1. ביום 29/6/06 הגיש התובע תביעה בדיון מהיר בה תבע פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, הפרשות לביטוח מנהלים, הפרשות לקרן השתלמות ודמי הבראה. 2. התשתית העובדתית אשר אינה שנויה במחלוקת הינה כלהלן: א. התובע עבד בנתבעת כנהג משאית החל מיום 3/8/03 ועד ליום 30/11/04. ב. התובע הועסק בנתבעת כעובד במשכורת חודשית. סך משכורתו החודשית עמד על 5,319 ₪ ברוטו (4,500 ₪ נטו) (הודעת הנתבעת בדיון מיום 18.6.07, עמ' 4 לפרוטוקול, שו' 13-10). ג. על הנתבעת חל צו ההרחבה בענף ההובלה. ד. התובע התפטר מעבודתו בנתבעת במהלך חודש נובמבר 2005. ה. התובע בוטח בביטוח מנהלים אצל הנתבעת. 3. המחלוקות העיקריות בין הצדדים הן כדלקמן: א. האם חלה הרעה ממשית בתנאי עבודתו של התובע, האם התריע הוא על כך בפני הנתבעת טרם התפטרותו ובהתאם, זכאותו לפיצויי פיטורין. ב. זכאות התובע להפרשות עבור קרן השתלמות. ג. זכאות התובע לפדיון חופשה ודמי הבראה. ד. זכאות התובע להשבת הכספים שהיו אמורים להשתלם לביטוח המנהלים. 4. ביום 18/6/07 נשמעו עדויות הצדדים: התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעת העיד מנהלה, מר שאול קטן (להלן: "מר קטן"). בתום הדיון סיכמו בכ"י הצדדים טענותיהם בעל פה. 5. לאחר שעיינו בכל החומר שבפנינו אנו קובעים כלהלן: א. פיצויי פיטורים התובע טוען כי התפטר עקב הרעת תנאי עבודתו ונסיבות אחרות בהן לא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, בכך, שהנתבעת לא העבירה את הפרמיות בגין ביטוח המנהלים שלו לחברת הביטוח, הן את חלקה והן את חלקו, על אף כי המשיכה בנכוי ממשכורתו מדי חודש. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי הפרישה עבור התובע ויתר עובדיה הפרשות עקביות ומסודרות לביטוח המנהלים וכי רק בדיעבד התברר לה כי סוכן הביטוח שלח ידו בכל ההפרשות שהופרשו החל מחודש 4/04 ועד חודש 11/04, דבר שגרם לביטול הפוליסות בנימוק של אי תשלום פרמיות הביטוח. עוד טענה כי משהתבררו לה העובדות, הבהירה לתובע, כפי שהבהירה ליתר עובדיה, כי בכוונתה לתבוע חזרה את כל ההפרשות לביטוח המנהלים שנגנבו וכי עם קבלתן יזוכו העובדים בכל ההפרשות הללו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע, כמו כל עובדיה האחרים, קיבל את ההסבר ולא הביע כל מחאה. לשיטתה, הפסיק התובע עבודתו אצלה, משהתקבל לעבודה בחברת חשמל (מקום עבודה קבוע ומסודר, בו חפץ) ולא בשל אי העברת הכספים לחברת הביטוח. בתביעתו טוען התובע כי פנה לנתבעת בדרישה להחזר הסכומים שנוכו ממשכורתו לביטוח המנהלים וכי הנתבעת סירבה לדרישתו. התובע לא מציין למי פנה, מתי פנה, ומכל מקום, לא מציין בפנינו כי התריע בפני הנתבעת על כוונתו להתפטר באם לא יוחזרו לו הכספים, כאמור. נציין כי בתביעתו אף לא ציין מתי (ואיך) התברר לו כי הנתבעת לא העבירה הפרמיות למבטחת. בעדותו העלה התובע גרסה אחרת לפיה פנה פעמיים לאריק, בנו של מר קטן - בפעם הראשונה פנה אליו בסמוך לחודשים