פתח דבר התובע הועסק כשליח במסעדה בבעלות הנתבעת, כאשר לצורך ביצוע השליחויות נהג בקטנוע. התובע היה עובד שעתי וקיבל שכר מינימום. תקופת ההעסקה של התובע היתה מיום 1.4.2010 ועד ליום 30.3.2012, מועד בו התפטר מעבודתו. לטענת התובע, שררו יחסי עובד ומעביד ברציפות במהלך כל תקופה זו, ואילו לעמדת הנתבעת חלו הפסקות בעבודתו במהלך התקופה האמורה. המחלוקות בתיק נוגעות לשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה וזכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים. כמו כן, חלוקים הצדדים בשאלת זכאותו של התובע לתשלום זכויות שונות בגין תקופת העסקתו. במסגרת התביעה מבקש התובע תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, פיצוי חלף הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה והחזר עלויות נסיעות במוניות שירות בימי שישי ושבת. במהלך ההתדיינות בתיק, שילמה הנתבעת לתובע סך 3,502 ₪, בהמחאה ליום 28.3.13, בגין פדיון חופשה ופיצוי חלף הפרשות לפנסיה. טענות הצדדים המחלוקת הראשונה בין הצדדים הינה, כאמור, בשאלת זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים. לטענת התובע, התפטרותו מן העבודה היתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים ואילו לטענת הנתבעת התובע התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת כדין משיקוליו הוא, ואינו זכאי לפיצויים. בהקשר זה טוען התובע, כי התפטר על רקע העובדה שבקטנוע בו נהג לא היה ביטוח תקף וכן על רקע קיפוח זכויותיו. הנתבעת טוענת, כי בכל עת היה הקטנוע מבוטח בביטוח תקף, וכי התובע שינה גרסתו בהקשר זה, שעה שבכתב התביעה טען להיעדר ביטוח כלל ואילו בתצהירו, שניתן לאחר שהנתבעת הציגה את תעודת הביטוח, טען לכך שמסמכי הביטוח לא היו בקטנוע עצמו. כן חלוקים הצדדים ביחס לחישוב פיצויי הפיטורים, ככל שימצא כי התובע זכאי להם. עוד טוען התובע, כי זכויותיו קופחו במהלך תקופת עבודתו. זאת, כאשר לטענתו לא שולמה לו תמורה כדין בגין עבודה בשעות נוספות, וכן לא שולמו לו דמי חגים, דמי הבראה, והחזר עלות הנסיעות שנאלץ לנסוע בסופי השבוע. לטענת התובע אף לא הופרשו עבורו הפרשות מלאות לפנסיה. הנתבעת טענה כי שולמה לתובע תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, בהתאם לשעות עבודתו בפועל. כן נטען, כי שולמו לתובע פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ופדיון חופשה, וכי התובע לא השלים שנת עבודה רצופה ולפיכך אינו זכאי לדמי הבראה. אשר לנסיעות נטען כי התובע הגיע לעבודה, הממוקמת סמוך למקום מגוריו, על אופניו, ולא נזקק לתחבורה ציבורית. התובע קיבל דמי נסיעות ולא היה זכאי לתשלום נוסף בגין נסיעותיו בשבת. ביום 10.9.13 נערכה ישיבת ההוכחות בתיק. התובע העיד לתמיכה בתביעתו וכן העיד מר צ'פורין דמיטרי מטעמו. מטעם הנתבעת העידה גב' דינה קוינטר, בעליה של הנתבעת. דיון והכרעה זכאות התובע לפיצויי פיטורים התובע התפטר מעבודתו וטוען להתפטרות בתנאים המזכים אותו בתשלום פיצויי פיטורים. בהתאם לדין ולפסיקה, על מנת שיחשב דינו של התובע כדין מפוטר נדרש כי יעמוד בשלושה נטלים מצטברים. ראשית, עליו להוכיח כי חלו נסיבות שביחסי עבודה, בגינן לא ניתן היה לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. שנית, עליו להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתפטרות לנסיבות