תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (חוק הפיצויים או החוק). הנתבעת מכירה בחובתה לפצות את התובעים וחילוקי הדעות נוגעים להיקף הנזק בלבד. התובעים והתאונה התובעים, אם ובנה, נפגעו בתאונת דרכים שארעה ב-05/07/05 (התאונה). הבן (התובע 2), יליד 7/11/97 (כיום כבן 15), לא סבל מנכות ונזקיו הם בגבולות הכאב והסבל המותרים בחוק. האם (התובעת) ילידת 22/07/66 (כיום כבת 46) נפגעה בקרסול שמאל, אושפזה למשך 4 ימים ועברה ניתוח בקרסול. לטענתה בעקבות התאונה התפתחה פגיעה נפשית. עיקר הדיון יתקיים אפוא בעניינה של התובעת. הנכוות הרפואית שנותרת לתובעת בית-המשפט מינה מומחים רפואיים לבחינת מצבה של התובעת בתחום הנפשי והאורטופדי. כמו כן מונה מומחה בתחום א.א.ג. אך מינויו בוטל לאחר שהתובעת הודיעה כי התסמינים בתחום זה חלפו. בתחום האורטופדי מונה ד"ר ישראל דודקוביץ שהעריך כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 14.5% בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (התקנות)) בחלוקה הבאה: 10% בגין הגבלה קלה בתנועות מפרק הקרסול המלווה באי יציבות תפקודית (פרט 48(3)א'); 5% בשל צלקת בקרסול ימין, רגישה בחלקה, שאינה מכערת (סעיף 75(1) א'-ב' לתקנות). ד"ר דודקביץ' לא נחקר ואין מחלוקת על ממצאיו. בתחום הפסיכיאטרי מונתה ד"ר שגית משגב שמצאה כי התובעת סובלת מהפרעה בתר חבלתית כרונית ומהפרעה דיכאונית מאג'ורית וכי בשל תחלואה זו יש ירידה קשה בתפקודה ברוב מישורי החיים. להערכתה פגיעה זו מקנה נכות צמיתה בשיעור 20% מיום התאונה בהתאם לפרט 34 לתקנות ("ישנם סימנים קליניים ברורים, המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה"). המומחית ממליצה על טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפטי הנכללים במסגרת סל הבריאות. בנוסף ממליצה על התערבות שיקומית במטרה להחזירה להשתלבות בתעסוקה כלשהי בעתיד. המומחית מציינת כי להערכתה טיפולים אלו יוכלו לשפר את איכות חייה של התובעת ולהפחית את התסמינים מהם סובלת אולם אין בהם כדי לבטל או להקטין את נכותה הנפשית הצמיתה. ד"ר משגב לא נחקרה. הנתבעת סבורה כי ד"ר משגב שגתה בחוות דעתה משום שהתבססה על מידע ונתונים כוזבים שמסרה לה התובעת ולא על ממצאים אובייקטיביים, ולכן היא מבקשת כי נכותה של התובעת בתחום הנפשי תועמד על 10% בלבד. בחנתי את הטענות ולא שוכנעתי כי יש מקום לסטות מן הנכות הרפואית שקבעה המומחית. ברי כי ממצאיו של מומחה - בעיקר בתחום הנפשי - מבוססים, בין השאר, על מידע שמסר לו המטופל, ותפקידו של המומחה הוא לבחון מלוא המידע שלפניו ולהעריך את מצבו הנפשי של הנבדק על יסוד בדיקותיו, התרשמותו וכישוריו המקצועיים. עיון בחוות דעתה של ד"ר משגב מראה כי בדקה את התובעת ובחנה באופן מקצועי ואובייקטיבי את מלוא המידע והמסמכים שלפניה. היא מתייחסת בהרחבה לתיקה הרפואי של התובעת ולטיפולים נפשיים שעברה, נותנת ביטוי למסמכים שעמדו לפניה, ומפרטת את ממצאי הבדיקה שערכה לתובעת ואת התרשמותה האישית. בכלל זה מציינת המומחית כי במהלך הבדיקה התרשמה מאי-שקט פסיכו-מוטורי משמעותי וזיהתה שינוי בקצב הדיבור ונתקי מחשבה בזמן שדיברה התובעת על התאונה. כמו