בפני תביעה כספית בסך של 4,899 ש”ח. טענות התובעת בין הצדדים לתביעה זו, נחתם, ביום 11.3.96, חוזה שירות ל-7 שנים.(להלן "התקופה הראשונה"), לפיו התובעת סיפקה לנתבעת שירות טכני למכונה שבבעלותה. על פי אותו חוזה, לאחר 7 שנים, שהם התקופה הראשונה, תקופת החוזה תוארך, אלא אם אחד הצדדים הודיע אחרת לצד השני, וזאת בכתב ולפחות חודשיים טרם תום התקופה הראשונה. התחייבות הנתבעת, היתה לקבל שירות טכני, למכונה, תמורת תשלום הסך של 200 $ בצירוף מע"מ, לכמות של 10,000 ש”ח לצילומים ו/או לשנה, לפי הקודם.התובעת חייבה את הנתבעת בגין השרות עד ליום 1.10.01 בסך של 1,028 ש”ח והנתבעת לא פרעה תשלום זה. על פי החוזה, תשלום שלא שולם במועדו, ישא, לאחר 30 ימי פיגורים, ריבית פיגורים בשיעור חודשי של 2% וצמוד למדד המחירים לצרכן, החל מיום הוצאת החשבונית ועד לתשלום בפועל. לאור החישוב הנ"ל חובה של הנתבעת ביום הגשה התביעה, הינו 1,430 ש”ח. לטענת התובעת, על פי ההסכם, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 200$ הצירוף מע"מ, לכמות של 10,000 צילומים ו/או לשנה עד לתום תקופת ההסכם ביניהם, דהיינו, עד ליום 10.3.03. כיוון שהנתבעת בעצמה הודיעה לתובעת באופן חד צדדי על ביטול ההסכם. ובעצם הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, יש לתובעת זכות לבטלו ולדרוש מהנתבעת את יתרת חובה עד לתום תקופת ההסכם. לטענת התובעת, הנתבעת חייבת לשלם לה את הסך של 798$ בגין שלוש שנות השירות עד לתום תקופת ההסכם (לפי חישוב של 200$ לשנה בצירוף מע"מ), ובסך הכל 3,469 ש"ח, ובנוסף את דמי השירות עבור שנת2001, ובסך הכל סך של 4,889 ש”ח, נכון ליום הגשת התביעה. מר אביטל, מנהל התובעת, בתצהיר עדות ראשי מטעמו, מפרט כי חיובה של הנתבעת חושב, על פי 10,000 צילומים לשנה, בהתאם למוסכם בהסכם, לפיו החישוב ייעשה או על פי 10,000 צילומים לשנה או על פי הצילומים שנעשו בפועל באותה שנה לפי הקודם. החיוב נעשה לפי 10,000 צילומים לשנה, כיוון שהנתבעת לא נתנה לתובעת כל מידע לגבי מספר הצילומים שהיו בפועל. לטענתו כל סעיפי ההתקשרות הוסברו לנתבעת טרם החתימה על ההסכם. לא נגרמו למכונה שאצל הנתבעת כל נזקים שהם עקב טיפול התובעת במכונה. לטענות אין מדובר בחוזה אחיד, אלא בחוזה עסקי, אשר נחתם על פי עקרונות חופש החוזים. אין מדובר בתנאים מקפחים בהסכם, כיוון שלא מדובר בתנאי לא רצוי מבחינה מוסרית וחברתית ולא התקיים התנאי, לפיו הצד המקופח לא יכול היה להתנגד לו. לטענתו, החוזה נחתם ל-7 שנים, כדי שתובטח רווחיות לתובעת,בשל עלות החומרים והציוד שאותם התחייבה להחליף במהלך השירות. כן טוען כי אכן הכוונה היתה, שהאפשרות לא לחדש את הסכם הנה רק לאחר 7 שנים. העד, דוחה את טענת הנתבעת, לפיה לא ניתו שירות למכונה, זאת בהסתמך על כרטסת הטיפולים שצורפה לכתב התביעה, מי מטעם הנתבעת אישר בחתימתו את התיקונים והשירות שניתן למכונה. מעולם לא טענה הנתבעת דבר, לגבי אי תיקון ומתן שירות למכונה. העד פירט את התיקונים והשירות שניתנו למכונה במהלך שנת 2001, על פי תעודות המשלוח שצורפו לתצהירו. לטענתו, במהלך שנה זו השקיעה התובעת במכונה את הסכום של 6,552 ש”ח ולו ידעה התובעת שהנתבעת מתכוונת לא לפעל לעל פי ההסכם עליו חתמה לא היתה התובעת משקיעה סכום כזה. לטענתו, עד הנתבעת מר מסיקה, עבד אצל התובעת כטכנאי שירות, הסתבר כי נהג לשכנע לקוחות לעזוב את התובעת, ולקבל ממנו שירות פרטי, ובנוסף לתובעת טענות קשות כי גנב ממנה ציוד, מה שמתברר אצל שלטונות החוק. התובעת מכרה ללקוחותיה חלקים חדשים וארוזים ולא ישנים ומשומשים. בח.