכב, בין אם במתנע ובין אם במנעול הדלת. ייתכן ודווקא שיחתה של התובעת עם ידידה סמוך לצאתה מן הרכב גרמה לאותו פיזור נפש שגרם להשארת המפתח ברכב או במנעול הדלת. אציין עוד, כי פריצת הרכב הנעול ללא שימוש במפתח ובשלט היתה מביאה להפעלה מיידית של האזעקה והמאותתים, סיכון רב וסיכוי קלוש לכך כי גנב רכב יבחר לפרוץ לאור יום ברחוב ראשי לרכב שקיימת בו מערכת אזעקה מופעלת שעלולה להקים רעש עז. אך מעבר לכך, נדרשות פעולות לניטרול האזעקה שמחייבות פתיחת מכסה המנוע וביצוע פעולות נוספות המושכות תשומת לב ברחוב הראשי. אין זה הגיוני בעיני כי הגנב יפנה לחפש בתיק שנותר ברכב האם יש שם מפתחות רזרביים ברכב על מנת להשתיק את האזעקה באמצעות השלט, ואף מטעם זה אין סבירות לכך שהאזעקה הופעלה והמפתחות הרזרביים נותרו בתיק ברכב. 17. מסקנתי היא, אפוא, כי הרכב לא ננעל, המפתחות והשלט נותרו, בין אם ברכב, במתנע, ובין אם במנעול הדלת, ומערכת המיגון לא הופעלה (לפחות לא האזעקה, שכן אם המפתחות הוצאו מהמתנע ונשארו במנעול הדלת, נדרך האימובילייזר), תוצאות הקביעה בדבר נסיבות הגניבה 18. על פי הפוליסה, אחריות חברת הביטוח לסיכוני גניבה מותנית בהגנת הרכב באמצעות מערכת מיגון תקינה המופעלת בכל עת שהרכב איננו מאוייש. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהרכב לא היה מאוייש עת נגנב. התובעת לא נמצאה סמוך לרכב ולא שמרה על קשר עין עם הרכב אלא נכנסה למשרדי שירותי הרווחה. לפיכך ובהתאם למסקנתי דלעיל לפיה לא הופעלו אמצעי המיגון, תנאי זה לא התקיים ולפיכך אין התובעת זכאית לתגמולי ביטוח בגין גניבת הרכב. 19. למותר לציין, כי אם נותרו מפתחות הרכב בדלת הרכב, לא יהא שינוי במסקנה כי אין מוטלת חבות כלשהי על חברת הביטוח, שכן במקרה זה לא הופעלה האזעקה, דבר המהווה תנאי לחבות, ובנוסף לכך, אין ספק כי מדובר בהפקרת הרכב, בבחינת פירצה קוראת לגנב, דבר השולל את חבות המבטח בהתאם להוראות סעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. 20. אציין עוד כי אם היתה מתקבלת גרסת התובעת לפיה הופעלו אמצעי המיגון אך צרור רזרבי של מפתחות הרכב נותר בתיק שהונח על מושב הרכב, לא הייתי פוטר את חברת הביטוח מאחריות, אך הייתי קובע אשם חוזי תורם של התובעת (ר' ע"א 3912/90EXIMIN S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64), שכן השארת מפתחות רזרביים בתוך הרכב, גם אם הוא נעול, עם גישה קלה ביותר לאותם מפתחות, ותוך מודעות לקיומם (שכן לגרסת התובעת תכננה היא להשאיר מפתחות אלה עבור בנה אצל אמה) מהווה רשלנות החורגת מגדר רשלנות רגילה שאיננה שוללת קבלת פיצוי מאת חברת הביטוח. בנסיבות אלה הייתי מעמיד את שיעור האשם החוזי התורם של התובעת על 35%. 21. אציין עוד כי לענין ההוצאות הנוספות שנתבעו על ידי התובעת לא הובאו כל ראיות, ולפיכך רכיב זה בתביעה היה נדחה בכל מקרה. 22. אשר על כן, ולאור הנימוקים אשר פורטו עד סעיף 19 לעיל (כולל) אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ש”ח ובתוספת מע"מ. חוות דעת מומחהמומחהחוות דעת