1.מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים 1-2 מהדירה הנמצאת בקומה השלישית של הבית המשותף ברחוב גרונר 21 בתל אביב, הידועה כגוש 6628, חלקה 705/73, (להלן: "הדירה" או "המושכר") ולהשבתה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמם, וכן לחייב את כל הנתבעים בתשלום חוב דמי שכירות בגין 5 חודשים בתוספת פיצוי מוסכם, ובסך הכל: -.72,204 ₪. 2.המסגרת הדיונית: א.תביעה זו החלה דרכה כתביעה בסדר דין מקוצר. הנתבעים 1-2 נמנעו מלהגיש בקשה למתן רשות להתגונן. משכך, בהתאם לבקשת התובעת, ניתן ביום 30/03/2005 פסק דין כנגד הנתבעים 1-2 לפינוי הדירה ולתשלום סכום התביעה בסך -.72,204 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ב. הנתבע 3 פנה לבימ"ש בבקשה למתן רשות להתגונן, וזו ניתנה לו. בקשתו זו גובתה בתצהיר כנדרש, עליו נחקר באולם בימ"ש. ג. לאור האמור לעיל, פסק דין זה הוא כנגד הנתבע 3 בלבד. ד. ביום 2/6/05 הסכימו הצדדים כי לא יישמעו ראיות בתיק ופסק הדין יינתן על פי סיכומים בכתב והחומר המצוי בתיק בית המשפט. ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. 3.עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעת הינה הבעלים של הדירה. ב.בין התובעת לנתבעים 1-2 נחתם חוזה לשכירות בלתי מוגנת, (להלן: "החוזה") שעיקרו השכרת הדירה לנתבעים 1-2 לתקופה בת שנה אחת, שמועד סיומה נקבע ליום 31/08/2004. ג.הנתבע 3 ערב לחוזה השכירות. ד.הנתבעים 1-2 לא פינו את הדירה במועד ונדברו עם התובעת לעניין הארכת חוזה השכירות לשנה נוספת. 4.הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעת: א. במסגרת חוזה השכירות שנכרת בין התובעת לבין הנתבעים 1-2, חתם הנתבע 3 על כתב ערבות להבטחת התחייבויותיהן החוזיות של הנתבעים 1-2. (כתב הערבות צורף לחוזה, נספח לכתב התביעה). ב. החוזה כלל אופציה להארכת תקופת השכירות אשר הותנתה בהארכת תוקפה של הערבות הבנקאית למשך שנה נוספת גם היא, וכן הארכת תוקף ערבותם של הערבים, ע"י אישור בכתב מטעמם. ג. הנתבעים 1-2, אשר היו מעוניינים בהארכת החוזה כאמור, כשלו מלעמוד בהתחייבויותיהם החוזיות כלפי התובעת בכך שנמנעו מלהחתים את הערב על הארכת ערבותו. ד. הנתבעים 1-2 לא פינו את הדירה עם מועד פקיעת החוזה, ובכך הפרו הפרה יסודית את חוזה השכירות. ה. הנתבע 3 חייב כלפי התובעת בתשלום חובם של הנתבעים 1-2, מתוקף ערבותו לחוזה השכירות אשר הופר באי פינוי הדירה במועד סיום החוזה. טיעוני הנתבע 3: א.אני חתום על כתב ערבות אשר צורף לחוזה השכירות בין התובעת לנתבעים 1-2. ערבותי זו הוגבלה מעיקרה לתקופה בת שנה אחת, בהתאם לתקופת ההשכרה על פי חוזה השכירות שמועד פקיעתה ביום 31/8/04. ב.סעיף 8א' לחוזה השכירות, קובע מפורשות כי הארכת תקופת השכירות מותנת באישור בכתב מטעם הערבים להארכת תוקף הערבות. ג.אני לא התבקשתי ליתן הסכמתי להארכת תוקף הערבות עליה חתמתי ומעולם לא נתתי הסכמה שכזו בכתב. ד.