מבוא 1.בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן בסכסוך עסקי מר ונמהר בין הבעלים של מועדון ריקודים מסוג "דאנס בר", ושמו "בודהה תל אביב" (להלן: "מועדון הבודהה" או "המועדון"), לבין איש יחסי ציבור בשם נתי יריב (להלן: "נתי"). במסגרת התביעה העיקרית, תובעים בעלי המועדון מנתי ומחברה שבבעלות אימו פיצויים בסך של מיליון ₪. במסגרת התביעה שכנגד תובע נתי מבעלי מועדון הבודהה פיצויים בסך של מיליון ₪. טענות התובעים 2.התובעים טוענים כי בחודש אוקטובר 2004 הם שכרו את שרותיו של נתי לצורך מתן שירותי יחסי ציבור למועדון הבודהה. סוכם עימו כי במסגרת זו הוא יעניק שרותי יחצ"נות למועדון בימי שלישי. לשם כך סופקו לו רשימות של לקוחות המועדון, המהוות סוד מסחרי של המועדון, וסוכם כי נתי יעניק את שרותיו באופן בלעדי למועדון ולא יעשה שימוש ברשימת הלקוחות במסגרת שרותי יחצ"נות למועדונים אחרים. דא עקא, נתי הפר את ההסכם והחל להעניק שרותי יחצ"נות למועדון "השחיתות" בראשון לציון במוצאי שבתות, תוך שימוש ברשימת הלקוחות של מועדון הבודהה. לאחר דין ודברים נכרת ביום 11.10.2005 חוזה בכתב בין התובעת 1 (להלן: "התובעת") לבין נתי, למתן שירותי יחצ"נות בלעדיים לתובעת לתקופה של 12 חודשים (החוזה מיום 11.10.2005 יכונה להלן: "ההסכם"). בהסכם נאסר באופן מפורש על נתי להעניק שרותי יחצ"נות למועדונים אחרים. ושוב, מיד לאחר כריתתו של ההסכם, התברר כי נתי מעניק שרותי יחצ"נות למועדונים אחרים תוך שימוש ברשימת הלקוחות של התובעת. ביום 10.1.2006 הודיע נתי לתובעת על ביטולו של ההסכם. התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי מוסכם בסך של 30,000 ₪ בגין כל הפרה של תניית הבלעדיות. כמו כן טוענים התובעים כי הם זכאים להשבת מלוא התשלומים ששילמו לנתי לפי ההסכמים בסכום כולל של 331,073 ₪, וכן לפיצויים בסך של 700,000 ₪ בגין אובדן הכנסות החל מחודש יוני 2005 וכלה בחודש ינואר 2006. לצרכי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של 1,000,000 ₪. טענותיו של נתי 3.נתי טוען כי התביעה נעדרת עילה בכל הנוגע לתובעים 2 ו- 3 ולנתבעת 2, שכן ההסכם נכרת אך ורק בין התובעת לבינו. לגופו של ענין טוען נתי כי התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו שכן התביעה אינה נתמכת בחוות דעת מקצועית ובאסמכתאות. נתי טוען כי רשימת הלקוחות של התובעת אינה סוד מסחרי, ומכל מקום, הבעלות ברשימה היא משותפת לו ולתובעת. נתי טוען כי ההסכם נכרת בתנאים של עושק ולכן בוטל על ידו. בנוסף, התובעת היא שהפרה את הוראות ההסכם בשורה של הפרות יסודיות (נתי מונה אחת עשרה הפרות). זאת ועוד, לאחר ביטול ההסכם, החליטו התובעת ובעליה לסמן את נתי כמטרה לרדיפה ולהשמצות ופגעו בו בדרכים שונות. נתי מבקש לקזז את הנזקים שנגרמו לו כנגד התביעה נגדו ולענין זה הוא מפנה להוראת הפיצוי המוסכם הקבועה בס' 7 להסכם וטוען כי בגין כל הפרה הוא זכאי לקזז סך של 30,000 ₪. נתי טוען כי סך כל הסכום שהוא זכאי לקזז עומד על 3,123,726 ₪. במסגרת התביעה שכנגד חוזר נתי על הטענות שהעלה כהגנה מפני התביעה העיקרית. הוא מוסיף וטוען כי חתם על ההסכם מחמת תרמית והטעייה שהפעילו כלפיו התובעת ומנהליה בכך שהציגו עצמם כזכיינים בלעדיים של מועדון הבודהה הבר העולמי. לדבריו, הנזק הכולל שנגרם לו מחמת הפרת ההסכם בידי התובעת הינו 4,423,726 ₪, ולצרכי אגרה הוא מעמיד את תביעתו הנגדית על סך של מיליון ₪ בלבד. יצויין כבר עתה כי קיימת אי התאמה בין הסכום שנתי מבקש לקזז מן התביעה העיקרית, לבין הנזק הנטען על ידו בתביעה שכנגד. כפי שנראה בהמשך, בעלי הדין הקלו ראש בצורך להוכיח נזקים, ולמעשה, הם גלגלו בכתבי טענותיהם מספרים וסכומים מן הגורן ומן היקב, ככל העולה על רוחם. השאלות הטעונות הכרעה 4.בעלי הדין מלאים טענות כרימון זה כלפי רעהו. הם מעלים טענות כה רבות זה כלפי זה, עד אשר מרוב עצים קשה להבחין ביער. יחד עם זאת, לאחר שמפרידים את הטפל מן העיקר, ניתן לקבוע כי השאלות הטעונות הכרעה הן השאלות הבאות: האם נכרת בין הצדדים חוזה מחייב בעל פה קודם לכריתתו של ההסכם נשוא התביעה; האם לתובעים 2 ו- 3 ישנה עילת תביעה נגד הנתבעים והאם לתובעים כולם ישנה עילת תביעה נגד הנתבעת 2, חברה בבעלות אימו של נתי; האם ההסכם נכרת בתנאים של עושק; האם ההסכם נכרת מחמת הטעייה ותרמית; האם נתי הפר את ההסכם; בהנחה שנתי הפר את ההסכם, מהם הנזקים שנגרמו לתובעים; האם התובעים הפרו את ההסכם או פגעו בפרטיותו של נתי; האם התובעים פרסמו לשון הרע לגבי נתי; מהו שיעור הפיצויים לו זכאי נתי. נדון בשאלות אלה כסדרן. האם נכרת בין הצדדים חוזה מחייב בעל פה קודם לכריתתו של ההסכם נשוא התביעה 5.