פתיח לפנינו תביעת עובדת, הטוענת שפוטרה שלא כדין בעת שהייתה בהיריון, לתשלומים שונים - בגין אובדן הכנסה; נזק לא ממוני שנגרם לה, בשל נסיבות פיטוריה; הפרשי פיצויי פיטורים; הודעה מוקדמת; חלק משכר העבודה בתקופת המלחמה; החזר הוצאות נסיעה; הבראה; פדיון חופשה; חגים; שעות נוספות ואי מתן הודעה בכתב בדבר תנאי העבודה. כל זאת - בתוספת פיצויי הלנה, כאשר התביעה מופנית הן כנגד המעבידה לשעבר והן כנגד בעל המניות והמנהל, אישית. עיקר טענות הצד שכנגד, לעניין סיום יחסי העבודה, בזמן היות העובדת בהיריון, הוא - כי היא בחרה, מראש, להפסיק לעבוד לפני הלידה ולא הסכימה להצעות לעבור למקום עבודה אחר או להישאר במקום אצל מעביד חדש, לאחר הלידה, וגם אחרי הלידה דחתה הצעה לחזור לעבוד אצל הנתבעת, תוך השבת פיצויי הפיטורים שקיבלה. השתלשלות העניינים גב' זרינה שולום (להלן: העובדת או התובעת) עבדה, בתקופה הרלוונטית לתביעה, בחברת "א. עמית צילום ותקשורת בע"מ" - היא הנתבעת 1 בתביעה שלפנינו (להלן: הנתבעת) - זכיינית של חברת פרטנר (אורנג') באזור הצפון, העוסקת במכירת המוצרים של אורנג'. באותה עת היו לנתבעת מספר סניפים: ביוקנעם - הסניף הראשי ומקום משרד הנתבעת, בשכונת הדר בחיפה - הסניף בו עבדה התובעת (להלן: הסניף או סניף הדר), ובחוצות המפרץ, במפרץ חיפה. כאמור, התביעה הוגשה גם נגד מר דוד בוזגלו - נתבע 2 (להלן: הנתבע או דוד), מנהל הנתבעת ובעל המניות שלה, אשר - לטענת התובעת - אחראי באופן אישי וישיר לנזקיה. על פי גרסת הנתבעים, את סניף הנתבעת, בו עבדה התובעת, ניהל בתקופה הרלוונטית לתביעה אחיו של הנתבע - מר יוסי בוזגלו [ראו תצהירו, מטעם הנתבעת - נ/4, ס' 3 (להלן: יוסי)], אך, זאת רק מבחינה עסקית, בעוד שהאחריות לגבי העובדים ותנאי העסקתם נותרה בידי הנתבע, כנציג הבכיר של הנתבעת [עמ' 37, ש' 3-1; עמ' 40, ש' 27-18]. תמצית העובדות הצריכות לעניין, וטענותיהם העיקריות של הצדדים, הן כדלקמן: התובעת, שהיתה עולה חדשה, החלה ביום 10.11.04 את עבודתה כמוכרת בסניף הדר של הנתבעת. אין מחלוקת, כי במשך כל תקופת העסקתה היא תפקדה כראוי והייתה מוערכת על עבודתה. למעשה, לאור מקצועיותה ושביעות הרצון ממנה, ניהלה התובעת את הסניף, בפועל, כמעט באופן בלעדי. תנאי העבודה של התובעת נמסרו לה בעל-פה. נאמר כבר עכשיו, כי בקשת התובעת לקבל סעד בשל היעדר הודעה בכתב אודות תנאי העבודה, כפי שמתחייב מחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 - דינה להידחות. זאת, כיוון שהיא מושתתת על סעיף העונשין והקנס הפלילי הקבוע בו, בעוד שעסקינן בהליך אזרחי, מה גם, שהוכח, כי התובעת קיבלה מהנתבעים את המידע הבסיסי הנוגע להעסקתה ותנאיה לא היו שנויים במחלוקת. התובעת היתה "עובדת בשכר" ועבדה 6 ימים בשבוע, תמורת 22 ₪ לשעה [למעט בשלושת החודשים הראשונים לעבודתה, 11/04 - 1/05, בהם שולמו לה 20 ₪ לשעה - כעולה מתלושי המשכורת, אשר צורפו לכתב התביעה כנספח י"ב]. לטענת התובעת, לא שולמו לה זכויות שונות - או, למצער, לא שולמו במלואן - כגון: שעות נוספות, דמי חגים, נסיעות ודמי חופשה, למרות פניותיה לנתבעים, שלא הואילו. שעות תחילת העבודה וסיומה נרשמו באמצעות העברת כרטיס העובדת בקופה הרושמת, ובתום כל חודש הייתה התובעת מוסרת לנציגי הנתבעת את דו"ח הנוכחות שלה, יחד עם דו"חות שונים הקשורים בנתוני המכירות. על פי דו"ח הנוכחות שילמה הנתבעת את משכורתה של התובעת; זאת, לאחר שהנתבע העביר לרוה"ח של הנתבעת, מר אלי מאיר ועקנין (להלן: רוה"ח), ריכוז של דו"חות הנוכחות [עמ' 2-1; עמ' 20, ש' 12-10; תצהירו של רוה"ח - נ/1, ס' 4]. חלק מדו"חות הנוכחות, שהיו בידי התובעת, צורפו לכתב התביעה [נספח ט"ז]. לטענת הנתבעים, הנתבע לא היה שומר העתק מהדו"חות לאחר העברת הריכוז לרוה"ח, וכיוון שהקופה הרושמת אינה מצויה עוד בידיהם - אין ביכולתם להמציא את דו"חות הנוכחות של התובעת [עמ' 2-1]. התובעת טוענת, כי כבר בחודש 1/06, עם היוודע לה שהינה בהיריון, הודיעה על כך לנתבעת. לטענת הנתבעים, לעומת זאת, דבר הריונה של התובעת נודע להם מפי עובדת אחרת בנתבעת, סמוך לחודש 5/06. עם זאת, אין חולק, כי עובר לסיום יחסי העבודה ידעו הנתבעים שהתובעת בהיריון. סניף הנתבעת בהדר נסגר, עקב מלחמת לבנון השניה (להלן: המלחמה), ונמכר לחברת סופר לינק (ישראל) בע"מ (להלן: סופר לינק או החברה הרוכשת) ביום 1.9.06. במהלך המלחמה, במחצית השניה של חודש 7/06, לא עבדה התובעת, וככל הנראה שהתה עם משפחתה בדרום הארץ [כך עולה מחקירתו של יוסי - עמ' 37, ש' 19-15; מתלוש המשכורת ודו"ח הנוכחות של התובעת, לחודש זה, אשר צורפו ל-ת/1 כנספחים 28 ו-27; וכן מסיכומי התובעת, ס' 106]. למרות הימשכות מצב החירום שבה התובעת לעבודה בתחילת חודש 8/06 - לטענתה, כיוון שנדרשה לכך על ידי הנתבע - ועבדה באותה עת משמרות חלקיות, כאשר יוסי עובד עמה, לסירוגין. הנתבעים לא חלקו על הרישום הידני של שעות עבודת התובעת בחודש 8/06, אשר צורף לתצהירה [ת/1, נספח 3], ועל פיו עבדה בפועל עד ליום 6.8.06. לטענת התובעת, ביום זה, בו החלה לעבוד בשעה 9:00, הגיעו לסניף לקוחות רבים ובשעות הצהרים יוסי הגיע לתגבר אותה. התובעת עבדה עד השעה 17:30 ואז הודיעה ליוסי שהיא הולכת, והוא המשיך לעבוד בלעדיה. הצדדים לא פירטו מה אירע בימים 7.8.06 -8.8.06, אבל, סביר להניח שהתובעת לא הגיעה לעבודתה, עקב המצב הביטחוני. ביום 9.8.06 קיבלה התובעת חופשת מחלה, שהוארכה פעמיים - ביום 20.8.06 וביום 27.8.06, עד ליום 1.9.06. לטענתה, כאשר הודיעה על כך לנתבע, הוא התרגז וטען כנגדה שהבטיחה לעבוד עד ליום 1.9.06. התובעת הוסיפה, שהנתבע הציע לה לבוא לעבוד מספר שעות ביום, למרות חופשת המחלה שקיבלה, וכשהשיבה שאינה רוצה לסכן את העובר, ענה שישלם לה ב"שחור" עבור השעות שתעבוד; טענותיה לא התקבלו על ידנו - ועל כך בהמשך. מיום 3.9.06 לא הוציאה התובעת אישורי מחלה (תאריך 2.9.06 חל בשבת). בחקירתה, הסבירה התובעת, כי מועד זה היה מועד הלידה המשוער וכיוון שחשה צירים, לא הגיעה לעבודה, אך, עדכנה בכך את הנתבע [עמ' 13, ש' 19-14]. ביום 6.9.06 התאשפזה התובעת בבית-חולים, לקראת הלידה. באותו יום יצא יוסי למסור לתובעת מעטפה, מטעם הנתבעת, ומאחר שלא איתר אותה בביתה, התקשר אליה והיא ביקשה שישאיר את המעטפה אצל מכר שלה. למחרת, ביום 7.9.06, ילדה התובעת בת. ביום 11.9.06 שבה התובעת לביתה ופתחה את המעטפה, אשר הכילה - לדבריה -מכתב פיטורים [ת/1, נספח 8 (להלן: מכתב הפיטורים)], המחאה בגין פיצויי פיטורים [ת/1, נספח 9 (להלן: ההמחאה), טופס 161 [ת/1, נספח 10], תלוש משכורת לחודש 8/06, וכן - את אישורי המחלה שהיא העבירה לנתבעים [ת/1, נספח 11]. מכתב הפיטורים נושא את התאריך 1.8.06 ועל פיו, הוחלט לסגור את סניף הנתבעת בהדר בעקבות המלחמה ולכן תופסק עבודת התובעת החל מיום 15.8.06; התאריך שהופיע על ההמחאה היה 5.9.06. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב נסיבות סיום יחסי העבודה: לטענת התובעת, היא פוטרה מעבודתה על ידי הנתבעים, לאלתר, ביום 6.9.06, ולא הייתה לה כל ידיעה מוקדמת על כוונתם לפטרה. הנתבעים לעומת זאת, טוענים, כי התובעת היא זו שהביאה לסיום יחסי העבודה בין הצדדים - ביום 15.8.06 - כיוון שלא רצתה להמשיך בעבודתה בנתבעת, והודיעה על כך לנתבעת במהלך המלחמה, בחודש 7/06 או 8/06. לטענתם, הנתבע ניסה לשכנע את התובעת - שהייתה עובדת מצוינת - שלא לעזוב, או שיסדרו לה לעבוד בחברה לה נמכר סניף הדר, אך, היא התעקשה, ועל מנת לעזור לה ולהיטיב עמה, כפי שנהג בכל תקופת עבודתה, הסכים לבקשותיה החוזרות, לקבל מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים, וכך עשה. באשר למה שאירע לאחר קבלת מכתב הפיטורים, התובעת טוענת, כי כעבור מספר ימים התקשרה אל הנתבע לשאול לסיבת פיטוריה, ומשלא נענתה באופן ענייני פנתה למשרד העבודה. לטענתה, נציגת משרד העבודה (להלן: הנציגה או נציגת משרד העבודה) שוחחה עם הנתבע, אך, לא הבינה את ההתרחשות. הנתבעים, מאידך, טוענים שהנתבע הסביר לנציגה, כי התובעת פוטרה לבקשתה, והוא מסכים שהתובעת תחזור לעבודה, בכפוף להשבת פיצויי הפיטורים שקיבלה; הנציגה קיבלה את עמדתו. לא הוצג לנו כל מכתב מסכם מאת הממונה על עבודת נשים, ברם, אין מחלוקת, כי בעקבות הפגישה הנ"ל, יצר הנתבע קשר טלפוני עם התובעת, כאשר הצדדים חלוקים באשר לתוכן השיחה. לטענת התובעת, הנתבע כעס על פנייתה למשרד העבודה, ואילו הנתבע טוען, כי הודיע לתובעת שהיא יכולה לחזור לעבודה עם השבת הפיצויים שקיבלה. לטענתו, מאז, כשלו כל ניסיונות הנתבעת להשיג את התובעת ולקבל תשובה בעניין. לטענת