בגינן, לטענתו, לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. משמע, עליו להוכיח כי החלטתו להתפטר נבעה מטעם זה ולא מטעם אחר. ראו: דב"ע מח/3-159 חיים שלום נ' מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290. שלישית, עליו להוכיח כי התריע בפני המעביד, התרעה סבירה, על כוונתו להתפטר, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב. בפסיקה נקבע, כי כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן, על העובד ליתן למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב המהווה עילה להתפטרות, ורק אם לא עשה לתיקונו - יתקיים האמור בסעיף 11(א) לחוק. ראו: דב"ע לה/15 -3 בן צור דרויאנו בע"מ נ' זיגמונד רוסקיס, עבודה ארצי, כרך ח (2), 60; דב"ע שן/3-10 חיים כהן נ' הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; דב"ע מח/3-174 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ 421. בכתב התביעה שהגיש התובע, הוא מתאר את נסיבות התפטרותו כדלהלן: "בתחילת חודש מרץ בדק התובע את הקטנוע, אשר היה בבעלות הנתבעת, ומצא כי הקטנוע איננו מבוטח. התובע הסביר לנתבעת כי איננו יכול לנסוע על קטנוע שאיננו מבוטח. יתרה מזאת, התובע ציין בפני הנתבעת כי האחרונה מקפחת זכויותיו ואין בכוונתנו להמשיך בעבודה עד אשר ישולם לו שכרו על פי דין". משמע, התובע תולה את התפטרותו בשניים, הן בכך שמצא כי הקטנוע עליו נסע לא היה מבוטח והן בקיפוח זכויותיו. לטענת התובע, פנה בעל פה לנתבעת וכן פנה במכתב דרישה לתשלום זכויותיו, הנושא את התאריך 29.4.12 (נספח 5 לכתב התביעה). בכתב ההגנה ובדיון שנערך ביום 4.3.13, טענה הנתבעת כי הקטנוע עליו נסע התובע, כמו גם כל יתר הקטנועים המשמשים אותה, מבוטחים והיו מבוטחים בתקופה נשוא התביעה. בעקבות זאת, הבהיר התובע, בדיון ובתצהירו, כי אינו טוען שהקטנוע לא היה מבוטח כלל ונימק בתצהיר את תביעתו לפיצויי פיטורים כדלהלן: "בתחילת חודש מרץ 2013, בדקתי את הקטנוע, אשר היה בבעלות הנתבעת, ומצאתי כי פוליסת הביטוח אינה בקטנוע (אדגיש כי עובדים רבים התלוננו על נושא זה). הסברתי לנתבעת כי אינני יכול לנסוע על קטנוע שאיננו מבוטח (מבחינתי לנסוע בלי ביטוח זה קטנוע לא מבוטח). יתרה מזאת, ציינתי בפני הנתבעת כי היא מקפחת את זכויותיי ואין בכוונתי להמשיך בעבודה עד אשר ישולם לי שכרי המגיע לי ע"פ דין. בתשובה לפנייתי, השיבה לי הנתבעת (הגב' דינה) כי מבחינתה אני יכול לחפש מקום עבודה חלופי". מעיון בגרסת התובע עולה הרושם, כי התובע "שיפר" את טענותיו בנושא לאחר שהתוודע לטענות הנתבעת. הטענה בכתב התביעה ברורה, ולפיה לכאורה לא היה הקטנוע מבוטח כלל. טענת התובע בדבר אי הימצאות מסמכי הביטוח בקטנוע, בעוד שבפועל כן היה מבוטח, לא באה לידי ביטוי בכתב התביעה אלא מאוחר יותר בלבד. זו אף זו, לשיטתו של התובע פנה אל הנתבעת, במועד שאינו ידוע בתחילת חודש מרץ 2012, בטענה הנוגעת לביטוח הקטנוע. בהזמנות זו, טען גם כי זכויותיו מקופחות. אין חולק כי במועד זה התובע לא פנה בכתב וכן לא הציג דרישה מסודרת לתשלום הזכויות המקופחות, לעמדתו. לפיכך, לא ניתנה הזדמנות של ממש לנתבעת לשלם את זכויות התובע כדין בטרם ההתפטרות. מכתב הדרישה מיום 29.4.12 ששלח התובע לנתבעת, לטענתו, הינו מאוחר למועד הפסקת העבודה. יודגש, כי באותו מכתב, שנשלח בסיוע עמותת ידיד, לא טוען התובע כי התפטר על רקע אי תשלום זכויותיו או בשל היעדר ביטוח, ואינו דורש תשלום