"ואף ללא ערעור רשאי הוא בעל דין הטוען טענה של חוסר סמכות, לפנות לבית המשפט הדיוני ולבקשו לבטל את פסק הדין שניתן מחוסר סמכות פונקציונלית; לא זו אף זאת: גם ללא ערעור וללא הגשת בקשה לביטול פסק הדין בגלל העדר סמכות פונקציונלית רשאי הפרט להתנגד לכל פעולה שיריבו יבקש לעשות על יסוד פסק הדין האמור, בין פעולות למימוש בגדר חוק ההוצאה לפועל ובין להסתמך עליו כממצא או כראייה בהליך אחר שבין אותם בעלי דין. במקרה אחרון זה המינוח הוא שרשאי בעל דין לתקוף את פסק הדין נטול הסמכות הפונקציונלית בתקיפה עקיפה. (ש' לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 83) כן ראו: רע"א 563/88 נשיונל פאלאס הוטל ואח' נ' עריאן ואח', פ"ד מב(4) 136 (1988); ח' בן נון הערעור האזרחי (תשס"ד) 109. ##להלן פסק דין בנושא חוסר סמכות פונקציונלית:## המחלוקת התובע הגיש תביעה לביטול שלוש החלטות שניתנו על-ידי בית משפט זה (סגנית הנשיאה השופטת שושנה אלמגור) במסגרת דיון בערעורים הדדיים שהגישו הוא והנתבע על החלטת הרשמת אראלה עפרון מיום 19.3.06 (להלן גם- "ההחלטות"; "התביעה"). לפי הטענה, שלוש ההחלטות האמורות ניתנו בחוסר סמכות עניינית ומשכך, בטלות הן מעיקרן (void). על יסוד הנחת מוצא זו גורס התובע כי הדרך הדיונית בה נקט (הגשת תביעה חדשה ועצמאית לבית משפט זה, בגדרה יוצהר על בטלות ההחלטות) הינה דרך נכונה וראויה. לטענת התובע, כאשר מדובר בהחלטות שניתנו ללא סמכות, ניתנות הן לתקיפה באחת משלוש דרכים: על-ידי הגשת ערעור, בדרך של תקיפה עקיפה בדיון אחר או בדרך של הגשת תביעה חדשה לביטולן. הנתבע טוען מנגד, כי התביעה היא ניסיון לעקוף הליכי ערעור הקבועים בחוק לאחר חלוף המועד בו היה על התובע להגיש ערעור. עם מי הדין? זו השאלה הניצבת בפנינו בפסק דין זה. רקע והליכים 1. בשנת 1974 הגיש הנתבע בלשכת ההוצאה לפועל בת"א בקשה לביצוע שטרי חוב על סך של 70,000 לירות נגד התובע. התובע הגיש התנגדות לביצוע שטרי החוב דנן. ההתנגדות התקבלה והתביעה הועברה לדיון בבית המשפט המחוזי בת"א. בהסכמת הצדדים, הועבר הסכסוך לבוררות והתביעה נמחקה. לימים הופסק הליך הבוררות. 2. בעקבות כך, חידש הנתבע את אחד מספיחי הסכסוך המתייחס לשטרי החוב. הנתבע הגיש נגד התובע תביעה שטרית בבית משפט זה (ת"א 27599/80). לתובע ניתנה רשות להגן כנגד התביעה. בהמשך הגיש התובע תביעה שכנגד נגד הנתבע. 3. ביום 7.7.1999 ניתן פסק דין בת"א 27599/80. בית המשפט (השופטת הניה שטיין ע"ה) דחה את התביעה העיקרית ואת התביעה שכנגד. בסעיף 106 לפסק הדין קבעה השופטת שטיין, בין היתר, כדלקמן: "... 2.כל תובע ישא בהוצאות תביעתו (להבדיל משכר טרחת עו"ד) של הצד שכנגד. דהיינו, דוביצקי ישא בהוצאות לוסטיג בתביעה העיקרית, ולוסטיג ישא בהוצאות דוביצקי בתביעה שכנגד, לרבות בשכ"ט המומחה החשבונאי, ששולמו ע"י דוביצקי. 3.ההוצאות ייקבעו על ידי הרשם, על פי ראיות שיציגו בפניו הצדדים, אלא אם כן ישכילו הצדדים, ולו הפעם, להסכים עליהן. 4.ההוצאות ישאו ריבית והפרשי הצמדה על פי חוק פסיקת ריבית מיום הוצאתן. ... 5.בנסיבות העניין, אין צו בדבר שכר טרחת עורך דין". 4. על יסוד האמור בסעיף 106 הנ"ל הגיש התובע בקשה לאישור הוצאות משפט. אף הנתבע הגיש בקשה דומה מטעמו. שתי הבקשות נדונו בפני הרשמת אראלה עפרון. ביום 19.3.06 ניתנה החלטת הרשמת בעניין שומת ההוצאות של הצדדים (להלן-"החלטת הרשמת מיום 19.3.06"). 5. בהחלטת הרשמת מיום 19.3.06 נפסקו לטובת התובע סכומים שערכם היום נאמד בכ- 650,000 ₪. מנגד, נפסקו לטובת הנתבע סכומים שערכם היום נאמד בכ- 150,000 ₪ (ראו האמור בס' 1 לתגובת התובע לבקשה לעיכוב ביצוע, מיום 7.5.06, במסגרת בש"א 159987/06). 6. התובע והנתבע לא השלימו עם החלטת הרשמת מיום 19.3.06, כל אחד מטעמיו הוא. הם הגישו לבית משפט זה ערעורים הדדיים על ההחלטה. בהיות החלטת הרשמת החלטה אחרת ולא פסק דין, הדרך להשיג עליה הינה באמצעות הגשת ערעור בזכות לבית משפט זה, כאשר הערעור נדון בפני דן יחיד (ראו האמור בסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להלן-"חוק בתי המשפט"). בהתאם להוראת תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן-"תקנות סד"א") הוראות פרק ל' לתקנות (שעניינו סדר הדין בערעור) יחולו על ערעור על החלטת רשם, בשינויים המחויבים. 7. בהתאם לסדרי העבודה במזכירות בית המשפט, הועבר ערעורו של הנתבע לטיפולה של השופטת אלמגור (בש"א 159982/06) ואילו ערעורו של התובע הועבר לטיפולו של השופט סובל (בש"א 159317/06). 