בפני בית הדין תביעת התובעת לדמי אבטלה לתקופה מאפריל 2010 עד סוף אוגוסט 2010 תקופה בה שהתה בחופשה ללא תשלום. הנתבע טען בין היתר, כי בבקשתה לחל"ת, אותו לקחה למטרת טיפול בבנה הפעוט, ציינה שלא תעבוד, ועל כן לא הייתה פנויה לעבודה כנדרש בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995. מבוא התובעת הינה עובדת סניף המוסד לביטוח לאומי בירושלים. בתאריך 14/3/10 הוגשה תביעה לתשלום דמי אבטלה אשר נדחתה בהחלטה מתאריך 11/5/10. לתובעת נשלחו שני מכתבי דחייה. במכתב הראשון הנימוק לדחייה הוא כי מבירור עם המעסיק עולה כי שמורה לתובעת הזכות לשוב לעבודה. במכתב השני צוין הנימוק כי התובעת אינה זמינה לעבודה נוכח העובדה שיצאה לחופשה ללא תשלום לשם טיפול בתינוק. במקביל לשני מכתבים אלו, נשלח מכתב ממנו עולה כי אושרה תביעה אולם נשללה הזכאות לתקופה שמ-13/1/10 ועד 12/4/10 נוכח העובדה כי הפסקת העבודה הינה מרצונה של התובעת ללא הצדקה. בגין מכתבי הדחייה הוגשה תביעה זו. העובדות התובעת עבדה בנתבע מ-25/5/2000. בתאריך 6/10/09 ילדה התובעת את בנה השלישי ושהתה בחופשת לידה לפי חוק, עד 12/1/10. בתאריך 9/1/10 הגישה התובעת בקשה לאישור חופשה ללא תשלום לתקופה מ12/1/10 ועד 23/3/10. (נספח א' לתביעה). התובעת ציינה בטופס כי "בעת החופשה ללא תשלום לא אעבוד". הבקשה אושרה ב 13/1/10. בתאריך 15/3/10 ביקשה התובעת בקשה נוספת לחופשה ללא תשלום לתקופה מ-23/3/10 עד 31/8/10. בטופס ציינה כי מטרת החופשה "סיבות בריאותיות של בני". עוד ציינה "בעת החופשה ללא תשלום לא אעבוד". הבקשה אושרה ב 18/3/10. בתאריך 14/3/10, יום אחד לפני מילוי הבקשה לחופשה ללא תשלום, הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי אבטלה. התביעה עצמה חתומה כבר ביום 10/3/10. התובעת התייצבה בשירות התעסוקה ממרץ 2010 עד אוג' 2010. בתקופה זו לא הוצעה לה עבודה על ידי שירות התעסוקה. התובעת הגישה מסמכים רפואיים המתייחסים למצבו הבריאותי של התינוק. מצב שלא היה שנוי במחלוקת. (נספח ב' לתביעה). הנתבע היה מוכן לקבל את התובעת חזרה לעבודה בתקופת החופשה ללא תשלום ואף היה מחויב לעשות כן על פי דין. המחלוקת האם זכאית התובעת לדמי אבטלה לתקופה שמאפריל 2010 עד סוף חודש אוג' 2010. במסגרת זו, האם התובעת הייתה מוכנה ומזומנה לכל עבודה מתאימה בהתחשב בנסיבות יציאה לחל"ת. הכרעת הדין לוז טענות התובעת התובעת טוענת כי התייצבה בשירות התעסוקה ממרץ 2010 עד אוג' 2010 וחרף זמינותה לא הוצעה לה עבודה. עוד היא מציינת כי נוכח מצבו הרפואי של התינוק המטפלת שהייתה אמורה לטפל בו התחרטה ועל כן נאלצה התובעת לפנות לנתבע להאריך את החל"ת ולבקש את החל"ת השני. לטענתה רק ב 30/5/10 למעלה מחודשיים לאחר הגשת התביעה לאבטלה קיבלה את החלטותיו הסותרות של המוסד שניתנו כולם באותו יום, שתי החלטות על ידי אותו פקיד (נספח ו'-ז' לתביעה). לעניין זכאות לדמי אבטלה הפנתה לסעיף 160 ו-163 א' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: החוק), בטענה כי אדם יחשב למובטל אם הוא רשום כמחוסר עבודה, מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו ושלשכת התעסוקה לא המציאה לו עבודה, תנאים עליהם היא עונה ועל כן היא זכאית לגמלה. עוד טענה כי על פי דבע 0-48-98 יפית גיסין