מבוא התובע הגיש תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "הפלת"ד") בקשר לתאונה נטענת מיום 1.10.06 (להלן: "התאונה"). בהתאם לגרסתו, נפגע בעת רכיבה על קטנוע בארוע המהווה תאונת דרכים כהגדרתה בפלת"ד. הנתבעת כופרת בחבותה, ובעצם הארוע המתואר על ידי התובע. לטענתה, פגיעת התובע מקורה בקטטה, ולא בארוע המהווה תאונת דרכים על פי דין. בהחלטת המותב הקודם פוצל הדיון, כך שתחילה תוכרע שאלת אופי התאונה, והאם היא מהווה תאונת דרכים. ביום 18.10.10 הגיש התובע בקשה לבית משפט למינוי מומחה מטעם בית המשפט שיקבע מה הגורם לפציעת התובע - תאונת דרכים או קטטה. הנתבעת הביעה את התנגדותה בכתב. בדיון שנערך ביום 16.12.10 הרחיבו הצדדים ונימקו עמדותיהם בעל פה. במסגרת הדיון הוצעו הצעות שונות שלא הבשילו לכדי הסכמה. משכך נדרשת הכרעה בבקשה. השאלה הדורשת הכרעה היא מהי המסגרת המשפטית החולשת על חוות דעת שעניינה קביעת הגורם לפגיעת נפגע, היינו האם עסקינן בשאלה בנושא רפואי שהפלת"ד והתקנות שהותקנו מכוחו חולשים עליו, או שמא עניין לנו בנושא שיש לבררו בהתאם לעקרונות הכלליים בדבר הגשת חוות דעת מומחים בעניינים שברפואה ובעניינים אחרים. ההסדר הכללי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובעת את דרך הוכחת שאלה שבמדע ו/או בתחום ידיעתו המקצועית של מומחה, באמצעות הגשת חוות דעת בכתב מטעמו (סעיף 20 לפקודה). עוד נקבע בחוק מבנה חוות דעת המומחה, ושר המשפטים הוסמך להתקין תקנות בדבר דרך הגשתה (סעיף 24 לפקודה). תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א") קבעו בפרק יא' שעניינו "מומחים" את הכללים להגשת חוות דעת מומחה לעניין שברפואה (ולעניין שאינו ברפואה). בהתאם לתקנות סד"א צד הרוצה להוכיח נושא שבמומחיות יגיש מטעמו חווה"ד מומחה (הנלווית לכתב הטענות כשמדובר במומחה רפואי, ונלווית לתצהירים ולראיות כשמדובר במומחה אחר). עוד נקבע בתקנות סד"א כי בית המשפט מוסמך למנות מומחה מטעמו לעניין שבמחלוקת בין הצדדים, ואף רשאי מטעמים מיוחדים שירשמו לפטור בעל דין מהגשת חווה"ד מטעמו. כעולה מן המקובץ, חייב בעל דין המבקש להוכיח שאלה שבמומחיות להגיש חווה"ד מומחה מטעמו (אלא אם ניתנת החלטה אחרת, כאמור, מטעם בית משפט). ההסדר בפלת"ד נושא תאונות הדרכים הוחרג ממסגרת ההסדר הכללי דלעיל, במטרה לייעל את הליך בירור תובענות בעניין תאונות דרכים שחל עליהן הפלת"ד. לפיכך, נקבעה בפלת"ד בסעיף 6א סמכותו של שר המשפטים להתקין תקנות שעניינן מינוי מומחה רפואי לצורך חוק זה. ובלשון הסעיף: "שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוראות בדבר מינוי מומחה אשר יחווה דעתו בעניין הנכות הרפואית של נפגע, או בכל נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע, ובדבר סמכויותיו וחובותיו של המומחה." מכוח הסמכה זו הותקנו תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז - 1986 (להלן: "תקנות המומחים"). בהתאם להוראות הפלת"ד ותקנות המומחים, מומחה רפואי לעניין נכות התובע, או לכל נושא רפואי אחר, ימונה אך ורק מטעם בית המשפט, והצדדים אינם רשאים להגיש חוות דעת מומחים מטעמם ביחס לנושאים אלה (בכפוף לחריג המפורט בסעיף 