השופט ויתקון: בענין זה מבקש העותר לפסול את שלושת המשיבים מכהונתם כחברי המועצה המקומית חצור. העילות לפסילה הן, לגבי המשיב מס' 2, שהוא הורשע תוך חמש שנים לפני בחירתו בעבירה שיש בה קלון, ולגבי המשיבים מס' 1 ו-מס' 3, שהם עובדי מדינה במשכורת שעבודתם עלולה להביא לידי סתירה או אי-התאמה בין תפקידיהם בשירות המדינה לבין תפקידיהם, כחברי המועצה, הראשון, בהיותו מנהל בית-ספר ממלכתי דתי, והשני בהיותו מורה באותו בית-ספר שבאותו מקום. בתחילת הדיון עמדה שאלת הסמכות החוזרת ופוקדת את בתי-המשפט לבקרים. לצורך בירור השאלה הזו הזמנו את היועץ המשפטי, ומר טרלו, שהופיע בשמו, טען כי אין לעותר תרופה בבית-המשפט המחוזי, וכי מן הדין איפוא שבית-המשפט הגבוה לצדק ייזקק לבקשתו. אחריו החרה החזיק מר כספי, בשם העותר, ואילו מר ארידור, בשם המשיבים, חלק על טענות יריביו. הסבורים שיש תרופה בבית-המשפט המחוזי מוצאים אותה באחת משי הוראות (או אולי בשתיהן כאחת): בסעיף 91 לצו המועצות המקומיות (א) (תיקון), תשכ"ב-1961, או בסעיף 72 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965. לפי ההוראה הראשונה רשאי בוחר, תוך 14 יום מיום היבחרה של מועצה, להגיש ערעור בחירות לבית-המשפט המחוזי שבאזור שיפוט המועצה. אחד הנימוקים שעל יסודם מותר להגיש ערעור כזה הוא "שמועמד פלוני שעל בחירתו הודיעו בהתאם לתקנון הבחירות הוכשר שלא כדין להיות מועמד. או לא נבחר כדין". גם לפי סעיף 72 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), רשאי כל אדם, שהיה רשאי לבחור למועצה פלונית, להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי שבתחום שיפוטה של הרשות המקומית. ערעור זה יוגש אף הוא תוך 14 יום מיום פרסום ההודעה על תוצאות הבחירות. בין יתר הטענות שניתן להעלותן בערעור כזה מצויה הטענה, "שבהנהלת הבחירות או במהלכן היה פגם העלול להשפיע על תוצאות הבחירות", וכן הטענה "שהמנדטים לא חולקו כחוק". טענתו הראשונה של מר טרלו היתה שהסעיף 91 שלצו בוטל מכללא כתוצאה מחקיקת חוק הרשויות המקומיות (בחירות). חוק זה הינו גם בחינת חוק מיוחד וגם בחינת חוק מאוחר יותר, ובמידה שהוראותיו סותרות את הוראות הצו, פגומות האחרונות לפי הלל שבסעיף 16 (4) לפקודת הפרשנות. אמנם נכון הדבר, בה בשעה שבסעיף 98 שלחוק בוטלו במפורש ההוראות המקבילות שבפקודת העיריות, לא ראה המחוקק לנכון לפניו לבטל אותן הוראות שבצו המועצות המקומיות. אך לטענת מר טרלו, הבדל זה מסתבר מכך שהמדובר כאן בחיקוקים בשני מישורים שונים; וכעוד שרק הכנסת יכולה לבטל פקודה, ביטול הוראותיו של צו ענין לשר הפנים הוא לענות בו. נוטים אנו להסכים לטענה זו, תוך הבעת תמיהה על כך שכנראה רק עתה נקט השר צעדים לביטול ההוראות האלו. אך כפי שיתברר מיד, אין צורך להכריע בנקודה זו. ההבדל בין סעיף 91 שלצו לבין סעיף 72 שלחוק הוא, שבערעור