8. ביום 26.4.06 קבעה השופטת אלמגור כי אף ערעורו של התובע יהיה בטיפולה לאור העובדה שערעור הנתבע על אותה החלטה נדון בפניה. על מנת לקדם את בירור שני הערעורים החליטה השופטת סג"נ אלמגור להעביר כל ערעור לתגובת המשיב בו. 9. ביני לביני הגיש הנתבע, אשר טען לעצמו, בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06 (בש"א 159987/06). לאחר קבלת תגובת ב"כ התובע החליטה השופטת אלמגור (ביום 11.5.06) לעכב את ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06, עד להכרעה בערעורים ההדדיים שהגישו התובע והנתבע (להלן גם, בהתאמה- "ההחלטה בעניין עיכוב ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06" או "החלטת הביניים מיום 11.5.06"). וזו לשון ההחלטה: "החלטה לאור חלוף הזמן מאז מתן פסה"ד נשוא הערעור ראוי להורות על עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעורים". בתביעה הנוכחית עותר התובע, בין היתר, לביטול החלטת הביניים מיום 11.5.06 שעניינה עיכוב ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06. 10. לאחר קבלת תגובות המשיבים לערעורים, ובלא שקוים דיון בערעור, נתנה השופטת אלמגור (ביום 14.6.06) שני פסקי דין בערעורים ההדדיים. פסקי הדין ניתנו על יסוד הנטען בכתבי הערעור ובתגובות. בתביעה הנוכחית עותר התובע, בין היתר, לביטול שני פסקי הדין האמורים. מפאת חשיבותם של פסקי הדין להמשך הדיון נביאם כלשונם. בפסק הדין מיום 14.6.06 בעניין ערעורו של הנתבע (להלן גם-"פסק הדין בערעור הנתבע") קיבל בית המשפט את ערעור הנתבע על החלטת הרשמת מיום 19.3.06, בקובעו כהאי לישנא: "פסק דין בית המשפט פוסק הוצאות כפי שנראה לו סביר ולאו דווקא על פי חשבוניות או קבלות. אין זה סביר לפסוק הוצאותיו של מומחה חשבונאי שחיווה דעתו לצורך ניהול משפט, רחב היקף ככל שיהיה, ובוודאי לא זה שנוהל בבית משפט השלום בשנת 1994, בסכום העולה על חצי מליון ₪. סכום ההוצאות, לכן, על פי החלטת כב' הרשמת בסעיף 16 להחלטתה יועמד על סך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל". בפסק הדין מיום 14.6.06 בעניין ערעורו של התובע (להלן גם- "פסק הדין בערעור התובע") קיבל בית המשפט את ערעור התובע על החלטת הרשמת מיום 19.3.06 בכל הנוגע להחזר המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, ודחה את הערעור בכל הנוגע להוצאות האחרות. בית המשפט קבע בזו הלשון: "פסק דין יש לשלם מחצית שנייה של האגרה. הערעור לגבי יתר ההוצאות נדחה. נימוקי המשיב בקשר להוצאות האחרות מקובלים עלי". 11. ביום 4.9.06 הגיש התובע בקשה לעיכוב ביצועם של שני פסקי הדין מיום 14.6.06 (בש"א 172301/06). עיכוב הביצוע נתבקש שכן יום קודם לכן הגיש התובע בקשה בגדרה עתר, בין היתר, לביטול פסקי הדין הנ"ל (בש"א 172601/06). ביום 3.10.06, לאחר קבלת תגובת הנתבע, דחתה השופטת אלמגור את הבקשה לעיכוב ביצוע פסקי הדין. אשר לבקשה לביטול החלטת הביניים מיום 11.5.06 ופסקי הדין מיום 14.6.06, קבעה השופטת אלמגור (ביום 17.9.06) כדלקמן: "החלטה בעקבות הודעת ב"כ התובע על כי בקשתו בבש"א 172601/06 לאו בקשה היא אלא תביעה חדשה אני מורה על מחיקתה. אם התובע חפץ להגיש תביעה, יגישה על פי התקנות". 12. על רקע כל אלה הוגשה לבית המשפט, ביום 5.9.06, התביעה הנוכחית (ת"א 50849/06). מהות התביעה והמסגרת הדיונית 13. התובע טוען בתביעתו, כי החלטת הביניים מיום 11.5.06 כמו גם שני פסקי הדין מיום 14.6.06, ניתנו בחוסר סמכות עניינית ומשכך, בטלים הם מעיקרם. התובע מבסס טיעונו זה על הנימוקים הבאים: א. בכל הנוגע להחלטת הביניים מיום 11.5.06, טוען התובע, כי בית המשפט היה מנוע מלדון בבקשת הנתבע לעיכוב ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06 (בש"א 159987/06). זאת משום שהבקשה דנן הוגשה ישירות אליו (בשבתו כערכאת ערעור) מבלי שנעשתה תחילה פנייה לערכאה הדיונית (הרשמת עפרון) שנתנה את ההחלטה. לחלופין, גם אם תאמר כי הייתה נתונה לבית המשפט שלערעור סמכות להושיט את סעד עיכוב הביצוע שנתבקש, הרי שההנמקה שנתן בית המשפט לעיכוב ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06, איננה עומדת במבחן הביקורת. ב. בכל הנוגע לפסק הדין בערעור הנתבע (בש"א 159982/06), מעלה התובע שורה של טענות המתייחסות לתוכן פסק הדין. התובע סבור כי בית המשפט שגה כשהחליט (במסגרת דיון בערעור הנתבע) לבטל קביעות מפורשות שנקבעו בפסק הדין שניתן על-ידי השופטת שטיין (ראו האמור בסעיף ב לכתב התביעה). בנוסף, טוען התובע כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות, משום