6א(ב) לפלת"ד). על תכליתו של ההסדר הקבוע בפלת"ד ובתקנות המומחיםעמד השופט אור ברע"א 504/90 בר זאב נגד ג'ומעה: "התקנות באו בעליל למנוע את הצורך בחוות-דעת של רופאים מטעם הצדדים, על ההוצאות ובזבוז הזמן המיותרים הכרוכים בכך. הניסיון לימד, שבמרביתם של המקרים היו חוות הדעת של המומחים בהם בחרו הצדדים חוות-דעת "מטעם" הצד שהזמינן, מבחינת תוכנן, וברוב המקרים גם היו ביניהם חילוקי דעות, ובלאו הכי נזקק בית המשפט למינוי מומחה או מומחים מטעמו. את כל אלה ביקשו סעיף 6א והתקנות למנוע, ומטרתם היא קיצור וייעול ההליך של קבלת חוות-דעת רפואיות, ועל-ידי כך ייעול של ההליך בתביעות על-פי החוק". סיווג חוות הדעת בהתאם לשני המסלולים סקירת הוראות הדין מעלה כי מתקיימות שתי מערכות חקיקה, שיש להן תחולה ביחס לחוות דעת מומחה רפואי, האחת, קבועה בדין הכללי, והאחרת ספציפית לתאונות שהפלת"ד חל עליהן. במרבית המקרים קו הגבול בין שני המסלולים חד וברור, והסיווג אינו מעורר שאלות מורכבות. לעומת זאת, קיימות נסיבות בהן נדרשת הכרעה משפטית אם התאונה נושא התביעה נכנסת לטרקלינו של הפלת"ד אם לאו, בין מבחינת סיווג התאונה, ובין מבחינת סיווג תכלית הגשת חווה"ד המומחה. לאחר שבחנתי את הוראות הדין מבחינת תחולתן ותכליתן, אני סבורה כי לצורך הסיווג יש ליתן את הדעת למספר נושאים. ראשית, מקום שבו קיימת מחלוקת מהותית בנוגע לסיווג התאונה - תאונת דרכים או תאונה ממקור אחר - וכל צד תומך כבר בשלב הראשון את עמדתו בראיות ראשוניות לכאורה, אין בפני בית המשפט כלים טרם שמיעת הראיות להכריע בסיווג התאונה, ועד להכרעת בית המשפט בנדון אין בכורה או עדיפות לפלת"ד ולתקנות המומחים. שנית, יש לבחון את מעמד התובע ואת עמידתו בהגדרות הפלת"ד. בעניין זה מקובלת עליי הערת בית משפט השלום בת.א. (י-ם) 8088/01 חיתאם נגד ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית, כי הוראות הפלת"ד בדבר מינוי מומחים עוסקות ב"נפגע", וזה בהתאם לסעיף ההגדרות הוא "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים". מכאן, שכל עוד לא הכריע בית המשפט אם התובע עונה על הגדרת "נפגע", אין מקום להחלת ההוראות הקבועות בפלת"ד לעניין מינוי מומחים. שלישית, יש לבחון את הסוגייה בהתאם לתכלית חווה"ד ואופיה. במשקפיים אלה קיימות שתי נקודות מבט: ניתן להשקיף על הסוגייה דרך שאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה לתאונה, ואז מדובר בסוגייה הנוגעת לנכות התובע לקשר של נכות זו לתאונה ולעניין ברפואה שבמחלוקת, כהגדרת מונחים אלה בפלת"ד ובתקנות המומחים. מנגד, ניתן לראות בסוגייה שאלה שבמומחיות פורנזית או רפואה משפטית, כשהדגש הוא על נסיבות התרחשות הארוע, שאז חולש על חווה"ד ההסדר הכללי שבחוק. בספרו "תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים" (מהדורה חדשה ומעודכנת), מביע השופט רבלין עמדה התומכת באפשרות השניה. לדבריו: "החוק והתקנות גם אינם מונעים העדת מומחים רפואיים מטעם בעל-דין בנושא רפואי המלמד על עצם קרות התאונה. ניתן, על כן, להעיד רופא בשאלה אם ניתן ללמוד מאופי הפגיעה, אם התובע אכן נפגע בתאונת דרכים, כטענתו, או שמא נפגע מנפילה בלא כל קשר לתאונת דרכים." (ע' 615). גם פסקי הדין הספורים שעסקו בסוגייה זו תומכים באפשרות השניה. כך, בת.