1. בפנינו תביעת התובע בה עתר לסעדים הבאים: א. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות על פי חוק. ב. פיצוי בגין נזקים ממשיים שנבעו מהתפטרותו של הנתבע ללא הודעה מוקדמת, מעבר לקבוע בחוק. ג. פיצוי בגין אבדן הכנסה כתוצאה מגניבת לקוחות, שימוש במוניטין של התובע ותחרות בניגוד להסכם ההעסקה. ד. החזר עלות לימוד מקצוע הספרות. ה. חוב בגין שימוש במוצרים (בין ברשות ובין בלי רשות). ו. אכיפת תנאי הסכם העבודה הנוגעים להגבלת חופש העיסוק של הנתבע. העובדות אשר אינן במחלוקת: 2. התובע הנו מנהל מספרה. 3. הנתבע הועסק אצל התובע מחודש אוגוסט 2003 ועד יום 20.12.06, בתפקיד של מתלמד שכולל חפיפת שיער הלקוחות, צביעה וניקיון. 4 .שכרו של הנתבע היה 4,500 ₪ נטו לחודש. 5. הנתבע התפטר מעבודתו. הפלוגתאות הטעונות הכרעה בהליך זה כפי שנקבעו בדיון המוקדם: 6. מה היו ההסכמות בין הצדדים עם תחילת העבודה ובמהלכה? האם היה הסכם בדבר איסור תחרות, והאם תנאי הגבלת חופש עיסוקו של הנתבע שנקבעו בו סותרים את תקנת הציבור? 7. האם הנתבע הפר את הסכם העבודה? 8. בכפוף לתנאי ההסכמה בין הצדדים, האם הנתבע חייב לתובע תמורה בגין לימוד מקצוע הספרות על ידי התובע ומה גובהה? לעניין זה - מה היה ניסיונו המקצועי של הנתבע לפני עבודתו אצל התובע, אם בכלל? 9. מהן נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים? בכפוף לכך, האם חייב היה הנתבע לתת לתובע הודעה מוקדמת להתפטרות או שמא התקיימו נסיבות שפטרו אותו ממתן הודעה מוקדמת? 10. האם בנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים זכאי התובע לפיצוי מעבר להודעה המוקדמת בגין נזקים ממשיים שנגרמו לו עקב התפטרות הנתבע ללא הודעה מוקדמת? 11. מתי החל הנתבע לעבוד במקום העבודה החדש, ובאילו נסיבות, לרבות מיקום מקום העבודה החדש. 12. האם הנתבע "גנב" לקוחות מהתובע עם סיום עבודתו אגב שימוש אסור ברשימת לקוחות סודית, והאם עליו לפצות את התובע בשל כך, לרבות בגין עשיית שימוש במוניטין של התובע? ככל שיקבע כי התשובה לכך חיובית, מה גובה הפיצוי? 13. האם הנתבע נותר חייב לתובע סכומים בגין מוצרים, סחורה ושירותים? תנאי העבודה המוסכמים בין הצדדים, איסור תחרות ושאלת הפרת ההסכם 14. התובע טוען כי במעמד קבלת הנתבע לעבודתו, סוכמו בין הצדדים תנאי העבודה, כי ההסכם נערך בעל פה ובכתב וכי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים הנן בהתאם לנהוג בענף הספרות (סעיפים 10-8 לכתב התביעה). 15. להלן תנאי העבודה המוסכמים לפי גרסת התובע: א. הנתבע יועסק בשכר חודשי (מוסכם על הצדדים כי שכרו האחרון של התובע היה 4,500 ₪ נטו). ב. נאסר על הנתבע לעבוד מביתו. ג. נקבעו שעות העבודה של הנתבע. ד. התובע יספק לנתבע בגדי עבודה. ה. היות והנתבע לומד ורוכש את המקצוע ללא תשלום, ומקבל שכר באותה עת, מתחייב הנתבע לעבוד אצל התובע תקופה של לפחות 5 שנים. ו. הנתבע לא יהיה זכאי לדמי נסיעות הואיל והוא מתגורר מטרים ספורים ממקום העבודה. ז. בשלוש השנים הראשונות יחשב הנתבע כתלמיד. ח. כל היעדרות מהעבודה ללא סיבה תחשב כהפרת ההסכם. ט. הנתבע יקבל 20% הנחה עבור טיפול בבני משפחתו, וכן 10% הנחה עבור חומרים. י. במידה ויפר הנתבע את ההסכם, לרבות נטישת העבודה, לא יפתח ולא יעבוד בעסק מתחרה ברדיוס של 5 ק"מ מעסקו של התובע במשך שנה. יא. בתום 5 שנות ההסכם, יהיה הנתבע רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, ובתנאי שיהיה זה ברדיוס של 2 ק"מ ממקום עסקו של התובע, משך שנה. יב. הנתבע יעבוד במסירות ובנאמנות, תוך שמירה על כל האינטרסים של התובע. יג. הנתבע לא יעשה שימוש בשום דרך בשמו או במוניטין של התובע עם סיום ההתקשרות. 16. התובע עותר לתשלום פיצויים בשל נזקים שנגרמו לו, לטענתו, לאור הפרת ההסכם על ידי הנתבע (סעיפים 11 ו-15 לכתב התביעה). ההפרות הנטענות והנזקים המוערכים על ידי התובע הנם כמפורט להלן (סעיף 15 לכתב התביעה): א. הנתבע גנב סחורה ואת רשימת לקוחות התובע מהמספרה - הנזק המוערך הינו 3,000 ₪. ב. הנתבע לקח מהמספרה חומרים, ברשות, לטיפול בבני משפחתו בסך 600 ₪ ולא שילם עבורם. ג. הנתבע נעדר מעבודתו כ-10 חצאי ימים. ד. הנתבע שירת את לקוחת התובע (גב' בלילתי ברוריה) בביתו בימי שישי, בזמן שהועסק על ידי התובע- הנזק המוערך הנו 5,000 ₪. ה. במהלך העסקתו, טיפל הנתבע בביתו בלקוחות רבים של התובע, בניגוד להסכם- הנזק המוערך לצרכי אגרה- 10,000 ₪. ו. הנתבע גנב את רשימת הלקוחות, עשה שימוש במוניטין של התובע, והתחרה בתובע בניגוד למוסכם- הנזק המוערך לצרכי אגרה הנו 60,000 ₪. 17. יצוין, כי התובע לא הציג בפנינו את הסכם העבודה וטען כי הוא חושד שהנתבע "העלים" את ההסכם מהמספרה (סעיף 9 לכתב ההגנה, סעיף 9 לתצהיר). 18. הנתבע הכחיש את תנאי העבודה הנטענים על ידי התובע, וקיומו של הסכם בכתב. הנתבע טען כי תנאי העבודה, הנטענים על ידי התובע והמוכחשים, נוגדים את ההסכם הקיבוצי בענף הספרות וההתחייבויות הנטענות של הנתבע בנוגע להגבלת חופש העיסוק נוגדות את תקנת הציבור (סעיפים 13, 14 ו-15 לכתב ההגנה). 19. תנאי העבודה המוסכמים לפי גרסת הנתבע הינם (סעיף 13 לכתב ההגנה): א. שכרו של התובע יהיה חודשי. ב. התובע יספק לנתבע בגדי עבודה. ג. הנתבע רשאי לטפל בבני משפחתו בחינם, בתנאי שישלם עבור החומרים. ד. התובע ינפיק לנתבע תלושי שכר. ה. הנתבע מתחייב לעבוד אצל התובע בנאמנות ובמסירות. ו. נקבעו שעות העבודה. 