התובעת, ביום 9.11.06, השתתפה בחתונתה של עובדת הנתבעת - גב' לודה כנפי (להלן: לודה), אבל, הנתבע, שנכח גם הוא באירוע, כלל לא פנה אליה. ביום 29.11.06 הסתיימה חופשת הלידה של התובעת, שעמדה, אותה עת, על 12 שבועות [סעיף 6(ב) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954, טרם תיקונו בתיקון מס' 37 לחוק זה, מיום 8.5.07]. ביום 11.12.06 שלח בא-כוח התובעת מכתב לנתבעים בדרישה לשלם לתובעת תשלומים שונים, המגיעים לה, לטענתה [ת/1, נספח 12]. התובעת טוענת, כי לאחר קבלת מכתב זה יוסי לחץ עליה לחזור לעבוד בנתבעת. ביום 13.12.06 שלח ב"כ הנתבעים מכתב תשובה [ת/1, נספח 13], לפיו הנתבעת הייתה מוכנה להחזיר את התובעת לעבודתה, והיא מוכנה לכך גם עתה - בכפוף להחזרת פיצויי הפיטורים ששולמו לה. לחלופין, הנתבעת מוכנה להיפגש עמה על מנת לסיים את המחלוקת. במכתב בא-כוחה, מיום 24.12.06 [ת/1, נספח 14], דחתה התובעת את האפשרות לחזור לעבוד בנתבעת לאור הפגיעה הקשה שנגרמה לה - לטענתה - בשל האופן בו פוטרה כשהייתה בהיריון, והתנתה את קיום הפגישה בהצעת פשרה שתעביר הנתבעת קודם לכן. התובעת טוענת, כי בעקבות זאת התקשר אליה הנתבע וניסה לשכנעה למשוך את תביעתה. במכתב מיום 27.12.06 [ת/1, נספח 15], הציעו הנתבעים לשלם לתובעת סכום לסיום המחלוקת, שלא היה מקובל על התובעת, כעולה ממכתב תשובתה, מיום 7.1.07 [ת/1, נספח 17]. התובעת טוענת, כי אז התקשר יוסי, שוב, ניסה לשכנע אותה לזנוח את התביעה, ואף השתמש באיומים. ביום 8.1.07 פנו הנתבעים בהצעת פשרה נוספת [המכתב צורף לכתב ההגנה, נספח ז']. התובעת לא הגיבה על הצעה זו וביום 12.2.07 הגישה את התביעה שלפנינו. להלן נפנה לדון בפלוגתאות הדרושות הכרעה, לא לפני שנכריע בשאלת אחריותו של הנתבע, ובמחלוקת בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה, בעת היות התובעת בהיריון. דיון והכרעה מטעם התובעת הוגשו תצהיר שלה, וכן תצהיר של גב' טלי בדש (להלן: טלי), עובדת לשעבר של הנתבעת, שניהלה אף היא הליך משפטי נגד הנתבעים. מצהירי הנתבעים הם הנתבע, יוסי, רוה"ח, לודה - עובדת של הנתבעת, שבתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה כמוכרת בסניף הנתבעת ביוקנעם, וכן מר מנשה מלכין (להלן: מנשה) - עובד לשעבר של הנתבעת. נקדים ונאמר, ככלל, כי התקשנו לתת אמון מוחלט בגרסת אחד הצדדים וכל אחד מהם חטא באי דיוקים. עם זאת, בסופו של יום שוכנענו, כי גרסת הנתבעים - במחלוקת העיקרית, בדבר נסיבות הפסקת העבודה - מתיישבת יותר עם המציאות והגיונם של דברים, כפי שיובהר מיד, ואנו סבורים, כי התובעת העדיפה לעזוב את עבודתה בנתבעת תמורת קבלת פיצויי פיטורים, עקב הלידה הצפויה וסגירת סניף הדר, תחת להמשיך בסניף אחר של הנתבעת או באותו מקום עבודה, עם מעביד אחר, לאחר חופשת הלידה. א. אחריות הנתבע אין מחלוקת שהנתבעת היא זו שהיתה מעסיקתה של התובעת בכל התקופה הרלבנטית, ולא הנתבע, שפעל כמנהלה, הגם שהוא בעל המניות בה. אף על פי כן, התובעת מבקשת להטיל על הנתבע אחריות אישית של נושא משרה בתאגיד, ומבקשת שנקבע, כי הוא אחראי באופן ישיר לנזקיה, ביחד ולחוד עם הנתבעת, ולכן - יש לחייבו בתשלומים שייפסקו. נאמר כבר עתה, כי איננו מקבלים זאת. התובעת מסתמכת בעניין זה על הוראות סעיף 15 לחוק עבודת נשים, סעיפים 15 ו-16 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק שוויון ההזדמנויות) וסעיף 8 לחוק הגנה על עובדים בשעת חירום, התשס"ו-2006 (להלן: חוק שעת חירום). אולם, סעיפים אלה עוסקים בהטלת אחריות וסנקציות פליליות, ואילו במסגרת תביעה אזרחית, בה עסקינן, לא ניתן להשית על הנתבע קנסות פליליים כפי שמבקשת התובעת לעשות [השוו: ע"ע 606/06 אבביטו - חברת איי.אס.