מבוא התובע שבפני מבקש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, כתוצאה מחשיפה לחומרים שונים, אשר כנטען, דלפו ממפעלה לעסקו. כפי שנטען, החומרים שדלפו הינם "חומרים מסוכנים", אשר בעקבות החשיפה אליהם סובל התובע מתופעות שונות המשבשות את שגרת חייו ובין היתר אלרגיה, תופעות גרד, פריחות ועוד. הנתבעת הינה חברת בת של חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (להלן: "חברת טבע"), אשר מפעילה מפעל לייצור חומרים כימיים ובכללם תרופות. לטענתה, החומרים שדלפו לא גרמו לתובע כל מחלה ומכל מקום, אין קשר סיבתי בין החשיפה הנטענת ובין מחלתו של התובע - "אורטיקריה" - ובעברית "חרלת" - כפי שעוד יפורט להלן. הפלוגתאות העיקריות הדורשות הכרעה בתיק הינן: מה טיבם של החומרים אשר דלפו כנטען ממפעלה של הנתבעת; האם ישנו קשר סיבתי בין החשיפה לחומרים ובין מחלת התובע; העובדות וטענות הצדדים התובע יליד 19.3.1962 נשוי ואב לשמונה ילדים. בזמנים הרלבנטיים לתובענה, הפעיל התובע נגריה בסמוך למפעלה של הנתבעת, כשבינהם חוצץ קיר משותף. האירוע נשוא התביעה התרחש בתאריך 27.9.1998 עת הגיע התובע כמדי בוקר לנגריה. אז גילה, כי כל שטח הנגריה (כ - 100 מ"ר, בגובה של 1 ס"מ), הוצף בנוזל צהוב בעל ריח חריף. כפי שנטען, התובע פינה וניקה את הנגריה, ובמהלך פעילות זו שארכה כ - 4 שעות, בא התובע במגע פיזי ישיר עם הנוזל שדלף (להלן: "אירוע החשיפה"). בשלב מסוים, החל התובע לחוש תחושות חנק, דופק מואץ חולשות וסחרחורות, ופונה לבית חולים, כשעימו בקבוק ובו דגימה מן הנוזל. לטענתו, מנהל מחלקה אשר בה טופל, יזם שיחת טלפון למנכ"ל הנתבעת ובשיחה זו התברר כי מדובר בחומרים מסוג - "טולואן" ו"אמוניאק". לאחר שנבדק ושוחרר, שב התובע עוד באותו היום לעסקו ואז הסתבר כי העסק הוצף בשנית. התובע פנה למנכ"ל הנתבעת אשר בדק את הטענות וטען כי אין מדובר בחומר מסוכן. לאחר האירוע, סבל התובע מהתופעות הנ"ל לסירוגין, עד שבחלוף 3 חודשים נאלץ לסגור את עסקו בשל מצבו הבריאותי, וכן בשל העובדה כי פיתח תסמיני אלרגיה בכל פעם שנכנס לנגריה. לאחר כשלוש שנים, בתאריך 23.7.2001, חלה החמרה במצבו של התובע והוא שב ופנה לבית חולים. לטענתו מצבו החמיר והוא נאלץ לקבל טיפולים רפואיים בתכיפות גבוהה ואף אושפז מספר פעמים. בחלוף כשש שנים מקרות האירוע, בתאריך 29.11.2004, הופנה התובע על ידי רופא משפחה לרופאים מומחים שונים, לבדיקת מחלתו. מומחה אשר בדק את התובע (כמפורט להלן), קבע כי ישנו קשר בין אירוע החשיפה ובין התופעות מהן סובל התובע. על בסיס האמור, טוען התובע כי מחלתו והנזקים אשר נגרמו לו, נגרמו בשל רשלנותה של הנתבעת ובשל הפרת חובה חקוקה, ומכאן התביעה - במסגרתה עתר לחייב את הנתבעת בפיצוי בגבול סמכותו של בית המשפט. מנגד, טענה הנתבעת כי דין התביעה להימחק על הסף, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין המחלה בה לקה התובע, אם בכלל, לבין החומרים עמם בא במגע, ואשר דלפו ממפעל הנתבעת. הנתבעת טענה גם כי דין התביעה להדחות בשל שיהוי וחוסר תום לב, באשר התביעה הוגשה כ - 16 ימים בלבד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות; עקב כך נגרם לנתבעת נזק ראייתי הפוגם באפשרותה להתגונן. לגופם של דברים טענה הנתבעת, בין היתר, כי התובע לא נחשף לחומרים מסוכנים ובוודאי שלא לריכוז חומרים ברמות הגבוהות מן המותר, והעלול לגרום נזק; ככל שנחשף התובע לחומרים כלשהם, הרי שמדובר בחשיפה מזערית, כזו שלא היתה יכולה לגרום לנזק כלשהו. עוד נטען, כי התובע לא נחשף ולא יכול היה להיחשף לחומרים "טולואן" ו"אמוניאק" שכן אלה כלל לא היו בשימוש באזור הסמוך לנגריה. בתמיכה לאמור, נטען כי באזור הסמוך לנגריה מיוצר תכשיר בשם "אלופוריניל" אשר כחלק מתהליך ייצורו נעשה שימוש בצנטריפוגות המפרידות נוזל ממוצק. במסגרת תהליך זה, נשטפו הצנטריפוגות על ידי מים מחוץ לאזור הייצור, ולפיכך אותו נוזל שדלף לעסקו של התובע, מורכב רובו ככולו ממים ומכמות קטנה של חומרים מומסים, אשר בוודאות אינם "טולואן" ו - "אמוניאק". כך או כך, נטען כי אין בכמות מומסת זו כדי לסכן את מי שבא במגע עם הנוזל או מי שמריח אותו. הנתבעת הכחישה כל שיחה בין מנכ"ל הנתבעת ומנהל מחלקה בבית החולים בו טופל התובע; עוד הכחישה כי נצפתה הצפה של נוזל כנטען על ידי התובע. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין אירוע החשיפה וכי בכל מקרה אף אם קיימת אפשרות תיאורטית כי התובע נחשף לחומרים שנטענו על ידיו, הרי שהחומרים אינם גורמים לתופעות ו/או למחלה הנטענת על ידי התובע. הנתבעת טענה כי הינה חברת בת של חברת "טבע" וכי מפעל הנתבעת עובד בצורה זהירה, בטוחה, סבירה, מסודרת ואחראית ומנהיג שיטות עבודה בטוחות. עוד נטען כי חברת "טבע" והמפעלים שבבעלותה, לרבות מפעל הנתבעת, אינם חוסכים באמצעי מיגון ובטיחות. לאור כל זאת ועוד, עתרה הנתבעת לדחיית התביעה ולחיוב התובע בהוצאות. ראיות הצדדים בהתאם להוראות שניתנו על ידי המותב אשר דן בתיק בשלביו המקדמיים, הצדדים הגישו ראיותיהם, כדלקמן. ראיות התובע מטעם התובע הוגש תצהירו ותצהיר אשתו, הגברת מסיקה ורדה, אשר בתצהיריהם תמכו בעובדות התביעה, כמפורט לעיל. כמו כן, הוגש תצהירו של מר צחי פרידמן, הנדסאי איכות הסביבה וכשיר בטיחות, אשר ביקר בנגריה בתאריך 27.11.2006 ונטל דגימה מן הקיר המשותף. אותה דגימה נלקחה למעבדה ששמה "מיגל" וזוהו בה חומרים מסוג: IMIPRAMINE ו - TRIMETHOPRIM (ב - 99% ודאות); עוד צוין כי פד הגזה עימו נוגב הקיר, הכיל ריכוזים גבוהים מאוד של כלורידים וסולפאטים. בשלב מאוחר יותר של הדיון (לאחר שהחלו להישמע עדי התובע) ועל אף התנגדותה של הנתבעת, התרתי אף הגשת תצהיר נוסף מטעם התובע, מטעם מר ברנס יוסי אשר טען כי הינו מנהל נגריה אשר אף היא בעלת קיר משותף עם מפעל הנתבעת ואשר לטענתו, חווה בחודש אוקטובר 2009 ובסמוך לו, אירועים דומים לאירוע אותו חווה התובע. לטענתו, העביר את החומר שדלף לעסקו למעבדה, ובהתאם לדו"ח מעבדה שצרף, הסתבר כי מדובר בחומרים כימיים אשר דלפו משטח מפעל הנתבעת. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית מתאריך 30.8.2005, מטעם פרופסור יונה אמיתי, אשר בין היתר, הינו מומחה לטוקסיקולוגיה רפואית, נציג משרד הבריאות בוועדה בין לאומית לבטיחות חומרים כימיים ועוד. מומחה זה קבע כי קיים קשר ברור בין אירוע קוצר הנשימה הראשון שחווה התובע בספטמבר 1998, לחשיפה לחומרים מסוג "טולואן" ו"אמוניה". בנוסף קבע, כי קיים קשר ברור ומוכח בין חשיפתו לחומרים אלה לבין התקפי האלרגיה מהם סבל וסובל התובע מאז האירוע ועד היום. מטעם פרופסור אמיתי הוגשה גם חוות דעת משלימה, מתאריך 29.1.2007 וזאת לאחר שהגיעו לידיו ממצאים חדשים וכן חוות הדעת מטעם הנתבעת. בחוות דעת זו קבע פרופסור אמיתי כי הממצאים החדשים לרבות בדיקות מעבדה ורשימת חומרים שסופקה על ידי הנתבעת, מעידים על נוכחות חומרים כימיים ותרופתיים נוספים שדלפו ממפעל הנתבעת. בין חומרים אלה קיימים חומרים מחוללי אלרגיה בדומה למחלה ממנה סובל התובע. לתובע בוצע מבחן "תגר" - מבחן במהלכו נחשף התובע למנות קטנות ועולות של חומרים חשודים כמחוללי אלרגיה, ותוצאותיו תמכו כנטען בחוות דעת זו. בנוסף לאמור, הוגשה גם חוות דעתו של דר' יהושע גושן מומחה לרפואה תעסוקתית, אשר קבע כי שכלול הנכויות הרפואיות של התובע, הינו כ - 43%. דר' גושן קבע גם כי קיים קשר ישיר בין התחלת מחלתו של התובע, ובין אירוע החשיפה לאותם חומרים כימיים, לרבות לאלה אשר צוינו בדו"ח מעבדת "מיגל" ("טרי-מתה-פרים": תרופה בקטריו סטאטית ו"אימפרמין" - תרופה אנטי דיכאונית). ראיות הנתבעת מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר דני רביד מי שהיה בזמנים הרלבנטיים, מנהל מפעל הנתבעת. מר רביד תמך בעובדות אשר פורטו לעיל וטען בתצהירו בנוסף, כי ביום האירוע אירעה דליפה מצינור המוליך נוזל שבעיקרו מים וכן כמות מזערית ובלתי מזיקה של חומרי גלם, לנגריה של התובע. לטענתו, צינור זה מצוי באזור הסמוך לקיר המשותף עם הנגריה, ובאותו אירוע חלק קטן מן המים נספג בקיר המשותף. לטענתו, לאחר שאותרה התקלה היא תוקנה באופן מיידי. בניגוד לטענות התובע, טען כי הבחין במקום בשלולית בקוטר 3 מטרים בלבד; עוד טען, כי הבחין בנגריה בגיגיות של חומרים כגון טינר, אצטון ודבק, במיכלים לא מכוסים. לטענתו, לאחר האירוע התובע לא חש ברע ואף לא התלונן, וממילא לא היתה כל סיבה לחשוב אחרת. מר רביד טען עוד כי הנוזל שדלף לא הכיל חומרים מסוכנים, ואישר (למרות הנטען בכתב ההגנה כאמור), כי בתהליך הייצור של התרופה המיוצרת במתקן הסמוך לנגריית התובע, נעשה שימוש באמוניה, וכי חומר זה היה מצוי במים בכמות קטנה ובלתי מזיקה. מטעם הנתבעת הוגשו אף חוות דעת מומחים, כדלקמן: חוות דעת רפואית מטעם פרופ' יצחק כץ מומחה למחלות אלרגיות מתאריך 26.5.2008 אשר בין היתר קבע כי התובע סובל ממחלת אורטיקריה כרונית וכי למחלה זו אין כל קשר לאירוע משנת 1998. עוד קבע כי מחלה זו אינה קשורה ל"טולואן" או לחומר ספציפי אחר. פרופסור כץ קבע לתובע נכות בשיעור שאינו עולה על 5%. חוות דעת רפואית מטעם פרופסור רפי כראל מומחה ברפואה תעסוקתית מתאריך 20.4.2006, אשר בין היתר קבע כי לחומרים "אמוניה" ו"טולואן" אין קשר למחלת האורטיקריה. כמו כן, קבע כי מבחן ה"תגר" אשר בוצע לתובע על ידי פרופ' אמיתי, אינו מוכיח קשר סיבתי בין חשיפה ל"טולואן" ובין התופעות מהן סובל התובע. מטעם פרופסור כראל אף הוגשה חוות דעת משלימה וזאת לאחר שקיבל לעיונו את חוות דעתו של ד"ר גושן וחוות הדעת המשלימה מטעם פרופסור אמיתי. במסגרת חוות דעת זו ולאחר שהתייחס לחוות דעת מטעם התובע, הגיע פרופסור כראל למסקנה כי אינו מוצא בשתי חוות דעת אלה סימוכין לכך שחשיפה מסוימת שמקורה במפעל הנתבעת, היא שגרמה למחלה אשר התפתחה אצל התובע. חוות דעת אקטוארית מטעם מר שי ספיר, אקטואר אשר ערך חישוב אקטוארי של