20. הנתבע מכחיש את ההפרות הנטענות על ידי התובע, למעט העובדה כי נעדר מעבודתו כ-10 חצאי ימים (סעיפים 18 ו-19 לכתב ההגנה). כן טוען הנתבע כי לאחר תקופת עבודה של שלוש שנים החליט התובע להוסיף, באופן חד צדדי, תנאי עבודה חדשים (סעיף 20 לכתב ההגנה). 21. תנאי העבודה החדשים שהוספו על ידי התובע, לפי גרסת הנתבע, הינם: א. הנתבע מתחייב לעבוד אצל התובע 5 שנים. ב. נאסר על הנתבע לעבוד מביתו. ג. במידה ויפר הנתבע את ההסכם, לא יפתח ולא יעבוד בעסק מתחרה ברדיוס של 5 ק"מ מעסקו של התובע, משך שנה. ד. בתום 5 שנות ההסכם רשאי הנתבע לפתוח ו/או לעבוד בעסק מתחרה ברדיוס של 2 ק"מ ממקום עסקו של התובע למשך שנה. קביעת ממצאים בעניין תוכן ההסכם בין הצדדים 22. מגרסאות הצדדים עולה כי המחלוקות העיקריות בעניין תנאי העבודה המוסכמים נוגעות לשאלות הבאות: קיומה של תניה חוזית המגבילה את חופש העיסוק של הנתבע; האם התחייב הנתבע לעבוד אצל התובע תקופה של 5 שנים; האם נאסר על התובע לעבוד מהבית; מהן ההטבות שניתנו לנתבע במסגרת עבודתו לעניין טיפול בבני משפחה ושימוש בחומרים? 23. כמבואר לעיל, לא הוצג בפנינו הסכם עבודה אשר יכול לסייע לנו להכריע בשאלה זו, כך שנותרו בפני בית הדין גרסאות הצדדים ועלינו להכריע ביניהן. 24. יצוין כי לא שוכנענו על ידי התובע כי החוזה נערך בכתב. התובע העיד כי במקביל להעסקת הנתבע, הועסקו שני עובדים נוספים (לא כולל התובע): בנו של התובע ומתלמדת נוספת, ולאף אחד מהם לא היה חוזה בכתב, כפי שאישר התובע בעדותו (בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.08): "לשאלת בית הדין, האם השלושה הם (שעבדו במספרה) כוללים אותך או בנוסף אליך. ש. האם היו להם חוזים. ת. לא. לא הייתי צריך. העובד השני זה הבן שלי ולא צריך חוזה. העובדת השניה היא תלמידה שהיא חופפת והיא באה כחופפת בלבד ומריחת צבעים בלבד." 25. בעדותה בחקירתה הנגדית העידה גב' סיוון הרוש, המתלמדת השניה, אשר זומנה לעדות על ידי התובע כי (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.08): "אני עובדת רגיל כמו כולם. אין לי חוזה כתוב." 26. לא מצאנו כל טעם המצדיק את הבחנת הנתבע מהמתלמדת השניה שהועסקה אותה עת יחד עם התובע ללא חוזה כתוב, והתובע לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת, מדוע יש להבחין ביניהם. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי התובע לא החתים את הנתבע על חוזה בכתב, וטענתו כי היה נערך חוזה בכתב עם הנתבע, הנה טענה סתמית ובלתי מבוססת. 27. חרף האמור לעיל, במחלוקת שבין הצדדים לעניין תנאי העבודה המוסכמים, עדיפה עלינו גרסת התובע, ככל שהם נוגעים לתנית איסור תחרות, זאת לאור גרסתו הבלתי הגיונית של הנתבע, כפי שיפורט להלן. 28. יצוין כי בדרך כלל מופיעה תנית הגבלת חופש העיסוק באחד משלושה מצבים. המצב הראשון הוא שבעת ההתקשרות מופיעה תנית כזו בהסכם העבודה בין הצדדים. המצב השני הוא בנסיבות של קידום בעבודה. המצב השלישי הוא שבעת פרישתו של עובד מופיעה תניה כזו בהסכם הפרישה. במצב הראשון העובד מסכים לתנית הגבלת עיסוקו עוד בטרם החל בעבודתו. במצב השני נדרש העובד לחתום על תנית הגבלת עיסוקו תוך כדי קידומו בעבודה לתפקיד בכיר יותר במסגרתו נחשף לסודות מסחריים או רשימת לקוחות של המעביד. במצב השלישי נדרש העובד לחתום על תנית הגבלת חופש עיסוקו במסגרת הסכם פרישה. בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבע התפטר מעבודתו ולכן המצב השני והשלישי, המתוארים לעיל אינם רלוונטיים לגביו. לפיכך, הטענה לפיה הוסיף התובע תנאים חדשים בדבר הגבלת עיסוק לאחר תקופת העסקה של שלוש שנים איננה הגיונית. לעומת זאת, גרסת התובע לפיה תנאי העבודה, ובכללם תניות איסור התחרות, סוכמו מראש, הנה הגיונית ומתיישבת עם טענת התובע לפיה הוא לא היה משקיע בעובד ומלמד אותו את מקצוע הספרות משך תקופה ארוכה של שלוש שנים, מבלי לקבוע בהסכם העבודה תנאים כלשהם המגנים עליו (סעיף 30ג. לתצהיר). 29. יתרה מכך, אנו סבורים כי עדות הנתבע בעניין זה לא היתה כנה ואמיתית. כך למשל, פירט הנתבע בכתב ההגנה ובתצהיר את תנאי העבודה, אך "שכח" לציין כי התקבל לעבודה כמתלמד, למשך תקופה של שלוש שנים. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית (עמ' 12, שורות 22-23), העיד הנתבע כי: "התנאים הראשונים שלי היו שאעבוד אצלו במשך 3 שנים כמתלמד".. 30. בגרסת הנתבע בכתב ההגנה ובתצהיר לא אוזכרו שתי עובדות: האחת, התפקיד אותו היו אמור למלא הנתבע (מתלמד). השניה, משך תקופת ההתקשרות, ומשך תקופת "ההתלמדות". נראה לנו כי הנתבע "השמיט" שתי עובדות אלה (אשר הוזכרו על ידי התובע כתנאי העבודה של הנתבע) בניסיון ל"קעקע" את גרסת התובע. כאמור, לפי גרסת התובע, התחייב הנתבע לעבוד אצלו במשך 5 שנים, מתוכן 3 שנים כמתלמד. 31. זאת ועוד, גרסתו של הנתבע איננה אמינה שכן נמצאו בה סתירות. כך למשל, טען הנתבע בכתב ההגנה ובתצהיר כי התנאי לפיו נאסר על הנתבע לעבוד מהבית, הנו תנאי חדש אשר הוסף על ידי התובע, באופן חד צדדי, לאחר תקופת עבודה של 3 שנים. כמו כן, תנאי העבודה שפורטו על ידי הנתבע בכתב ההגנה ובתצהיר מלמדים על חוזה עבודה פשוט. בניגוד לכך, בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי מדובר בחוזה עבודה "מורכב מאוד" וכי התנאי לפיו נאסר עליו לעבוד מהבית הנו תנאי ראשוני (עמ' 8, שורות 1-3): "ת. ההסכם בינינו היה מורכב מאוד. ההסכם כלל, שאני לא אעבוד בביתי בזמן שאני עובד אצלו; אם אני אעבוד אצלו, אחרי 3 שנים אם ארצה לעזוב, לפחות 5 ק"מ מהעסק שלו, ולמשך שנה. זה דברים שנוספו אחרי 3 שנים אם אני לא טועה". 