אס אשמורת בע"מ, ס' 3 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 31.12.06)]. למעלה מן הצורך נוסיף, כי מכוח עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אין לחייב נושא משרה בחובות החברה המעבידה, אלא, בהתקיים אחד החריגים הקבועים בחוק החברות, התשנ"ט-1999, המאפשרים להרים את מסך ההתאגדות. בענייננו, לא נטען, ועל כן לא הוכח, קיומה של עילה מהעילות הקבועות בחוק החברות לביצוע הרמת מסך כנגד הנתבע; להיפך: בא-כוחה של התובעת הבהיר, כי התביעה נגד הנתבע היא מכוח אחריות אישית של נושא משרה בתאגיד ולא מכוח הרמת מסך ההתאגדות [עמ' 7, ש' 4-3]. לאור האמור - לא הוכחה עילה לחיוב הנתבע, באופו אישי, והתביעה נגדו נדחית. ב. נסיבות סיום יחסי העבודה על אף שהצדדים חלוקים בשאלה, מתי נודע לנתבע, כי התובעת בהריון, אין מחלוקת, כי בזמן המלחמה, כבר היתה זו עובדה ידועה, כמו גם העובדה שבשל המלחמה הנתבעת תסגור את סניף הדר והיא מכרה אותו לחברת סופרלינק, שהחלה לפעול בו ביום 1.9.06. אנו מאמינים לנתבע, כי מאחר שהיו מרוצים מעבודתה של התובעת הוצע לה - נוכח הסגירה הצפויה של סניף הדר - להמשיך לעבוד בסניף אחר של הנתבעת, אבל, התובעת לא היתה מעוניינת בכך ומצאה עצמה בנקודת זמן בה מתאים לה להפסיק לעבוד, תוך הסכמה שישולמו לה פיצויי פיטורים, עוד קודם ללידה, בזמן בו היתה זקוקה לכסף. התובעת אישרה, כי הנתבע אף הציע לה, שלאחר הלידה תמשיך לעבוד באותו מקום, בהדר, תחת החברה החדשה, אולם, היא לא היתה מעוניינת בכך; ובלשונה: "לא רציתי שהוא ימכור אותי כמו סמרטוט ... היתה לי כוונה להישאר אצל אותו מעביד, אותו מקום". [עמ' 9, ש' 13-12]. רק לאחר שהזכירו לתובעת, בחקירתה, את שינויי העיתים: "אבל המעביד מכר את הסניף", היא השיבה: "למעביד היה סניף גם בחוצות המפרץ. זו אותה עבודה ואותם תנאים" [שם, ש' 16-15]. אבל, התובעת לא בחרה להמשיך עבוד בסניף חוצות המפרץ, ולראיה: לפני הלידה - לאחר ההעדרות עקב המלחמה, היא נשארה בביתה מטעמי מחלה, עד 1.9.06, ומאז העדיפה להמתין ללידה, ולא התייצבה בסניף חוצות המפרץ. היא אף לא דאגה לקבל אישורי העדרות נוספים, בגין מחלה או חופשה, עד שילדה בתאריך 7.9.06, ולדעתנו, היה זה מאחר שסיכמה מראש עם הנתבע, שתעבוד רק עד 1.9.06; ואילו אחרי הלידה - לא נקטה התובעת בשום צעד מעשי להמשיך בעבודה אצל הנתבעת, על אף שפנתה בעניין הפסקת עבודתה אל נציגי הממונה על עבודת נשים, במשרד העבודה. התנהגותה, בהקשר זה, רק מחזקת בעינינו את גרסת הנתבעים. התובעת הצהירה, כי פנתה אל משרד העבודה בנושא הפסקת עבודתה [ת/1, ס' 43] ולפי עדותה, היה זה "כמה ימים אחרי הלידה" [עמ' 15, ש' 4 ואילך]. אין חולק, כי לא ניתנה כל החלטה לפי חוק עבודת נשים, הקובעת, כי התובעת פוטרה בניגוד לחוק. עובדה זו תומכת, לטעמנו, במסקנה, כי גם במשרד העבודה השתכנעו, שלא מדובר בהפסקת עבודה ביוזמת המעסיק, דווקא [עדות דוד, עמ' 42-41]. התובעת טוענת, בתצהירה, כי בעקבות פנייתה למשרד העבודה, התקשר אליה הנתבע ובא כלפיה בטענות על כך. לטענתה, היא הסבירה לו שרצתה לברר האם נהגו עמה כדין, ובתגובה, הנתבע אמר שתחזיר את ההמחאות בעבור הפיצויים והמשכורת, את התלושים ואת מכתב הפיטורים, והוא יעשה לה חשבון חדש על פי החוק, שיצא פחות ממה שקיבלה. על כך השיבה התובעת שהיא אינה חפץ שזורקים ומחזירים מתי שבא [ת/1, ס' 47-45]. ניסוח זה של תשובתה מעיד, שהנתבע, אכן, הציע לתובעת לחזור לעבודה בנתבעת, והדבר גם עולה מתשובותיה בחקירתה, למרות שהתחמקה ממתן תשובה ישירה לשאלותינו: ש.דוד חזר אליך ובשיחה הזו הוא אמר לך לחזור לעבודה? ת. לא. הוא התחיל לצעוק עלי למה פניתי ושאני אחזיר לו את כל המעטפה שהוא העביר לי, ואם אני רוצה, הוא יעשה לי חשבון חדש לפי החוק ואז אראה שאקבל פחות. ש. האם הוא לא אמר לך תחזרי לעבודה, ותחזירי את פיצויי הפיטורין שקיבלת ת. הוא אמר שאחזיר את כל הטפסים שהוא העביר לי והוא ידבר ויראה מה נעשה. ש. ותמשיכי לעבוד אצלו? ת. על זה לא דיברנו כי הייתי בחופשת מחלה, סליחה, חופשת לידה." [עמ' 15, ש' 29-21; עמ' 16, ש' 2-1] איננו מאמינים לדברי התובעת, כי היא והנתבע לא דיברו על המשך עבודתה, כיוון שהייתה בחופשת לידה. ברור לנו, כי משנקטה התובעת בצעד המנוגד להסכמות שהיו לה עם דוד ופנתה למשרד העבודה, לא ציפתה שתידרש, בתגובה, להשיב את פיצויי הפיטורים, אך, באופן טבעי העלה דוד דרישה זו, לאחר הפניה ממשרד העבודה אליו, בה הביע הסכמה להשיב את התובעת לעבודה בנתבעת. חזרת התובעת לעבודה בנתבעת היתה כרוכה ושלובה בהשבת תשלום פיצויי הפיטורים שקיבלה, ואין לנו ספק שהדברים הושמעו בצוותא ע"י הנתבע, למורת רוחה של התובעת. עוד טענה התובעת, כי לא המשיכה את הטיפול במשרד העבודה כיוון שאינה בקיאה בחוק, ולאחר שבחתונה של לודה לא יצר איתה הנתבע קשר והיא שמעה מאחרים שגם אין לו כוונה כזו, היא