איסור שימוש בטלפון נייד בעבודה - תביעה בגין שעות נוספות

במהלך שנת 2006 נדרשו העובדים לחתום על חוזה עבודה, שכלל תנית אי תחרות, דרישה להחתמת כרטיס העבודה בכל יציאה מהמפעל, וכן איסור על ביצוע שיחות טלפון פרטיות, לרבות באמצעות טלפון נייד אישי - אלא אם מדובר במקרה חירום. פתיח לפנינו תביעתו של התובע, מיום 15.10.06, נגד מעסיקתו בתקופה הרלוונטית לתביעה - חברת X מלך ובניו בע''מ (להלן: הנתבעת או החברה). בבסיס התביעה, עומדת דרישת התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, לפיצויי הלנת שכר ולפיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורים שלא כדין. בנוסף לכך, נתבע פיצוי בגין אי ביצוע מלוא ההפרשות הפנסיוניות, אך, בסיכומיו חזר בו התובע מרכיב תביעה זה, ואנו לא נדון בו. הצדדים פרשו בפנינו מסכת עובדתית רחבה, לרבות בנושאים שאינם רלוונטיים, ישירות, לעניינים שבמחלוקת, והם לא יידונו כאן. מטעם התובע הוגשו תצהיר התובע עצמו [ת/3] וכן תצהיריהם של גב' ורוניק פרידמן [ת/1; (להלן: פרידמן)] ומר עמרם אלגרסי [ת/2; (להלן: אלגרסי)] - שניהם עובדים לשעבר בנתבעת. הנתבעת הגישה תצהירים של מנכ"ל החברה - מר איתן X [נ/4; (להלן: מנכ"ל הנתבעת או X)], חשבת בחברה ומנהלת כוח-אדם בה - גב' עליזה דהרי [נ/5; (להלן: חשבת הנתבעת או דהרי)], מר דני הלל - מנהל דלפק מכירות [נ/1; (להלן: הלל)], מר עמוס חיימוביץ' - מנהל מחסנים [נ/2; (להלן: חיימוביץ')], וגב' זהבה היטר - מנהלת מערכת הספקים בארץ [נ/3; (להלן: היטר)]. להלן נפרט את עיקר העבודות הצריכות לעניין, כפי שהוכחו במכלול העדויות והמסמכים בתיק, ואת טענותיהם העיקריות של הצדדים; לאחר מכן נדון ברכיבי התביעה, על פי סדרם. תמצית העובדות וטענות הצדדים הנתבעת עוסקת, בעיקר, ביבוא, ייצור ושיווק של מוצרי הידראוליקה, מנופים, חלקי נגררים ומנועי חשמל [ת/3, ס' 3; נ/4, ס' 8; נ/4, נספח א'; עמ' 36, ש' 31-30]. ביום 15.4.99 התובע החל את עבודתו בנתבעת, כאחראי מחשוב, לאחר שהופנה אליה על ידי לשכת התעסוקה [ת/3, ס' 4; נ/4, ס' 14, 20; עמ' 16, ש' 13-12]; בתחילת עבודתו של התובע בחברה סוכם, בינו לבין מנכ"ל הנתבעת, כי שעות עבודתו בנתבעת יהיו 17:00-08:00 בימים א'-ה', ו-14:00-08:00 בימי ו' ובערבי חג (להלן: שעות המסגרת או השעות המוסכמות). הצדדים חלוקים בשאלה - האם יש לראות בזמן הפסקת הצהרים חלק משעות העבודה, אם לאו. לטענת התובע - בעת שהתקבל לעבודה לא דובר איתו על הפסקות, ובשל העומס שהיה לו בעבודתו הוא לא יכול היה לצאת להפסקה ונאלץ לאכול בחופזה, תוך כדי עבודה - בדרך כלל כריך שהביא מביתו, ובשנה האחרונה סלט, מדי פעם, שאותו הכין במטבח הנתבעת מספר דקות. לטענתו, X ועובדים אחרים היו משוחחים עמו על ענייני עבודה תוך כדי שהיה אוכל, ולעיתים - הוא הפסיק לאכול כדי לעזור להם. בנוסף, טען התובע, כי במקרים בודדים, שכן יצא להפסקה, הוא החתים את שעון העבודה, ואז הופחת משעות עבודתו זמן היציאה להפסקה, בנוסף לחצי שעה, שהופחתה באופן אוטומטי מהרישום בשעון הנוכחות. עוד טוען התובע, כי רק מחודש 8/06, לאחר ויכוח עם מנכ"ל הנתבעת, הוא הודיע למנכ"ל, כי כיוון שמנכים משעות הנוכחות מחצית שעה, בגין הפסקה, הוא מתכוון לצאת להפסקה של חצי שעה, מדי יום, להחתים את שעון הנוכחות ולהודיע על כך למנכ"ל או לחשבת הנתבעת, כדי שלא יפריעו לו במהלכה. התובע עשה כן, ויצא לאכול במטבח של עובדי בית-המלאכה, אך, כעבור זמן דרש ממנו X שלא יחתים כרטיס, למרות שישנם עובדים שכן נדרשו להחתימו - גם בעת אכילה בתחומי המפעל, ולמרות שהתובע הודיע מראש שיחתים אותו [ת/3, ס' 30-29, 32, 49, 75-73]. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת - כי לעובדים יש מספר אפשרויות לניצול הפסקת הצהרים שלהם - חדר אוכל, ליד אזור השירות, בו אוכלים לרוב עובדי הייצור; מטבחון, באולם המנהלה, בו אוכלים בדרך כלל עובדי המנהלה; או הפסקת צהרים בעמדת העבודה. לחלופין - העובדים יכולים לצאת להפסקה מחוץ לשטח הנתבעת ואז הם נדרשים להחתים את כרטיס העבודה. לטענתה, כמו יתר עובדיה, במשך כל שנות עבודתו נהג התובע לנצל הפסקות צהרים ארוכות, שכללו הכנת סלט ומאכלים אחרים, או חימומם. כמו כן, התובע יצא מפעם לפעם, במהלך העבודה, לסידורים אישיים במסגרת הפסקת צהרים; לא זו אף זו - עם חזרתו, היה אוכל את ארוחת הצהרים שלו במקום העבודה. המנכ"ל, ממקום מושבו, לא יכול היה לדעת מתי בדיוק התובע מנצל את הפסקתו, וכאשר קרא לתובע, באמצעות הטלפון, והתובע לא אמר דבר - X הניח שהוא פנוי. מאידך, היו מקרים שהתובע אמר לX, כי הוא אוכל, והמנכ"ל מעולם לא ביקש שיפסיק ארוחתו, אלא, התובע הגיע אליו כשסיימה. לטענת הנתבעת, למרות שנוהל ארוחת הצהרים, הקיים אצלה, קובע, כי על העובדים להעביר כרטיס רק כשהם יוצאים מהמפעל, אזי, בשלושת חודשי עבודתו האחרונים, החל התובע להחתים כרטיס בצהרים, אף על פי שלא יצא מהמפעל, אלא, אכל בחדר האוכל של פועלי הייצור; הכל - בכדי ליצור מצג, כאילו רק בחודשים אלה החל לצאת להפסקות צהרים. כאשר גילה המנכ"ל, ביום 12.10.06, שהתובע אינו עוזב את שטח המפעל, הובהר לתובע, כי אין צורך להודיע למנכ"ל כאשר הוא יוצא להפסקה - כשם שהתובע לא הודיע לו על כך בעבר, וכשם שאף אחד מהעובדים לא מודיע על כך, ואין צורך גם להחתים כרטיס ביציאה להפסקת צהרים, כאשר לא יוצאים מהמפעל [נ/4, ס' 54-50, 70, 129; תרשומת השיחה שנערכה בנוכחות חיימוביץ' - נ/4, נספח ט']. שכרו החודשי של התובע עמד, בתחילת יחסי העבודה, על סך 4,000 ₪, נטו, כולל נסיעות, ומעת לעת עלה בסכומים ניכרים [ת/3, נספח א'; נ/5, נספח ב'], בהתאם להסכמות בינו לבין X. כך, למשל - הסכמה מיום 27.3.01, בדבר העלאות שכר בסך 1,000 ₪, נטו, במהלך השנתיים שלאחר מכן, שכללה גם תוספת בכתב ידו של התובע, בדבר הצמדת השכר לתוספת היוקר "למשך כל התקופה" [נ/4, נספח ו'; נ/4 ס' 24; עמ' 15, ש' 27-24]. בסיום יחסי העבודה, התובע השתכר שכר חודשי בסך 9,420 ₪, ברוטו, בתוספת נסיעות [נ/4, נספח ז']. קיימת מחלוקת בדבר זכאות התובע לקבלת