התובעים טוענים כי ההתקשרות החוזית בינם לבין נתי החלה עוד בחודש אוקטובר 2004, וכי כבר אז סוכם עם נתי כי ייתן שרותי יחצ"נות למועדון הבודהה. לצורך כך אף נמסרו לנתי רשימות של לקוחות המועדון, בכפוף להתחייבותו להמנע ממתן שרותי יחצ"נות למועדונים מתחרים. נתי מכחיש מכל וכל קיומו של הסכם בלעדיות שכזה. אינני מקבל את טענות התובעים בהקשר זה. אין חולק כי התובעים ביקשו מנתי לחתום על חוזה בכתב כדי לחלץ ממנו התחייבות למתן בלעדיות, אלא שנתי סרב בכל תוקף לחתום על חוזה כזה. הדבר עולה הן מן האמור בס' 10 לתצהירו של ערן קולמן, אחד מעובדיה של התובעת, הן מעדותו בע' 29- 34 לפרוטוקול והן מעדותו של נועם קולמן, אחד ממנהלי התובעת, בע' 207 לפרוטוקול. למעשה, ערן קולמן אף תיאר באופן ציורי כיצד נתי קרע את ההסכם שהוצג לו. לדבריו: "לא דברנו בכלל על הסכמים אז. בתחילת, לפחות בהתחלה, בהתחלה שהוא התחיל לעבוד, לפחות בחצי השנה הראשונה או שבעה חודשים עד שהתחילו בכלל ההפרות להיות, לא דיברנו איתו על הסכם." (ע' 31 לפרוטוקול). אכן, אין כל מניעה לכרות חוזה מחייב בעל פה, אך במקרה דנן, אפילו חוזה בעל פה לא היה, שכן סרובו של נתי לחתום על חוזה בכתב, לאחר שהתבקש לעשות כן על ידי נציגי התובעת, מלמד כי לא היתה גמירת דעת מצידו להתקשר בקשר חוזי מחייב עם התובעת, מה גם שערן קולמן עצמו אישר כי במשך תקופה של שבעה חודשים עבדו הצדדים בלא כל הסכם. סיכומו של דבר, אני קובע כי עד לכריתתו של ההסכם נשוא התביעה, ביום 11.10.2005, עבדו הצדדים שלא מכוחו של חוזה מחייב. האם לתובעים 2 ו- 3 ישנה עילת תביעה נגד הנתבעים והאם לתובעים כולם ישנה עילת תביעה נגד הנתבעת 2? 6.השאלה הבאה היא האם לתובעים 2 ו- 3 ישנה עילת תביעה נגד הנתבעים והאם לתובעים כולם ישנה עילת תביעה נגד הנתבעת 2, חברה בבעלות אימו של נתי. התשובה לשאלה זו היא פשוטה בתכלית: ההסכם נשוא התביעה נכרת בין התובעת לבין נתי. עסקינן בתביעה שעילתה חוזית. ממילא, אין ולא יכולה להיות לתובעות 2 ו- 3, בעלות מניותיה של התובעת, כל עילת תביעה נגד נתי. מאותה סיבה ממש יש לקבוע כי התביעה נעדרת כל עילה כלפי הנתבעת 2. הנתבעת 2 היא חברה בבעלות אימו של נתי, המעסיקה את נתי. אכן, מחומר הראיות עולה כי אימו של נתי היא אשת קש, קרי, הבעלות האמיתית בחברה נתונה לנתי ולא לאימו, ומתבקשת המסקנה כי ככל הנראה פעילותו של נתי באמצעות הנתבעת 2 נועדה למלט את הכנסותיו מנושיו מן העבר (נתי הסתבך בעבר בחובות בסכום של 800,000 ₪ לנושים שונים), אלא שענין זה כלל איננו רלבנטי למחלוקות האמיתיות בתיק זה. הנתבעת 2 אינה צד להסכם נשוא התביעה, וממילא לא יכולה להתקיים כלפיה עילת תביעה חוזית. בניגוד לנטען בסיכומי התובעת, נתי לא פעל בנוגע להסכם בשמה של הנתבעת 2 אלא בשמו שלו, וממילא מעשיו ומחדליו אינם מחייבים את הנתבעת 2. 7.אשר על כן, יש לדחות את תביעתן של התובעות 2 ו- 3 נגד נתי, ויש לדחות גם את התביעה של התובעות כולן כלפי הנתבעת 2. האם ההסכם נכרת בתנאים של עושק? 8.נתי טוען כי ההסכם עליו חתם נכרת בתנאים של עושק. לדבריו, הוא סרב כל העת לחתום על חוזה בכתב, אלא שהתובעים ניצלו בחודש אוקטובר 2005 את העובדה שבאותה עת הוא ארגן מספר מסיבות לרגל החגים, והתובעים איימו עליו שאם לא יחתום על ההסכם, לא יזכה לאחוזים מן ההכנסות בגין המסיבות שארגן. 9.סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973, המגדיר "עושק" קובע : "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". יסודות העושק הם איפוא מצוקה, ניצול המצוקה ותנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה. מדובר בתנאים מצטברים ולפיכך די באי קיומו של אחד מהם כדי להכשיל את טענת העושק. 10.כדי לבחון האם מדובר בהסכם הנגוע בעושק, יש לבחון את תניית הבלעדיות המופיעה בגדרו של ס' 5 להסכם, הקובעת כדלקמן: "הספק [נתי- ח.ב.] מצהיר בזאת במפורש כי ידוע לו שהמזמין [התובעת- ח.