היוון קצבאות נכות מעבודה שהיו עשויות להשתלם לתובע ע"י המל"ל, אם היתה נקבעת לתובע דרגת נכות מעבודה בשיעור 65% לצמיתות (43% נכות בתוספת 50% בהתאם לתקנה 15). חוות דעת המומחה הרפואי של המוסד לביטוח לאומי, פרופ' קויתי שמואל מנהל יחידה אלרגית, מכון ראות ואלרגיה - מרכז רפואי ע"ש סוראסקי ת"א, אשר קובע בין היתר כי האורטיקריה לא נגרמה כתוצאה מחשיפה ל"טולואן" ו"אמוניה" וכן כי לא ידועים גורמים שאחראים לתופעה. מומחה בית המשפט לאחר שהגישו הצדדים את ראיותיהם לרבות חוות דעת מומחים מטעמם, מונה מומחה מטעם בית המשפט, דר' אבנר רשף מנהל היחידה לאלרגיה, מרכז רפואי שיבא - תל השומר, מומחה למחלות פנימיות, אלרגיה ואימונולוגיה. חוות דעתו של דר' רשף הינה מתאריך 12.1.2009 וכמו כן הוגשו מטעמו תשובות לשאלות הבהרה מתאריך 18.2.2009. דר' רשף, בדומה למומחי הנתבעת, קבע, בין היתר, כי אינו רואה קשר סיבתי בין אירוע החשיפה לבין מצבו הרפואי של התובע. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה. המסגרת הנורמטיבית כידוע, בעוולות של רשלנות או הפרת חובה חקוקה, קשר סיבתי מהווה יסוד הכרחי לעוולות אלה, לאור הכלל המסורתי בדיני הנזיקין לפיו המזיק אחראי רק לגבי התוצאות שנגרמו על ידי מעשה הנזיקין שלו [ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113; ע"א 1639/01 וערעור שכנגד בע"א 2246/01, קיבוץ מעיין צבי ואח' נגד יצחק קרישוב ואח', פורסם במאגרים, פסק דין מיום 2.6.2001 - להלן: "פס"ד קרישוב"]. כפי שכבר נקבע, קיימת הבחנה בין קשר סיבתי עובדתי לקשר סיבתי משפטי, כדלקמן: "ידענו, כי יש הבחנה בין קשר סיבתי עובדתי לבין קשר סיבתי משפטי (ראו ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113, 128). ככלל, קשר סיבתי עובדתי "הוא היחס של סיבה ומסובב בין שני מאורעות . . . . 'הסיבה' היא מכלול הגורמים ההכרחיים לאירוע המאורע" (אנגלרד, בעמ' 178)). גורם הכרחי לאירוע משמע, שבלעדי אותו גורם, האירוע לא היה מתרחש. תפקידו של הקשר הסיבתי המשפטי הוא לצמצם את המקרים שבהם יוכר קשר סיבתי, לאור המטרה של קביעת הקשר הסיבתי במשפט, שהיא - הטלת אחריות על אדם (אנגלרד, שם)). הקשר הסיבתי המשפטי יוכר רק בגין אותם גורמים עובדתיים, שיש הצדקה לחייב אדם באחריות נזיקית בגינם..." (פס"ד קרישוב -פסק דינה של כבוד השופטת נאור, פסקה 12). בתיקים שעניינם "נזקי חומרים רעילים" נקבע גם, כדלקמן: "הנטל להוכיח קשר סיבתי עובדתי רובץ על התובע. בתיקי נזקי חומרים רעילים, על התובע להוכיח שהחשיפה לחומר (או תופעה) על ידי הנתבע גרמה למחלתו, כלומר - קשר סיבתי עובדתי ספציפי (specific causation). מקום שנתונה במחלוקת היכולת של חומר (או תופעה) לגרום, באופן כללי, לסוג זה של מחלה, יהא על התובע להוכיח גם קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי (general causation). להוכחה (והפרכה) של קשר סיבתי עובדתי, מובאות ראיות מדעיות, כגון ראיות אפידמיולוגיות - ראיות נסיבתיות-הסתברותיות - וראיות מדעיות אחרות (שם, פסקה 27). וכן: עמדנו על הוכחת קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי (general causation). בהנחה שתובע מצליח להוכיח קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי - כלומר, שחשיפה לאותו חומר (או תופעה) יכולה לגרום, באופן כללי, לאותה מחלה - כיצד נבחן קשר סיבתי עובדתי ספציפי (specific causation)? ראשית, יצטרך התובע להוכיח שנחשף לאותו חומר (או תופעה), חשיפה שנגרמה על ידי הנתבע. כמו כן, לנתוניו האישיים של התובע הספציפי, יחסית לנתונים שהופיעו במחקרים, תהא משמעות מכרעת. יש בנתוניו האישיים של התובע כדי "להוציא אותו מהסטטיסטיקה" שבמחקרים, או מאידך גיסא, "לבצר" אותו עוד יותר בתוך הסטטיסטיקה. ייתכן והתובע נחשף למינון חומר גבוה או נמוך מהמינון נשוא המחקר; ייתכן שיהיה נתון אישי של התובע, כגון גיל, שיוריד או יעלה את הסיכוי שהחומר גרם למחלה; ייתכן והתובע יהיה מסוגל לשלול גורמים ידועים אחרים למחלה ולהגביר את הסיכויים שהגורם למחלה היה החומר דווקא ("Reference Guide on Epidemiology", pp. 385-386). רק בהעדר כל ראיה נוספת לגבי התובע הספציפי, (ואמון גמור בממצא המחקר כאמור), ניתן יהיה להשליך ישירות מהסטטיסטיקה שבמחקר לבין המקרה הספציפי (שם, פסקה 52). נבחן את הדברים להלן. חוות דעתו של מומחה בית המשפט לא נסתרה - לא הוכח קשר סיבתי, בין החשיפה ובין מחלת התובע; שלילת האפשרות כי החומרים הנטענים גרמו למחלת התובע מומחה בית המשפט, ד"ר רשף, קבע כי התובע סובל מ"אורטיקריה כרונית" - "חרלת", שהופעתה הראשונה היתה במחצית שנת 2001, ומאז מופיעות התפרצויות והפוגות לסירוגין. ד"ר רשף מפרט כי: "מחלה זו הינה מחלת עור נפוצה והיא מופיעה בתקופה כלשהי של החיים אצל 12%-23.5% מהאוכלוסיה הכללית". עוד קובע ד"ר רשף כי: "...