יוני-יולי וטען בפניו, כי ישנה שמועה בין הנהגים שלא מעבירים את הכסף לביטוח המנהלים, ושאריק אמר לו "שיהיה בסדר, שהכל באחריות החברה והכל יטופל". התובע לא זכר מתי בדיוק הגיעו השמועות, לכאורה, לאוזניו (עמ' 5 שורה 16), ואף לא מתי, כטענתו, פנה לאריק (עמ' 10 שורה 16). בהמשך אף העיד אחרת, כי פנייתו הראשונה לאריק נעשתה לאור המכתבים שקיבלו הנהגים הוותיקים מחברת הביטוח (עמ' 10 שורות 14-15). בפעם השנייה, לשיטתו, פנה לאריק לאחר כשלושה ארבעה חודשים משהועלה הנושא שוב ע"י הנהגים ואריק אמר לו ש"לא ידאג, שהכל יהיה בסדר ושהנושא יטופל". שוב, בהמשך עדותו, העלה התובע גרסה שונה ולפיה, הפעם השנייה בה פנה לאריק הייתה לאחר שקיבל את המכתב מחברת הביטוח (עמ' 10 שורות 17-18). כך או כך מעדות התובע עולה כי רק בסוף חודש 11/04 נודע לו לראשונה כי הנתבעת אינה מעבירה את הכספים לחברת הביטוח בגין ביטוח המנהלים שלו, עת קיבל לידיו את מכתב חברת הביטוח מיום 21/11/04 (עמ' 6 שורה 23). בחקירתו לא ידע התובע לנקוב במועד בו הגיע המכתב לידיו, ובלשונו - "אם אתה אומר לי ש- 26/11/04 זה יום שבת, אז אולי ביום שישי, יכול להיות גם אחרי אותה שבת. לא זוכר". ובהמשך: "הנתבעת ידעה על גניבת הכספים רק בסוף חודש 11/04 - 30/11/04, האם יכול להיות שגם אני רק אז ידעתי - יכול להיות". אם כן, העלה התובע גרסאות סותרות הן באשר למועד בו נודע לו לראשונה כי הנתבעת לא מעבירה את הפרמיות בגין ביטוח המנהלים שלו, והן באשר למועד בו פנה לראשונה לנתבעת (לאריק) בעניין זה. התובע מפנה בסיכומיו לעובדה שהנתבעת ידעה כבר בחודש 9/04 על אי העברת הכספים לחברת הביטוח. משנשאל על כך מר קטן בחקירתו העיד כך: "הגיע נהג או שניים, קיבלו מכתב, זומן סוכן הביטוח שאמר שזו טעות... בדקתי לפי טענת סוכן הביטוח שזה סודר. סוכן הביטוח שולח לי תצהיר או שולח לי דף שהכסף הופקד לטובת אותה פוליסה, אני מאמין לסוכן הביטוח. ובהמשך: "... במקרים של המכתבים הקודמים זה כאילו אכן סודר וסוכן הביטוח הוכיח שזו הייתה טעות. לא זכורים לי תאריכים נוספים או מכתבים נוספים חוץ מ- 9/04". אין באמור כדי להצביע על כך שהנתבעת ידעה על בעייה בפוליסה של התובע קודם לחודש 11/04. יתרה מזו, יש בכך כדי לסתור טענת התובע ולפיה פנה לאריק בחודשים יוני-יולי בגין השמועות ש"רצו" בין הנהגים, לכאורה. שוכנענו כי הנתבעת ידעה ב- 9/04 אך על שני מקרים ספציפיים של נהגים (לא התובע) בהם לא הופרשו כספים לחברת הביטוח וכי הנתבעת פעלה לתיקון המצב. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל הוכח בפנינו/שוכנענו כי אך בסוף 11/04 נודע לתובע לראשונה כי הנתבעת לא מעבירה את הפרמיות בגינו לחברת הביטוח, וכי התובע לא מחה על כך בפני מי בנתבעת משניתנו לו הסברים, כאמור. עוד הוכח בפנינו/שוכנענו כי התובע לא התריע, בפני מי בנתבעת באשר לאי העברת הכספים - לא בכתב ולא בע"פ, שאם לא יתוקן - יתפטר מעבודתו. בעדותו לא חזר התובע על טענתו בתביעה