פיצויי פיטורים. סיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי התפטרות התובע היתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. התובע לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת עילת ההתפטרות וכן לא הוכיח כי התרה בפני המעביד, על מנת לאפשר לו לתקן את הנחוץ. לפיכך, אין התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. תמורה בגין עבודה בשעות נוספות התובע הציג בפני בית הדין רישומי שעות עבודה (נספח 1 לתצהירו), מהם עולה כי הועסק בשעות נוספות רבות, ולעיתים אף 7 ימים בשבוע. בהתאם לחישוביו של התובע, הוא זכאי להפרשי שכר בסך 7,400 ₪ בגין 13 חודשי עבודה אשר כרטיסי הנוכחות הנוגעים להם מצויים בידיו. התובע מעריך עוד, בחישוב ממוצע, כי הוא זכאי לסך 598.73 ₪ בגין כל חודש עבודה נוסף, ובגין 11 חודשים הוא זכאי לסך 13,986.9 ₪. במסגרת חישוביו, הפחית התובע את התשלום ששולם לו, באופן חלקי לגרסתו, בהתאם לתלושי השכר. בטרם תוכרע המחלוקת בעניין זכאות התובע לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות, יש להתייחס לנטלי ההוכחה בהקשר זה. סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א - 1951, מחייב מעבידים דוגמת הנתבעת לנהל פנקס שעות עבודה, וזו לשון הסעיף: "(א) מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות. (א1) (1) לעניין שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות ייערך הרישום בפנקס שעות העבודה באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל; (2) לא בוצע הרישום בפנקס כאמור בפסקה (1) באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, ייחתם הרישום מדי יום בידי העובד ויאושר בחתימת אחראי שהמעביד מינה לכך ...". מכאן, שעל הנתבעת היה לנהל פנקס שעות עבודה, הכולל רישום בדבר שעות עבודתו של התובע. סעיף 26ב לחוק הגנת השכר תשי"ח -1958, מתייחס לשאלת נטל ההוכחה. כך - בין השאר - נקבע במסגרתו כי: "(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה - 'גמול שעות נוספות', 'גמול עבודה במנוחה שבועית' - כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951; 'פנקס שעות עבודה' - פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953. חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.". כלומר, בהעדר פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מוטל על הנתבעת להוכיח שהתובע לא עבד שעות נוספות, עד ל-60 שעות נוספות בחודש. כעת, נבחן האם מבחינה עובדתית הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה. כאמור, הציג התובע רישומי שעות עבודה. הנתבעת לא הגישה כרטיסי נוכחות או חישובים נגדיים כלשהם מטעמה, וטענה באופן כללי כי לתובע שולמה תמורה בגין שעות נוספות, כעולה מתלושי השכר. הנתבעת אף לא הציגה דוחות אקסל של שעות עבודה, המצויים בידיה כעולה מעדותה של העדה מטעמה, גב' קויטנר (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 22 - 23). לטענת הנתבעת, התובע נטל את דיווחי הנוכחות ועותק מהם לא נותר בידיה. במסגרת חקירתה הנגדית של גב' קויטנר, מטעם הנתבעת, היא הבהירה כי למעשה אינה חולקת על אמיתות דיווחי הנוכחות שהוגשו, בהאי לישנא: "ש. איפה בתצהירך טענת לזיוף כרטיסי עבודה? ת. לא טענתי לזיוף. טענתי שהם לא בנמצא אצלי". (עדות גב' קויטנר, עמ' 16 שורות 24-25) גב' קויטנר התבקשה