לפי סעיף 91 אפשר לטעון שמועמד "הוכשר שלא כדין להיות מועמד", ואילו לפי סעיף 72 צריך לדחוק טענה כזו למיטת סדום של הדיבור: "שבהנהלת הבחירות היה פגם". נראה לנו שאם הוכשר אדם שלא כדין להיות מועמד, ניתן אף לומר שיש בכך פגם בהנהלת הבחירות. לכן, אין נפקא מינה אם נאמר שבית-המשפט המחוזי היה מוסמך לפי סעיף 91 שלצו או לפי סעיף 72 שלחוק. אפילו בוטל הסעיף 91 שלצו, עדיין נשאר הסעיף 72 שלחוק. אך הסמכות הנתונה בידי בית-המשפט המחוזי היא סמכות בענין בחירות. וכאן רואים אנו הרבה ממש בטענתו השניה של מר טרלו המבחינה בין פסלות אדם להיבחר למועצה לבין פסלותו לכהן בה כחבר. אלה הן שתי סוגיות שונות ונפרדות. סעיף 101 לצו המועצות המקומיות משמיע לנו, מי ומי הפסולים לכהונה כחברי מועצה נבחרת, ולהבדיל, הסעיפים 36 ואילך כוללים הוראות מסויימות בדבר מועמדותו של אדם להיבחר למועצה מקומית. כיוצא בכך, קובע סעיף 120 לפקודת העיריות נימוקים לפסלות אדם לכהן כחבר מועצת העיריה, ואילו בפרק החמישי שלאותה פקודה מוצאים אנו הוראות בדבר הזכות להיבחר. בא החוק משגת תשכ"ה וקבע בסעיף 7 שבו הוראות בדבר הזכות להיבחר כחבר מועצה הן לגבי עיריה והן לגבי מועצה מקומית (למעט מועצה אזורית). ואותו חוק לא ביטל את הסעיף 120 לפקודת העיריות, אלא את הפרק החמישי ואת הפרק השישי בלבד. אמור מעתה שהמחוקק לא סבר שהפסלות להיבחר והפסלות לכהן היינו הך הם. גם לא ייתכן כדבר הזה, ולו אך מן הטעם שאדם עשוי להיות כשיר להיבחר בשעת בחירתו, ויהיה פסול לכהונה לאחר מכן. ועתה צא וראה, מה הן עילות הפסלות לפי סעיף 7 שלחוק מזה, ולפי סעיף 101 שלצו מזה. לפי שתי ההוראות כאחת פסול אדם שחוייב בדין, בפסק-דין סופי, על עבירה שיש בה קלון. הוא פסול לפי סעיף 7, אם הורשע כך תוך חמש שנים שקדמו לפני הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו, או לאחר מכן, ולפי סעיף 101, אם הורשע תוך חמש שנים הקודמות ליום בו היה לחבר המועצה, או שחוייב בדין כאמור לאחר שהיה לחבר המועצה. ואילו לענין הפסלות בשל היות האדם "עובד מדינה במשכורת..... שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי-התאמה בין תפקידיו בשירות המדינה ובין תפקידיו כחבר המועצה" - פסלות זו אינה אלא פסלות לכהונה לפי סעיף 101 (4) שלצו, ואין היא משמשת כלל ועיקר עילה לפסלות להיבחר לפי סעיף 7 שלחוק. ואמנם, הכל מודים שאדם כזה רשאי להיבחר למועצה, והשאלה אינה אלא מה עליו לעשות כדי שלא יהיה פסול לכהונה. העולה מן המקובץ הוא שלא היתה כל אפשרות בידי העותר לערער לבית-המשפט המחוזי על כשרותם של המשיבים מס' 1 ו-מס' 3 בשל היותם עובדי מדינה במשכורת שעבודתם עלולה להביא לידי סתירה או אי-התאמה. נימוק זה אינו מן הנימוקים הפוסלים אדם להיבחר, ורק פסול להיבחר עשוי לשמש עילה לערעור לפי סעיף 72 לחוק. על כרחך אתה אומר שעד כמה