1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, פדיון חופשה ודמי הבראה, וכן השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה. לטענת התובע פוטר על דרך הוצאתו לחופשה ללא תשלום לתקופה ארוכה ובלתי תחומה בזמן, מבלי ששולמו לו הזכויות נשוא התביעה. הנתבעת, מצידה, טוענת כי התובע אכן הוצא לחופשה ללא תשלום, אולם זאת לתקופה מוגדרת ומוגבלת, כאשר עם סיומה נתבקש לשוב לעבודתו ולא עשה כן, ועל כן הוא זה שהתפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורים. עוד טוענת הנתבעת כי התובע קיבל את מרבית הכספים בגין הזכויות נשוא תביעתו. 2. הפלוגתא העיקרית הטעונת הכרעה בענייננו, נוגעת לשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. בהקשר זה אין, למעשה, חולק באשר לעובדות שדלקמן - א. הנתבעת הנה בעלים של מפעל באזור התעשייה קריית שמונה (להלן: "המפעל"), אשר עסק בעבודות מסגרות ומתכת. ב. התובע עבד בשירות הנתבעת במפעל, בעבודות מסגרות וריתוך החל מחודש 06/91. במהלך השנים 2001-2002, ובעטיו של המיתון הקשה שפקד את המשק, הוקפאו מרבית הזמנות העבודה מהמפעל, באופן שבו נגדעו כמעט כליל מקורות ההכנסה של הנתבעת. הנתבעת המשיכה, תקופה מסוימת, לנסות ולתחזק את המפעל, ולשלם שכרם של העובדים בו, למרות שרבים מהם שהו בו בחוסר מעש. עם הזמן, פוטרו מרבית העובדים, עד כי נותרו מועסקים בו רק התובע ולכל היותר עובדים בודדים נוספים, רובם המכריע קרובי משפחה של מר מיכאל אבן, בעל המניות העיקרי ומנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר אבן"). ג. שכרו של התובע בגין חודש יולי 2003 שולם באיחור של לפחות שלושה שבועות, ושכר חודש אוגוסט 2003 שולם בעיכוב דומה. ד. ביום 28/08/03 נמסר לתובע מכתב שמפאת חשיבותו נצטט תוכנו שהוא כדלקמן- "כפי שאתה מודע וכפי שהוסבר לך עקב חוסר תעסוקה ואי פעילות במפעל משך מספר חודשים נאלץ המפעל להוציאך לחופשה ללא תשלום לתקופה של כ 6 חודשים החל מיום 01/09/03. אנו תקווה שיחול שינו במצב התעסוקה ובפעילות המפעל והמשק". ה. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל דמי אבטלה. הנתבעת מילאה, ביום 17/09/03 את חלק המעביד בטפסים המיועדים לקבלת דמי האבטלה, וציינה כי עבודת התובע הופסקה "עקב חוסר פעילות חופשה ללא תשלום". בהמשך שולמו לתובע ע"י המוסד לביטוח לאומי דמי אבטלה. ו. התביעה שבפנינו הוגשה כבר ביום 30/09/03. ז. ביום 26/02/04 שיגרה הנתבעת לתובע מכתב בו היא מודיעה לו כי "בהמשך למכתבנו מיום 28/08/03 , הרינו לשוב ולהזכירך כי עליך להתייצב לעבודתך במפעל חברתינו ביום 01/03/04". בקשה דומה הובעה עוד מספר ימים קודם לכן, במעמד דיון שהתקיים בבית הדין בבקשת הנתבעת לביטול עיקול זמני שהוטל כנגדה. מנהל הנתבעת, מר אבן, הודיע שהתובע יכול לחזור לעבודתו, והתובע הודיע כי אינו מעוניין לשוב לעבודה. 