לפיה, סירבה הנתבעת לפניותיו להחזרת הכספים שנוכו ממשכורתו לביטוח המנהלים. מעדותו עולה דוקא ההפך - כי הנתבעת הבטיחה לו כי הנושא באחריותה וכי יטופל (עמ' 5 שורות 18-19, שורה 23; עמ' 7 שורות 16-24). הנתבעת מנגד טענה בכתב הגנתה כי הסיבה בגינה הפסיק התובע עבודתו אצלה הייתה קבלתו לעבודה בחברת חשמל. בעדותו טען התובע כי במחצית חודש נובמבר הודיע על התפטרותו, דהיינו, עוד טרם קיבל את המכתב מחברת הביטוח (עמ' 10 שורות 20-21, עמ' 6 שורות 10-11). עוד עולה כי בטרם הודיע לנתבעת על כוונתו להתפטר, לכאורה, בא בדין ודברים עם מנהל המחלקה (בה עבד בעבר) בחברת חשמל באשר לאפשרות העסקתו שם. בעדותו אמר: "אני התקשרתי למנהל המחלקה אצלו עבדתי 2 קדנציות, ופוטרתי. שאלתי אם יש קבלת עובדים אמר לי כן אין בעיה, התקשרו אלי מכ"א אחרי יומיים אמרו לי שמבחינתם אני יכול להתחיל מהרגע להרגע, אמרתי להם שאי אפשר, הודעתי לו באמצע חודש נובמבר שאני עוזב. לא עברתי ראיון עבודה, רק קבלה פורמאלית דרך כ"א. חתמתי על טפסים, חוזה לחמש שנים. התקשרו אליי מכח אדם אמרו לי מתי אתה יכול להתחיל לעבוד, אמרתי בסוף החודש, הגעתי ב- 1/12 ואז חתמתי על חוזה". זאת ועוד, בעדותו טען מר קטן, כי התובע בא אליו 3 ימים טרם עזיבתו ואמר לו שהתקבל לעבודה בחברת חשמל וכי הוא חייב להתחיל שם ב- 1 לחודש (עמ' 12 שורות 14-20). עולה איפוא כי אין קשר בין הודעת ההתפטרות (ככל שניתנה כגרסת התובע במחצית נובמבר) לבין העברת הכספים לבטוח מנהלים ומכל מקום, בטרם התרעה ובטרם נתן לנתבעת ההזדמנות לתקן את הנסיבות שגרמו להרעת תנאיו. לפיכך, נשמט הבסיס לטענת התובע כי הסיבה להתפטרותו הייתה סירוב הנתבעת לדרישתו להחזר הכספים שנוכו ממשכורתו. יש לזכור כי בהתאם להוראות החוק והפסיקה, ההרעה הנטענת בתנאי עבודתו של התובע חייבת להיות רצינית ומשמעותית עד אשר יהיה ניתן לייחס לנתבעת את הרצון לגרום לתובע להתפטר מעבודתו (ראה: דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514). ככלל אי תשלום תנאים סוציאליים מהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו (ראה: ע"ע 24/99 יוסף עטרי נ' ש.ז.ג. ריהוט עילית בע"מ, לא פורסם). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת כי שומא על עובד שבכוונתו להתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, להעמיד את המעביד על כוונתו, כך שתהא למעביד ההזדמנות לתקן את הנסיבות שגרמו להרעה, ורק אם לא עשה כן - יתקיים האמור בסעיף (דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל פד"ע כ 421; ע"א 74/65 רפאל אטיאס נ' עיריית חיפה פ"ד י"ט (2)289). לא כך הם פני הדברים בענייננו. לא שוכנענו כי הנתבעת רצתה בפיטורי התובע. שוכנענו כי משנודעו לנתבעת העובדות לאשורן -פעלה לתיקון המצב, הן במתן הסברים לעובדיה תוך הבטחה כי הכספים יוחזרו להם במלואם, והן בהגשת תביעה נגד הסוכן וחברת הביטוח ביום 5/9/05 להשבת הכספים (נספח א לכתב ההגנה). כך גם