א. בפניי בקשת הנתבעות מס' 1 - מס' 3 לפסול חוות דעת שנערכה על ידי המרפאה בעיסוק, גב' דגנית כץ, שהתובעים מבקשים להגישה ככל שזו נוגעת לצרכיו השיקומיים של התובע מס' 1 והיקף העזרה לה הוא נדרש. חוות דעתה של הגב' דגנית כץ מיום 19.8.10 מפרטת את תלונותיו של התובע מס' 1 באשר לפציעתו בידו השמאלית. חוות הדעת מתארת את מצבו של התובע מס' 1 במועד הבדיקה, ההיסטוריה העיסוקית שלו, פרופיל עיסוקו כיום, לקויות מהן הוא סובל, לרבות בדיקת כוח והממצאים הנובעים מן הבדיקה. בין היתר נקבע שקיימת חולשה באחיזת צביטה בין האצבע לאגודל ובין האגודל לבין האצבע והאמה. חוות הדעת גם מפרטת את מדידת טווחי התנועה, ואת הממצאים הנובעים מבדיקה זו. הגבלה קלה בתנועות היישור של שורש כף יד שמאל לעומת יד ימין, וכן שטווחי התנועה האקטיבית של יד שמאל מוגבלים ביותר ואינם פונקציונליים. כך גם מתייחסת חוות הדעת לממצאי בדיקות התחושה המצביעים על ליקוי חמור בתחושה, ליקוי המשפיע על יכולתה התפקודית של היד. בנוסף, מפרטת חוות הדעת את תוצאות בדיקות המיומנות הידנית שנערכה לתובע וכן את המסקנות וההשלכות של לקויות אלה: ירידה משמעותית בכוח הלפיתה וכוח האחיזה של היד השמאלית, הגבלה בטווחי התנועה של שורש כף היד והאצבעות של יד שמאל, ירידה במיומנות הידנית, וליקוי תחושתי חמור ביד. כמו כן, מפרטת חוות הדעת את המגבלות והקשיים של התובע בלבוש, אכילה, פעילויות יומיומיות, עיסוק ופנאי. מסקנתה של גב' דגנית כץ היא שלמעשה ידו השמאלית של התובע אינה תפקודית ואין באפשרותה לשמש יד עזר טובה ובטיחותית. בהמשך דנה חוות הדעת בהערכת העלויות והצרכים של התובע נוכח הליקויים, המוגבלויות והנכות, לרבות היקף העזרה הביתית והעלות, וכן העזרים בהם ממליצה הגב' כץ לאבזר את דירתו של התובע, כמו גם היזקקותו של התובע לרכב אוטומטי עם הגה כוח, ועוד. ב. נטען בבקשתו של ב"כ הנתבעים מס' 1-3 שהנושאים המהווים את עיקר חוות הדעת של גב' דגנית כץ, הינם בגדר עניינים רפואיים, ובהתאם לתקנה 127 של תקנות סדר הדין האזרחי, בעל דין המבקש להוכיח עניין שברפואה חייב לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה. לפי תקנה 125 של התקנות, "מומחה" הוא רופא או "מומחה רפואי" המוגדר כרופא בעל תואר מומחה ששמו כלול ברשימת הרופאים שנתפרסמה לפי תקנה 34 של תקנות הרופאים. נטען בבקשה שהגב' דגנית כץ איננה רופאה, ובוודאי שאינה רופאה מומחית, ולכן אין הגב' כץ כשירה ליתן חוות דעת להוכחת עניינים שברפואה ולכן מנועים התובעים מלהוכיח עניין שברפואה באמצעות חוות דעתה של הגב' דגנית כץ. עוד מציינים התובעים שלפי פסיקת בתי המשפט לא ניתן להוכיח צרכי שיקום של נפגע באמצעות חוות דעת של מרפאה בעיסוק. חוות דעת של מרפאה בעיסוק יכולה להתייחס אך ורק לכימות