כן זיהתה בעיות זיכרון. בחינת חוות הדעת במלואה מלמד כי מדובר בחוות דעת אובייקטיבית ומקצועית שאינה מתבססת על דברי התובעת לבדם אלא על מכלול המסמכים הרפואיים שעמדו בפני המומחית ועל בדיקת התובעת והתרשמותה המקצועית של המומחית. הנתבעת לא הציגה אפוא כל עילה לסטות ממצאי חוות הדעת או ממסקנות המומחית ועל כן אני מקבלן במלואן. נוכח האמור לעיל נקבע שאין לסטות ממסקנות המומחים בנוגע לשיעור הנכות הרפואית והיא מועמדת על נכות משוקללת של 31.6%. הנכות התפקודית התובעת עבדה לפני התאונה כמזכירה במשרד עורכי-דין של בעלה וכן כקוסמטיקאית עצמאית. כששה חודשים לאחר התאונה חזרה לעבודה כמזכירה במשרה חלקית לתקופה של כשלוש שנים אולם לא הצליחה בכך ומשנת 2009 אינה עובדת כלל. גם בעבודתה כקוסמטיקאית לא הצליחה להתמיד בשל פגיעותיה. על רקע זה מבקשת התובעת לקבוע נכות תפקודית מלאה (100%) ולחילופין היא מציעה כי הנכות התפקודית תועמד על סך של 32%, כמידת הנכות הרפואית. הנתבעת טוענת כי ההשפעה התפקודית על התובעת נמוכה וסבורה שכושר השתכרותה לא נפגע כלל. הנתבעת מציינת כי התובעת חזרה לעבודה כמזכירה בינואר 2006, מספר חודשים לאחר התאונה, והמשיכה בה עד ינואר 2009, דבר המוכיח שלא נגרמה פגיעה תפקודית ממשית. בהקשר זה מציינת הנתבעת כי אף ששכרה של התובעת ירד למחצית, תלושי השכר מלמדים כי המשרה היתה מלאה. מכאן מסיקה הנתבעת כי מדובר בהפחתה פיקטיבית לצורך התביעה, ובהקשר זה היא מדגישה כי מדובר במשרד השייך לבעלה של התובעת שיכול היה לקבוע את שכרה כפי רצונו. ביחס לעבודתה כקוסמטיקאית טוענת הנתבעת כי התובעת הוכיחה הכנסה אקראית ומינימאלית לפני התאונה וכי הפסיקה את עבודתה בשל לידת בתה הרביעית, כארבעה כחודשיים לפניה התאונה, ולא בגלל התאונה. הנתבעת מוסיפה שהתובעת למדה קורס עיצוב פנים ופתחה תיק עוסק פטור בשנת 2012, ומכאן שבכוונתה לשוב לשוק העבודה. הנתבעת מציינת כי התובעת אינה מקבלת טיפולים נפשיים או אורטופדיים במשך כארבע שנים דבר המעיד שלא נותרה פגיעה תפקודית ממשית. על רקע כל אלה מציעה הנתבעת שיקבע כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית ממשית וכי הפסדי שכרה לעתיד יחושבו בסכומים גלובאליים השקולים לנכות של כ-5.7%. כידוע, שיעור הנכות התפקודית - שהוא שלב בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות - נקבע בידי בית-המשפט על יסוד מכלול נסיבות המקרה. הנכות הרפואית משמשת אמנם נקודת מוצא לבחינת ההשפעה התפקודית, ויש לייחס לה משקל משמעותי, אולם יש לבחון גם את יתר הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע לתפקד ולהשתכר, ובכלל זה, בין השאר, גילו, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו. אם מוכחת השפעה בפועל על שכרו של תובע היא עשויה להוות מדד חשוב נוסף בהערכת ההשפעה התפקודית ובשינוי בכושר ההשתכרות (ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ [1992]; ע"א 3094/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]. במקרה הנוכחי, לאחר שקלול הנסיבות הרלוונטיות מצאתי להעריך את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 25% - מעט פחות משיעור הנכויות