32. בכתב ההגנה ובתצהיר טען הנתבע באופן החלטי כי תנית הגבלת חופש העיסוק, הוספה לאחר 3 שנים. לעומת זאת עדותו בעניין זה היתה הססנית ולא מוחלטת ("זה דברים שנוספו לאחר 3 שנים אם אני לא טועה"). 33. נראה לנו כי הנתבע בחר "להשמיט" מתנאי העבודה דווקא את התנאים אשר לגביהם עלתה טענת הפרה (איסור העבודה מהבית, תנית איסור תחרות, וההתחייבות לעבוד 5 שנים- מתוכם 3 שנים כמתלמד), וגרסתו איננה מקובלת עלינו. 34. באשר להטבות המוסכמות שניתנו לנתבע במסגרת עבודתו בעניין טיפול בבני משפחה, עדיפה עלינו גרסת הנתבע, כפי שיפורט בהמשך בדיוננו בשאלת חוב הנתבע בגין מוצרים ברשות. איסור תחרות 35. לאחר שקבענו כי אנו מעדיפים את גרסת התובע לעניין תנאי העבודה שעניינם הגבלת תחרות, עלינו לבחון אם התניה המגבילה את חופש עיסוקו של הנתבע עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור וההלכות שנקבעו בעניין זה. 36. ההלכות המנחות לבחינתן של התחייבויות המגבילות את חופש העיסוק נקבעו בע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' משה סער ואח' , פ"ד נד (3) 850 (להלן- פרשת סער), וע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294 (להלן - פרשת צ'ק פוינט). 37. בפרשת סער קבע בית המשפט העליון כי נקודת המוצא לבחינתן של התחייבויות המגבילות את חופש העיסוק הנה הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובעת כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור- בטל". 38. כן נקבע יש לבחון את שאלת חוקיות הגבלת חופש העיסוק בשני שלבים: בשלב הראשון נבחנת השאלה, האם הגבלת חופש העיסוק נועדה, במקרה הספציפי שלפנינו, להגן על "אינטרס ליגיטימי" של המעביד (כגון: סודות מסחריים או רשימת לקוחות): "ככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, מבלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי-התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או "מוגן")" (שם בעמ' 868-869). 39. אם התשובה לשאלה הראשונה הנה חיובית יש לעבור לשלב השני בו נבחנת השאלה, האם היקף הגבלת חופש העיסוק הוא סביר ומידתי: "איתור "האינטרסים המוגנים" - כגון סודות מסחריים ורשימת לקוחות - הינו אך תחילתה של הדרך בקביעת חוקיותה של הגבלת חופש העיסוק. לאחר שנקבע כי התניה החוזית המגבילה את חופש העיסוק מתייחסת "לאינטרסים לגיטימיים" של המעביד, קמה ועומדת השאלה, אם היקפה של ההגבלה הוא כדין" (עמ' 874-875). 40. סבירותה ומידתיותה של ההגבלה נבחנת במונחים של משך ההגבלה, היקפה, והתחום הגיאוגרפי עליו היא חלה: "מבחן הסבירות או המידתיות מבקש להבטיח כי ההגנה על "האינטרסים הלגיטימיים" של המעביד לא תחרוג מעבר לנדרש. בהקשר זה יש לבחון את היקפה של ההגבלה מבחינת הזמן, המקום וסוג הפעילות. השאלה בכל מקרה הינה, אם מועדה, תחומה וסוגה של ההגבלה אינם חורגים מעבר לסביר ולנדרש כדי להגן על האינטרסים הלגיטימיים של המעביד. עמד על כך הנשיא אדלר בפרשת צ'ק פוינט בציינו: "במסגרת האיזון השיפוטי, על בתי הדין ליישם את מבחן הסבירות והמידתיות, היינו - עליהם לבחון האם ההגבלה על חופש העיסוק עומדת במבחן הסבירות בנסיבות המקרה. בהקשר זה, יש ליתן את הדעת לסבירות תקופת ההגבלה, לרבות הצורך לשמור על הסודות המסחריים השייכים למעסיק הקודם, להיקפה ולתחומה הגיאוגרפי... כמו כן יש לבחון את מידת הפגיעה בעובד וכן את מידת הפגיעה במעסיק הקודם. ... יש לציין, כי מבחן הסבירות הינו מבחן רחב, הכולל הגנה על אינטרסים רבים ושונים של המעסיק. אולם, האינטרס המוגן, בדרך כלל, הוא הסודות המסחריים השייכים לו" (שם, פסקה 12). 41. סיכומו של דבר, נקודת המוצא הינה כי לא ינתן תוקף לתניה המגבילה את חופש עיסוקו של העובד אלא אם יוכיח המעביד כי התניה מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו (כגון: סוד מסחרי או רשימת לקוחות), וכי משך ההגבלה, היקפה, והתחום הגיאוגרפי עליו היא חלה הנם מידתיים וסבירים. 42. בפרשת צ'ק פוינט קבע כב' הנשיא אדלר את המבחנים שיש להחיל בטרם יוגבל חופש עיסוקו של עובד (שם בעמ' 124): "בטרם יגביל בית הדין את עיסוקו של העובד, עליו לבחון את הנסיבות שלהלן: א) סוד מסחרי: יש להגביל את חופש העיסוק של עובד כדי למנוע ממנו מלהשתמש, שלא כדין, ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם. "סודות מסחריים" מוגנים מכוח החוקים העוסקים בקניין רוחני ובעתיד אף מכוח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999, ס"ח 1709 (להלן: חוק עוולות מסחריות) (החוק ייכנס לתוקף ביום 29.10.1999). מכיוון שהנושא מוסדר בחקיקה, אין צורך בתניית הגבלת עיסוק על מנת לאכוף את זכויות המעסיק הקודם. בנושא זה נרחיב בהמשך. ב) הכשרה מיוחדת: במקרה בו המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת העובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסוימת, ניתן להצדיק את הגבלת העיסוק של העובד למשך תקופה מסוימת; זאת, כתמורה עבור ההשקעה של המעסיק בהכשרתו. ברי, שאם העובד רכש את ההכשרה במהלך עבודתו הרגילה או על חשבונו ובזמנו הפנוי, אין המעסיק הקודם רשאי להגבילו בשימוש שיעשה