לראשונה עם הגשת כתב התביעה, נודע לי כי התובעת הסכימה להאריך את תקופת השכירות ללא קבלת הסכמתי להארכת תוקף הערבות, וזאת על אף מפורשות החוזה וידיעתה האישית בעניין. ה.למעשה חובם של הנתבעים התגבש רק לאחר פקיעת חוזה השכירות, ומכאן שהערבות אשר ניתנה ביחס להתחייבויות החוזה דלעיל, אינה חלה על המשך היחסים שבין הצדדים. לפיכך אני אינני חייב כערב לחובם של הנתבעים אשר התגבש לאחר מועד פקיעת החוזה. 6.הכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, שמעתי את העדויות השונות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה נגד הנתבע 3, להידחות. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו: 7.מבוא: א.חוזה השכירות שבין הצדדים קובע כי תקופת השכירות תהא לשנה אחת שמועד סיומה חל ביום 31/8/04, עם זאת, קיימת אופציה להארכת תקופה זו, בתנאים אשר פורטו בסעיף 8(א) לחוזה, ועיקרם לענייננו- תנאי הארכת תוקף הערבות. ב.אין כל מחלוקת כי הסכמת הערב להארכת תוקף ערבותו לא נִתנה מעולם. ג.טוענת בפני התובעת כי למעשה תְקפה ערבותו של הנתבע 3, וזאת מאחר ונזקיה הממוניים, מקורם בהפרת החוזה על ידי הנתבעים 1-2. ד.אליבא דגרסתה, הפרו הנתבעים את החוזה בכך שמיאנו לפנות את הדירה במועד שנקבע. ה. על מנת להראות כי ערבותו של הנתבע 3 שרירה היא וקיימת, נדרשת התובעת להוכיח כי הופר החוזה על ידי הנתבעים 1-2 כפי שטוענת היא. 8.נטל הראיה בדבר הפרת חוזה: הלכה פסוקה היא כי: "נטל הראיה בדבר הפרת חוזה שכירות רובץ על הטוען את ההפרה ומבקש להוכיח את עילת תביעתו" (ראה ע"א 645/78 טישאואר נ' מלמן,פ"ד לד(1) 375, וכן ע"א 148/63 הומפרט נ' קניגסהפר, פ"ד יח(1) 73 ע"א 52/72 עזבון לוי נ' צאנג, פ"ד כג(1) 57). בנסיבות המקרה שבפני, לא עמדה התובעת בנטל הראיה אשר הונח לפתחה להוכיח כי אכן הופר החוזה. במה דברים אמורים? 9.האם הופר החוזה? - דיון ומסקנות: 9.1 הארכת החוזה: א. סעיף 8(א) לחוזה השכירות קובע כהאי לישנא: "8.(א) תקופת השכירות הינה לשנה אחת, אשר תחילתה ביום 1.9.03 וסופה ביום 31.8.04 (להלן: "תקופת השכירות"). מוסכם כי במידה והמשכירה תאריך את שכירות הבית ששכרה בנוף ים, תוארך השכירות על פי הסכם זה בשנה נוספת באותם תנאים ותסתיים ביום 30.8.05 בתנאי כי תוקף הערבות הבנקאית יוארך עד ליום 30.9.05 והערבים יאשרו בכתב כי הם מסכימים להארכת ערבותם בשנה נוספת. המשכירה תודיע לשוכר על הארכת/אי הארכת השכירות לא יאוחר מיום 1.6.04." (הדגשות שלי א.ג.) ב.בכתב תביעתה טוענת התובעת כי בסמוך למועד פקיעת החוזה, פנו אליה הנתבעים 1-2 בבקשה להארכתו וכי היא נענתה לבקשה זו, ובתנאי שיקוימו התנאים אשר נקבעו לכך בחוזה. ג.עוד טוענת היא, כי הנתבעים 1-2 הוליכו אותה שולל בהבטחות שווא עד ליום 14/9/04 שאז נתברר לב"כ התובעת כי אין באפשרותם של הנתבעים לעמוד בתנאים שנקבעו, דהיינו, אין בידם חתימת הערבים הדרושה לשם הארכת החוזה. ד.