נ' המוסד, התפטרות לצורך טיפול בתינוק מוצדקת ואינה פוגמת בזמינות לעבודה ובלבד שהאם מחפשת עבודה הנוחה יותר לצרכי התינוק. לטענתה לו התפטרה בגין הולדת בנה ומצבו ונגשה לקבל דמי אבטלה הייתה מקבלת על פי פסק דין גיסין. משכך, גם מוטעית החלטת הנתבע כי יש לקזז תשעים ימים מהיקף תביעתה. לטענתה זכותה לבחור לשמור את מקום העבודה המקורי ולחפש מקום עבודה זמני בהתאם לנסיבות שנוצרו עם הולדת בנה. התובעת ציינה כי העובדה שציינה בטופס החל"ת כי לא תעבוד נוגעת לשתי האופציות היחידות העולות מהטופס. האחת להיתר עבודה פרטית והשנייה כי לא תעבוד. מאחר ולא הייתה לה עבודה פרטית ציינה את האופציה של "לא אעבוד". בכך הסבירה גם את העובדה כי חרף האמור בטופס החל"ת הייתה זמינה לעבודה בשירות התעסוקה. לטענתה הבדיקה שנעשתה בטפסי החל"ת אותם הגישה, מפלה אותה לרעה כעובדת המוסד, שעה שעובד אחר, במקום אחר, שהיה מגיש תביעה דומה, לא היה נבדק על פי טפסים אלו, והיה מקבל גמלה. באשר לסוגית זמינותה לעבודה בהתייחס לחומר הרפואי, הנוגע לתינוק, טענה כי היא נשואה ויש לה משפחה תומכת אולם מאחר ויש לה שלושה ילדים, היא לא יכלה להתפרנס רק מהכנסת בן זוג. התובעת טענה כי ההחלטות הסותרות של הנתבע מאיינות את דחיית התביעה ולכל הפחות מצמצמות אותה לשאלת הזמינות של התובעת בהתחשב בנסיבות יציאתה לחל"ת. על כן אין לדון בשאלת שמירת משרתה המקורית בנתבע. לטענתה, מדובר בהרחבת חזית. התובעת כופרת בהנחיות שהוגשו על ידי הנתבע לעניין הוראות שירות התעסוקה לעובד בחל"ת וכן כופרת במשמעותן המשפטית. לוז טענות הנתבע העובדה שנשלחו לתובעת שני מכתבי דחייה היא לכל היותר טעות. כפי שהוגדרה הפלוגתא הרי שהיא כללית לגבי זכאותה לאבטלה "ובמסגרת זו" תידון גם שאלת נכונותה לעבודה. משכך, הטענות שטוען הנתבע אינן הרחבת חזית לפלוגתא שנקבעה. כן ציין כי הפלוגתא הינה מסגרת לדיון ואין למנוע הוספה עליה כשהדבר מתחייב מהתוכן. נכונותו של המעביד לקבלה לעבודה רלבנטית נוכח הסטאטוס של חופשה ללא תשלום והנחיות שירות התעסוקה אותם צירף. לגופו של עניין טען הנתבע כי הצהרתה של התובעת בטופס שאין בכוונתה לעבוד מצביעה על היותה בלתי זמינה לעבודה כך גם כעולה מצורכי התינוק המחייבים בטפול אינטנסיבי בגינו לא שבה לעבודה. בעלה עובד במשרה מלאה (עמ' 3 שו' 10), והתייצבותה בשירות התעסוקה מחייבת אותה לכל עבודה לאו דווקא לעבודה בצהרים או בערב, או מהבית, או במשמרות או בחלקיות, כפי שטענה. לטענת הנתבע האופציה הראשונה אותה היה עליה לבדוק היא חלקיות המשרה בנתבע והיא כלל לא ביררה זאת אף שבעת הלידה הייתה בעלת ותק של תשע שנים בנתבע. עוד טען, כי לפי סעיף 160 ו- 163 א' לחוק ופסק דין דבש אליו הפנתה התובעת, מתייחסים ל"המונח מובטל אינו מוגדר ופשיטא שמדובר באדם שאין לו מקור פרנסה כגון - מי שפוטר מעבודתו...