מהות התביעה: 1.גב' מיקי שוטן (להלן: התובעת) עבדה כאחות בבית החולים רמב"ם, החל מתקופת שירותה הצבאי ב-1966 עד פרישתה, ב- 1998, מסיבות בריאותיות. בתביעה זו היא טוענת כי הנתבעת חישבה את שיעור גמלתה ותקופת עבודתה ואת וויתקה המקצועי באופן שגוי, והיא עותרת לתיקון אופן החישוב והעלאת שיעור גמלתה בהתאם. בכתב התביעה העלתה התובעת שתי עילות תביעה נוספות, שנזנחו בסיכומיה; האחת, תביעה לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, והשנייה, להעלאת דרגתה בעת הפרישה. טענות אלה, נזנחו בסיכומים, ולפיכך לא נידרש אליהן. 2.להלן העובדות הרלוונטיות לתביעה, שאינן שנויות במחלוקת (פרט למחלוקת עובדתית אחת, שתפורט בסעיף 2(ד) להלן: תקופות העבודה והיקף המשרה: א.התובעת התגייסה לצה"ל, ביום 9.8.66, לאחר סיום לימודיה בבית ספר לאחיות. היא שוחררה מצה"ל עקב נישואיה ביום 9.5.67. במסגרת שירותה הצבאי החלה התובעת לעבוד בבית החולים רמב"ם, ב-10/66. ב.התובעת קיבלה תעודת הסמכה כאחות ביום 21.9.66. ג.ביום 16.5.67 התקבלה התובעת כעובדת מדינה ארעית, והמשיכה לעבוד בבית החולים רמב"ם. החל מיום 1.6.67 היתה התובעת לעובדת קבועה בשירות המדינה, משמונתה למשרה פנויה בתקן. ד.ביום 15.9.68 יצאה התובעת לחופשת לידה. אין חולק כי שבה לעבודה כעבור ארבעה וחצי חודשים, ב-2.2.69. בין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית באשר לתקופה שמתום חופשת הלידה, היינו, מיום 8.1268 עד שובה של התובעת לעבודתה ביום 2.2.69. לגירסת התובעת, בתקופה זו שהתה בחופשה בתשלום, ואילו לגירסת הנתבעת, שהתה התובעת בתקופה זו, בחופשה ללא תשלום. במחלוקת עובדתית זו - נדון להלן. ה.מיום 15.4.71 עד 7.7.71 שהתה התובעת בחופשת לידה. ו. מיום 8.7.71 עד 24.9.71 שהתה התובעת בחופשה שנתית בשכר. ז.ביום 1.5.74 יצאה התובעת לחופשה ללא תשלום של כחמישה חודשים, ושבה לעבודה ביום 15.10.74. ח.אין חולק לגבי היקף משרתה של התובעת: היא עבדה במשרה מלאה מיום 1.6.67 עד 14.9.68, מועד בו יצאה לחופשת לידה. גם לאחר שובה מהחופשה ביום 2.2.69, היא עבדה במשרה מלאה. מיום 14.12.69 עבדה התובעת בחצי משרה, עד שובה מחופשת הלידה והחופשה ללא תשלום ב-14.10.74. מיום 15.10.74 עד פרישתה, ב-1998, עבדה התובעת במשרה מלאה. ט.היקף משרתה של התובעת ניתן לחלוקה לשלש תקופות: התקופה הראשונה, בה עבדה במשרה מלאה, מיום 1.6.67 עד 13.12.69; תקופה שניה, בה עבדה בהיקף של מחצית המשרה, מיום 14.12.69 עד 14.10.74; תקופה שלישית, בה עבדה במשרה מלאה, מיום 15.10.74 עד פרישתה לגמלאות, ב-31.5.98. י.עד 1979 חושב הוותק של התובעת בהתאם להודעת נש"מ כ/1 כ/2 מיום 29.10.95. בהודעה זו נקבע שיעור תוספת הוותק השנתית לפי מספר ימי העבודה בשנה. ב-12.3.79 נחתם זכרון דברים בדבר השכר ותנאי העבודה של האחיות, ובו נקבע כי הוותק יחושב בשנים שלמות, לכל 1 באפריל מידי שנה; כאשר עובדים שצברו יותר מ-6 חודשי עבודה עד 1 באפריל, יהיו זכאים לשנת ותק שלמה, ואילו עובדים שצברו פחות מכך לא יהיו זכאים לשנת ותק בגין אותה שנה. ב-1994 שונה החישוב, ובהסכם קיבוצי ("ההסכם לשכר האחיות לשנים 93-96") נקבע כי הוותק של האחים והאחיות בישראל יחושב בדומה ליתר עובדי המדינה, החל מ-1 בינואר מדי שנה, כשהחישוב ייערך לפי שנים שלמות. לפי תעודת עובד הציבור של מר יוסי קינר, מטעם הנתבעת, חושב ויתקה המקצועי של התובעת בהתאם להוראות שחלו בכל אחת מהתקופות הרלוונטיות. דהיינו, הוותק עד 1979 חושב לפי הודעת נש"מ מ-1959, החל מ-1979 חושב הוותק לפי זכרון הדברים שנחתם בתאריך זה, והחל מ-93 חושב הוותק המקצועי של התובעת לפי ההסכם הקיבוצי שהתייחס לשנים אלה. יא.בסוף 1997 נבדקה התובעת בידי ועדה רפואית מחוזית, שקבעה כי קיימות סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתה כאחות. דרגת נכותה לצורכי גמלאות, נקבעה בשיעור של 67%. יב.לאור דרגת הנכות שנקבעה לתובעת, החליט מנכ"ל משרד הבריאות על הפסקת עבודתה מסיבות בריאותיות, ביום 31.5.98. יג.הגמלה שהוענקה לתובעת חושבה בהתאם ל-365 חודשי עבודה, בחלקיות משרה משוקללת של 92.8%. יד.התובעת הגישה לנציבות שירות המדינה בקשה להגדלת תקופת שירותה. בקשתה נדחתה, משהתנה נציב שירות המדינה את בקשתה, בהגשת תביעה לקיצבת נכות כללית למוסד לביטוח לאומי, ובמידה ותביעה זו תידחה. טו.