הרפואיות ללא הצלקת שאינה תפקודית. הצלקת בקרסול אינה תפקודית כלל. הפגיעה האורטופדית היא פגיעה קלה, אולם היא כרוכה בחוסר יציבות מסויים, דבר שיש לו השפעה מסויימת על פעילות יום יומית בעמידה ובהליכה. הפגיעה הנפשית משמעותית הרבה יותר, וכפי שציינה ד"ר משגב, היא משפיעה על תפקודה השוטף של התובעת בכל תחומי החיים ופוגעת באופן בולט גם בכושר השתכרותה. התובעת היתה בעת התאונה כבת 39, וכיום בת 46, גיל שאינו פשוט להסבה מקצועית ולרכישת מקצוע חדש. תחומי הנכות בהן לקתה בעקבות התאונה משפיעים הן על התפקוד האישי והן על יכולתה להשתכר שכן הפגיעה האורטופדית בקרסול מקשה על הליכה ועמידה ואילו הנכות הנפשית משפיעה על כל תחומי החיים והיא כרוכה, בין השאר, בחוסר ריכוז, חוסר סובלנות וקושי להסתדר עם אנשים. ברי כי ליקויים אלו מפריעים הן לעבודתה של התובעת כפקידה במשרד עורכי דין והן ליכולת השתכרותה כעצמאית בתחום הקוסמטיקה ובתחומים אחרים. בפועל, הכנסותיה של התובעת כקוסמטיקאית ירדו לאחר התאונה עד שנפסקו כליל. התובעת אמנם שבה לעבודה כפקידה אך לבסוף התפטרה ממנה. העובדה שמדובר במשרדו של בעלה רק מחזקת את האפשרות שהתובעת נשארה בעבודתה רק בשל ההקשר המשפחתי ולבסוף נאלצה להתפטר ממנה. הנתבעת ציינה כי התובעת למדה עיצוב פנים, אולם אין ספק כי הנכויות משפיעות גם על מקצוע זה, שמחייב הליכה וביקורים בבתי לקוחות (המושפעים מן הפגיעה האורטופדית) וכן כושר ארגון וגיוס לקוחות של עוסק פרטי (המושפעים מן הפגיעה הנפשית). עם זאת, יש לזכור כי בהתאם לחוות הדעת טיפול מתאים יקל בסיפטומים הנפשיים אך לא ישנה את הנכות הנפשית. בפועל התובעת אינה עוברת טיפולי שכאלו כבר זמן רב, אולם יש לתת לאפשרות השיפור משקל מסויים בקביעת הנכות. על רקע כל אלה, לאחר שקלול הנתונים והראיות, מצאתי להעריך את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור 25%. שכרה של התובעת ערב התאונה וכושר השתכרותה התובעת מבקשת להעריך את כושר השתכרותה עובר לתאונה ב-9,497 ₪ לחודש, והיא מתבססת על תלושי שכר חלקיים ממשרדו של בעלה ועל רישומים המעידים לטענתה על השתכרותה כקוסמטיקאית. הנתבעת חולקת על כושר התשכרות זה וטוענת כי שכרה במשרדו של בעלה אינו משקף כושר השתכרות אמיתי שכן הבעל הוא שקבע את השכר וכי כלל לא הוכח שהתובעת אכן עבדה במשרד. הנתבעת סבורה כי גם הירידה בשכר לאחר התאונה היא פיקטיבית בלבד. הנתבעת מדגישה כי בעלה של התובעת לא נקרא להעיד - לא בנושא השכר ולא בנושאים אחרים - דבר שיש בו כדי להעיד על כך שעדותו לא תהא לטובת הנתבעת. בחנתי את הראיות שבתיק ומצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי השתכרה עובר לתאונה בזכות ולא מטעמים אחרים. התובעת קיבלה תלושי משכורת ממשרד בעלה זמן רב לפני התאונה ושכרה הקבוע עמד על 6,000 ₪ נטו. כמו כן הוכיחה זרם הכנסות יציב (גם אם נמוך) מעבודת הקוסמטיקה וצרפה עותקי קבלות על תשלומים קבילה עבור טיפולים שביצעה. אכן, אין מדובר בהיקף גדול של עסקאות אולם מדובר בהכנסה מצטברת קבועה. עיון בדוחות השומה שהוגשו מראה, למשל, כי בשנת 2003 עמדו הכנסותיה על סך של 83,119 ₪ (6,926 ₪ לחודש) וכי בשנת 2004 עמדו הכנסותיה על