עובדות נתבעים 1 ו-2 (להלן: "הבעלים") בעלים של דירה ברח' בן גוריון 21/8 בלוד הידועה כגוש 4012 חלקה 85 תת חלקה 8 (להלן: "הדירה"). ביום 6.3.03 נכרת הסכם בין התובעים (להלן: "השוכרים") לבעלים, לפיו שכרו השוכרים מהבעלים את הדירה. בחוזה השכירות נקבע: "זכות רכישת הדירה תינתן לשוכרים בעדיפות ראשונה". לא נרשמה בפנקסי המקרקעין הערת אזהרה על זכות הקדימה שהוענקה לשוכרים בחוזה השכירות. ביום 25.8.03 נכרת חוזה בין הבעלים ונתבעים 3 ו-4 (להלן: "הרוכשים") ,לפיו מכרו הבעלים את הדירה לרוכשים תמורת מחיר של 90,000 $. הרוכשים נטלו מנתבע 5 (להלן: "הבנק") הלוואה למימון הרכישה ולקבלת פרעון ההלוואה משכנו לטובת הבנק את זכויותיהם מכוח חוזה המכר. הרוכשים רשמו לטובתם הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין, אולם העברת הזכויות בדירה טרם נרשמה בפנקסי המקרקעין. בטרם נכרת חוזה המכר ביקרו הרוכשים בדירה וראו שהדירה תפוסה על ידי השוכרים. הרוכשים ובא כוחם לא ביקשו לראות את חוזה השכירות והשוכרים מצידם לא טרחו לספר להם על קיומה של זכות הקדימה. גם הבעלים לא טרחו ליידע את הרוכשים בדבר קיומה של זכות הקדימה. בטרם נכרת חוזה המכר ביקר בדירה שמאי מקרקעין. כחודש לאחר ביקורו הוגשה התביעה שבפני לאכוף על הנתבעים את מכירת הדירה לשוכרים בתנאי החוזה שנכרת בין הבעלים לרוכשים. טענות הצדדים לגרסת השוכרים, הבעלים התחייבו ליתן להם זכות לרכוש את הדירה במחיר שבו הסכימו הרוכשים לרכוש את הדירה. לטענתם, זכותם קודמת בזמן והיא גוברת על זכותם האובליגטורית של הרוכשים המאוחרת בזמן. בטענתם זו מסתמכים השוכרים על הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. מוסיפים השוכרים וטוענים כי מאחר והרוכשים ידעו כי הדירה תפוסה והשוכרים מתגוררים בה, היה עליהם לדרוש מהנתבעים לאפשר להם לעיין בחוזה השכירות ואילו כך עשו היו מגלים בעצמם את דבר קיומה של זכות הקדימה שהוענקה לשוכרים. משלא עשו כן נהגו ברשלנות העולה כדי חוסר תום לב ועל כן יש לאכוף על הנתבעים את קיום זכות הקדימה. הבעלים מודים כי בחוזה השכירות העניקו לשוכרים זכות קדימה לרכישת הדירה, אולם לטענתם עובר לכריתת החוזה עם הרוכשים הציעו לשוכרים לרכוש את הדירה במחיר של 93 אלף דולר ונענו כי אין לשוכרים אמצעים לרכישת הדירה, ובכך השוכרים ויתרו על זכות הקדימה שניתנה להם. עוד טוענים הנתבעים, כי אפילו לא ויתרו התובעים על זכותם, משלא נרשמה בפנקסי המקרקעין על פי סעיף 99 לחוק המקרקעין אין לראותה כזכות קדימה כמשמעותה בחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ואין להחיל עליה את הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין. עוד טענו הנתבעים כי השוכרים נהגו שלא בתום לב כשלא רשמו הערת אזהרה בדבר זכותם, ועל כן אפילו תוכר זכותם הקודמת בזמן אין להעניק להם סעד של אכיפה, ותרופתם תביעת פיצויים מהבעלים. דיון א.