ביום 19/9/04, הוצא מכתב מאת ב"כ התובעת, (צורף לכתב התביעה), ממנו עולה, כי הנתבעים נמנעו מלמלא את מסמך הארכת החוזה אשר נשלח אליהם, וכן, כי ניתנת להם ארכה נוספת למשך שבוע ימים להמצאת ערבים חדשים ולעמוד בתנאי הארכת החוזה. ה.מכל האמור לעיל עולה כי למעשה, עד ליום 31/8/04, לא נתקיימו תנאי הארכת החוזה דלעיל, ומכאן שחוזה השכירות מעולם לא הוארך. על טענה זו חוזר ב"כ התובעת בסיכומיו והיא אכן מקובלת עלי. ואולם, בכך לא באה המחלוקת על סיומה. 9.2 פקיעת החוזה: א.נוכח אי הארכת חוזה השכירות, הרי שמועד פקיעתו של החוזה כאמור, הינו 31/8/04. מועד זה חלף, אך הנתבעים הוסיפו לשהות בדירה. בכך טוענת התובעת כי הופר החוזה. ואולם, לא שוכנעתי כי אכן כך הדבר; ב.למעשה, בניגוד מוחלט לאמוּר בחוזה לעניין הארכת תקופת השכירות, בחרה התובעת להעניק לנתבעים 1-2 ארכות שונות לשם עמידה בתנאים אלו ומשאלו תמו, ביקשה פינויים. בכך הסכימה התובעת להמשך החזקתם של הנתבעים 1-2 בדירה, מעבר למועד סיום החוזה. ג.סעיף 21 לחוזה השכירות קובע כי כל הסכמה יש שתיעשה בכתב, שאם לא כן, חסרת תוקף היא ואין בה כדי לשנות את הקבוע בחוזה. ד.ואמנם, תנאי חוזה השכירות לא שונו, רק מועד פקיעת החוזה נותר על כנו, אולם שוכנעתי כי תנאי שכירות חדשים הוסכמו בין הצדדים, בהיעדר כל חוזה תקף ובנפרד מהחוזה אשר בא על סיומו ביום 31/8/04 כאמור; 9.3כינון יחסי שכירות חדשים: א.טוענת התובעת בתגובתה לסיכומי הנתבע בסעיף 14, כי: "ערבותו של הנתבע הופעלה מאחר ועפ"י הסכם השכירות, משלא עמדו השוכרים בתנאים הדרושים להמשך תקופת השכירות היה עליהם לעזוב את הנכס בתום תקופת השכירות. אי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות, מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות...". (ההדגשה במקור). טענה זו היא עיקר ומהות תביעתה כנגד הנתבע 3, אולם בטעות יסודה. ב. בנסיבות שלפני, תנאי הארכת חוזה השכירות אשר הוסכמו בין הצדדים באים בסתירה לתנאי החוזה עצמו לעניין פינוי הדירה ביום 31/8/2004. אולם בנסיבות שלפני, ידם על העליונה בהיותם מהווים יחסי שכירות חדשים כאמור, להלן אפרט; 1.נסיבות המקרה בטרם חלף מועד פקיעת החוזה, הוסכמו ונקבעו בין הצדדים תנאים חדשים להארכת חוזה השכירות. במסגרת תנאים אלו, הורשו הנתבעים 1-2 להמשיך ולהתגורר בדירה מעבר ליום פקיעת החוזה, ולמשך קרוב לחודש לאחר מכן. 2.כוונת הצדדים ותכלית תנאי החוזה כוונת הצדדים במקביל למועד פקיעת החוזה - אשר אינה מצויה במחלוקת - היתה להמשיך ולהאריך את תקופת השכירות. העובדה שהארכה זו לא נתבצעה על פי דרישות החוזה המקורי אינה משנה דבר לעניין כוונה זו. התובעת העניקה לנתבעים 1-2 ארכות שונות לשהייה בדירה בניגוד לחוזה, מתוך ידיעה ברורה שנעשית חריגה הימנו, מכאן שמיום 31/8/2004 ארכות אלו מהוות יסוד לכינונם של יחסי שכירות חדשים, המבטאים את רצון הצדדים וכוונתם המובהקת להמשיך את תקופת השכירות. מסקנה זו מתבקשת נוכח פקיעת החוזה עם אי מילוי תנאי ההארכה הקבועים בו. יחסי שכירות חדשים אלו אף זכו לביטוי בכתב על ידי ב"כ התובעת, בנותנו ארכה נוספת לנתבעים, שבועיים לאחר מועד פקיעת החוזה, כאשר חזקה עליו שידע כי לא ניתן עוד לחדש את החוזה בדרך ההארכות הללו, שהרי בעצמו מסתמך הוא על חוזה זה, ובקיא הוא בסעיפיו ותנאיו. 