פנתה לייעוץ משפטי [עמ' 16, ש' 12-1]. ניתן היה לצפות, כי לאחר ייעוץ משפטי, היתה התובעת עומדת על קבלת החלטה ממשרד העבודה, בדבר אי חוקיות "פיטוריה", לו זה היה המצב. מעצם העובדה שהתובעת ויתרה על המשך הטיפול במסלול זה ניתן ללמוד, שגרסת הנתבע היא הנכונה, הן בדבר נסיבות הפסקת העבודה והן בדבר ההסכמה להמשך העסקה, תוך השבת פיצויי הפיטורים, ולא נפתח תיק במשרד העבודה, משום ההסכמה ההדדית. הנתבע טען בתצהירו, כי פנייתה של התובעת נעשתה בהשפעתה של טלי בדש, עוד עובדת לשעבר של הנתבעת, בניסיון לסחוט כספים מהנתבעים, וכי במשרד העבודה קיבלו את עמדתו, אישרו והמליצו למשוך את מכתב הפיטורים ולהחזיר את התובעת לעבודה [נ/5, ס' 31-27]. גם בחקירתו חזר על עיקרי הדברים, והעיד, שהוא הסכים להחזרת התובעת לעבודה והנציגה אמורה הייתה לחזור אליו, ומשלא עשתה זאת הבין שהדבר מקובל עליה: "לא היתה המשכיות, כי אני הסכמתי לפניית משרד העבודה והרווחה שהתובעת תמשיך לעבוד אצלי. ענת [נציגת המשרד - ד.ג.] אמרה לי שהיא תחזיר לי תשובה ולא חזרה ז"א שזה בסדר, מבחינתה זה היה מקובל, היא תדבר עם התובעת" [עמ' 42, ש' 4-1]. אנו סבורים, כי גרסת הנתבעים לעניין זה עדיפה על גרסת התובעת, במובן זה שאכן הוצע לתובעת לחזור לעבודה בנתבעת, אלא שהיא התחמקה מכך, משיקוליה. בכל מקרה, התובעת עצמה מודה, כי היו עליה לחצים רבים מצידו של יוסי, לשוב לעבודה בנתבעת והיא לא התייצבה באף אחד מהסניפים. לבד מחילופי מכתבים בין עורכי הדין, לא עשתה התובעת צעד של ממש, לקבל את הצעת הנתבעת, מן הסתם, משום שלא חפצה לקיים תנאי בלתי נמנע, הנובע מחזרתה לעבודה בנתבעת, בסניף אחר, והוא - השבת פיצויי הפיטורים שקיבלה, לפני הלידה, בהתאם לסיכום בינה לבין הנתבע. כשם שבחרה להפסיק לעבוד, בנסיבות שנוצרו לפני הלידה, בחרה שלא לחזור לאחריה וגרמה לסיום יחסי העבודה. אמת, יש לפנינו מכתב הפיטורים שנמסר לתובעת ובדרך כלל, מסמך כזה מדבר בעד עצמו ואין לטעון כנגד הנחזה ממנו, ברם, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. בנסיבות שהוכחו כאן שוכנענו, כי הפסקת העבודה היתה מתואמת עם התובעת, אשר בזמן המלחמה סברה, כי טוב יותר עבורה להפסיק לעבוד ולקבל פיצויי פיטורים, במקום לעבור לסניף אחר, חלף סניף הדר, שנסגר, בו אהבה לעבוד, ותחת לנסות מזלה בעבודה אצל חברה אחרת שנכנסה לנעלי הנתבעת בהדר, ומכתב הפיטורים משקף את ההסכמות בין הצדדים. לפי מכתב הפיטורים, אשר נוסח על ידי הנתבע ורוה"ח [עמ' 24, ש' 29, עמ' 25, ש' 1, 13; עמ' 44, ש' 9-8], נרשמה כסיבת הפיטורים סגירת סניף הדר בעקבות המלחמה. מלכתחילה, היתה התובעת אמורה לעבוד עד 1.9.06, כפי שסכמה עם יוסי ודוד, אבל, לאחר שהמלחמה הסתיימה, ביום 14.8.06, היא לא חזרה לעבוד. לגרסתה, היתה חולה, ורק בתחילת ספטמבר 2006 נמסרו אישורי המחלה לנתבעת [עמ' 13, ש' 21]. הנתבעים כופרים בקבלת אישורים אלה, אבל, עובדה שאינה במחלוקת היא, כי התובעת לא דאגה לאישורי היעדרות מיום 1.9.06 ואילך, על אף שטרם ילדה. הדבר מתיישב עם הסכמותיה עם הנתבע - לעבוד עד 1.9.06 - אחרת, היה עליה להתייצב לעבודה בסניף אחר, או לקבל אישורי העדרות. על כך שמכתב הפיטורים תואם עם התובעת, לבקשתה, לומדים גם מעדות רוה"ח, על אף שהסתייג ממהלך זה. הנתבע מצהיר, כי במועד כלשהו במהלך מלחמת לבנון השנייה, בחודשים 7/06-8/06, כאשר "היינו כולנו טרודים בהגנה על עצמנו ועל משפחתנו", התובעת הודיעה לו שאינה מעוניינת להמשיך בעבודתה ולקראת הלידה הצפויה רוצה לשבת בבית, ללא קשר למלחמה [ת/5, ס' 15], ויוסי - בתצהירו - חזר על כך [נ/4, ס' 8]. לטענת הנתבע הוא הסכים, והתובעת ביקשה ממנו שיוציא לה מכתב פיטורים, על מנת שתוכל לקבל דמי אבטלה ולהתכונן ללידה הצפויה [נ/5, ס' 20]. מחקירתו עולה, שהתובעת רצתה להישאר בביתה גם לאחר הלידה, ולא רק לפניה [עמ' 40, ש' 32; עמ' 41, ש' 2-1]. בין הנתבע לבין תובעת התקיימו מספר שיחות, בנוגע לסיום העסקתה, ולאחת השיחות, שהתבצעה באמצעות הרמקול במכשיר הטלפון הנייד, האזין גם רוה"ח של הנתבעת [נ/5, ס' 22]. רוה"ח הצהיר, שבחודש 7/06 נערכה במשרדו, בנוכחותו, שיחת טלפון בין הנתבע לבין התובעת דרך רמקול הטלפון הנייד, ובה ביקשה התובעת לקבל מכתב פיטורים [נ/1, ס' 8-7]. לפי עדותו, נראה שהשיחה היתה