ב.] הזמין את שירותיו לגבי ימי שבת ושלישי תוך הסכמת הספק, הצהרתו והתחייבותו המפורשת שלא יעבוד ו/או ייתן שירותים דומים לשירותים כהגדרתם בהסכם זה בכל מקום אחר אשר הינו מסוג באר בכל ימות השבוע. כמו כן לא יוכל לעבוד הספק בבאר ו/או דאנס באר ו/או מועדון במקביל לימי עבודתו אצל המזמין. למרות כל האמור בהסכם זה, מוסכם בזאת בין הצדדים כי הספק יוכל לבצע אירועים חד פעמיים בימי שלישי ושבת במקומות אחרים שלא מסוג באר ו/או דאנס באר בתנאי שמעורבותו באירועים אלו לא תכלול את שיווקם ו/או הזמנת קהל ... ובכל מקרה יהיו אלו ארועים חד פעמיים להבדיל מפתיחת "ליין ארועים" ... הפרה של סעיף זה על ידי הספק תחשב כהפרה יסודית על כל המשתמע מכך." במקרה דנן, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי תנאי ההסכם היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. העובדה שנתי נדרש להתחייב לבלעדיות ולאי תחרות, אינה יכולה להחשב כתנייה חוזית גרועה במידה בלתי סבירה מן המקובל, שהרי אך הגיוני לצפות כי לא יקדם ענייניהם של מועדונים מתחרים. זאת ועוד, תניית הבלעדיות נוסחה באופן מסוייג במידת מה, שכן היא איפשרה לנתי ליתן שרותי יחצ"נות במקומות שאינם באר או מועדון, ואף איפשרה לו ליתן שרותים כאלה בימים ג' ושבת, הם הימים בהם התחייב לארגן מסיבות במועדון הבודהה. יצויין גם כי ההסכם כולל תניות שנועדו להגן על נתי דווקא, כגון התנייה לפיה מאגר הלקוחות של המועדון הוא בבעלות משותפת של התובעת ושל נתי (ס' 11 להסכם). 11.זאת ועוד, גם אם הייתי מוכן להניח כי תנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, לא די בכך כדי לבסס את טענת העושק, שכן נתי צריך היה עדיין להוכיח מצב של מצוקה. כעולה משורה ארוכה של פסקי דין שבחנו סוגייה זו, לא די במצוקה "רגילה" אלא נדרש שתהיה זו מצוקה חמורה וכבדת משקל, עד אשר יהא בכוחה להטות את שיקול דעתו הרציונלי של המתקשר. כפי שנקבע בע"א 403/80 חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון פ"ד לו (1) 762 ,עמ' 767-768: "לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון... גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה." וכפי שנקבע בע"א 5806/02 ארביב ואח' נ' יעקב קרני תק-על 2004(2), 403 ,עמ' 406: "אך לא כל מצוקה או חולשה מצדיקים את המסקנה כי נתקיימו יסודותיה של העילה" וראה גם ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן פ"ד נה (1) 939 ,עמ' 949-950, שם נקבע כי: "לא כל קושי כלכלי ארעי או חולף בו נתון אדם מצדיק את ביטול ההסכם עליו חתם ולא כל פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול מחמת עושק..." בע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר-מרכז אום רשרש בע"מ) נ' עו”ד ד"ר יוסף שגב תק-על 2004(1), 2819 ,עמ' 2826, נקבע כי: "יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל... "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף"... אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל... "מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי אם כל קושי כלכלי יפתח את השער לטענת עושק"... אומנם דגן היה נתון במצוקה כלכלית, אולם אין המדובר במצב קיצוני או חמור במיוחד... העובדה - כי דגן החליט, למרות מצוקתו הכלכלית, לחתום על ההסכם - יכולה ללמד, בנסיבות העניין, לכל היותר, על פגם בשיקול-דעת עסקי בלבד, משמע פגם בכדאיות העסקה, אולם אין מדובר בפגם, העונה על התנאים הדרושים לקיום עילת העושק." בע"א 5490/92 פגס ו-3 אח' נ' פגס תק-על 94(4), 516 ,עמ' 519 נקבע כי: "מצב העשוק, היינו מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית וחוסר נסיונו, צריך להיות חמור וקיצוני כדי לקיים את היסוד האמור של עילת העושק, ... המצב הקיצוני של מצוקה שהחוק דן בו מתייחס על פי מובנו והקשרו לחוסר אונים הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה." 12.בעניננו, מה שעמד על הפרק מבחינתו של נתי היה סכום של 10,000 ₪ בלבד, אותו חשש להפסיד אם לא יחתום על ההסכם (ראה עדותו בע' 199 לפרוטוקול מיום 26.4.2009). ברור שלא מדובר בסכום כה גבוה עד אשר היה בו כדי לשלול את רצונו החופשי של נתי. זאת ועוד, נתי עצמו הודה בפה מלא כי לא היתה לו כל בעייה עם תנאי ההסכם, לרבות תניית הבלעדיות: "סעיף 5, לא היתה לי בעיה איתו ... שום בעיה ... אין לי שום בעיה עם ההסכם הזה. כשחתמתי התכוונתי לבצע וביצעתי את הוראות ההסכם עד שהפסיקו לשלם לי" (ע' 161 לפרוטוקול) "ההסכם עוד פעם, לא היה לי בעייה עם ההסכם." (ע' 192 לפרוטוקול). יצויין גם כי ההסכם נכרת לאחר שעות ארוכות של משא ומתן, בהן זכה נתי לליווי צמוד של עורך דין מטעמו. לפיכך, אין כל ממש בטענת העושק שמעלה נתי. האם ההסכם נכרת מחמת הטעייה ותרמית? 13.