מר מסיקה עבר בירורים נרחבים ומקיפים, כולל בדיקות יחודיות לאלרגיה, אשר לא העלו כל גורם או מחלה "פנימית" כהסבר לתפרחות העור החוזרות. דבר זה אינו נדיר אצל רובם המכריע (90-95%) של חולי האורטיקריה הכרונית. לא ניתן לגלות את הסיבה, אפילו לאחר בירור מקיף ומעמיק ולכן מחלתם מוגדרת כ - Idiopathic (עצמונית)." ד"ר רשף קבע עוד כי מבלי להתייחס לגורם המחלה "אשר קרוב לוודאי לא יימצא לעולם", ניתן לקבוע לתובע נכות בשיעור 10%. ד"ר רשף אף התייחס לחוות הדעת מטעם מומחי התובע אשר קבעו, בין היתר, כי החומרים "אמוניה" ו"טולואן" חשודים בגרימת מחלת התובע. באשר לחומר ה"טולואן" קובע ד"ר רשף כי אינו מופיע ברשימת החומרים הגורמים למחלת אורטיקריה תעסוקתית. ד"ר רשף נטה להסכים עם חוות דעתו של פרופ' כראל מטעם הנתבעת, השולל אפשרות כי חשיפה ל"טולואן" מהווה גורם אפשרי לאורטיקריה. עוד קבע ד"ר רשף בענין החומרים כי: "...נראה לי שהאפשרות שאורטיקריה כרונית הופיעה על רקע חשיפה שאינה בדרך של בליעה או הזרקה של התרופות הללו, לדוגמא - בשאיפה מהאויר, היא בלתי סבירה לחלוטין...העובדה שמחלת המתלונן הופיעה מספר שנים אחרי ה"אירוע" וללא עדות לחשיפה חוזרת לאחד או יותר מהחומרים המופיעים בחוות הדעת של המומחים פרופ' אמיתי וד"ר גושן, מדברת בעד עצמה" (עמוד 5 לחוות הדעת). ד"ר רשף הבהיר כי מחלת האורטיקריה התעסוקתית הינה מחלה נדירה, אשר הופיעה בעיקר אצל עובדים הנמצאים בחשיפה מתמדת וקבועה לחומר האלרגני, דבר שלא מתקיים במקרה דנן. דר' רשף לא השתכנע כי התובע נחשף לחומרים שאכן יכלו להביא להתפרצות מחלת האורטיקריה (עמוד 5). בשאלת הקשר הסיבתי קובע ד"ר רשף באופן חד משמעי כי אינו רואה קשר סיבתי בין ארוע החשיפה לבין מצבו הרפואי של התובע ומציין כי האפשרות שמחלה זו תופיע שלוש שנים לאחר אירוע חשיפה לחומר כלשהו, אינה סבירה ואינה עומדת במבחן ההגיון המדעי והידע הרפואי (עמוד 6). ד"ר רשף השיב לשאלות הבהרה אשר נשלחו על ידי באת כח התובע ואף זומן לחקירה על ידיה. עדותו של ד"ר רשף - עדותו של ד"ר רשף היתה מהימנה עלי ולא מצאתי כי במסגרת החקירה הנגדית נסתרו קביעותיו. ד"ר רשף הדגיש כי: "...דרך החשיפה ואופי החומרים...לא מאפשר לקשור את החשיפה הזמנית והקצרה לחומרים האלה להופעה של א.א. ("אורטיקריה אדיופטית" - עצמונית, דהיינו ללא מקור כלשהו - נ.ע.) שלוש שנים לאחר מכן" וכן: "...חשיפה קצרה יחסית של מס' שעות לחומר מתנדף לא סביר שתגרום לא.א. שלוש שנים לאחר מכן..." (עמוד 31, שורות 8-23) ושב ועמד על כך (ראה עמוד 38, שורה 15; שורות 25-26). תמיכה לקבלת עמדתו הינה העובדה כי ד"ר רשף נתן את חוות דעתו לאחר שעיין בכל חוות הדעת מטעם הצדדים ואף התייחס לאפשרות קיומם של חומרים נוספים במקום ("טרי-מתה-פרים" ו"אימפרמין"): "שני סוגי תרופות: אחת אנטיביוטית ואחת אנטיפסיכוטית" (עמוד 28, שורות 15-17) ובמקום אחר: "...הן לגבי טולואן והן לגבי חומרים אחרים שנבדקו במקום כשש שנים לאחר מכן" (עמוד 28, שורות 20-21). ד"ר רשף שב והדגיש כי כל החומרים שנמצאו אינם גורמים למחלת התובע (עמוד 29, שורות 22-24; ראה גם עמוד 34, שורות 22-23). ד"ר רשף עשה כן, למרות שהחומרים הנוספים לא נטענו בכתב התביעה ולטעמי אף מהווים הרחבת חזית, כנטען על ידי הנתבעת. ב"כ התובע ניסתה לקעקע את חוות דעתו של ד"ר רשף באמצעות הטענה כי לו היה ד"ר רשף מבצע "בדיקת תגר" כלשהי לתובע, במהלכה היה חושף את התובע לחומרים "אמוניאק" ו"טולואן" וכן לתכשירי הסולפא שהתגלו בבדיקות המעבדה, בוודאי היה מגלה קשר סיבתי מובהק בין החומרים, לבין מחלת האורטיקריה, ואף היה מגיע למסקנה כי אין מדובר באורטיקריה אדיופטית אלא באורטיקריה שיש לה מקור. בכל הכבוד, אין בידי לקבל נסיון זה. ד"ר רשף הבהיר ושב והבהיר, כי במקרה של מחלת התובע אין טעם לבצע תבחינים כמוצע, ובדיקה מעין זו יש לבצע רק במקרים של אורטיקריה אקוטית, למשל בחשיפה לעקיצה, תרופה או מזון (עמוד 35, שורות 17-18; שורות 24-25). כך ובין היתר, קבע ד"ר רשף וחוות דעתו לא נסתרה, כי דרך בדיקה זו אינה אמינה ואינה מאפשרת לקבוע האם למלין כדבריו יש אורטיקריה כתוצאה משהייה בנגריה. כך גם השיב במענה לשאלות ההבהרה מטעם ב"כ התובע בתשובותיו מיום 18.2.2009: "הבדיקה שאת מציעה אינה מקובלת עלי ועל רופאים האמונים על הרפואה המדעית. אדגיש שזו אינה דרך אמינה ומדעית לאבחן תופעה שהתרחשה 11 שנה קודם לכן באותו מקום" (שם, תשובה לשאלה 5). קביעות אלה לא נסתרו. לאור כל האמור ומשלא נסתרה חוות דעתו של ד"ר רשף די בקביעותיו החד משמעיות כדי לדחות את התביעה. הלכה פסוקה היא כי אין לסטות בנקל מחוות דעת של מומחה שמונה על ידי בית משפט אלא כשמונחים בפניו נימוקים כבדי משקל. ראה לענין זה ע"א 2099/08 עיריית אשקלון ואח' נגד תשל"וז השקעות והחזקות בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, מיום 28.10.2010), שם פרט בית המשפט העליון את ההלכות לענין זה: "סמכותו של בית המשפט למנות מומחה מטעמו מעוגנת בתקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות). המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם. תכליתה של חוות דעת מומחה הממונה מטעם בית המשפט לסייע לבית המשפט ולצדדים להגיע לפתרון יעיל של הסכסוך (אורי גורן ועופר דרורי "עדויות מומחים - היבטים דיוניים ומהותיים" המשפט יב 167, 191 (2007). להלן: גורן ודרורי; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 240 (מהדורה עשירית, 2009). להלן: גורן; ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987). להלן: עניין מרקוביץ). חוות דעת המומחה אינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט (עניין מרקוביץ, בעמ' 139; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948 - 949 (2002)). יחד עם זאת, והגם שעדות המומחה אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהיעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי ([], 23.4.90)). היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינה של הערכאה הדיונית, המתבסס על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, מצומצם הוא (ע"א 293/88 הנ"ל; ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998))." [פסקה 22; ההדגשה שלי - נ.ע.]. במקרה דנן לא מצאתי כל סיבה לסטות מחוות דעתו של המומחה וממילא לא הוצג כל שיקול ו/או טעם לעשות כן. טענתו העיקרית של התובע כי לא נעשתה לו בדיקת תגר כטעם לדחיית חוות דעתו של המומחה, נדחתה על ידי המומחה באופן חד משמעי ולא נסתרה גם על ידי מומחי התובע. המומחים מטעמו של התובע חזרו בהם מחוות דעתם, בדבר קשר בין אירוע החשיפה ובין המחלה בשים לב לקביעותיו של ד"ר רשף לא ארחיב בניתוח חוות הדעת מטעם התובע; ניתוח זה מתייתר אף בשל העובדה כי בחקירתם הנגדית חזרו מומחי התובע ממסקנותיהם בענין הקשר הסיבתי בין אירוע החשיפה ובין מחלת התובע, כדלקמן. כך, במסגרת החקירה הנגדית הוצג למומחים מטעמו של התובע, בין היתר, נ/1 - שהינו כרטיס חולה בקופת חולים לאומית שם נכתב, בין היתר, בהתייחס לתאריך 4.9.2000 (כשנתיים לאחר אירוע החשיפה): "4.9.00 130/80 קוצר נשימה בחילות בזמן העבודה (צבען) אינו מסוגל לעבוד יותר במקצוע זה" תיעוד זה אשר נחשף על ידי הנתבעת, מתאר פניה של התובע לרופא, לאחר האירוע נשוא התביעה (בשנת 1998), וטרם פנייתו הראשונה לאחר האירוע לבית חולים, בשנת 2001. המומחים נחקרו על מסמך זה ולאחר שעיינו בו ובמסמכים נוספים, חזרו מחוות דעתם, כדלקמן. ד"ר גושן ציין עוד בחוות דעתו מיום 23.1.2007 כי "אני נוטה להסכים לטענתו של פרופ' כראל כי קלושה עד לא סבירה האפשרות לקשור את כל תלונותיו של מר מסיקה לטולואן ואמוניה בלבד במיוחד לגבי תופעת האורטיקריה". יחד עם זאת ועל בסיס נימוקים שונים קבע כי קיים קשר ישיר בין התחלת מחלתו - לאירוע החשיפה לחומרים ממפעל הנתבעת. בחקירתו הנגדית עומת ד"ר גושן עם נספח ד' לכתב התביעה - סיכום פניה לחדר מיון בבית חולים לניאדו ביום 23.7.2001. במכתב זה נכתב כי התופעות הופיעו כשבועיים לפני הפניה. לאור זאת כשנשאל כי בשים לב לכך, מדובר במהלך שהחל בשנת 2001 ולפיכך אין שום דרך לקשור זאת לאירוע נשוא התביעה, השיב: "מאוד קשה לומר שכן" (עמוד 23, שורה 10). ובהמשך אמר: "אם היה לי מחשבה שבמהלך 99, 00, 01 היה משהו שיכולתי לשייך אליו את האוטוקריה (צ"ל - האורטיקריה) הזו הייתי הולך על האירוע, אבל לא היה." (עמוד 23, שורה 16). כשהוצג לד"ר גושן נ/1 אישר כי לא ראה אותו ואם היה רואה אותו היה נותן לו משקל בחוות דעתו. בהמשך אישר כי התלונות המאוחרות לנ/1 לא יכולות להיות קשורות לאירוע נשוא התביעה (עמוד 24, שורות 1-5). גם פרופ' אמיתי חזר לטעמי מחוות דעתו. פרופ' אמיתי אישר תחילה בחקירתו הנגדית, כי אם לא היו גרודים משנת 1998 עד שנת 2001 אזי הדבר בהחלט מחליש מאוד את הקשר אך לא מנתק לגמרי את השרשרת (עמוד 12, שורות 7-9). יחד עם זאת, הופתע לראות את האמור בנ/1 לפיו התובע עבד לאחר האירוע כ"צבען", שכן סבר כי התובע עבד בשוק לאחר הפסקת עבודתו בנגריה, כפי שהתובע מסר לו. פרופ' אמיתי אישר כי קיים פער בין העובדות שמסר לו התובע ובין העיסוק המופיע בנ/1 - "צבען" (עמוד 13, שורה 11); כשהוצגה לו השאלה כי לו היה יודע על נ/1 האם לא היה כותב את חוות הדעת, השיב: "אני מקבל את האמירה ב - 100%. לא הייתי כותב את חוות הדעת..." (עמוד 13, שורות 19-26). אמנם בהמשך ניסה להסביר מה הביא אותו לכתיבת חוות דעתו למרות מסמך זה, אלא שלטעמי לא ניתן לנתק את המשך דבריו מכך שבעת שכתב את שכתב, לא ידע על נ/1 והתבסס על עובדות שגויות שהציג בפניו התובע. תמיכה למסקנתי היא העובדה כי בסיום עדותו אף אישר פרופסור אמיתי כי בסיסה של התביעה - אירוע החשיפה - כלל לא רלבנטי למחלה: "האירוע אם כך לא רלבנטי. יש חומרים אחרים שאולי היו ואולי לא היו בתוך הנגריה ואליהן הוא נחשף בשנים שלאחר מכן? ת. נכון" (עמוד 15, שורות 25-31). אם כך, משאישר אף פרופסור אמיתי כי נשמט הבסיס תחת התביעה - דינה דחייה. עוד אוסיף כי חיזוק לניתוק הקשר הנטען הינו אף נ/4 - "הודעה על פגיעה בעבודה" אשר הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי. בתביעה זו טוען התובע כי הינו עובד כצבע במצבעת רהיטים. כלומר, בניגוד לטענות התובע מהן היה ניתן ללמוד כי עסק בנגרות וכי אדם אחר ביצע את עבודות הצביעה: "ש.