סך של 87,943 ₪ (7,329 ₪ לחודש). שיעורים אלו נתמכו, כאמור בעותקים של תלושי השכר ושל חשבוניות עסקה. מדובר בהכנסות עקביות לפני התאונה ואין כל עילה לפקפק כי התקבלו כדין בתמורה לעבודתה. התובעת הציגה אפוא ראיות ואילו הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת זכתה לשכר חינם במשרדו של בעלה, ולמעט העלאת ספקולציות בנושא זה לא הובאה כל ראיה שתתמוך בטענותיה. עולה כי כושר השתכרותה של התובעת עובר לתאונה עמד על סכום נטו של 6,000 ₪ בעבודתה כמזכירה וכ-1,490 ₪ בעבודתה כקוסמטיקאית. סה"כ 7,490 ₪ ובשיערוך להיום - 9,057 ₪. חישוב ראשי הנזק הפסדי השתכרות לעבר ד"ר דודקביץ, המומחה האורטופדי, קבע נכויות זמניות בשיעור 100% למשך 3 חודשים ו-50% למשך 3 חודשים נוספים. ד"ר משגב, המומחית בתחום הפסיכיאטרי, סברה כי הנכות בשיעור 20% היא מיום התאונה. בפועל התובעת לא שבה לעבודה למשך ששה חודשים, עד ינואר 2006, ונוכח שיעורי הנכות הגבוהים בתקופה שלאחר התאונה אני קובע כי בתקופה זו לא יכלה לעבוד כלל. עם זאת יש לזכור כי במועד התאונה שהתה התובעת בחופשת לידה מעבר לחופשה הקבועה בחוק וסביר כי לא היתה שבה לעבודתה למשך חלק מהזמן גם ללא קשר לתאונה. בנסיבות המקרה מצאתי לקבוע כי סביר שלא היתה חוזרת לעבודתה ממילא, בשל חופשת הלידה, למשך חודשיים בשל חופשת הלידה (דבר המשקף חופשת לידה של כששה חודשים). הפסד ההשתכרות לתקופה זו עומד על 36,228 ₪ (9,057 ₪ * 4 חודשים) ובתוספת ריבית אמצע תקופה - 44,515 ₪. בינואר 2006 שבה לעבודה לעבודה כמזכירה בשכר נמוך יותר ולטענתה עבדה חצי משרה והתמידה בעבודה זו עד לינואר 2009. כמו כן חלה ירידה בהכנסותיה מקוסמטיקה (כפי שעולה מדוחות השומה) עד שאלו נעלמו סופית. הנתבעת טוענת כי הירידה בשכר אינה משקפת פגיעה אמיתית אלא הורדה בשכר לצורך התביעה. היא מפנה לכך שבתלושי השכר שאחרי התאונה נרשם היקף משרה מלא, זהה להיקף המשרה שנרשם לפני התאונה, ומכאן היא מסיקה כי מאפייני עבודתה של התובעת לא השתנו וכי מדובר בהפחתת שכר פיקטיבית. הנתבעת שבה ומדגישה כי מדובר במשרד עורכי דין השייך לבעלה של התובעת ומציינת גם את העובדה שלתובעת נולדה ילדה רביעית ולטענתה היא ביקשה ממילא להפחית את היקפי עבודתה הן במשרד והן כקוסמטיקאית בשל הצורך לטפל במשפחה. גם בסוגיה זו מדגישה הנתבעת כי בעלה של התובעת לא זומן לעדות, דבר הפועל לחובת התובעת שעדותה היא עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי. בסיכומי התשובה שלה טענה התובעת כי רישום שעות העבודה לא שונה בתלוש בשל "טעות של רואה החשבון". טענה זו נטענה בדיעבד, ללא כל ראיה שתתמוך בה, ואין לייחס לה כל משקל. לעומת זאת מצאתי לייחס משקל לדברים שאמרה התובעת בחקירתה הנגדית שם ציינה כי טרם התאונה עבדה כחמש שעות ביום [עמ' 12, 1-2] וכי לאחר ששבה מעבודתה המשיכה לעבוד במשרה בהיקף דומה - "אחרי התאונה עבדתי אצל אפי 5 ימים בשבוע, הייתי עובדת משמונה עד אחת" [עמ' 12, 13-14]. מדברים אלו עולה כי אכן יש טעם בטענת הנתבעת כי הפחתת שכרה של התובעת במשרדו של בעלה אינה משקפת ירידה אמיתית בהיקף העבודה ובשכר, שכן התובעת חזרה למשרה מלאה אולם שכרה הופחת במחצית. התובעת