גמול עבור עבודה בשעות נוספות, מעבר לתשלומים ששולמו לו במשך שנות עבודתו בנתבעת, ככל שביצע עבודה כזו. התובע טוען, כי מתכונת העבודה שתאר כוללת עבודה בשעות נוספות, והוא אף נדרש לעבוד מעבר לשעות המוסכמות. אף על פי כן, הוא מעולם לא קיבל גמול "שעות נוספות", הנתבעת מעולם לא הזכירה תשלום גלובאלי, או תשלום נפרד, עבור שעות נוספות, וכיוון שלא היה בקיא בחוקי העבודה - לא ידע על זכאותו לכך [ת/3, ס' 21-18, 42, 50, 56]. לטענתו, עם קבלתו לעבודה נאמר לו שיש לעבוד לפחות במסגרת השעות המוסכמות, ושתפקידו הוא חשוב, והתובע הבין מכך שמצפים ממנו לעבוד ככל שנדרש. מדי פעם, X עצמו אמר לתובע, בסמוך לסוף יום העבודה, כי המטלה שהוטלה על התובע דחופה לו לאותו יום, או שהיה מטיל על התובע מטלות בסמוך לסוף יום העבודה, ביודעו שעל התובע לבצען באותו יום או מוקדם בבוקר למחרת. העבודה בשעות נוספות הייתה עקב לחץ או צורך בעבודה ולא בשל החלטה סתמית של התובע - למשל, בסופי שנה או בתערוכות; וגם עובדים אחרים - כמו אלגרסי, עובדי מחלקת היבוא ועובדי המחסן - עבדו מעבר לשעות המסגרת [ת/3, ס' 48, 54-53]. עד לרגע שדרש גמול "שעות נוספות", מעולם לא נאמר לו שאסור לו לעבוד בהן, ללא אישור מנכ"ל הנתבעת, למרות שהנתבעת ידעה, בדיוק, את שעות עבודתו, שכן, פקידות הנתבעת ביצעו מדי חודש סיכום של שעות עבודתו לפי כרטיסי העבודה, רשמו שעות "חוסר" ושעות "עודף", שעבד מתחת לשעות המסגרת, או מעבר להן, והעבירו זאת לחשבת הנתבעת [ת/3, ס' 19, 22, 52-51, 55]. עוד נטען על ידי התובע, כי הוא מעולם לא סירב לבצע עבודה, מעבר לשעות המסגרת, מלבד פעם אחת, בה הודיע למנהל שיוכל לעבוד רק עד השעה 18:00, בגלל מסיבת סיום בביה"ס של בתו; ואף זאת, לאחר שעבד מספר ימים עד 22:00 בגלל שהיה בתערוכה. סירוב, כאמור, ככל שהיה, נעשה רק בחודש האחרון לעבודתו בנתבעת, לאחר שX אסר עליו במפורש לעבוד מחוץ לשעות המסגרת. לאחר איסור זה, ואיומו של X, שאם התובע יגיע לאחר השעה 08:00 יאלץ לחזור לביתו וזה יחשב כיום חופש, התובע הגיע לעיתים מעט לפני 08:00 והחתים כרטיס, אך, בתביעתו לגמול שעות נוספות בגין חודש זה הוא לא דרש גמול עבור שעות שהן מעבר לשעות המסגרת [ת/3, ס' 63-60]. הנתבעת, מן הצד השני, טוענת שהמשכורת ששילמה לתובע גילמה בתוכה גם תשלום עבור שעות נוספות גלובאליות - אשר בא לידי ביטוי בכך שבכל תלושי השכר של התובע מופיע תשלום עבור 9 שעות עבודה ביום ל-26 ימי עבודה בחודש, שהן 234 שעות עבודה חודשיות, בעוד שבפועל התובע עבד בחודש עבודה מלא כ-192 שעות, בלבד. הנתבעת מודה, כי התובע עבד בהיקף של 48 שעות שבועיות, לאחר הפחתת חצי שעת הפסקה ביום, אלא שלטענתה, התשלום עבור שעות העבודה הנוספות שמעבר ל-43 שעות שבועיות, מגולם בתשלום המשכורת שניתן לתובע עבור 234 שעות חודשיות. כמו כן, לטענתה, גם אם החסיר התובע שעות עבודה, הן לא נוכו ממשכורתו, והיא שולמה כרגיל - באופן גלובאלי [נ/5, ס' 28-21]. בנוסף, היא טוענת, כי בעת קבלתו לעבודה, סוכמו עם התובע שעות העבודה האמורות והמשכורת, והודגש בפניו שאין לעבוד מעבר לשעות אלה. אחרי שהתובע הופנה אליה מלשכת התעסוקה, מנכ"ל הנתבעת השיב ללשכה - באמצעות טופס ההפניה לעבודה - כי ייתן תשובתו בתוך יומיים, ולאחר מכן הודיע לה שהתובע נמצא מתאים לעבודה [ת/3, נספח ו']. X והתובע נפגשו לסכם את תנאי עבודתו של התובע, ואת שסוכם רשם X על גבי טופס ההפניה, לחשבת הנתבעת, שהיא גם מנהלת כוח-האדם במפעל [נ/4, נספח ג']. על פי רישום זה, תחילת העבודה נקבעה ליום 15.4.99, התובע ישתכר משכורת "גלובאלית" בסך 4,000 ₪ נטו, הכוללת 115 ₪ עבור כרטיס נסיעות חודשי, בעבור מסגרת השעות הנ"ל, ואין להעסיקו בשעות נוספות [נ/4, ס' 21-17; עמ' 37, ש' 27-22; עמ' 38, ש' 18-1]. עוד טוענת הנתבעת, כי למעט מספר עובדים ספציפיים, עובדיה אינם מורשים לעבוד מעבר לשעות המסגרת, ללא אישור בכתב ממנכ"ל החברה או החשבת, כי הדבר הובהר לתובע עם קבלתו לעבודה, ואף לא הייתה כל הצדקה לעבודה כזו מצידו. לטענתה, התובע הגיע לעבודה לפני שעות המסגרת ועזב לאחר סיומן מטעמים של נוחותו האישית - שכן, היה תלוי בהסעות בני משפחתו, וסירב לבצע עבודה כלשהי לפני או אחרי שעות העבודה, כאשר התבקש לכך על ידי מי מהעובדים [נ/4, ס' 22, 47-43]. במהלך שנת 2006 נדרשו העובדים לחתום על חוזה עבודה, שכלל תנית אי תחרות, דרישה להחתמת כרטיס העבודה בכל יציאה מהמפעל, וכן איסור על ביצוע שיחות טלפון פרטיות, לרבות באמצעות טלפון נייד אישי - אלא אם מדובר במקרה חירום [ת/3, נספח י"א; (להלן: הסכם העבודה)]. לטענת התובע, לאחר שסירב לחתום על הסכם העבודה, שכלל תניות שלא הסכים להן, ההתנהגות כלפיו מצד מנכ"ל הנתבעת וחשבת הנתבעת הייתה בלתי נסבלת. לטענתו, דהרי החלה לדרוש ממנו ביצוע מטלות שונות, בניגוד לאלה שדרש המנכ"ל, עמדה לידו והפריעה לו בביצוע העבודה, רדתה בו והבהירה לו, כי לא סומכים עליו, ואילו X התייחס אליו בצורה מזלזלת ונהג לצעוק עליו. בנוסף, X דרש מהתובע לכבות לחלוטין את מכשיר הטלפון הנייד שלו כשהוא נכנס לעבודה ולומר לבני משפחתו להתקשר לטלפון הנתבעת, וצעק על התובע כאשר קיבל שיחות טלפון במכשיר הטלפון הנייד הפרטי שלו תוך כדי עבודה, למרות שאלו היו שיחות בנות דקה או שתיים, לבירור שלום אשתו ובתו. התובע טוען, כי ניסה להסביר למנכ"ל שהוא אינו מוכן לכך, שכן, פעם או פעמיים ביום אשתו או בתו מתקשרות כדי להודיע שהכל בסדר, או הודעות קצרות אחרות, אבל, הסברו לא היה מקובל על X. התובע לא מכחיש, כי סירב להישמע להוראה זו - בעניין כיבוי הטלפונים הניידים - אלא, שלטענתו, הקפיד לדבר בקצרה ולא קרה יותר מפעם או פעמיים שהטלפון הנייד שלו צלצל בחדר המנכ"ל והוא ענה וניתק לאחר מספר שניות [ת/3, ס' 10-8, 66-65, 76]. ביום 20.6.06 התובע מסר לX מכתב, בו נטען, כי לאחר שביקש העלאת שכר החלה מסכת הכפשות, בדבר חוסר תפקודו, הוא נדרש לחתום על "חוזה עבדות" וחשבת החברה נהגה כלפיו בצורה מחפירה והפריעה למהלך עבודתו [ת/3, נספח י"ג]. עוד טען התובע במכתב, כי "התנאים שנוצרו בחברה אינם מאפשרים לי לתפקד כרגיל", והעלה שורה של דרישות שיאפשרו לו, כדבריו, "לתפקד כראוי", כדלקמן: "1. סביבת עבודה רגועה. 