3.אי הפינוי כפועל יוצא מכוונת הצדדים אי הפינוי בפועל את הדירה, היא האבן השואבת בבסיס טענותיה של התובעת. הלא אם היו מפנים הנתבעים 1-2 את הדירה ביום 31/8/04 בפועל, כלל לא היתה עולה השאלה של הפרת החוזה. ואולם, נראה בעיניי כי לאור התנהגות הצדדים וכוונתם, אין לראות בנסיבות אלו את אי הפינוי כהפרה. ולראיה: באספקלריה של כוונת הצדדים, הלא ברי כי שני הצדדים גם יחד לא מצאו כל טעם בפינוי הנתבעים 1-2 מהדירה ביום 31/8/04 עם פקיעת החוזה. התנהגותם המוסכמת, במסגרתה לא פונתה הדירה, למעשה ביטאה את רצונם וכוונתם לכרות חוזה להמשך יחסי השכירות, ואולם חלוף מועד סיום החוזה, הביא לכך שכוונתם זו נתממשה במסגרת יחסי שכירות חדשים, ואין לה לעובדה שהפינוי לא נתבצע בפועל, משום שינוי קביעה זו. תאריך סיום החוזה אם כך, מהווה מעין "חפיפה זמנית" במסגרתו בא חוזה השכירות על סיומו ובד בבד נכנס לתוקפו חוזה שכירות חדש שנערך בעל פה על בסיסו ולאורו של החוזה המקורי. שוכנעתי כי בנסיבות מקרה זה, יש לראות את הנתבעים 1-2 כאילו אכן עזבו את הדירה עם פקיעת החוזה ושבו אליה מיד, בהרשאת התובעת להוסיף ולהתגורר בדירה במסגרת כינונם של יחסי השכירות החדשים. 4.התגבשות נזקי התובעת לא הוכח לי כי הנזק שנגרם לתובעת מקורו בהפרה לה היא טוענת. ביום 31/8/04, מועד פקיעת החוזה, עדיין עמדו הנתבעים 1-2 בתנאים החדשים שהציבה להם התובעת, על כן לא התגבש כל נזק לתובעת עד למועד סיום תקופת השכירות. אי עמידתם של הנתבעים 1-2 בארכה האחרונה אשר ניתנה להם ביום 19/9/2004 ופקעה שבוע לאחר מכן, היא זו אשר הביאה לתובעת את נזקיה הממוניים במסגרת יחסי השכירות החדשים, נזקים אשר התגבשו כחודש לאחר פקיעת החוזה, ולא נבעו מאי פינוי הדירה ביום פקיעתו. 5.חוסר תום לב סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 קובע כהאי לישנה: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". בעניינו של סעיף זה, הרחיבה הפסיקה את התייחסותה, אביא דוגמא מתומצתת ויפה עד מאד לענייננו, מדבריו של כבוד השופט אלון (כתוארו אז), בע"א 148/77 רוט שאול נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1) 617; "בכך (צ.ל. בקיומם של תקנת הציבור וסעיף 39 לחוק דלעיל, א.ג.) מסר המחוקק בידי בית-המשפט שני מכשירים רבי עצמה, ומתוך כך מטילים אחריות וזהירות מרובים באופן השימוש בהם, של פיקוח על החוזה ואופן השימוש בהוראותיו". ובהמשך: "לעומת זאת כאשר באים אנו להשתמש בעקרון של תום לב (...) אין אנו תוהים על גורל קיומו או בטלותו של החוזה או הוראה מהוראותיו, אלא באופן שבו מתבצע קיומו של החיוב, או בדרך שבו נעשה השימוש בו בזכות, הנובעים מהחוזה. לשון אחרת: בבדיקה על-פי