בה. ג) תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק: יש לבחון האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות מצדו שלא להתחרות בעתיד במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי עובד-מעסיק. ד) חובת תום הלב וחובת האמון: יש ליתן משקל לתום לבם של העובד ו/או המעסיק החדש. בין עובד לבין מעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום לב. דוגמה להפרת חובת האמון היא התקשרות עובד בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק את תהליך הייצור של מעסיקו (ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ' יעקב סרנגה ואח', פ"ד מט (5) 796). בהקשר זה נציין, כי חובות האמון המוטלות על בעלי תפקידים בכירים רחבות יותר בהשוואה לעובדים זוטרים יותר. מחובת האמון המוטלת על עובד נגזרות חובות רבות, שרובן מתייחסות לפרק הזמן בו מתקיימים יחסי עובד -מעסיק. עם זאת, חובת האמון מתקיימת גם בתום יחסי העבודה, ובדרך כלל קשורה לנושא התחרות של העובד עם מעסיקו הקודם (ראה: ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא (3) 421). 16. באשר לשלושת הנסיבות האחרונות, כאשר הן אינן מוגנות בחוק כלשהו, בית הדין יגביל את חופש העיסוק של עובד, רק אם קיימת תנית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה שנחתם בין העובד לבין מעסיקו הקודם. יש לציין, כי החובה לנהוג בתום לב וחובות האמון חלות על העובד אף ללא תניה חוזית מפורשת. 17. ארבע הנסיבות הנ"ל אינן מהוות רשימה סגורה ועל בית הדין לשקול כל מקרה לגופו, על פי מכלול נסיבותיו; כאשר הכלל המנחה הוא, שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא אם כן מתקיימת אחת מהנסיבות כמפורט לעיל. יצוין, כי אין בקיומה של אחת הנסיבות הנ"ל כדי לחייב את בית הדין ליתן תוקף לתניות הגבלת עיסוק וההכרעה תעשה על פי מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לעניין ועל פי מכלול הנסיבות הפרטניות של המקרה." 43. הפסיקה הכירה במקרים בהם רשימת לקוחות תוכל להוות "סוד מסחרי" המהווה זכות קניינית של בעליה. המדובר במקרים בהם הוכח כי דרוש מאמץ מיוחד להשיגה, וכי הוכח כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלתה "מן המוכן" (ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 625). 44. כן נפסק כי רשימת לקוחות תזכה להגנה רק אם הוכח כי היא סודית (ע"ע 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ נ' פודליין בע"מ, פ"ד לח (2003) 72). במקרה האחרון, קבע כב' הנשיא אדלר מבחנים אשר יעזרו לנו להכריע בשאלה האם מדובר ברשימת לקוחות המהווה סוד מסחרי הראוי להגנה: "ראשית, על-פי פסקי-הדין בהילכות נצר [5] [8] וקפלאווי [6] [9] רשימת לקוחות תזכה להגנה רק אם הינה סודית. בפרשת נצר [5] פרסמה המעסיקה הקודמת באתר אינטרנט ובחוברות פרסום והסברה מטעמה את שמות לקוחותיה ואף פרטים על העיסקאות שביצעה עמם ואילו בפרשת קפלאווי [6] נפסק כי רשימת ילדים הלומדים בגן ילדים אינה "סוד מסחרי" מאחר שזהות הילדים ידועה להורי הגן. שנית, מן הראוי להתחשב בהיקף התחרות בין המעסיק הקודם והמעסיק החדש, דהיינו האם הם מתחרים על אותו פלח שוק ועל אותו מוצר או שמא פועלים באותו ענף בלבד. בדרך-כלל, וככל שאין תחרות בין המעסיק החדש לבין המעסיק הקודם, אין ערך מסחרי לרשימת הלקוחות. שלישית, במקרים רבים חשיבותה של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העיסקאות עמו, מהמוצרים שהוא רוכש ומהטיפול שלו הוא זוכה. כך, במקרים רבים ההיבט החשוב לגבי רשימת לקוחות הוא המחירים המיוחדים ותנאי התשלום שניתנים ללקוחות. אמנם, בענפים רבים קיים מחירון הכולל מחירים לפי כמויות הרכישה ותנאי התשלום, אולם במקרים אלה חשיבותו של המידע על לקוחות המעסיק הקודם נובעת מהתנאים המיוחדים והייחודיים הניתנים ללקוח מחוץ ומעבר למחירון. בנושא זה יש להביא בחשבון שינויים במחירון ובתנאים הייחודים, שכן אם, דרך משל, אלו משתנים בכל שלושה חודשים, הרי שעם הוצאת המחירון החדש עיקר הסוד המסחרי איננו עוד בגדר "סוד מסחרי". בנוסף, עלינו להתחשב גם בהיקף הידע שיש לעובד על הלקוחות. שונה מצבו של מנהל בכיר ממצבו של עובד זוטר, שידיעותיו לגבי הלקוחות מוגבלות [10]. רביעית, ענף המשק בו מתנהלים העסקים של המעסיק הקודם והחדש משפיע אף הוא על חשיבותה של רשימת לקוחות. שונה המצב בענף שיש בו שני לקוחות הרוכשים את המוצר המיוצר או המופץ מענף שיש בו מאות או אלפי לקוחות. כך, שונה המצב בענף שמורכב מלקוחות פוטנציאליים רבים הרוכשים מוצר סטנדרטי מענף המורכב ממעט לקוחות הרוכשים מוצר ייחודי שאינו סטנדרטי. זאת ועוד, יש להביא בחשבון גם את ההשקעה של המעסיק הקודם במשיכת לקוחות ואת החיסכון בהשקעה למי שנגלה לו הסוד המסחרי. לבסוף, אין לצאת מראש מההנחה כי העובד לא יכבד את חובתו לשמור על הסודות המסחריים של מעסיקו הקודם. מן הכלל אל הפרט 45. בענייננו עלינו לבחון את השאלה, האם הוכיח התובע כי התניה המגבילה את חופש עיסוקו של הנתבע מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו, כגון סוד מסחרי או רשימת לקוחות המהווה סוד מסחרי? התשובה לכך שלילית, כפי שיפורט להלן. 46. התובע לא טען כי רשימת לקוחותיו מהווה סוד מסחרי הראוי להגנה. התובע לא פירט אילו נתונים כוללת רשימת לקוחותיו ומה מייחד אותה בתור שכזו. התובע לא הוכיח כי דרוש מאמץ מיוחד להשיגה, או כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלתה "מן המוכן". 