נ., השיב כי לא מדובר בחוזה סטנדרטי, אלא בחוזה אישי ללקוח שנוהל איתו מו"מ, סוכמו איתו פרטי העיסקה ונחתם חוזה. הוא השיב כ מדובר בנתבעת, אשר הינה לקוחה של התובעת כ- 15 שנה, ומכירה את ההסכם בעל פה. הוא השיב כי בשוק מכונות הצילום, מקובל שחוזה השירות הינו למשך 7 שנים, והתקופה סוכמה בין הצדדים. בתקופה זו, התובעת משריינת לנתבעת טכנאי, חלקי חילוף, רכב, ולוגיסטיקה לצורך מתן השירות. זאת הסיבה שמדובר בהסכם ארוך. הוא השיב כי אכן אורך חיי מכונה כזו הוא בין 3 - 5 שנים, אך השירות ניתן ל- 7 שנים, בעקבות הניסיון שנצבר בארץ, ולפיו המכונה לא שובקת חיים, אלא ממשיכה לפעול, כאשר נדרשים יותר תיקונים. לכן וכיוון שהתובעת השקיעה כסף במכונה, אינו מסכים להפסקה החד צדדית של ההסכם על ידי הנתבעת. גם המכתב של גב' הרשקוביץ, מטעם הנתבעת, מבטא את שביעות רצונה מהטיפול במכונה (מכתבה מיום 22.11.01 נספח נ/13). לדבריו, המכונה לא פסקה מעולם לפעול, והרקע להפסקת ההסכם, הוא טכנאי שפוטר על ידי התובעת, והציע לנתבעת את שירותיו. הוא השיב כי כאשר מכונה, מפסיקה לפעול בתוך תקופת השירות התובעת מעמידה ללקוח מכונה חליפית. לכן לא ייתכן שהתובעת, תשקיע כסף במכונה, כמו במכונה מושא תביעה זו, והלקוח יחליט חד צדדית להתנתק מהתובעת. לא היתה הודעה טלפונית מטעם הנתבעת שהמכונה הפסיקה לפעול. ב"כ התובעת בסיכומיו, דוחה את טענת הנתבעת בעניין החוזה האחיד, כיוון שמדובר בתנאים מסחריים סבירים. הוא מדגיש כי "התקופה הראשונה" בהסכם הינה שבע השנים הראשונות, ורק לאחר מכן מתחדש ההסכם אטומטית אלא אם אחד הצדדים הודיע על רצונו לסיים את ההסכם. טענת הנתבעת, לגירסתו, הינה טענה בע"פ נגד מסמך בכתב. כן מדגיש ב"כ התובעת, כי מדובר באנשי עסקים, שאין לשמוע מפיהם את הטענה שלא קראו את ההסכם, טרם שחתמו עליו. מה עוד שהסכם דומה, נחתם בעבר על ידי הנתבעת. ב"כ התובעת, מחזק גירסתו זו, בכך שבחילופי המכתבים בין הצדדים, לא טענה מעולם הנתבעת כי לא מדובר בהסכם לשבע שנים וטענה זו הועלתה לראשונה בבר"ל. ב"כ התובעת, בסיכומיו, מדגיש, כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה, לפיה התובעת לא נתנה שירות ראוי, הנתבעת לא הציגה כל מכתב שהוא בו הועלתה על ידה תלונה או טענה לגבי השירות שניתן על ידי התובעת. נהפוך, ממכתב הנתבעת, מיום 22.11.01, נ/13 משתמע כי הינה מרוצה מהשירות ומתכוונת לעבוד גם בעתיד עם התובעת. ב"כ התובעת, טוען שאין לתת משקל לעדותו של מר מסיקה, אשר לטענתו, הוא עד מגמתי, בינו לבין התובעת, מתנהלים הליכים משפטיים. ב"כ התובעת, מדגיש את הסתירות בעדויות הנתבעת, לעניין הקשר בין הנתבעת למר מסיקה, וכן את נסיון עדי הנתבעת לתאם עדויות במהלך דיון ההוכחות. לטענתו, הנתבעת ביטלה את ההסכם שלא כדין, וטענתה כי אין לחייבה בגין שנת 2001, לא עומדת לה, עקב העובדה, שלא טרחה להציג את פעימות המכונה בחודשים אוקטובר - נובמבר 2001. טענות הנתבעת חוזה השירות בין הצדדים הינו חוזה אחיד, שבו תנאים מקפחים. ובפרט העובדה שהנתבע מחוייבת לשבע שנות שירות ואין כל סנקציה בגין אי מתן שירות ראוי למכונה. לטענת הנתבעת לא היה ברור מהי התקופה הראשונה על פי ההסכם. הנתבעת שילמה את מלוא מחיר