לאשר כי היו חודשי עבודה בהם הועסק התובע ברציפות, 30 ימים בחודש, והשיבה כי: "כנראה שכן". (עמ' 16 שורה 11). בחקירתה של גב' קויטנר, היא התבקשה להפנות בתלושי השכר של התובע לתשלום תמורה מלאה בגין עבודה בשעות נוספות וביום מנוחה שבועית לתובע, ולא עלה בידה לעשות כן. בהקשר זה השיבה העדה כדלהלן: " ש. אני מפנה לנספח 1 לתצהיר התובע - ביום 2.10.10 הוא יום שבת רשום שהתובע עבד 13 שעות ו-24 דקות. תראי לי בתלוש השכר לחודש זה תשלום שעות בשיעור 150%, 175% ו-200%. ת. אני רואה כאן 125%. ש. מפנה לאותו כרטיס עבודה, רואים שהתובע עבד מיום 6.10 עד ליום 31.10 באופן רצוף ללא יום מנוחה שבועית, תראי לי בבקשה איפה העובד קיבל תשלום בגין עבודה ביום המנוחה השבועית בשיעור 150%? ת. עניתי כבר שאני רואה כאן רק 125%." (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 26 - 33). מעיון בדיווחי הנוכחות שהגיש התובע, תוך השוואה לתלושי שכר, באופן מדגמי, עולה כי אכן היקף השעות בו הועסק התובע אינו מוצא ביטוי מלא בתלושי השכר. כך, לשם הדוגמא, בהתאם לדיווח מחודש אוקטובר 2010, ביום 2.10.10 עבד התובע 13.24 שעות עבודה וביום 23.10.10, עבד 13.16 שעות. מעיון בתלוש השכר לאותו חודש עולה, כי שולמה לו תמורה בגין שעות נוספות בשיעור 125%, בעוד שהיה זכאי לתמורה בשיעור 150% בגין הימים האמורים. בנסיבות אלה, בהן התובע הציג דיווחי נוכחות שלא נסתרו, המעידים בבירור על עבודה בהיקף ניכר בשעות נוספות, והנתבעת לא הציגה דיווחים אחרים וגרסה סותרת סדורה, לא נותר אלא לדחות את גרסת הנתבעת, ולקבוע כי התובע הוכיח, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי לא שולמה לו תמורה מלאה בגין עבודה בשעות נוספות. לפיכך, זכאי התובע לתמורה בגין עבודה בשעות נוספת כנתבע על ידו, בסך 7,400 ש"ח, בגין 13 חודשי העבודה בהתייחס אליהם הוצגו דיווחי נוכחות. משהנתבעת לא הציגה נתונים ביחס ליתר חודשי העבודה, מתקבלת טענת התובע ביחס אליהם, כך שחישוב התמורה בגינם יערך בממוצע. מאחר שבהתאם לטופסי 106 עבד התובע 20 חודשים, הוא זכאי לתמורה ממוצעת של 598.73 ₪ X 7 חודשים, ובסה"כ ל - 4,191 ₪ . לסיכום, התובע זכאי לתמורה בגין עבודה נוספת בסך 11,591 ₪. אשר לתביעה לפיצויי הלנת שכר, פיצויים אלה ושיעורם נתונים לשיקול דעתו של בית הדין גם כאשר דוחה בית הדין את גרסתו העובדתית של המעביד, במלואה או בחלקה. ראו: ע"ע 300029/98 בית יעקב מכון למורות נ' מימון (פס"ד מיום 29.11.2000); ע"ב (ת"א) 6992/00 ביטש נ' אדרוקי (פס"ד מיום 25.5.2003). במקרה דנן התיישנה התביעה להלנת שכר בחלקה, התיישנות מהותית, באשר השכר המבוקש הינו בגין התקופה שהחלה מחודש אפריל 2010 והתביעה הוגשה בחודש יוני 2012. כמו כן, כאמור, רכיב זה נתבע ונפסק בחלקו על דרך האומדנה, ובגין חלק זה לא ניתן לחייב בפיצויי הלנת שכר. בנסיבות העניין יועמדו פיצויי הלנת השכר על סך 3,000 ₪. דמי הבראה אין חולק, כי לא שולמו לתובע דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת. לפיכך, התובע מבקש תשלום דמי הבראה בסך 4,053 ₪. לגרסת הנתבעת, כפי שפורטה במהלך ההתדיינות בתיק, אין התובע זכאי לדמי הבראה באשר לא השלים שנת עבודה רצופה. בתצהיר העדה מטעם הנתבעת נטען, כי התובע הפסיק עבודתו שלוש פעמים, לתקופות של חודש עד שלושה חודשים בכל פעם. התובע טען בתצהירו, כי ביקש מן הנתבעת לצאת לחופשה ללא תשלום לשם