47. התובע אף לא הוכיח כי הנתבע פנה מיוזמתו ללקוחות התובע, או כי המספרה בה עבד הנתבע לאחר התפטרותו מעבודתו אצל התובע הנה מתחרה שלו, וכי היא מתחרה על אותו פלח שוק. טענות התובע נטענו באופן גורף, סתמי וללא כל ביסוס. 48. כאמור, ההתחייבויות שנטל הנתבע על עצמו היו: "במידה ויפר הנתבע את ההסכם, לא יפתח ולא יעבוד בעסק מתחרה ברדיוס של 5 ק"מ מעסקו של התובע, משך שנה" ; "בתום 5 שנות ההסכם רשאי הנתבע לפתוח ו/או לעבוד בעסק מתחרה ברדיוס של 2 ק"מ ממקום עסקו של התובע למשך שנה". 49. התחייבויות אלה, על פי לשונן ותכליתן נועדו להגן על התובע מפני תחרות "בתור שכזו". התחייבות זו כשלעצמה אינה מגנה על "אינטרס קנייני" או "מעין קנייני" של התובע. כל מה שביקש התובע הוא להבטיח לעצמו חסינות מפני תחרות. חסינות זו נוגדת את "אינטרס הציבור". לעניין זה, אין כל חשיבות למידתיותה או סבירותה של ההתחייבות שנטל על עצמו הנתבע, לאור קביעתנו כי התחייבות זו אינה מגנה על "אינטרס לגיטימי" של התובע כמעביד. 50. טענת התובע לפיה, הנתבע גנב מהמחשב במספרה את רשימת לקוחותיו (15.א לכתב התביעה, סעיף 16א. לתצהיר) לא הוכחה. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא לא ראה את הנתבע לוקח את רשימת לקוחותיו, וכי הוא מסיק שהנתבע לקח את רשימת הלקוחות מהעובדה שהנתבע ידע את הפרטים של שתי לקוחותיו, וכן מהעובדה שהוא עצמו לימד את הנתבע כיצד מוציאים מהמחשב את רשימת הלקוחות (עמ' 4 שורות 9-13): "...גם לא ראיתי אותו לוקח רשימת לקוחות מהמחשב. אני לימדתי אותו איך מוציאים מהמחשב רשימות של הלקוחות כי אני רושם ליד כל לקוחה את מספר הצבע שלה. הוא ידע את זה ועובדה שהוא התקשר לאורית הלקוחה. מאיפה לו הפרטים שלה, הטלפון שלה וברוריה בלילתי, איך יש לו את כל הפרטים שלה, כולל מספר הצבע ללא הפרטים שברשימה." 51. מעדותו של התובע כאמור, אנו למדים כי רשימת הלקוחות לא היתה "סודית". יתר על כן, אין כל סיבה להניח שהיכולת של הנתבע לפנות ללקוחות התובע לאחר סיום עבודתו נבעה דווקא מקיומה הפיזי של רשימת הלקוחות של הנתבע בידיו (עובדה שכשלעצמה לא הוכחה כאמור) ולא מכך שבמהלך הרגיל של עבודתו היתה לנתבע היכרות עם לקוחות התובע. 52. גם טענות התובע לפיהן פנה הנתבע ללקוחות התובע וניסה לשדלם לעבור אליו (סעיף 25 לתצהיר) לא הוכחו. התובע לא פירט שמות של לקוחות ספציפיים שאליהם פנה הנתבע, לא צורפו תצהירים של לקוחות כאמור, ועדותם לא הובאה בפנינו. 53. התובע לא הוכיח כי בעטיה של התנהגות הנתבע נגרמו לו נזקים או את שיעורם. בנסיבות אלה, אנו דוחים את תביעת התובע לפיצוי בשל שימוש ברשימת לקוחות, שימוש במוניטין ותחרות בניגוד להסכם. 54. באשר למסמך רו"ח שצירף התובע לתצהירו, לפיו מחזור העסק (בשנת 2007) ירד בשיעור של 19% (בהשוואה לשנת הכספים 2006), הרי שאין במסמך זה כדי להעיד על קשר סיבתי שבין הירידה במחזור העסק לבין עזיבת הנתבע. 55. למעלה מן הצורך יוער, כי איננו סבורים כי המקרה הנ"ל נופל לגדר המקרים בהם ניתן להצדיק את הגבלת חופש עיסוקו של העובד כאשר אותו עובד עובר הכשרה מיוחדת ובעקבות כך מתחייב לעבוד אצל המעסיק תקופה מסוימת בתמורה להשקעה של המעסיק בהכשרתו. התובע לא הוכיח, כי השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת הנתבע (כגון: קורסים, השתלמויות וכדומה). הפרת ההסכם 56. התובע טען כי הנתבע הפר את תנאי העבודה הבאים: גניבת סחורה (סעיף 15א. לכתב התביעה) ; טיפול בלקוחה קבועה של התובע בבית הנתבע (סעיף 15ג. לכתב התביעה) ; הנתבע לא שילם עבור חומרים שלקח לצורך טיפול בבני משפחתו (בסך 600 ₪). א. גניבת סחורה 57. התובע טען כי הנתבע גנב סחורה מהמספרה ולא שילם עבורה (סעיף 15א. לכתב התביעה). לטענת התובע, הנתבע נכנס למספרה ללא רשות, לאחר שהוא לקח במרמה את המפתח של המספרה מהמתלמדת השניה שעבדה אותה עת וגנב סחורה. לטענת התובע הנזק המוערך הוא 3,000 ₪. 58. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה ובתצהיר את האשמות המיוחסות לו (סעיף 19 לכתב ההגנה). לעומת זאת, בעדותו בחקירתו הנגדית, העיד הנתבע (בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 2.4.09) כי המקרה זכור לו וכי הוא הביא לקוחה למספרה לצורך צבע, וכי הוא הקליד בטעות בקופה את הסכום 1,500 במקום 150 ₪: "ש. אתה זוכר את הארוע בו נתנה לך מפתח להיכנס. ת. כן. זה היה ברשותו של מוטי. עשיתי טעות. הבאתי לקוחה לעשות לה צבע במספרה, לא בשבילי, בשביל המספרה. טעיתי ורשמתי בקופה 1,500 ₪ במקום 150 שקל. הוא ידע מזה ואמר לי לא נורא אפשר לתקן. ש. למה לא כתבת את זה בתצהיר. ת. לא חשבתי שזה רלוונטי. אני לא יכול לחשוב מראש מה תשאל אותי". 59. במחלוקת שבין הצדדים לעניין הכניסה למספרה ללא רשות עדיפה עלינו גרסת התובע, אשר נתמכה בעדותה של הגב' סיוון הרוש אשר העידה כי הנתבע לקח ממנה את המפתח של המספרה במרמה. גב' הרוש העידה כי הנתבע התקשר אליה ואמר לה כי הוא צריך את המפתח של המספרה, באישור התובע. גב' הרוש אישרה בעדותה כי היתה הוראה של התובע לא לתת את המפתח לנתבע, וכשהנתבע ביקש ממנה את המפתח היא האמינה לו שהתובע מסכים, כי הנתבע אמר לה שהוא דיבר עם התובע. גב' הרוש העידה כי הנתבע ביקש ממנה את המפתח לצורך טיפול בלקוחות (עדותה בעמ' 8-10 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.08). 