3. האם יש לראות את התובע כמי שפוטר? א. לטענת התובע , עוד כאשר הודע לו על הוצאתו לחופשה ללא תשלום, ביקש ממר אבן , בנסיבות העניין, מכתב פיטורים, אולם הלה סירב לתת לו בשל עלותם הגבוהה של פיצויי הפיטורים להם היה זכאי. התובע הוסיף וטען כי במהלך כל התקופה שלאחר הוצאתו לחופשה ללא תשלום המפעל לא פעל, אנשי הנתבעת לא היו בכל קשר עימו, וגם לא שיתפו עימו פעולה בפניותיו אליהם. לטענת הנתבעת, התובע הוצא לחופשה ללא תשלום לתקופה מוגדרת ומוגבלת, כאשר בסיומה החליט שאיננו מעוניין להמשיך ולעבוד בשירותה, וזאת למרות שנכונה ומעוניינת הייתה לספק לו עבודה. ב. ההיבט המשפטי - הלכה פסוקה היא, כי לא ניתן להוציא עובד לחופשה כפויה בלא תשלום. כאשר מעסיק מודיע לעובד כי אין לו עבודה עבורו, זכאי העובד לפיצויי פיטורים ולזכויות אחרות כמפוטר (ע"ע 10/03 - גליה פיליפוביץ נ' סי.פי.אס מחשבים והנדסה בע"מ ניתן ביום 21.2.05, לא פורסם, להלן :"עניין פיליפוביץ"). זה מכבר , קבע בית הדין הארצי כי הוצאת עובד לחופשה ללא תשלום לפרק זמן בלתי מוגדר מראש, כאשר ברור כי אין מדובר בתקופה קצרה, מהווה מעשה של פיטורים, שעה שאותה חופשה נכפתה על העובד (ראה דב"ע נב/215-3 שוכרי סאלם יעקב עאצי ואחרים - ליר תעשיות לבידים בע"מ, פד"ע כה 358). בשני המקרים שנדונו בפסקי הדין שאוזכרו לעיל דובר במקרים בהם הוצאו העובדים לחופשה שלא הוגבלה בזמן, וברור היה מראש שלא תהייה קצרה. גם במקרים הנוספים שנדונו בהלכה הפסוקה, עיקר הביקורת וההסתייגות הובעו ביחס למקרים בהם עובדים הוצבו במצב של חוסר בהירות וחוסר ודאות אשר לעתידם במקום העבודה. כך, למשל, נאמרו הדברים הבאים, (הגם שבנוגע לעובדים שהוצאו להם מכתבי פיטורים מותנים במסגרת פיטורי צמצום) - "הפגיעה בעובד היא לא רק בתחזית הקשה של הפיטורים הצפויים לו, אלא בראש ובראשונה בכבודו כאדם וכעובד, בזכותו המעין-קניינית על מקום עבודתו ובלגיטימיות של רצונו לממש את זכותו למקום עבודתו. זכות זו איננה זכות מוחלטת, ובכל עת נבחנת היא אל מול זכותו הקניינית של המעביד לעסקו ולניהול עסקו. "אי-הוודאות שבה שרויים העובדים, מושא דיוננו, שהם בגדר "ספק מפוטרים" בתקופת "ההודעה המוקדמת" עלולה למנוע מהם להגשים את מטרתה שהיא - ככלל - לאפשר להם לחפש לעצמם ולמצוא מקום עבודה חלופי. כל עוד לא נקבע באופן סופי ומחייב מעמדם כעובדים בחברה, או כמי שפוטרו ממנה, נבצר מהם למעשה לתכנן את עתידם, להינתק ממעסיק זה ולהתקשר למעסיק אחר. אי-הוודאות הזו יכולה לבוא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שאין העובד יודע ב"שעת דמדומים" זו מה הם ואילו הם המשאבים הכלכליים העשויים לעמוד לרשותו שעה שהוא בבחינת "ספק מפוטר" או "מפוטר על-תנאי". ממילא אין הוא יכול לתכנן את עתידו, וכל שנותר לו הוא להמתין משך 60 הימים לפור שייפול, לספק שיוסר ולתנאי שיתבהר. ומשכך יקרה, עלול הוא למצוא עצמו בסופה של תקופת "ההודעה המוקדמת" שהוחמצה. (עס"ק 1003/01 ההסתדרות הכללית ואח' נ' אי. סי איי בע"מ, כב' השופטת ארד בדעת רוב, פד"ע לו 289). יחד עם זאת, גם בעניין פיליפוביץ נאמר מפורשות כי "זכאותה של גליה לזכויות של מפוטרת קמו לה כאשר היא הוצאה בעל כורחה לחופשה ללא תשלום. אין לאמר כי ניתן להוציא עובד לחופשה כפויה ללא תשלום. ברגע שמעסיק מודיע לעובד כי אין לו עבודה עבורו, זכאי העובד לפיצויי פיטורין וזכויות אחרות כמפוטר". גם דעת המיעוט, באותו פסק דין (כב' השופט צור), שבמסגרתה הוצגו היתרונות שבהוצאה לחופשה ללא תשלום, קבעה כי הגם שהוצאה לחופשה ללא תשלום אינה בבחינת פיטורים, אך עם זאת "אין ספק שמהלך שכזה מהווה, מבחינת העובד, הרעה של ממש בתנאי עבודה, המזכה אותו להתפטר בדין מפוטר ולקבל פיצויי פיטורים". ג. מן הכלל אל הפרט - בענייננו, כאמור אין חולק כי התובע הוצא, בעל כורחו, לחופשה ללא תשלום לתקופה ממושכת מאד, אשר הוגדרה בת "כ - 6 חודשים". אמנם, מר אבן בעדותו בפנינו טען כי כוונתו הייתה ל - 6 חודשים לכל היותר, כך שהביטוי "כ 6 חודשים" בא לומר שיתכן שמדובר יהא בתקופה קצרה יותר, אולם לא שוכנענו, כלל ועיקר, כי הבהרה שכזו הובעה באופן חד משמעי בפני התובע, וודאי שאיננה עולה מהמכתב עצמו. (במאמר מוסגר נעיר כי גם לא שוכנענו בכנות המצג שביקש מר אבן להציג בדבר רצונה של הנתבעת לקלוט את התובע בחזרה לעבודה בתום מחצית השנה שלאחר הוצאת התובע לחופשה, והתרשמותנו הייתה כי דבריו לפיהם הגם שהעבודות שמבוצעות ע"י הנתבעת נעשות ע"י קבלני משנה חיצוניים - מעוניינת היא לספק עבודה לתובע נאמרו אך ורק בכדי לתמוך בדחיית תביעת התובע לפיצויי פיטורים, ולא מתוך רצון ו/או צורך אמיתיים להעסיק את התובע במפעל). כך או כך, איננו סבורים שיש מקום לקבוע שכל אימת שמעביד מוציא, באופן חד צדדי, את העובד לחופשה ללא תשלום לפרק זמן מוגדר - מתחייבת המסקנה שאין מדובר בפיטורים, יהא אורכה של התקופה ככל שיהא. נוסיף, שסבורים אנו, לחילופין, שגם אם היה מקום להותיר בספק את השאלה באם היה מקום לראות את הנתבעת כמי שפיטרה את התובע, וקובעים כי התובע הוא זה שהתפטר על דרך סירובו לשוב למקום העבודה אשר שרוי באי ודאות כלכלית וחוסר יציבות, לאחר שעובר להוצאתו לחופשה הכפויה שכרו שולם באיחור, ועדיין אינו מאויש ע"י עובדיו (למעט, אולי, מספר קרובי משפחה של בעלי הנתבעת - יש לראות בהתפטרותו, בנסיבות העניין, ככזו שמזכה אותו בפיצויי פיטורים. ערים אנו, בהקשר בו עסקינן, להלכה הפסוקה לפיה לכשטוען ב"כ התובע טענה פוזיטיבית של פיטורים, אין הוא יכול לטעון לחלופין טענת התפטרות (עקב נסיבה המצדיקה תשלום פיצויי פיטורים), יחד עם זאת נפסק כי "מותר לטעון מערכת עובדות אחת ולבקש מבית הדין ללמוד ממנה, כי התפטר או פוטר, כאשר העובדות והמניעים הצריכים בשתי הטענות יכולים להסתיים ולתפעל במסגרת אחת" (ראה דב"ע מז/108-3 עבד אליאס אלדויק נ' עזבון חאג' ראשיד אלשוויקי, פד"ע י"ט 382). נסכם ונאמר שכך או כך, יש במכלול נסיבות העניין, בהן לאחר תקופה בה התובע הועסק במפעל שהעבודה בו הולכת ומצטמצמת, לעיתים הועסק בעבודות כלליות ובניקיון ולעיתים ישב בחוסר מעש, כאשר שכרו משולם באיחור בלתי מבוטל, ולאחר מכן הוצא לחופשה ללא תשלום, שלא מרצונו, לתקופה בת כ - 6 חודשים - כדי לזכות את התובע בפיצויי פיטורים. ד. אשר על כן, ובהתחשב בתקופת עבודתו ושכרו של התובע, שלא היו שנויים במחלוקת, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 44,402 ש"ח. אשר לתביעת התובע לתמורת הודעה מוקדמת - משקבענו כי בנסיבות העניין היה מקום לראות את התובע כמי שפוטר (וכאמור, הערותינו לפיהן הנסיבות הצדיקו ראייתו כמתפטר בדין מפוטר היו למעלה מן הצריך) - אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בשיעור שכרו בעבור חודש עבודה, דהיינו סך של 3,600 ש"ח. 4. תביעת התובע לדמי הבראה- הנתבעת הוכיחה רק זאת שלתובע שולמו דמי הבראה בגין התקופה שעד לחודש אוגוסט 2002. לפיכך אין מקום למחלוקת כי נותרה חייבת לו דמי הבראה בגין שנת העבודה הנוספת שעד למועד סיום עבודתו. בהתחשב בויתקו של התובע בעבודה בשירות הנתבעת, היה התובע זכאי לדמי הבראה בגין 8 ימי הבראה , ותשלום בגין יום הבראה עמד בעת הרלבנטית על סך של 301 ₪ . אשר על כן על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 2,408 ₪.. 5. תביעת התובע לפדיון חופשה - התובע תבע בתביעתו פדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 15.16 ימי עבודה, על בסיס טענתו לפיה בשנת עבודתו האחרונה ניצל 4 ימי חופשה בלבד, בעוד שהיה זכאי , בהתחשב בויתקו והוראות צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה ל - 23 ימים. מתלושי השכר שהפיקה הנתבעת בגין התובע עולה כי היה זכאי ליתרת חופשה שלא נוצלה בגין 10.61 ימים, והנתבעת, מצידה, לא כפרה בנכונות הנתונים העולים מתלושי השכר ורק טענה שהתובע אינו זכאי לפדיון חופשה משלא נותקו יחסי העבודה בין הצדדים. משקבענו שהתובע פוטר, ומכל מקום כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע בגין פדיון חופשה, שיעורו של שכר עבודה בגין יתרת החופשה העולה מתלושי השכר שהופקו בגינו, והעומד על 1,811 ש"ח. 6. תביעת התובע לפיצוי בגין העדר הפרשות למבטחים - אין חולק שהנתבעת העבירה למבטחים בגין התובע, לאחר הגשת התביעה וביום 26/02/04, סך של 3,167 ש"ח. סך זה לא ברור כיצד חושב, והנתבעת לא המציאה כל נתונים אשר לתחשיב בהתאם לו חושב. יחד עם זאת - גם התובע לא המציא תחשיב ממנו ניתן ללמוד בבירור מהו הסך שהופרש בגינו בחסר למבטחים, ולא הומצאה כל אסמכתא ממבטחים בהקשר זה. אשר על כן לא הונחה בפנינו תשתית מספקת לצורך הקביעה האם התובע זכאי לפיצוי בגין הפרשות בחסר, ורכיב זה של תביעתו דינו להידחות. 7. תביעת התובע להשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה - אין חולק כי הנתבעת נהגה לספק לעובדי המפעל הסעה מאורגנת למקום העבודה וממנו, ונוהג זה הופסק בשלוש שנות עבודתו האחרונות של התובע בשל קשיים תקציביים. הנתבעת טענה כי התובע קיבל, החל מהשלב שבו הופסקו ההסעות, סך של 200 ש"ח במזומן בכל חודש בגין השתתפות בהוצאות הנסיעה שלו. התובע טען כי הסך האמור שולם לו רק מדי פעם, באופן בלתי סדיר, ולכל היותר בגין השנה הראשונה שלאחר הפסקת ההסעות בעבור שימוש ברכבו הפרטי להסעת עובדים אחרים של המפעל, טענה שחזר בו ממנה בהמשך. משמדובר בזכות המוקנית לעובד מכח צו הרחבה (בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה של העובד לעבודה וממנה) מוטל הנטל להוכיח כי העובד קיבל את המגיע לו - על המעביד. אין חולק כי הסך שטוענת הנתבעת כי שולם מדי חודש לתובע - לא שוקף בתלושי השכר שהפיקה הנתבעת בגינו. כל שהציגה הנתבעת היו עותקים צילומיים של פתקים שנערכו, על פי הנטען, ע"י אחיו של מר אבן שעבד גם הוא במפעל. אותו אח לא הופיע להעיד בפנינו. בפתקים עצמם ניתן לראות את הרישום "200" ליד שמו הפרטי של התובע, לא תמיד ברור בגין איזה חודש מדובר, ואין מופיעה חתימת אישור של התובע או אסמכתא כלשהי לכך שהכסף עצמו אכן שולם לו ומתי. בנסיבות אלה אין לומר שהנתבעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. אשר על כן אנו מקבלים את תביעת התובע במובן זה שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע בגין התקופה שמחודש 01/01 (תקופה שהחל ממנה עולה ממסמכי הנתבעת שכבר לא סופקו לעובדיה הסעות מאורגנות) ועד לסוף תקופת עבודתו, סך של 143 ש"ח (העלות