שבית המשפט לא קיים קדם דיון או דיון בערעור עובר לנתינתו. ג. בכל הנוגע לפסק הדין בערעור התובע (בש"א 159317/06), טוען התובע, כי בית המשפט הוציא מתחת ידיו פסק דין שאינו מנומק. בעשותו כך, לא קיים בית המשפט את חובת ההנמקה המעוגנת בהוראת תקנה 192 לתקנות סד"א ובהלכה הפסוקה. התובע מטעים, כי אימוץ נימוקי צד לדיון איננו בבחינת הנמקה. התובע מוסיף, כי פסק הדין לוקה בחוסר סמכות אף לנוכח שני פגמים נוספים: האחד, בית המשפט לא קיים קדם דיון או דיון בערעור לפני מתן פסק הדין. השני, בית המשפט לא דן בשתי בקשות ביניים שהוגשו במסגרת הערעור (בקשות הדדיות לתיקון טעות סופר שהוגשו לרשמת עפרון ולא הוכרעו על ידה ובקשה מטעם התובע לצירוף ראיות חדשות). 14. בכתב הגנתו טוען הנתבע כי מדובר בתביעה טורדנית הבאה לעקוף הליכי ערעור הקבועים בתקנות סד"א. הנתבע מציין עוד כי התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, אולם זו נדחתה. לגופם של דברים טוען הנתבע כדלקמן: א. אין צורך לדון בבקשה לביטול החלטת הביניים מיום 11.5.06. קבלת ערעורו הביאה לכך שהוא איננו הצד המשלם ומשכך, אין משמעות לעיכוב הביצוע נגדו. ב. ככל שהתובע סבור כי בית המשפט שגה בקבלו את הערעור שהגיש, שומה היה עליו להגיש ערעור שני ברשות לבית המשפט המחוזי. ג.פסק הדין שניתן בערעור התובע מנומק כדבעי. 15. ביום 1.4.07 קוימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתביעה. למרבה הצער, עקב תקלה מזכירותית, לא הועלה תיק בית המשפט מבעוד מועד ללשכתי. לאחר שאותר תיק בית המשפט בארכיב התיקים, הובא הוא בפני. עיון בתיק העלה כי התובע הגיש (ביום 19.3.07) בקשה למתן פסק דין ללא צורך בדיון (להלן גם-"הבקשה למתן פסק דין") ואילו הנתבע הגיש (ביום 30.11.06) בקשה לחיוב התובע במתן ערובה להוצאות (להלן גם-"הבקשה למתן ערובה"). כאן המקום לציין כי בבקשה למתן פסק דין התבקש בית המשפט ליתן פסק דין כמבוקש בכתב התביעה שכן -כך הטענה- על פי כתב ההגנה התביעה הוכחה. לפי הנטען בבקשה, הנתבע מסכים לחלק מעילות התביעה ובגין יתר העילות אין לו הגנה. בהחלטתי מאותו יום, הוריתי לצדדים להגיב ולהשיב לבקשות דנן בהתאם למתווה הקבוע בהוראת תקנה 241 לתקנות סד"א. 16. ביום 19.4.07, לאחר שהוגשו תגובות ותשובות לבקשות, הוריתי לב"כ התובע להודיעני האם הגיש או האם בכוונתו להגיש בקשה להעברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום במחוז אחר, על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, בהתאם לאמור בסעיף ז' לכתב התביעה ובהתאם להודעתו מיום 10.9.06. כן החלטתי, כי עד למתן הודעה כאמור, לא אדון בבקשה למתן פסק דין. ביום 22.4.07 הודיעני ב"כ התובע כי לא הגיש בקשה להעברת הדיון בתביעה לבית משפט אחר לאור העובדה כי התביעה מתנהלת ותתנהל בפני. ב"כ התובע הוסיף וציין כי במצב דברים זה אין מניעה ליתן החלטה בבקשה למתן פסק דין. 17. לאחר שעיינתי בבקשה למתן פסק דין, בתגובה ובתשובה לה החלטתי לעורר מיוזמתי את שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה להיזקק לתביעה. מקריאת כתבי בי הדין עלה כי יתכן שהסמכות העניינית הייחודית לבירור נושא התביעה נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לערעורים, ולא לבית משפט זה. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי גם כאשר בעל דין אינו מעלה מיוזמתו טענת חוסר סמכות, עומדים ומצווים בתי משפט ובתי דין לבדוק מעצמם, בכל עניין ועניין, אם קנו סמכות להידרש לעניין שהובא לפניהם להכרעה (בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 616). המלומד א' גורן כותב בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) 12 כי: "על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את סמכותו העניינית לדון בתובענה שלפניו ולא להמתין ליוזמת הצדדים. בית המשפט הוא שחייב בבדיקת העובדות המקנות לו את הסמכות, אפילו לא חלקו עליה בעלי הדין. אין בהסכמתם של הצדדים להתדיין לפני ערכאה שיפוטית אחת כדי להקנות לו סמכות עניינית בנושא, שבו מסר המחוקק את הסמכות לערכאה אחרת". זאת ועוד. הלכה מושרשת היא עימנו כי "פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית בטל מעיקרו, ומשמעות הדבר היא, כי אין לו כל תוקף משפטי וכי אין בקביעות העובדתיות הכלולות בו כדי לחייב את הצדדים להליך" (ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 641, 656 (1992)). כן יאים לענייננו דברי המלומד ד' שורץ במאמרו "תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי" עיוני משפט כא 295, 327 (להלן-"מאמרו של שורץ"), לפיהם: "הסמכות העניינית הינה הסמכות "הנושאית" של כל אחת מערכאות השיפוט השונות. להבדיל מהסמכות המקומית, הסמכות העניינית יורדת לשורשו של העניין. דהיינו בהעדר סמכות עניינית, תוצאת הדיון בטלה. שלא כבהליכים אחרים של דיון אזרחי הנתונים להסכמותיהם של בעלי הדין, הסמכות העניינית הינה קוגנטית ואין בכוחם של בעלי הדין להקנותה לערכאה שיפוטית נעדרת סמכות. ... התפיסה המשפטית העומדת ביסוד הבטלות של תוצאת הדיון שנערך בהיעדר סמכות עניינית הינה תפיסת הכשרות. לפי תפיסה זו, אין בית המשפט מוסמך לדון מבחינת הסמכות העניינית אלא במה שהקנה לו המחוקק במפורש. דיון בעניין שבית המשפט לא הוסמך לדון בו הינו בבחינת "אולטרה וירס" בית המשפט והוא בטל". ראו גם ד' שורץ סדר דין אזרחי חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז) 88 - 89). 18. ודוק היטב: השלב הנכון והראוי להכרעה בשאלת הסמכות העניינית הוא עם תחילת המשפט, בטרם יחל בית המשפט בדיונים לגופו של עניין (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד (4) 337, 346 (2000); להלן-"פרשת חבס"; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו (6) 295, 307 (2002); להלן-"פרשת חיים"). 19. על רקע מושכלות יסוד אלה החלטתי (ביום 29.4.07) כי בישיבת קדם המשפט הקרובה יהיו הצדדים ערוכים לטעון בסוגיית הסמכות העניינית. בפועלי כך נהגתי בהתאם להלכה הפסוקה לפיה כאשר בית המשפט מעורר את שאלת הסמכות העניינית מיוזמתו עליו להפנות את תשומת ליבם של בעלי הדין לכך וליתן להם שעת כושר להשיב על הטענה (ראו: ע"א 9/66 בוזין ואח' נ' נבשי ואח', פ"ד כ(2) 473, 476 (1966); ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לו(3) 1, 9-10 (1983)). בהחלטתי אף התייחסתי לאמור בסעיף 1 להודעת ב"כ התובע מיום 22.4.07 בצייני, כי "העובדה שכיום התובענה מתבררת בפניי אין משמעה שכך יהא בהכרח אף בעתיד". ביום 9.5.07 הגיש ב"כ התובע בקשה להבהרת החלטתי מיום 29.4.07. בבקשתו כתב ב"כ התובע את הדברים דנן: "1. עפ"י בקשת התובע למתן פסק דין לאלתר, אזי יש ליתן בה החלטה, ורק אם הבקשה תידחה, יש מקום לקיים קדם דיון. התובע חוזר ומדגיש כי עפ"י הבקשה הנ"ל ותגובת הנתבע, אין מקום לסרב לבקשה הנ"ל. 2. אין מקום לדון בסוגיית הסמכות העניינית (שהיא למעשה עילת התביעה), אלא אם בית המשפט ידחה את בקשת התובע כאמור בסעיף 1 דלעיל, ואת בקשתו כאמור בסעיף 3 דלמטה, וינמק החלטות אלו. 3. גם אם כב' בית המשפט ידחה את בקשת התובע כאמור בסעיף 1 דלעיל, אזי התובע יבקש במעמד קדם המשפט ליתן פס"ד על סמך האמור בתקנה 143(9) לתקנות סדר הדין האזרחי. 4. היה ובימ"ש זה (כב' השופט מאיר יפרח) לא ידון בתביעה (אם בקשות התובע כאמור דלעיל תידחנה) אזי התובע שומר על זכותו לבקש העברת הדיון בתביעה זו לבימ"ש השלום במחוז המרכז". 20. לאחר שקראתי בעיון רב את הבקשה להבהרה קבעתי שאין מקום לשנות את ההחלטה מיום 29.4.07. סברתי, ועודני סבור, בהתבסס על ההלכה הפסוקה הנוהגת במקומותינו, כי יש להכריע בסוגיית הסמכות העניינית לפני דיון בבקשת התובע למתן פסק דין ללא צורך בדיון. חיזוק ואסמכתא לקביעתי זו מצאתי בפרשות חבס וחיים (הנזכרות בסעיף 18 לעיל) וכן בפסקי הדין בע"א 174/69 כהן נ' כהן (אביאני), פ"ד כג(1) 789, 793-794 (1970); ע"א 311/76 פסיה כליפא לבית קריצר ואח' נ' פרץ, פ"ד לא(1) 397, 399 (1976). בפסקי דין אלו נקבע מפורשות כי טענת חוסר סמכות יש להביא בשלב מוקדם ביותר במשפט, ואף לפני יתר הטענות. 21. ביום 4.6.07 קוימה ישיבת קדם משפט שנייה בתביעה, במהלכה טענו הצדדים לעניין סמכותו העניינית של בית משפט זה להיזקק לתביעה. בישיבת קדם המשפט האמורה, יוצג הנתבע על-ידי עו"ד גולדנצוויג. עו"ד גולדנצוויג הצהיר לפרוטוקול (עמ' 3, שורה 14) בזו הלשון: "אני מבקש להופיע בישיבה זו בלבד כפרקליטו של הנתבע". 