שהענין נוגע לשני משיבים אלה לא היתה לעותר תרופה במקום אחר, וממילא שעל בית-המשפט הגבוה לצדק להיזקק לטרונייתו. שונה מצב לגבי המשיב מס' 2. העילה לפסלותו - הרשעתו בעבירה שיש בה קלון תוך התקופה האמורה - הרי היא פוסלת אותו הן לבחירה והן לכהונה, ולהלכה אפשר לשאול, מדוע לא עירער העותר, על-פי סעיף 72 שלחוק, על מועמדותו להיבחר והיה פוסל אותו בדרך זו גם לכהונה? הודעה על בחירתו פורסמה ב-21.11.65, וענין הרשעתו של המשיב נודע לעותר, כפי שהוא הצהיר, ב-30.11.65, דהיינו, בטרם עבר המועד של 11 יום מיום פרסום ההודעה להגשת ערעור. שאלה זו הטרידה אותנו לא מעט, ולא מצאנו תשובה העשויה להגדיר בצורה חד-משמעית את תחום התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. היום אין עוד ספק "בסמכות" בית-משפט זה להתערב בענינים שלטוניים ומנהליים, אפילו ניתנת בידי העותר תרופה בבית-משפט אחר - או היתה ניתנת אילו שקד על זכויותיו; אלא שבדרך כלל לא ישתמש בית-המשפט הגבוה לצדק בשיקול-דעתו לבוא לעזרת עותר כזה (ויקי לוי נגד בית-הדין הרבני, בג"צ 10/59, [1], וראה את מאמרו המאלף של ד"ר זמיר, סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, במחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל, תשכ"ד, ע' 225 והאסמכתאות שם, בעיקר ב-ע' 248 ואילך). לא היינו שוללים את האפשרות שעותר שידע כל הזמן על הפסול שבמעמד פלוני ונמנע במתכוון מהגשת ערעור על בחירתו, לא ימצא אוזן קשבת בבית-משפט זה. מאידך גיסא יש לדעתנו נימוקים כבדי משקל בעד התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק בענין הנדון. לעותר נודע על הפסלות רק ימים ספורים לפני תום מועד הערעור ולא השהה את פנייתו לבית-המשפט הגבוה לצדק. גדולה מזו. עם כל הצער שבלבנו על פיצול הסמכויות, ממילא יהיו מקרים, שבהם אי-אפשר לשאול מדוע לא הגיש העותר ערעור לבית-המשפט המחוזי. למשל, כשהפסול נולד או נודע לו, או כשהוא עצמו היה לבעל מעמד, רק לאחר המועד להגשת ערעור. אפשר גם לשאול, אם אין אדם רשאי להיות אדיש לבחירתו של אדם פסול, ובלבד שלא יכהן. אך מעל לכל, נראה לנו שבמקרה הנדון יש אינטרס ציבורי רב - ולא רק האינטרס של העותר - כבירור העתירה. כשרותו או פסלותו של אדם, שנבחר כחבר מועצה, מן הדין שלא תישאר בסימן שאלה. טובת הציבור דורשת ששאלה זו תגיע להכרעה. משום כך מציע אני שבמקרה זה ייזקק בית-המשפט הגבוה לצדק לעתירת העותר. ועכשיו לעצם עילות הפסלות, ונלך מן הקל אל הכבד. לדעתי, אין כל ספק בפסלות המשיב מס' 2. הוא הורשע בשנת 1964 בעבירה לפי סעיף 14 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג-1963. על-אף מאמציו הרבים לא הצליח מר ארידור לשכנענו, שבנסיבות, שבהן בוצעה העבירה, לא היה בה קלון. אין אנו אומרים שלעולם לא תהיה עבירה לפי חוק זה שאין בה קלון, אך אלה בודאי מקרים