1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת ובה תבעה פיצויי פיטורים, פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה כי התובעת התפטרה מעבודתה ואינה זכאית לפיצויי פיטורים. הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית ליתרת ימי חופשה וכי שולמו לה דמי הבראה. 3. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ונחקרו עליהם. 4. התובעת בתצהירה טענה כי עבדה אצל הנתבעת כמנהלת חשבונות וזאת מתאריך 21.7.1987 ועד ליום 12.8.1993, ומשכורתה האחרונה אצל הנתבעת היתה בסך 1,547 ש"ח. התובעת טענה כי בתחילת שנת 1993 הרתה, ובסוף הריונה יצאה לחופשת לידה ביום 12.8.1993, וזאת לאחר שהודיעה לנתבעת על כך שזוהי חופשת לידה, וברצונה לחזור לעבודה עם תום החופשה. בתאריך 8.9.1993 הודיעה הנתבעת לתובעת על פיטוריה, וזאת החל מיום 12.8.1993, המועד בו יצאה התובעת לחופשת לידה. התובעת טענה כי בתאריך זה היתה סוף חודשי הריונה והנתבעת לא היתה רשאית לפטרה בתקופת ההיריון. ביום 26.9.1993 ילדה התובעת בת. בתום חופשת הלידה סירבה הנתבעת לקבל את התובעת חזרה לעבודה כמנהלת חשבונות. התובעת טענה כי מעולם לא הודיעה לנתבעת על התפטרותה והנתבעת היתה מודעת לעובדת היות התובעת הרה ויוצאת לחופשת לידה. 5. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי העדים יוסי כהן ופרידה ניקרטין. העד יוסי כהן, שהוא מנהל הנתבעת, טען בתצהירו כי התובעת הועסקה על-ידי הנתבעת החל מיום 21.7.1987 ועד ליום 12.8.1993 כמנהלת חשבונות בהיקף של חצי משרה. בתקופת העסקתה יצאה התובעת לחופשת לידה מיום 5.6.1990 ועד ליום 23.9.1990 סך הכל 3.5 חודשים, ובאותה תקופה לא עבדה כלל אצל הנתבעת. העד טען כי משכורת הקובעת של התובעת היתה 1,316 ש"ח בלבד, על-פי הפירוט כדלקמן: א) משכורת 1,215 ש"ח; ב) רכב 203 ש"ח; ג) טלפון 101 ש"ח; ד) הבראה 152 ש"ח. העד טען כי התובעת הודיעה לו ב-5.5.1993 על רצונה לסיים את עבודתה ביום 30.6.1993. לטענת העד, ביקש מהתובעת לסיים את עבודתה באופן מסודר, לסיים הכנת מאזנים ולבצע חפפה עם מחליפתה, ובתמורה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים. העד צירף לתצהירו מסמך (נספח ב') שאמור היה להוות סיכום השיחה בינו לבין התובעת שתוכנו כדלהלן: "נילי מאשרת בזה כי קיבלה את כל הכספים המגיעים לה בגין דמי ההבראה לתקופת עבודתה בחברה בשנת 1993. החל ממשכורת חודש 4/93 יאוחדו כל רכיבי השכר למשרות יסוד. נילי הביעה את רצונה לסיים את העבודה בחברה בתאריך 30.6.1993. תאריך זה מוסכם על החברה. מייד לאחר סיום עבודתה בחברה, תקבל נילי את המסמכים הדרושים להפניה לבנק, י.א.ן. יועצים בע"מ ו-נצר סוכנות לביטוח בע"מ, במהירות האפשרית, ובזמן הנדרש כך שהמאזנים יוגשו במועד והחברות לא תחויבנה בקנסות. נילי תראיין מועמדות להחליפה בתפקידה, וכן תבצע חפיפה מסודרת ומלאה, בינה ובין המועמדת שתיבחר על-ידי החברה. נילי מסכימה לעמוד לרשות המשרד, במתן הסברים נוספים במידה ויידרשו, לגבי בעיות, ונושאים שאינם ברורים, והקשורים לעבודתה בחברה. כל זאת על מנת לאפשר העברת עבודתה למחליפה/תה באופן מלא. מאחר ונילי בהיריון, ובמידה ויתברר כי לאחר לידה צפויה זו - דמי הלידה שישולמו בגינה על-ידי הביטוח הלאומי, נמוכים מאלה הצריכים להיות משולמים, כאשר והנאמר בסעיף 2 לעיל היה מתבע ממשכורת 1/93, אזי תשלם י.א.ן. יועצים בע"מ סך כספי בגובה ההפרש אם יהיה כזה, ולאחר הצגת מסמכי תשלום דמי הלידה ששולמו על-ידי הביטוח הלאומי". לטענת המצהיר סירבה התובעת לחתום על המסמך והצעתו פקעה. העד חיפש ומצא עובדת אחרת שהחליפה את התובעת. לאחר מכן ביקשה התובעת להמשיך ולעבוד עד 15.8.1993 והמצהיר נעתר לבקשתה. העד ציין עוד, כי ביום 5.8.1993 ביקשה התובעת לחזור בה מהתפטרותה, אך המצהיר לא קיבל את בקשתה מכיוון שהעסיק עובדת אחרת במקום התובעת. העד טען כי התובעת ניצלה את מלוא ימי החופשה השנתית שעמדו לזכותה עד לסוף חודש יולי 1993. כן נטען כי בחודש ספטמבר 1993, עת שולמה לתובעת המשכורת בגין ימי העבודה שעבדה בחודש אוגוסט 1993, שולם לתובעת גם פדיון חופשה שנתית בגין יתרת ימי החופשה השנתית הצבורה. העד צירף לתצהירו תלושי שכר לחודשים מאי-אוגוסט 1993, בהם מפורטת יתרת החופשה הצבורה, ותשלום פדיון החופשה. העדה פרידה ניקרטין הצהירה כי התקבלה לעבודה בנתבעת כמחליפה של התובעת, ולא נאמר לה כי תחליף את התובעת לתקופת חופשת הלידה בלבד. 6. הצדדים סיכמו טנותיהם בכתב. 7. לאחר שעיינו בחומר הראיות ובסימוכי הצדדים אנו קובעים כדלהלן: א) התרשמנו כי שני הצדדים לא הציגו בפני בית הדין את התמונה העובדתית הנכונה. גרסתו של מנהל הנתבעת, לפיה סירבה התובעת לחתום על סיכום דברים על פיו תזכה לפיצויי פיטורים בתמורה להשלמת מאזנים וחפיפה עם מחליפתה - נראית מוזרה, במיוחד כשמביאים בחשבון את העובדה שבפועל המשיכה התובעת לעבוד עד 12.8.1993, וביצעה חפיפה עם מחליפתה. גם טענתו של מנהל הנתבעת, לפיה לו ידע שמדובר ביציאה לחופשת לידה בלבד, לא היה מחפש עובדת מחליפה, אלא ממתין לתובעת שתשוב מחופשת הלידה - אינה עולה בקנה אחד עם עדותו בבית הדין, בה טען כי כאשר יצאה התובעת לחופשת לידה בשנת 1990 העסיק מחליפה לתקופת חופשת הלידה בלבד. יש לתמוה גם על הטענה שהועלתה בסעיף 5 לתצהיר, לפיה לא נעתר מר כהן לבקשת התובעת לחזור בה מהתפטרותה מכיוון שכבר העסיק עובדת אחרת במקום התובעת: התובעת היתה עובדת ותיקה ומנוסה, ואילו העובדת האחרת היתה עובדת חדשה שהועסקה זמן קצר, וניתן היה להודיע לה על הפסקת עבודתה בכל עת. מאידך, מצאנו סתירות גם דברי התובעת, אשר טענה בתצהירה ובעדותה כי פוטרה ב-8/93 למרות שהודיעה חד-משמעית על כוונתה לשוב לעבודה אחרי חופשת הלידה, ומאידך אמרה במהלך חקירתה, כי "היתה בחודש מאי שיחה ביני לבין מר כהן לגבי סיום עבודתי בנתבעת"; ב) נראה לנו כי האמת מצויה בדברי מר כהן, אשר אמר בעדותו: "אני סבור שהתובעת לא ידעה את החוק וגם אני לא הייתי מודע לחוק. למיטב הבנתי התובעת חשבה שאם היא בהיריון ועוזבת את (העבודה מכל סיבה - היא זכאית לפיצויים; ג) כעולה מן האמור, טעו שני הצדדים בהבנת הוראות החוק, והאמינו, בטעות, כי התפטרות במהלך ההיריון מזכה בפיצויי פיטורים. על סמך טעות זו התפטרה התובעת, והנתבעת, באמצעות מנהלה, התחייבה לשלם לה פיצויי פיטורים, כפי שנרשם בנספח ב' לתצהיר מר כהן. איננו מקבלים את דברי מר כהן כי הצעת תשלום הפיצויים היתה מותנית בחתימה על נספח ב': הרי מר כהן עצמו העיד כי לא היה מודע להוראות החוק. אנו קובעים כי מנהל הנתבעת התחייב לשלם לתובעת פיצויי פיטורים ולא חזר בו מהתחייבותו גם לאחר שהתובעת סירבה לחתום על נספח ב' - עקב ההנחה המוטעית כי התובעת זכאית לפיצויים מכוח הדין. מאוחר יותר, משעמדו הצדדים על טעותם המשתפת, ניסתה התובעת לתקן את המעוות על-ידי בקשה לחזור לעבודה ולבטל את התפטרותה ואילו הנתבעת נחפזה לנצל את ההזדמנות שנפלה לידה להימנה מתשלום פיצויי פיטורים לתובעת ומיהרה לשלוח לתובעת מכתב בו היא מאשרת כי קיבלה את התפטרותה של התובעת. 8. אנו קובעים, איפוא, כי הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת פיצויי פיטורים עקב הטעות המשותפת, שלה ושל התובעת, בהבנת הוראות החוק. לסיטואציה כזאת, של התקשרות בהסכם עקב טעות, כאשר הצד השני לא ידע על הטעות - מתייחס סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). על-פי סעיף 14(ב) רשאי בית המשפט לבטל את החוזה אם ראה שמן הצדק לעשות זאת. 9. אין אנו סבורים כי יהא זה מן הצדק, בנסיבות שתיארנו, לבטל את התחייבותה של הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים: כאמור, הניחו שני הצדדים בטעות כי התפטרות עובדת בהיריון מזכה אותה בפיצויי פיטורים. התובעת היתה יכולה לזכות בפיצויי פיטורים לו התפטרה לאחר הלידה על מנת לטפל בילדה. דע עקא שהתובעת לא עשתה כן עקב טעות בידיעת החוק. הנתבעת, שאף היא שגתה בהבנת החוק והבטיחה לתובעת פיצויי פיטורים כאשר התובעת הודיעה על התפטרות, מבקשת לנצל את אי-ידיעתה של התובעת לעניין הוראות החוק, ולהימנע מתשלום פיצויי הפיטורים שבהם יכולה היתה התובעת לזכות כדין, לא ידעה את הוראות החוק ופעלה על פיהן. לו הכירו שני הצדדים את הוראות החוק - היתה הנתבעת נמנעת מהבטחת פיצויי פיטורים לתובעת, אך היתה משלמת את הפיצויים במידה והתובעת היתה מתפטרת לאחר חופשת הלידה, כדי לטפל בילדה. לפיכך לא יהא זה צודק להניח לנתבעת ליהנות מהטעות המשותפת שטעו שני הצדדים בהבנת החוק, ולבטל את ההתחייבות שהתחייבה לשלם לתובעת פיצויי פיטורים עם התפטרותה. 10. לאור האמור הננו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת. 11. לעניין תקופת העבודה: תקופת העבודה הינה כמוסכם בין הצדדים ברשימת המוסכמות - מ-21.7.1987 ועד 12.8.1993. 12. השכר הקובע: התובעת טענה בתצהירה כי משכורתה האחרונה היתה בסך 1,547 ש"ח. הנתבעת טענה כי השכר האחרון היה בסך 1,316 ש"ח, וכי אין לכלול בשכר האחרון רכיב הרכב וההבראה. לעניין הרכב מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי הסכום שולם לתובעת כהוצאות נסיעה וכי התובעת הגיעה לעבודה רוב הזמן ברכבו של בעלה. הנטל להוכיח כי תוספת שנרשמת בתלוש השכר הינה חלק מן השכר ולא תוספת - מוטל על מי שטוען את הטענה ובמקרה זה על התובעת. התובעת לא טענה דבר לעניין תוספת הרכב, לא בתצהירה ולא בעדותה. לפיכך אנו קובעים כי תוספת הרכב אינה חלק משכרה של התובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים. שונה הדבר לגבי דמי ההבראה: התובעת טענה כי רכיבי ההבראה בתלושי השכר היו למעשה חלק משכרה של התובעת ובנוסף לכך היא זכאית לדמי הבראה. חישוב של דמי ההבראה ששולמו לתובעת מדי חודש בחודשו מעלה, כי הנתבעת שילמה לתובעת בגין הבראה סכום כמעט כפול מהסכום שהיא חייבת בו מכוח צו ההרחבה. אין זה מתקבל על דעתנו כי הנתבעת "תתנדב" לשלם לתובעת דמי הבראה בשיעור העולה בהרבה על השיעור שנתחייבה בו מכוח הדין, ולפיכך אנו מקבלים בעניין זה את טענת התובעת. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת דמי הבראה כפי שנתבע בתביעה. 13. אשר לפדיון חופשה: התובעת בתצהירה לא טענה דבר לעניין זכאותה לדמי חופשה. הנתבעת בתצהירה טענה כי התובעת ניצלה את מלוא החופשה שניתנה לה וכן קיבלה פדיון חופשה. עיון בתלושי השכר שהמציאה הנתבעת מעלה כי ניצול החופשה נרשם בורה מסודרת בתלושי השכר וכי בתלוש השכר של 8/93 קיבלה התובעת פדיון חופשה. 14. לגבי פיצוי הלנה: משקבענו ששני הצדדים לא אמרו את האמת לאמיתה, ולאור המחלוקת הממשית העולה מנסיבות המקרה לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים - אנו מעמידים את פיצוי ההלנה על שיעור הריבית וההצמדה. 15. אחד מחברי המותב מבקש להוסיף את הדברים הבאים: מסכים אני לתוצאות אליהן הגיעו חברי למותב בית הדין, אולם לנושא פיצויי הפיטורים הייתי מבקש להוסיף הנמקות נוספות ושונות הנוגעות לעניין. לדעתי, לא רק על שאלת הטעות ההדדית, כאמור בסעיף 14 לחוק החוזים, אמור עניין זה להיות מוכרע. בנוגע לעניין פיצויי הפיטורים, ניתוח העובדות מראה שהתובעת-העובדת התפטרה תוך הסתמכות על הבטחת הנתבעת-המעבידה לשלם לה פיצויי פיטורים. והנה באה המעבידה, לאחר מכן, וטוענת שאין להתחשב בהבטחתה שכן בטעות הוסכם כך משום ששני הצדדים טעו משסברו שבנסיבות המקרה הנדון של התפטרות אשה בהיריון מגיעים פיצויי פיטורים מכוח הדין. לדעתי, לא זה בלבד העניין שעל פיו תוכרע סוגיה זו, שהרי התובעת - כפי שעלה מנסיבות העניין ומניתוח העובדות - משהודיעה לה המעבידה שהיתה פה טעות ועל כן אין היא זכאית לפיצויי פיטורים, ביקשה לבטל התפטרותה ולשוב לעבודה. זוהי הוכחה ברורה לכך שאלמלא הבטחתה של המעבידה, עובר להתפטרותה, לשלם לה פיצויי פיטורים, לא היתה התובעת מתפטרת והבטחה זו הביאה למעשה להתפטרותה. מכל מקום, גם ללא הוכחה זו ניתן לומר שאדם סביר לא היה מתפטר בנסיבות הנדונות אלמלא הבטחתה של הנתבעת. במצב נתון זה נראה לי שהמעבידה-הנתבעת מנועה מלטעון נגד נפקותה של הבטחתה שהרי בגין הבטחתה זו שינתה העובדת-התובעת את מצבה לרעה והפסידה את מקום עבודתה ואת פיצויי הפיטורים שיכלה אולי לקבל בנסיבות אחרות. כמו כן, גם מבלי להסתמך על-דיני ההשתק האנגליים, הרי שניתן לומר שהעלאת טענת הטעות, כיום, על-ידי הנתבעת - טענה המכוונת ליטול את התוקף מהבטחתה לתובעת - איננה טענה הוגנת ואיננה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ודרך מקובלת, החלה עליה, כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים, וזאת מכיוון שהנתבעת מודעת כיום לכך שהתובעת הסתמכה על הבטחתה לשלם לה פיצויי פיטורים ולא הית מתפטרת אלמלא הבטחתה זו. לפיכך, גם מהטעם הזה יש לדחות על פניה את טענת הטעות של הנתבעת; חובת תום הלב חלה ומוטלת, לדעתי, על הנתבעת במקרה הספציפי הנדון, בין השאר משום התחייבותה של הנתבעת, כלפי התובעת, לתשלום פיצויי הפיטורים, התחייבות שנטלה על עצמה ושהינה בגדר התחייבות חוזית. תחולתו של עקרון תום הלב הוכרה בכל תחומי המשפט האזרחי לרבות דיני העבודה. לעניין זה נפסק ב-ע"א 2738/90 [1] (בע' 701) כי החובה הכללית הנגזרת מסעיף 39 "טבועה" בחוזה העסקתו של עובד. (ראה איזכור לעניין נחיצותו של עקרון תום הלב גם בשלב של סיום יחסי עובד-מעביד במאמרו של ק' ורדי [2], תום הלב ביחסי עבודה, בע' 119). 16. לאור כל האמור הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים דלהלן: א) פיצויי פיטורים בסך 8,808 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום 15.8.1993; ב) דמי הבראה בסך 360 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום 15.8.1993; ג) הוצאות המשפט בסך 2,000 ש"ח + מע"מ צמודים כדין החל מהיום. לידהחופשת לידה