עולה מעדותו של מר קטן (עמ' 12 שורות 4-8). יצוין כי עדות התובע לכל אורכה הייתה רצופה באי דיוקים וסתירות. לפיכך ולאור כל האמור נדחית תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים. ב. דמי הבראה התובע עותר בתביעתו לתשלום 2.33 ימי הבראה, בגין 4 חודשי עבודה אחרונים בסך 716 ש"ח . הנתבעת בסיכומיה הודתה בזכאות התובע, כאמור. משכך מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה. ג. פדיון ימי חופשה התובע עותר בתביעתו לפדיון 16 ימי חופשה, בהתאם לפנקס החופשה שבתלושי השכר (בסך 3,860 ₪). הנתבעת טוענת מנגד בכתב הגנתה כי התובע ניצל במהלך תקופת עבודתו את מלוא החופשה השנתית שהיה זכאי לה עפ"י דין, ברם, בשל טעות משרדית לא נוכו ימי החופשה שנוצלו ממכסת ימי החופשה השנתית בתלושי השכר. הנתבעת הציגה בפנינו דו"ח היעדרויות לשנים 2003 ו- 2004 ("נ/1"; להלן: הדו"ח") ממנו עולה כי התובע ניצל את מכסת ימי החופשה להם היה זכאי משך תקופת עבודתו אצלה. בסיכומיו טוען התובע כי התביעה מתבססת על תלושי השכר המונפקים ע"י הנתבעת, משכך נושאת היא בנטל הראייה להוכיח כי פנקס החופשה המתנהל דרך תלוש השכר איננו מדויק. עוד טען כי הנתבעת אינה יכולה להציג לביה"ד מסמך שנערך לאחר הגשת כתב התביעה ולצורך כתב ההגנה וכי עליה להראות את הבסיס, קרי: חומר הגלם לעריכת הנתונים. לעניין זה נציין כי מר קטן בעדותו נתן הסבר באשר להפקת הדו"ח, ממנו עולה, כי כשנהג כדוגמת התובע יוצא לסיבוב עבודה, מופקת לו עם תעודת המשלוח ויזה. הויזה נשמרת במחשב ומצביעה על הימים בהם עבד הנהג. ברם, בימים בהם לא מופיע הנהג לעבודה מציינים זאת כחופש (עמ' 13 שורות 4-14). הנתבעת מצידה מפנה בסיכומיה לחוסר תֹם ליבו של התובע. לטענתה, משהודה התובע בעדותו כי ניצל 7 ימי חופשה לרגל הולדת בנו בשנת 2004, היה צריך לתבוע פחות מ- 16 ימי חופשה. משנשאל התובע בחקירתו כמה ימי חופשה ניצל במהלך תקופת עבודתו, השיב כי אינו יודע בדיוק (עמ' 8 שורות 24-25 ). בהמשך חקירתו נשאל האם יכול הוא להצביע על תאריכים המופיעים בדו"ח בהם לא היה בחופש (כשהדו"ח הועבר מבעוד מועד, כחודשיים טרם הדיון, לב"כ התובע) השיב: "אני לא זוכר להגיד לך, את החופשת לידה אני זוכר שלקחתי, אני לא יודע אם זה שבוע ימים. לא בדקתי את זה". כך או כך, מן האמור עולה כי התובע ניצל 7 ימי חופשה, לפחות, מתוך 16 ימי החופשה אותם הוא תובע. זאת ועוד, שוכנענו באמיתות הנתונים המופיעים בדו"ח, שהינו מפורט הן באשר לתאריכים בהם נעדר התובע מעבודתו והן באשר לסיבת ההיעדרות (חופש, מילואים, חופש ללידה, חופש לברית). כן שוכנענו כי בשל טעות משרדית לא עודכנה מכסת ימי החופשה בתלוש השכר כדבעי. מנגד, יש מידה לא מבוטלת של חות"ל, לטעמנו, בטענה סתמית המתבססת על רישום אוטומטי בתלושי השכר, מקום שיודע הטוען - כי אין הרישום משקף המציאות! ראוי היה לתובע ברישא עדותו לציין "ידיעותיו", התייחסותו לחופשה שניצל ולא להמשיך ו"לדבוק" ברישום שבתלושי