המכונה. המצג שהוצג על ידי התובעת הוא שהיא נותנת שירות לנתבעת במשך 7 שנים אך הנתבעת לא חייבת לקבלו. התובעת לא נתנה שירות ראוי למכונה, ואף גרמה למכונה נזק, כך שהמכונה פסקה מלפעול, בסמוך לתשלום האחרון שניתן בגין שירות למכונה. על פי חשבונית 14365, המכונה היתה בכמות של 140,000 צילומים, מה שאינו נכון כיוון שהמכונה הגיעה רק ל- 131,000 ש”ח צילומים. לטענת הנתבעת תקופת החוזה היתה אמורה להתחדש כל שנה ולא לאחר שבע שנים. לטענת הנתבעת, מי שהפר את ההסכם זו התובעת, באי מתן שירות ראוי ובגרימת נזק למכונה. מנהלי הנתבעת משה ולאה מרקוביץ, הגישו תצהירים דומים, בהם הם מפרטים כי כל תנאי החוזה היו קבועים והוכתבו מראש, לנתבעת כמו לכל לקוחות התובעת, ולכן מדובר בחוזה אחיד. בתצהירים, ס' 5, מודים המצהירים כי זו המכונה השלישית אותה רכשו מהתובעת, ובמשך שנים רבות נהנו מהשירות הטוב שנתנה התובעת. הוסבר להם כי התובעת מתחייבת לתת שירות 7 שנים, אך הנתבעת יכולה להתנתק מתי שתרצה. בשלב מסויים הוחלפה הבעלות אצל התובעת, ומאז התובעת חדלה לעמוד בהתחייבויותיה. בחודש אוקטובר 2001, שלחה הנתבעת לתובעת, מכתב על הפסקת ההסכם, היות והתובעת לא עמדה בהתחייבויותיה לתקן את המכונה. המכונה לא היתה תקינה, הוחלפה באחרת והמכונה שנקנתה אצל התובעת איננה ברשות הנתבעת. משה מרקוביץ בח.נ., לא הכחיש, כי בכל 15 שנת העבודה המשותפת של הצדדים, היה ביניהם אותו הסכם, וטען כי הבעלים הקודמים של התובעת היה שותפו של מר אביטל. הוא לא ידע לענות לשאלה, מי ניהל את המו"מ עם התובעת, אך השיב כי הוא ואשתו ניהלו הכל ביחד. נציג התובעת הגיע למשרדי הנתבעת והסביר שהנתבעת יכולה לבטל את ההסכם חודשיים מראש. לטענתו, אישתו חתמה על הסכם לשבע שנים, מבלי לקרוא אותו תחילה. ואח"כ אמר שהוא חתם על ההסכם בלי לקרוא אותו. בח.נ. השיב, כי "פגשנו במקרה את הטכנאי שעבד אצלם, ביקשנו ממנו לעלו למעלה והוא ראה שהטונר לא תקין". בהמשך השיב, כי "הוא הגיע אלינו לבניין בגלל פקס, הוא פגש את לאה למטה". לשיטתו, העובדה שבמכתבי הנתבעת לתובעת, מימים 22.11.01 ו- 4.11.01, לא נאמר דבר על כך שהמכונה לא תקינה, איננה אומרת דבר. הוא השיב כי הודיע לתובעת על התקלות במכונה טלפונית ולא בכתב. הגב' לא מרקוביץ, בח.נ., אישרה כי טרם עלותה לדוכן העדים, עורכת הדין שלה כתבה לה על מסיקה, "כתוב שם, וכתבה עורכת הדין שלי, להגיד שאומר כמה מסיקה מרוויח לאותו השירות" היא השיבה שלא היתה צריכה לכתוב לתובעת על התקלות שהיו במכונה, ומספיק היה בשיחות הטלפון. היא השיבה, כי היא קראה למר מסיקה "כשהמכונה לא עבדה, ממר מסיקה, אני קראתי לו, כי התובעת לא טיפלה במכונה. אני הזמנתי אותו,הוא לא בא בעצמו. עד נוסף מטעת הנתבע, הינו מר מסיקה, ששימש כטכנאי אצל התובעת, ומצוי עימה בהליכים משפטיים, והעיד כי בא להעיד בלי כל קשר לכעס שלו על התובעת. מר מסיקה העיד, כי הגיע לנתבעת "לקוח ממול רצה מכונת צילום ושלחתי אותו לראות אצל הנתבעת את המכונה, אחרי ....