לאחר שהחל ההליך המשפטי בתיק זה, נדחתה בקשתה של התובעת לקצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי. כיון שכך, החליט נציב שירות המדינה, בתוקף סמכותו לפי סעיף 100 לחוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], התש"ל - 1970 (להלן: "חוק הגמלאות"), להגדיל את תקופת שירותה של התובעת, לעניין קביעת שיעור הקיצבה בלבד, ב-7%, בגין מצב בריאות. תקופת שירותה של התובעת הועמדה, איפוא, על 405 חודשים (במקום 365 חודשים), וכפועל יוצא, לאחר ההגדלה, הועמד שיעור הגימלה על 67.5%, ממשכורתה הקובעת, בהתאם לחלקיות משרתה (ר' מכתב נציבות שירות המדינה מיום 30.3.2000). מאחר וחלקיות משרתה נקבעה ל-92.8%, משולמת לתובעת קצבה בשיעור של 62.64% ממשכורתה הקובעת. טענות התובעת: 3.התובעת טענה כי חישוב גמלתה שגוי, וזאת מכמה סיבות, שתפורטנה להלן: 4.יש לחשב את הוותק שצברה בעבודתה החל מ-9.8.66 - יום גיוסה לצה"ל. לטענת התובעת, היא סיימה את לימודיה בבית הספר לאחיות כבר ביולי 66, ואז הוכשרה כאחות. לפיכך, יש לחשב את ותקה המקצועי החל מיום הגיוס לצה"ל. 5.אין להפחית מתקופת עבודתה של התובעת את התקופה שבין 8.12.68 עד 2.2.69, מאחר שבתקופה זו היא שהתה, לגירסתה, בחופשה בתשלום. 6.אין לחשב את ויתקה המקצועי של התובעת בהתאם להוראת נש"מ מ-29.10.59, אלא יש לחשבו בהתאם להסכמים הקיבוציים המאוחרים יותר, ולקבוע כי הסכמים אלה חלים למפרע, החל מתחילת תקופת עבודתה. 7.בחישוב גובה הגמלה של התובעת יש להתייחס לשיעור המשרה שלה בחמש השנים האחרונות, בהן עבדה במשרה מלאה, ואין לשקלל את גובה הגימלה, לפי היקף משרתה בכל תקופת עבודתה. 8.התובעת זכאית לתוספת ותק לפי סעיף 85.124 לתקשי"ר, שלפיו עובד הפורש בין 16 במאי ל-15 באוגוסט זכאי לתוספת ותק בשיעור של 50%. 9.לא היה זה בסמכותו של נציב שירות המדינה להתנות את הגדלת השירות בדחיית בקשה לקבלת קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי. התובעת אף מבקשת להצהיר, כי ייאסר על המדינה לגרוע את הגדלת שירותה, במידה ובמועד כלשהו בעתיד, תוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח, ותשולם לה קיצבת נכות. טענות הנתבעת: 10.הנתבעת טענה כי לא נפלו כל טעויות בחישוב וותקה של התובעת והיקף משרתה 11.אשר לשיעור המשרה המשוקלל שנקבע לתובעת, טענה הנתבעת, כי חוק הגמלאות קובע שתי דרכים חלופיות לחישוב הגמלה במקרה של פרישה. האחת, בהתאם לשיעור הנכות שנקבע לעובד, והשנייה מבוססת על אורך תקופת השירות, ולפיה מחושבת הגמלה בהתאם להיקף המשרה המשוקלל בכל שנות העבודה. במקרה של התובעת נבחרה הדרך השנייה, מאחר והיא היטיבה עם התובעת ואפשרה גמלה גבוהה יותר. 12.אשר לתקופת שירותה של התובעת, טענה הנתבעת, כי התובעת היתה בחופשה ללא תשלום לאחר הלידה, החל מ-8.12.68 ועד 2.2.69. לדבריה, הדבר עולה הן מטופס ההיעדרויות של התובעת והן מהסימון "לפ" על גבי כרטיסה, שמשמעותו היתה בתקופה הרלוונטית חופשה ללא תשלום. לפיכך, לא נכללה חופשה זו בחישוב הוותק של התובעת. 13.אשר להתניית הגדלת השירות בתוצאות הבקשה לקבלת קצבה מהמוסד ולביטוח לאומי, טענה הנתבעת, כי סוגייה זו הפכה לתיאורטית, משעה שדרישתה של התובעת לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי נדחתה, מחד גיסא, ובקשתה להגדלת השירות התקבלה, מאידך גיסא. 14.אשר לחישוב הוותק המקצועי, הנתבעת טענה כי הוותק של התובעת חושב מיום הסמכתה כאחות, ב-21.9.66, ולא מיום גיוסה לצה"ל, בהתאם להוראות התקשי"ר. הנתבעת הוסיפה כי אף אם תתקבל טענתה של התובעת בעניין זה, לא ישפיע הדבר על התוצאה הסופית של חישוב הוותק. 15.אין להחיל את ההסכמים הקיבוציים באופן רטרואקטיבי; לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז - 1957, מועד תחולתו של הסכם קיבוצי הוא ביום שבו נחתם. 16.אין להוסיף לתובעת 50% משנת הוותק לפי סעיף 85.124 לתקשי"ר, שכן בעניין אחיות קובע ההסכם הקיבוצי כי הוותק יחושב רק בשנים שלמות. השאלות שבמחלוקת: 17.המחלוקות שבפנינו מתמקדות בשאלות העיקריות הבאות: א.כיצד לחשב את שיעור קיצבת הפרישה של התובעת? ב.