העקרון של תום לב מעייני עיוננו הם לא בחוזה כשלעצמו, אלא בדרך הנהגתם ושמושם של הצדדים בו. ... לעומת זאת דן סעיף 39 באדם שחיב לנהוג בחוזה בדרך מקובלת ובתום לב, ואופן התנהגותו הם העומדים לבקורת, ולא תכנו של החוזה, שהוא כשלעצמו טוב ותקין הוא". ובהמשך: "משבאים אנו לבטל את החוזה או סעיף מסעיפיו מתערבים אנו ברצונם החפשי והברור של שני הצדדים שהסכימו ביניהם על התחייבויות הדדיות... לא כן הדבר בבואנו לקבוע שצד פלוני לחוזה, היינו החיב, אינו נוהג בדרך מקובלת ובתום לב בקיומו של החוזה, והוא האמור ברישא שבסעיף 39, או שצד אלמוני לחוזה, היינו הנושה, משתמש בזכותו הנובעת מהחוזה שלא בדרך מקובלת ובתום לב, היינו הסיפא של סעיף 39. במקרה זה אין אנו באים לבטל את רצונם ההדדי והמוסכם של הצדדים; להיפך, התחיבויותיהם ההדדיות קימות ומקוימות, וצריכים הם לקימן ולהשתמש בהם בדרך מקובלת ובתום לב. משום כך השימוש בעקרון תום הלב אינו בא להוציא מן הכלל של כיבוד התחיבויות הדדיות אלא לקים כלל זה, אינו לא חריג ולא יצוא דופן אלא הדרך המקובלת והרצויה לקיומו של החוזה והשימוש בזכויות נובעות הימנו". (הדגשות שלי א.ג.). וכן: "לדעתי צריך ודרכי השימוש בעקרון תום הלב יקבעו בזהירות מירבית, לא בדרך הכללת כללים מראש אלא מן הפרט אל הפרט, ... היינו מבחינת השימוש בו, דומה עקרון תום הלב לעיקרון תקנת הציבור, שאף הוא אינו יפה לקביעת כללים מראש, ואף השימוש בו צריך שייעשה טיפין טיפין (ראה 566/77 דיקר נגד מוך, לב(2) 141)". מהאמור לעיל עולה כי חובת תום הלב משתרעת מעבר למסגרת תקינותו של החוזה, ושולחת ידה גם בהתנהגות הצדדים בבואם לקיים החיובים הנובעים מהחוזה. במקרה שלפני, הדרישה לפינוי הדירה עם סיום החוזה אמנם רשומה כתנאי בחוזה השכירות, ואולם רוקנה היא מתוכן על ידי התנהגות הצדדים בפועל, שהרי התובעת נתנה הסכמתה המלאה והחופשית להמשך שהיית הנתבעים 1-2 בדירה. על כן, טענתה לפיה הישארות הנתבעים בדירה ביום 31/8/04 מהווה הפרת החוזה, הינה טענה משולחת רסן וחסרת תום לב בלשון המעטה. התובעת לא דרשה כל ערבות בגין תקופת ההארכות שנתנה לנתבעים 1-2, חרף ידיעתה כי ערבותו של הנתבע 3 פגה. (כעולה מסעיף 6 לכתב התביעה) לא ניתן גם להתעלם מהעובדה שידעה על סיום מועד הערבות, וכן כי לא עלה בידי הנתבעים 1-2 להשיג ארכה לאותה הערבות. ועל אף ידיעתה זו, בחרה להעניק לנתבעים 1-2 הרשאתה להוסיף ולהתגורר בדירה. בחירתה זו נעשתה על דעתה בלבד, לכן לא מקובלת עלי עזות מצחה של התובעת בטענתה כיום מלפני כי אותן ארכות, חסרות תוקף הן. 6.