60. כאמור, לטענת התובע הנזק המוערך בשל הגניבה הנו 3,000 ₪. עם זאת, הסכום הנ"ל איננו מפורט, מכומת או מבוסס. לעניין זה יצוין כי, על אף קביעתנו כי הנתבע נכנס ללא רשות למספרה, אין באפשרותנו לקבוע כי הוא גנב סחורה ומה השווי שלה. עניין הגניבה לא הוכח על ידי התובע, ולא ניתן להסיק על כך אף מעדותה של גב' הרוש. על יסוד האמור, אנו דוחים את תביעת התובע לפיצוי בסך 3,000 ₪ בגין גניבה. ב. טיפול בלקוחות התובע בביתו הפרטי של הנתבע, בניגוד למוסכם 61. לטענת התובע, הנתבע הפר את הסכם העבודה בכך ששירת את לקוחות התובע בביתו הפרטי (סעיפים 16ג., 16ה. לתצהיר, סעיפים 15ג., 15ה. לכתב התביעה). התובע עותר לפיצוי בסך 5,000 ₪ בגין טיפול הנתבע בלקוחה קבועה שלו (גב' בלילתי), וכן לפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין טיפול בלקוחות נוספים. 62. הנתבע הכחיש כי הוא טיפל ו/או שירת בביתו את לקוחות התובע (סעיף 10 לתצהיר). בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי הוא מכיר את גב' בלילתי מילדות, אך הכחיש כי שירת אותה בביתו: "ש. בגלל זה טיפלת בה בבית. ת. לא טיפלתי בה. הלכתי לבקר את הבן שלה, רועי בלילטי. הוא חבר שלי מילדות. גדלתי אצלה היא היתה כמו אמא שלי. ש. ולא כתבת את זה בתצהיר. ת. כנראה ששכחתי. עכשיו אני אומר כל מה שתרצה." (עמ' 11, פרוטוקול הדיון מיום 2.4.09). 63. התובע העיד כי הוא לא ראה במו עיניו את הנתבע מספר את גב' בלילתי או לקוחות אחרים שלו, אך הוא שמע על כך במכולת הסמוכה למספרה שלו: "ש. מפנה לסעיף 16 לתצהירך, איך אתה יודע שהנתבע טיפל בלקוחה ברוריה בלילתי כפי שטענת בסעיף 16 ג' לתצהירך. פעם אתה אומר שהוא גנב את כל רשימת הלקוחות ובסעיף הזה אתה אומר לגבי לקוחה אחת שהוא טיפל בה. ת. שתיים אני יודע בוודאות. גב' בלילתי לא ידעה לסגור את הפה שלה וסיפרה במכולת שלידי ואין להם אינטרס לא לומר את האמת בעניין הזה. ברור שלא ראיתי במו עיניי. למה הם לא דיברו על לקוחה אחרת אלא דווקא עליה? אמרו לי תפתח את העיניים שלך, מנהלים מספרה ניידת מאחרי הגב שלך. ש. מתי אמרו לך. ת. ממש בסמוך לעזיבתו. ש. מפנה לסעיף 16 ה' לתצהירך, ממי נודע לך. ת. עניתי כבר." (עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.08). 64. הגב' בלילתי זומנה לעדות אך לא התייצבה לדיון, כך שנותרו בפנינו גרסאות הצדדים ועלינו להכריע ביניהן. בהתאם לעדויות והראיות שהובאו בפנינו אין באפשרותנו לקבוע כי הנתבע טיפל או שירת בביתו את לקוחות התובע, בכללן הגב' בלילתי. התובע לא הוכיח כן, ומעדותו עולה כי הוא עצמו ניזון מ"שמועות". על יסוד האמור אנו דוחים את תביעת התובע לפיצוי בשל טיפול בלקוחות בניגוד להסכם. ג. חוב בגין חומרים שלקח הנתבע ברשות 65. התובע טען כי הנתבע לקח, ברשות, חומרים מהמספרה לצורך טיפול בבני משפחתו (סעיף 16 ד. לתצהיר). 66. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את טענת התובע (סעיף 20). בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי נהג לשלם עבור חומרים שלקח לצורך טיפול בבני משפחתו (עמ' 9 שורות 16-28): "ש. בכמה בני משפחה שלך טיפלת בזמן עבודתך אצל התובע. ת. אבי היה בא להסתפר, אמי ואחי הקטן. ש. גיסתך. ת. היתה משלמת אם היתה באה. כולם היו משלמים ואני הייתה משלם על החומרים של אמי בכרטיס האשראי שלי. ש. כולם היו משלמים. ת. לא. כולם היו משלמים חוץ מתספורות. על עבודות כימיות אני הייתי משלם. ש. על העבודה לא שילמו. ת. נכון. אני הייתי עושה את העבודה. על החומרים שילמתי. ש. כמה אנשים ממשפחתך. ת. גיסתי זה לא המשפחה שלי. רק אבא ואמא. ש. וילדי אחיך. ת. עליהם, ביקשתי רשות מבניטה. הוא נתן לי רשות. מדובר על ילדים בני 3." 67. כאמור, התובע טען כי אחד מתנאי העבודה המוסכמים היה כי הנתבע יקבל 20% הנחה עבור טיפול בבני משפחתו, וכן 10% הנחה עבור חומרים. 68. לעומת זאת, הנתבע טען כי בהתאם לתנאי העבודה המוסכמים, הנתבע רשאי לטפל בבני משפחתו בחינם, בתנאי שישלם עבור החומרים. 69. במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה, עדיפה עלינו גרסת הנתבע כי בהתאם לתנאי העבודה המוסכמים הנתבע היה רשאי לטפל בבני משפחתו בחינם, בתנאי שישלם עבור החומרים. גרסתו של הנתבע מתיישבת עם עדותו לעיל. 70. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבע חייב לו כספים בגין חומרים שלקח מהמספרה במסגרת עבודתו. התובע אף לא הציג בפנינו פירוט של מועדים בהם לקח הנתבע חומרים לצורך טיפול בבני משפחתו. התובע לא פירט באילו חומרים מדובר ומה העלות שלהם, וכיצד הוא הגיע לסכום של 600 ₪. 71. בנסיבות האמורות, אנו דוחים את תביעתו לתשלום חוב בגין מוצרים ברשות. התביעה לתשלום עלות הכשרתו של הנתבע 72. התובע טען כי הנתבע התקבל אצלו לעבודה, ללא כל ידע בתחום הספרות (סעיף 4 לכתב התביעה, סעיף 4 לתצהיר), וכי אין בידע שרכש הנתבע בבית הספר, אם רכש, כדי ליתן לנתבע יכולת לעבוד כחופף במספרה (סעיף 30א. לתצהיר). התובע טען כי הוא העניק לנתבע את כל סודותיו המקצועיים (סעיף 30ב. לתצהיר). 73. הנתבע טען כי עובר לתחילת עבודתו אצל התובע היה לו הידע המספיק בתחום הספרות (סעיף 9 לכתב ההגנה). הנתבע הוסיף וטען כי למד את מקצוע הספרות בבית הספר משך שנה ואף קיבל תעודת הצטיינות בתחום זה (סעיף 6 לתצהיר). התובע צירף לכתב ההגנה תעודה מבית ספר שבו למד (מנו"פ- תיכון חטיבה עליונה), ממנה עולה כי למד במגמת עיצוב שיער. 74. במחלוקת שבין הצדדים לעניין ניסיונו המקצועי הקודם של הנתבע עדיפה עלינו גרסת התובע לפיה הנתבע היה חסר ניסיון קודם בתחום הספרות. למסקנה זו הגענו לאור עדותו של הנתבע בחקירתו הנגדית. עדות זו כללה עובדות מהותיות אשר לא נתמכו בראיות נוספות, ואף לא אוזכרו בכתב ההגנה ובתצהיר. 