מחלוקות עובדתיות והכרעה בהן המחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים נסובה על השאלה האם לפני התקשרותם בחוזה המכר עם הרוכשים הציעו הבעלים לשוכרים לרכוש את הדירה במחיר ובתנאים שנקבעו בחוזה המכר, והאם השוכרים דחו את ההצעה. במחלוקת זו נשמעו במשפט עדות השוכר מחד ועדות המוכר מנגד, המכחישות זו את זו. מר אלברט אלבז העיד כך: "ביקשתי מהקונים 93 אלף דולר ולאחר שהם הסכימו עליתי למבקש ואמרתי לו שיש לי קונים בסכום הזה ושאלתי לדעתו, הוא אמר שאין לו כסף ומבקש שאני אשאיר אותו בדירה. אמרתי לו שאם הוא לא מעוניין לקנות שיחתום לי על הסעיף הזה שהוא משחרר אותי מהזכות הסירוב הראשונה שיש לו. אמרתי לו שאני עומד לשלוח לו מכתב רשום עם בקשה שישחרר אותי מסעיף סירוב. למחרת שלחתי לו מכתב רשום וסברתי שהוא קיבל את המכתב אחר כך התברר לי שהוא לא משך את המכתב הרשום. הצעתי למבקש בעל-פה לקנות את הדירה. סיפרתי את כל זה לעורך הדין שלי ונראה שעורך הדין לא ציין הזה ואין לי הסבר לכך. לא ציינתי במכתב שלי את מחיר ההצעה של 93 אלף דולר אבל בשיחה בינינו אמרתי למבקש את זה בעל-פה. נכון שבמכתב לא ציינתי שהיה קונה כי היינו במו"מ לגבי המחיר, לא סגרתי על המחיר באותה עת." גרסתו זו של מר אלבז על כל חלקיה הוכחשה על ידי השוכר מר מרדכי איברגימוב. לדבריו הדירה לא הוצעה לו במחיר 93 אלף דולר, וממילא הוא לא דחה הצעה כזו, ולא טען כי אין ברשותו אמצעים למימון הרכישה. בין שתי גירסאות אלה אני מעדיף את גירסתו של מר איברגימוב. עדותו נשמעה כנה ומעוררת אמון, ומאידך עדותו של מר אלבז נשמעה חלקלקה והרושם היה שאת תשובותיו הוא מכוון למה שנראה בעיניו משרת את האינטרס שלו. לבד מהתרשמותי הסובייקטיבית האמורה, נמצאו בגירסת מר אלבז פריכות המעידות על אי אמירת אמת. בראש וראשונה ניצבת העובדה שהגירסה בדבר הצעת הדירה לשוכרים במחיר של 93 אלף דולר וסירובם להצעה לא נזכרה בתצהירו של מר אלבז, אף שעל פי עדותו של מר אלבז מסר את הגירסה לעורך דינו אשר ערך עבורו את התצהיר. אילו היה אמת בגירסה היו הדברים מובאים בהבלטה ראויה בתצהיר העדות הראשית, שכן מהבחינה העובדתית זו עיקר הגנתם של הבעלים. כבישת הגירסה עד מתן העדות בבית המשפט מחייבת פקפוק במהימנות הגירסה. זאת ועוד, לפי גריסת מר אלבז המעמד בו הציע למר איברגימוב לרכוש את הדירה תמורת 93 אלף דולר התקיים לאחר שהרוכשים הסכימו למחיר זה, וכשההצעה נדחתה ביקש ממר איברגימוב לחתום על ויתור על זכות הסירוב הראשונה, וכשזה סירב לחתום הודיעו כי הוא עומד לשלוח לו מכתב רשום, ולדבריו למחרת עשה כן. עיון במכתב זה מעלה שלא נטען בו שהדירה הוצעה לשוכרים ב-93 אלף דורל, ואין בו זכר לגירסה לפיה השוכרים הודיעו שמחוסר אמצעי מימון לרכישה הם מוותרים על זכות הקדימה. לא זו בלבד, אלא