נסיעות לחו"ל, ובקשותיו נענו. עיון בטפסי 106 של התובע, שצורפו לתצהירו, מעלה כי בתקופת העבודה חלו שתי הפסקות. האחת, בחודשים יולי - אוגוסט 2010, והשנייה בחודשים יוני - אוגוסט 2011. כן עולה מן הנתונים שהוצגו, כי התובע עבד במצטבר בפועל 20 חודשים. לאחר שמיעת טענות הצדדים, מצאתי כי הצדק עם התובע בתביעתו לדמי הבראה. אף לגרסת הנתבעת, אין חולק, כי במצטבר הועסק התובע תקופה העולה על שנה. בחקירתה הנגדית של העדה מטעם הנתבעת, היא התבקשה להציג מסמכים המעידים על עריכת "גמר חשבון" לתובע בתקופות בהן חלו הפסקות בעבודתו, לאור טענת הנתבעת להפסקת יחסי העבודה באותם מועדים. העדה לא הציגה מסמכים כאמור, וטענה כי יש לפנות בעניין לרואה החשבון (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 31 - עמוד 14 שורה 12). קרי, הנתבעת לא הציגה ראיות לתמיכה בגרסתה כי חלו הפסקות בעבודתו של התובע, אשר קטעו את יחסי העבודה בין הצדדים. בהקשר זה יוסף, כי גם בכל תלושי השכר של התובע, אשר הונפקו על ידי הנתבעת, מצוין שתחילת עבודתו היתה ביום 1.4.10, עובדה התומכת בגרסת התובע. יתרה מזאת, אף ללא קשר לשאלת הגדרת מעמדו של התובע בחודשים בהם לא עבד בפועל אצל הנתבעת, בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, קמה זכאות עובד לדמי הבראה לאחר שהשלים את שנת עבודה אצל המעביד. לא מופיעה בצו ההרחבה דרישה, לפיה שנת העבודה בפועל הינה רצופה. בצו ההרחבה אף נקבע, כי: "לקביעת תקופת הזכאות לא תובא בחשבון היעדרות בשל חופשה ללא תשלום וכל היעדרות אחרת שבה לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד". משמע, התקופות האמורות של היעדרויות התובע אינן מובאות בחשבון לצורך חישוב דמי ההבראה, אך אין בהן כדי לשלול את עצם הזכאות לתשלום דמי ההבראה. זו אף זו, במהלך ישיבת ההוכחות שנערכה בתיק ביום 10.9.13 התברר, כי לאחר סיום עבודתו של התובע היה בכוונת הנתבעת לשלם לו תשלום בגין דמי הבראה. זאת, כעולה בבירור מהמחאה מיום 10.5.12 (ת/1), אשר על הנספח לה צוין "עבור הבראה +פדיון חופשה", ומתלוש השכר התואם להמחאה, לחודש אפריל 2012. לטענת הנתבעת, לא הגיע התובע לקחת את ההמחאה שהמתינה עבורו ולכן לא נפדתה. משמע, במועד סיום עבודתו של התובע לא היו הצדדים חלוקים בשאלת זכותו לתשלום דמי הבראה והתובע נתפס כמי שהשלים למעלה משנת עבודה. אשר לשאלת שיעור דמי ההבראה, הנתבעת לא הציגה כל תחשיב חלופי לזה של התובע. עם זאת, כאמור עבד התובע בפועל 20 חודשים בהתאם לטופסי 106. לפיכך, הוא זכאי לדמי הבראה בגין שנה ו- 8 חודשים, לפי החישוב דלהלן: 5 ימים (בגין שנת עבודה ראשונה) X 365 = 1,825 ₪; 6 ימים (בגין שנת עבודה שנייה) X 8/12 (חודשי עבודה) X365 = 1,460 ₪. בסך הכל זכאי התובע לדמי הבראה בסך 3,285 ₪. פיצוי חלף הפרשות לפנסיה כפי שעולה מתלושי השכר וטופסי 106, לא הופרשו עבור התובע הפרשות פנסיוניות במהלך תקופת עבודתו, כמתחייב מהוראות צו ההרחבה הכללי בעניין הפרשות לפנסיה. בכתב ההגנה, הסתפקה הנתבעת בהכחשה כללית של זכות התובע להפרשות לפנסיה. במסגרת ההליכים בתיק, ולאחר הדיון שנערך ביום 4.3.13, שילמה הנתבעת לתובע סך 3,552.9 ₪ עבור הרכיבים פדיון חופשה ופיצוי חלף הפרשות לפנסיה. אף בשלב זה, לא הוצג תחשיב מסודר מצד הנתבעת, המבהיר את שיעור הסכום האמור או מתמודד עם טענותיו המפורטות של התובע. בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת, הוסבר