22. בתום הדיון קבעתי כי החלטה בעניין סמכותו העניינית של בית משפט זה להידרש לתביעה תומצא לצדדים בדואר. דיון ומסקנות 23. לאחר שנדרשתי אל כתבי הטענות, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בעניין הסמכות העניינית, אני קובע כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה וכי הסמכות העניינית לדון בה הייתה נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. סבורני כי היה על התובע להגיש בקשת רשות ערעור על שני פסקי הדין מיום 14.6.06, בתוך המועד הקבוע בתקנות סד"א. משחלף המועד דנן, נרפאו הפגמים הנטענים בפסקי הדין הנ"ל, אם וכל שאלה קיימים, ופסקי הדין הפכו לסופיים. טרם יובאו עיקרי טעמיי למסקנתי זו מוצא אני לנכון להסיר מן הדרך את טענותיו של התובע הנוגעות להחלטת הביניים מיום 11.5.06, בעניין עיכוב ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06. סבור אני כי יש לדחות טענות אלה מחמת שתי הסיבות הבאות: א. התובע טען את טענתו בשיהוי רב. התובע, אשר היה מיוצג בהליכי הערעור על-ידי עו"ד יובל מור-מוסלי, לא העלה את טענתו, לפיה בית המשפט שלערעור מנוע מלדון בבקשת הנתבע לעיכוב ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06, במסגרת תגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 159987/06). השתהותו של התובע מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית המשפט שלערעור להיזקק לבקשה לעיכוב ביצוע, מבלי שנעשתה על-ידי הנתבע פנייה מוקדמת לרשמת עפרון שנתנה את ההחלטה, חוסמת את טענת העדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על ידיה. ראו האמור ברע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, 52 (2004). בפרשת כלפה הנ"ל, מזכיר השופט טירקל את דברי המלומד שורץ במאמרו הנזכר לעיל, בעמ' 328, לפיהם: "מכל מקום, בית המשפט עשוי להזדקק ואף נזקק בפועל לעקרון תום הלב על מנת להתגבר במקרים מתאימים על "מצודה בצורה" דהיינו, להכשיר דיון שנערך בהיעדר סמכות עניינית תוך הסתמכות על הדוקטרינה של מניעות. בנסיבות אלה "ישן" הנתבע על טענת היעדר הסמכות העניינית והוא מנוע מלהעלותה". אני קובע, על כן, כי התובע אינו יכול להישמע בטענה כי החלטת הביניים מיום 11.5.06 ניתנה בחוסר סמכות עניינית. לתובע ניתן יומו בבית המשפט. התובע הגיש תגובה סדורה ומפורטת לבקשת הנתבע לעיכוב ביצוע. התובע, באמצעות פרקליטו דאז, שטח בתגובתו את כלל טענותיו, אך לא עורר (משיקוליו הוא) את הטענה בדבר חוסר הסמכות העניינית. משלא עשה כן באותו מעמד, מנוע הוא מלעשות כן עתה. ב. הדיון בהחלטת הביניים מיום 11.5.06 הינו תיאורטי ואקדמי. בהתאם להחלטת הביניים מיום 11.5.06 הורה בית המשפט שלערעור על עיכוב ביצוע החלטת הרשמת מיום 19.3.06 עד להכרעה בערעורים. עניין לנו בסעד זמני של עיכוב ביצוע החלטת הרשמת, אשר תוקפו עד לתום המועד שנקבע בו (קרי, עד להכרעה בערעורים). ברור אפוא כי משניתנו פסקי דין בערעורים, פקע הסעד הזמני של עיכוב הביצוע והחלטת הביניים מיום 11.5.06 חדלה להיות בת פועל מעשי. התובע הבין זאת בעצמו עת הגיש לבית המשפט שלערעור (ביום 4.9.06) בקשה לעיכוב ביצועם של שני פסקי הדין מיום 14.6.06 (בש"א 172301/06). עולה אפוא כי אין מקום וצורך לדון בטענות התובע לגבי החלטת הביניים מיום 11.5.06, שכן גם אם הייתי נעתר לבקשת התובע ומצהיר על בטלות ההחלטה, לא היה בכך כדי לסייע לו. התובע לא יכול להגיש את החלטת הרשמת מיום 19.3.06 לביצוע בהליכי הוצל"פ, בלא להתחשב בשני פסקי הדין מיום 14.6.06, ששינו וביטלו חלק מן הקביעות הכלולות בה. הלכה מיוסדת היא כי "אין להיזקק לבירור סוגיה שהינה בבחינת "תורה לשמה", ומשהופך העניין הקונקרטי נשוא ההתדיינות לאקדמי, בין בערכאה הדיונית ובין בערכאת הערעור, לא יידרש לו בית המשפט למעט במקרים חריגים" (ע"א 9614/06 קרפילובסקי ואח' נ' ישיבת נזר ישראל מוסדות תורה, ניתן ביום 3.6.07; פורסם במאגר נבו). אני סבור כי המקרה שבפנינו איננו מהווה מקרה חריג. לפיכך, אינני נדרש לטענות התובע הנוגעות להחלטת הביניים מיום 11.5.06, שהינן בגדר עניין תיאורטי לחלוטין. 24. נעבור עתה לדון בהשגות התובע לגבי שני פסקי הדין מיום 14.6.06. הדרכים הדיוניות להשיג על פסק דין שניתן בחוסר סמכות 25. התובע טוען כי לפסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית אין נפקות משפטית כלשהי. ניתן לערער עליו או להשיג עליו בדרך של התקפת עקיפין בדיון אחר או לבטלו באמצעות הגשת תביעה חדשה שבה הסעד המבוקש יהא פסק דין הצהרתי. התובע סומך טיעונו על האמור בספרו של מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (מהדורה 14 מעודכנת לחודש יולי 2004, כרך ב') 1053. 