שבמכתב נאמר: "לפי מיטב הבנתי, אתם לא מעוניינים לרכוש את הדירה שלי, בה אתם מתגוררים בשכירות, ולא לממש את זכותכם (זכות ראשונית לרכישת הדירה) כפי שצוין בחוזה השכירות. את המסקנה הזאת הסקתי מכך שאתם לא מגיבים בשום צורה כאשר מגיעים קונים פוטנציאלים לראות את הדירה בלווית מתווכים או איתי אישית. אי לכך אני רואה את עצמי משוחרר מההתחייבות שנתתי לכם...". הנה כי כן, אין במכתב זכר להצעה לרכוש את הדירה במחיר של 93 אלף דולר או במחיר אחר ואין בה זכר לגירסה בדבר הודעת השוכרים בעל פה בדבר ויתור על זכות הראשונים לרכוש את הדירה. אדרבא, מר אלבז מסביר במכתב במפורש כי על יסוד העדר תגובה כאשר מגיעים קונים לראות את הדירה הגיע לכלל מסקנה כי השוכרים אינם מעוניינים לרכוש את הדירה. מדוע נדרש מר אלבז למסקנה מהתנהגות השוכרים כאשר מגיעים קונים פוטנציאליים אם הגיש לשוכרים הצעה ברורה והם דחו אותה והבהירו כי אינם מעוניינים ברכישה מחוסר אמצעי מימון? ועוד. מר אלבז ביקש לתרץ את אי אזכור המחיר 93 אלף דולר במכתב בכך שאותה עת טרם סגר מחיר עם הרכושים. דא עקא שמספר שורות קודם לכן העיד מר אלבז שרק לאחר שהרוכשים הסכימו למחיר של 93 אלף דולר סר אל השוכרים. נמצא שכאשר כתב את המכתב המחיר כבר היה מוסכם. המסקנה המתבקשת היא כי התרשמותי מעדות מר אלבז מתיישבת היטב עם נתוח הראיות. ניתן להוסיף עוד פירכות על גירסת מר אלבז, אולם אני סבור שדי בעניין זה באמור לעיל. נקבע בזאת כממצא עובדתי שהבעלים לא הציעו את הדירה לשוכרים תמורת 93 אלף דולר, והשוכרים לא הודיעו על ויתור על זכות הקדימה. יוזכר כי בכל מקרה הדירה נמכרה לרוכשים ב-90 אלף דולר, והצעה לרכוש את הדירה במחיר של 90 אלף דולר לא הועברה לשוכרים לפי גירסה כלשהי. תחולת סעיף 9 לחוק המקרקעין זכות הקדימה שהוענקה לשוכרים בחוזה השכירות אינה התחייבות למכירת הדירה לשוכרים. אילו בחרו הבעלים להימנע ממכירת זכויותיהם בדירה, לא היתה משתכללת לשוכרים זכות לרכישת הדירה. עם זאת, משהחליטו הבעלים למכור את זכויותיהם בדירה, נשתכללה זכות הקדימה של השוכרים לרכישת הדירה. זכות זו קודמת בזמן לזכותם של הרוכשים. לפיכך בפנינו מצב של עיסקאות נוגדות, הנשלט על ידי הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין. על פי הוראות סעיף זה, מאחר והרכושים לא השלימו את העברת הזכויות לשמם בפנקסי המקרקעין, זכות השוכרים, הראשונה בזמן, גוברת על זכותם המאוחרת של הרוכשים. ב. אי רישום זכות הקדימה - הילכת גנז (ע"א 2643/97) זכויות הבעלים רשומות בפנקסי המקרקעין, ומקובל על בעלי הדין כי השוכרים יכלו לרשום הערת אזהרה על זכותם ולא עשו זאת. השוכרים אינם מציעים הסבר לאי רישום הערת אזהרה בדבר זכות הקדימה שהוענקה להם בחוזה השכירות, אף שחלפו כ-6 חודשים בין חתימת חוזה השכירות ובין מכירת הזכויות בדירה לרוכשים, ואף שהיו