2. ניהול תקין. 3. גורם סמכות אחד. 4. יחס של כבוד. 5. להחזיר לי את העצמאות שאבדה במהלך הזמן. 6. אמון מלא בי. 7. עבודת צוות מובנת וברורה. 8. שבוע עבודה של חמישה ימים - על מנת שביום השישי בשבוע אוכל להשתלם בתחום וכך לתרום לפיתוח והתייעלות החברה. 9. וכמובן לדון בבקשתי להטבות במסגרת השכר." בסוף המכתב, ביקש התובע לקבל "תשובה מפורטת ומנומקת ... תוך שבוע ימי עבודה", במיוחד לגבי הדרישות שהעלה. לטענתו, בעקבות קבלת המכתב X הזמינו לשיחה, בה נאמר לו שידון עמו על העלאה בשכרו רק אחרי שיחתום על ההסכם [ת/3, ס' 78]. מאידך, לטענתה של הנתבעת - כל העובדים, לרבות התובע, נדרשו לחתום על הסכם העבודה האמור, אך, התובע סירב לחתום והתנה זאת בשיפור תנאי העסקתו ובכלל זה - העלאת שכרו בשיעור של כ-35%. משלא הסכימה הנתבעת לבקשתו, התובע פרץ ב"שביתה איטלקית", הערים קשיים בכל עניין, סירב לקבל מרות בעבודה, זלזל בעובדים אחרים, ואף נכנס לתגרה עם אחד מלקוחות החברה. בעקבות התנהגותו, X קיים עם התובע פגישה, בנוכחות דהרי, בה דרש מהתובע לשפר את התנהגותו או לחפש לעצמו עבודה אחרת, והבטיח לו בונוסים בהתאם לשיפור בתפקודו - הגם ששלל את בקשתו להעלאת שכר. לאחר הפגישה החליט התובע לעשות כל שביכולתו כדי שיפוטר מעבודתו בנתבעת, וביום 20.6.06 התקבל מכתבו הנ"ל, שכלל האשמות חסרות בסיס נגד מנכ"ל החברה והחשבת, ולמעשה - דרישה ליצור הסכמות חדשות בין הצדדים, בדבר תנאי העסקתו של התובע בנתבעת ואופיים. בשל האשמותיו ודרישותיו של התובע, הוא התבקש לחפש מקום עבודה אחר ובמקביל לכך הנתבעת החלה לחפש לו מחליף [נ/4, ס' 7, 77, 87-80]. הנתבעת טוענת, כי לאחר שהתובע הבין שלא יקבל את מבוקשו ושהוא עתיד לסיים עבודתו בנתבעת, הפכה התנהגותו שלוחת רסן. לטענתה, קיימת אצלה הוראת משמעת, הידועה לכלל העובדים, ולפיה אין להשתמש בטלפונים הניידים של העובדים בזמן העבודה, ושיחות פרטיות מתקבלות בקווי הטלפון של המפעל. התובע עצמו ביצע שיחות רבות מהטלפון של הנתבעת, אל ביתו ואל הטלפון הנייד של בתו [פלט השיחות - ת/3, נספח ט'; נ/4, נספח י']. הוראה זו נקבעה על מנת לשמור על תפוקת העבודה ולמנוע פגיעה בהתנהלות התקינה של החברה. כמו כן, הורו לעובדים שלא לגלוש ברשת האינטרנט במהלך שעות העבודה. התובע פעל בהתאם להוראות במשך 6.5 שנים, עד למועד בו פרץ הסכסוך, ומאז סירב להישמע להן. כך, למרות שהתרו בו, כי עליו לנהוג כיתר העובדים, ולכבות את הטלפון הנייד בזמן העבודה, הוא המשיך להסתובב איתו, כשהוא דולק, וענה לשיחות בשעות העבודה. לטענתה, התובע נהג בדרך זו גם במהלך ישיבות עם המנכ"ל ולא חדל גם כשהוסבר לו שניתן להתקשר לטלפון הקווי במפעל ושכל הודעה תימסר לו. בנוסף לכך, התובע הוריד למחשבו תוכנת "מסנג'ר" וביצע באמצעותה שיחות עם קרוביו, הנמצאים בחו"ל. מספר ימים לפני סיום עבודתו בנתבעת, התובע אף נתפס על ידי X כשהוא גולש באינטרנט, וכשנשאל על כך, השיב, כי אין לו עבודה לבצע. כמו כן, התובע סירב לקבל את סמכותה של דהרי ופנה אל X בכל עניין פעוט - כגון, רצונו לצאת מהעבודה חצי שעה קודם - גם כשמנכ"ל שהה בחו"ל, והמשיך להחתים את כרטיס העבודה, מחוץ לשעות המסגרת, גם לאחר שנדרש במפורש על ידי מנכ"ל הנתבעת שלא לעשות כן [נ/4, ס' 60-55, 66-62, 89; נ/5, ס' 8-7]. ביום 7.10.06 הודע לתובע על פיטוריו מעבודתו החל מיום 7.11.06 - בתום תקופת הודעה מוקדמת בת חודש. בפועל, התובע עבד עד ליום 3.11.06 ולאחר מכן הורה לו מנכ"ל הנתבעת שלא להגיע עוד לעבודה [ת/3, ס' 5; מכתב ב"כ התובע מיום 5.11.06 - ת/1, נספח ד'8; נ/4, ס' 91, 96-95]. באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה - התובע טוען, כי פנה לעו"ד, ואז גילה, כי זכויות נוספות כמו שעות נוספות אינן משולמות לו [ת/3, ס' 12]. לטענתו, מרגע שהחל לדרוש את זכויותיו, ההתעמרות בו החמירה על מנת לגרום לו להתפטר, מנכ"ל הנתבעת הבהיר לו שהוא יכול לחפש עבודה אחרת, ובשיחה אחרת הוא אמר לתובע שעליו לבחור האם לוותר על זכותו לגמול שעות נוספות או להתפטר [ת/3, ס' 14-13]. לעומת זאת, הנתבעת טוענת, כי פיטורי התובע נעשו לאחר שיחות והתראות רבות, ונבעו מתפקודו הלקוי, אירועי משמעת חמורים רבים וחוסר רצונו של התובע לקבל מרות ולציית להוראות הממונים עליו ולשמור על כללי העבודה בנתבעת [נ/4, ס' 95]. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי במרבית המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, עדיפה בעיננו גרסת הנתבעת, ומאידך, בחלק ניכר מהסוגיות המשפטיות שהועלו, גישת התובע היא זו שמקובלת עלינו. על כן, התקבלו תביעותיו - לגמול בגין עבודתו בשעות נוספות, ככל שהן בוצעו במסגרת שעות העבודה המוסכמות - אם כי, בהיקף קטן מזה שנתבע על דיו. א. גמול עבור עבודה בשעות נוספות את הדיון בתביעת התובע, ברכיב זה, יש לחלק לשניים - תביעה לגמול עבודה בשעות נוספות, שהן חלק משעות המסגרת שסוכמו עם התובע, ותביעה לגמול בגין "שעות נוספות" שמעבר לשעות המסגרת. שעות נוספות בתוך שעות המסגרת סעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, קובע, כי יום העבודה הרגיל הוא בן 8 שעות עבודה. בנוסף לכך, צו הרחבה - הסכם מסגרת, מיום 1.12.96, קבע, כי החל מיום 1.7.97 יקוצר שבוע העבודה ל-43 שעות, לגבי העובדים והמעבידים המפורטים בתוספת השניה לצו. הצדדים אינם חלוקים בדבר תחולתו של צו הרחבה זה עליהם [ת/3, ס' 20; כתב ההגנה, ס' 22]. לפיכך, התובע היה זכאי לקבל גמול "שעות נוספות" עבור שעות עבודה שביצע, כדין, מעבר ל-8 שעות ביום, או בגין שעות עבודה שמעבר ל-43 שעות בכל שבוע. מוסכם, כי שעות המסגרת שנקבעו לעבודתו של התובע היו 17:00-8:00 בימים א'-ה', וכן 14:00-8:00 בימי ו' ובערבי חג. אולם, בהתאם לסעיפים 1 ו-20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מקובלת עלינו גרסת הנתבעת, כי אין לראות בזמן הפסקת הצהרים, שארכה מחצית השעה, חלק