26. התובע צודק בטענתו. בע"א 450/68 אלסייד נ' מנהל עזבון שנטי ואח', פ"ד כג(2) 350, 355 (1969), קבע בית המשפט העליון כי ניתן לתקוף פסק דין שניתן בחוסר סמכות באחת משלוש דרכים: הגשת ערעור, תקיפה עקיפה בדיון אחר או הגשת תביעה חדשה ועצמאית לביטולו. ובלשונו של בית המשפט: "אכן, יכול להיות שבטלות זו של פסק שניתן, כזו הנטענת על ידי המערערת, יכולה לבוא על תיקונה גם בדרכים אחרות, כגון הגשת ערעור (כאשר הצד הקובל היה צד לדיון המקורי) או בדרך של התקפת עקיפין בדיון אחר, כמו בהליכי ההסדר שעוד יתקיימו במקרה שלפנינו. אך דרכים אלה אינן מוציאות זו את זו וגם הגשת תביעה חדשה לביטול הפסיקה הקודמת היא דרך נכונה לביטול פסק שניתן ללא סמכות, וגם תביעה כזאת אינה בעצם אלא המשך הדיון הקודם". 27. אולם בנקודה זו לא תמה המלאכה. על מנת שבית משפט זה יהיה מוסמך מבחינה עניינית לדון בתביעה, שומה עליו לבחון האם הפגמים שלטענת התובע נפלו בפסקי הדין מיום 14.6.06, ובהליכים שקדמו להם, הינם פגמים אשר על יסודם ניתן לקבוע כי פסקי הדין ניתנו על ידי בית המשפט בחוסר סמכות. על שאלה זו משיב אני בשלילה, ואנמק. מתי פסק דין ייחשב לפסק דין שניתן בחוסר סמכות? 28. בהמ' 282/74 לוי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד כח(2) 477 (1974), (להלן-"פרשת לוי") משמיענו מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן כי: "אין פסק דינו של בית המשפט בטל מדעיקרא. אלא אם היה בית המשפט חסר סמכות לתתו. פגמים אחרים שבהליך, אשר אינם עולים לכדי חריגה מן הסמכות, יכולים לשמש נימוק ערעור, אם פסק הדין ניתן לערעור, אך עם חלוף תקופת הערעור, הפגם מתרפא. ... המבחן לבדיקת הסמכות העניינית של בית המשפט הוא המבחן הפונקציונלי שנקבע על ידי הנשיא (אגרנט) בבג"צ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952 ואח', פ"ד יב 1668, לאמור, "השאלה (היא), אם התפקיד שמילא בית המשפט... הוא התפקיד שהוטל עליו על-פי החוק", מקום שניתנה בידי בית המשפט סמכות שיפוט, ניתנה לו גם הרשות לשגות. משגהו יכול שישמש נימוק לערעור, אך אינו מוציא את העניין מגדר סמכותו של השופט". (ההדגשה שלי - מ' י'). בד"נ 12/75 מ' דנקנר ובניו בע"מ נ' ישראל טלמון, עורך דין ואח', פ"ד כט(2) 570 (1975), חזר הנשיא אגרנט על ההלכות שנפסקו בבג"צ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952 ואח', פ"ד יב 1668 (1958), (להלן- "פרשת רובינסקי") ובפרשת לוי, בציינו: "המבחן שמן הדין להיזקק לו, כדי לבחון אם חרג בית המשפט מתחום סמכותו העניינית חריגה יסודית, השוללת כל תוקף מהחלטתו, הוא המבחן הפונקציונלי... . בהחלטתו הממצה בסוגיה זו, שניתנה בעניין המ' 282/74 לוי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד כח(2) 477, בעמ' 483, סמך מ"מ הנשיא (השופט זוסמן) את ידיו על מבחן זה והדגיש: "מקום שניתנה בידי בית המשפט סמכות שיפוט, ניתנה לו גם הרשות לשגות. משגהו יכול שישמש נימוק לערעור, אך אינו מוציא את העניין מגדר סמכותו של השופט". (ההדגשה איננה במקור - מ' י'). בפרשת דנקנר הנ"ל מזכיר הנשיא אגרנט את פסק הדין בבג"צ 86/58 בוגנים נ' ראש המטה הכללי ואח', פ"ד יב 1653 (1958), אשר ניתן כארבעה חודשים לפני פסק הדין בפרשת רובינסקי. הנשיא אגרנט מציין כי בפרשת בוגנים עשה השופט זוסמן שימוש במבחן הפונקציונלי שנקבע מאוחר יותר בפרשת רובינסקי. בעמ' 1658 לפסק הדין בפרשת בוגנים, אומר השופט זוסמן את הדברים הבאים: "לא מצאתי יסוד לטענה שבית הדין חרג מסמכותו. בית הדין הצבאי לערעורים הוקם לפי סעיף 183(2) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, וסמכותו נקבעה בסעיף 210 לאותו חוק, לאמור: "בית הדין הצבאי לערעורים ישמע ערעורים מבתי הדין הצבאיים של ערכאה ראשונה". שאלה אחרת היא, אם שגה בית הדין ועשה שימוש מוטעה בכוחות של בית הדין... . כאן רצוני להטעים, כי בתי המשפט הורו וחזרו והורו, כי שגיאה או טעות שכזאת, אין בכוחן להוציא עניין מגדר סמכותו של בית הדין... שופט שטעה, עודנו פועל בגדר סמכותו בתור שופט, שאם לא תאמר כן, יהיו רק פסקי דין נכונים נתונים בתוקף הסמכות, ולא יהיה קץ להתדיינות, באשר תמיד עלולה להתעורר השאלה, שמא נתגלתה טעות בפסק הדין והוא בטל מחמת חוסר סמכות, עקב הטעות. פסק דין של שופט שלום, בתביעה העולה על 1,500 לירות, הוא כאין וכאפס, ויושב ראש ההוצאה לפועל לא יבצע אותו, מפני שהוא לוקה בחוסר סמכות, אך פסק דין מוטעה של אותו שופט, בתביעה שהייתה נתונה בסמכותו, יושב ראש ההוצאה לפועל חייב לבצעו, ובית משפט זה ימנע אותו מלבדוק אם טעה השופט אם לאו". כן ראו דברי מ"מ הנשיא זוסמן בעמ' 482 לפסק הדין בפרשת לוי: "פסק דין של שופט שלום, המחייב בעל דין, אפילו בהסכמתו, בתשלום סכום כסף, העולה על גדר שיפוטו של בית המשפט, יהא בטל מחמת חוסר סמכות. ואילו פסק דין מוסכם החורג מן העתירה שבכתב התביעה הוא שריר וקיים; הצדדים אינם חולשים על סמכותו של בית המשפט, אך חולשים הם על כתבי הטענות, והסכמם לעניין זה הסכם הוא. רק אם לוקה פסק הדין בחוסר סמכות ממש, כמוהו כלא היה. פסק דין כזה לא יבוצע על ידי לשכת ההוצאה לפועל, אפילו לא בוטל... אך לבקשת הנוגע בדבר, יבטלו בית המשפט ויעביר מהעולם אפסות, שמחמת יומרת קיומה עלולה להזיק". 