והוא חל גם על פי שהוצא בניגוד לרצונו לחופשה ללא תשלום, המשותף לשני מצבים אלה הוא שעובד נקלע למצב בו - שלא מרצונו - המעסיק חדל לספק לו עבודה ולשלם לו שכר". התובעת אינה עונה לדרישות אלה. לטענתו משהייתה עובדת הנתבע היה עליה לקבל היתר לעבודה פרטית, אותו לא ביקשה. על פי הנחיות שירות התעסוקה, פקיד ההשמה צריך להציע לתובעת את העבודה שמלאה ערב יציאה לחל"ת ורק אם אוישה או שהמעביד מסרב לקבלה, יינתן אישור אבטלה. פקיד שירות התעסוקה לא פעל כן, ולו עשה כדין הייתה התביעה מתייתרת. הנתבע טען כי מוכן היה לקלוט את התובעת חזרה, בתנאים של אם לתינוק כמקובל בשירות הציבורי או אפילו במשרה חלקית, ולכן לא קמה לה זכות לדמי אבטלה. הכרעת הדין סעיף 160 לחוק קובע כי "דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל אשר השלים את תקופת האכשרה...". בסעיף 163 (א) לחוק נקבע : "רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה... והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו (לשני אלה יקרא להלן - עבודה מתאימה), ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה כאמור". בתיק עבל 1083/04 המוסד לביטוח לאומי נ' כרמלה דבש, (להלן: פס"ד דבש) נאמר : "המונח "מובטל" אינו מוגדר ופשיטא שמדובר באדם שאין לו מקום פרנסה כגון מי שפוטר מעבודתו ... והוא חל גם על מי שהוצא בניגוד לרצונו לחופשה ללא תשלום. המשותף לשני המצבים האלה הוא שהעובד נקלע למצב בו שלא מרצונו המעסיק חדל לספק לו עבודה ולשם לו שכר". (דגש שלי ש.ש.). התובעת לא הייתה במצב כזה. סוגיה כגון זו נידונה בדיון נד 02-208, נד 02-209, נד 02-211, המוסד לביטוח לאומי נ' עזיזה פניאן ואח' (להלן: פס"ד פניאן), שם נקבע כי דמי אבטלה במסגרת ביטוח אבטלה מוענקים למי שעבד וחדל ככל שהתקיימו בו תנאי הזכאות וכן כי מדובר בגמלה הבאה להחליף הכנסה של מבוטח שהכנסתו פסקה. בית הדין שם שואל את השאלה האם הייתה מחויבות משפטית של העובד להתייצב לעבודה אצל מעבידו בתקופת ההפסקה ומסיק מסקנה כי ככל שמחויבות כזאת קיימת וככל שהיא מעשית וממשית תטה הכף כנגד הכרה במבוטח כמובטל. עוד קובע בית הדין שם ככל שהייתה מחויבות משפטית של עובד להתייצב לעבודה אצל מעבידו בתום תקופת ההפסקה יש לשאול האם רשאי העובד לפטור עצמו ממחויבות זו במהלך ההפסקה ובכל מקרה יש להתייחס לאורך תקופת ההפסקה. נקבע שם כי ככל שתקופת ההפסקה חורגת מתקופת הפסקה סבירה ומקובלת בנסיבות העניין כך יראו אותה כמאפשרת למבוטח לקבל עבודה מתאימה אחרת ויראוהו כמובטל. ככל שהתקופה סבירה ומקובלת, לא יראוהו כמובטל. עוד קובע שם בית הדין כי לשאלה באם הייתה מחויבות משפטית של העובד להעסיק את העובד בתוך תקופת ההפסקה או בתומה אין נפקות חשובה באשר אין בכך לגרוע ממעמדו של המבוטח כמובטל. לצורך סיום העבודה אין חשיבות לנושא שכן מלבד פיטורים או סיום חוזה יכול להיות "סיום עבודה" בנסיבות המתירות או שאינן אוסרות את עבודתו של העובד בעבודה אחרת. יחד עם זאת, קובע בית הדין שם כי יש ליתן משקל לשאלה האם מיצה העובד את הזכויות, האם "סיום העבודה או היציאה לחופשה ללא משכורת היו "פיקטיביות" על מנת שעובד יזכה בדמי אבטלה". בית הדין מדגיש שם כי ביטוח אבטלה בא למנוע מצב בו עובד נפלט על כורחו מהעבודה בנסיבות המצדיקות תשלום דמי אבטלה והעובד רוצה לעבוד במקום עבודה אחר ולא נמצאה לו עבודה. התובעת בהליך שבפנינו, לא מיצתה את הזכויות ולא פנתה לנתבע לעבודה חלקית. כמו כן, התקופה של החל"ת הייתה סבירה ומתקבלת והייתה בבחירתה ומרצונה החופשי. אמנם נכון כי בית הדין שם דחה את טענת המוסד לפיה כאשר חלה חובה של מעביד לשלם דמי ביטוח בעד עובדו הנמצא בחל"ת לפי תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) תשל"א-1971, לא