מודעים לכוונת הבעלים למכור בהקדם את זכויותיהם בדירה בהקדם. למעלה מכך. השוכרים הציגו את הדירה בפני רוכשים פוטנציאלים שהופנו לדירה, בהם הרכושים, ובחרו שלא לומר להם דבר אודות קיומה של זכות הקדימה ובדבר כוונתם לרכוש את הדירה. חמור מכך, אפילו כשהגיע שמאי לדירה, עדיין לא הזדרזו השוכרים לנקוט בצעד כלשהו שיעמיד את הרוכשים הפוטנציאליים על זכות הקדימה שהוענקה להם, ונקל לכל בר דעת (וכאלה הם השוכרים על פי התרשמותי ממר איברגימוב) הבן כי ביקורו של שמאי מקרקעין בדירה מבשר עיסקת מכר קרובה הנמצאת בפתח. התנהגות כזו אינה ניתנת לתירוץ באי ידיעת זהות הקונה הפוטנציאלי, שהרי תביעת השוכרים הוגשה נגד הבעלים בלבד בטרם נמסרה להם זהות הרוכשים (שצורפו כבעלי דין רק בשלב מאוחר) וניתן היה להקדים ולהגישה לבית המשפט. במצב דברים זה נראה שיש ליישם בענייננו את הלכת ע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש קולוניאל ואח', פד"י נז(3) 385, המורה כי במצב של עיסקאות נוגדות המנעות בעל הזכות הקודם בזמן מרשום הערת אזהרה אודות זכותו בפנקסי המקרקעין, מקום שניתן לרשום הערה כזו, שוללת את זכותו לאכיפה, בהיותה שימוש בזכות בחוסר תום לב. התרשלות הרוכשים הרוכשים מבקשים לדחות את זכות השוכרים מפני זכותם שלהם, באשר לטענתם גם הרוכשים התרשלו בכך שלא בדקו את חוזה השכירות, ועל כן מימוש זכותם עולה כדי שימוש בזכות בחוסר תום לב. אני מוכן להניח שרוכש זהיר, היודע שהדירה אותה הוא עומד לרכוש תפוסה על ידי דייר, לא יסתפק בהצהרה של הבעלים כי מדובר בדייר לא מוגן אשר יתפנה מהדירה עם תום תקופת השכירות, ויבקש לעיין בחוזה השכירות. אילו נהגו כך הרוכשים היו מגלים את זכות הקדימה שהוענקה בחוזה השכירות לשוכרים. למרות זאת איני סבור שלעובדת אי עיון בחוזה שכירות השפעה על יישום הלכת גנז על ענייננו. הטעם לכך פשוט. הערת האזהרה נועדה להגן על צדדים שלישיים, ועל כן המנעות מרישום הערה כזו עולה כדי חוסר תום לב המונעת את מימוש זכות הקדימה. לא כן עיון בחוזה השכירות. עיון כזה רצוי ומקובל כדי לברר לאשורן את זכויות השוכר וכדי לאמוד את הסיכוי שהמוכר יעמוד בהתחייבותו להעמיד את הממכר לרשות הקונה כשהוא פנוי מדייריו במועד המוסכם. עיון כזה לא נועד להגן על צדדים שלישיים. לפיכך גם אם לא היו הרוכשים זהירים די הצורך, אין בכך כדי להשפיע על השאלה האם עמידת השוכרים על זכות הקדימה מהווה עמידה על קיום זכות בחוסר תום לב. לאור האמור לעיל מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות. מאחר והבעלים היפרו את זכות הקדימה של השוכרים ללא צידוק, לא אחייב את השוכרים בהוצאות לזכות הבעלים. מאחר והבעלים והרוכשים לא פתחו ביניהם חזית ויוצגו על ידי אותו עורך דין, לא אפסוק הוצאות גם לא לטובת הרוכשים. אלמלי כן הייתי מחייב את הבעלים בהוצאות לזכות הרוכשים. חוזהתום לב