נכנסתי סתם להראות ללקוח שלי את מכונת הצילום" ב"כ הנתבעת בסיכומיה טוענת כי החוזה בין הצדדים הינו חוזה אחיד עם תנאי מקפח, המחייב את הלקוח להיזקק לשירות התובעת ולרכוש רק ממנה חומרים ואין בו סנקציה למקרה של אי מתן שירות ע"י התובעת. משכך, על החוזה לשמש כנגד מנסחו. לטענתה, למנהלי הנתבעת הוצג מצג לפיו הנתבעת רשאית לבטל את החוזה, בתום כל שנת שירות ומשאין בחוזה הסבר מהי "התקופה הראשונה", הרי שעדויות הצדדים באות להסדיר את הלקונה שבו. היא סומכת את טענתה על ההיגיון שעומד מאחורי העובדה, שתקופה של שבע שנים, היא בניגוד להוראות היצרן, לפיהן, אורך חיי המכונה הוא בין 3 ל- 5 שנים. לגרסתה נ/14 שהוא מכתב התובעת, מפרט כי לנתבעת אופציה לביטול ההסכם. לגרסת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, התובעת הפרה את ההסכם, בכך שהיא לא תיקנה את המכונה, לכן לנתבעת הזכות לבטלו, ואין לשלם דמי שירות בגין תקופה שהמכונה איננה בשימוש. לטענתה, ההסכם בין הצדדים לא מאפשר לתובעת לגבות את יתרת התשלום עד תום שבע השנים. לשיטתה המכונה לא הגיעה ל- 140,000 צילומים ועל כן אין הנתבעת חייבת תשלום עד סוף מרץ 2002. לגירסת ב"כ הנתבעת, מכיוון שההסכם נחתם בשנת 1996, הרי שהוא מסתיים בשנת 2003 ועד שנת 2001 כבר שולם, ומכאן שנותרה שנת תשלום אחת. בנוסף, לא הוכיחה התובעת כי נעשה שימוש במכונה לאחר 131,000 צילומים. דיון יחסי הצדדים, הוסדרו בהסכם השירות שנחתם ביניהם ביום 11.3.96. לטענת הנתבעת מדובר בחוזה אחיד שבו תנאי מקפח. התנאי המקפח לגירסת הנתבעת הינו בכך שהחוזה הוא חוזה שירות, המחייב את הלקוח רק לשירות התובעת, וכן לרכוש רק ממנה חומרים ולא למכור את המכונה לאחר. לטענת הנתבעת, מדובר ביתרון בלתי הוגן, אשר מגביל את חופש ההתקשרות עם ספק אחר. לטענתה, חוזה השירות לא קובע סנקציה נגד התובעת במקרה של אי מתן שירות, דבר המהווה גם הוא תנאי מקפח. האם מדובר בחוזה אחיד. אין חולק על כך שהחוזה לא קיבל אישור של בביה"ד לחוזים אחידים, בת"א (תל-אביב-יפו) 76579/00 - עדאס יוסף ואח' נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ . תק-של 2004(1), 6783,עמ' 6788. התייחס בית המשפט לשאלה האם מדובר בחוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחיד תשמ"ג - 1982, וקבע כי חוזה אחיד הוא, "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם" איש לא כפה על הנתבעת להתקשר בהסכם השירות עם התובעת. הנתבעת יכולה היתה להתייעץ עם יועציה המשפטיים, בטרם חתמה על ההסכם ולבקש תיקונים שונים בהסכם. יתרה מכך, אין זה חוזה השירות הראשון שחתמה הנתבעת עם התובעת, במשך 15 שנות עבודתם המשותפת של הצדדים, כך העיד מפורשות מר מרקוביץ. כאן המקום לציין, כי הנתבעת היתה בקשרים עסקיים עם התובעת כ- 15 שנה וביניהם נחתמו כבר הסכמים דומים. היה בידי הנתבעת, זמן ארוך לעין שיעור כדי לבדוק את ההסכם, נוסחו וכדאיותו. קיימות חברות נוספות בשוק, המוכרות מכונות צילום ונותנות להן שירות, אליהן הנתבעת יכולה היתה לפנות טרם שהתקשרה עם התובעת, כך שלא מצאתי כל בעיה או "סעיף מקפח" בהסכם. "חופש החוזים", במקרה, מושא תביעה זו, עדין לא בוטל והוא שריר וקיים. כאשר חותמים על חוזה, ולא התקימו תנאי כפיה, עושק או טעות והטעיה כמשמעותם בסעיף 14 - 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973; אזי אין כל הצדקה לבטל את ההסכם, רק מאחר וצד אחד להסכם לא עמד בהתחיבויותיו ומבקש לקבל פטור מאותן התחיבויות. באותו פסק עדאס, קבע בית המשפט, כי הנתבעת היא זו שהיתה צריכה להוכיח כי התקימו המרכיבים של "חוזה אחיד", והיפנה לעניין זה לע"א 4602/97 רדאל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ"ג (2) 577, 591 . כמו במקרה זה, גם במקרה שבפני, הנתבעת לא הוכיחה זאת, ולו