נתי טוען כי ההסכם נכרת מחמת הטעייה ותרמית, שכן מנהלי התובעת יצרו מצג לפיו הם זכיינים בלעדיים של מועדון הבודהה באר העולמי, מצג שהתברר ככוזב. יש לדחות טענה זו. אכן, התובעת איננה ולא היתה זכיינית של הרשת העולמית והיא עשתה שימוש שלא כדין במוניטין של הרשת העולמית. יחד עם זאת, אין למצוא בגוף ההסכם כל זכר למצג לפיו התובעת היא זכיינית של הרשת העולמית. זאת ועוד, אין כל ראיה לכך כי מצגים כאלה, אם אכן היו, הם שהניעו את נתי להתקשר בהסכם עם התובעת. למעשה, אין ספק שנתי היה מתקשר עם התובעת בהסכם גם אם היה יודע שלמועדון הבודהה של התובעת אין כל קשר למועדון הבודהה באר העולמי, משום שהשימוש שעשתה התובעת שלא כדין במוניטין של הרשת העולמית, לא גרם כל נזק לעסקיה, ובעקיפין, לעסקיו של נתי. נהפוך הוא. ברי כי גם נתי הפיק רווח משימוש זה במוניטין של הרשת העולמית, שהרי שכרו נגזר מרווחיו של המועדון. לא בכדי אין למצוא במכתב בא כוחו של נתי מיום 10.1.2006 (נספח י"א לתצהירו של נתי), כל זכר לטענת ההטעייה, למרות שהמכתב מפרט שורה ארוכה מאוד של טענות נגד התובעת. ברור איפוא שמדובר בטענה שלא נולדה אלא לצרכי המשפט. האם נתי הפר את ההסכם? 14.התובעות טוענות כי נתי הפר את ההסכם בכך שחרף התחייבותו לאי תחרות בס' 5 להסכם, הוא המשיך לפעול גם עבור מועדונים אחרים שעיסוקם דומה לעיסוק של מועדון התובעת, וסיפק להם את שרותי היחצ"נות שאמור היה לספק אך ורק לתובעת. נתי אף הגדיל עשות ונהג להתראיין באמצעי התקשורת השונים ולספר על פעילותו זו. כמו כן, נתי עשה שימוש שלא כדין ברשימת הלקוחות של התובעת לשם מתן שרותי יחצ"נות למועדונים מתחרים. להוכחת הטענה צירפו עדי התובעת לתצהיריהם שורה של פרסומים בכלי התקשורת המעידים על הפעילות העניפה של נתי במועדונים מתחרים, בניגוד להוראת ס' 5 להסכם. 15.יש להבחין לענין זה בין פעילותו של נתי לפני שהודיע ביום 10.1.2006 על ביטול ההסכם, לבין פעילותו לאחר מכן, שכן התובעת הסכימה בפועל לביטולו של ההסכם (היא סרבה לאפשר לנתי להכנס למועדון מיד לאחר הודעת הביטול), ועל כן תניית אי התחרות פקעה וחלפה לה מן העולם ביום 10.1.2006. ממילא פעילות מתחרה של נתי לאחר מועד זה אינה מצמיחה עילת תביעה לתובעת. 16.מנגד, חרף אריכותו היתירה של תצהירו, נתי כלל איננו מכחיש את הטענה לפיה הפר את תניית הבלעדיות שנקבעה בהסכם בינו לבין התובעת, ואינו מוסר כל גרסה משלו בענין זה שתפריך את טענת ההפרה. 17.ברור איפוא שנתי אכן הפר את התחייבותו להמנע מפעילות מתחרה, וכל שנותר הוא לבדוק את מספר ההפרות, שכן עסקינן בתביעה לפיצוי מוסכם בגין כל הפרה, לפי סעיפים 5 ו- 7 להסכם. 18.התובעת טוענת כי מדובר בשלוש עשרה הפרות, ולענין זה היא טוענת כי נתי נתן שרותי יחצ"נות למועדונים הבאים: ה"שחיתות", "האומן 17", "ארמאדה", "סי- בריס", "ג'וליאני", "גהה", "ויסקיה רוקו לאונג'", "רוטשילד 10", "דיווה" ו"אדמונד". דא עקא, רשימה זו כוללת גם פעילות של נתי לפני כריתתו של ההסכם נשוא התביעה, וגם פעילות לאחר ביטולו של ההסכם. יש לבודד איפוא את הפעילות שביצע נתי בתוך תקופת ההסכם, שכן רק בגינה עומדת לתובעת עילת תביעה כלפיו. 19.התובעת טוענת כי הפעילות המתחרה לאחר כריתתו של ההסכם התבצעה במועדונים הבאים: "האומן 17", "אדמונד", "אסקייפ", "שחיתות", "רוקו" ו"גהה". מחומר הראיות עולה כי בתקופת ההסכם השיק נתי "ליין" חדש במועדון "האומן 17" (ראה נספחים ה1 ו-ה2 לתצהירי התובעת). לא ברור כמה ערבים הפיק נתי עבור מועדון זה, ולכן יש לראות בכך משום הפרה אחת לענין הפיצוי המוסכם. יצויין כי בתצהיריהם של ערן קולמן ונועם קולמן מטעם התובעת נטען כי נתי "נצפה" במועדון האומן 17 במספר ערבים, אך מדובר בטענה סתמית שכן לא ברור מי בדיוק צפה בנתי באותם ערבים. הראיות בענין הפעילות של נתי במועדון "אדמונד" מתייחסות לתקופה שלאחר ביטול ההסכם ולכן לא מדובר בהפרה של ההסכם (ראה נספחים ה7 ו-ה8 לתצהירי התובעת). מועדון ה"אסקייפ" הוא בבעלות התובעת, ועל כן פעילותו של נתי במסגרתו אינה מהווה הפרה של ההסכם. לא ברור מדוע התובעת טוענת אחרת בסיכומיה. נתי הודה בראיון עיתונאי בהפקת ערב במועדון "השחיתות" (נספח ה3). מדובר בהפרה המזכה את התובעת בפיצוי מוסכם. באשר למועדון ה"רוקו", הרי שמדובר בפעילות שנעשתה לאחר ביטולו של ההסכם ולכן לא מדובר בהפרה (נספח ה11 לתצהירי התובעת). בענין מועדון ה"גהה", הרי שנתי העניק שם שירותי יחצ"נות בארוע הפתיחה ביום 16.11.2005, והראייה לכך היא שערן קולמן קיבל הזמנת SMS לערב הפתיחה של המועדון, לאחר ששתל בכוונה את מספר הטלפון שלו ברשימת הלקוחות שהעביר לנתי, כדי להתחקות אחר מהלכיו. לענין זה אציין כי התעלמתי מתצהירו של איתן גולן, שהצהיר כי נכח באותו ארוע שארגן נתי, שכן תצהיר זה נמחק בהעדר התייצבות של המצהיר. 20.סיכומו של דבר, הוכחו שלוש הפרות של ההסכם מצידו של נתי, שכל אחת מהן מזכה את התובעת בפיצוי מוסכם בסך של 30,000 ₪, כאמור בס' 7 של ההסכם. מהם הנזקים שנגרמו לתובעת מחמת הפרתו של ההסכם על ידי נתי 21.משקבעתי כי נתי הפר את ההסכם, יש לדון בשאלה מהו הנזק שגרמה ההפרה לתובעת. 22.התובעת מגוללת שורה ארוכה של נזקים שנגרמו לה כביכול בשל מעשיו של נתי. התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצויים כדלקמן: פיצוי מוסכם בסך של 390,000 ₪ בגין שלוש עשרה מעשי הפרה של נתי; פיצוי סטטוטורי בסך 1,300,000 ₪ בגין שלוש עשרה הפרות של סוד מסחרי; השבת מלוא התמורה ששולמה לנתי על ידה, בסך של 331,074 ₪; סך של 5,251,417 ₪ בגין אובדן הכנסות עבור החודשים יוני 2005- ינואר 2006. 23.נקדים ונאמר כי הלכה למעשה, התובעת הוכיחה את זכאותה לפיצוי מוסכם בסך של 90,000 ₪ בלבד, בגין שלוש הפרות של תניית הבלעדיות בהסכם. 24.אין בסיס לתביעת הפיצוי הסטטוטורי של 1,300,000 ₪ בגין הפרת סוד מסחרי. טעמו של דבר הוא שה"סוד המסחרי"- רשימת הלקוחות של המועדון- היתה גם בבעלותו של נתי, ולא רק בבעלותה של התובעת. הדבר מעוגן באופן מפורש בס' 11 להסכם, הקובע כי: "מוסכם בין הצדדים במפורש כי מאגר הלקוחות המצוי ברשות המזמין והספק יהיה קניינם של הצדדים במשותף וכל אחד בנפרד." האיסור על גזל של סוד מסחרי חל כאשר אדם גוזל סוד מסחרי של אחר- ראה ס' 6(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). כאשר אדם עושה שימוש בסוד מסחרי שהוא עצמו אחד מבעליו, לא יכולה להתקיים העוולה של גזל סוד מסחרי. 25.אין בסיס לתביעת ההשבה של 331,074 ₪ ששולמו לנתי במסגרת הקשרים בינו לבין התובעת. ראשית לכל, רובו המכריע של סכום זה שולם עוד בתקופה שקדמה לכריתתו של ההסכם נשוא התביעה, בתקופה שבה לא נהג בין הצדדים הסכם מחייב. ממילא, אין כל עילה לתבוע את השבתו של סכום זה. התובעת לא טרחה לערוך הפרדה בתצהיריה בין תשלומים ששולמו לנתי לפני כריתתו של ההסכם לבין מה ששולם לאחר כריתתו של ההסכם, כך שלמעשה לא ניתן כיום לקבוע ממצא עובדתי מדוייק בענין זה. על כן, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי נתי צריך להשיב את התשלומים שקיבל לאחר כריתתו של ההסכם, לא היה ניתן לקבוע את שיעורו של הסכום. זאת ועוד, הגם שעם ביטולו של חוזה אמור כל צד להשיב לצד שכנגד את מה שקיבל על פי החוזה, הרי שבמקרה דנן השבה כזו אינה צודקת ואינה סבירה, שכן התובעת קיבלה מנתי שרותי יחצ"נות בתקופת ההסכם, ואם נתי היה נדרש להשיב לה את התשלומים שקיבל ממנה בתקופת ההסכם, באותה מידה היתה נדרשת התובעת להשיב לנתי את טובת ההנאה שקיבלה ממנו בדמות שרותי היחצ"נות. בנסיבות אלה, אין מקום להורות על השבה, שכן זו אינה אפשרית, אינה סבירה ואינה צודקת. 26.התובעת טוענת כי נתי גרם לה נזק בסך של 5,251,417 ₪ בגין אובדן הכנסות עבור החודשים יוני 2005- ינואר 2006. טענה זו מופרכת על פניה בשים לב לסכום הנטען, ולגופו של ענין היא לא הוכחה כלל ועיקר. אין די בהגשת הדו"חות הכספיים של התובעת, כפי שעשתה התובעת. הדו"חות אינם מדברים בעד עצמם ועל כן נדרשה חוות דעתו של מומחה, ולכל הפחות הסבר וניתוח מפורטים מצידם של עדי התובעת. דא עקא, התובעת הסתפקה בהגשת הדו"חות הכספיים, והעדים מטעמה פטרו את עצמם במשפט הסתמי והלקוני: "מעשיו של הנתבע הסבו לתובעות נזקים כבדים והפסד הכנסות, דבר שהוביל לקריסה של העסק". בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800 ,עמ' 809-810 נפסק בענין החובה להוכיח את שיעורו של הנזק: "הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט. ... על-פי גישתנו, מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על-פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על-פי אומדנא דדיינא. ... על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי." משלא הוכח שיעורו של הפסד ההכנסות מחמת מעשיו של נתי- אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בראש נזק זה. האם התובעת הפרה את ההסכם או פגעה בפרטיותו של נתי? 27.נתי טוען כי התובעת היא שהפרה את ההסכם, והוא מונה לא פחות מאחת עשרה הפרות, כמפורט להלן. 28.נתי טוען כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שהעלימה ממנו מידע בנוגע להיקף ההכנסות שלה מן המועדון. עיון בהסכם מלמד כי לא קיימת כל התחייבות של התובעת למסור לנתי פרטים אודות הכנסותיה. יחד עם זאת, הואיל ושכרו של נתי אמור היה להגזר מהיקף ההכנסות, מדובר אכן במעשה העומד בניגוד להסכם. דא עקא, נתי לא הוכיח את הנזק שנגרם לו עקב כך. 29.נתי טוען כי התובעת לא שילמה לו את שכרו בגין שלושה ימים בהם עבד. לדבריו, מדובר בסכום של 13,726 ₪. הוא מפנה לסעיף 7 להסכם, שלטענתו, מזכה אותו בפיצוי מוסכם בסך של 30,000 ₪ בגין כל הפרה. דא עקא, עיון בס' 7 להסכם מגלה שהוא קובע כי במקרה שנתי יפר את התחייבותו לפי ס' 5 להסכם, אזיי נתי ישלם לתובעת פיצוי מוסכם בסך 30,000 ₪ לכל הפרה. עסקינן איפוא בתניית פיצוי מוסכם חד צדדית, שנועדה להגן על התובעת ולא על נתי, ולפיכך נתי לא יכול להסתמך עליה. לגופו של ענין, אין חולק כי התובעת לא העבירה לנתי את העמלות המגיעות לו בגין הימים 31.12.2005, 7.12.2005 ו- 3.1.2006 (ראה מכתב בא כוחה של התובעת מיום 5.1.2006, נספח ב-2 לתצהירו של נתי), אך אין כל ראיה לכך שעמלות אלה מסתכמות בסכום הנטען על ידי נתי. בהעדר ראיה אחרת, יש לפסוק לנתי סכום של 3,000 ₪, שכן השכר המינימלי לו הוא זכאי בגין כל ערב הינו 1,000 ₪ (ראה ס' 3(א)(1) להסכם). 30.נתי טוען כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שלא העבירה לו עותקים מרשימת הלקוחות שנאספה בכל ערב שארגן. טענה זו בדין יסודה, שכן לפי ס' 11 להסכם היתה התובעת אמורה למסור לנתי העתק מרשימת הלקוחות. הסברה של התובעת, לפיה נמנעה מהעברת הרשימה לנוכח הפרת הבלעדיות על ידי נתי, אינה מצדיקה את התנהגותה, שכן כל זמן שההסכם לא בוטל, הוא מחייב הן את המפר והן את הצד הנפגע. יחד עם זאת, נתי לא הוכיח מה הנזק שנגרם לו מחמת הפרה זו. 31.נתי טוען כי התובעת הפרה את ההסכם בכך ששלחה בשני מועדים הודעות SMS כוזבות ללקוחות, במקביל להודעות שהוא עצמו שלח, דבר שגרם להטרדת הלקוחות. טענה זו לא הוכחה, שכן העדה לינדה בן דוד שהובאה על מנת לאמת טענה זו, לא ידעה לומר מתי קיבלה את ההודעות. כמו כן, אין בהסכם כל איסור על משלוח הודעות כאלה. גם לא ברור מדוע מדובר בהודעות כוזבות. בנוסף, לא הוכח כי נגרם לנתי נזק כלשהו עקב כך. 32.נתי טוען כי בימים 27.12.2005 ו- 3.1.2006 נשלחו הודעות SMS כוזבות על ידי התובעת, תוך שימוש בשמו שלו, שלא כדין. מדובר בהודעות שבישרו על ערב קסמים ולהטוטנים, ונחתמו כביכול על ידי נתי, לצידו של ערן קולמן (ראה נספח ג5 לתצהירו של נתי). לאמיתו של דבר, ערן קולמן לבדו הוא ששלח את ההודעות. התובעת טוענת, ובצדק, כי הדבר אינו מהווה הפרה של ההסכם, ולמעשה, הפרסום עשוי היה דווקא להגדיל את רווחיו של נתי, שכן מדובר בהודעה על מופעים בשני ערבים שבגינם הוא זכאי לתשלום שהיקפו נגזר ממחזור ההכנסות של המועדון באותו ערב. יחד עם זאת, נתי טוען כי מדובר בגניבת עין המהווה עוולה לפי חוק עוולות מסחריות, ובגינה הוא זכאי לפיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ש"ח בגין כל פרסום (ס' 13 לחוק עוולות מסחריות). אכן, מי שראה את ההודעות סבר כי מדובר בהודעות שנתי שלח, ולכן מבחינה פורמלית מדובר בגניבת עין, אלא שברור כי מדובר בענין של מה בכך, שכן גם לנתי היה אינטרס שאנשים יגיעו למועדון באותו ערב. ברור איפוא שאין כל בסיס לדרישתו לפיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ₪ בגין כל פרסום, וראוי להעמיד את הפיצוי על סך של 1,000 ₪ בלבד, בגין שני הפרסומים גם יחד. כמו כן, הפרסום מהווה פגיעה בפרטיותו של נתי, שכן לפי ס' 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), שימוש בשמו של אדם למטרת רווח מהווה פגיעה בפרטיותו. יחד עם זאת, בנסיבות הענין כפי שתוארו לעיל, כאשר הפרסום אמור היה דווקא להיטיב גם עם נתי, מדובר בפגיעה של מה בכך, כמשמעה בס' 6 לחוק הגנת הפרטיות, ולכן אין היא מקנה לנתי זכות תביעה. נזכיר כי הפרסום בוצע בתקופה בה היה ההסכם בתוקף, ולכן נתי, בתור יחצ"ן של התובעת, אמור היה ממילא לפעול כדי לקדם את הגעת הלקוחות למועדון באותם ערבים. אין שחר לטענתו של נתי לפיה מדובר בפרסום לשון הרע לגביו, שכן ברור כי לא מדובר בפרסום שהיה עלול לפגוע בשמו הטוב. 33.