בנגריה שלך מי היה הצבע? ת. פועל ערבי" (עמוד 42, שורות 25-26), התובע מעיד על עצמו בנ/4 כי הינו צבע. כשנשאל פרופ' אמיתי על הקשר בין עבודה עם צבע למחלת התובע, לא שלל פרופ' אמיתי קשר: "ש. אמרת שצבע יכול לעשות את התופעות האלה ת. יכול להיות" (עמוד 15, שורות 9-10). אף באלה יש כדי לתמוך בהיעדרו של קשר סיבתי בין המחלה לאירוע החשיפה. יצוין כי, ב"כ התובע טענה בסיכומי התשובה מטעמה, כי המסמך נ/1 מהווה הרחבת חזית, אלא שמסמך זה הוגש ללא כל התנגדות מצידה ולפיכך דין טענה זו להידחות (ראה עמוד 13 לפרוטוקול). מקובלות עלי אף יתר טענות ב"כ הנתבעת באשר לכך שפרופ' אמיתי אינו מומחה למחלות עור/אלרגיה ואינו מומחה תעסוקתי ואין בידיו לחלוק על חוות דעתם של מומחי הנתבעת, אך על בסיס מבחן תגר שבוצע בתובע. יצוין גם, כי לאותו מבחן תגר שבוצע בתובע ואשר אליו מתייחס פרופ' אמיתי, קשה ליתן משקל כלשהו, שכן פרופסור אמיתי אישר כי כלל לא נכח בביצועו, לא הוא ביצע אותו וכי הוא אף מצר על כך (עמוד 13, שורה 29 - עמוד 14 שורה 8). אף בכך יש כדי לשמוט כליל כל בסיס תחת חוות דעתו. אציין כי במסגרת סיכומיה הביאה הנתבעת מקרה אחר, בו באופן דומה נעשה נסיון לקשור בין חומרים כלשהם למחלת פרקינסון ובית המשפט העליון דחה נסיון זה, בדומה למקרה שלנו: בצדק קבע בית המשפט כי ציטוטים שונים מן הספרות המדעית שהובאו על ידי פרופ' אמיתי עצמו בחוות דעתו המשלימה, תומכים בעמדתו של פרופ' מלמד ומצביעים על כך שהאבחנה בין מחלת הפרקינסון לתסמונת פרקינסונית מוכרת בעולם הרפואה...במאמר מוסגר יצוין כי הפסיקה הבחינה אף היא בין שתי המחלות (ראו ע"א 4022/98 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' טויסטר ([], 4.7.1999) (להלן: עניין הטכניון) והתייחסה להבדל שבין "פרקינסון אדיופטי" - שהיא מחלה שמקורה וסיבתה אינם ידועים, לבין "פרקינסון משני" או "טוקסי", הנגרם כתוצאה מהרעלה (שם, פיסקה 5). כמו כן, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בחומר המדעי שהציג פרופ' אמיתי כדי להצביע על כך שחשיפה לחומרים מסוכנים ממין אלה הנזכרים בחוות דעתו של פרופ' אמיתי (ובענייננו "מנגן" ו"טינר") גורמת למחלת הפרקינסון האדיופאטי ממנה סובל המערער (להבדיל מתסמונת פרקינסונית או פרקינסון "טוקסי"). [ע"א 8587/07 אברהם אלמליח נגד האוניברסיטה העברית (פורסם במאגרים, פסק דינה של כבוד השופטת חיות מיום 3.12.2009, בפסקה 10]. לא נסתרו חוות הדעת מטעם הנתבעת חוות דעת המומחים מטעם הנתבעת לא נסתרו ועומדות בשורה אחת עם חוות דעת מומחה בית המשפט; אף בכך יש כדי לדחות את התביעה. כך, פרופ' כץ קבע כאמור, כי מחלתו של התובע אינה קשורה בשום אופן ופנים לאירוע החשיפה. גם בחקירתו הנגדית חזר על קביעה זו ועדותו לא נסתרה (עמוד 79, שורות 11-12). פרופ' כץ אף שלל את הטענה כי מחלת התובע מתפתחת בצורה הדרגתית, כפי שניסתה באת כוחו של התובע לטעון בחקירה הנגדית: "...והיה ויש דבר כזה התגובה מתרחש באופן מיידי דקה עד חצי שעה או שעתיים, זה הסדרי גודל, ונמשכת זמן קצר. בתגובה מאוד חריפה יכולה להופיע ירידת לחץ דם עד כדי מוות. למשל, אלרגיה למזון, אדם אוכל בוטן ואם הוא אלרגי הוא יכול תוך דקה למות, אבל לא תתפתח אורטיקריה כרונית" (הטעויות במקור; עמוד 79, שורות 23-31; ראה גם עמוד 80, שורות 1-10 שם שולל פרופ' כץ את הטענה כי בכל פעם שהתובע נכנס לנגריה מופיעות התופעות, כדבר אשר יכול לבסס את הקשר לאותו אירוע). כך גם פרופ' כראל אשר מציין בחוות דעתו כי לא נראה לו סביר כי מחלת עור שהופיעה כשלוש שנים לאחר האירוע, והתובע עבר לעבוד כטענתו בעיסוק אחר, תהא קשורה לחשיפה קצרה זמן רב קודם לכן (עמוד 8 לחוות הדעת). פרופ' כראל קבע כי חומר ה"טולואן" אינו מוכר כחומר הגורם כאורטיקריה וכמו כן קבע, כי "מבחן התגר" אינו מוכיח קשר סיבתי בין חשיפה ל"טולואן" דווקא, ובין התופעות מהן סובל התובע (עמוד 9). כך גם כתב בחוות דעתו המשלימה במסגרתה התייחס לחוות הדעת המשלימות מטעם התובע, וקבע כי אינו מוצא בשתי חוות דעת אלה, סימוכין לכך שחשיפה מסוימת, שמקורה במפעל הנתבעת, היא שגרמה למחלת התובע (עמוד 3, לחוות הדעת המשלימה מיום 29.4.2007). לא מצאתי בסיס לטענות ב"כ התובע כי פרופ' כראל התעלם מהחומרים החדשים שהתגלו. להיפך; בחוות דעתו מציין פרופ' כראל כי: "ד"ר גושן מציין בחוות דעתו שבבדיקות קרקע ואבק מרצפת וקירות הנגריה זוהו במקום שני חומרים טרימתהפרום ואימפרמין...