לכאורה. ב ע"א 4602/97 - רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל . פ"ד נג(2), 577,עמ' 591-592, בית המשפט קבע כי, "המונח "חוזה אחיד" מוגדר בסעיף 2 לחוק, הקובע בלשון זו: "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם". ההגדרה כוללת בתוכה גם חלק של חוזה, לרבות "שלד" הטעון השלמה במשבצות מסוימות בהתאם לנסיבות העניין, ובלבד שאותו "שלד" זהה בכל החוזים המוצאים על ידי אותו ספק ("ספק" - כמובנו בחוק החוזים האחידים) (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 625; א' בן-נון חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (פירוש לחוק החוזים בעריכת ג' טדסקי, התשמ"ז) 14). הנטל להוכיח כי חוזה מסוים נופל בתחומה של ההגדרה האמורה מוטל על הטוען לכך בהליך המשפטי, ובדרך כלל יהא זה הלקוח ("לקוח" - גם הוא במובן שניתן למונח זה בחוק החוזים האחידים). יחד עם זאת, המבחן לקיום חוזה אחיד הינו מבחן פורמלי. כל שעל הלקוח להוכיח הוא קיומם של מרכיבי הגדרת "חוזה אחיד " שבסעיף 2 (ע"א 1831/93 1795 , קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יוסף יעקב ואח', תקדין - עליון, כרך 697,(4)97). הוא אינו נדרש להוכיח כי לא ניתנה לו אפשרות לשאת ולתת על שינוי תנאים שהוא הראה כי הינם אחידים (ו' לוסטהויז, ט' שפניץ חוזים אחידים (תשנ"ד) 28). אם הספק, מצדו, טוען כי הלקוח ניהל או ניתנה ללקוח אפשרות ממשית לנהל משא ומתן לשינוי תנאי זה או אחר והלקוח היה ער לכך, אך העדיף שלא לעשות כן, עליו להראות שהחוק אינו חל על תנאי זה, מאחר שאינו עונה להגדרת "תנאי" בסעיף 2 לחוק. נוסחה של הגדרה אחרונה זו מאפשר בחינה נפרדת של כל תנייה ותנייה והוצאת תניות מסוימות בחוזה האחיד, מתחולת החוק, כלשונה: "תנייה בחוזה אחיד, לרבות תנייה המאוזכרת בו וכן כל תנייה אחרת שהיא חלק מההתקשרות, ולמעט תנייה שספק ולקוח הסכימו עליה במיוחד לצורך חוזה מסוים ". משכך, גם אם הוכיח הלקוח כי החוזה שבינו לבין הספק הינו חוזה אחיד בהגדרתו, הרי שתניות מתוכו, שהוסכם עליהן במיוחד לצורך החוזה המסוים, לא תהיינה כפופות להוראותיו של חוק החוזים האחידים. לכך ניתן להשיב כי לצורך בחינת השאלה אם תנייה מסוימת היא מן הסוג "שספק ולקוח הסכימו עליה במיוחד לצורך חוזה מסוים" - כאמור בסיפא של הגדרת "תנאי" בסעיף 2 לחוק - אל לנו להסתפק בחתימה פורמלית על סעיף בו מצוין כי בידי הצדדים להתנות על הוראות החוזה. ודוק: ההתרסה כנגד הפורמליזם בעניין זה לא באה בסתירה לכלל לפיו החותם מוחזק כמי שמכיר את הוראות החוזה ומסכים להן; הבעיה המיוחדת בחוזים האחידים אינה אי-ידיעת התנאים או היעדר הסכמה-פורמלית לתוכנם, אלא דווקא הסכמה, אם כי לתנאים מוכתבים מראש, שאין לשנותם. בהתחשב בכך שחוזים אחידים מעוררים חשש להסכמות פיקטיביות, יש לבחון כל הסכמה, לרבות הסכמה להצהרה מן הסוג המופיע בסעיף. בחינה מהותית ולא פורמלית ולברר אם ניתנה מתוך בחירה. ג' שלו, בספרה הנ"ל בע' 627, הביעה דעתה כי אפילו סעיף שנוסחו בגוף ראשון: "קראתי את החוזה ואני מסכים לתנאיו במיוחד לצורך חוזה זה" ושעליו חתום הלקוח, אינו מייתר בדיקה מהותית שהייתה בחירה חופשית בתניותיו השונות של חוזה אחיד. " בית המשפט, במקרה זה פנה לפירוש ליברלי פחות דווקני. וקבע, כי במקרה ההוא, "בסופו של דבר יכולה היתה החברה למצוא דרך אחרת לבצוע העסקה בחו"ל. אפשר על כן לומר