עלויות צרכי השיקום לאחר שאלה נקבעו על ידי חוות דעת של רופאים. עד כאן תמצית הטיעונים של ב"כ הנתבעים 1-3. ג. ב"כ התובעים מפרט בתגובתו את תקנות 125,126,127,128,129 של תקנות סדר הדין האזרחי וטוען שלשון התקנות אינה תואמת את הנטען בבקשה. לטעמו, להוכחת עניין שברפואה יש אמנם צורך בחוות דעת "מומחה", כהגדרתו בתקנות סדר הדין האזרחי, אך לא בחוות דעתו של "מומחה רפואי". מוסיף ב"כ התובעים שככל שלא יתאפשר לו להסתמך על חוות דעתה של הגב' דגנית כץ, יעמוד הוא על חקירתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ' ש. שטהל, על מנת שיתייחס לקביעותיה של הגב' דגנית כץ. לטעמו של ב"כ התובעים לא כל התייחסות לנכות או לצרכים של נפגע מחייבת בהכרח קביעה רפואית שאחרת לא ניתן היה להסתמך על מגוון של בדיקות פארה-רפואיות ובדיקות עזר שנעשות כדבר שבשגרה על ידי בעלי מקצוע שאינם רופאים כגון צילומי רנטגן, בדיקות הדמיה, בדיקות שמיעה ועוד. לדעת ב"כ התובעים אין כל פסול בכך שבדיקות פרטניות לגבי תפקודו של נפגע ייערכו על ידי בעל מקצוע שאינו רופא, ואין סיבה לאיין את נתוניה והכשרתה של הגב' דגנית כץ שאינה בעלת תואר דוקטור לרפואה. מוסיף ב"כ התובעים שבמרבית התחומים ואולי אף בכל התחומים בהם עוסקת חוות הדעת מיומנותה של מרפאה בעיסוק עולה על מיומנותם של אלה שאינם עוסקים בבדיקות מסוג זה בחיי היומיום. לעניין זה מפנה ב"כ התובעים לחוזר משרד הבריאות מס' 48/2006 המסדיר את סמכויות המרפאות בעיסוק, לרבות נוהלי העבודה בתחום. מוסיף ב"כ התובעים שמעיון בחוזר עולה כי מדובר במטריה עצמאית שאינה יונקת תוקפה מקביעותיהם של רופאים. טוען ב"כ התובעים כי למרפא בעיסוק כישורים, סמכויות, וידע עצמאיים שיש בהם כדי לסייע לשיקומו של נכה ללא כל הנחיה רפואית, ולכן אין מניעה לקבל את הבדיקות שערכה הגב' דגנית כץ, אשר ביצעה בדיקות בין היתר גם באמצעות מיכשור שפורט בחוות דעתה. ד. לטענת ב"כ התובעים הבדיקות שבוצעו על ידי הגב' דגנית כץ נועדו לתאר את ההיבטים השונים של הפגיעות האורתופדיות והנוירולוגיות הנזכרות בחוות הדעת, ואין מניעה שהמומחה הרפואי (פרופ' ש. שטהל) יעיין במסגרת חקירתו בבית המשפט או קודם לכך בבדיקות אלה ויביע את דעתו על היותן עולות בקנה אחד עם הפגיעות שמצא בחוות דעתו. בנוסף, ביצעה הגב' כץ הערכה תפקודית לפי המבחנים המקובלים בתחום הריפוי בעיסוק, והבדיקות שהיא ביצעה באמצעים אובייקטיביים מלמדות על פערים משמעותיים בין תפקוד היד הימנית לעומת היד השמאלית. לדעת ב"כ התובעים עניין זה אינו מסור לשיקול דעתו הבלעדי של רופא דווקא. כמו מציין ב"כ התובעים שהגב' כץ מתייחסת בחוות דעתה לחישובי עלויות של מוצרים ושירותים על פי ניסיונה, ואלה אינם מצריכים חוות דעת של רופא דווקא. לדעת ב"כ התובעים הנושאים