מדובר בשתי תרופות הנמצאות בשימוש קליני נרחב ויוצרו במהלך השנים במפעל. עצם העובדה שבסביבות מפעל פרמצבטי מזהים באבק עקבות של תרופות המיוצרות בו אינו יכול להעיד על קשר סבתי בין הארוע התאונתי לבין מחלתו הנדונה כאן..." [עמוד 2 לחוות הדעת המשלימה סעיך 1(ד)]. פרופ' כראל אף השיב כי השימוש בחומרים אלה - אחד מהם הוא אנטיביוטיקה והשני לטיפול פסיכיאטרי -מאוד נפוץ והניח כי לו היה מתעורר חשד כי חומרים אלה גורמים למחלה, הרי שהתובע ומי מטעמו היו מבצעים לגביהם בדיקות אלרגיה - דבר שלא נעשה (עמוד 75, שורות 28-31). פרופ' כראל אף שמט את הבסיס תחת טענת התובע באשר למבחן התגר כמצביע על קשר כלשהו: "מבחן תגר שהוא נעשה במעבדה הוא כשלוקחים את האיש וחושפים אותו למנות עולות של החומר החשוד, עושים במנות קטנות כדי לא להזיק לאיש, לזהות האם קיימת רגישות לחומר מסויים. החומר הזה צריך להימצא באויר או במגע עם העור וצריך לבוא במגע עם הגוף. התיאור של פרופ' אמיתי לא קשור לחשיפה ספציפית והיות ובנגריה היו הרבה חומרי צבע והתלונה הראשונה של האיש בשנת 2000 היתה לתגובה לחומרי צבע, הדבר הזה תגובה לאיזה שהיא חומרי צבע" (הטעות במקור; עמוד 76, שורות 15-20). לכך יש להוסיף את דעתו של פרופ' קויתי הנ"ל, המומחה מטעם הביטוח הלאומי, אשר קבע כי: "האורטיקריה לא נגרמה מהחשיפה. לא ידועים גורמים שאחראים לתופעה". לא הוכח כי דלפו ממפעלה של הנתבעת החומרים הנטענים התובע טען בתצהירו כי לא שמר את דגימת הנוזל אותה אסף לאחר האירוע (סעיף 8). בנסיבות אלה, לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית למהות החומרים שדלפו. מנגד, מנהל מפעל הנתבעת מר דני רביד, הבהיר כי הנוזל אשר דלף לעסקו של התובע מורכב ברובו ממים ומכמות קטנה ובלתי מזיקה של מרכיבי תרופה. מר רביד הדגיש כי בכל מקרה הנוזל לא הכיל - "טולואן" ויכול שהריח של הנוזל נבע מכך כי במים היתה כמות קטנה ובלתי מזיקה של "אמוניה". מכל מקום שלל הימצאות חומרים נוספים בקרבת הנגריה. עדות זו לא נסתרה. לא מצאתי גם כל בסיס לטענה כי הנתבעת העלימה את קיומם של החומרים שדלפו, בשים לב לאמור לעיל ובשים לב לכך שהתובע "התעורר" ועתר בתביעתו בחלוף כמעט 7 שנים מקרות אירוע החשיפה. אציין גם כי מר רביד הצהיר כי הבחין בעסקו של התובע גיגיות של חומרים כגון טינר, אצטון ודבק, במיכלים לא מכוסים, עובדה אשר על בסיסה לא ניתן לשלול כי חומרים אלה - הם הגורמים להתפרצות מחלתו של התובע (סעיף 9 לתצהירו; כפי שאף קבעו מומחי הנתבעת ואף פרופסור אמיתי מטעם התובע). לכך יש להוסיף את עדותו של ד"ר גושן מטעם התובע, אשר אישר כי "טולואן" ו"אמוניאק" "...לא יודעים לעשות את המחלות והתופעות מהן סובל התובע? ת. בהחלט" (עמוד 20, שורות 12-14). לא הוכח כי דלפו ממפעלה של הנתבעת החומרים הנוספים שנטענו על ידי התובע בכתב התביעה טען התובע כי החומרים אשר חדרו לעסקו היו "טולואן ואמוניאק" והם אלה שגרמו למחלתו (סעיפים 4, 6, 8 ו - 10). כך אף כתב פרופ' אמיתי בחוות דעתו אשר צורפה לתביעה (עמוד 2 - פרק "רקע תעסוקתי"). חומרים אלה נזכרו אף בתצהירו של התובע (סעיף 8) אשר טען כי הבקבוק בו נשמר הנוזל, אינו ברשותו. כתב התביעה לא תוקן ובנסיבות אלה שעה שהנתבעת התנגדה לכל הרחבת חזית, טענות לחומרים נוספים שהתגלו מאוחר יותר, הינן הרחבת חזית אסורה. כך ובין היתר, במסגרת ראיותיו צירף התובע את תצהירו של מר פרידמן, אשר כאמור לקח דגימה מקירות הנגריה בתאריך 27.11.2006. כמתואר בתצהירו, הפד ועליו הדגימה הועבר למעבדת "מיגל" שם נקבע כי נמצאו שני החומרים הנוספים הנ"ל: "אימיפרמין" ו"טרימטפרים". אף בענין זה חדל התובע שכן עורך דו"ח המעבדה, ד"ר אילן בר אילן, לא זומן לעדות וממילא לא ניתנה לנתבעת האפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית. לפיכך, אינני מייחס לדו"ח זה משקל כלשהו. בנוסף לאמור, אף מועד עריכת הבדיקה, מעל 8 שנים ממועד האירוע, ומהמועד בו חדל התובע להפעיל את עסקו במקום, תומך אף הוא בכך כי אין ליתן לדו"ח ו/או לממצאיו כל משקל. אין בידי לדעת וממילא לקבוע, כי בעת האירוע נעשה שימוש בחומרים אלה וכי הנוזל שדלף לעסקו של התובע הכיל חומרים אלה, שהרי התובע טען כי מדובר ב"טולואן" ו"אמוניאק". חלוף הזמן מלמד אף הוא כי אין כל קשר בין הבדיקה שבוצעה ובין החומרים עליהם מצביע דו"ח מעבדת "מיגל". כך או כך, המומחים כאמור, שללו כי גם בחומרים נוספים אלה יש כדי לגרום למחלת התובע. דחיית טענותיו של העד מטעם התובע - מר יוסי ברנס לאחר שנחקרו חלק מעדי התובע, התרתי כאמור לתובע, למרות התנגדות הנתבעת, לצרף תצהיר נוסף מטעמו. בהתאם, הוגש תצהירו של מר יוסי ברנס שכנטען, בדומה לתובע, מנהל נגריה בעלת קיר משותף לעסקה של הנתבעת. מר ברנס מתאר אירועים דומים לאירוע אשר חווה התובע ואשר אירעו בחודש אוקטובר 2009 ובסמוך לאחריו. מר ברנס טען כי לקח דגימה של החומרים והעבירם למעבדת "בקטוכם". ב"כ התובע טענה כי מדו"ח זה ניתן ללמוד כי אותם חומרים שנמצאו בדו"ח "מיגל", נמצאו גם בבדיקה זו. בעניין