שת/1 (ההסכם), אינו חוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים. מדובר כאן על תנאי בדבר פטור אחיד, אך לא על חוזה אחיד, במובן האמור. מדובר על הסדר של פעולות ספציפיות שונות שהבנק מבצע במסגרת שרותו השגרתי, לא כחוזה אחיד במשמעותו על פי חוק החוזים האחידים." ומכאן למקרה שבפני, אין בפנינו כל חוזה אחיד, לא הוכח שמדובר בחוזה אחיד, לא הוכח שהנתבעת לא יכולה היתה להתקשר עם כל מוכר מכונה אחר ו/או נותן שירות אחר, אשר אצלו היתה קונה את המוכנה. אין כל תנאי בהסכם שהוכח שהוא תנאי מקפח. מר אביטל העיד, וטענתו לא נסתרה, כי שני הצדדים הסכימו על המועדים, והתקופה של שבע שנים הוסכמה על הצדדים. הגברת מרקוביץ, במכתבה נ/13, הביעה את שביעות רצונה, מהשירות שניתן לה על ידי התובעת, במשך שנות העבודה המשותפות והרבות של הצדדים, והביעה רצונה להמשיך את היחסים העיסקיים בין השניים, זהו לא החוזה הראשון שחתמה עם התובעת, ויש להניח כמי שמנהלת את עסקי הנתבעת, קראה את ההסכם. אין ספק, כי היתה בידי הנתבעת ו/או מנהליה, שהות מספקת כדי לבחון את כדאיות העיסקה עליה וחתמה, ואת נוסח ההסכם. ושוב אתייחס לעובדה שמדובר שיחסים מסחריים במשך 15 שנה, בהם, חתמו חוזים קודמים ואין זה ההסכם הראשון ביניהם. הנתבעת חתמה על ההסכם, ואין מנהליה, אשר חתמו בשמה, יכולים עתה, לטעון כי לא קראו את ההסכם ו/או לא הבינו על מה חתמו. היה עליהם, כאנשי מסחר, מזה שנים רבות, המנהלים עסק, לבחון ובדוק היטב, כל מסמך עליו חתמו, ולו רצו בכך יכולים היו אף להתייעץ עם משפטנים כדי שיבדקו את נובח ההסכם עבורם. אם אכן אין לפנינו חוזה אחיד - אין צורך לדון בשאלה אם מדובר בתנאי מקפח. למען הסר ספק, הרי שבאותו ע"א 4602/97, נקבע כי: "ברם, יש לזכור כי החזקה אינה אוסרת באופן מוחלט על הספק להגביל את אחריותו, או אף לפטור עצמו ממנה, אלא אך מעבירה אליו את נטל הראייה להוכיח כי התנאי אינו מקפח בהיותו תנאי סביר והגון. אם כן, השאלה היא, למעשה, שאלה של סבירות: עד כמה סבירה ההגבלה שקבע הספק, בהתחשב בחוזה הספציפי ובנסיבות האחרות, כהוראת סעיף 3 לחוק (לוסטהויז ושפניץ, לעיל, בע' 294). " בית המשפט התייחס גם להבדל בין לקוח צרכני ללקוח מסחרי, "לקוחות צרכניים נבדלים בדרך-כלל מלקוחות מסחריים בידע שברשותם, בניסיונם, בכוח המיקוח שלהם, במעמדם הכלכלי וכיוצא בזה. משום כך, כאשר בלקוח צרכני עסקינן, יש לבדוק את סעיפי הפטור של הספק בדיקה קפדנית יותר. לעומתם, לקוחות מסחריים, כרדאל, "הם סוחרים מנוסים אשר עיניהם פקוחות לכל מה שכתוב בחוזים שהם חותמים עליהם, וידיהם פתוחות לרווחה להשגת רווח וקמוצות בקפידה למניעת הפסד" (ע"א 493/96 מ"י נ' בנימין חדד וערעור שכנגד, פ"ד כד(1) 7 ,12; מובא גם בעניין קשת, בע' 371). מכאן, יש להניח שלקוחות מסוג זה ערים יותר לסיכונים החוזיים המוטלים עליהם ושוקלים את הדרך שברצונם לבצעה, בין היתר, במסגרת מחיר העסקה הכולל. שאלת סבירות ההגבלה מטעם הספק נבחנת אמנם מול שני סוגי הלקוחות האמורים, אולם אל-מול לקוח מסחרי כגון רדאל יופעלו סטנדרטים מחמירים פחות מאלו שיופעלו אל-מול לקוחות צרכניים." גם במקרה שבפני, הנתבעת, הינה לקוח מסחרי ומר מרקוביץ אף העיד (עמ' 9 לפרוטוקול) כי עבור עסקאות כמו מושא תעק זה, איננו יוצא מהמשרד, אלא הספק מגיע אליו. דהיינו, מדובר בלקוח ותיק, שמנהל עסקים מחריים רחבים, יודע לנהל את עיסקו, קורא