29. הנה כי כן, המבחן הפונקציונלי שנקבע בפסק הדין רובינסקי, נשתרש בפסיקת בית המשפט העליון. מבחן זה מהווה מורה דרך בבוא בית המשפט לקבוע האם פסק דין נגוע בחוסר סמכות, אם לאו. וזאת לזכור: בעוד חוסר סמכות פונקציונלית יש בו כדי לאיין החלטה שיפוטית, הרי טעות בהחלטה שיפוטית אין בה כדי לאיין את ההחלטה (ראו ספרו של לוין, בעמ' 92). העובדות בראי ההלכה 30. התובע טוען כי פסקי הדין מיום 14.6.06 ניתנו בחוסר סמכות עניינית בשל קיומם של ארבעת הפגמים הבאים: א. בית המשפט שלערעור נתן את שני פסקי הדין מיום 14.6.06 בלא שקיים קדם דיון או דיון בערעורים ההדדיים. ב. במסגרת פסק הדין בערעור הנתבע על החלטת הרשמת מיום 19.3.06, ביטל בית המשפט שלערעור קביעות מפורשות של השופטת שטיין ז"ל בפסק הדין מיום 7.7.99. כזאת, כך הטענה, לא היה מוסמך בית המשפט שלערעור לעשות. ג. פסק הדין בערעור התובע על החלטת הרשמת מיום 19.3.06 איננו מנומק. ד. פסק הדין בערעור התובע ניתן מבלי שבית המשפט שלערעור החליט בשתי בקשות ביניים שהונחו לפתחו (בקשות הדדיות לתיקון טעות סופר שהוגשו לרשמת עפרון ולא הוכרעו על ידה ובקשה מטעם התובע לצירוף ראיות חדשות). 31. יישום המבחן הפונקציונלי בנסיבות ענייננו מביאני לקבוע, כי בית המשפט שלערעור היה מוסמך מבחינה עניינית לתת את שני פסקי הדין מיום 14.6.06. המשגים הדיוניים שנפלו, לפי הטענה, בפסקי הדין הנ"ל ובהליכים שקדמו להם (אותם מניתי בסעיף 30 לעיל) נעשו לכאורה מחמת טעות משפטית של בית המשפט או מחמת הפעלת הסמכות באופן שגוי. משגים אלה אינם עולים לכדי חריגה מסמכות. במצב דברים זה, מתבקשת המסקנה כי עניין לנו במשגים דיוניים נטענים אשר היו ניתנים לביטול, להבדיל מהיותם בטלים מעיקרא. עסקינן במשגים דיוניים אשר היו יכולים לשמש נימוקים לערעור. דא עקא, עם חלוף התקופה להגשת בקשת רשות ערעור, נרפאו המשגים הדיונים הנטענים, ככל שהיו קיימים, ופסקי הדין הפכו סופיים. ארחיב ואפרט. 32. השאלה שעלי להציג לנגד עיני בבואי ליישם את המבחן הפונקציונלי שנקבע בפסק הדין רובינסקי אחת ויחידה היא: האם בית המשפט שלערעור פעל בהתאם לתפקיד שהוטל עליו על פי חוק. על שאלה זו יש להשיב בחיוב. סמכותו של בית המשפט שלערעור לדון בערעורים ההדדיים שהגישו התובע והנתבע על החלטת הרשמת מיום 19.3.06 (שהינה לכל הדעות החלטה אחרת ולא פסק דין) קבועה בסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט, המורה לאמור: "החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד". בהתאם להוראת תקנה 400 לתקנות סד"א, הוראות פרק ל' לתקנות (שעניינו סדר הדין בערעור), למעט סימן ד' (שעניינו ערובה להוצאות) יחולו על ערעור על החלטת רשם, בשינויים המחויבים. נמצא לנו כי חלה על ענייננו הוראת תקנה 462 לתקנות סד"א, המוכתרת בכותרת השוליים "סמכותו של בית המשפט בערעור". תקנה זו מורה כדלקמן: "בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב העניין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד". (ההדגשה שלי- מ' י'). 33. משפעל בית המשפט בענייננו בהתאם לתפקידים שהוטלו עליו בסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט ובתקנה 462 לתקנות סד"א, ברור כי הפגמים שנפלו (לטענת התובע) בפסקי הדין מיום 14.6.06 (אותם מניתי בסעיף 30 לעיל) הינם פגמים דיוניים הקשורים לאופן הפעלת סמכותו של בית המשפט ולא פגמים היורדים לשורש סמכותו העניינית. 34. טול לדוגמא את הטענה כי פסק הדין בערעור התובע על החלטת הרשמת מיום 19.3.06, איננו מנומק. בהתאם למבחן הפונקציונלי הנזכר לעיל, פגם של העדר הנמקה או העדר הנמקה מספקת, שייך למשפחת הפגמים הדיוניים הניתנים לביטול (voidable). חיזוק ותימוכין לאמור נוכל למצוא בפסק דינה של השופטת ארבל ברע"א 1982/05 מקומון כל הצפון ואח' נ' פלוני (ניתן ביום 23.1.06; פורסם במאגר נבו) שם נפסק, כי "העדר הנמקה עשוי לשמש כעילה לביטול פסק דין". 