ערעור על החלטת כב' הרשם י' מרזל (ע"א 10838/05), אשר דחה את בקשת המערערת לדחות על הסף את ערעור המשיבים. 1. בין הצדדים נכרתו שני חוזים הנוגעים לחלקת קרקע שהיתה בבעלות המערערת. נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בקשר לעיסקה, והמערערת הגישה תביעה נגד המשיבים בטענות מרמה, ועושק בהתקשרות החוזית בין הצדדים. הצדדים ניסו לפתור את הסכסוך ביניהם באמצעות גישור, אך ההליך לא צלח. לאור זאת, הסמיכו הצדדים את בית המשפט להכריע בסכסוך ביניהם על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי קיבל את רוב טענותיה של המערערת וקבע סעד כספי לזכותה. 2. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 10.8.05 שלא במעמד הצדדים. ביום 23.11.05 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. המערערת בקשה לסלק את הערעור על הסף בטענה כי הוגש באיחור, שכן המשיבים, לטענתה, ידעו על פסק הדין כבר ב-4.9.05, וזאת בשל שני אלה: נשלחה הודעת פקסימליה ממשרד בא כוחם הקודם של המשיבים, ממנה ניתן להסיק כי פסק הדין היה ברשותם בר ביום 4.9.05. כמו כן, המערערת פתחה בהליכי הוצל"פ כנגד המשיבים, ואזהרה בענין זה נשלחה למשיבים ב-12.9.05, אשר מכוחה ידעו על דבר קיום פסק דין. 3. כב' הרשם מרזל דחה את בקשת הדחייה על הסף שהגישה המערערת. הוא קבע כי בתצהיר המשיבים נאמר כי לא ידעו על פסק הדין עד ליום 2.10.05 - מועד בו הומצא פסק הדין כדין. מצד שני, המערערת לא צרפה מצידה כל תצהיר לתמיכה בטענותיה העובדתיות. כמו כן, הבקשה לסילוק על הסף עצמה הוגשה באיחור. הרשם הוסיף וקבע כי אמנם נראה כי נשלח עותק של פסק הדין בפקסימיליה על ידי בא כוחם של המשיבים, אך לא ברור למי הוא נשלח, ומכתבו של ב"כ המשיבים מצביע על כך שהפסק נתקבל אצלו רק ב-2.10.05. אשר להליכי ההוצאה לפועל שנפתחו על ידי המערערת, קיימת מחלוקת בענין עצם המצאת האזהרה כדין לידי המשיבים. מכאן, שלא ניתן לקבוע באופן מחייב כי המשיבים ידעו על פסק הדין קודם למועד המצאתו כדין. לאור זאת קבע הרשם: "במצב דברים זה, לא מצאתי מקום לקבוע כי ההליך הוגש באיחור, וזאת מבלי להכריע בשאלה העקרונית יותר, והיא - אם די בידיעה על מתן פסק הדין ותוכנו גם בלא המצאה כדין, לצורך חישוב המועד". טענות הצדדים 4. המערערת משיגה על קביעותיו העובדתיות של הרשם. לענין דחיית טענתה באשר לדף הפקסימיליה שנשלח ממשרד ב"כ המשיבים, היא טוענת, ראשית, כי אין חשיבות לשאלה למי נשלח הדף באמצעות מכשיר הפקסימיליה, ודי בכך שידוע כי הדף נשלח בתאריך 4.9.05 ממשרדו של ב"כ המשיבים. כך, כיוון שעורך-הדין הוא שלוחם של המשיבים, וממילא ידיעתו נחשבת כידיעתם לגבי קיומו של פסק הדין ותוכנו. שנית, לדבריה, לא היה צורך בהגשת תצהיר מצידה לגבי העובדות, כיוון שגיליון הפקסימיליה שצירפה לבקשתה מדבר בעד עצמו. לבסוף, טוענת המערערת כי ביום החלטת הרשם בבקשתה לסילוק על הסף, הגישה היא בקשה לקביעת מועד דיון בבקשה, אך זו הגיעה כנראה לעיון הרשם לאחר מתן החלטתו. לדבריה, היה על הרשם להידרש לבקשתה עובר להחלטתו, ולאפשר לה לחקור את המשיב על תצהירו, שכן מדובר בשאלה של עובדה. לענין האזהרה בהליך ההוצל"פ, טוענת המערערת כי בינתיים הכריע ראש ההוצאה לפועל במחלוקת בענין