שיקולי צדק ושכל ישר בנוסף לכל האמור לעיל, יש לתת את הדעת אף לשיקולי הצדק וההיגיון המצויים תמיד ברקע הדברים וליתן להם דרור בנסיבות שכאלו; "על אף הקושי לגלות ולהגדיר את הצדק, מהוה השאיפה לעשיית צדק צו פנימי של כל שופט. בהפעלת שיקול דעת שיפוטי יש משום מאמץ למימוש הצדק. חוש הצדק הסוביקטיבי של השופט מנחה את שיקול דעתו השיפוטית להשגת צדק משפטי המהווה חלק אינטגרלי של המשפט. ובהמשך: "... החוק והצדק חד הם, אם אתה משתמש בחוק ומפרשו כראוי לו. משפט הוא משפט אם הוא משפט צדק... ולעולם מצאתי שהצדק הוא בהישג יד אם אתה רק רוצה בלב שלם להשיגו..." ("דברים שאמר השופט ברנזון ביום שנפרד מכהונת שופט" משפטים ח (תשל"ז) 3, 5)". וכן: "הצדק הוא מנשמת אפו של המשפט בישראל. הוא האידאל המופשט אליו חותרת מערכת המשפט. הוא "מבטא את ההסדר האידיאלי ביחס למשפט כמערכת כללים בינאישיים. הוא קנה המידה הערכי של המשפט" י' אנגרלד, מבוא לתורת המשפט (תשנ"א) בעמ' 42." ובהמשך: "השאיפה לפתרון צודק אוצלת על שיקול הדעת השיפוטי, והיא משמשת נר לרגלי השופט התר אחר נתיב ההכרעה בסכסוך. וכבר נאמר כי "התפקיד לתרגם הלכת המחוקק למעשה צדק מופקד בידי השופט, ובכך ניתנה לו ההזדמנות הסופית לעשות צדק בין הצדדים" (ע"א 398/65 רימון נ' הנאמן לנכסי שפסלס, פושט רגל, פ"ד כ(1) 401, 408). דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני פ"ד נ(4) 661. עקרונות היושר וההגינות שמקומם בעומק ליבו ובסיס מחשבתו של בית המשפט, מונעים קבלתה של טענתה המקוממת של התובעת לפיה לא היתה להסכמתה כל נפקות מאחר ונעשתה בניגוד לקבוע בחוזה, בעוד הדבר ידוע לתובעת עצמה ולב"כ. ג.מכל האמור לעיל, עולה המסקנה לפיה בנסיבות מקרה זה, העובדה כי הנתבעים לא פינו את הדירה במועד הקבוע לכך בחוזה, אין בה כדי להוות הפרת חוזה. 10.ערבותו של הנתבע 3 א.ערבותו של הנתבע 3 תקפה היתה ככל הנוגע למשך שנת השכירות הראשונה במושכר בלבד, ומועד סיומה חל ביום פקיעת חוזה השכירות, דהיינו 31/8/2004. ב.כאמור, החוזה לא הופר ולא התגבש כל נזק בתקופת תחולתו. (אין כל מחלוקת כי שכר הדירה שולם במלואו בעבור תקופת השכירות המקורית). ג.הסכמות הצדדים לעניין הארכת תקופת השכירות לאחר תום תקופת השכירות הקבועה בחוזה, ובניגוד אליו, לא הובאו כלל לידיעת הערב- הנתבע 3- הסכמתו להן מעולם לא ניתנה וודאי שלא בכתב, כפי שנדרש מפורשות בחוזה כאמור. ד.כאמור, אי פינוי הדירה עם תום תקופת הארכה האחרונה אשר ניתנה לנתבעים 1-2, מהווה הפרה ביחסים שבין הצדדים, בגינה קמו לתובעת נזקים ממוניים. נזקים אלו אין בינם ובין ערבותו של הנתבע 3 ולו כלום. ה.אין לחייב את הערב לשפות את התובעת בגין נזקים שהביאה על עצמה בהסכמתה לחרוג מן ההסכם. אין התחייבויותיו של הנתבע 3 כערב לחוזה השכירות, חלות על התקופה החורגת מהחוזה. ו.מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע 3 איננו חב כלפי התובעת בגין נזקיה. ז.אין מקום להתייחס לטענות הצדדים לעניין חוק הערבות לאור קביעתי כי ערבותו של הנתבע 3 איננה חלה על נזקי התובעת ואיננה בתוקף עוד. 11.אשר על כן, התוצאה היא כדלקמן: א. התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית. ב. התובעת תשלם לנתבע 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק, בסכום כולל של: -.7,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. תום לב