את המסמכים עליו חתם, ואינו יכול לטעון כי בהסכם יש תנאי מקפח. ההסכם בין הצדדים, הינו מיום 11.3.96, ובו מפורט סעיף 3 כי תקופת החוזה הינה ל- 7 שנים מיום חתימתו. (להלן התקופה") ובהמשך "בתום התקופה הראשונה תוארך תקופת החוזה מאליה בשנה וכן הלאה..... לשון החוזה ברורה, החוזה נחתם ל- 7 שנים כאשר עם סיומו ניתן לבחור בהארכתו או בהפסקתו, תוך הודעה מוקדמת. הסביר מר אביטל בעדותו, כי אכן מקובל שאורך שנות קיומה של מכונה כזו הינו בן 3-5 שנים, אך בארץ נהוג להמשיך להפעילה כל עוד לא פסקה מלפעול, ולכן הגם שהמכונה מתיישנת ומתבלה, הרי שהתובעת נותנת לה שירות, מתקנת אותה, מחליפה בה חלקים, משקיעה בה כספים וממשיכה לתפעלה. גם כאשר היא מפסיקה לפעול בתוך תקופת השירות, התובעת מעמידה במקומה מכונת צילום חליפית. טענותיו אלה של מר אביטל לא נסתרו. חוזה יש לפרש על פי אומד דעתם של הצדדים: פירוש הסכם, צריך שיעשה בהתאם לכוונת הצדדים ושכוונת הצדדים לא ברורה צריך שייעשה על פי הפרוש של האדם הסביר. על פי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973, חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת מתוך החוזה, מתוך הנסיבות, פרוש זה הוא קרוב ככל האפשר להגשמת רצון הצדדים. אומד דעתם של הצדדים, מבוסס על מבחן אובייקטיבי, כוונת הצדדים נבחנת על פי השתקפות חיצונות, ובוחנים את כוונת הצדדים כאנשים סבירים, בנסיבות העניין. (ע"א 552/85 אגסי נ' חילו פד"י מא(1) 241, 245) התחקות אחר דעת הצדדים נעשית תוך התחשבות בין השאר בתוכן ההסכם והגיון העסקה ותכליתה, (בג"צ 846/93 ברק נ' ביה"ד לעבודה, תקדין עליון כרך 94(2) 2246). הנסיבות החיצוניות אשר ניתנות להוכחה באמצעות ראיות בע"פ הן המסגרת העובדתית שבה נכרת החוזה. ביניהן, ניתן למנות מסמכים, הצהרות בעל פה, התנהגות הצדדים לפני כריתת החוזה ולאחריה, מגעים קודמים בין הצדדים וכו'. (ע"א 554/83 אתא נ' זולוטוב פד"י מא(1) 282, 301-305. הסכם, נבחן על פי פרשנות צודקת של כוונת הצדדים המשוערת, לעיתים אין הברור של אומד דעתם של הצדדים שקול כנגד התחקות אחר כוונתם האמיתית. ייתכן שלא היתה לצדדים כל התייחסות לשאלה שבמחלוקת ויתכן כי כוונתם האמיתית איננה באה לידי ביטוי חיצוני. על כן מבחן אומד הדעות הוא מבחן אובייקטיבי שלפיו נבחנת כוונת הצדים על פי השתקפותה החיצונית. ביהמ"ש בחפשו אחר אומד דעת הצדדים איננו בוחן כליות ולב אלא בודק את ביטוייה החיצוני של כוונת הצדדים. המונח "אומד" הינו מבחן אובייקטיבי שפירושו מבחן של סבירות, דהיינו ביהמ"ש יבדוק אפוא את כוונת הצדדים כבני אדם סבירים בנסיבות העניין. יש מצבים שיוכח שצד אחד התכוון לאפשרות אחת וצד שני התכוון לאפשרות שניה. מבין שתי הכוונת הנוגדות תגבר אותה כוונה שנראית באורח אובייקטיבי ככוונתם המשותפת של שני הצדדים, שזוהי מטרת החוזה ותכליתו. המבחן האובייקטיבי של אומד הדעת מגשים לעיתים את כוונתו של צד אחד על חשבון כוונתו של הצד האחר. האדם הסביר היה מפרש את האמור בהסכם, בדיוק כפי שטענה התובעת. אינני מקבלת את טענת הנתבעת כאילו, התובעת מתחייבת לתת שירות במשך שבע שנים אך הנתבעת לא מתחייבת לקבלו. בעצם הודאת הנתבעת כי הבינה, שהתובעת מתחייבת לתת שירות לשבע שני, היא בעצם מאשרת, שהסכימה לקבל שירות למכונה במשך כל תקופת החוזה, שהוא לשבע שנים, ומחזקת את גירסת התובעת. מנהלי הנתבעת בתצהירם, מודים כי קיבלו