זה, וקבע כי האזהרה אכן הומצאה לידי המשיבים בתאריך 12.9.05, כפי שנטען. כן ביקשה המערערת לצרף ראיה נוספת לערעורה שהוא כתב בי-דין שהגיש המשיב בתאריך 26.9.06 בהליך אחר. במסמך זה מאוזכר פסק הדין הנדון, ונטען כי נפלו בו שגגות, וכי בכוונת ב"כ המשיבים לערער עליו לאחר שילמד את החומר בתיק. מכאן עולה, לטענת המערערת, כי המשיב ידע אודות פסק הדין ונימוקיו לכל המאוחר ביום 26.9.06 וזאת לענין חישוב המועד לצורך הגשת הליך הערעור. 5. המשיבים טוענים כי במישור המשפטי - עקרוני, יש לקצוב את המועד להגשת הערעור מיום ההמצאה כדין של פסק הדין כקבוע בסדר הדין, ולא על פי מועד הידיעה של בעל הדין על פסק הדין, בטרם המצאתו כדין. לגישתו, די בכך כדי לדחות את הערעור. אשר למישור העובדתי, מבקשים המשיבים לאמץ את קביעות הרשם בהחלטתו. כן הם טוענים כי ביום 4.9.05 יצא עותק פסק הדין בפקסימיליה ממשרד בא כוח המשיבים אל מאן דהוא, ולא כל עמודי פסק הדין מופיעים בו; כן נטען כי החלטת ראש הוצל"פ בענין משלוח האזהרה מתבררת בערעור. אשר לבקשה להוספת ראייה, טוענים המשיבים, ראשית, כי מדובר בכתב בי-דין שהוצא כנראה שלא כדין על-ידי המערערת מתיק חסוי בבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא, בו נדונים הליכי הגירושין בין המשיב לבין רעייתו, וזאת על אף שבית המשפט למשפחה טרם פסק בבקשת ב"כ המערערת לעיין בתיק. מכאן, שאין הכתב יכול לשמש ראיה, בהיותו "פרי העץ המורעל". שנית, טוענים המשיבים כי אין ללמוד מראייה זו דבר על ידיעת תוכן פסק-הדין, להבדיל מאשר על עצם העובדה כי ניתן פסק-דין נגדו, אשר נמצא בדרכו אליו, ואשר הגיע לידי המשיב רק 6 ימים לאחר מכן. לצורך המצאה, כך נטען, נדרש כי תתקיים יכולת לדעת באופן מלא ושלם את תוכן פסק הדין. שלישית, לטענת המשיבים, כתב בי-דין אינו יכול לשמש ראיה, אלא דינו לכל היותר כטענה בלבד. הכרעה 6. הכלל המעוגן בדין קובע כי מנין הימים לצורך הגשת הליך ערעורי יחל במועד המצאת ההחלטה, אם היא ניתנה שלא בפני המערער. תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) קובעת: "מנין הימים מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל, בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש, ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה; ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש, בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה". העקרון על פי סדר הדין הוא כי כלל ההמצאה הוא המחייב לצורך מנין הימים להגשת הליך ערעורי. כלל זה קובע את המסגרת הדיונית המוגדרת מבחינת לוח זמנים להליכים אזרחיים בבתי המשפט. מסגרת זו מאפשרת פעולה תקינה ויעילה של מערכת השיפוט, תוך שמירת זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין. ההסדרה המוגדרת של המועדים לעשיית פעולות שונות הקשורות בהליך השיפוטי נועדה להבטיח את יעילות המערכת, ולהגן על זכותו של בעל הדין לנהל את ענייניו בהתאם למסגרת זמן ברורה וידועה מראש. חובת ההמצאה כדין של כתבי בי דין נועדה להבטיח כי כל שלב בהליך השיפוטי ייעשה בידיעת בעלי הדין הנוגעים בדבר, וכי מירוץ הזמן יחל משלב ההמצאה כדין, שאם לא כן, זכותו של בעל הדין עלולה להיפגע. כלל ההמצאה כדין,הוא, איפוא, הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית. 7. כלל "הידיעה" על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה"המצאה" המעוגן בדין. כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מדובר בהפיכת כלל ה"המצאה" לחריג, ואת חריג ה"ידיעה" לכלל. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים, בהם חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק (רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פד"י נט (2) 440, 444; בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון) המשותף לאותם מקרים בהם היה בית המשפט נכון למנות את מנין הימים לצורך הגשת הליך הערעור מיום הידיעה של בעל הדין אודות פסק הדין שניתן, תחת יום ההמצאה כדין של פסק הדין הוא, דרך כלל, התנהגות חסרת תום לב מצד בעל הדין המערער, שיש בה כדי להצדיק סטייה מן הכלל הנוהג (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרן נ' אוליצקי כרייה, פד"י נד (2) 840, 844; בש"ם 5417/01 ויטנר נ' ועדה מקומית, תק-על 2002(1) 881, פסקאות 12, 24; ורע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי, תק-על 2007(3) 162, פסקאות 10, 15). 8. ההלכה הפסוקה הכירה במצבים חריגים שונים בהם כלל הידיעה גבר על כלל ההמצאה, המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדיוני; הבסיס המשפטי לצורך כך נשען על עילות של השתק, מניעות, והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני. עילת ההשתק הוחלה במקום שבו בעל דין הגיש ערעור באיחור, בטענה כי הפסק לא הומצא לו, או שנפל פגם בהמצאה, כאשר מנגד הוא יצר מצג כלפי הצד שכנגד כי פסק-הדין הומצא לו, והצד האחר הסתמך על המצג ושינה את מצבו לרעה בעקבות זאת (פרשת מנורה איזו אהרון בע"מ, בעמ' 844; פרשת ויטנר, פסקאות 12, 16, 17). עילת המניעות הוחלה במקום שבעל דין טען כי פסק הדין לא הומצא לו, אך עשה בו שימוש קודם מועד ההמצאה כדין (רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן, תק-על 97(2) 59 (1997, הנשיא ברק); ע"א 5016/00 בן יהודה נ' פ"ש גוש דן, תק-על 2001(1) 317 (2001); ע"א 861/01 אילוז נ' לוי, תק-על 2001(2) 1137, פסקה 5 (2001); פרשת ויטנר, פסקאות 24-23; ע"א 3135/03 אובייקטיבי מחקרים עולמיים לישראל בע"מ נ' קליניקה אריאל בע"מ, פ"ד נח (2) 197, 202-201 (2003)); כן היא הוחלה מקום שפניותיו של בעל הדין לבית המשפט מלמדות כי ויתר על טענת אי ההמצאה כדין של פסק הדין בעת שידע על פסק-הדין ותוכנו (ע"א 483/65 ארנולד נ' צ'רנוב, פ"ד כ (2) 215, 221 (1966, הנשיא אגרנט); ע"א 580/71 בולרו נ' ג'באלי, פ"ד כו (1) 763, 766 (1972, השופט עציוני); ב"ש 681/86 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ (3) 820, 823 (1986); רע"א 42/88 גלצר נ' גלצר, תק-על 88(1) 591 (1988, המשנה לנשיא בן-פורת); בש"א 3180/90 גרפינקל נ' בס, תק-על 90(3) 40; בש"א 881/06 כץ נ' גוטליב, תק-על 2006(3) 82, פסקה 10; בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים כללית, פ"ד נו (4) 769, 773 (2002, השופטת ביניש)); כן היא הוחלה מקום שבעל הדין הודה כי פסק-הדין היה ידוע לו במלואו, אולם ביקש להמתין