השכר! מששוכנענו כי הרישום בתלושים אינו תואם למציאות, משהדו"ח לא נסתר ומשאישר התובע - ולוּ בשפה רפה - כי אכן נטל חופשה עם הולדת בנו - מקבלים אנו הרישום שבדו"ח. משכך - נדחית תביעת התובע ברכיב זה. ד. העדר הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות קרן השתלמות אין חולק כי הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה (להלן: "צו ההרחבה") חלות על העסקתו של התובע. אין מחלוקת, כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע לקרן השתלמות וזאת בניגוד לצו ההרחבה בענף. בעניין זה טוענת הנתבעת כי שמונה חודשים לאחר תחילת עבודתו אפשרה לתובע לבחור בין הפרשות לקרן השתלמות (החל מתם תקופת הניסיון) לבין הפרשות (לאלתר) לביטוח מנהלים. לטענתה, בחר התובע בחלופה השנייה, ובהתאם, החלה להפריש לו כספים החל מחודש 4/04 ועד לסיום עבודתו. מנגד טען התובע בעדותו כי לא הוצע לו לבחור בין קרן השתלמות לביטוח מנהלים, וכי יום אחד נקרא למשרד ונאמר לו שמתחילים להפריש לו לביטוח מנהלים (עמ' 5 שורות 7-13). על פי הוראות צו ההרחבה, על המעסיק לפתוח קרן השתלמות עבור הנהג המועסק על ידו בתום תקופת הניסיון, דהיינו לאחר 11.5 חודשי עבודה. אין חולק כי הנתבעת החלה להפריש לתובע כספים לביטוח המנהלים 4 חודשים, לפחות, לפני תום תקופת ניסיון. כלל הוא, כי זכויות המגיעות לעובד מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה אינן ניתנות לוויתור (דב"ע לז/109-3 שבתאי פינר נ' דפוס ב.אוטנר פד"א ט 160). בהתאם לצו ההרחבה, היה על הנתבעת להפריש לקרן ההשתלמות 6% מהשכר המשולב החודשי של התובע החל מתם תקופת הניסיון שלו (סע', 20 וסעיף 64 לצו ההרחבה), ובענייננו 4.5 חודשים סה"כ, לפי שכרו המשולב (כהגדרתו בסעיף 47 לצו ההרחבה). לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה 1,436 ₪. ביטוח מנהלים בהתאם לצו ההרחבה, לא חלה על הנתבעת החובה לבטח את התובע בביטוח מנהלים. יחד עם זאת, מעיון בתלושי השכר שצירף התובע לתביעתו עולה כי משכרו נוכה סך 1,665 ₪ בגין חלק העובד לביטוח המנהלים. אין חולק כי כספים אלו לא הועברו לחברת הביטוח, אף כי נוכו משכר התובע, וזאת, כטענת הנתבעת, לאור מעילת סוכן הביטוח. נזכיר כי הנתבעת טענה כי התובע בחר בבטוח מנהלים, הגם שעפ"י דין - אינו זכאי לכך (ועל כך, אין כיום חולק). לטעמנו, ראוי היה לנתבעת להוכיח "באותות ובמופתים" בחירה נטענת כאמור - ואין די ב"הבל פה", הגם שעדות מר קטן אמינה הייתה מזו של התובע. כך, למצער, ניתן היה להציג אסמכתא להסכמת התובע לבטוחו בבטוח מנהלים ולנכוי 5% משכרו לקופ"ג! - חלף לחובת הנתבעת לקרן השתלמות. מנגד, לא מצאנו טרוניה של התובע, גם לא בתביעתו, לעצם הנכוי לבטוח מנהלים! משמע, אכן הסכים התובע לנכוי כאמור! בהתאם - משהנתבעת אינה חולקת על זכות התובע לבטוח מנהלים (הגם, שלטענתה, כבחירה עפ"נ קרן השתלמות) ומשאין חולק כי העבירה הכספים, ומשאין חולק כי חברת הבטוח לא קיבלה הכספים - תחזיר הנתבעת לתובעת את הסכום שנוכה משכרו. בנסיבות - לא סברנו כי ראוי ליתן לתובע יותר מכך - מחד ומאידך - אין ראוי כי ימתין עד שתתברר תביעת הנתבעת בבימ"ש השלום בת"א. לפיכך, זכאי התובע לתשלום 1,665 ₪, כתביעתו. ה. לפיכך ולאור כל האמור לעיל זכאי התובע לרכיבים הבאים: בגין דמי הבראה - 716 ₪. בגין אי הפרשות כספים לקרן השתלמות - 1,436 ₪. בגין השבת הכספים (חלק העובד) שנוכו משכרו לטובת ביטוח המנהלים -1,665 ₪. ובסה"כ 3,802 ₪. ו. כעת נדרש לטענות הקיזוז אותן מעלה הנתבעת בכתב הגנתה: הודעה מוקדמת הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי יש לקזז מהמגיע לתובע, אם מגיע, דמי הודעה מוקדמת בסך 4,596 ₪ (בגין 27 ימי עבודה), שכן התובע נתן לה 3 ימי הודעה מוקדמת בלבד טרם התפטרותו. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת. התובע לא טרח לציין בכתב תביעתו מתי הודיע על התפטרותו. בעדותו נטען כי הודיע באמצע/מחצית נובמבר. יתרה מזו, כמצוין לעיל, העלה התובע בעדותו גרסאות סותרות באשר למועד בו הודיע על התפטרותו. משדחינו את טענת התובע כי התפטר מעבודתו בנתבעת עקב הרעת תנאים ומשנמצאה גרסתו בעדותו באשר למועד התפטרותו לא מהימנה בעינינו - היה מקום לקבל את טענת הנתבעת לפיה הודיע התובע על התפטרותו 3 ימים טרם עזב את עבודתו. אעפ"כ, משלענין זכאותו לפ"פ עלה כי הודיע במהלך נובמבר, ומשעפ"י חוק היה חב בחודש הודעה - זכאית הנתבעת לקזז ערך 2/3 חודש, כך קבענו למען הסר ספק (עם התובע). נציין כי מעדות התובע עולה כי התקבל לחב' חשמל עוד טרם קבלת מכתב חברת הבטוח ובהתאם, גם הודיע על התפטרותו. לפיכך, מתקבלת טענת הקיזוז של הנתבעת ברכיב זה, קרי: סך 3,546 ₪. ז. שכר שעות נוספות ששולם בטעות טוענת הנתבעת כי שילמה לתובע ביתר בגין שעות העבודה הנוספות. עיון בתלושי השכר מלמד כי בכל התלושים שילמה בגין ש"נ ערך 150%. ערים אנו לכך כי הנתבעת לא הציגה בפנינו טבלת שעות, ממנה ניתן ללמוד, כמה שעות עבודה נוספות ביצע התובע מדי חודש. עוד אין בפנינו ראיות אם כך ארע רק בתלושי התובע או גם ליתר העובדים. מנגד, התובע כלל לא הפנה לענין זה ולא טען בפנינו כי מדובר ב"הטבה" מוסכמת. בנסיבות אלה, לאור דיות הראיות לענין זה - מחד, ומשעסקינן אך בטענת קזוז ולאור התוצאה דלעיל - נעתרת טענת הקזוז בהקשר זה. ז. ראוי להזכיר כי נכון נהגה הנתבעת עת שילמה החזר נסיעות, כחובתה, מקום שאין בתלושי השכר אסמכתא להצמדה תמידית וקבועה של רכב הנתבעת לתובע. באשר לתשלום הבראה - איננו רואים כל פסול בתשלום חודשי ע"ח הבראה, ובלבד שעֵת הסתיימה שנה - עולה כי שולמה מלוא הזכאות. בענייננו, שילמה הנתבעת לתובע הן מדי חודש והן מלוא זכאותו בתום שנה. לטעמנו, בהגינות טען ב"כ הנתבעת כי מודה היא ביתרת זכאות לתקופה שנותרה. עוד נציין כי אם אכן עסקינן ב- 5 י"ע בשבוע - אכן טעה מנה"ח בעריכת החישובים לחופשה בתלושי השכר. ח. לפיכך ולאור התוצאה - ישא כל צד בהוצאותיו. לידהחופשת לידה