זה יצוין כי הטעמים לדחיית מסקנות דו"ח מעבדת "מיגל" יפים גם לכאן; עורך הדו"ח מטעם מעבדת "בקטוכם" לא זומן לעדות על ידי התובע ומשכך מדובר בדו"ח אשר כל כולו עדות מפי השמועה. מעבר לאמור לא ניתן לקרוא לדו"ח את מה שאין בו; לא ניתן להבין מהדו"ח על איזו דגימה מדובר, מהיכן ומתי נלקחה וכיצד כל זה קשור לנתבעת. גם אותן נציגות נטענות של המשרד לאיכות הסביבה, אשר כביכול הורו למר ברנס להעביר את החומר לבדיקה - לא זומנו לעדות. מר ברנס אישר כי אינו מבין דבר וחצי דבר באמור בדו"ח (עמוד 68, שורה 26); כשנשאל איך זה קשור לחברת "טבע" - השיב "תשאל את איכות הסביבה" (עמוד 69, שורה 7). בכל הכבוד, אין בעדות זו, שכל כולה עדות מפי השמועה ולא ברור קשרה לחברת "טבע" - כדי לתמוך ולו במעט בתביעת התובע. פסק הדין בענין "קרישוב" כפי שניתן להבין מסיכומי התובע, משליכה באת כוחו את יהבה, בעיקר, על תוצאות פס"ד קרישוב. התרשמתי כי נעשה נסיון מעט מלאכותי "להלביש" את עובדות ונסיבות המקרה דנן, על עובדות פס"ד קרישוב - אלא שלטעמי אין כל דמיון בין המקרים. כך ובין היתר, להבדיל מן המקרה דנן בו לא ידוע ואף לא הוכח כי החומרים נשוא התביעה גורמים למחלה מסוג המחלה בה לקה התובע, הרי שבעניינו של קרישוב דובר במי שעבד שנחשף בעבודתו לאסבסט משך שנים. כפי שפורט בפס"ד קרישוב, חומר האסבסט היה ידוע כחומר מסוכן הפוגע בבריאות הנחשפים לו והגורם, בין היתר, לסרטן מסוגים שונים (ריאה, גרון וקרומי הלב והבטן); בהתאם תוקנו תקנות [תקנות הבטיחות בעבודה (בדיקות רפואיות של עובדים באבק אסבסט, טלק וצורן), תשכ"ד-1964, אשר אסרו על העבודה באסבסט בתנאים מסוימים ועוד. להבדיל מהתובע, קרישוב עבד במוסך החל משנת 1972 ועד לשנת 1991 בפירוק והרכבת רפידות אסבסט. בשנת 1985 - והוא בן 37 שנים - חלה בסרטן הלימפה, שהוא סוג סרטן נדיר שהחולים בו הם בדרך כלל לפחות בגילאי ה-60 [ראה פסק דינה של כבוד השופטת דורנר פסקאות 1-4). אלא שלהבדיל מהמקרה דנן, בפס"ד קרישוב נקבע בין היתר כי: "קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלתו הנדירה של העובד, מוכח מהצטברות הנסיבות הבאות: ראשית, היות מחלתו של העובד מחלת סרטן, בצירוף העובדה המדעית, שהפכה כבר לחלק מידיעתו השיפוטיות של בית-המשפט, בדבר היות האסבסט חומר מסרטן. שנית, הקשר שנמצא בספרות הרפואית, הנסמכת על מחקרי מקרים (case studies), בין החשיפה לאסבסט לבין הלימפומה שבה חלה העובד. שלישית, חשיפת העובד, בדרך קבע, במשך שנים, ובמהלך שעות רבות ביממה, לאבק אסבסט. רביעית, הגיל הצעיר יחסית (37) שבו חלה העובד במחלה הנדירה, המופיעה בדרך כלל בשנות ה-60 לחיי-האדם. וחמישית, האחוז הגבוה של העובדים שחלו במחלת הסרטן (7 מתוך 14 עובדים)." [פסק דינה של כבוד השופטת דורנר, פסקה 12]. תנאים אלה כמתואר לעיל לא נתקיימו ולו בחלקם במקרה דנן. לאור זאת, יש לדחות את טענות ב"כ התובע כי יש דמיון בין המקרים וכי יש להקיש בדך של מקל וחומר ממקרה "קרישוב" למקרה דנן. שאלת הנזק משקבעתי כי לא הוכח קשר סיבתי, איני נדרש להכריע בשאלת נזקו של התובע. אציין רק כי לא הוכח כי נגרמו לתובע הפסדי שכר בשים לב לסכומים אשר דווחו לרשויות המס על ידיו, להבדיל מהסכומים שנתבעו, וכן בשים לב לעדותו של התובע בענין זה (עמודים 56-58). לאור עדות התובע, נראה כי התובע משתכר כיום סכומים גבוהים יותר מהסכומים שהשתכר עובר לאירוע, למצער לאור העולה מדיווחיו לרשויות המס (עמוד 59, שורות 3-4); כמו כן, לא הובאו ראיות לרכיבים הנוספים שנתבעו ולמצער לחלקם. סיכום לאור כל האמור התביעה נדחית. שיעור ההוצאות - בסיכומיה עתרה הנתבעת לחיוב התובע בהוצאות ריאליות. זאת, בין היתר, בשים לב להתעקשותו של התובע, כנטען בסיכומים, להמשיך ולנהל את ההליכים עד תום, למרות קביעתו החד משמעית של מומחה בית המשפט ולמרות שבאופן נדיר יחסית, כפי שנטען, חזרו בהם אף המומחים מטעם התובע מחוות דעתם. ב"כ הנתבעת הפנה לפסיקה רלבנטית המצדיקה פסיקת הוצאות ממשיות וריאליות. אכן, לא ניתן להתעלם ממספר המומחים אשר העידו בתיק זה לרבות מומחה בית המשפט שזומן אך על ידי ב"כ התובע. כפי שעולה מפרוטוקולי הדיונים שהתקיימו גם בפני המותבים הקודמים שדנו בתיק, לתובע הוצעו הצעות לסיום התיק אך התובע דחה את כולן. אף בית משפט זה הציע לתובע, במספר שלבים של הדיון, הצעות לסיום התיק. התובע שב ודחה את כולן; אמנם זוהי זכותו אך אין להתעלם מטענות ב"כ הנתבעת לעובדה כי התובע הועמד על סיכוייו הנמוכים לא אחת, הן לאחר חזרת המומחים מטעמו מחוות דעתם והן לאחר עדות המומחה מטעם בית המשפט ובכל זאת בחר להמשיך את ניהולם של ההליכים תוך גרימת הוצאות לנתבעת. בשים לב לכל האמור ובשים לב למשכם של ההליכים הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 35,000 ₪. כמו כן, ישא התובע בשכר העדים כפי שנפסק. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. קשר סיבתיחוות דעת מומחהמומחהחוות דעת