מתקיים בו התנאי של מוכן ומסוגל לעבודה, בית הדין שם סבר כי לחובת המעביד לתשלום דמי הביטוח אין השלכה על מטרת ביטוח האבטלה אולם הדגיש כי מעל לכל יש לבחון את העניין על פי דרך ההתנהגות בתום לב של המבוטח לפי סעיפים 39 ו-61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי). לפי דרך התנהגות זו על פי בית הדין שם יש לבחון את מכלול העובדות כדי לעמוד על "אמיתות" הנכונות של המבוטח לעבוד בעבודה אחרת על מנת להתפרנס. בעובדות אשר בפסק דין פניאן דובר בעובדי עיריות ברשויות המקומיות, אשר חרף חוזים מיוחדים עמם, הוצאו לחופשה בחודשים יולי אוג' או פוטרו והוחזרו עם תחילת שנת הלימודים. בית הדין אומר מפורשות כי מדובר בעובדים שזכאותם לדמי אבטלה תיבדק בדומה לבדיקת זכאות של מי שנמצא בחל"ת בכפוף לתנאים הבאים: א. החל"ת היה מאונס. ואם היה מרצון, תישלל הזכאות לדמי אבטלה לתשעים יום. ב. תקופת החל"ת עולה על שלושים יום. ג. העובד ניצל את כל יתרת ימי החופשה שעמדו לרשותו. ד. העובד לא קיבל תחליף שכר לתקופה זו. לא למותר לציין כי התובעת לא הייתה בחל"ת מאונס וכי מכתב הדחייה שקיבלה המתייחס לשלילת זכאות לתשעים יום עולה בקנה אחד עם פסיקה זו. עוד הפנה בית הדין להגדרתו של א. מילר, "ביטוח אבטלה", ניתוח הדין המצוי והצעות לתיקונו - משפטים י"ז 2014, שם הגדיר המחבר כך "כפי שצוין בספרות המקצועית, כל אימת שאדם טוען כי הוא מחפש עבודה, חזקה עליו כי הוא מובטל שלא מרצון, כל עוד לא הוכח ההיפך. כלל זה תואם את העיקרון הכללי שלפיו את דיני הביטחון הסוציאלי יש לפרש לטובת האובייקט המוגן ולהפעיל בצורה שתאפשר את הגנתו היעילה... תנאי נכונות לעבוד הוא הגיוני לאור הנאמר למעלה, שכן רק אם המבוטח מוכן לעבוד הוא יחשב למובטל שלא מרצון. עוד הפנה בית הדין לדבע נד 02-116 אליהו ציפר נגד המוסד לביטוח לאומי שם נקבע כי בנסיבות בהן עובד למעשה נמצא במסגרת התעסוקתית אצל המעביד אין לראותו בנסיבות כאלה כמי שמוכן "לעבודה במקצועו או בעבודה מתאימה אחרת" ותביעתו נדחתה. אמנם בית הדין שם מתייחס באופן שונה לעובד המועסק למשך עונה שתחומה ידוע והוא מבקש לעבוד בפרק הזמן שבין עונה לעונה, אולם אין זה המקרה של התובעת, שמצבה דומה יותר למה שנאמר לעניין ציפר "בתקופה שכזו כשהקשר בין העובד למעביד אינו מנותק הלכה למעשה ולכן אין העובד יכול לקבל על עצמו עבודה שתפגע ביכולתו להמשיך בעבודתו אצל אותו מעביד - קשה לטעון שאותו אדם מוכן ומסוגל להיענות להצעת עבודה מתאימה שתוצע לו על ידי שירות התעסוקה". עוד שאל שם בית הדין כשאלה ראשונה האם הייתה מחויבות משפטית לעבודה אצל מעבידו בתקופת ההפסקה וככל שמחויבות כזו קימת וככל שהיא ממשית ומעשית תטה הכף כנגד הכרתו כמובטל. נכונים הדברים במדויק גם לתובעת שטרם צאתה לחל"ת עבדה תשע שנים בנתבע והתכוונה גם לחזור לעבודה. מן הכלל אל הפרט 9. כפי שציינו לעיל בית הדין בודק האם מיצה העובד את הזכויות, האם "סיום העבודה או היציאה לחופשה ללא משכורת היו "פיקטיביות" על מנת שעובד יזכה בדמי אבטלה". בית הדין מדגיש שם כי ביטוח אבטלה בא למנוע מצב בו עובד נפלט על כורחו מהעבודה, כן בודק בית הדין את שאלת תום הלב לפי סעיף 39 ו-61(ב) לחוק החוזים. 10. אף נעשה שימוש בכלים אלה, ביחס להתנהלות שני הצדדים. 