נדירים ביותר, והמקרה שלפנינו אינו אחד מהם. המשיב נתן שיק דחוי, שבמועד הנקוב בו כמועד משיכתו לא היה לו כיסוי. טענתו שחוסר הכיסוי נבע מנסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן אינה הולמת את העובדות. נכון שבאותה תקופה חלה העותר והיה מאושפז, אך הוא נתן את השיק לאחר שכבר שוחרר מבית החולים, כשמצבו הכלכלי היה בכי רע ולא היה יסוד סביר לאמונתו, שביום הפרעון תהיה בחשבונו בבנק יתרה לזכות. למעשה, הוא לא שילם את השיק גם לאחר שהוחזר על-ידי הבנק, אלא רק כשהוגש נגדו גליון אישום. בנסיבות אלו אין לומר שלא היה בעבירה זו קלון, ולכן, לגבי המשיב מס' 2 דין הצו להיעשות החלטי. אשר למשיב מס' 3, הרי הוא מורה, ובתור שכזה עובד המדינה במשכורת. האם עלולה עבודתו כמורה להביא לידי סתירה או אי-התאמה בין תפקידיו בשירות המדינה ובין תפקידיו כחבר המועצה? על שאלה זו כבר ענה בית-משפט זה בשלילה בענין אל- כורי נגד המועצה המקומית כפר יסיף, בג"צ 18/60, [1. אין כל סיבה לסטות מהתקדים הזה. לגבי המשיב מס' 1 מתעוררות מספר שאלות. הוא היה משמש כמנהל בית-הספר הממלכתי-דתי באותו מקום, אך הוא ביקש ב-29.11.65 ממשרד החינוך והתרבות להעניק לו חופשה ללא תשלום. ומבוקשו ניתן לו, כאמור בתעודת אישור מיום 14.12.65, לתקופה החל מ-1.12.65 ועד 31.5.66. עלינו להחליט איפוא, ראשית, אם מנהל בית-ספר ממלכתי בכלל במשמע עובד מדינה במשכורת שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי -התאמה בין תפקידיו בשירות המדינה ובין תפקידיו כחבר המועצה; שנית - בהנחה שהוא עובד כזה - מה דינו בתקופה שהוא נמצא בחופשה ללא תשלום; שלישית: אם ניתן להסיר אותה פסלות על-ידי מתן חופשה ללא תשלום בכוח למפרע; ורביעית, אם פסלותו של העותר במשך הימים עד שהיה בחופשה ללא תשלום אינה פוסלת אותו גם לאחר הסרת הפסלות. על השאלה הראשונה עונים אנו ללא היסוס, שמנהל בית-ספר, כעובד מדינה במשכורת, הינו פסול לכהן כחבר מועצה. מר כספי, בשם העותר, הפנה את תשומת לבנו לתקנות לימוד חובה, תשי"ט-1959, ולתקנות אחרות הדנות בעניני חינוך, כדי להראות, מה הם תפקידיו המינהליים של מנהל בית-ספר בארץ. לטענת מר ארידור, אסור היה למר כספי להסתמך על התקנות האמורות ולהסיק מסקנות מהן, מכיון שלא פירש אותן בעתירה. בדיון בבית-המשפט הגבוה לצדק, שלא כבדיון אזרחי רגיל, שומה על העותר, בהתאם לתקנה 2 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, תשכ"ג-1963, לפרש בעתירתו לא רק נימוקים שבעובדה אלא גם נימוקים שבחוק. כיוצא בזה זכאי המשיב, על-פי תקנה 10 לתקוות אלו, לקבל פרטים נוספים ומפורשים יותר לטענה שבעובדה ולטענה שבחוק. המטרה היא, שהמשיב יידע מראש, מה הן הוראות הדין שעליהן עומד העותר להסתמך. בנדון זה לוקה אמנם העתירה בחסר, אך נוכח מסקנתנו הסופית. שבלאו הכי יש לבטל את הצו-על-תנאי במידה