שירות ורכשו מכונות מהתובעת שנים רבות והיו מרוצים מהשירות. בתצהירם, בסעיף 5, מודים הנתבעים כי המכונה מושא תביעה זו הינה השלישית אותה רכשו מהתובעת, ובמשך שנים רבות נהנו מהשירות הטוב שנתנה להם התובעת. הנתבעים אינם יכולים, כאשר נוח להם, ולא משנה מהי הסיבה לכך, להחליט יום אחד, שהם מפרשים את ההסכם בצורה שונה ממה שכתוב בו, ממה שהתכוונו לו הצדדים וכך נהגו, וממה שהם הסכימו בפועל במשך שנים רבות בהן היו קשורים בהסכמים עם התובעת, ולהחליט להפסיק את ההסכם באופן חד צדדי. ככלל, נחה דעתי מגירסת התביעה, לפיה נחתם בים הצדדים חוזה שירות לשבע שנים, הנתבעת, החליטה מטעמיה היא, להפסיקו לאחר שלוש שנים, ולא שילמה לתובעת, אף בגין השנה האחרונה בה כן קיבלה מהתובעת שירות למכונת הצילום. לכך אוסיף את הסתירות בגירסת הנתבעת לעניין קשריה, עם מר מסיקה, אשר העיד על תקלותיה של מכונת הצילום. מר מרקוביץ העיד, כי "פגשנו במקרה את הטכנאי שעבד אצלם, ביקשנו ממנו לעלות למעלה והוא ראה שהטיונר לא תקין". בהמשך השיב כי אשתו פגשה את מר מסיקה בבניין. אשתו, הגב' מרקוביץ, העידה כי קראה למר מסיקה "כשהמכונה לא עבדה אני קראתי למר מסיקה כי התובעת לא טיפלה במכונה, אני הזמנתי אותו הוא לא בא בעצמו". מר מסיקה העיד כי בא להראות ללקוח שלו את מכונת הצילום של הנתבעת, רק לאחר שנאמר לו כי מנהלי הנתבעת העידו כי פגשו בו למטה, הוא השיב, כי, פגש אותם למטה. אין צורך להכביר מילים, בעניין הסתירות בין עדויות הנתבעת, לעניין הקשר שלה עם העד מטעמה מר מסיקה, ואין צורך להבהיר כי על פניו נראה שתצהירו ועדותו אינטרסנטיים בתביעה זו. משקבעתי שאין מדובר בחוזה אחיד, יש להתייחס לחוזה ככתבו וכלשונו. החוזה אכן מדבר על שבע שנים ולאחר מכן מדבר על התקופה הראשונה. משקבעתי שאומד דעתם של הצדדים הינו שהחוזה נחתם לשבע שנים, משום שכך עולה מלשון החוזה, וכך עולה מאומד דעתם של הצדדים, וכך גם נהגו בשנים קודמות, הרי שיש להתייחס אל "התקופה הראשונה" כאל שבע השנים הראשונות. אני גם מקבלת לעניין זה את הסברו של ב"כ התובעת, לפיו, אכן שנות קיום מכונה כזו הן בין שלוש לחמש שנים, אך אין מדובר בהפסקה טוטאלית של פעילות המכונה, אלא בהתיישנותה, ולכן התובעת מתחייבת לתת למכונה שירות לתקן אותה, להחליף בה חלקים, לתפעל אותה, לתחזק אותה ולהשקיע בה כסף במסגרת האחריות ושנות השירות שעבורן התחייבה הנתבעת לשלם באותו הסכם. לאור זאת על הנתבעת לשלם לתובעת על פי ההסכם, את כל התשלומים המגיעים לתובעת עד תום שבע שנות שירות, דהיינו עד ליום 11.3.03, וזאת לפי החישוב הפשוט של 200$ לשנה + מע"מ, וכן לשלם לתובעת את הסכום של 1,430 ש”ח בגין הצילומים עד ליום 1.10.01 אלא שנראה לי שבמניין השנים עשתה התובעת טעות. החשבונית, לפיה חוייבה הנתבעת עד יום 1.10.01 הינה בסך של 1,430 ש”ח. מיום 1.10.01 ועד ליום 11.3.03 נותרו 19 חודשים: 1.10.01 - 11.3.02 - 7 חודשים. 1.3.02 - 1.3.03 - 12 חודשים. אני מקבלת את התביעה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובעת את הסך של 1,430 ש"ח עד ליום 1.10.01 ואת הסך של 300$ בצירוף מע"מ, שווה ערכם בשקלים ליום הגשת התביעה, דהיינו 1,735 ש”ח. בסה"כ תשלם הנתבעת לתובעת סך של 3,165 ש”ח, וכן ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות וכן שכ"ט בסך של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ. חוזהחוזה אחיד