35. ברע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 749 (1998), עמד בית המשפט העליון (השופט י' זמיר) על חשיבות חובת ההנמקה של החלטות. בית המשפט פסק כי ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית. בית המשפט אימץ את דברי הנשיא שמגר בע"א 668/89, בש"א 3010/90 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ (בפירוק מרצון) ואח', פ"ד מד (4) 693, 697 (1990), לפיהם: "אך מובן שמידת ההנמקה הנדרשת נבחנת, מבחינה עניינית, לפי נסיבותיו של כל מקרה...". בית המשפט חידד והבהיר עוד (בעמ' 750 לפסה"ד) כי פסיקתה בלבד, האומרת רק מה התוצאה של ההתדיינות, אינה בגדר הנמקה. לדברי בית המשפט, החלטה המסבירה, ולו בקיצור נמרץ, את הטעם לתוצאה, עשויה להוות, בנסיבות מתאימות, הנמקה מספקת. 36. קריאת פסק הדין שניתן בערעור התובע מעלה, כי ניתן ללמוד ממנו מהו הטעם לדחיית ערעור התובע בסוגיית ההוצאות, למעט חיוב הנתבע בתשלום המחצית השנייה של אגרת המשפט ששילם התובע במסגרת התביעה שכנגד. הטעם המדובר הוא כי בית המשפט שלערעור קיבל את נימוקי הנתבע בקשר להוצאות האחרות. די בכך כדי לקבוע שפסק דינו של בית המשפט שלערעור אינו אילם וכי ערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי) יכלה לברר במסגרת הליך ערעור, אם פסק הדין האמור הינו נכון או מוטעה. 37. תימוכין נוספים למסקנתי לפיה, הפגמים להם טוען התובע, המנויים בסעיף 30 לעיל, הינם פגמים דיוניים הקשורים לאופן הפעלת סמכותו של בית המשפט, ולא פגמים היורדים לשורש סמכותו העניינית מוצא אני בפסק הדין בע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444 (1991) . 38. בנסיבות פסק הדין בפרשת וילנר, הורשעה המערערת בבית המשפט המחוזי בלקיחת שוחד וכן במרמה ובהפרת אמונים. במהלך הדיון בערעור שהגישה המערערת לבית המשפט העליון, התעוררה גם שאלת נפקותו של פגם, שעניינו החלטה לסגור את דלתות בית המשפט המחוזי, על יסוד בקשת המדינה, בלא ליתן למערערת הזדמנות להשמיע את השגותיה. בית המשפט העליון דחה את הערעור תוך שקבע לענייננו, כי גם אם שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להיעתר לבקשת המדינה, אין פעולתו לוקה בחוסר סמכות, אלא רק בטעות בפירוש החוק ובהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. בית המשפט חזר וקבע כי המבחן לבדיקת סמכותו העניינית של בית המשפט הוא המבחן הפונקציונלי שעיקרו בשאלה אם התפקיד שמילא בית המשפט הוא התפקיד שהוטל עליו על פי חוק. ואלה דברי בית המשפט (מפי השופט א' מצא), בעמ' 453 לפסה"ד: "מסופקני אם צדק בית המשפט המחוזי בקבלת עמדת המאשימה, שסגירת הדלתיים דרושה לשם שמירה על ביטחון המדינה. מוטב היה, לטעמי, אילו נתבקשה סגירת הדלתיים בטענה שהדבר דרוש "לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה", כאמור בסעיף 68(ב)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. ... אך השוני האמור בהגדרת עילת הבקשה איננו מוביל למסקנה, אליה חתר הסניגור בטיעונו, שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לצוות על סגירת הדלתיים על יסוד הבקשה שהוגשה לו. הלוא אין ענייננו בצו לסגירת דלתיים, אשר ניתן על פי עילה שאין לה זכר בסעיף 68(ב) לחוק ושכל כולה מפרי רוחו של בית המשפט, אלא בצו אשר ניתן על יסוד אחת מן העילות המפורטות בסעיף ואשר לגביהן הוקנתה לבית המשפט סמכות לצוות על סגירת הדלתיים. גם אם שגה בית המשפט בהחלטתו להיעתר לבקשת המאשימה, אין פעולתו לוקה בחוסר סמכות אלא רק בטעות בפירוש החוק ובהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. המבחן לבדיקת סמכותו העניינית של בית משפט הוא המבחן הפונקציונלי...". 39. דברים אלה, אשר נאמרו לגבי פגם דיוני שנפל בגדרי הליך פלילי, יפים והולמים לענייננו וביתר שאת. אחרית דבר 40. מן המקובץ לעיל עולה, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. הסמכות העניינית לדון בתביעה הייתה נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, בכפוף למועדים הקבועים בתקנות סד"א להגשת ערעור שני ברשות. כיוון שהמועדים להגשת ערעור שני ברשות חלפו-עברו להם זה מכבר, אין באפשרותי לעשות שימוש בסמכותי הקבועה בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, ולהורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המוסמך. בנסיבות נשוא התביעה דנן, עלי להורות על דחיית התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית, בהתאם לקבוע בהוראת תקנה 101(א)(2) לתקנות סד"א, וכך אני מורה. 41. לאור תוצאת הדברים האמורה, אין מקום וצורך לדון בבקשת התובע למתן פסק דין ללא צורך בדיון ובבקשת הנתבע למתן ערובה להוצאות משפט. 42. בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו. סמכות עניינית