עליהם מעידה הגב' כץ אינם עניין שברפואה ואינם מצריכים חוות דעת רפואית. עד כאן תמצית טיעוני ב"כ התובעים. ה. עייני גם בתשובת הנתבעות מס' 3-1 לתגובת התובעים, שהוגשה היום. בתשובה זו טוען ב"כ הנתבעות מס' 3-1, כי בניגוד לטענת התובעים, חוות דעתה של הגב' כץ כוללת עניינים שברפואה, לרבות בדיקות כוח ידיים, טווחי תנועות כתף, טווחי תנועת מרפק ועוד. כמו כן, לטענת ב"כ הנתבעות מס' 3-1, בחוות הדעת ישנו חיווי דעה בדבר הלקויות מהן סובל התובע מס' 1 ומגבלותיו. לטענת ב"כ הנתבעות מס' 3-1, חיווי דעה בנושאים אלה יכול להיעשות רק במסגרת חוות דעת רפואית, שעל-פי תקנות סדר הדין האזרחי, יכולה להיות מוגשת אך ורק על-ידי רופא. ב"כ הנתבעות מס' 3-1, מפנה לפסקי הדין שניתנו ברע"א 2985/96 סיון מדלסי נ' אבנר גוני וכלל, פ"ד נ' (2) 81, ע"א 12/03 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 12.2.2003) ורע"א 10812/04 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' קובו (לא פורסם, 24.1.2005), בהם נקבע כי מרפא בעיסוק אינו יכול לקבוע את צרכי השיקום של נפגע, אלא רק ליישם ולכמת את צרכי השיקום, כפי שאלה נקבעו על-ידי המומחה הרפואי. לטענת ב"כ הנתבעות מס' 3-1, אמנם פסקי הדין הנ"ל, אליהם הפנה, עוסקים כולם בתביעות לפי חוק הפלת"ד, בהם מתמנה מומחה רפואי מטעם בית המשפט וקיים איסור על הגשת חוות דעת רפואית מטעם הצדדים, אולם לטענתו, השוני הפרוצדוראלי בין תביעות אלה לתביעות לפי פקודת הנזיקין, אין בו כדי לשנות את המהות והרציונל בכל הנוגע לשאלה מהי חוות דעת רפואית, והאם ניתן לקבל חוות דעת של מי שאינו רופא לצורך קביעת מגבלות רפואיות וצרכי שיקום של נפגע. ו. לאחר שעיינתי בטיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים אני סבור שבמרבית הנושאים נשוא חוות דעתה של המרפאה בעיסוק, הגב' דגנית כץ, אין לאפשר לתובעים להסתמך על חוות דעתה. ז. יודגש, וזאת בהתייחס לדבריו של ב"כ התובעים בסעיף 6 של תגובתו, שאין להחלטה זו ולא כלום עם הכשרתה, השכלתה, וניסיונה של הגב' כץ, ואין בכך בשום פנים ואופן כדי לאיין את הידע והמומחיות של הגב' כץ. בבסיס ההחלטה ניצבת העובדה שהנושאים בהם דנה חוות דעתה, דהיינו, הלקויות מהן סובל התובע, טווחי התנועה, התחושה והשפעת הליקויים על התפקוד, כל אלה הם עניינים שברפואה וכפי שקבע כב' השופט (בדימוס) ת. אור ברע"א 2985/96 סיון מדלסי נ' אבנר גוני וכלל, פ"ד נ' (2) 81 בעמ' 85: "לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, עניינים שברפואה נשלטים על ידי הצדדים לדיון. כדי להוכיחם עליהם לצרף לכתבי טענותיהם חוות דעת רפואית (ראה תקנות 127 +128 לתקנות סדר הדין האזרחי...)" (ההדגשה שלי - י.