11. בתביעה לדמי אבטלה שהוגשה ביום 14/3/10 מציינת התובעת את הסיבה להפסקת העבודה כחופשה ללא תשלום מ 12/1/10 ועד 31/8/10. הטופס נחתם עוד ב 10/3/10. חופשת הלידה הסתיימה ב-13/1/10 והחל"ת הראשון אותו ביקשה מראש הסתיים ב-25/3/10. דהיינו התביעה לדמי אבטלה הוגשה בטרם אושר החל"ת השני. 12. אין חולק כי גם בבקשה לחל"ת הראשונה וגם בבקשה השנייה, ציינה התובעת בטופס "בעת החופשה ללא תשלום לא אעבוד". התובעת טוענת כי עניין זה נובע מהמגבלה של הטופס. ניתן היה לקבל את הדבר, לגבי בקשת החל"ת הראשונה, אשר התייחסה לתקופת החל"ת המגיעה לה גם לפי חוק עבודת נשים. אולם, משהבקשה לחל"ת בפעם השנייה הוגשה לאחר שהיא הגישה את התביעה לדמי אבטלה, הרי שאין לקבל את הטענה כי מגבלת הטופס מצדיקה רישום כזה. בפנינו עובדת המוסד לביטוח לאומי, אשר על פי טופס התביעה לדמי אבטלה הינה גם עו"ד בהשכלתה. בנסיבות אלה, ניתן לצפות ממנה לכל הפחות להוסיף בכתב כי מדובר בניסיון למציאת עבודה חלקית. 13. לא למותר לציין, כי בבקשה הראשונה לחל"ת צרפה התובעת למוסד אישורים רפואיים המצדיקים לכאורה הישארותה של התובעת בבית עם התינוק. 14. משכך, הנחת יסוד זו מן הסתם עמדה לנגד עיני הנתבע עת אישר את החל"ת השני. "חופשה ללא תשלום אינה תוצאה של מעשה חד צדדי של העובדת, היא ניתנת על ידי המעביד והוא וודאי שוקל אם ליתן את החופשה או לא". דבע (ארצי) לא 0-20 רבקה יעיש נ' המל"ל. 15. כפי שציינו בפסיקה לעיל, גם בענייני האבטלה הפנה בית הדין בעניין פניאן לסעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים לעניין תום הלב. ביחסים שבין עובד מעביד חלה חובת תום לב מוגברת על שני הצדדים. כך נפסק באופן חד משמעי. (בע"ע 1054/01 אשר טווילי נ' יצחק דהרי פדע לז 746, ע"ע 431/07 ד"ר יפתח סוכנובר נ' מ"י, (נבו), וכן בע"א 1141/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס ואח' פדי נא (3) 421, וכן ע"ע 1341/01 רחל רפפורט נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, עבודה ארצי לג 15). בכולם נפסק כי עקרון תום הלב יגבר על קוגנטיות משפט העבודה וכי יש ליתן את הדעת לאינטרס ציבורי להצבת נורמה של התנהגות בתום לב גם על עובד אפילו אם פרש ממקום עבודתו וכי הוא מחויב בחובת האמון כלפי מעבידו. כן נקבע כי עקרון תום הלב הוא חיצוני ומוכלל בחוזה כחלק משיטת המשפט. עניין זה יחול גם על הנסיבות שבפנינו. 16. ברי כי השתלשלות זו, של מי שמצויה בנבכי החוק כעורכת דין , והוראות המוסד, כעובדת המוסד, מעלה תהייה עת הפנייה לדמי אבטלה קודמת לבקשה לחל"ת שני ומבלי שעשתה מאמץ לחזור לנתבע בחלקיות משרה, ולא להיזקק לכספי ציבור. אולם בכך לא די. 17. התובעת טוענת כי המוסד יישם לגביה מדיניות מפלה. אין לקבל טענה זו. המוסד הגיש בהודעה מיום 13/11/11, חלק מהנחיות שירות התעסוקה. על פי הנחיות אלה, למשל, הצעת עבודה במשרה מלאה, תחשב מתאימה אף אם דורש העבודה עבד בעבודה חלקית טרם אבטלתו. התובעת טענה כי המוסד לא יכול היה להציע לה עבודה חלקית אף לא במשרת אם כפי שצוין על ידו וכמקובל בשירות הציבורי, כפי שהייתה מצפה משירות התעסוקה לעבודה אחר הצהרים, וכדומה. אולם, מנהלי שירות התעסוקה עולה כי אפילו לעובד בעבודה חלקית רשאי שירות התעסוקה להציע משרה מלאה וזו תיחשב עבודה מתאימה. על כן טענתה כי הפנייה לשירות התעסוקה עדיפה הייתה על שובה לעבודה בנתבע לקיצור החל"ת דינה להדחות. 