בזמן המלחמה, ובמהלכה הוא ייעץ לנתבע - כאשר התובעת מאזינה - שלא להוציא לה מכתב פיטורים [עמ' 25, ש' 9-8, 14-13]. רוה"ח הודה, כי לא שמע שהתובעת מבקשת את מכתב פיטורים לצורך קבלת דמי אבטלה [עמ' 27, ש' 12-11]. לדבריו, סיכום השיחה היה, כי לא יינתן מכתב כאמור, אולם, למחרת, הנתבע אמר לו "שהוא רצה ללכת לקראתה, כי יש לה בעיות כלכליות וסיכם איתה שיתן לה את הפיצויים ומכתב פיטורים ולכן ניסחנו יחד את המכתב" [עמ' 25, ש' 13-12, 23-21]. העובדה שמכתב הפיטורים נמסר לתובעת בניגוד לעצת רוה"ח היא הנותנת, כי היה זה מתוך הליכה לקראתה, ולא מטעמי הנתבעת. משהדברים היו מוסכמים, אין לייחס חשיבות רבה לתאריכים המופיעים במכתב הפיטורים, כמו גם למועד מסירתו, בפועל, לידי התובעת. אין מחלוקת, שהוא נמסר לה יחד עם סכום פיצויי הפיטורים, לאחר מספר ימים בהם כבר לא עבדה, הלכה למעשה, ביום 6.9.06. הנתבעים מוסיפים, כי פעלו על מנת למצוא לתובעת מקום עבודה חלופי [סעיפים 16 ו-18 לכתב ההגנה, וראו גם המכתב מיום 13.12.06 שצורף ל-ת/1, נספח 13, ס' 3]. על פי תצהירו של הנתבע, במקביל לסיום העסקת התובעת, במהלך המו"מ למכירת סניף הדר, הוא פנה אל מנכ"ל החברה הרוכשת וביקש שיבדוק אפשרות להעסיק את התובעת לאחר סיום חופשת הלידה. תחילה המנכ"ל סירב, אך בסופו של דבר הסכים, לאחר שהנתבע שכנע אותו שמדובר בעובדת טובה ומסורה. לטענת הנתבע, בקשתו נעשתה על מנת לעזור לתובעת ולא היה לה קשר למו"מ עצמו על מכירת הסניף [נ/5 ס' 24-23; ראו גם את האישור מאת מנכ"ל חב' סופר לינק - נספח א' לכתב-ההגנה]. גם התנהגות זו מצביעה על התחשבות בתובעת, לא היה בכך משום "מכירתה" כחפץ, כפי שהעידה לפנינו, וחבל שהשתמשה במטבע לשון זו. זאת ועוד, על פי תצהירו של מנשה, שהוגש מטעם הנתבעים, נדרש מנשה במסגרת עבודתו להגיע לסניף בהדר, שוחח עם התובעת פעמים רבות והתרשם שלתובעת טוב במקום עבודתה [נ/3, ס' 7-6]. הדבר תומך בדברי התובעת, כי רצתה להשאר אצל אותו מעביד, באותו מקום, ומסביר גם מדוע פעל הנתבע בנסיון למצוא לה עבודה חלופית בסופר לינק, כשמכרה הנתבעת את סניף הדר. משהתובעת לא היתה מעוניינת בכך, אין לבוא בטענות למי מהנתבעים, על שלא הושלם הסדר כזה, לגבי התובעת, עם החברה הרוכשת. מנשה, הצהיר עוד, כי לאחר שסיים את עבודתו בנתבעת סידר לו הנתבע עבודה במקום אחר [נ/3, ס' 5]. אנו מאמינים, כי כל פעולותיהם של יוסי ודוד נעשו מתוך רצון ללכת לקראת התובעת וליישם את משאלותיה וצר לנו על שבחרה להתכחש להסכמות עימה. יתכן, כי ידה של גב' בדש בדבר. זה המקום לציין, כי עדותה הותירה בנו רושם עגום ולהערכתנו, היא ניסתה להשליך מהסכסוך האישי שלה עם הנתבעת לעניינה של התובעת, אך, מובן, כי מהעובדה שתביעתה הסתיימה בפשרה אין להסיק שצדקה בכל טיעוניה. לאור כל האמור עד כה, אנו מקבלים את טענת הנתבעים, כי התובעת היא זו שבחרה להפסיק את עבודתה, בזמן המלחמה, עקב המכירה המתוכננת של סניף הדר והלידה צפויה, תוך תשלום מוסכם של פיצויי פיטורים, וכך "נולד מכתב הפיטורים", בהסכמה, בעת שהתובעת היתה בהריון. ג. פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין" ועוגמת נפש מכיוון שדחינו את טענות התובעת, כי פוטרה על ידי הנתבעים בניגוד להוראות חוק עבודת נשים, חוק שוויון ההזדמנויות וחוק שעת חירום, והיא זו שיזמה, למעשה, את ניתוק יחסי העבודה בסמוך ללידה, נדחית גם טענתה, כי נשללה ממנה זכות הטיעון והשימוע בטרם תפוטר - ולא קמה לה זכות לפיצוי בגין אף אחד מהחוקים עליהם ביקשה להסתמך. נעיר רק זאת, התובעת טוענת שפיטוריה נוגדים גם את הוראות חוק שעת חירום. אולם, חוק זה אוסר על פיטורי עובד, כאשר הסיבה לפיטורים היא "היעדרותו מהעבודה או אי-ביצוע העבודה, מחמת הוראה שניתנה בשעת התקפה לפי סעיף 9(ג) לחוק ההתגוננות האזרחית, או הוראה שניתנה בעת מצב מיוחד בעורף לפי סעיף 9ד(א) לחוק האמור, אשר בשלה נמנע מן העובד להתייצב לעבודתו או לבצעה..." או "היעדרות מהעבודה או אי-ביצוע העבודה מחמת מצב ביטחוני כמשמעותו בהסכם בדבר תשלום שכר באזור הגבלה, ששרר במקום מגוריו או במקום עבודתו של העובד" [סעיף 3 לחוק שעת חירום]. אמנם, כיוון שהפסקת עבודתה של התובעת הייתה במהלך החודשיים שלאחר היעדרות התובעת, בחודש 7/06, בגין המצב הביטחוני - הן על פי גרסת