להמצאתו כדין כדי להרוויח זמן דיוני נוסף. בנסיבות אלה, המניעות עשויה לחול אם ההמתנה של בעל דין המבקש לפעול על פי הפסק מגיעה כדי התנהגות דיונית חסרת תום לב (ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ (1) 328, 334 (1986, השופט בך); בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין, תק-על 94(2) 1779, פסקאות 7-6 (1994); פרשת אסמאעיל, שם; ע"א 27/99 מרקוביץ נ' פילו, תק-על 99(3) 15 (1999); פרשת בן יהודה, שם; רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט בע"מ, תק-על 2004(4) 836, פסקה ד (2004, השופט רובינשטיין)). העדפת כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה ארעה גם מקום שבעל הדין המערער לקה בהתנהגות אחרת הנגועה בחוסר תום לב (ע"א 6092/03 בזק בינלאומי בע"מ נ' א.י.ק.ס תקשורת בע"מ, תק-על 2003(3) 615; פרשת זמיר, פסקה 13). כך, למשל, נקבע בעבר כי "כלל הידיעה" יועדף במקרה בו ידע בעל דין זמן רב את תוכנו של פסק-דין, אך חרף ידיעתו, בחר להמתין בהגשת ערעורו במשך תקופה של שנים רבות, תוך היתלות חסרת תום לב באי ההמצאה הפורמאלית של הפסק, כדי שיוכל "להעיר" את ההליך מתרדמתו בכל עת שיחפוץ (רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פד"י נט (2) 440, 445-444 (2004)). הטעם שניתן להעדפת כלל הידיעה הוא שהתנהגות שכזו מנוגדת לחובת תום הלב החלה על בעל דין בהתנהלותו הדיונית בבית משפט (שם; על חובת תום הלב בסדרי הדין ראו גם בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון, תק-על 2005(2) 4580, פסקאות 11-10 (2006) והאסמכתאות המופיעות שם). 9. כדי להחיל את "כלל הידיעה" כחריג נדיר לכלל "ההמצאה" של פסק הדין נדרש עוד כי אופי הידיעה של בעל הדין על דבר קיום הפסק יהיה כזה שניתן להשוותו לידיעה ממש, כפי שקיימת בעקבות המצאה כדין. לשון אחר, החלת "כלל הידיעה" אפשרית רק מקום בו הוּכחו ידיעה מלאה, ספציפית וברורה של מלוא תוכן פסק הדין, או, למצער, יכולת סבירה להגשים ידיעה כזו בידי בעל הדין הפונה בהליך ערעור (רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 2004(4) 2198, פיסקה ו(2)(א) (2004). ראו גם פרשת אילוז, פסקאות 5-4; פרשת בזק בינלאומי בע"מ, שם; פרשת כץ, פסקה 10; ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, תק-על 2006(2) 940, פיסקה 2 (2006)). 10. הכלל הוא, איפוא, כי מנין הימים לצורך ייזום הליך ערעורי מתחיל מיום המצאת פסק הדין לידי המערער, אם ניתן בהעדרו, וככלל, ידיעת בעל הדין אודות קיום פסק הדין קודם להמצאה אינה מעלה ואינה מורידה. במקרים חריגים וקיצוניים, ניתן לסטות מכלל זה, ולהעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה, וזאת, בדרך כלל, מקום שבעל הדין יודע על קיומו של פסק הדין, ויש לו יכולת לדעת את תוכנו, והוא משתהה בהגשת הליך על פי הפסק, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט בהתנהגות המגיעה כדי חוסר תום לב. 11. לאחרונה, עמד כב' הרשם י' מרזל בפירוט רב על היחס בין כלל "ההמצאה" לכלל "הידיעה", כפי שנושא זה התפתח בהלכה הפסוקה (פרשת זמיר לעיל). בהחלטתו, סקר הרשם את התפתחות הדין בסוגיה, ובחן את מכלול השיקולים הנדרשים לה. מסקנתו הינה, כי ככלל "את המועד למנין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, יש למנות מעת ההמצאה כדין" (פסקה 10 להחלטה). עם זאת, במקרים חריגים, תביא ידיעת בעל דין לתחילת מרוץ הימים להגשת ההליך, אף קודם לביצוע ההמצאה כדין. מקרים כאלה ייתכנו, בעיקר, כאשר נוהג בעל הדין באופן בלתי ראוי, העולה כדי השתק או חוסר תום לב מסוג אחר (פסקאות 13-14 להחלטה). 