18. יתר על כן, בפסק דין פניאן נאמר מפורשות כי בית הדין יבדוק את הניסיון של העובד למצות זכותו מול המעביד. התובעת לא ניסתה אפילו לבקש מהמעביד משרה חלקית. ללא קשר לעובדה הנטענת לפיה המעביד היה מוכן לקבלה בכל עת, לא הוכיחה התובעת כי עשתה ניסיון לשוב למעביד המקורי. משכך, אין לראותה כמי שעבודתה הופסקה בעל כורחה כנדרש בפסק דין ציפר ובפסק דין פניאן. 19. בנוסף, בהנחיות שירות התעסוקה, צוין עניין עבודה בחל"ת אישי או בפגרה: "יש להציע לדורש העבודה בחל"ת אישי, (כמו : נשים שיצאו לחופשת לידה והאריכו אותה בחל"ת) -אותה עבודה שמילאה ערב היציאה לחופשה - כל עוד המשרה פנויה...". עוד נרשם שם "ראוי לתאם עם המעסיק". חזקה על התובעת כעובדת המוסד כי לו היה פקיד שירות התעסוקה שולח אותה הייתה חוזרת למוסד. אולם, גם אם טעה פקיד שירות התעסוקה, ולא פעל על פי הנהלים, מכל מקום יש ללמוד מהנהלים כי זוהי דרך המלך. עובד הנמצא בחל"ת והיכול לנסות לפחות לשוב לעבודתו המקורית עליו לעשות כן בטרם יפנה לפתרון של קבלת דמי אבטלה. בדיוק לכך התכוון כב' השופט אליאסוף, עת טען שיש לבדוק אם: "סיום העבודה או היציאה לחופשה ללא משכורת היו "פיקטיביות" על מנת שעובד יזכה בדמי אבטלה". 20. יש לדחות את טענת התובעת בדבר משקלן של הנחיות שירות התעסוקה, עת לא הוגשו באמצעות תעודת עובד ציבור. 21. בפסק דין בעניין ע"ע (ארצי) 1493/02 תג'ריד נופל נ' שירות התעסוקה מתייחס בית הדין הארצי לחשיבותן של הנחיות מנהליות, בשירות התעסוקה ובכלל. המלומד יצחק זמיר במאמרו הנחיות מנהליות - הפרקליט לח תשמ"ח מציין "הנחיות פנימיות הן בבחינת כללים גמישים שרשות מנהלית קובעת לעצמה כדי להדריך אותה בהפעלת סמכותה. הנחיות פנימיות אינן במעמד של נורמה משפטית חיצונית דוגמת חוק או תקנה אלא כנורמה מנהלית פנימית מחייבת ונודעת להן חשיבות מעשית רבה. חשיבותן העיקרית של ההנחיות המנהליות בכך שהן מתרגמות את העקרונות הקבועים בחקיקה או בפסיקה בשפת העבודה היומיומית של הרשות... יש מקום לציין כי במקרים מסוימים הרשות המנהלית חייבת לקבוע הנחיות או קריטריונים להפעלת סמכותה. חובה זו של הרשות צומחת מעקרונות היסוד של המשפט המנהלי, מחובת הנאמנות לציבור, עקרונות השוויון ההגינות והמנהל התקין". 22. הנה כי כן, הבאתן של ההנחיות על ידי המוסד דווקא מצביעות על יישום עקרונות החוק בשוויון על פי הכללים הנהוגים לכל, העובדה שפקיד שירות התעסוקה לא פעל על פיהן כלפי התובעת אינה יכולה להקנות לה זכות יתר. 23. אשר להיותה של התובעת מוכנה ומזומנה לעבודה מתאימה אחרת כנדרש בחוק, נסקור תחילה את מעמדה כעובדת בחופשה ללא תשלום. כבר נפסק בעניין דבע (ארצי) לא/0-20 רבקה יעיש נ' המל"ל פדע ג' 29, כי חופשה ללא תשלום אינה מביאה לידי גמר יחסי עובד מעביד בעיקר עת מדובר בזכויות הקשורות בותק, ועניין זה בא לביטוי בכל רוח החקיקה. (חוק חיילים משוחררים החזרה לעבודה תש"ט -1949, חוק חופשה שנתית תשי"א- 1951, וחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963). ואכן בפסק דין זה ראה בית הדין את הגב' יעיש כעובדת, שלא חדלה להיות עובדת, אף שהייתה בחל"ת ולא שולמו עבורה דמי ביטוח. חוק חיילים משוחררים החזרה לעבודה תש"ט -1949, חוק חופשה שנתית תשי"א- 1951, וחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963). ואכן בפסק דין זה ראה בית הדין את הגב' יעיש כעובדת, שלא חדלה להיות עובדת, אף שהייתה בחל"ת ולא שולמו עבורה דמי ביטוח. 