מהו משך השירות של התובעת לעניין הגמלה? האם התובעת שהתה בתקופה שמיום 8.12.68 בחופשה בשכר, כטענתה, או שמא שהתה בתקופה זו בחופשה ללא תשלום, כגירסת הנתבעת. ג.חישוב הוותק המקצועי. ד.האם היה נציב שירות המדינה רשאי להתנות את הגדלת השירות בהגשת בקשה לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי? דיון והכרעה: שינוי חזית: 18.לאחר שהוגשו כתבי הטענות, (כתב תביעה, כתב הגנה וכתב תשובה), עתרה הנתבעת לתיקון כתב ההגנה. הנתבעת טענה, כי, במהלך הכנת תעודת עובד ציבור, התברר כי התובעת שהתה בחופשה ללא תשלום לאחר חופשת הלידה הראשונה, מיום 8.12.68 עד 2.2.69. בקשתה לתיקון התקבלה ביום 5.12.99. 19.התובעת טענה בסיכומיה כי מדובר בשינוי חזית, והתנגדה להעלאת הטענה, בין השאר בטענה כי בקשת התיקון נגעה רק לאחת משתי התביעות, היינו, לתיק 3667/98, ולא לתיק האחר (3666/98). 20.טענה זו נדחית. התיקים אוחדו עוד טרם הגשת הבקשה הנדונה, ובפתח הבקשה צוין בפירוש כי התיקון המבוקש מתייחס לתיקים המאוחדים. אין מדובר, איפוא, בשינוי חזית. שיעור המשרה של התובעת לעניין הגמלה: 21.עבודתה של התובעת בשירות המדינה הופסקה בגין מצב בריאותה, כשדרגת נכותה לצורכי גימלה, נקבעה על ידי הוועדה הרפואית בשיעור 67%. היא היתה זכאית, אם כן, לקיצבת פרישה בהתאם להוראות סעיף 15(3) לחוק הגמלאות, הקובע זכאות לקיצבת פרישה, למי "שפוטר לאחר עשר שנות שירות מסיבת מצב בריאות לקוי כשפיסקה (2) אינה חלה עליו" (פיסקה 2 עניינה במי שפוטר מהשירות לאחר 5 שנות שירות). שיעור קיצבת הפרישה נעשה על פי הוראות סעיף 20 לחוק הגמלאות. ההוראות הרלוונטיות למחלוקת בה עסקינן, הן אלה: "(א) הזכאי לקצבת פרישה תשולם לו כל ימי חייו קצבה בסכום השווה לחלק השש מאות ממשכורתו הקובעת כפול במספר חדשי שירותו, ובלבד שלא יעלה על שבעים אחוז ממשכורתו זו ולא יפחת מעשרים אחוז ממנה; אולם אם הועסק העובד בכל תקופת שירותו או בחלק ממנה במשרה חלקית, יכולה הקצבה לעלות על שבעים אחוז ממשכורתו הקובעת, ובלבד שלא תעלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת של העובד המחושבת כאילו עבד במשרה מלאה בכל תקופת שירותו. (ב) אדם שועדה רפואית קבעה, סמוך לפרישתו, כי הוא נכה בעל דרגת נכות של 50% או יותר, וכן אדם שפוטר מן השירות בגלל נכות בדרגה קטנה מזו, לא תפחת קצבתו מעשרים אחוז ממשכורתו הקובעת בצירוף שלושה פרומיל ממנה לכל אחוז מדרגת נכותו". 22.הננו סבורים כי האופן הלגיטימי היחיד לפרשנות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) של סעיף 20, הוא, כי מדובר בששני מסלולים אלטרנטיביים לקביעת שיעור הקיצבה; האחד, בהתאם לאורך תקופת שירותו של העובד בו מדובר, והשני, על פי דרגת נכותו. על פי הוראות סעיף 20(א) הקיצבה בהתאם למשך תקופת השירות, מקנה, על פי הנוסחה הקבועה בו, קצבה של 2% לכל שנת שירות (מספר חודשי העבודה X100 לחלק ל-600), בשני סייגים. חישוב קיצבת הפרישה לפי שנות השירות אינו יכול לזכות ביותר מ-70% ובפחות מ-20% מהמשכורת הקובעת. לפיכך, מי שעבד 405 חודשים במשרה מלאה, זכאי, בהתאם לסעיף 20(א) לקיצבה בשיעור 67.5% ממשכורתו הקובעת. לעומת זאת, סעיף 20(ב) דן בשיעור הקצבה בהתאם לדרגת הנכות שנקבעה לצורך גמלה, כאשר קיימת "ריצפת מינימום" של 20% + 3 פרומיל לכל אחוז מדרגת נכותו. בענייננו, דרגת נכותה של התובעת לצורכי גימלה נקבעה בשיעור של 67%. לפיכך, אילו חושבה קצבתה על פי הוראות סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות, היתה קצבתה עומדת על 41.1% בלבד (67X3פרומיל + 20%). הדעת נותנת, כי בדרך כלל, עובד שעבד תקופה ארוכה בשירות המדינה, שיעור הקצבה על פי משך תקופת השירות מיטיבה עמו, לעומת קביעת שיעור הקיצבה לפי דרגת נכותו. מנגד, עובד שעבד תקופה קצרה יחסית, עדיפה לגביו הדרך השניה. לשם דוגמא, עובד שעבד בשירות המדינה 6 שנים בלבד, ודרגת נכותו נקבעה בשיעור 67%, ברי כי הדרך הקבועה בסעיף 20(ב) מיטיבה עמו (41.1% לפי סעיף 20(ב), לעומת 20% מינימלי לפי סעיף 20(א)). 23.במקרה שלפנינו, החליט נציג שירות המדינה, ליישם לגבי התובעת את הוראות סעיף 20(א) לחוק הגמלאות, ולקבוע בהתאם להוראותיו את שיעור קיצבתה, משמסלול זה, היטיב עמה בהרבה, לעומת המסלול האחר, בהתאם לסעיף 20(ב) לאותו חוק. 24.התובעת עבדה בהיקף משרה משתנה במהלך תקופת עבודתה ארוכת השנים. אין חולק כי מיום 15.10.74 עד פרישתה לגימלאות, היא עבדה במשרה מלאה. אך במשך כחמש שנים (שבמהלכן אף יצאה לחופשת לידה ולחופשה ללא תשלום), עבדה התובעת בהיקף של חצי משרה. הנתבעת ערכה ממוצע משוקלל של חלקיות משרתה של התובעת ביחס לכל שנות עבודתה, שהגיעה ל-92.8% משרה. 25.התובעת טוענת כי על הנתבעת לחשב את גמלתו של עובד שפרש מחמת נכות רפואית, לפי חלקיות משרתו רק בחמש השנים האחרונות לעבודתו בשירות המדינה. בענין זה, היא תומכת יתידותיה בהוראות סעיף 12 לחוק הגימלאות, הדן בחישוב המשכורת הקובעת לגבי עובד שעבד בהיקפי משרה משתנים במהלך תקופת עבודתו, וכותרתו "כללים לחישוב המשכורת הקובעת של עובד במשרה חלקית". "12 (א) בחישוב המשכורת הקובעת של עובד שהועסק בכל תקופת שירותו או בחלק ממנה במשרה חלקית יחולו הוראות מיוחדות אלה. ... (2) הועסק העובד במשרה חלקית ששיעור חלקיותה נשתנה מתקופה לתקופה -תהא משכורתו הקובעת שיעור יחסי של משכורתה הקובעת של המשרה המלאה, והוא כממוצע המשוקלל של שיעורי חלקיות משרתו, בתקופות השונות של שירותו; הוא הדין אם הועסק העובד בחלק מתקופת שירותו במשרה מלאה; ... (4) נסתיים שירותו של עובד מסיבת מוות או מצב בריאות לקוי, יחושב הממוצע המשוקלל, לעניין קצבת השאירים של עובד שנפטר בזמן שירותו וקצבה ששיעורה נקבע לפי דרגת נכותו של הזכאי, לפי שיעורי חלקיות המשרה בתקופות הנקובות להלן, אם חישוב זה נוח יותר לזכאי לגמלה מן החישוב לפי פסקאות (2) ו- (3) (הדגשה - הוספה): (א) חמש שנות השירות האחרונות שלפני הפרישה - אם נפטר העובד או פוטר מסיבת מצב בריאות לקוי כשדרגת נכותו היא 25% או יותר; (ב) עשר שנות השירות האחרונות שלפני הפרישה - בכל מקרה אחר;". 26.התובעת טענה כי התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 12(א)(4), וכי היה על הנתבעת לחשב את חלקיות משרתה רק בהתחשב בחמש שנות עבודתה האחרונות שלפני פרישתה, בהן עבדה במשרה מלאה. איננו מקבלים טענה זו, מאחר והיא אינה מתיישבת עם לשון החוק. 27.פרשנות הוראת חוק חייבת, בראש ובראשונה, להיות מעוגנת בלשון הוראת החוק עצמה. "פרשנות החקיקה חייבת להעניק ללשון אותה משמעות הנופלת לגדר מובנה של הלשון עבור דובריה. האופציה הלשונית הנבחרת על ידי הפרשן צריכה ליפול למתחם המשמעויות המקובלות על דובריה של אותה שפה. אכן, על הפרשן להגשים את תכלית החקיקה (הכלל השני), אך הגשמה זו צריכה לעגן עצמה בלשון החקיקה. אין שופט רשאי ליתן למילות החוק משמעות שהן אינן יכולות לשאת" (א' ברק, "פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה", (כרך ב', התשנ"ג, עמ' 82). 28.מעבר ללשון החוק הברורה, אין ההוראה האמורה מתיישבת גם עם תכלית החקיקה. בסעיף 12(א)(4) עסקינן אך ורק בשני מקרים; מקרה אחד, כשעובד נפטר ומדובר בקצבת שאירים, והמקרה האחר, כשמדובר ב"קצבה ששיעורה נקבע לפי דרגת נכותו של הזכאי". ללמדך, שרק במקרה ושיעור קיצבת הנכות נקבעה על פי דרגת הנכות של העובד, ניתנה אפשרות נוספת, במידה והיא מיטיבה עם העובד, לחשב את שיעור קיצבתו לפי היקף משרתו בחמש השנים האחרונות לעבודתו. כפי שהובהר כבר לעיל, כשנקבע שיעור הקצבה על פי דרגת הנכות, גם משמדובר בדרגת נכות של 100%, יכול שיעור הקצבה המקסימלי להגיע ל-50% מהמשכורת הקובעת (100X3פרומיל + 20). לפיכך, מצא המחוקק לנכון להיטיב את החישוב למי ששיעור קיצבת הפרישה נקבע במסלול של דרגת הנכות. כפי שהראנו לעיל, קצבתה של התובעת לא נקבעה לפי דרגת נכותה, אלא לפי משך תקופת שירותה. ברי, איפוא, כי הוראת סעיף 12(א)(4) אינה חלה עליה. 29.מוסיפה התובעת וטוענת, כי לא היה כלל מקום להביא בחשבון בקביעת שיעור הקצבה את תקופת חמש השנים, שהתובעת עבדה במשרה חלקית. אליבא דתובעת, לצורך חלות סעיף 12(א)(2) "צריכים להתקיים התנאים שהעובד הועסק בתקופות שונות במשרה חלקית ושיעור חלקיותה של המשרה החלקית נשתנה מידי פעם בפעם, בתקופות שונות" (סעיף 10.2 לסיכומים - הדגשה במקור). תנאים אלה, לטענת התובעת, לא התקיימו בה, שכן היא הועסקה במשרה חלקית רק תקופה אחת, ושיעור חלקיות משרתה החלקית לא השתנה מידי פעם בפעם. גם טענה זו אין בה ממש. כאמור, סעיף 20(א), קובע בראשיתו: בחישוב המשכורת הקובעת של עובד שהועסק בכל תקופת שירותו או בחלק ממנה במשרה חלקית, יחולו הוראות מיוחדות אלה..." ללמדך, כי המדובר בעובד שבחלק מתקופת עבודתו, עבד בחלקיות משרה, בין אם מדובר בתקופה אחת, או במספר תקופות בהן עבד העובד במשרה חלקית, בין אם השתנה היקף המשרה החלקית, בין אם לאו. פרשנות התובעת אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של החוק, ואף לא עם תכליתו. לסיכום, הננו דוחים את טענות התובעת בהתייחס לשיקלול שיעור משרתה לעניין הגמלה, גם בהתחשב בתקופה בה עבדה במשרה חלקית, וקובעים כי שיעור משרתה תואם את הוראות חוק הגמלאות. תקופת השירות של התובעת: 30.התובעת העלתה מספר טענות ביחס לחישוב תקופת עבודתה לצורכי הגמלה. 31.המחלוקת העובדתית בין הצדדים נוגעת לתקופה שבין 8.12.68 ל-2.2.69. התובעת טענה כי בתקופה זו נטלה חופשה בתשלום, לאחר חופשת הלידה, ואילו הנתבעת טענה כי התובעת שהתה בתקופה זו בחופשה ללא תשלום, ולפיכך אין לכלול חודשים אלה בחישוב תקופת השירות של התובעת לעניין גמלתה. 32.אין חולק כי התובעת לא עבדה בתקופה הנדונה, ולמעשה לא עבדה מאז יציאתה לחופשת לידה ב-15.9.68 ושבה לעבודתה ביום 2.2.69. השאלה, האם מדובר בחופשה ללא תשלום או שמא עסקינן בחופשה בתשלום, תוכרע בהתבסס על העדויות והמסמכים שהוצגו בפנינו. 33.הנתבעת ביססה את טענתה כי בתקופה הנדונה היתה התובעת בחופשה ללא תשלום על שתי ראיות עיקריות: האחת, טופס ההיעדרויות של התובעת (נספח י"ח לתצהירה של גב' לייטנר), שלפיו לא נוכו לתובעת כל ימי חופשה בגין תקופת היעדרות של 55 ימי עבודה (לאחר תום חופשת הלידה). 34.אכן, מהטופס עולה כי בשעה שיצאה התובעת לחופשת לידה עמדו לזכותה 2 ימי חופשה בלבד, וכי 55 ימי החופשה שלקחה התובעת מעולם לא הופחתו ממכסת ימי החופשה להם היתה זכאית. לפיכך, אף אם נקבל את טענת התובעת כי היא היתה רשאית לצבור ימי חופשה בלא הגבלה, אין ספק כי בשלב מסוים אמורים היו ימי חופשה אלה להתקזז ממכסת ימי החופשה המגיעים לה. מטופס ההיעדרויות מתברר, כי מעולם לא נוכו 55 ימי החופשה שנטלה לאחר חופשת הלידה (כך, ב-31.3.69 נרשמו לזכותה 22 ימי חופשה חדשים, שעמדו לזכותה עד שניצלה אותם בשלב מאוחר יותר). 35.ראיה זו, כשלעצמה, לא שיכנעה אותנו כי אכן שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום בתקופה הנדונה. אמנם, נראה כי 55 ימי החופשה המצויינים בטופס ההיעדרויות לא נוכו מיתרת ימי החופשה שהגיעו לתובעת בהמשך, אך ייתכן ומקורו של הבלבול בנתבעת, או במי מעובדיה, שלא ניכו מהתובעת את חובה. מספר ימי החופשה בתקופה הנדונה, 55 ימים, מצויין בעמודה שכותרתה "היעדרויות בתשלום". העובדה שימים אלה לא נוכו אינה מספיקה כדי לקבוע שהתובעת לא קיבלה תשלום בגין ימים אלה, חרף הכותרת המפורשת שניתנה לחופשה זו, וסימון הימים בעמודה "היעדרויות מיוחדות בתשלום", בשעה שלצד העמודה הזו קיימת עמודה נפרדת המתייחסת להיעדרויות ללא תשלום. 36.כמו כן, להיעדר הניכוי יכולים להיות הסברים אחרים, כמו למשל טעות אנוש של הנתבעת, שאינה בלתי סבירה בהתחשב בטופס ההיעדרויות הידני של התובעת, שלא הצטיין בסדר רב בתקופה הנדונה. 37.טענה נוספת שהעלתה הנתבעת לביסוס טענתה כי מדובר בחופשה ללא תשלום, היא כי בעמודה של סימול החופשה בטופס ההיעדרויות נרשמו ראשי התיבות "לפ", ולצידן מספר ימי החופשה שנטלה התובעת - 55. לטענת הנתבעת, סימול אותיות אלה היה, בתקופה הנדונה, "חופשה ללא תשלום". כדי להוכיח זאת, הציגה טופס היעדרויות של עובדת אחרת, שמולא ב-1971, ובו נכתב אותו סימול "לפ", ולצידן הערה "חופשת לידה ללא שכר" (ראה נספח יח2 לתצהירה של גב' לייטנר). 38.נקדים ונאמר, כי איננו מקבלים את פרשנותה של הנתבעת לראיה זו. במקרה של טופס ההיעדרויות האנונימי, של העובדת השנייה, צוינו אמנם ראשי התיבות "לפ", אך מספר ימי החופשה ללא תשלום שנלקחו - 108 ימים - נכתב בעמודה שכותרתה "היעדרויות ללא תשלום". במקרה של התובעת, לעומת זאת, צוין, כאמור, מספר ימי החופשה שלקחה התובעת בעמודה שכותרתה "היעדרויות מיוחדות בתשלום". כמו כן, בטופס האנונימי מצויין במילים מפורשות כי אותה עובדת שהתה בחופשת לידה ללא שכר. אם אכן זו היתה משמעותן של ראשי התיבות "לפ", מדוע מצא לנכון ממלא הדו"ח לציין שוב, במילים מפורשות "חופשת לידה ללא תשלום", בעמודה שונה מזו שנכתב בה "לפ"? גם מכך אנו למדים שלא היתה זו משמעותן של ראשי התיבות הללו. 39.גירסתה של הנתבעת באשר למשמעות הסימול "לפ", לא עוגנה בכל עדות ממקור ראשון מהתקופה הרלוונטית. עדת הנתבעת גב' לייטנר העידה בפנינו כך: "אנחנו לא ידענו מזה "לפ". לא ידענו מה זה הקוד הזה. מהעובדים הוותיקים ששאלתי אף אחד לא ידע מזה "לפ". לכן חשבתי שאולי כדאי להסתכל על טופס של עובדת אחרת שהיא בגיל דומה ואז במקרה עלינו על הכרטיס הזה..." (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 13.9.01, שורות 4-6). כפי שעולה מהעדות, לא ידיעה ממשית על פרשנות המונח הביאה את הנתבעת לסבור כי מדובר בחופשה ללא תשלום לאחר לידה, אלא טופס ההיעדרויות של העובדת השנייה. כאמור לעיל, איננו מקבלים את פרשנותה של הנתבעת לטופס השני, וסבורים כי ההבדלים בין הנתונים בשני הטפסים רבים הם מכדי לקבוע בוודאות כי הסימול "לפ" משמעו חופשה ללא תשלום. 40.הנתבעת אף ניסתה להיעזר בעניין זה בעדותו של מר יוסי קינר, שהעיד כדלקמן: "נירה שגב שוחחה עם מר דויד שלמה שאמר לה ש-לפ משמעה שהייה בחופשת לידה" (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.02, שורה 9). מר דויד שלמה, שהיה בתקופה הרלוונטית לתביעה מנהל כוח אדם בנתבעת, לא הובא בעצמו להעיד. גם גב' נירה שגב (מנהלת רווחה וגימלאות בבית החולים רמב"ם), לא העידה. משכך, מדובר בעדות שמיעה מכלי שלישי, ומשקלה מועט ביותר. אך גם אם נתעלם מכך, דבריו של מר שלמה - כפי שתוארו על ידי מר קינר - אינם מחזקים בהכרח את פרשנות הנתבעת, שכן העד לא פירט אם מדובר בכל חופשה לאחר לידה, אם בתשלום, אם לאו, או אך ורק בחופשה ללא תשלום לאחר לידה. 41.לעומת גב' לייטנר ומר קינר, שלא עבדו בנתבעת בתקופה הנדונה וגירסתם מבוססת בעיקר על פרשנות משוערת של המסמכים, זכרה התובעת בבירור כי קיבלה תשלום בגין החופשה שלקחה לאחר חופשת הלידה. כך העידה התובעת בפנינו: "אני יצאתי לחופשה בתשלום. אני זוכרת זאת באופן מוחלט, ואני גם לא יכולתי לצאת לחופשה ללא תשלום משום שהייתי מפרנסת יחידה. לא היו לנו מקורות מחיה אחרים, ואני זוכרת שיצאתי לחופשה בתשלום. חד משמעי" (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 13.9.01, שורות 9-11) 42.זאת ועוד: ב-1975 לקחה התובעת חופשה ללא תשלום. לגבי תקופה זו נקטה הנתבעת בהליך שכלל טופס ברור שכותרתו "הודעת שינוי", נאמר בו כי התובעת יוצאת לחופשה ללא תשלום, והוגדרה בו תקופת הזמן המדויקת של החופשה ללא תשלום (נספח טז לתצהירה של גב' לייטנר). לעומת זאת, בהתייחס לתקופה שבמחלוקת (8.12.68 - 2.2.69), צירפה הנתבעת שתי "הודעות שינוי", על גבי טופס זהה לזה מ-1975 (נספחים ט' ו-י' לתצהירה של גב' לייטנר). בהודעת השינוי הראשונה, מיום 15.9.68, צוין "יצאה לחופש לידה". ואילו בהודעת השינוי השנייה, מ-2.2.69, נכתב "חזרה לעבודה מחופש לידה", בלא כל הערה על חופשה ללא תשלום שניתנה לתובעת, משתמו שלושת חודשי חופשת הלידה. בנוסח דומה נכתבו הודעות שינוי שהופקו ביחס לתובעת בחופשת הלידה השנייה שלה, ב-1971 (נספחים יב' ו-יג' לתצהיר גב' לייטנר): בהודעה הראשונה, מיום 15.4.71, נאמר "חופש לידה", ואילו בהודעה השנייה, מיום 25.9.71, נאמר "חזרה לעבודה מחופשת לידה". ביחס לתקופה שלאחר חופשת הלידה השנייה של התובעת אין מחלוקת כי זו היתה בתשלום. הנוסח הזהה בשתי התקופות מחזק אף הוא את מסקנתנו כי גם לאחר חופשת הלידה הראשונה, שהתה התובעת בחופשה בתשלום. גם בטופס הרשמי שהפיקה הנתבעת לקראת פרישתה של התובעת, ביום 14.10.97, ושכותרתו "סיכום תקופות עבודה (נספח ח1 לתצהירה של גב' לייטנר), לא מצויינת תקופה של חופשה ללא תשלום בין 12.68 ל-2.69. בטופס זה, שעליו חתומה גב' נירה שגב, מפורטות כל תקופות העבודה של התובעת, ומתואר מעמדה בכל אחת מהתקופות לפי ארבע קטיגוריות: קביעות, ארעי, לידה וחל"ת. התקופה שבין 1.5.74 לבין 14.10.74 מתוארת כחל"ת. ואילו בתקופה הנדונה בסעיף זה - 12.68 עד 2.69 - מצויין "קביעות". יש לראות במסמך זה משום הודאת בעל דין, כי התובעת לא שהתה בחופשה ללא תשלום בתאריכים אלה, כמצויין בטופס הרשמי של הנתבעת עצמה. 43.לסיכום, לאחר ששקלנו את מכלול חומר הראיות, ונתנו דעתנו למהימנות עדותה של התובעת, הגענו למסקנה, כי הוכח להנחת דעתנו שהתובעת שהתה בחופשה בתשלום בתקופה שבין 8.12.68 ל-2.2.69, ועל כן יש להביא תקופה זו בחישוב תקופת עבודתה של התובעת לצורכי גימלה. ותק מקצועי 44.טענה נוספת שהעלתה התובעת ביחס לתקופת שירותה, נגעה לחישוב שנות הוותק שלה. התובעת טענה כי יש לחשב את הוותק שלה בכל שנות עבודתה בהתאם להסכמים הקיבוציים, אף אם נחתמו לאחר התקופה המחושבת. 45.איננו מקבלים טענה זו. צבירת הוותק נעשית לפי ההסכמים הקיבוציים וההוראות החלות באותה עת. אין להחיל רטרואקטיבית הוראות הסכמיות, שלא היו בתוקף בעת תקופת העבודה שלגביה חושב הוותק. כפי שנקבע בסעיף 11 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957: "תחילתו של הסכם קיבוצי היא מהיום שנקבע לכך בהסכם, ובאין תאריך קבוע - מיום חתימתו". 46.זכרון הדברים בדבר השכר ותנאי העבודה של האחיות נחתם ב-1979, ומתייחס לשנים 1978-1980. ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 4.1.94, קובע כי תוקפו של ההסכם יהיה מיום 1.1.93. אין להחיל את הסכמים רטרואקטיבית, והם תקפים וחלים על חישוב הוותק של התובעת, אך ורק על פי ההוראות שנקבעו בהן. נציין, כי שכרה של התובעת ותנאי עבודתה השתנו במהלך השנים בהתאם לשינויים בהסכמים הקיבוציים, והוותק עודכן - עם כל שינוי בהסכמים הקיבוציים - בהתאם להסכמים התקפים באותה עת. 47.לאור האמור, הננו מקבלים את החישוב שפורט בתעודת עובד ציבור של מר יוסי קינר, בכל הקשור ליישום הוראות ההסכמים הקיבוציים על חישוב הוותק של התובעת. 48.בנוסף, התובעת טענה כי לפי הוראות סעיף 85.124 לתקשי"ר, היא זכאית לתוספת ותק בשיעור של 50% משנת ותק, מאחר שפרשה בין 16 במאי ל-15 באוגוסט. 49.סעיף 85.124 לתקשי"ר קובע כדלקמן: "עובד הפורש לגמלאות מאיזו סיבה שהיא זכאי בראשון לחודש בו פרש לתוספת ותק בשיעור מלא או מוקטן, או לא יהיה זכאי לה כלל, לפי הטבלה הבאה, אלא אם נקבע דבר אחר בעניין מקצועו או דירוגו... בטבלה מפורטות תוספות הוותק, בהתאם למועד הפרישה. בטבלה זו נקבע, בין היתר, כי עובד שיפרוש בין 16 במאי ל-15 באוגוסט זכאי לתוספת ותק בשיעור של 50%. בסוף הטבלה מצוין: "ראה גם פסקה 24.432 לעיל". 50.הסיפא של סעיף 85.124, קובעת במפורש כי הסעיף לא יחול על עובד שלגביו נקבע אחרת לפי מקצועו או דירוגו. חישוב הוותק של האחיות נקבע בהוראות אחרות - בהוראת נש"מ מ-1959 וכן בזכרון הדברים מ- 1979. בשני אלה נקבעו ההוראות המיוחדות לאחים ואחיות בדבר אופן חישוב תוספות הוותק, ולפיכך ההוראה בסעיף 85.124 לתקשי"ר אינה חלה על העובדים במקצוע זה. 51.כמו כן, סעיף 85.124 מפנה לסעיף 24.432 לתקשי"ר, המוציא מתחולת ההוראות לעניין הוותק את האחים והאחיות, אשר לגביהם נקבעו הסדרים שונים בהסכמים הקיבוציים. בסעיף 24.432 נקבע: "לעובדים המדורגים באחד הדירוגים הנקובים בפסקה 24.430 (א), למעט האחים והאחיות והעובדים הסוציאליים, משתלמת תוספת הוותק בדרגתם על פי שנות ותקם המקצועי..." 52.נראה כי סעיף 85.124 לא התכוון ליצור הוראה שונה ומיוחדת לעובדים הפורשים לגמלאות. למעשה, מנסח סעיף זה באופן אחר את ההוראות שנקבעו בסעיף 24.432 לעניין אופן חישוב תוספות הוותק. דהיינו, אין מדובר בסעיף המקנה זכות מיוחדת לעובד הפורש לגמלאות, אלא למעשה קובע הסעיף שוב את שנקבע בסעיף 24.432 לעניין אופן חישוב תוספות הוותק בהתאם לימי העבודה בשנה. ואולם חישוב הוותק שנעשה לתובעת, בכל שנות עבודתה, שונה הוא מזה הקבוע בסעיפים 85.124 ו-24.432, מאחר שחישוב הוותק של האחים והאחיות נקבע בהסדרים שונים מאלה המצויים בתקשי"ר. לפיכך, הוראות התקשי"ר בעניין זה אינן חלות על התובעת, והננו דוחים את טענתה כי היא זכאית לתוספת של 50% משנת וותק (ר' גם הוראת סעיף 24.453 לתקשי"ר שהיא הוראה ספציפית לותק המקצועי של האחים והאחיות, כפי שאכן חושב לתובעת). 53.התובעת אף טענה כי יש לחשב את תקופת שירותה בנתבעת החל מיום גיוסה לצה"ל. לטענתה, היא סיימה את לימודיה במחצית השנייה של יולי 1966, ואז הושלמה תקופת הכשרתה למקצוע. לפיכך, על הנתבעת לחשב את ותקה המקצועי החל מיום גיוסה לצה"ל, 9.8.66. מנגד טענה הנתבעת, כי תעודת ההסמכה של התובעת נושאת את התאריך 21.9.66, ובהתאם לה חושב הוותק המקצועי של התובעת. 54.גם בעניין זה מקובלת עלינו עמדת הנתבעת. סעיף 5 להודעת נש"מ כ/1 כ/2 (נספח ח' לתעודת עובד ציבור של מר קינר), קובע באשר לתחילת הוותק של אחיות כדלקמן: "בשינוי לאמור ב-21.471 של התקשי"ר, תשולם תוספת הוותק לאחיות בכל הדרגות בהתאם לשנות עבודתן במקצוע... לאחר קבלת הסמיכות או הכרת מעמדן כאחות עצמאית". 55.סעיף 8 להודעת הנש"מ כ/1 כ/2 קובע כי "וותק במקצוע, לעניין פסקות 407 לעיל, פירושו ותק במקצוע שהוכח על פי תעודות עבודה, ושהוכר על ידי הועדה הפועלת ליד מחלקת האחיות במשרד הבריאות לעניין הכרת תעודות הכשרה מקצועיות של אחיות". 56.תעודת ההכשרה של התובעת, שצורפה כנספח א' לתעודת עובד ציבור של מר יוסי קינר, נושאת את התאריך 21.9.1966, ולפיכך היא מהווה ראיה למועד הסמכתה של התובעת כאחות. התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה כי מועד הסמכתה בפועל היה שונה, ואף לא כי מועד הכרת מעמדה כאחות היה מוקדם יותר. נהפוך הוא, התובעת העידה בעצמה כי החלה לעבוד כאחות בבית החולים רמב"ם, ביום 2.10.66, רק לאחר שהוסמכה כאחות. כך העידה התובעת: "כשהגעתי כחיילת ל"רמב"ם", אני הגעתי כאחות ועבדתי כאחות. לא נתנו לנו להיכנס לבית החולים לפני שקיבלנו את התעודות. אני התחלתי לעבוד ברמב"ם ב-2.10.66" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 13.9.02, שורות 27-28). לאור האמור, הננו דוחים את טענת התובעת כי יש לחשב את וותקה המקצועי החל מיום גיוסה לצה"ל ב-9.8.1966. הגדלת השירות: 57.לאחר פרישתה הגישה התובעת בקשה להגדלת תקופת שירותה. בקשתה נדחתה, משנאמר לה כי בקשתה תיבדק רק אם תגיש תחילה בקשה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות, והיה ותביעתה לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי - תידחה. משנדחתה תביעתה לקיצבת נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי, שבה התובעת והגישה בקשה חוזרת לנתבעת להגדלת תקופת שירות. בקשה זו התקבלה, ואושרה לה הגדלה בשיעור 7%. בסיכומיה עותרת התובעת להצהיר כי לא היה מקום להתנות את הגדלת השירות בתביעה למוסד לביטוח לאומי, ובמידה וזו תידחה. 58.עתירה זו - אינה במקומה, שכן המחלוקת בעניין זה, הפכה תיאורטית בלבד. "אין בתי המשפט גורסים צרות עין במתן סעד הצהרתי ובכוחו של בית המשפט לתת סעד כזה במגוון כמעט בלתי מוגבל של מצבים. יחד עם זה ברור שכדי לזכות בסעד הצהרתי צריך מי שמבקש סעד כזה להראות בין היתר שתהיה לו תועלת מהסעד ושעל פי מאזן הנוחיות מוטב לתת את הסעד מאשר לסרב לתיתו..." ע"א 539/78 לואל נ' לויס, פ"ד לד (4) 294, 286. 59.במקרה שלפנינו, ומשבקשתה של התובעת להגדלת שירות נענתה, לא הראתה התובעת כל תועלת שעשויה לצמוח לה ממתן הסעד המבוקש, ובנסיבות העניין מדובר בסעד תיאורטי-אקדמי גרידא. כידוע, ימאן בית המשפט להעניק לתובע סעד תיאורטי-אקדמי - אפילו יש לו בו "ענין משפטי" - כאשר אין לתובע תועלת בצידו (ר' ע"א 6291/95, בן יקר גת חברה להנדסה - הוועדה המיוחדת, פ"ד נא(2) 825, עמ' 839-840. וכן י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 454, בעמ' 562). 60.אשר לעתירתה הנוספת של התובעת, כי יש לאסור על הנתבעת לגרוע את הגדלת תקופת שירותה, אם ובמידה ובעתיד תוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי - ברי כי מדובר בעתירה מוקדמת, מה גם, שבמידה ויחולו שינויים כלשהם במצבה של התובעת, בהתאם לדין שיחול באותו מועד, רשאית התובעת לעתור בכל עת לבית הדין. סוף דבר: 61.התביעה מתקבלת באשר להכללת התקופה מיום 8.12.68 עד 2.2.69 בחישוב תקופת עבודתה של התובעת לצורכי קיצבה, ובחישוב הוותק המקצועי שלה. הנתבעת תערוך ותחשב מחדש את תקופת שרותה של התובעת ואת וויתקה המקצועי, כשבחישוב תקופת השירות והוותק המקצועי, תובא בחשבון גם התקופה מיום 8.12.68 עד 2.2.69. ההפרשים ישולמו לתובעת תוך 60 יום מקבלת פסק דין זה, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהמועד בו חל תשלום כל גימלה, החל מיום פרישתה של התובעת לגמלאות ועד לתשלום בפועל. 62.התביעה נדחית באשר לכל יתר עילות התביעה. 63.בנסיבות העניין, חרף התוצאה, ומאחר ומדובר בגמלאית, החלטנו שכל צד ישא בהוצאותיו. לידהחופשת לידה