כי מאחר שהתובע עבד בשלוש תקופות עבודה נפרדות, לעמדת הנתבעת, הוא זכאי להפרשות אך בגין החודשים מרץ עד מאי 2011 ומרץ 2012, בסך 474.2 ₪. טענה זו לא ניתן לקבל. התובע זכאי להפרשות לפנסיה לאחר תקופת המתנה בת שישה חודשים. כאמור לעיל, לא שוכנעתי כי בעבודתו של התובע חלו הפסקות הקוטעות את רצף העבודה לעניין זכויותיו ואף תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת מעידים על כך שהנתבעת לא ראתה את התובע כמי שעבודתו הסתיימה והתחדשה. משמע, התובע זכאי להפרשות לפנסיה בגין חודשי העבודה החל מחודש עבודתו השביעי בפועל, הוא חודש אוקטובר 2010, ועד לתום תקופת עבודתו. בהתאם לטופסי 106, בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2010 השתכר התובע שכר יסוד בסך 11,592 ₪, והוא זכאי לפיצוי חלף הפרשות בשיעור 2.5% ובסך 290 ₪. בשנת 2011 השתכר התובע שכר יסוד בסך 31,784 ₪, והוא זכאי לפיצוי חלף הפרשות בשיעור 3.33% ובסך 1,058 ₪. בשנת 2012 השתכר התובע שכר יסוד בסך 9,587 ₪, והוא זכאי לפיצוי חלף הפרשות בשיעור 4.16% ובסך 399 ש"ח. בסך הכל זכאי התובע לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 1,747 ₪. מששולם לתובע סך 3,553 ₪, כאמור לעיל, יזקף סכום זה על חשבון ההפרשות לפנסיה. הסכום הנותר ששולם, בסך 1,806 ₪, ייוחס על חשבון פדיון חופשה. פדיון חופשה לתובע לא שולם פדיון חופשה במועד סיום עבודתו. התובע טוען לזכאות לפדיון 21 ימי חופשה, לפי חישוב של 197.86 ₪ ליום, ובסה"כ טוען התובע לזכאות לתשלום פדיון חופשה בסך 4,155 ₪. לטענת הנתבעת, כפי שפורטה בסעיף 16 לתצהיר העדה מטעמה, זכאי היה התובע לפדיון 21 ימי חופשה, לפי שכר קובע של 124.73 ₪ ליום, ובסך הכל היה זכאי ל- 2,619 ₪. כמו כן, טוענת הנתבעת כי רכיב זה לא שולם לתובע סמוך לאחר סיום עבודתו, מאחר שהתובע לא נטל את ההמחאה שהוכנה עבורו לאחר סיום עבודתו. הצדדים לא הציגו חישובים מסודרים בשאלת חישוב שכרו היומי הקובע של התובע לעניין פדיון חופשה. עם זאת, מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי הועסק במרבית תקופת העבודה במשרה מלאה, ואף למעלה מזה, וקיבל שכר מינימום שעתי. לפיכך, יערך החישוב לפי שכר מינימום יומי, נכון למועד סיום עבודתו של התובע, חודש מרץ 2012, בסך 189.23 ₪. לפיכך, זכאי היה התובע לפדיון חופשה בסך 189.23 X 21 = 3,973.83 ₪. כאמור, סך 1,806 ₪ מן הסכום ששולם לתובע במהלך ההתדיינות בתיק, יחשב על חשבון פדיון החופשה. משמע, התובע זכאי להפרשים בסך 2,167.83 ₪ בגין רכיב זה. דמי חגים לתובע, שהיה כאמור עובד שעתי, לא שולמו דמי חגים בתקופת עבודתו. טוען התובע, כי בפועל עבד בשני ימי חג וביתר הימים לא התבקש לעבוד. התובע מבקש דמי חגים בגין כל ימי החג שחלו בתקופת עבודתו. לפיכך הוא תובע תשלום בגין 15 ימי חג, בסך 2,968 ₪. טענת הנתבעת הינה כי אינה פעילה כלל בחגים, ומשכך התובע לא עבד ואינו זכאי לדמי חגים. כן נטען, כי התובע מבקש דמי חגים בגין תקופות בהן לא עבד בפועל ולא הוכיח כי לא נעדר בסמוך ליום החג. בפתח הדברים יובהר, כי אף לגרסת התובע, לפיה שהה בחופשות ללא תשלום בחודשים בהם לא הועסק בפועל, לא קמה לו זכאות לדמי חגים בגין אותן תקופות. זאת, באשר אין חולק כי התובע לא הועסק באותן תקופות סמוך לימי החג ביוזמתו הוא. ובלשונו של התובע: "אני ביקשתי מדינה שאני צריך חופש. בחודש יולי או אוגוסט 2010 ו- 