משעות העבודה היומיות. ראשית, הוכח שבנתבעת היה נוהג של יציאה להפסקת צהרים בת חצי שעה, כי העובדים ידעו על כך, ונהגו לנצל את הפסקתם - לרבות המצהירים מטעם התובע. כך, פרידמן, שהצהירה, כי נהגה לאכול באופן קבוע במטבחון, העידה בחקירתה שנאמר לה שיש חצי שעה של הפסקת צהרים [ת/1, ס' 10; עמ' 6, ש' 31-27], וגם אלגרסי הודה שהייתה בנתבעת הפסקה של חצי שעה [עמ' 12, ש' 8-6]. שנית, הוכח שהתובע עצמו נהג לנצל הפסקות לשם ארוחת הצהרים; וראו עדותו בעניין זה: "ש. מה ידעת על האפשרות שלך לאכול ארוחת צהרים ביום עבודה? ת. אפשר לראות בכרטיסי נוכחות שמידי פעם הייתי יוצא מחוץ למפעל כדי לאכול, אבל רוב הזמן בגלל לחץ, הייתי אוכל בעבודה. ש. העידו לפניך, שכולם ידעו שאפשר כל יום חצי שעה לשבת ולאכול ארוחת צהרים. ת. אני לא יודע כמה אפשר לאכול אבל סביר להניח שאדם חייב לאכול. [עמ' 11, ש' 18-14] לא שוכנענו, שהיה על התובע עומס כה גדול, עד שנמנע ממנו ניצול זמן ההפסקה כראות עיניו. טענתו של התובע, כאילו הסתפק באכילת סנדביץ' בעמדתו, תוך כדי ביצוע העבודה, נסתרה, משהתובע עצמו הודה, כי הוא נהג לחמם אוכל שהביא מהבית ולהכין סלט [עמ' 21, ש' 26-24] - כפי שנטען על ידי עדי הנתבעת [נ/1, ס' 10-9; נ/2, ס' 9-8; נ/3, ס' 12-11; עמ' 32, ש' 12-8; עמ' 35, ש' 5-1]. ברור, כי עצם הכנת האוכל הביתי, חימום ולאחר מכן אכילתו, אורכים זמן. סתירה זו בגרסת התובע משליכה גם על טענתו, כאילו ביצע עבודה בעמדתו תוך כדי שאכל. אנו סבורים, כי גם אם מפעם לפעם פנה אליו עובד זה או אחר במהלך ההפסקה, הרי, ככלל - התובע היה חופשי לעשות בהפסקת הצהרים כרצונו, לרבות יציאה מחוץ למפעל, ובפועל כך אכן פעל. יתרה מזו, מהימנה בעיננו גרסת הנתבעת, לפיה - התובע יצא לעיתים לסידורים אישיים, ובנוסף לכך אכל צהרים כשחזר למפעל, ואף בכרטיסי הנוכחות ניתן לראות שיציאותיו של התובע נעשו במקרים רבים בשעות הבוקר [ת/1, נספח א'; נ/5, נספח ג']. מן המקובץ עולה, כי העבודה בשעות המסגרת, שנקבעו בין הצדדים, מראש - הסתכמה לכדי 48 שעות שבועיות, לאחר הפחתת זמן ההפסקה (8.5 שעות עבודה בימים א'-ה' ועוד 5.5 שעות בימי ו'), ובחישוב חודשי - התובע עבד 208 שעות, בממוצע, בעיגול [48 שעות שבועיות כפול 4.33 שבועות בחודש, בממוצע; נבהיר, כי הנתבעת שגתה בחישובה את היקף שעות העבודה החודשיות של התובע, על פי שעות המסגרת ובהפחתת זמני הפסקת הצהרים - לפיו היקף העבודה הממוצע היה 192 שעות בחודש, כיוון שהיא הכפילה את 48 שעות העבודה השבועיות, ב-4 שבועות לחודש, בלבד, תחת הכפלתן ב-4.33 - מספר השבועות הממוצע בחודש]. שעות העבודה האלה, כללו עבודה בשעות נוספות, כהגדרתן בחוק ובצו ההרחבה האמורים, בהיקף של חצי שעה, מדי יום, בימים א'-ה' - בהם עבד התובע 8.5 שעות, לאחר הפחתת חצי שעה זמן הפסקה, ועוד 2.5 שעות נוספות, לאחר הפחתת זמן ההפסקה, מדי יום שישי - בשל היקף שעות שבועי העולה על 43 שעות עבודה בשבוע. בגין היקף עבודתו בשעות המסגרת, התובע זכאי לגמול שעות נוספות, כחוק, ואיננו מקבלים את טענת הנתבעת, ששכרו החודשי כלל תמורת "שעות נוספות", באשר היא נוגדת את האיסור על שכר כולל, הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שזו לשונו: "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול-עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי-חופשה תמורת חופשה או פדיון-חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על-ידי שר העבודה."חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול-עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי-חופשה תמורת חופשה או פדיון-חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על-ידי שר העבודה."חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי-חופשה תמורת חופשה או פדיון-חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על-ידי שר העבודה." ברישומים בתלושי השכר של התובע [ת/3, נספח א'; נ/5, נספח ב'], אין כל איבחון לתשלום תמורה על עבודה של "שעות נוספות" - באופן פרטני או גלובאלי, בכל שנות עבודתו. אמנם, בתלושי השכר חוזר רישום, מדי חודש, בדבר 26 ימי עבודה, עם 9 שעות עבודה כל יום - ברם, אין די בכך כדי לקבל את טענת הנתבעת, כאילו הדבר משקף הסכמה הדדית, על כך שמשכורת התובע משולמת לו בגין 234 שעות עבודה בחודש; ונבהיר להלן. ראשית, הטענה הנ"ל אינה עולה בקנה אחד עם טענה אחרת של הנתבעת, כי ההסכמות בין X לבין התובע נרשמו על ידי המנכ"ל על גבי טופס ההפניה מלשכת התעסוקה, שכן, באותו רישום לא הוזכר דבר באשר למספר הכולל של שעות העבודה החודשיות, בגינן תשולם משכורתו של התובע, ועולה ממנו, כי היא משולמת עבור עבודת התובע בשעות המסגרת - שפורטו שם לפי זמנים, לא במספר שעות - והן לא מגיעות לכדי 234 שעות עבודה בחודש. שנית, ברור, כי הרישום האמור בתלושים, אף אם אינו רישום אוטומטי, כפי שטען התובע [ת/3, ס' 56], הינו תרגום של ההבנה הפנימית, בין X לבין דהרי, שהתובע לא היה שותף לה, מראש, ואינו משקף את היקף העבודה, בפועל, בהכרח; ודאי שאינו מתאים להעיד על הסכמת הצדדים, בדבר מספר השעות עבורן משולמת המשכורת. ראיה לכך, היא - שנתונים אלה הופיעו גם בתלוש המשכורת של פרידמן, אשר אין חולק, כי עבדה רק 5 ימים בשבוע [ת/1, נספחים א' ו-ב']. הסברה של חשבת הנתבעת עצמה, לעניין זהות הנתונים בתלושי השכר של התובע ושל פרידמן, היה, כי רישום כאמור נעשה לגבי כל העובדים החודשיים בנתבעת ומשתנה רק אצל עובדים שעתיים או יומיים, וכי "פירוט תנאי העבודה של העובד כפי שהם סוכמו ערב תחילת עבודתו בחברה, מופיע בטופס 101" [נ/5, ס' 34-33]. אף אם נכון הדבר, כי בטופס 101 של פרידמן נרשם שמספר שעות העבודה החודשיות למשרה הוא "198 ש"ע" ואילו משרתו הבסיסית של התובע היא "222 ש"ע" [נ/5, נספחים ד'-ה'], לא תוכל הנתבעת להיוושע. מוכנים אנו לקבל את הסברה של דהרי, כי היקף המשרה החודשית של התובע חושב לפי 22 ימים, שבכל אחד מהם 9 שעות עבודה ועוד 4 ימים (שישי) בהם רק 6 שעות (סה"כ: 222), ובמקביל