24. עוד דחה שם בית הדין את טענת הנתבע כי חופשה ללא תשלום ממושכת מפסיקה את התלות של עובד במשכורת מהמעביד וקבע כי חל עקרון המשכיות השכר וההסתמכות עליו. 25. משכך, הרי שמסגרת יחסי עובד ומעביד בתקופת החל"ת נשארה בין הצדדים. בפסק דין בעניין בל 2892/09 ארבל לימור מור נ' המל"ל (נבו), נקבע כי החלטה להאריך חופשת לידה נובעת מרצון חופשי של התובעת ומשיקוליה ואין לראות מקרה זה כנכנס בגדר "סיבה שאינה תלויה בה". לאור האמור, וכפי שציינו בפסיקה לעיל, אין לראות בחל"ת כהפסקת יחסים כפויה הנדרשת לצורך דמי אבטלה. 26. בפסק דין בעניין עב 1557/07 סלם דעגנא נ' שירות התעסוקה, מתייחס בית הדין לנוהג שירות התעסוקה מע/1 בסעיף 1.4 בו נאמר : "תנאי נוסף לזכאות - זמינותו ונכונותו של דורש העבודה להשתלב בעבודה. דורש העבודה שאינו רוצה או אינו מגלה נכונות להשתלב בעבודה מתאימה לא יהיה זכאי לדמי אבטלה או דמי הבטחת הכנסה וירשם לחובתו סירוב. הסירוב במהותו הינו דיווח מטעם שירות התעסוקה למל"ל על כך שדורש העבודה דחה הצעת עבודה מתאימה לו חרף היותה עבודה מתאימה, קרי עבודה התואמת את נתוניו האישיים ומצב בריאותו. דיווח כאמור מביא לשלילת זכויותיו של דורש העבודה לדמי אבטלה או לקצבת הבטחת הכנסה". משהתובעת מציינת כי היא הייתה יכולה לעבוד רק בעבודה אחה"צ או בשעות מוגבלות או מהבית הרי שאינה עונה לתנאי הזכאות על פי שירות התעסוקה מכיוון שציינו לעיל שכלפיה עבודה מתאימה הייתה עבודה במשרה מלאה בדיוק כמו זו בה עבדה בנתבע טרם החל"ת. משכך, צדק המוסד באופן מצטבר עת שלח את המכתב השני שאינו סותר את הדחייה הראשונה אלא משלים אותה נוכח הפסיקה לעיל. 27. בתיק עב 2433/04 דניאל נקי נ' שירות התעסוקה, ומכוח תיק עב 1710/98 של בית הדין בנצרת נקבע : "דורש עבודה הנרשם בלשכת התעסוקה, אמור להיות מוכן ומזומן לעבודה שתוצע לו בלבד שעבודה זו תהיה תואמת את כושרו הגופני ומצבו הבריאותי. (ובמקרים מסוימים - גם בתנאי שעבודה מתאימה לו מבחינה מקצועית). כאשר מוצעת לדורש עבודה, עבודה כזו והסיבה לכך שהוא אינו מתקבל אליה איננה סיבה התלויה במעביד, אלא היא מחמת רצונו של העובד להקדיש את זמנו לעניין אחר שאיננו מתיישב עם עבודה במועד המתאים למעסיק, הרי שהמערער אינו זמין לעבודה באותה עת ואין לראותו כמי שמוכן לעבודה". 28. ובעניין זה נקבע על ידי כב' השופט רבינוביץ' בדב ענג 3-91 מוחמד אבו ג'מעה ואח' נ' שירות התעסוקה פדע כה 297, 299 "מי שמבקש להתפרנס מקופת הציבור צריך קודם לעשות מאמץ סביר כדי לעבוד ולהתפרנס". וכפי שצוטט על ידי כב' השופטת פרוז'ינין מדברי הרמב"ם : "כן ציוו חכמים, אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני ובכך ציוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הציבור (רמב"ם משנה תורה הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה י"ח)" ע"ע 91002/98 ברנע נ' שירות התעסוקה. 