שהוא נוגע למשיבים מס' 1 ו-מס' 3, לא קופחו המשיבים על-ידי כך. אכן, מן המפורסמות הוא כי במציאות הישראלית המחלקת את ענין החינוך ל"זרמים", עם כל ההשלכות הפוליטיות הנובעות מכאן, אין מנוס מן המסקנה, שעלולה להיות סתירה או אי-התאמה בין תפקידיו של אדם כמנהל בית-ספר לבין תפקידיו כחבר מועצה. ברם, נראה לנו כי אותו מנהל בית-ספר הנמצא בחופשה ללא תשלום חדל להיות עובד מדינה במשכורת. תוצאה זו אינה מניחה את הדעת, בפרט בהתחשב בארעיות של החופשה שניתנה במקרה זה, אך נראה לנו שכאן עלינו להחיל את החוק בדווקנות, וכל עוד דבק הפסול לעובד במשכורת בלבד, רשאי אדם לנער חצנו מהפסול הזה על-ידי ויתור על שכרו במשך תקופת כהונתו כחבר המועצה. האם יכול אדם הפסול לכהונה מחמת היותו עובד מדינה במשכורת להכשיר את עצמו בכוח למפרע על-ידי ויתור על משכורתו? בדרך כלל היינו עונים על שאלה זו בשלילה. אך נראה לנו שהמקרה שלפנינו אינו אלא מקרה אשר בו נקט אדם מיד וללא דיחוי ושיהוי בכל הצעדים הסבירים כדי להסיר מעצמו את הפסול. לצערנו, אף בנדון זה אין למצוא בהוראות שבצו הנחיה ברורה, כיצד חבר מועצה, הפסול לכהונה, חדל לכהן, ומה עליו לעשות - אם אפשר לעשות משהו - כדי למנוע את פסלותו. אך אם אין הוראה מפורשת כאן, רמז יש. הסעיפים 107-105 דנים במקרה, שבו נוקט ראש המועצה בצעדים כדי להעביר חבר פסול מכהונתו. לפי הוראות אלו על ראש המועצה לשלוח לחבר הודעה, ורק בתום שלושים יום מיום שנשלחה לו ההודעה חדל הוא לכהן (אלא אם כן ביקש את הכרעת בית-המשפט או אם בוטלה ההודעה על-ידי ראש המועצה), ובמשך תקופת כהונתו זו רואים את מעשיו בתפקידו כאילו נעשו על-ידי חבר המכהן כדין. עינינו הרואות, במקרה זה אין מקומו של החבר מתפנה ועובר למועמד אחר מי עם היותו פסול אלא אך ורק כתום תקופה מסויימת. אין בדעתנו להציע שמכאן עלינו ללמוד שבכלל אי-אפשר לפסול חבר מהכהונה אלא על-פי יזמת ראש המועצה, ושבהעדר יזמה כזו - וכאן אמנם נבחר אותו חבר להיות בעצמו ראש המועצה - על העותר לפנות לבית-המשפט הגבוה לצדק בבקשה לציות על ראש המועצה לשלוח את ההודעה. אך רואים אנו בהוראות אלו רמז לכך, שהפסקת הכהונה אינה אוטומטית ושניתן להעביר את רוע הגזירה על-ידי פעולה מיידית מצד החבר שבה הוא מסיר מעצמו את הפסול. כאן פעל המשיב בכל המהירות הסבירה, וכבר בישיבתה הראשונה של המועצה, שהתקיימה ב-1.12.65, הודיע קצין המחוז שהמשיב ביקש חופשה ללא תשלום וכי "הדבר ניתן לו". בנסיבות אלו נראה לנו כי גם המשיב מס' 1 אינו פסול מלכהן כחבר המועצה. לפיכך הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי החלטי כנגד המשיב מס' 2 ולבטלו כנגד המשיבים מס' 1 מס' 3. על העותר לשלם לכל אחד מהמשיבים מס' 1 ו-מס' 3 הוצאות בסך 250 ל"י (כולל), ועל המשיב מס' 2 לשלם לעותר הוצאות בסכום כולל של 250 ל"י. חופשה ללא תשלוםעובדי מדינה