חושבה המשכורת כאילו כל הימים היו בני 9 שעות, וכך השעות בימי ו' חושבו לפי ערך של 150%; ובלשונה - "לעובדים שעובדים אצלנו בצורה חודשית, 6 ימים בשבוע, ביום השישי שעובדים 6 שעות, אני נותנת לו יחס עודף של 150%, היינו 9 שעות. 26 ימים בחודש X כפול 9 שעות ביום, כאשר ביום שישי הוא מקבל, כאמור, 9 שעות למרות שעובד 6 שעות, הסיכום הוא 234 שעות" [עמ' 53, ש' 16-10], אבל - אין בכך כל רבותא, כאשר לא דובר עם התובע על תגמול לפי שעות, אלא, על שכר חודשי, נטו. כל סימולציה פנימית שערכו נציגי הנתבעת להתאמת השכר החודשי המוסכם, לתמורה לפי ימי עבודה ושעות עבודה - אינה רלבנטית, מאחר שלא על דרך חישוב כזו סוכמו הדברים עם התובע. גם אם הסיבה להסכמה על שכר חודשי כולל, נטו, נעשתה בשל העדפת העובדים, ובכללם התובע, כדברי דהרי [עמ' 54, ש' 11-4] - זכות העובד לקבלת גמול מיוחד עבור עבודה בשעות נוספות, כהגדרתן בחוק, היא זכות קוגנטית, שאינה ניתנת לוויתור. אשר על כן, ובהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר - יש לראות במשכורת החודשית שסוכמה עם התובע ושולמה לו לאורך תקופת עבודתו בנתבעת, תשלום ששולם לו רק עבור שעות העבודה הרגילות, במובנן על פי חוק שעות עבודה ומנוחה וצו ההרחבה הנ"ל, להבדיל משעות העבודה הרגילות, במובן שעות העבודה שסוכמו בינו לבין המנכ"ל, מלכתחילה. על שעות שעבד התובע, בהתאם לשעות המסגרת, שנקבעו מראש, העולות על התחום שנקבע בחוק ליום עבודה, או שבוע עבודה. אשר לחישוב ערך השעה - צודק התובע, כי ערך שעת עבודתו, מתקבל על ידי חלוקת המשכורת הרלוונטית, בכל חודש וחודש, ב-186 שעות עבודה חודשיות (על פי ההגדרה בחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987), ולא ב-234 שעות, העולות מהרישום בתלוש המשכורת - כפי שטענה הנתבעת [נ/4, ס' 30]. כמו כן, בהתחשב בפסיקה שהובאה לעיל - אנו דוחים את טענת הנתבעת, בסיכומיה [ס' 67-59], לפיה - התובע זכאי רק לתוספת הגמול על שעות נוספות, בשיעור 25% או 50%, אשר הועלתה לראשונה בסיכומים, ואף היא סותרת את הקבוע בסעיף 5, כאמור לעיל. שעות נוספות מעבר לשעות המסגרת ההחלטה מהן שעות העבודה הנדרשות מהעובד והיקף העבודה שהמעביד מעוניין לקבל מעובד, הינה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, וכך גם ההחלטה, כי אינו מעוניין שתבוצע עבודה מעבר לשעות שנקבעו על ידו. במקרה שלפנינו, עדיפה בעיננו גרסת הנתבעת, לפיה, בעת שהתובע התקבל לעבודה הובהר לו מהן שעות העבודה שהוגדרו לעבודתו, ושאין הוא נדרש לעבוד מעבר לכך. אמנם, הרישום על גבי טופס ההפניה מלשכת התעסוקה, מוען לדהרי, ולא אל התובע, אבל, שוכנענו, כי רישום זה שיקף את ההסכמות אליהן הגיעו התובע וX, בנוגע לתנאי העסקתו של התובע בנתבעת - וכך התנהל X אף עם עובדים אחרים, שגם על טופסי ההפניה שלהם מלשכת התעסוקה נרשם הסיכום שערך עמם, ממוען לעליזה דהרי, הכולל איסור על העסקתם בשעות נוספות מעבר לשעות המוסכמות, ללא אישורו של המנכ"ל [נ/4, נספחים ד' ו-ה'; נ/4, ס' 22]. התובע, בחקירתו, טען, אמנם, כי לא נאמר לו דבר לגבי שעות נוספות, אלא, שאף לדבריו - נאמר לו שהוא אמור לעבוד בשעות המסגרת, והוא ידע שהעבודה הנדרשת ממנו היא בשעות אלו [עמ' 15, ש' 13-11; עמ' 16, ש' 25-20]: "ש. ב-3/01, הכרת את הנהלים של החברה, את שעות העבודה בחברה? ת. ידעתי שאני צריך לעבוד משעה שמונה עד חמש, ובימי שישי וערבי חג משמונה עד שתיים. ... ש. אתה צרפת לתצהיר שלך את הטופס קליטה בעבודה שהתקבלת משרות התעסוקה (נספח ו'), אני מפנה למסמך נספח ג' לתצהיר של מר איזנברג. על הקטע שמר איזנברג כתב לעליזה ומה לא נכון (קורא)? ת. לגבי השעות שאני אמור לעבוד משעה שמונה עד חמש, ובימי שיש משמונה עד שתיים, זה נכון ולגבי שעות נוספות לא נאמר לי שום דבר. גם אתה ביטוי משכורת גלובלית אני לא מבין. זה לא מה שנאמר לי. נאמר לי שאני אמור לעבוד בשעות אמרתי קודם וזהו." גם אלגרסי, המצהיר מטעם התובע, אשר טען בחקירתו, כי לפעמים היה צורך להישאר מעבר לשעות המסגרת, הודה, שכעקרון העבודה הייתה מסתיימת בשעה 17:00 [עמ' 14, ש' 18-15]. X, מצידו, השיב בחקירתו, במפורש, שהוא מסכם עם כל עובד את מסגרת שעות עבודתו, וברגע שהתובע התקבל לעבודה בנתבעת, הבהיר לו שאין לעבוד בשעות נוספות: "ש. אתה הסברת לעובדים מה זה עבודה במשרה מלאה ומה זה עבודה בשעות נוספות? ת. אני קובע עם כל עובד את הריבוע של עבודתו, הגבולות, וקובע הסכום. ועל זה הוא מקבל את הכסף. כל השאר אני מתייעץ עם חשבת החברה. אני בודק שחס וחלילה לא עשיתי טעות והגבולות שסימנתי הם פחות ממשכורת נטו ממשכורת מינימום. החשבת רואה שהכל בסדר ואנו יוצאים לדרך. ... "ש. לא אמרת לו שאסור לעבוד בשעות נוספות. ת. בטח שאמרתי, ביום שהוא התקבל אמרתי לו, אני מפנה לנספח ג' לתצהירי, שנחקרתי עליו בפעם הקודמת. אמרתי את דעתי והוכחתי זאת." [עמ' 40, ש' 5-1; עמ' 44, ש' 6-4] נציין, שבמרבית הימים בהם דורש התובע גמול עבודה בשעות נוספות, מדובר במספר דקות שעבד לפני ואחרי שעות העבודה המוסכמות, ואנו סבורים, שהגעתו המוקדמת לעבודה ויציאתו המאוחרת ממנה, נבעו בעיקר, אם לא רק, בשל סידורי הנסיעה של התובע ואשתו. התובע טען, שלא היה תלוי בהסעות בני משפחתו [ת/3, 60], אך, לא הביא את אשתו, למשל, לתמוך בכך, ומתמליל שיחה מיום 15.9.06 בינו לבין X [ת/3, נספח ח'], עולה, שהיא כן אספה אותו מהעבודה. מאידך, חיימוביץ' השיב בחקירתו, שאשת התובע הייתה מסיעה אותו ולכן הוא הגיע לפני 08:00 [עמ' 30, ש' 31-30]; גם המנכ"ל, כשנשאל אם ראה את התובע בעבודה לאחר 17:00, השיב - "על זה אנו מדברים כל המשפט, ראיתי אותו והוא היה אומר שהוא נשאר בגלל סידורי הנסיעה שלו ושל אישתו" [עמ' 46, ש' 15-13]. שעה שהוכח, כי התובע הגיע לעבודה לפני המועד המיועד או עזב אחרי השעות שהוגדרו, עקב נוחותו שלו - אין להצדיק דרישת תשלום בגין כך. לא זו אף זו, לאחר שב"כ התובע פנה, ביום 10.9.06, בדרישת תשלום אל מנכ"ל הנתבעת [ת/1, נספח ד'1], ובעקבות זאת מנכ"ל הנתבעת הבהיר לתובע, ביום 