ג.) ח. טיפולים רפואיים שנפגע זקוק להם, כגון פיזיותרפיה או שיקום כושר דיבור או ראיה, ושאלת עצם היזקקותו של נפגע לעזרים, כל אלה עניינם:"צרכים ודרכים לשיקום רפואי של הנפגע" (ההדגשה שלי - י.ג), עיינו: רע"א 2985/96 מדלסי נ' גוני, פ"ד נ'(2) 81 בעמ' 86. לא נעלם מעיניי שפסק הדין בעניין מדלסי מתמקד באירוע לפי חוק הפלת"ד, אך אין הדבר גורע מעצם הגדרת ההיזקקות לטיפולים ועזרים כצרכים ודרכים לשיקום רפואי של הנפגע. הנפקות של תחולת חוק הפלת"ד היא שכאשר האירוע הוא תאונת דרכים מתמנה בנושא זה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ואילו כאשר עילת התביעה איננה לפי חוק הפלת"ד יביאו הצדדים עצמם חוות דעת רפואיות מטעמם, ובמקרה של מחלוקת ייטה בית המשפט למנות מומחה רפואי מטעמו (כפי שאירע בענייננו), אך עדיין עסקינן בנושא רפואי, ולכן חוות הדעת הנדרשת היא חוות דעת רפואית. אין מקום בנושאים אלה להיזקק לחוות דעתו של מי שאיננו עונה על הגדרת "מומחה רפואי". ט. בעניין מדלסי הנ"ל ציין כב' השופט (בדימוס) ת. אור, שם, בעמ' 85: "עניין השיקום הרפואי קשור קשר הדוק למצב הרפואי, עד כי לא אחת יהיה קושי לקבוע מהו עניין רפואי ומהו של עניין של שיקום רפואי...". ושוב: כשעסקינן באירוע לפי חוק הפלת"ד המשמעות היא מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ואילו כשעילת התביעה היא, כמו בענייננו, לפי פקודת הנזיקין, מוגשות חוות הדעת הרפואיות על ידי המתדיינים, ובמקרה של מחלוקת ייטה בית המשפט למנות מומחה רפואי מטעמו, אך עדיין מדובר בחוות הדעת רפואית. י. אין בכל אלה כדי למנוע היזקקות לחוות דעתו של מי שאיננו רופא כשמדובר בידע מקצועי מתחום אחר, כפי שבעניין מדלסי הנ"ל, אִפשר בית המשפט העליון היזקקות (בתביעה לפי חוק הפלת"ד) לחוות דעת של מרפאה בעיסוק (גב' איילה שיפמן) כדי להוכיח צורכי דיור של הנפגעת עקב נכותה, בהסבירו שנושא התאמת הדיור (לאחר שנקבעו על ידי מומחה רפואי מגבלות הנכה והצורך בשינועו בכסא גלגלים) אינו נכלל במסגרת העניינים של השיקום הרפואי הנדרש לנכה, אלא עניינו לחוות דעת של מי שמתמחה בתכנון דירה שתתאים לצרכיו המיוחדים של הנכה. בהתאמה לענייננו, המסקנה היא שהנושאים העיקריים בהם דנה חוות דעתה של גב' דגנית כץ, מחייבים חוות דעת רפואית, ולכן אין התובעים רשאים להסתמך על חוות דעתה. יחד עם זאת, מובן הוא שרשאי התובע להסתמך על חוות דעתה של הגב' כץ בכל הנוגע לעלויות הצרכים והעזרים שהוא עשוי להיזקק להם, כפי שאלה נובעים מחוות הדעת הרפואיות. יא. נוכח האמור לעיל, אני מציין שבישיבה הקבועה לתאריך 5.6.11 ניתן יהיה לשמוע את עדותו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ' ש. שטהל, ככל שב"כ התובעים מבקש להעיד את המומחה. אין צו להוצאות. חוות דעת מומחהמומחהתקסד"א 1984 (הישנות)חוות דעת