2011". (עמוד 9 שורה7 לפרוטוקול) אשר ליתר ימי החג שחלו בתקופה בה הועסק בפועל, מצאתי כי תביעת התובע מבוססת. השאלה האם פעילה הנתבעת בימי החגים אם לאו אינה רלוונטית לזכאות התובע לדמי חגים, זכאות הקמה בהתאם לצו ההרחבה בעניין, ללא תלות בעבודה בפועל בימי החג, לאחר שלושה חודשי עבודה במקום עבודה. נתונים מלאים בדבר עבודת התובע בסמוך לימי החג לא נפרשו בפני בית הדין. עם זאת, משלא נטען על ידי הנתבעת כי דרשה מן התובע לעבוד סמוך לימי חג והאחרון סירב, הרי שלא נשללת הזכאות לדמי חגים בגין עבודת התובע יום לפני או יום לאחר החג. יצוין, כי בהתאם לפסיקה הזכאות לדמי חגים קמה אף כאשר העובד עבד ביום החג, מבחירה או מאונס ראו: דב"ע מג/ 3-91 מולה נוהד נ' חברת אל-וו בע"מ פד"ע טו 163. אשר למספר ימי החג בגינו זכאי התובע לדמי חגים, מעיון במועדים שציין התובע, בהשוואה לטופסי 106, עולה כי חלו 13 ימי חג בתקופת עבודתו של התובע בפועל. יובהר, כי יום האחד במאי אינו נחשב ליום חג. כאמור לעיל, יתבצע החישוב בהתאם לשכר המינימום והתובע זכאי ל - 13 ימים X 189.23 = 2,460 ₪. החזר עלויות נסיעות בימי שישי ושבת בתקופת העסקתו של התובע, שולמו לו דמי נסיעות, בהתאם לעלות כרטיס חופשי חודשי בתחבורה ציבורית. טוען התובע, כי כאשר הועסק בסופי שבוע, בימי שישי ובשבתות, נאלץ לשאת בעלויות נסיעות במוניות שירות, בסך 9 ₪ לכל נסיעה. התובע הציג 7 קבלות של נסיעות (נספח 4 לתצהיר התובע). בעניין זה טוענת הנתבעת כי לא סוכם עם התובע כי עלויות נסיעות אלה יושבו לו והתובע אף לא פנה מעולם לנתבעת והציג את הקבלות אותן הוא מציג כעת. כמו כן, נטען כי התובע גר בסמוך למקום העבודה. לאחר שמיעת טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי התובע זכאי להחזרי נסיעות, מעבר לאלה ששולמו לו. הנתבעת מילאה אחר חובתה לתשלום דמי נסיעות בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. בחקירתו של התובע הוא העיד, כי הגיע לעבודה במגוון אמצעים, ובלשונו: "ברגל, באופניים, באוטובוס, במונית שירות". (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 1) התובע לא טען להסכם ספציפי בין הצדדים לפיו ישולמו לו הוצאות נסיעה מיוחדות בסופי השבוע, בהתאם להוצאותיו בפועל. התובע אף לא הוכיח בפני, כי קבלות בגין נסיעות כאמור הוגשו לנתבעת במהלך תקופת העבודה. אף כעת, במסגרת ההתדיינות בתיק, הציג התובע שבע קבלות בלבד, שתיים מהן אינן קריאות כמעט ושלוש מן הקבלות הינן מחודש עבודתו האחרון בנתבעת. בנסיבות אלה, אין התובע זכאי, בדיעבד, לתשלום כאמור. התביעה להחזרים בגין נסיעות נדחית. סיכום לאור כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע את הזכויות הבאות: תמורה בגין עבודה בשעות נוספות בסך 11,591 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר בסך 3,000 ₪. דמי הבראה בסך 3,285 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. פדיון חופשה בסך 2,167.83 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. דמי חגים בסך 2,460 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. התביעה לפיצויי פיטורים ולהחזרים בגין נסיעות נדחית. לאור העובדה שהתביעה התקבלה ברובה, תשא הנתבעת בשכ"ט עו"ד התובע בסך 4,000 ₪. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בערעור על פסק דין זה, תוך 15 ‏יום מיום המצאתו. עובד שעתיחופשה ללא תשלום