לא הצליחה להסביר סתירה זו ולא הביאה לעדות את בעלה או אדם אחר מן המשרד שיתמוך בטענותיה. חרף האמור לעיל, שוכנעתי כי בחלוף הזמן אכן חלה ירידה מסויימת בתפוקת עבודתה של התובעת, וכפי שהעידה "המצב הלך והתדרדר ... אני כבר לא הייתי באה אותו דבר, הגעתי אבל הייתי נוטשת באמצע. לא הייתה לי הסבלנות. הרגשתי שאני לא יכולה לעבוד שם. לא תפקדתי נכון, עשיתי המון טעויות" [עמ' 12, 14-17] ובהמשך "היקף המשרה שלי השתנה. אח"כ לאט לאט עשיתי טעויות לא עבדתי אותו דבר" [שורה 27]. טענות אלו של התובעת מתיישבות עם ממצאי המומחית הפסיכיאטרית שמצאה, בין השאר, קושי בריכוז וקושי בהתנהלות מול הזולת, והן מקבלות חיזוק בירידה המקבילה שחלה בהיקף ההכנסות כקוסמטיקאית. סביר אפוא כי היקף משרתה של התובעת כן נפגע עם הזמן, אם כי, כאמור, אין מדובר בשינוי של מחצית שיעור ההשתכרות. בנסיבות אלו מצאתי לקבוע כי אכן חלה פגיעה הדרגתית בהיקף העבודה ובשכרה של התובעת. בנסיבות האמורות, כשמחד גיסא יש הוכחה לפגיעה בהיקף ההשתכרות, ומאידך גיסא הנתונים על ירידה בשכר בפועל אינם אמינים וגבוהים מן הירידה בפועל, מצאתי להעריך את הפסדי השכר לתקופה בה המשיכה לעבוד במשרד (מינואר 2006 ועד ינואר 2009) ב-44,000 ₪, כמחצית החישוב האקטוארי הנובע מן הנכות התפקודית שנקבעה. אשר לתקופה מאז סיום עבודתה (ינואר 2009) - התובעת לא עבדה בתקופה זו. התובעת לא הוכיחה שהיקף הנכות מצדיק עזיבה מלאה של העבודה וכפי שנמצא בחקירתה פנתה בתקופה זו ללימודי עיצוב פנים דבר שיתכן והשפיע על החלטתה להפסיק לעבוד. בנסיבות אלו מצאתי להעריך את הפסדי ההשתכרות לתקופה זו על בסיס הנכות התפקודית והם עומדים על סכום של 99,627 ₪ (44 חודשים*9,057*25%) ובתוספת ריבית חצי תקופה 102,644 ₪. סה"כ הפסדי התשכרות לעבר - 191,159 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד התובעת מבקשת בראש נזק זה סכום של 1,834,880 ₪ על בסיס הפסד השתכרות מלא, ולחילופין, סכום של 587,161 ₪ על בסיס נכות תפקודית של 32%. הנתבעת מציעה סכום גלואלי של 50,000 ש"ח. בנסיבות המקרה, מאחר ונמצא כי נגרמה לתובעת פגיעה תפקודית המשפיעה לרעה על כושר השתכרותה, הן בעבודותיה הקודמות והן בעבודות פוטנציאליות אחרות דוגמת עיצוב פנים, יחושב הפסד ההשתרות לעתיד על בסיס הנכות הפקדוית שנקבעה עד גיל 67. הפסד ההשתכרות לעתיד עומד אפוא על סך של 422,055 ₪ (9,057 * 25% * 186.42021). עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נעזרה בבני משפחתה ומעריכה עזרה זו, בסכום של 158,992 ₪ לעבר ו-473,953 ₪ לעתיד, על בסיס 10 שעות שבועיות בעלות של 25 ₪ לשעה עד תום תוחלת החיים. הנתבעת סבורה שאין לזכות את התובעת בתשלום עבור עזרת בני משפחתה ומציעה כי יפסק סכום גלובאלי של 5,000 ₪. התובעת העידה כי בתקופה שלאחר התאונה נעזרה במטפלת וכי גם בעלה ובתה סייעו לה בטיפול בתינוקת [עמ' 9 17-14]. התובעת צירפה לתצהירה הצהרת מעסיק על העסקת עובד במשק בית מהתאונה למשך כחודש וחצי בעלות של 4,500 ש"ח. כמו כן צורפו רשומות מסויימות בכתב יד. התובעת העידה כי כיום אינה מעסיקה עזרה בבית משום ש"אין לה סבלנות לאף אחד" [עמ' 15, 5] ולטענתה