התובעת והן על פי גרסת הנתבעים, הנטל הוא על הנתבעים להראות שהפסקת העבודה לא נעשתה בניגוד לחוק שעת חירום [סעיף 4 לחוק זה], אולם, בענייננו - התובעת כלל לא טענה שהיעדרות זו הייתה הסיבה לפיטוריה; להיפך: התובעת חזרה וטענה, כי הריונה היה הגורם ל"פיטוריה", והרי טענות אלה אינן דרות בכפיפה אחת עם טענה לפיטורים בגלל העדרות מחמת מצב בטחוני. הנסיון "להנות מכל העולמות" משליך אף הוא על חוסר האמינות של גרסת התובעת. ד. תמורת הודעה מוקדמת משקבענו, כי התובעת היא שבחרה להפסיק לעבוד, לאחר חילופי דברים עם הנתבע, כנציג הנתבעת, במהלך תקופת המלחמה ובהסכמה מראש להמשיך לעבוד עד 1.9.06 - אין היא זכאית לתמורה כספית לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. התביעה ברכיב זה - נדחית, אפוא. ד. שכר עבודה עד יום הלידה התובעת טוענת, כי הינה זכאית לפיצוי בגין אובדן הכנסה, מיום 15.8.06 ועד הלידה, בגובה 150% מהשכר שהייתה מקבלת לו המשיכה בעבודתה בתקופה זו. לחלופין, היא מבקשת דמי מחלה לתקופה שמיום 15.8.06 ועד 1.9.06 [על פי תחשיב שצורף ל-ת/1, נספח 29]. ודוק, מדוע נתבע תשלום רק עד 1.9.06, אם יחסי העבודה לא נפסקו והתובעת ילדה רק ביום 7.9.06? אין זאת, אלא, הוכחה נוספת לכך שהוסכם בין התובעת לבין הנתבעת שיחסי העבודה יהיו עד 1.9.06 והתובעת, שנעדרה מעבודתה, בהסכמה, מתחילת אוגוסט 2006 ולא מסרה אישורי מחלה בחודש זה, ערכה התחשבנות בדיעבד, רק לתקופה המוסכמת. חוסר ההגיון בגרסת התובעת בולט גם באמירתה, שהנתבע הציע לה לבוא לעבוד בתקופת המחלה ולשלם "בשחור", כאשר אם היא עדיין עובדת הנתבעת אין סיבה לא לשלם לה, לו עבדה אז. לא מצאנו בסיס לדרישה לתשלום מוגדל עבור ימי אי עבודה במחצית השניה של חודש אוגוסט 2006. עם זאת, על אף המחלוקת בדבר עצם ידיעת הנתבעים על מחלתה של התובעת "בזמן אמת" - הם לא חלקו, בדיעבד, על אישוריה המחלה לגופם; מה גם, שעל פי מכתבם מיום 27.12.06, היו מוכנים לשקול תשלום דמי מחלה לתובעת, אם יומצאו להם האישורים המתאימים [ת/1, נספח 15, ס' 5א]. בהתחשב בסיכום הראשוני בין הצדדים, כי התובעת תעבוד עד 1.9.06, ומאחר שמכתב הפיטורים נוסח לפי הנתונים השוטפים ורק בדיעבד התברר, כי התובעת היתה חולה במחצית השניה של חודש אוגוסט 2006, כאשר חלתה תוך כדי המלחמה, מיום 9.8.06, לפני מועד הפסקת העבודה המצויין במכתב הפיטורים, 15.8.06, ולנוכח פסיקת בית-הדין הארצי, כי מעסיק לא רשאי לקבוע את מועד סיום יחסי העבודה למועד הקודם למועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם זכאי העובד מכח חוק דמי מחלה [עע 383/07 קרן מקפת - לסלי פנחס וניט (7.12.2008)] - יש להתיר לתובעת לקבל תשלום עבור התקופה בגינה הציגה אישורי מחלה, אף אם בדיעבד. מאחר שבגין התקופה עד סיום המלחמה, ביום 14.8.06, קיבלה התובעת תמורה, יש לשלם לה דמי מחלה עבור תקופת המחלה שלאחר סיום המלחמה, היינו, מיום 15.8.06 עד 1.9.06. נזכיר, שלגבי התקופה שמיום 2.9.06 ועד ליום 6.9.06 - התובעת לא הציגה אישור רפואי, אף לא בדיעבד, ולא ביקשה דמי מחלה עבורה. תחשיב התובעת לדמי המחלה [ת/1, נספח 29], נעשה על פי שיעור משרה של 92% [תחשיב שיעור המשרה צורף ל-ת/1, נספח 2], והנתבעים שהכחישו בכתב-ההגנה, כי זה היקף משרתה של התובעת [ס' 88], לא הציגו חישוב חלופי, ומתחשיבים שערך רוה"ח [ת/1, נספחים 5.5 ו-5.6], עולה, כי אחוז חלקיות המשרה של התובעת היה 92% גם לשיטתם. אשר על כן, ובהתבסס על תחשיב דמי מחלה שנעשה על ידי התובעת - על הנתבעת לשלם לתובעת 1,943 ₪ בגין דמי מחלה. ה. הפרש פיצויי פיטורים אין מחלוקת, כי שולם לתובעת סך 6,876 ₪ כפיצויי פיטורים. התובעת טענה, כי לצורך חישוב זכאותה לפיצוי זה היה צריך להתחשב גם בתקופה בה אסור היה לנתבעים לפטרה - טענה אותה דחינו; על כן, לא קמה הזכות להפרשי פיצויי פיטורים, כנתבע. יחד עם זאת, נציין, כי בדקנו ומצאנו, שגם כאשר רואים את יחסי העבודה ככאלה שנמשכו עד תום תקופת המחלה, 1.9.06, כפי שקבענו לעיל - קיבלה התובעת תשלום ביתר ברכיב זה. התובעת העמידה את משכורתה הקובעת, בהתחשב בהיקף משרתה, על סך 3,765 ₪ [ת/1, ס' 85]. לפי תקופת עבודה מיום 10.11.04 ועד 1.9.06, שהם 20.75 חודשי עבודה, מגיע חישוב פיצויי הפיטורים לסך 6,510 ₪ [3,765 ₪ x 20.75/12 חודשי