הנטענת של כרטיס "חופשי חודשי" המוזל ), ובסך הכל סך של 4,576 ש"ח. 8. פיצויי הלנה - התובע תבע פיצויי הלנה בגין שכר החודשים יולי ואוגוסט ששולם באיחור ניכר, פיצויי הלנה בגין אותו חלק שנוכה משכרו ולא הועבר למבטחים, וכן פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. אשר לכספים שנוכו משכרו ולא הועברו למבטחים - מעבר לכך שלא הוכח מה בדיוק שיעור הכספים שהועברו בחסר, הרי שהתובע אינו זכאי לפיצויי הלנה בגין כספים אלה, שכן נוכו כדין משכרו, ועל פי הדין, הגורם שזכאי, אם בכלל, לפיצויי הלנה בגינם - היא מבטחים דווקא. אשר לפצויי הפיטורים - שוכנענו כי אלה לא שולמו בגין חילוקי דעות של ממש בדבר עצם זכאותו של התובע להם, ועל כן אנו מפחיתים אותם כדי הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד. אשר לפיצויי הלנת השכר - אין חולק ששכר חודש יוני 2003 (שאמור היה להיות משולם עד ל - 09/07/03) שולם לתובע רק ביום 17/08/03, ושכר חודש יולי (שאמור היה להיות משולם עד 09/08/03) שולם לו רק ביום 10/09/03, ואילו שכר חודש אוגוסט (שאמור היה להיות משולם לתובע עד 09/09/03) שולם לו ביום 01/10/03. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי השכר שולם באיחור בשל קשיי נזילות כבדים אליהם נקלעה בחודשים הרלבנטיים . טענה זו לא הוכחה, ומר אבן, בעדותו, אף הדגיש כי באותה עת "מצבה של החברה היה איתן מאד", וכי "מצב כלכלי טוב, היה חוסר תעסוקה במפעל, המפעל היה ועבד... היה יצור כל הזמן". בנסיבות אלה, ושלא הרימה הנתבעת, כלל ועיקר, את נטל ההוכחה המוטל עליה להצדיק הפחתת פיצויי ההלנה שנושא השכר המולן, לא מצאנו לנכון להפחיתם ביחס לשכר שאין חולק לגבי שיעורו והלנתו. אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר כדלקמן - א. בגין שכר חודש אוגוסט 2003 - פיצויי הלנת שכר בהתאם לסעיף 17 לחוק הגנת השכר התשי"ח 1958, וזאת בגין הסך של 3,835 (השכר במונחי נטו), ומיום 01/09/03 ועד ליום 01/10/03 . פיצויי הלנת השכר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 02/10/03 ועד לתשלום המלא בפועל. ב. בגין שכר חודש יולי 2003 - פיצויי הלנת שכר בהתאם לסעיף 17 לחוק הגנת השכר התשי"ח 1958, וזאת בגין הסך של 3,600 (השכר במונחי נטו), ומיום 01/08/03 ועד ליום 10/09/03 . פיצויי הלנת השכר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 11/09/03 ועד לתשלום המלא בפועל. ג. בגין שכר חודש יוני 2003 - פיצויי הלנת שכר בהתאם לסעיף 17 לחוק הגנת השכר התשי"ח 1958, וזאת בגין הסך של 3,896 (השכר במונחי נטו), ומיום 01/07/03 ועד ליום 17/08/03 . פיצויי הלנת השכר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18/08/03 ועד לתשלום המלא בפועל. 9. סיכומו של דבר - הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן - א. סך של 56,788 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/10/03 ועד לתשלום המלא בפועל. ב. פיצויי הלנת שכר כמפורט בסעיף 8 לעיל. ג. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ. ד. על הנתבעת לשלם גם את האגרה הדחויה שמתחייבת מתביעת התובע. 10. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיני זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.דמי הבראהחופשה ללא תשלום