75. כך למשל, העיד הנתבע כשנשאל על ניסיונו המקצועי הקודם (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 2.4.09, שורות 17-19): "ש. לפני מוטי, איפה עבדת. ת. בביתי, לאחר מכן בעיר אצל רמי הספר. בצעירותי עבדתי במספרת "עיצוב חדיש" של דוד ודעי, בקרית יובל, 4 שנים, ומה שלמדתי בביה"ס, כמובן." ובהמשך עדותו העיד (עמ' 8, שורות 26-27, עמ' 9 שורות 1-6): "בגיל 14 וחצי למדתי באורט קנדי בתלפיות. נכנסתי לעבוד במספרה תוך כדי לימודי ספרות בביה"ס עצמו. ש. לא כתבת בתצהיר שהיה לימודי ספרות בביה"ס. ת. אוכל להביא תעודה מהבית. תוך כדי לימודי, נשרתי מהלימודים והלכתי לעבוד במספרה ועבדתי שם שנה וחצי. עזבתי את המספרה, נאלצתי ללכת בעקבות בעיות בחיים, הלכתי לכפר נוער. למדתי שם את המקצוע במשך שנתיים. במנוף. אחרי זה עזבתי את הפנימייה, חזרתי לעבוד במספרה הקודמת שעבדתי מגיל 15. לאחר מכן התגייסתי בתור ספר. אין לי תעודת שחרור, אך אני יכול להוכיח את זה". 76. הנתבע מתאר בעדותו כי היה לו ניסיון מקצועי קודם בתחום הספרות הן ממקומות עבודה קודמים, הן מלימודים בבית הספר והן משירותו הצבאי. לאור עדות זו, לא ברור לנו מדוע נמנע הנתבע מלפרט את העובדות המהותיות הנ"ל בתצהירו ולצרף את כל האישורים הנדרשים, זאת בפרט לאור עדותו לפיה הוא יכול להוכיח כן. בנסיבות האמורות גרסת הנתבע איננה מקובלת עלינו. 77. חרף קביעתנו כי הנתבע היה חסר ניסיון מקצועי קודם והחל את עבודתו כמתלמד, איננו מקבלים את טענת התובע לפיה הנתבע צריך לשלם לו תשלום בסך 10,000 ₪, כתמורה ללימוד המקצוע. 78. התובע לא הצביע על מקור נורמטיבי המקים לו את הזכות לקבלת תשלום כאמור. לא הוכח כי סוכם בתנאי העבודה בין הצדדים כי מגיע לו תשלום שכזה, והתובע אף לא טען כך. 79. אמנם הנתבע העיד כי עלות קורס בספרות בבית ספר לספרות נע בין 5,000 ₪ ל- 7,000 ₪. אך אין להשוות בין בית ספר לספרות המעניק לתלמידיו תעודה מקצועית, לבין לימוד המקצוע אצל בעל מקצוע אגב ביצוע עבודה עבורו, אשר מעניק למתלמדים ניסיון מקצועי גרידא. התמורה עבור ההכשרה התבטאה בעבודתו של הנתבע. 80. על יסוד האמור, אנו דוחים את תביעת התובע להחזר עלות הכשרת הנתבע על ידי התובע. התביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות 81. אין מחלוקת כי הנתבע התפטר מעבודתו (מוסכמה 3, דיון מוקדם מיום 22.5.08), מבלי ליתן לתובע הודעה מוקדמת. השאלה הטעונה הכרעה היא, האם התפטר התובע בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, ולפיכך איננו חייב לשלם לתובע פיצוי חלף הודעה מוקדמת (כאמור בסעיפים 7 ו-10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001)? 82. לטענת התובע, ביום 20.12.06, נטש הנתבע את מקום עבודתו, ללא כל הודעה מוקדמת (סעיף 22 לכתב ההגנה). כן טוען התובע, כי לפני עזיבתו פגע הנתבע במכוון בעבודה, וזאת במטרה שיפטרו אותו מעבודתו ויקבל פיצויי פיטורים, שלא מגיעים לו (סעיפים 16, 17 לכתב התביעה). בדיעבד התברר לתובע כי היה לנתבע כבר מקום עבודה מראש בסמוך לתובע (סעיף 20 לכתב התביעה). 83. לטענת הנתבע, הסיבה שהובילה להתערערות היחסים בינו לבין התובע היתה החלטת התובע להוסיף, באופן חד צדדי, תנאי עבודה חדשים על אלה שהוסכמו (כמפורט בסעיף 13 לכתב ההגנה), בניגוד להסכמת הנתבע (סעיף 20 לכתב ההגנה), אשר יש בהם משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה, וכי אין במסגרת תנאים אלה לדרוש מהעובד להמשיך לעבוד (סעיף 23 לכתב ההגנה). לטענת הנתבע, נוכח סירובו לתנאי העבודה החדשים החל התובע להשפיל אותו, לזלזל בו ולצעוק עליו, תוך כדי העבודה ולפני לקוחות (סעיף 20 לכתב ההגנה, סעיף 15 לתצהיר). הנתבע צירף לכתב ההגנה אישור המשטרה בדבר הגשת תלונה מיום 21.12.06, נגד התובע בגין איומים ותקיפה, וכן אישור רפואי מיום 7.1.07, בעניין הופעתו של הנתבע במרפאה ביום 21.12.06, לאחר שהותקף על ידי התובע. 84. כן טוען הנתבע כי לאחר חודש ימים ממועד פיטוריו התקבל הנתבע כעובד שכיר במספרה המצויה בשכונה אחרת הרחוקה ממקום עסקו של התובע [(קרית מנחם), סעיף 21, 25 לכתב ההגנה). 85. כאמור בפסק דיננו לעיל, איננו מקבלים את גרסת הנתבע לפיה הוא עזב את עבודתו לאחר שהוספו תנאי עבודה חדשים על אלה שסוכמו מראש, מן הטעמים שפורטו לעיל. עם זאת, אנו מאמינים לטענתו לפיה היחסים בינו לבין התובע התערערו והוא עזב את עבודתו לאחר התגוששות פיזית בין הצדדים. טענה זו מתיישבת עם הגשת התלונה נגד התובע, עם ביקורו במרפאה ועם הממצא הרפואי שהופיע ברשומה הרפואית. איננו סבורים כי הנתבע היה מגיש תלונה ומבקר במרפאה אם לא היה אירוע אמיתי של תקיפה. מהתרשמותנו, לא מדובר בפניות שווא שמטרתן "לבנות תיק" נגד התובע, למשל לצורך תביעה לתשלום פיצויים, שכן הנתבע לא הגיש תביעה לפיצויי פיטורים נגד התובע. 