א. (י-ם) 24177/99 מירסקי נ' קרנית מונו מומחים מטעם הצדדים לקביעת נסיבות תאונה (אם מדובר בפגיעה מרכב של רוכב אופניים או בנפילה). כך, בת.א. (בית שאן) 336/93 כהן נגד דהן, שם הייתה מחלוקת על עצם התרחשות התאונה, התבררה המחלוקת באמצעות חווה"ד מטעם הצדדים. לאותה מסקנה הגיע בית המשפט המחוזי בת.א. (ת"א) 1908/01 עווידה נגד עזבון המנוח חמזה בו הוגשו חווה"ד מומחים מטעם הצדדים לקביעת זהות האדם שנהג ברכב, בתאונה שהוסכם כי היא מהווה תאונת דרכים. עיון בפסקי הדין שאותרו מעלה כי לא פורסמו החלטות התומכות באפשרות הראשונה (זולת בת.א. (י-ם) 9212/02‏ ‏ יואן נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי רכב בע"מ, אלא שהמותב שנתן את ההחלטה שינה דעתו בעניין מירסקי לעיל. עוד אציין למען שלמות התמונה, כי ניתנה על ידי בעבר החלטה בעניין דומה, ובנסיבות אותו תיק מצאתי למנות מומחה מטעם בית המשפט). ומן הכלל אל הפרט בתאונה שלפניי קיימת מחלוקת שורשית בין הצדדים. בעוד התובע טוען לתאונת נפילה מאופנוע, ותומך טענותיו בהצהרות מלווים ובני משפחה, לרבות הצהרות שנמסרו לגורמים הרפואיים המטפלים בימים הסמוכים לאחר התאונה, טוענת הנתבעת כי מדובר היה בפגיעה מקטטה, ומפנה, בין היתר, לדו"ח מד"א ולדו"ח הסיכום הרפואי בטיפול נמרץ. עיון במכלול התיעוד הרפואי וכל חומר אחר שהוצג, מעלה כי לא קיימת קביעה בדבר אופי התאונה, המטה בשלב ראשוני זה את הכף לכאן או לכאן. בנסיבות אלה, אין בעצם העובדה שהתובע הגיש תביעתו לפי הפלת"ד, כדי להביא באופן אוטומטי למסקנה מחייבת שמסלול הפלת"ד חולש על בירור התביעה. בהתחשב בכך שקיימת מחלוקת מהותית כאמור, שמשמעותה הלכה למעשה היא שאין בשלב זה לפני בית המשפט "נפגע" כהגדרתו בפלת"ד, ואף לא ארוע של "תאונת דרכים", אף לא לכאורה, ובהתחשב באופי חווה"ד המבוקשת, שתכליתה קביעת אופי הפגיעה ומקורה על סמך הממצאים הרפואיים, אינני סבורה כי מדובר בסוגייה שהוראות הפלת"ד חולשות עליה. לפיכך, בעל דין שרוצה להגיש חווה"ד מומחה צריך להגישה מטעמו. התובע עתר בדיון כי אם ידחה בית המשפט את טענותיו, יעשה שימוש בסמכותו למינוי מומחה מטעמו לפי ההסדר הכללי המפורט בתקנות סד"א. ככל שהתובע עותר כי ביהמ"ש יפטור אותו מהגשת חווה"ד וימנה מומחה מטעמו, לא נוכחתי כי מתקיימים לכך טעמים מיוחדים שיירשמו כפי שהתפרשו בפסיקה. ככל שהתובע מבקש מביהמ"ש לעשות שימוש בסמכותו למנות מטעמו מומחה, אף מבלי שהצדדים הקדימו חוות דעת מטעמם (תקנה 130 לתקנות סד"א), אכן קיימת סמכות שכזו אך ברי כי יש להפעילה במשורה, כאשר בית המשפט אינו יכול להכריע בסוגיה מבלי שימונה מומחה שיסייע לו, ואין זה המקרה שלפניי. לפיכך, לא מצאתי הצדקה למנות מומחה מטעם ביהמ"ש. סוף דבר אשר על כן עתירת התובע למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש נדחית. ניתנת לתובע ארכה בת 60 יום להגשת בקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה על דרך של הגשת חווה"ד מומחה בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לחייב בהוצאות. מומחהתאונת דרכיםחוות דעת מומחהחוות דעת