13.9.06, מפורשות, שלא לעבוד מעבר לשעות המסגרת - לרבות לצורך השלמת שעות עבודה שהחסיר [ראו: תמליל השיחה מיום זה - ת/1, נספח ח'; וכן תרשומת המנכ"ל אודותיה - נ/5, נספח ט"ז] - התובע המשיך להחתים כרטיס מחוץ לשעות המסגרת. כך, ביום 14.9.06, התובע החתים כרטיס בשעה 07:35 ולא עבד, אלא, חיכה לשעה 08:00 כדי להתחיל לעבוד, למרות שיום קודם לכן נדרש על ידי המנכ"ל לא להיכנס למפעל לפני השעה 08:00 [תרשומת המנכ"ל אודות שיחה שערך עם התובע במועד זה - נ/5, נספח י"ז]; ואילו ביום שישי, 15.9.06, התובע עבד ללא אישור עד השעה 15:00, וכאשר שאל אותו המנכ"ל לפשר העניין, הוא השיב שהיה עליו להתקין תוכנה כלשהי [תמליל השיחה - ת/1, נספח ח']. דהיינו, התובע החליט על דעת עצמו לבצע עבודה מעבר לשעות שהתבקש, למרות שידע, כי מנכ"ל הנתבעת מתנגד לכך. לפיכך, התובע, שעבד בזמנים החורגים מהמסגרת שנקבעה איתו, על אף האיסור המפורש של מנכ"ל הנתבעת, אינו זכאי לגמול עבור זמן זה. יצוין, כי בתצהירו, התובע טען שלא דרש גמול שעות נוספות בגין עבודה מעבר לשעות המסגרת, לאחר שX אסר עליו להגיע לפני השעה 08:00, אבל, בטבלה המצורפת לתצהירו [ת/3, נספח ב'], הוא כן מבקש גמול כזה, עבור חודש 9/06, ורק מחודש 10/06 לא החשיב את השעות שמעבר לשעות המסגרת. אמנם, היו פעמים בודדות שהתובע, אכן, נדרש לעבוד מעבר לשעות המסגרת, ולא שולמה לו תוספת מעבר לשכרו הקבוע [עמ' 44, ש' 20-15; עמ' 45, ש' 5-1; עמ' 52, ש' 3-2], אך, התובע לא כימת מקרים אלה ולא איבחן בינם לבין יתר הימים, בהם עצם קיום "שעות נוספות" נבע בשל מספר דקות שהגיע מוקדם יותר או עזב מאוחר יותר את העבודה, לעומת המסגרת, או נבע מעבודה ביוזמתו הפרטית על אף האיסור המפורש, שהובהר לו, שוב, לאחר תחילת הסכסוך בין הצדדים, כמפורט לעיל. לפיכך, התובע לא הרים את הנטל להוכחת הסעד המגיע לו בגין שעות עבודה ספורות אלה. בנוסף לאמור, לא הוכחה טענתו של התובע, כי נדרש לבצע מטלות מסוימות, באופן מיידי, בסיום יום העבודה או בסמוך לכך, והמנכ"ל לא נשאל על כך בחקירתו. לעומת זאת, שוכנענו, כי אחרי שפרץ הסכסוך בין הצדדים, עקב סירוב הנתבעת להעלות את שכרו של התובע במהלך שנת 2006, התובע גרר את עבודתו בכוונה ולא סיים לטפל בעניינים דחופים - דבר שעיכב גורמים אחרים בעבודתם או הקשה עליהם - וזאת, על מנת שיהיה חייב לבצע עבודה מעבר לשעות המסגרת, ואם לא - יגרם נזק לנתבעת [עמ' 27, ש' 2-1; עמ' 28, ש' 14-1; עמ' 29, ש' 25-20]. נציין, שהתובע הפנה אל מספר פסקי-דין, התומכים בעמדתו, לטענתו, אבל - לא רק שנסיבות אותם מקרים שונות מענייננו, גם הסתמכות התובע עליהם איננה מדויקת, ומדובר בפסיקות של בתי-דין אזוריים שאינן הלכה מחייבת. כך, בתיק עב (ת"א) 10967/05 ננס - ולדמן ביח"ר לנקניק ומוצרי בשר בע"מ (במאגר ממוחשב, 21.6.09), נקבע, שלא הוכח שהתובע קיבל הודעה בדבר איסור גורף לעבוד בשעות נוספות וכן נקבע שאיסור כזה יכול להיות בתוקף לתקופה קצרה, אך, לא למשך שנה, בה עבד התובע שעות נוספות רבות, בלי שהדבר נמנע ממנו במפורש. לעומת זאת, בענייננו, הוכח, כי התובע ידע על האיסור לחרוג משעות המסגרת מתחילת עבודתו, וככלל, לא מדובר בשעות עבודה רבות מעבר לשעות המסגרת, אלא, רק מספר דקות לפני ואחרי שעות העבודה שנקבעו, וזאת - משיקולי נוחות של התובע. פסק-דין נוסף, אליו הפנה התובע, הוא עב (י-ם) 1064/03 ארפי - הנהלת בתי המשפט (במאגר ממוחשב, 8.7.08). התובע מבקש ללמוד מפסק-דין זה, כי כאשר המעביד מודע לביצוע העבודה, אינו מוחה על ביצועה ונהנה ממנה - העובד זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות. אלא, שבאותו עניין עלתה סוגיה ייחודית - חוסר קוהרנטיות בין המסרים שהעביר המעביד, באשר לעבודה בשעות נוספות, לבין אלה שהעביר הממונה הישיר - ונקבע, כי דיברו בשני קולות, שכן, מצד אחד הוחתמו העובדים על מסמך, המיידע אותם שלא יקבלו תמורה עבור שעות נוספות, ומצד שני עצמו עיניים לביצוע עבודה כזו על ידם - בידיעת הממונה הישיר ובהתאם לדרישתו או לצרכי העבודה. ברי, כי אין ללמוד מן המקרה הנדון שם, לעניין שלפנינו. נעיר, כי באותו מקרה ניתן משקל מיוחד לסיטואציה המיוחדת של העסקת מתמחים בבתי-המשפט. בפסק-הדין השלישי שאוזכר בסיכומי התובע - עב (ב"ש) 3088/05 בן חמו - גלובל תובלה בינלאומית בע"מ (במאגר ממוחשב, 10.7.08) - נקבע, כי עובד אינו יכול לכפות על המעביד עבודה בשעות נוספות, אבל, כיוון שכרטיסי הנוכחות הועברו למעבידה מדי חודש, היא אינה יכולה לעצום עיניה, לא לומר לעובדת דבר, לקבל את העבודה ולא לשלם עבורה. אולם, כפי שכבר נאמר, במקרה שלפנינו, העבודה בשעות נוספת הייתה, בדרך כלל, תוצאה של הימצאות התובע בעבודה רק מספר דקות מעבר לשעות המסגרת, ונבעה משיקולי נוחות שלו, למרות שידע מהן שעות העבודה הנדרשות ממנו וכי אין לבצע עבודה בשעות שמעבר לכך. סיכום ביניים אשר על כן - ובהתאם לקביעתנו לעניין ההפסקות - התובע זכאי לקבל גמול על עבודה שעבד במסגרת השעות המוסכמות, העולה כדי "שעות נוספות", הואיל והיא חורגת מהתחום הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, קרי - גמול שעות נוספות בגין חצי שעה בימי א'-ה', וגמול שעות נוספות בגין 2.5 שעות בימי ו', ככל שבאותו שבוע עלה היקף עבודתו על 43 שעות. יחד עם זאת, ישנה בעיתיות באימוץ חישובי התובע, בקשר לגמול השעות הנוספות, עבור עבודתו בשעות המסגרת, לאחר הפחתת זמן הפסקה של חצי שעה ביום - כמפורט בנספח ו' לסיכומיו - כיוון שהתובע לקח בחשבון גם את עבודתו בחודש 8/99 - למרות שבכתב התביעה ובתצהירו לא דרש תשלום "שעות נוספות" בגין חודש זה. כמו כן, את תחשיב גמול השעות הנוספות בימי שישי - עבור מספר שעות עבודה שבועיות שמעל 43 שעות - התובע ביצע באופן אוטומטי, גם כאשר בשבוע מסוים עבד פחות מ-43 שעות, וכך עשה גם לגבי ערבי חג, או חלק מהם (בשנים 2003, 2004 ו-2006 בטבלה). בנוסף, התובע כלל בתחשיבו שעות נוספות בשלושת הימים האחרונים לעבודתו, למרות שלא עבד בהם בפועל. לפיכך, מהסכום שבטבלה בנספח ו' לסיכומי התובע - בסך 98,840 ₪ - יש להפחית סכומים אלה, המסתכמים לכדי 10,448 ₪; מכאן - שהתובע זכאי לסכום של 88,392 ₪ בגין עבודתו בשעות נוספות, ע"פ הגדרתן בחוק, במסגרת שעות העבודה שהוגדרו לו. בשל קיומה של מחלוקת ממשית בין הצדדים, באשר לעצם זכאותו של התובע לקבלת גמול עבודה בשעות נוספות אלה, איננו פוסקים לו פיצויי הלנה, והסכום האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 7.11.06 - ועד למועד התשלום המלא בפועל. ב. האמנם פיטורים שלא כדין ? התובע טוען - כי היה עובד מסור ונאמן, אך, כיוון שסירב לחתום על חוזה העבודה בשנת 2006, החלה מסכת התנכלות כלפיו, מצד מנכ"ל הנתבעת והחשבת. לטענתו, לאחר שהבין שלא משולמות לו כל זכויותיו ופנה אל הנתבעת בדרישה לשלמן, ההתעמרות בו גברה, עד שפוטר בשל עמידתו על זכויותיו. לפיכך, הוא דורש פיצוי בסך 35,000 ₪ [ת/3, ס' 6, 14-13, 17]. לטענת הנתבעת - לא הייתה התנכלות כלפי התובע, מצידה או מטעם מי מטעמה, ולא דרישתו של התובע לתשלום זכויותיו הייתה הסיבה לפיטוריו, כי אם, תפקודו הלקוי מעת שסירבה לבקשתו להעלאת שכר, התנהגותו הבעייתית וסירובו להישמע לכללים הנוהגים במקום העבודה ולהישמע להוראות ממוניו [נ/4, ס' 95]. בהתבסס על מסכת הראיות שהניחו הצדדים, שוכנענו, כי הסכסוך בין התובע לנתבעת פרץ עקב סירוב הנתבעת לדרישת התובע, להעלאת שכר ניכרת, כתנאי לחתימתו על הסכם העבודה. הדברים עולים בבירור ממכתבו של התובע, מיום 20.6.06, ומחקירתו, בה הופנה אל הסעיף הרלוונטי, בתצהירו של X, ולא הכחיש שדרש העלאה מסוימת בשכרו, בטרם יחתום על ההסכם, אלא, שלטענתו - לא דרש 11,000 ₪ כטענת הנתבעת, כי אם 10,000 ₪ [עמ' 17, ש' 19-16]. שוכנענו, כי בסופו של יום, הטעם העיקרי לפיטורים, הוא התנהגות התובע וסירובו לקבל את הוראות המנכ"ל, בכלל, ובנוגע לשימוש בטלפונים פרטיים, בפרט. לעניין השימוש בטלפונים ניידים פרטיים בזמן העבודה, הוכח, כי הנוהל בנתבעת אסר על כך, כי העובדים היו מודעים לנוהל זה ופעלו על פיו, או למצער - לא הפרו אותו באופן גלוי ומוחצן, כפי שעשה התובע; ראו עדותה של פרידמן [עמ' 8, ש' 18-11]: "ש. את ידעת שלאיתן יש רגישות לכך שאנשים מדברים בסלולרי בעבודה? ת. לא, לא ידעתי, עד שקיבלתי שיחה והוא צעק בצורה בלתי רגילה, את הדבר הזה שאתה מדבר עליו, כתבתי במכתב, על ההתנפלות. מאז שהוא הבהיר, לא דיברתי יותר בסלולרי בעבודה. אני לא זוכרת מתי זה היה. ש. למה הפסקת לדבר בטלפון הסלולרי ת. בגלל שהוא הבהיר שזה מפריע לו, אז הפסקתי. ש. יש לי שאלה בוטה, למה לא צפצפת עליו והמשכת לדבר בסלולרי? ת. ברגע שמעביד שלי מבקש משהו ספציפי, אני נענית." כמו עדותו של הלל [עמ' 28, ש' 27-20]: " ש. אתה משתמש בטלפון סלולרי מהעבודה? ת. שלי פרטי? לא. אני גם לא מקבל טלפון נייד מהעבודה. יש עלי טלפון סלולרי שלי ובמקרים דחופים מאוד אני משתמש בו גם במהלך העבודה. רק מקרים דחופים כמו למשל שאבא שלי היה חולה ש. כשאתה נכנס לעבודה ומחתים כרטיס אתה מכבה את הטלפון? ת. אני מחתים כרטיס ושם את הטלפון הסלולרי במגרה ליד מקום מושבי. ש. אבל אם הוא מצלצל אתה שומע אותו? ת. לא תמיד." כן ראו עדותה של היטר [עמ' 35, ש' 13-8]: "ש. יש לך טלפון נייד פרטי. ת. כן. ש. כשאת מגיעה לעבודה ומחתימה כרטיס, את סוגרת אותו? ת. בד"כ, כן. ש. עד שאת מסיימת את העבודה הטלפון סגור? ת. כן." במכתב ב"כ התובע, מיום 10.9.06 [ת/1, נספח ד'1], נטען, כי הדרישה לקבלת טלפונים רק באמצעות הטלפון הקווי במפעל, לאחר שהמנכ"ל יחליט האם להעביר את השיחה או לאו, היא בלתי סבירה וגובלת בהתעמרות. איננו מקבלים זאת. מעביד רשאי לדרוש מעובדיו, כי את שעות העבודה ינצלו לשם עבודה בלבד, ובענייניהם הפרטיים - לרבות שיחות טלפון פרטיות - יעסקו בזמן ההפסקה או מחוץ לשעות העבודה. ויודגש, כי במקרה שלפנינו הובהר לתובע שבמקרים דחופים הוא יכול לעשות שימוש בטלפון הקווי שבמפעל, בו גם יכולים בני משפחתו להשיגו, ובפועל, הוכח, שהתובע אף עשה שימוש בטלפון הנתבעת על מנת לשוחח בקצרה עם אשתו ובתו [דו"ח פלט השיחות - ת/3, נספח ט'; נ/4, נספח י']. לא זו אף זו, הוכח, כי כאשר התקיימו נסיבות מיוחדות מנכ"ל הנתבעת אישר לעובדים מסוימים לעשות שימוש בטלפון נייד אישי - למשל, אלגרסי, שאשתו חלתה במחלה קשה [נ/4, ס' 122-121; עמ' 13, ש' 10-6], וחיימוביץ', שסובל מפוסט-טראומה [עמ' 31, ש' 31-29]. בהקשר זה, ראו עדותו של X: "ש. תסכים איתי שאתה לא ביקשת מהם את כיבוי הטלפון? ת. כיבוי הטלפון הוא למטרה אחת ויחידה - בזמן, לדוגמת התובע, שמדבר בטלפון האישי שלו עם גורמים פרטיים, הוא באותו זמן לא עובד. אני רוצה לחסוך את הזמן הזה, לא שיחות עסקיות בטלפון נייד. ש. אז מה שמפריע לך זה אי העבודה ולא הרעש של הצלצול? ת. תשובתי היא לא זה ולא זה. הרעש של הצלצול לא מפריע לי, אך, כשאני יושב עם התובע לדוגמא עם אדם נוסף, במשרדי והטלפון שלו מצלצל כ-5 פעמים בשביל להרגיז אותי, זה מפריע לי מאוד. ש. למה החלטת שזה כדי להרגיז אותך? ת. כי אני מבקש ממנו שיסגור ועונה לי כן, והוא לא סוגר והטלפון שלו מצלצל שוב ושוב. ש. מפנה אותך לס' 59 לתצהירך, לפיו אמרת שהכל היה בסדר במשך 6.5 שנים שהוא פעל לפי נוהלי החברה, זאת אומרת שלא שמעת את הטלפון שלו מצלצל במשך הזמן הזה? ת. לא חריג. ... ת. הרעש לא מפריע כשלעצמו, כי באולם המנהלה יש 20 טלפונים ולפעמים מדברים כולם באותו זמן, ויש רעש גדול. אני יכול להגיד שב-6.5 שנים האלה, עד שהתחיל הסכסוך, הטלפון של התובע לא צלצל בזמן שהיה בישיבה פרטית איתי. ... ת. 6.5 שנים הכל בסדר ופתאום בישיבה איתי של חצי שעה מתקשרים אליו 5 פעמים, זה לא בסדר. בשביל זה אני לא צריך יעוץ מעו"ד." [עמ' 49, ש' 27-15; עמ' 50, ש' 3-1, 17-16] התובע העיד, כי נהלי עבודה יש לקיים, אלא, שלטענתו, רק בתקופה האחרונה החל מנכ"ל הנתבעת להעיר על כך [עמ' 19, ש' 25-16]: "ש. נוהלי עבודה, אתה חייב לבצע, גם אם לא הסכמת ת. נוהלי עבודה זה נוהלי עבודה בחברה והבן אדם חייב לבצע אותם. ש. שמענו את העדים שלך, למשל, שאסור לדבר בטלפון סלולרי בזמן העבודה. היית צריך למלא את