86. אנו ערים לקושי המתעורר מהעובדה שתאריך המסמך הרפואי (7.1.07) איננו מועד ביקורו האמיתי של הנתבע במרפאה, אך איננו סבורים כי יש ליתן לכך משקל מכריע. יתכן ואותו מסמך הודפס (להבדיל מהוקלד) בהתאם לבקשת הנתבע ביום 7.1.07, אך אין בכך כדי לסתור את טענתו של הנתבע כי ביקר במרפאה ביום 21.12.06, מה גם שבתיעוד הרפואי מצוין מועד ביקורו האמיתי: "בתאריך 21122006 הופיע במרפאתי מר מזרחי כשהוא כולו נירעש ונרגש עקב מהלך של תקיפה (לדבריו) של הספר עימו הוא חולק את כסאות המספרה. במהלך התקיפה אחז מעבידו בצוארו והצמידו אל הקיר. הגיע למרפאתי נרעש ובאי שקט עקב הארוע הנל. הנני לציין כי יצחק מוכר לי משחר נעוריו כנער צעיר בריא רגוע ושלו וזו הפעם הראשונה שאני פוגש אותו בכזה מן גל של אי שקט מספר כי לא ישן כל הלילה עקב התקיפה מיום לפני כן חלומות וסיוטים קשים וגל של חרדה אשר הציף אותו יש עדות בבדיקה לסימני אדמומית בצואר וסימני פנחיקה ובהלה". 87. גם עדותו של העד מר אילן אבוטבול (בעל עסק מכולת בשכנות למספרה של התובע), אשר זומן לעדות מטעם התובע תומך בגרסתו של הנתבע כי היה אירוע של התגוששות פיזית בין הצדדים. בתחילת עדותו ניסה לגמד מר אבוטבול את שהתרחש בין התובע לנתבע, אך מעדותו בהמשך לפיה הוא הפריד בין השניים, עולה כי האירוע גלש לאלימות (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 2.4.09, שורות 17-24): "ש. באותו יום היה ריב בין איציק למוטי. ת. היה ויכוח מילולי, לא ריב. ש. איזה ויכוח. ת. איציק נכנס למכולת, זרק ניירות על הרצפה, מוטי ביקש להרים, הוא לא הרים, ויצא למכולת וסיפר לי את זה. לשאלת ביה"ד, ידוע לי על זה ממה שהנתבע סיפר לי." ובהמשך עדותו העיד מר אבוטבול: "ש. באותו זמן כשאיציק, לטענתך, עזב, באותו יום היה ריב בין איציק למוטי, ואתה עמדת ושמעת את הכל. ת. אני עמדתי ביניהם והרגעתי את הרוחות. ש. על מה היה הויכוח. ת. לא עניין אותי. הויכוח היה קולני. הפרדתי ביניהם. ש. מוטי אמר לך, תביא לי את המפתח של המחסן המשותף, כדי שאביא אותו לשם וארביץ לו. ת. לא. ש. אני מניח ששמעת מה קורה מהריב עצמו. היית עד ולא איציק אמר לך. ת. שמעתי משני הצדדים. ש. אז איציק לא פנה אליך. ת. הוא נכנס אלי וסיפר לי על המקרה של הניירות, אחרי זה כנראה מוטי קרא לו, ומשל החל הויכוח. ש. איך זה התנהל בדיוק. ת. קודם איציק בא וסיפר לי על הניירות, ואז מוטי קרא לו, התחיל הויכוח, ואני נעמדתי ביניהם. ש. בסעיף 5 לתצהירך כתבת 'מוטי עמד מעבר לדלת ושמע הכל'. ת. אני הייתי בתוך המקום שלי, אין לי מושג איפה מוטי היה. לא יודע מאיפה הוא בא..." 88. בהתחלה סיפר מר אבוטבול כי הוא יודע את אשר ארע ממה שסיפר לו הנתבע, אך לאחר מכן בהמשך עדותו העיד כי "הפרדתי בין השניים", "עמדתי ביניהם והרגעתי את הרוחות", וכשעומת עם העובדה שציין כי הנתבע סיפר לו את שארע ניסה לשנות את סדר הדברים כך שיתאים לגרסתו. אנו סבורים כי מר אבוטבול ניסה לגמד את האירוע שהתפתח בין התובע לנתבע, באופן שיתאים לגרסת התובע. כפי שהעיד מר אבוטבול, הוא שכנו העסקי של התובע, והתובע שולח לו לקוחות (עדותו בעמ' 4, שורות 12-15). בנסיבות האמורות אנו סבורים כי היה למר אבוטבול אינטרס להעיד לטובת התובע. 89. מר אבוטבול ניסה להציג עצמו כחבר טוב של הנתבע שהנתבע היה מספר לו הכל (עדותו בעמ' 4, ש' 25- 28), ובהמשך עדותו סיפר כי אין לו קשר עם הנתבע, יש ביניהם הפרש גילאים (עמ' 5 שורות 1-2). 90. מר אבוטבול העיד כי הנתבע סיפר לו לפחות 6-7 חודשים קודם לכן שהוא רוצה לעזוב, וכי הוא (מר אבוטבול) אמר לו "אם אתה רוצה ללכת, תלך, גם אם תפסיד את הפיצויים", אך הנתבע אמר לו כי לא יוותר על הפיצויים שלו, "אעשה לו את המוות עד שיפטר אותי" (עמ' 6, שורות 8-10). 91. כאמור, אנו סבורים כי היה למר אבוטבול אינטרס להעיד לטובת התובע ועדותו לפיה הנתבע רצה לעזוב 6-7 חודשים קודם לכן איננה מקובלת עלינו. אנו סבורים כי עדות זו באה לחסום את דרכו של הנתבע לממש את זכויותיו בהליך משפטי. אם היה ממש בטענת התובע כי הנתבע רצה לעזוב עוד קודם לכן ו"הכל היה מתוכנן מראש" היינו מצפים מהנתבע כי יגיש תביעה למימוש זכויותיו בסמוך למועד סיום עבודתו, אך הדבר לא נעשה. 92. התובע טוען כי העובדה כי נמסר לנתבע (ביד) במקום עבודתו החדש ביום 24.12.06 מכתב בא כוחו, מלמדת על כך כי הנתבע "תכנן הכל מראש", וכי הוא לא מצא עבודה חדשה כחודש לאחר סיום עבודתו אצל התובע, כפי שטען בכתב ההגנה. 93. איננו סבורים שיש ליתן משקל מכריע לקושי שמעורר התובע מן הטעמים שפורטו לעיל. יצוין כי העובדה שהנתבע התקבל למקום עבודה חדש, ימים ספורים לאחר שסיים את עבודתו אצל התובע, סבירה לאור ניסיונו. 94. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבע התפטר מעבודתו בנסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. בהתאם לכך, אנו דוחים את תביעת התובע לתשלום פיצוי חלף הודעה מוקדמת. 95. בנסיבות אלה, אנו דוחים גם את תביעתו של התובע לפיצוי בשל "זמן התארגנות והפסד בעבודה" בסך 10,000 ₪ (סעיף 30ב. לכתב התביעה). התובע לא הצביע על מקור נורמטיבי המקים לו זכות כאמור, מה גם שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק "מעזיבתו הפתאומית" של הנתבע. יתרה מכך, העובדה כי התובע לא אייש את משרתו של הנתבע, (עדותו בעמ' 8) מלמדת על כך כי לא נגרם לו כל נזק. סוף דבר 96. התביעה נדחית. 97. התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ, תוך 30 יום. הערעור על פסק דין זה הינו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים. חופש העיסוקסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות