השופטת נ' ארד 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בנצרת (ב"ל 477/97, השופט הראשי ח' סומך ונציגי הציבור רוניס וענתבי), שבו נדחתה תביעת המערערת לקבלת דמי לידה עקב הולדת בנה. להלן השתלשלות הדברים כעולה מפסק-הדין של בית-הדין האזורי, מחומר הראיות, מכלל החומר ומן הטיעונים שבפנינו: 2. (א) בנה של המערערת נולד ביום 6.1.1984. חלפו למעלה משתים-עשרה שנים, ורק ביום 6.8.1996 הגישה המערערת, לראשונה, למשיב (להלן - המוסד לביטוח לאומי) את תביעתה לדמי לידה בשל הולדת בנה, כאמור. (ב) תביעתה נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי במכתב מיום 17.9.1996 בשל השיהוי הרב שבהגשת התביעה ובשלו בלבד (להלן - מכתב הדחייה). (ג) כנגד החלטה זו הגישה המערערת תביעה לבית-הדין האזורי בנצרת (ב"ל נז/64 - 0; השופט ח' ארמון ונציגי הציבור בן דב ואמיתי), אשר בפסק-דינו מיום 1.4.1997 החליט על קבלת התביעה במובן זה שהצהיר על בטלותו של מכתב הדחייה, החזיר את התביעה למוסד לביטוח לאומי והוסיף והורה לו: "להמשיך את הטיפול בתביעתה של התובעת ולבחון לאור כלל הנסיבות, אם מוצדק לדחותה בגין שיהוי. אם לאחר סיום בחינת עניינה של התובעת יחליט הנתבע לדחות את תביעתה בגין שיהוי - יהיה עליו להודיע לתובעת את הסיבות המפורטות שהביאוהו להחליט כך". בית-הדין האזורי הוסיף והמליץ כי "עניינה של התובעת יישקל על ידי פקיד/ת תביעות אחר/ת" מזו שהחליטה בעניינה "מבלי לשקול את השיקולים הרלבנטיים". (להלן - התביעה הראשונה). (ד) בהתאם, חזר המוסד ובחן את תביעתה של המערערת, ובסופו של דבר הודיע לה במכתב מיום 30.7.1997, כי החליט על דחיית תביעתה, תוך פירוט נימוקיו לכך: "1. בניגוד לטענתך כי נסיבות אישיות מנעו ממך פנייה למוסד במועד, מתברר כי בשנים הרלוונטיות הגשת תביעות למוסד לביטוח לאומי כגון: אבטלה, מזונות והבטחת הכנסה. 2. בכל תקופת עבודתך נעזרת לעניין עסקך בבעלך ובמנהל החשבונות, ניתן היה לצפות שגם בעניין הגשת תביעה לדמי לידה תעזרי בהם. 3. בתוך חופשת הלידה חזרת לעבודה, דבר שעל פי חוק הביטוח הלאומי סעיף 56(1) שולל את זכאותך לדמי לידה. לכן, מכל האמור ובנוסף לדחייה בגלל הגשה בשיהוי, החלטנו לדחות את תביעתך". (ה) משנדחתה תביעתה בשנית, חזרה המערערת והגישה תביעה לבית-הדין האזורי בנצרת. ההליך בבית-הדין האזורי 3. בפסק-דינו פירט בית-הדין האזורי את העובדות הנוגעות לעניין והעולות מחומר הראיות תוך ציון השיהוי בהגשת התביעה, והוסיף וקבע: "ג. לגירסת התובעת היא לא היתה מודעת לזכויותיה לקבלת דמי לידה. ד. ב-12/89 קבלה התובעת קצבת הבטחת הכנסה, כמו כן הגישה בשם הקטינים תביעה לדמי מזונות ודמי אבטלה. ה. במועד הרלבנטי לעניננו, התובעת היתה עצמאית ובעלת בוטיק לבגדים. לגירסתה היא לא עבדה בחופשת הלידה ואת מקומה בחנות מילאה עובדת בשם יהודית". בפני בית-הדין הייתה עדותה של המערערת, הודעתה בפני חוקר המוסד ואישור זכאות לגימלת הבטחת הכנסה מ-12.1989. מהודעתה של המערערת בפני חוקר המוסד למד בית-הדין האזורי על תביעה למזונות שהגישה בשנת 1985 ועל תביעה לדמי אבטלה שהגישה בשנת 1991. לפיכך אמר בית-הדין: "לא שוכנענו שמגבלה רפואית (דיסלקציה) היתה צריכה למנוע ממנה להגיש תביעה לדמי לידה, לפיכך, דין טענה זו להדחות". בית-הדין הוסיף ועמד על סתירה שנתגלתה בין "תשובות שנתנה לחוקר המוסד לגבי פעולתה בחנות במהלך חופשת הלידה" לבין עדותה בבית-הדין, בעיקר במה שנוגע לתכיפות ביקוריה בחנות ופעילותה בה. על רקע זה קבע בית-הדין: "ד. אין חולק כי הזמן שחלף מאז הלידה ועד הגשת התביעה לדמי לידה מונע מהנתבע ברור העובדות אם התובעת עבדה או לא עבדה בתקופת חופשת לידה, ולענין זה יש טעם בטענות ב"כ הנתבע בסיכומיה (ס' 9). הסתירות בין הודעתה בפני חוקר המוסד לעדותה בבית הדין, אינן מסייעות לתובעת בנסיבות הענין. ה. דין תביעת התובעת להדחות, גם על פי התקון לסעיף 296 לחוק שקבע מגבלות זמן להגשת תביעה (4 שנים), ואין חולק שבעניננו חלפו 4 שנים". על פסק-דין זה בא הערעור מושא דיוננו. 4. במהלך הדיון בערעור חזרו הצדדים על טענותיהם. המערערת חזרה והדגישה במיוחד, כי בשל ליקוייה שהוכרו גם בנכות כללית השתהתה בהגשת התביעה לדמי לידה, וכן חזרה והכחישה כי עבדה במהלך חופשת הלידה שלה. באת-כוח המוסד סמכה טיעוניה על פסק-דינו של בית-הדין האזורי. בייחוד עמדה על הקושי שבבירור העובדות באשר לעבודתה של המערערת בחופשת הלידה בשל השיהוי הרב וחלוף הזמן. עוד ציינה, כי החלטת המוסד באה בגדר הוראתו של סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק), הוא סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (להלן - הנוסח המשולב). יוער, כי עמדת המוסד לא השתנתה ונותרה בעינה אף לאחר בדיקה נוספת שלה נדרש לאחר הדיון שבפנינו. דיון והכרעה 6. בפתח דבר ייאמר, כי לאחר ששמענו את טענות הצדדים ולאחר שעיינו בכלל החומר שהובא בפנינו, לרבות בחומר הראיות, לא מצאנו פגם המצדיק התערבותנו בפסק-הדין של בית-הדין האזורי. בנסיבותיו של מקרה זה סבורים אף אנו כי אין מנוס מדחיית תביעתה של המערערת לתשלום דמי לידה בגין האירוע שהתרחש למעלה משתים-עשרה שנה קודם לכן. למסקנה זו הגענו לאחר שבחנו אם היה בשיהוי שבהגשת התביעה כדי להכביד על בירור העובדות במידה כזו שאין המוסד יכול לעמוד בה, ואם בעובדות כפי שנתבררו יש כדי לבסס מסקנה, שאף לכאורה אין למערערת עילת תביעה בנסיבות העניין. אלה טעמינו להחלטתנו זו, ובהם נדון לפי סדרם. 7. השיהוי והשלכותיו. על כך נעמוד מתוך שנתנו דעתנו על תביעה הראשונה, אשר נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי אך ורק בשל השיהוי הניכר שבה, ונדרשה התערבותו של בית-הדין והחזרת התביעה לעיון חוזר, כדי שתיבדק התביעה לגופה. נראה, כי לא למותר הוא לחזור, ולו בקצירת האומר, על הילכות ראשונים בסוגיית השיהוי. במועד הגשת התביעה עמדה בתוקף הוראתו של סעיף 128 לנוסח המשולב ובו נאמר: "כל תביעה לגימלת כסף תוגש תוך שנים עשר חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, אולם רשאי המוסד ליתן גימלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור". הלכה פסוקה היא משכבר הימים, כי במסגרת הפעלת שיקול-הדעת על המוסד לבחון את התביעה לגופה, כאשר חלוף הזמן יכול שיהיה טעם לדחייתה, אך לא יהיה הטעם היחיד. כפי שנאמר על-ידי הנשיא בר ניב בדב"ע לא/73 - 0 המוסד לביטוח לאומי צפרגר [1], בעמ' 104): "בהפעלת שיקול-הדעת המסור למוסד לביטוח לאומי בסיפא של סעיף 128 צריך שיהיה לנגד עיניו לא רק גורם הזמן והנסיבות שהביאו לשיהוי בהגשת התביעה, אלא, בין היתר, גם מהות האירוע ובאיזו מידה מוצדקת התביעה, לגופה. טענת המוסד לביטוח לאומי כי תחילה ישקול המוסד אם 'יש צידוק לאיחור וכן האם כתוצאה מהשיהוי נוצרו קשיים בבדיקת התביעה' וכי רק לאחר מכן, וב'מקרים מתאימים' תיבדק התביעה לגופה... טענה זאת אינה נראית לבית-דין זה. הדרך הנכונה להפעלת הסמכות שהוקנתה בסיפא של סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי - סמכות שהוקנתה למוסד לביטוח לאומי, כשבצידה זכות לתובע כי אכן תופעל הסמכות במקרים הראויים - היא לשקול בכל הגורמים גם יחד, ולהחליט לאור משקלם המצטבר, תוך איזון האינטרסים הלגיטימיים". 8. בעת בחינת התביעה לגופה יידרש פקיד התביעות לבדיקת עילת הזכאות המעוגנת באירוע שבגינו הוגשה התביעה וכן לטעמו של העיכוב בהגשתה, אם נעשה במודע אם לאו (ראה פסק-הדין בעניין דב"ע נד/87 - 0 אליעזר - המוסד לביטוח לאומי [2], בעמ' 214). אשר לבדיקת העילה, עמד בית-הדין בדב"ע נד/87 - 0 הנ"ל [2] על הקושי העשוי להתעורר בשל חלוף הזמן: "נדגיש כי המוסד חייב לבדוק את העובדות הנטענות בתביעה של מבוטח וכי 'יש להביא בחשבון כי אפשרויות המוסד להתגונן בתובענה, הולכות ונעשות קשות יותר ככל שחולף זמן בין מועד התאונה לבין המועד שבו מוגשת התביעה למוסד. גם מטעם זה קבע המחוקק בסעיף 128 לחוק מועד קצר יחסית להגשת תביעה לגמלת כסף" (שם [2], בעמ' 238). כך גם בפסק-הדין דב"ע נג/26 - 0 ממן - המוסד לביטוח לאומי [3] נאמר: "נשאלת איפוא השאלה אימתי יהיה צידוק לשלילת קצבתו של המשתהה, כולה או בחלקה? על כך נשיב כי רק כל אימת שיסב השיהוי נזק למשיב כגון: יגרום להכבדה על ברור התביעה מחמת חלוף הזמן, יקשה על השגת עדויות, או חומר אחר הדרוש להוכחת עובדה שהוכחתה מוטלת של שכם המשיב וכיוצא באלה נסיבות המזיקות למשיב, רק אז תהיה הצדקה לנגוס בקצבת המבוטח. מאידך, שיקול שלא נועד למנוע נזק מאת המשיב הוא ממין השיקולים הזרים, הנועדים ככל המסתבר, להעשרת קופתו של המשיב שכן כל טעם אחר אינו נראה לעין" (שם [3], בסעיף 16). לעניין תנאי הזכאות הבחין בית-הדין בדב"ע נג/26 - 0 הנ"ל [3] בין "עובדות שאינן שנויות במחלוקות המעוגנות במסמכים רשמיים הניתנים להשגה על נקלה", שאז לא ייגרם למוסד נזק מחמת השיהוי, לבין "תביעות הכרוכות בבירור עובדות שנויות לעיתים במחלוקת שראוי לבררן בזמן אמת או בסמוך לזמן אמת" (ראה גם פסק-הדין דב"ע נד/287 - 0 המוסד לביטוח לאומי - הררי [4]). 9. הוראות החוק בעניין דמי לידה מפורטות בסימן ג לפרק ג לחוק. הזכות לדמי לידה קבועה בסעיף 49(א) לחוק (הוא סעיף 97 לנוסח המשולב), ולפיו: "המוסד ישלם למבוטחת דמי לידה, לפי סימן זה, בעד פרק הזמן שלרגל ההריון או הלידה אין היא עובדת במשלח ידה". על תכליתה של הוראה זו נאמרו על-ידי בית-הדין בדב"ע נב/3 - 0 זאקס - המוסד לביטוח לאומי [5] הדברים האלה: "גמלת דמי לידה היא מסוג הגימלאות מחליפות-ההכנסה, ועל כן אין היא ניתנת לכל מבוטחת אלא אך ורק למבוטחת 'שלרגל ההריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה' (סעיף 97 לחוק)" (שם [5], בעמ' 158). ואכן, סעיף 56 לחוק (הוא סעיף 103 לנוסח המשולב) מאפשר את שלילת הזכות, וזו לשונו: "המוסד רשאי לשלול את הזכות לדמי לידה, כולם או מקצתם, אם קרה אחד מאלה: (1) בתוך הזמן שבעדו משתלמים דמי לידה עבדה המבוטחת שלא במשק ביתה...". על כוונתה ומטרתה של הוראה זו עמד בית-הדין בדב"ע נב/13 - 0 מירון - המוסד לביטוח לאומי [6]: "כאשר נותנים את הדעת לנוסחו של סעיף 103 (1) לחוק הביטוח הלאומי, רואים אנו כי המחוקק קבע ש'עבודה' כשלעצמה בתקופת חופשת הלידה, עלולה להיות סיבה לשלילת הזכות לדמי לידה. מכאן, שמגמת המחוקק ומטרתו הן בראש ובראשונה להביא לכך שמבוטחת לא תעבוד כלל בעבודה אחרת בתקופת חופשת הלידה, מחוץ למשק ביתה, ורק כמטרה משנית רצה המחוקק למנוע תשלום דמי לידה מקום שהמבוטחת משתכרת או מקבלת הכנסה מעבודה בתקופת חופשת הלידה" (שם [6], בעמ' 88). 10. אלה הן שתי כפותיו של הדין, ובהן יבואו ויישקלו נסיבותיו של הערעור שבפנינו וההכרעה בו. בענייננו לא היה די בקיומו של מסמך רשמי המעיד על עצם התרחשות האירוע - הוא לידת בנה של המערערת. שכן, משעלתה השאלה אם עבדה במהלך חופשת הלידה שלה אם לאו - הפכה התשובה לה להיות מהותית לעצם קיומה של עילת התביעה לקבלת דמי הלידה. העובדות לביסוס עילת התביעה מצויות היו מלכתחילה בידיעתה של המערערת, ויש להניח כי אילו עבדה במהלך חופשת הלידה שלה, אף הייתה מדווחת על כך למוסד בעת הגשת התביעה. מנגד, אלמלא עשתה כן, די היה בקיומו של הספק כדי ליתן הזדמנות למוסד לביטוח לאומי לקיים מצדו את הבירורים הנדרשים בשאלה זו. ברי, כי היה ניתן לעמוד על העובדות לאשורן בתוך הזמן הנקוב להגשת התביעה, או אף בסמוך לאחר מכן. אולם ספק רב הוא אם ניתן לבררן בחלוף למעלה משתים-עשרה שנה ממועד היווצרות העילה, היא לידת בנה של המערערת. על אותה אי-בהירות, אשר באה לידי ביטוי גם בסתירות שהתגלו בין עדותה בפני פקיד התביעות לבין עדותה בבית-הדין, עמד בית-הדין האזורי בפסק-דינו. בשלה לא עלה אף בידו להגיע לחקר האמת או לכלל קביעה ברורה וסופית בשאלה זו, כדי כך שלא הוכרה, מדעיקרא, זכאותה של המערערת לקבלת דמי הלידה. בכך הוכרעה הכף לדחיית התביעה. יצוין, כי הגשת התביעה לדמי לידה הייתה בידיה של המערערת, והשיהוי באי-הגשת התביעה נבע ממחדלה היא. בנדון זה דחה בית-הדין את טענתה כי השיהוי בהגשת התביעה נבע מדיסלקציה שבה לקתה או מחוסר ידיעה, וקביעתו זו מקובלת גם על דעתנו. בייחוד, בשים לב לכך שבמהלך התקופה רבת השנים הגישה המערערת למוסד לביטוח לאומי תביעות לקבלת גימלה בעניינים אחרים. משכך - בהיעדר זכאות, ממילא אין עוד צורך לדון בעצם ביצועו של התשלום והמועד לו ובשיקול-הדעת הנדרש להפעלה על-ידי המוסד במקרה שבו הוגשה התביעה באיחור, כפי שנקבע בהילכותיו הפסוקות של בית-דין זה, עת עמדה בתוקף הוראתו של סעיף 128 לנוסח המשולב שבגדרו באה תביעה זו. (ראה: דב"ע נד/187 - 0 המוסד לביטוח לאומי - הררי [4]; דב"ע נה/115 - 0 יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי [7]; דב"ע נה/272 - 0 המוסד לביטוח לאומי - סאקס [8]; דב"ע נה/195 - 0 משיח - המוסד לביטוח לאומי [9]). בהקשר זה יוער, כי שיהוי כה ניכר בהגשת התביעה איננו עומד אף לא בדרישות הוראותיו של סעיף 296(ב) לחוק (הוא התיקון לסעיף 128 לנוסח המשולב), ואף על כך עמד בית-הדין האזורי בפסק-דינו. 11. לאור כל האמור לעיל, אין ניתן לומר כי החלטתו של המוסד לביטוח לאומי לדחות את התביעה לדמי לידה בנסיבות הללו של שיהוי כה ממושך בלתי סבירה היא. זאת, לאור אי-הבהירות הנובעת מחלוף הזמן והנוגעת בשאלה מהותית לעצם הזכאות. ולבסוף ייאמר: מידת התערבותנו בהחלטת המוסד נעשתה אף בשים לב למשקלה המועצם של תקופת השיהוי גופה, במקרה דידן של שתים-עשרה שנה ומעלה. 12. משאלה הם פני הדברים, לא ראינו לנכון להתערב בקביעותיו העובדתיות ובהחלטתו של בית-הדין האזורי, ואף אנו סבורים כי אין מנוס מדחיית הערעור. 13. סוף דבר: הערעור נדחה, בלא צו להוצאות. לידהחופשת לידה