נתי טוען כי התובעת הפרה את הוראות ההסכם בכך שפרסמה בשמו הזמנה כוזבת לפיה הוא מזמין את הלקוחות לערב יפני במועדון ביום 24.12.2005. בפועל, הערב שנערך לא נשא כל אופי יפני. גם כאן, לא מדובר בהפרה של ההסכם, אך מדובר בגניבת עין ובפגיעה בפרטיותו של נתי. הואיל ובפועל הערב שנערך לא נשא סממנים יפניים, דבר שעלול היה להוליד תרעומת אצל לקוחותיו של נתי שהסתמכו על ההודעות שקיבלו, יש לפסוק לנתי פיצוי גבוה יותר מזה שנפסק לו בגין הפרסומים הקודמים. בנסיבות הענין יש להעמיד את הפיצוי על סך של 6,000 ₪. 34.נתי טוען כי התובעת הפרה את ההסכם עימו בכך שעשתה שימוש במאגרי מידע נוספים, של יחצ"נים אחרים, כדי לקדם את ערבי שלישי ומוצאי שבת. יש לדחות טענה זו. אין בהסכם כל איסור על שימוש במאגרי מידע של יחצ"נים אחרים, כך שאם אכן נעשה שימוש כזה, לא מדובר בהפרה של ההסכם. מכל מקום, לגופו של ענין, הטענה כלל לא הוכחה. 35.נתי טוען כי התובעת ומנהליה השמיצו אותו ובכך הפרו את ההסכם. לדבריו, ערן קולמן אמר לאדם בשם דודי זריף כי נתי הוא מוצץ דם וכסף. כמו כן, לאדם בשם לירן אשבל אמר ערן קולמן שנתי הוא גנב. פרסומים אלה מהווים לשון הרע. בצדק טוענת התובעת בסיכומיה כי לא מדובר בהפרה של ההסכם, שכן ההסכם לא כולל התחייבות כלשהי בענין פרסומים אודות נתי. יחד עם זאת, כפי שנראה בהמשך, אמירות אלה מהוות לשון הרע ביחס לנתי. 36.נתי טוען כי התובעת נמנעה מתשלום לחברת קונטקט, שדרכה נשלחו הודעות SMS ללקוחות, וכי דבר זה מהווה הפרה של ההסכם. דא עקא, אין בהסכם כל התחייבות מצידה של התובעת בענין זה, ולכן לא מדובר בהפרה של ההסכם. מכל מקום, לנוכח סרובה של חברת קונטקט לתת לתובעת עותק מרשימת הלקוחות, פשיטא שהתובעת לא היתה חייבת להמשיך ולשלם לקונטקט (ראה עדותו של מיכאל לוצוב, בע' 6 לפרוטוקול). 37.נתי טוען כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שהחליטה לגבות דמי כניסה למועדון ביום 31.12.2005. גם כאן, לא מדובר בהפרה של ההסכם, שכן ההסכם לא דן בכלל בענין זה. 38.נתי טוען כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שמנעה את כניסתו למועדון ביום 10.1.2006. יש לדחות טענה זו, שכן הדבר נעשה רק לאחר שנתי עצמו הודיע באותו יום לתובעת על ביטול ההסכם עימה. בנסיבות אלה, לא היתה מוטלת על התובעת כל חובה לאפשר את כניסתו של נתי למועדון. 39.נתי טוען כי לאחר ביטול ההסכם החלו התובעת ומנהליה לרדוף אותו. במסגרת זו נשלחו מכתבי התראה שונים למועדונים שהעסיקו אותו וכן לחברה שהחזיקה ברשימת הלקוחות. לדבריו, מדובר בפרסום לשון הרע. אינני מקבל טענה זו. מדובר במכתבי התראה לגיטימיים שנשלחו לאחר שנתי הודיע על ביטול ההסכם. התובעת סברה כי נתי מחוייב עדיין שלא להתחרות בה, שכן חלקה על זכותו לבטל את ההסכם, באשר נתי היה זה שהפר מלכתחילה את הוראותיו. התובעת גם סברה, הגם שלסברה זו לא היה בסיס, כי הקניין ברשימת הלקוחות הוא שלה. מכל מקום, הדרישה להמנע משימוש ברשימת לקוחות אינו מהווה פרסום לשון הרע משום שאין בו כדי להשפיל ולבזות את נתי. הטענה כאילו מכתב בא כוחה של התובעת מיום 17.1.2006 לחברת קונטקט, בענין השימוש ברשימת הלקוחות של התובעת, הוא שהכשיל את ערב הפתיחה שאירגן נתי במועדון הרוקו לאונג', היא טענה סתמית שלא הוכחה, ומכל מקום, לא הוכח שיעורו של הנזק שנגרם לנתי עקב כך. גם האיומים שלטענת נתי הפנה כלפיו נועם קולמן, לפיהם הוא ימעך אותו ויהרוס אותו, אינם מהווים פרסום לשון הרע שכן איומים כשלעצמם אינם משפילים אדם ומבזים אותו, אלא לכל היותר דווקא את המאיים. זאת ועוד, אין ראיה לכך שאנשים נוספים זולת נתי שמעו את האיומים. האם הנתבעים שכנגד פרסמו לשון הרע לגבי נתי? 40.נתי טוען כי הנתבעים שכנגד פרסמו לשון הרע לגביו במספר הזדמנויות, כמפורט להלן. 41.אין ספק כי אמירתו של ערן קולמן, בחודש ינואר 2006, לפיה נתי הוא "מוצץ דם וכסף", שנאמרה באוזניו של דודי זריף, מהווה לשון הרע שכן היא היתה עלולה להשפילו ולבזותו. האמירה הוכחה באמצעות תצהירו של דודי זריף ולא זכתה לכל התייחסות בסיכומי הנתבעים שכנגד. לפיכך זכאי נתי לפיצויים מאת ערן קולמן בגין פרסום לשון הרע. בנסיבות הענין אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי על סך של 20,000 ₪, נכון להיום, שכן הדברים נאמרו על רקע הפרתו של נתי את ההסכם, מה שמצדיק הפחתה משמעותית של סכום הפיצוי הסטטוטורי. אין מקום להטיל אחריות על כלל הנתבעים שכנגד, בגין אמירה של ערן קולמן לבדו. 42.