12. חשוב להדגיש, כי בהעדר נסיבות ממשיות של חוסר תום לב דיוני מצד בעל הדין היוזם הליך ערעורי, הכלל המחייב הוא כלל "ההמצאה", וראוי לדבוק בו דרך שגרה, לא רק מכיון שזהו הכלל המחייב על פי תקנה 402(סיפא) לתקנות סדר הדין, אלא גם מאחר שסטייה ממנו עלולה להביא לשיבוש ממשי בתקינות פעולת המערכות, לערער את האיזונים הפנימיים שביסוד דיני ההמצאה, ולהרבות הליכי סרק בבירורים בולעי זמן, יקרים ומיותרים, שעניינם מועד ידיעת בעל הדין על קיום הפסק, וטיב ידיעתו (פרשת מנורה איזי אהרן, עמ' 844; פרשת זמיר, פסקה 11; ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פד"י נה (2) 904, 911-12; פרשת בזק בינלאומי בע"מ (שם). מן הכלל אל הפרט 13. בענייננו, דין הערעור להידחות. ראשית דבר, הרשם קבע על פי תצהיר שהוגש מטעם המשיבים, כי הם לא ידעו על קיומו של פסק הדין עד למועד המצאתו כדין לידי המשיב ביום 2.10.05. טענות המערערת כנגד ממצא זה לא נתמכו בתצהיר מטעמה, ולא היה בהם גם כדי לבסס בדרך אחרת את טענתה לפיה פסק הדין היה בידיעת המשיב במועד מוקדם ממועד המצאתו, וכי היה ברשותו עותק מלא של פסק הדין באופן שהוא יכול היה לדעת את מלוא תוכנו. מעבר להיבט העובדתי האמור, אפילו היתה המערערת מצליחה לשכנע כי המשיב ידע על פסק הדין קודם למועד המצאתו, דין בקשתה לדחייה על הסף של הערעור היה להידחות. במסכת העובדות המתוארת על ידי המערערת עצמה לא עולה היבט של חוסר תום לב דיוני כלשהו בהתנהגות המשיבים. אפילו ידע המשיב על קיום פסק הדין זמן קצר קודם להמצאתו, הרי בנסיבות רגילות ושגרתיות, כפי שארעו כאן, הוא היה רשאי להניח כי מנין הימים להגשת הערעור ייספר ממועד המצאת הפסק, ולא חלה עליו כל חובה דיונית להניח כי מנין הימים יחל ממועד ידיעתו בפועל על קיומו של הפסק. ברי, כי בהתנהגותו של המשיב לא היה כל ניצול לרעה של הליכי בית המשפט, ולא היה יסוד כלשהו של חוסר תום לב דיוני, שעשוי היה להצדיק בנסיבות מיוחדות החלת החריג לכלל ההמצאה. אילו נתקבלו טענות המערערת בענין זה, היה משול הדבר להפיכת כלל הידיעה לכלל הדיוני המחייב, וכלל ההמצאה היה נדחק לקרן זוית. זאת אין לקבל. 14. בנסיבות אלה, צדק הרשם בהחלטתו לדחות את בקשת המערערת לסילוק על הסף בהיבט העובדתי. ניתן להוסיף, כי גם בהיבט המשפטי דין הטענה היה להידחות, בהעדר נסיבות מיוחדות להחלת החריג לכלל. בקשתה של המערערת לדחייה על הסף היא דוגמא מובהקת לשימוש לא ראוי בחריג דיוני, בנסיון להופכו מחריג לכלל תוך הטרחת ערכאות שונות בדיוני סרק. בנסיבות הענין, לא ראיתי לקבל את הבקשה לראייה נוספת בערעור מן הטעם שאין בה כדי להעלות או להוריד לענייננו. לאור תוצאת דיון זה, אין גם צורך לנקוט עמדה בשאלה האם הבקשה לסילוק על הסף, היא עצמה, הוגשה באיחור. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪. תום לב