בעלה מבצע את עבודות הבית "מכבס, תולה ומבשל" [עמ' 14, 30; עמ' 15, 18]. התובעת לא הוכיחה כדבעי כי שילמה עבור עזרת צד שלישי למעט תשלום למטפלת לתקופה של חודש וחצי. עם זאת סביר כי נוכח הפגיעה בקרסול והניתוח שעברה נזקקה לעזרת הזולת באופן מוגבר לאחר התאונה, בוודאי לאור העובדה שנדרשה לטפל בתינוקת צעירה ביותר. גם אם עזרה זו סופקה בידי בני משפחתה היא זכאית לפיצוי בגינה, ובשים לב למשך תקופת אי-הכושר, לפגיעה הנפשית, לעובדה שמדובר בארוע שקרה סמוך ללידה ולכך שלתובעת שלושה ילדים נוספים צעירים, אני מעריך עזרה זו, לעבר, בסכום של 15,000 ₪ (כולל התשלום למטפלת). אשר ליתר התקופה, כפי שהוכח התובעת לא העסיקה ואינה מעסיקה עוזרת בית, ולמעשה בשל הפסקת עבודתה היא נמצאת בבית ודואגת לטיפול הילדים ולתחזוקתו. טענת התובעת כי בעלה הוא זה שמבצע את מטלות הבית אינה סבירה ולא נתמכה בעדות כלשהי. עם זאת יש לזכור כי מדובר בנכות בתחום האורטופדי ובתחום הנפשי שמשפיעה על כושר התפקוד ושייתכן כי התובעת תזדקק בעתיד לטיפולים נפשיים בהתאם להמלצת המומחית. בנסיבות אלו סביר כי תזדקק לעזרה מפעם לפעם ואני מעריך עזרה זו, באופן גלובאלי, בסכום של 20,000 ₪. הוצאות רפואיות וניידות (לעבר ולעתיד) התובעת מבקשת לפסוק סכום של 60,000 ₪ בראש נזק זה. הנתבעת כי אין מקום לפיצוי עבור ההוצאות הרפואיות והנסיעות. בהתאם לדין מקבלת התובעת את מרבית השירותים הרפואיים מקופת החולים בה היא חברה ומכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. עם זאת סביר שקיימות הוצאות שאינן מכוסות במלואן, לרבות השתתפות עצמית ברכישת תרופות, עלות ביקורים ורכישת תרופות שאינן מחייבות מרשם רופא. לעניין זה נזכור כי התובעת עשויה להזדקק לטיפולים שעשויים להטיב את מצבה (כך לפי חוות הדעת הפסיכיאטרית) וסביר גם כי נוכח הפגיעה ברגל נזקקה התובעת להוצאות נסיעה, למיצער בתקופה הראשונה לאחר התאונה. התובעת צרפה קבלות בסכום של כ-4,150 ₪. על יסוד כל אלה, מצאתי להעריך את נזקי התובעת בראש נזק זה בסכום גלובאלי של 15,000 ₪. כאב וסבל שיעור הנכות לחישוב עומד על 31.6%. התובעת הייתה מאושפזת למשך 4 ימים. לפיכך, ובהתאם לדין, עומד הפיצוי בראש נזק זה על סך 62,138 ₪. סיכום לעניין התובעת סך כל נזקיה של התובעת עומד אפוא על סכום של 725,352 ₪. התובע (הבן) לשמחת הכל לא נגרמה לבן (התובע 2) נכות בתאונה. התובע מבקש לפצותו בסך כולל של 15,000 ₪. הנתבעת סבורה כי יש מקום לפצות התובע בגין ראש נזק של כאב וסבל בלבד בסכום של 3,000 ₪, כשמעבר לרכיב זה לא הוכח נזק נוסף אשר יש מקום לפצות בגינו. כפי שטוענת הנתבעת התובע נפגע בתאונה פגיעה קלה ומאז התאונה ועד היום אין עדות על טיפולים אותם עבר התובע או צורך בהם. לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 8,000 ₪. הפיצוי יופקד בידי הוריו בתכנית חסכון נושאת פירות עד הגיעו לבגרות. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת 1 סכום של 725,352 ₪, ולתובע 2 סך של 8,000 ₪. לסכומים אלו יצורף שכר טרחת עו"ד כדין. הסכום ישולם תוך 30 יום ואם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לידהתאונת דרכיםחופשת לידה