29. ברי אפוא כי משיכלה התובעת לפחות לנסות ולחזור לעבוד במוסד ולהתפרנס בכבוד ממשרתה הקבועה, לא היה מקום לכתחילה לנסות ולהתפרנס מכספי ציבור ודמי אבטלה. קל וחומר משלנוכח הפסיקה לעיל, טענתה כי חיפשה עבודה חלקית בשעות אחרי הצהרים או מהבית בתנאים אחרים (שאינם עבודה מתאימה על פי הגדרה), לא עולה בקנה אחד עם דרישות הפסיקה הנוגעת לשירות התעסוקה לעניין נכונות ומזומנות לעבודה. 30. לא נעלמה מנגד עינינו התנהלות המוסד אשר שלח שתי הודעות שונות לתובעת בעניין דחיית התביעה. האחת בנימוק של חופשה מרצונה וללא הצדקה, והשנייה כי אינה זמינה לעבודה. התובעת טוענת כי בהחלטה בה נקבע כי תביעתה אושרה אולם יש לקזז ממנה את תקופת תשעים הימים, יש משום הכרה בזכותה. יודגש כי יחד עם מכתבים אלה בהינף אחד קבלה גם מכתב שלישי המציין כי תביעתה נדחית היות ועבודתה בנתבע שמורה לה. קבלת שלושת המכתבים ביחד, מצביעה על כך כי לתובעת לא קמה זכות ההסתמכות על מי מההחלטות. גם מאחר וניתנו באותו יום, ומשנתקבלו אצלה לא יכולה לסמוך על כך שקמה לה זכות לדמי אבטלה נוכח הסתירות ביניהן,לגרסתה, גם מהטעם שהיא עורכת דין ועובדת המוסד וככזו הייתה לה הבנה לסיטואציה שאינה מקימה זכות כלשהי נוכח הסתירות ובעיקר נוכח העובדה שמכתב אחד איפשר לה לחזור לעבודתה הקודמת וייתר לחלוטין את ההיזקקות לגמלת האבטלה. 31. יודגש כי גם אם מדובר בטעות מנהלית לא ראויה אין בכך להקים זכות (ראה דבע מע 3-82 עיריית תל אביב נ' ישראל אברביה). עוד יודגש כי טעות מנהלית זו של משלוח שני מכתבים שתוכנם אינו זהה, אין בה כדי להוות טעות המקימה זכות גם על פי ערעור אזרחי ע"א 433/80 נכסי י. ב. מ ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש קרן ופיצוים תל אביב פד"י לז (1) 337, שכן יש לראות בה החלטה שמקורה בטעות משרדית טכנית שנעשתה בהיסח הדעת. כמו כן ההחלטות עצמן היו נכונות באותה עת ונכונות גם היום, כל אחת מטעמיה כפי שפירטנו לעיל. משנבדקה כל טענה של התובעת על פי כל כללי הפסיקה, בדין נדחתה, משום כך לא קמה לתובעת זכות לדמי אבטלה גם נוכח ההתנהלות של משלוח שני המכתבים לרבות המשלוח השלישי בדבר ההודעה כי היא יכולה לשוב למוסד. ההיפך, דווקא במכתב לפיו שמורה לה הזכות לחזור למוסד יש משום עמידה בהנחיות שירות התעסוקה, כפי שציינו לעיל, ושבהם יש להצביע על מגמת המחוקק והיישום המעשי הראוי. 32. גם בעיתוי משלוח המכתבים ב -30/5 בחלוף חודשיים מהגשת תביעתה לאבטלה, אין לשנות מהאמור לעיל. לא למותר להזכיר כאן כי התובעת עצמה הגישה את הבקשה לחל"ת אחרי שהגישה תביעה לדמי אבטלה. ככל שהייתה התנהלות לא ראויה, הייתה היא דו סטרית ואין בה כדי להקים זכויות. 33. יחד עם זאת, בדיקת עובדות המקרה, מעלה כי אכן חופשה ללא תשלום היא הפסקת עבודה מרצונה של התובעת על פי כל הפסיקה לעיל, ולכן הנימוק במכתב התיישב יפה עם העובדות, כך גם לגבי הנימוק כי לא הייתה זמינה לעבודה. שני הנימוקים גם יחד נכונים בעניינה של התובעת. סוף דבר 34. לאחר ששקלנו את מלוא העובדות בהליך זה וסקרנו את הפסיקה מצאנו כי תביעתה של התובעת לדמי אבטלה נדחתה כדין ודחייה זו גם אם נעשתה בדרך מנהלית לא מדויקת עולה בקנה אחד עם תכלית החוק התקנות והפסיקה. 35. התביעה נדחית. 36. בנסיבות הספציפיות של תיק זה, ולא בלי התלבטות, מאחר והתובעת ממשיכה לעבוד בנתבע, כל צד יישא בהוצאותיו. חופשה ללא תשלוםדמי אבטלה