המשנה לנשיא ש' לוין 1. בית-משפט השלום ברחובות נעתר לבקשה להעברת תובענה שהוגשה לו על-ידי המערערים מחמת היעדר סמכות מקומית והעביר את ה"ענין" לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. לפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו העלו המערערים לראשונה טענה של היעדר סמכות עניינית. הבקשה נדחתה, וערעור ברשות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו נדחה אף הוא, אף שמלכתחילה הייתה התובענה אמורה להיות מוגשת לבית-המשפט המחוזי הואיל ונושאה הוא "חכירה לדורות". הוגשה לפנינו בקשת רשות לערער על פסק-הדין שהועברה להרכב של שלושה. בהסכמת בעלי-הדין ראינו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. 2. השאלה המשפטית שעמדה לדיון בערכאות שקדמו לנו וחזרה והתעוררה גם לפנינו היא אם הדיבור "לא יעבירנו עוד" בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - החוק) משתרע גם על המקרה שבו הועבר ה"ענין" לבית-משפט אחר מחמת היעדר סמכות מקומית ונטען לפני בית-המשפט הנעבר שהוא חסר סמכות עניינית . אכן הלכה פסוקה היא שהעברת "ענין" מחמת היעדר סמכות מסוג מסוים מבית-משפט אחד לבית-משפט אחר מקנה סמכות בעניין אותו סוג של טענה לבית-המשפט הנעבר: ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ [1]. האם יש להחיל הלכה זו גם על המקרה שלפנינו? 3. סעיף 51(א)(3) לחוק קובע לאמור: "הסמכות 51. (א) בית משפט שלום ידון באלה: (1) ... (2) ... (3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". סעיף 79 לחוק קובע לאמור: "סעד בשל 79. (א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין חוסר סמכות שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם. (ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". טענתם המרכזית של המערערים היא כי הדיבור "לא ידון בתביעות..." בסעיף 51(א)(3) לחוק שולט באופן חד-משמעי על הסוגיה שלפנינו, והוא שולל את תחולת סעיף 79(ב) לחוק בנסיבות כפי שנתבררו במקרה הנוכחי. הטענה אינה מקובלת עלינו, ואנו סבורים שיש להחיל את הילכת ע"א 145/58 הנ"ל [1] אף בנסיבות המקרה שלפנינו; לעניין זה לא יכולנו ללמוד דבר מההיסטוריה החקיקתית, כפי שהוצגה לנו על-ידי המערערים. 4. אנו סבורים שסעיף 79(ב) לחוק כפוף לאמור בסעיף 79(א), שעניינו - הן סמכות מקומית והן סמכות עניינית, ולכאורה הדיבור "לא יעבירנו עוד" בפיסקה (ב) משתרע אף על המקרה שבו הועבר העניין מבית-משפט אחד לבית- משפט אחר על יסוד טענת סמכות מסוג אחד ונטענה בבית-המשפט הנעבר טענת סמכות מסוג אחר. עם זאת אנו מסכימים שב"עימות" בין סיפת סעיף 51(א)(3) לחוק לסעיף 79(ב) לחוק אפשרי גם פירוש אחר שלפיו מוגבל הדיבור "לא יעבירנו עוד" רק לטענות סמכות מאותו סוג שנטענו בשני בתי-המשפט. בנסיבות אלה ראויה השאלה הניצבת לפנינו להיות מוכרעת על יסוד שיקולים של מדיניות שיפוטית; שיקולים אלה הניעונו להגיע לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות: (א) ההבחנות לעניין סוגי הסמכות הנתונים לבית-המשפט המחוזי ולבית-משפט השלום אינן חדות, ויש אשר "ענין" המצוי בסמכות בית-משפט השלום עולה בשוויו עשרות מונים על "ענין" המצוי בסמכות בית-המשפט המחוזי. לפיכך הכלל שנקבע בע"א 145/58 הנ"ל [1] לעניין טענת הסמכות העניינית בשתי הערכאות כוחו יפה באותה מידה גם לנסיבות הערעור שלפנינו; (ב) טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי-הדין "לטלטל" את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית-משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית-משפט אחר; גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות פעם סוף על-מנת שבעלי-הדין ייכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של העניין; גם לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 145/58 הנ"ל [1] מפי השופט זוסמן בעמ' 263: "בסעיף 37 הנ"ל [כיום סעיף 79 - ש' ל'] גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל-דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית-משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בענין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית-משפט עכשיו להעביר את הענין לבית-המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית-המשפט אליו הועבר הענין, יעבירנו לבית-משפט שלישי או יחזירו אל בית-המשפט הראשון, בא סעיף 37(ב) ואוסר על העברה שניה שכזאת". צא וראה: נניח ש"ענין" הועבר לפי סעיף 79(ב) לחוק מבית-משפט אחד לבית-משפט אחר על יסוד טענה של היעדר סמכות עניינית - האם יעלה זה על הדעת שבית-המשפט הנעבר ייעתר לבקשה להעביר את העניין שוב לבית-משפט אחר בטענה של היעדר סמכות מקומית? נראה לנו שזה הדין גם במקרה ההפוך, נושא הערעור שלפנינו. אנו סבורים שצו העברה שניתן לפי סעיף 79 לחוק מחמת היעדר סמכות מכל סיבה שהיא מקנה לבית-המשפט את הסמכות לדון בתובענה. אם תרצה, הוא מהווה מעין השתק המונע בעל-דין שלא העלה בעתה טענה של חוסר סמכות מסוג אחד מלעורר טענה של היעדר סמכות מסוג אחר לפני בית-המשפט הנעבר. (ג) לאחרונה הובעה הדעה שיש להגביל את האפשרות להעלאת טענות של חוסר סמכות עניינית - בדומה לסמכות המקומית - רק למקרים שבהם נטענו טענות כאלה על-ידי בעל-הדין בהזדמנות הראשונה: ראה דין וחשבון הועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל [3] בראשותו של השופט אור, בעמ' 123-122, שם נאמרו הדברים להלן לגבי התוצאות הקשות של דיון בערכאה שיפוטית בהיעדר סמכות עניינית, היכולות להביא לביטולו בדיעבד של פסק-דין: "ייתכן, כי לתוצאה הקשה המוכתבת על ידי הדין הקיים היה מקום, בתקופה בה היה בית משפט השלום ערכאה נמוכה, אשר טיב העניינים הנדונים בפניו היה מוגבל ביותר. ואולם, קשה להצדיק תוצאה זו על רקע המגמה הנמשכת להרחיב את סמכותו של בית משפט השלום. אין לשכוח, כי כבר עתה דן בית משפט השלום במגוון רחב של עניינים, ובכלל זה תביעות כספיות עד מיליון ש"ח, בענייני מקרקעין ללא הגבלה של סכום. האם במצב זה יש הצדקה לומר כי אין כל תוקף לדיון שנערך בבית משפט השלום, בענין המצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, וכי דיון זה ראוי להתבטל?". דברים אלה נאמרו בעקבות המגמה הקיימת לפרש ככל שהדבר ניתן - לפי הדין הקיים - את הוראות הדין בעניין הסמכות באופן שלא יוצבו מכשולים בלתי ראויים לפני פעולתה של הרשות השופטת. והשווה ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה [2]. אכן, הצעות ועדת אור טרם נתקבלו אך מקום שהוראות דין ניתנות לפרשנויות שונות מותר לשאוב מהן השראה. נתנו דעתנו לטענותיהם המפורטות של המערערים, אך הגענו לכלל המסקנה שמסקנותיהן של הערכאות שקדמו לנו מבוססות הן. לפיכך אנו דוחים את הערעור. המערערים ישלמו למשיבה 1 שכר טרחת עורך-דין 10,000 ש"ח. סמכות עניינית