גם עדותו של לירן אשבל, לפיה כינה ערן קולמן את נתי בחודש ינואר 2006 בכינויים "בוגד", "לא אמין" "גנב" וכו', לא נסתרה. אכן, העד לא זכר את כל פרטי השיחה עם ערן קולמן, אך את הביטויים המעליבים הוא דווקא זכר. העובדה שהוא היה עד לאחרונה שותפו לעסקים של נתי, אינה מאיינת את עדותו, שלא נסתרה. מדובר בפרסום לשון הרע, שבגינו ראוי לפסוק לנתי פיצויים בסך 20,000 ₪, נכון להיום. גם כאן, הפחתת הפיצוי הסטטוטורי נעשית משום שהדברים נאמרו על רקע הפרת ההסכם בידי נתי. לא שוכנעתי כי נגרמה לנתי פגיעה כלשהי מחמת אותן אמירות, והא ראיה, לירן אשבל הפך לאחר מכן להיות שותפו לעסקים (ראה הודאתו של אשבל בע' 221 לפרוטוקול). 43.נתי טוען כי הנתבעים שכנגד פרסמו לשון הרע לגביו בהזדמנויות נוספות, ולענין זה הוא מפנה להודעות שהפיץ איש יחסי ציבור בשם שמואל ארי (להלן: "ארי"). יצויין כי נתי הגיש את התביעה שכנגד גם נגד ארי, אך בסופו של דבר הושג הסדר פשרה בינו לבין ארי לפיו ישלם לו ארי סך של 15,000 ₪ בתמורה לסילוק התביעה נגדו. 44.הפרסום הראשון של ארי נעשה ביום 15.2.2006, במסגרתו דיווח בדואר אלקטרוני לגורמים שונים אודות התביעה שהוגשה נגד נתי, תוך ציטוט חלקים מכתב התביעה, בהם נטען שנתי מואשם בהפרת הסכם וגניבת לקוחות, תוך שימוש ברשימת הלקוחות של המועדון לטובת עסקים מתחרים. דין חלק זה של התביעה שכנגד להדחות מחמת שלושה טעמים. הטעם הראשון הוא שהפרסום נעשה על ידי ארי ולא על ידי הנתבעים שכנגד, ולכן לא ניתן להטיל עליהם אחריות לפרסום שלא נעשה על ידם. הטעם השני הוא טעם ראייתי. גם אם אניח כי מטבע הדברים אחד מבין הנתבעים שכנגד הוא ששידל את ארי לבצע את הפרסום, לא הובאו ראיות בדבר זהותו המדוייקת של אותו משדל. מי שתובע בעילה של שידול לפרסום לשון הרע צריך להוכיח את זהותו של המשדל, ואין הוא יוצא ידי חובתו בכך שהוא תובע יחדיו את כל מי שהיו עשויים להיות מעורבים בשידול. הטעם השלישי הוא שמדובר בפרסום מותר לפי ס' 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), שכן מדובר בדיווח אודות התביעה שהוגשה נגד נתי, תוך ציטוט קטעים ממנה. 45.הפרסום השני של ארי נעשה ביום 6.3.2006 ובו דיווח ארי בדואר אלקטרוני לגורמים שונים אודות דברים שנאמרו בישיבת בית המשפט שנערכה ביום 23.2.2006, תוך ציטוט דברים שאמרה כב' השופטת ריבה ניב במהלך הדיון. גם פרסום זה אינו מקים עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע, מחמת כל אחד מאותם שלושה טעמים שמנינו לעיל: הפרסום נעשה על ידי ארי ולא על ידי הנתבעים שכנגד; לא הוכח מי מבין הנתבעים שכנגד שידל את ארי לעשות את הפרסום; מדובר בפרסום מותר לפי ס' 13 לחוק איסור לשון הרע שכן מדובר בדיווח אודות תוכנו של דיון בבית משפט. 46.הפרסום השלישי של ארי נעשה ביום 14.3.2006, ובו טען ארי כי נתי מצא פתרון יצירתי להתחמק מנושיו, באמצעות העברת הכנסותיו דרך חברה הרשומה על שם אימו. פרסום זה אינו מקים עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע נגד הנתבעים שכנגד, הן משום שהפרסום נעשה על ידי ארי ולא על ידי הנתבעים שכנגד, והן משום שלא הוכח מי מבין הנתבעים שכנגד שידל את ארי לעשות את הפרסום. בנוסף, אני מתרשם כי מדובר בפרסום אמת, שכן המסקנה ההגיונית המתבקשת מתוך חומר הראיות היא שהסיבה לשימוש שעשה נתי בנתבעת 2 נובעת מחובותיו לנושים שונים, חובות שבשנת 2004 הסתכמו בסכום של 800,000 ₪. הסבריהם של נתי ואימו, מדוע האם, ולא נתי, היא הבעלים של הנתבעת 2, לא היו משכנעים. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי היה ענין ציבורי בפרסום, כנדרש על מנת שתחול על המפרסם הגנת אמת בפרסום. הפיצויים להם זכאי נתי 47.מן המקובץ עולה כי נתי זכאי לפיצויים כדלקמן: (א) סך של 3,000 ₪ בגין מניעת שכרו בגין הימים 7.12.2005, 31.12.2005 ו- 3.1.2006. (ב) סך של 7,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיותו. (ג) סך של 40,000 ₪ בגין לשון הרע שפרסם לגביו ערן קולמן. סיכום 48.התובעת זכאית לפיצויים בסך של 90,000 ₪ בגין הפרתו של ההסכם בידי נתי. מסכום זה יש לקזז סך של 10,000 ₪ שמגיע לנתי מהתובעת. מכאן שעל נתי לשלם לתובעת סך של 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. 49.ערן קולמן חב בתשלום פיצויים לנתי בסך של 40,000 ₪, נכון להיום, בגין פרסום לשון הרע. 50.אשר על כן, נתי ישלם לתובעת סך של 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. ערן קולמן ישלם לנתי סך של 40,000 ₪ נכון להיום. 51.אינני עושה צו להוצאות שכן התביעה העיקרית הוגשה גם על ידי תובעים שאינם זכאים לפיצויים, וכללה תביעה נגד הנתבעת 2 שכלפיה אין עילה, ואילו התביעה שכנגד נדחתה ברובה המכריע. 52.מאגרי מידעאיסור שימוש