זה? ת. ראיתי את הסעיף הזה בהסכם העבודה וזה אחד הסעפים שלא רציתי להסכים לו. לשאלת בית הדין - האם במשך 7 שנים לא היית מודע לכך שמר X "משתגע" אם מדברים בטלפון סלולרי בעבודה, אני משיב, שזה לא הפריע לו. רק בתקופה האחרונה הוא העיר על זה. לפני כן נכון שמעתי שהוא העיר לוורוניק ורק אח"כ הוא העיר לי. שמעתי אותו אומר לה שהוא יחליט מי ידבר בסלולרי." עדות התובע, בהקשר זה, אינה מהימנה בעיננו, ואנו סבורים, כי רק לאחר שהנתבעת סירבה להעלות את שכרו, התובע עמד בסירובו לחתום על הסכם עבודה, אשר עיגן, בין היתר, את הנוהל האמור, והחל לנהוג באופן מתריס ומכוון נגד הוראה זו של מנכ"ל הנתבעת; ורק בעקבות זאת, באו הערותיו של מנכ"ל הנתבעת לתובע. הדברים אף עולים בבירור מתמלילי השיחות, בין התובע לבין X, שהקליט התובע, וכן מהתרשומות שערך X, אודות שיחות ההבהרה עם התובע. כך, על פי תמליל השיחה הראשונה, מיום 13.9.06 [ת/1, נספח ח'], צלצל הטלפון של התובע, X התרגז והורה לו לצאת מהמפעל, כל עוד המכשיר דולק; ותמליל השיחה השניה מאותו יום, מעלה, כי התובע סירב במפורש להישמע לדרישת המנכ"ל לכבות את הטלפון הנייד. לפי תרשומת המנכ"ל ממועד זה, לגבי שיחתו עם התובע בנוכחות החשבת, התובע נדרש לכבות את הטלפון, כשהוא מגיע לעבודה, ולהדליקו רק מחוץ למפעל, הובהר לו ששיחות דחופות הוא יכול לקבל את הטלפון במפעל, והתובע הודה, כי מספר פעמים כבר העירו לו בעניין [נ/4, נספח ט"ז]. הבהרה נוספת לתובע, בעניין זה, נעשתה ביום 14.9.06 [תרשומת המנכ"ל - נ/4, נספח י"ז]. אף על כן, על פי תמליל השיחה מיום 5.10.06, שוב צלצל הטלפון של התובע, ובתגובה אמר לו מנכ"ל הנתבעת שהוא אינו מוכן לקבל זאת ואם הדבר יקרה שוב אזי התובע יפוטר. ההוראה, לגבי האיסור על שיחות בטלפונים הפרטיים, לא הייתה ההוראה היחידה שהתובע הפר, וכפי שתואר לעיל, התובע המשיך להחתים את כרטיס העבודה ואף לבצע עבודה בפועל, מחוץ לשעות המסגרת, גם אחרי שהוא נדרש על ידי X - במפורש - שלא לעשות כן. דוגמא אחרת להתנהלותו, היא החתמתו את כרטיס העבודה במהלך יציאתו להפסקת צהרים, גם כאשר לא יצא מתחומי המפעל - בניגוד להוראת המנכ"ל; וכך העיד X, בהקשר זה [עמ' 48, ש' 17-12]: "ש. אם כך, כשהתובע אמר לך, אחרי שהתחילה המחלוקת, שהוא מחתים כרטיס כל פעם שיוצא לארוחת צהריים, מה חרה לך, למה כעסת? ת. הוא לא אמר לי, הוא עשה. אמרתי לו שיש נוהלים בחברה - שמי שאוכל בחברה לא צריך להחתים כרטיס, רק מי שיוצא. כעסתי כי הוא לא יכול לשנות את נוהלי החברה, מעולם לא תבעו אותו על כך שעשה הפסקת אוכל יותר מחצי שעה במפעל. גם אני אוכל כל היום במפעל, יש לי צלחת ירקות ואני אוכל. הוא ניסה לשנות נהלים." את התבטאויותיו של X, בקשר לפנייתו של התובע לעו"ד, בדרישתו לקבל גמול עבור עבודה בשעות נוספות, בין בתוך שעות המסגרת, שהוסכמו בתחילת יחסי העבודה, ובין מחוץ להסכמת הצדדים, אנו מבינים, כהבעת מורת רוח על כך שיחסי העבודה עוברים לפסים משפטיים, באמצעות גורם שלישי, בלי שיחה ישירה בין הצדדים, בה ישיגו תוצאות. ברם, איננו רואים בהתנהגות זו את העילה העיקרית לפיטורים. על פי תמליל השיחה מיום 15.9.06 [ת/1, נספח ח'], X אמר לתובע מפורשות, שזכותו של עובד לפנות לעורך-דין, אך, מי שפונה נגד המעביד שלו ועושה זאת, אינו יכול להמשיך לעבוד בנתבעת, כי אין לו עוד אמון בתובע. מדובר בתחושה סובייקטיבית ובמהלך עדותו לפנינו X לא הכחיש את גישתו, וחזר על הדברים [עמ' 50, ש' 28-18]: "ש. למה לתובע אסור להתייעץ עם עו"ד ולשלוח דרכו מכתב? ת. קודם כל הוא לא שאל אותי, אלא עשה מה שהוא רוצה. ש. אתה כעסת על זה? ת. אני חושב שמי עובד אצלי יכול לפנות אלי, יכול להתפטר, יכולתי לתת לו את האפשרות לחפש עבודה ואז להתפטר וגם אמרתי לו שאתן לו כל מה שמגיע לו, לא צריך עורכי דין. ש. כעסת עליו ואמרת לו שברגע שהוא פנה לעורך דין, הוא כבר לא עובד בחברה. ת. תראה לי איפה זה. ש. מפנה אותך לתמליל השיחה מיום 15.6.06, נספח ח' לתצהיר התובע-עמ' 3, ת. זכותו ללכת לעורך דין. אמרתי שהוא לא יכול להמשיך לעבוד פה. אני חושב שאדם שעובד אצלי ורוצה לדבר איתי דרך עורך דין, לא מתאים לי, זה לא אומר שאפגע בו, אמרתי לו שאתן לו את כל המגיע לו. אמרתי שזכותו ללכת הוספתי שזה לא מתאים לי." מסקנתנו, בדבר המניע לפיטורי התובע, נתמכת גם במכתבו של מנכ"ל הנתבעת לתובע, מיום 8.10.06, שכותרתו "אי מילוי הוראות". במכתב זה נטען, כי התובע ממשיך להחתים כרטיס לפני 08:00, לא מקבל את מרות החשבת, אף כי, מיום קבלתו לעבודה הובהר לו שהיא ממונה עליו, ממשיך לדבר בטלפון הפרטי בשעות העבודה, למרות שהובהר לו שזה פוגע בתפקוד הנתבעת, מזלזל בהוראת המנכ"ל וגם במהלך ישיבה עמו - עונה לטלפון ולא משתיקו, ומסרב לעגן מוסכמות בכתובים. המכתב מסתיים במילים אלה: "באם לא תאשר את שעות העבודה הללו [שעות המסגרת] שמשולמת עליהם משכורתך הנוכחית הגבוהה בעשרות אחוזים למשכורת בה התחלת לעבוד למרות שרמתך המיקצועית האישית נשארה כשהייתה לא תוכל להמשיך לעבוד בחברתנו יותר" [נ/4, נספח י"ט]. משהחל התובע לפעול בהתרסה מכוונת נגד המנכ"ל, להמרות את פיו ולנסות לשנות את סדרי העבודה במקום - לא פלא שנפגע אמונו של X בו והוא בחר לפטרו. אין בכך כדי להצביע, שפיטורי התובע היו משיקולים זרים, שלא כדין, ובאופן המצדיק חיוב המעסיק בתשלום כלשהו, מעבר לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, ששולמו לתובע במועדם. סיכום התביעה לתשלום עבור שעות נוספות התקבלה, אף אם לא במלוא ההיקף שנתבע. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים בשעות נוספות, בגין רכיב זה 88,392 ₪; הסכום ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת יחסי העבודה - 7.11.06 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. נדחתה התביעה לפיצוי על פטורים שלא כדין ועגמת נפש. בהתחשב בסכומים שנפסקו לתובע לעומת אלה שנתבעו על ידו, וכן בהתנהלותו של התובע - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. איסור שימושטלפון בעבודהשעות נוספותטלפון