עבודה]; מכאן - התובעת קיבלה 365 ₪ ביתר, ויש לקזזו כנגד תשלום שייפסק לה, להלן. ו. הפרשי שכר חודש 7/06 התובעת טוענת, כי למרות שעבדה 99 שעות בחודש 7/06, כפי שניתן לראות בדו"ח הנוכחות שלה לחודש זה [ת/1, נספח 27], קיבלה שכר רק עבור 60 שעות עבודה [תלוש המשכורת צורף ל-ת/1, נספח 28]. לפיכך, היא מבקשת תשלום בגין הפרש השעות אשר לא שולם לה, בסך 484 ₪, כאשר סכום זה מתייחס לשעות הרגילות בלבד ואינו כולל תמורה בגין שעות נוספות, אותן תבעה כרכיב נפרד. הנתבעים, במכתבם מיום 27.12.06 [ת/1, נספח 15], טענו כי בהתאם לחישוב מחדש שערכו - שולם לתובעת כל המגיע לה. בכתב ההגנה הם חזרו והכחישו את זכאותה להפרש כלשהו ובתצהירים מטעמם לא הייתה התייחסות לנושא זה. אף על פי כן, בחקירתו, הודה הנתבע בפער הנטען על ידי התובעת, אף שלא ידע להסבירו [עמ' 43, ש' 21 - עמ' 44, ש' 3]. בסיכומיהם [ס' 27], טענו הנתבעים לראשונה, כי התובעת יצאה לעיתים קרובות להפסקת צהרים, עבורה היא אינה זכאית לתשלום. טענה זו מהווה הרחבת חזית, אסורה, ובכל מקרה דינה להידחות אף לגופה. התובעת נשאלה על כך בחקירתה, והשיבה, כי מעולם לא היה לה זמן לאכול מחוץ לסניף, לכן, הייתה אוכלת בסניף או שהייתה מחכה עד שיבואו להחליפה [עמ' 11, ש' 29-25], כאשר אין ספק - כפי שעולה מתיאורה את אופי עבודתה שיתואר בהמשך - כי החלפה זו משמעותה סיום עבודתה של התובעת לאותו יום, ולא, כפי שביקשו הנתבעים לפרש, החלפה לשם יציאה להפסקת צהרים. מכאן, שהנתבעים כלל לא הוכיחו שהתובעת אכן יצאה בצהרים מן הסניף, ובפרט, כי הפסקותיה על מנת לאכול - הן מבחינת אורכן והן מבחינת יכולת התובעת לצאת מן הסניף - מהוות הפסקות על פי סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, אותן אין רואים כשעות עבודה. נוסיף, כי, אף טענת הנתבעים, בנוגע לתשלום עודף בגין ימי המלחמה, פורטה לראשונה רק בסיכומיהם, ודינה להידחות ולו מן הטעם הזה. לפיכך - היה על הנתבעת לשלם לתובעת 484 ₪ בגין שכר חודש 7/06. מסכום זה ניתן לקזז את הסכום ששולם ביתר ברכיב פיצויי הפיטורים, 365 ₪, ונותר לתשלום סך 119 ₪. בנסיבות העניין, משלא ניתן הסבר מדוע לא שולם לתובעת שכר עבור מלוא שעות עבודתה בחודש 7/06 - הסכום הנ"ל ישולם בצירוף פיצויי הלנה, כחוק, מיום 1.8.06 ועד התשלום המלא בפועל. ז. החזר הוצאות נסיעה התובעת טוענת, כי הנתבעת נהגה לשלם לה לפי עלות של כרטיס חופשי חודשי, בסך 216 ₪ לחודש, אולם, החל מחודש 10/05 ועד לחודש 6/06 שילמה לה הנתבעת רק 80% (173 ₪) מעלות הכרטיס ללא כל הסבר לשינוי. לטענתה, היא פנתה לנתבע על מנת לקבל את מלוא הסכום, אך פניותיה לא הואילו. כמו כן, התובעת טוענת, כי בחודש 7/06 שולמו לה בגין 12 ימי עבודה רק 108 ₪ במקום 132 ₪ (לפי עלות של 11 ₪ ליום כפול 12 ימי עבודה בפועל), וכי בחודש 8/06 לא שולמו לה כלל הוצאות נסיעה בסך 55 ₪, בגין 5 ימים בהם עבדה. בסך הכל מבקשת התובעת 466 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה [על פי תחשיב שצורף ל-ת/1, נספח 19]. הנתבעים, על פי מכתבם מיום 27.12.06 [ת/1, נספח 15], היו מוכנים לשלם לתובעת הוצאות נסיעה בסך 430 ₪, בהתאם לחישוב מחדש שערכו. אולם, בכתב ההגנה [ס' 83] הם הכחישו את זכאות התובעת בעניין זה, אם כי נכתב שם שיהיו מוכנים לערוך תחשיב נוסף, ואילו בתצהיר הנתבע נטען, כי לאחר חישוב שערך הנתבע עם רוה"ח עולה שהתובעת קיבלה את מלוא ההחזר ולעיתים אף מעבר לקבוע בחוק [נ/5, ס' 45]. טענות אלה של הנתבעים נטענו בעלמה. לא הוצג כל הסבר כיצד שולמו לתובעת, כביכול, מלוא נסיעותיה. רוה"ח, בחקירתו, טען, כי התשלום בגין החזר נסיעות שולם לתובעת על פי אחוז משרתה. אמנם, התובעת לא הוכיחה את עלות הוצאותיה, אבל, מהעובדה ששולם לה רכיב זה מלכתחילהה, ברור, כי אין מחלוקת שהיו לה הוצאות כאלה. כשעומת רוה"ח עם עם הנתונים בתלושי המשכורת של התובעת, הפליא בתשובתו, ואמר שהדבר מעיד על נדיבות הנתבע, אשר מטוב ליבו הורה לשלם לתובעת החזר נסיעות בשיעור 80% גם כאשר עבדה בהיקף נמוך יותר [עמ' 22, ש' 21-8]; והרי הוסכם, כי התובעת עבדה 92% משרה. בהעדר הסבר להפחתת התשלום בגין הוצאות נסיעה - אנו מקבלים את תביעת התובעת, ברכיב זה, ועל הנתבעת לשלם לה 466 ₪ כהחזר הוצאות נסיעה. נבהיר כבר כעת, כי החזר הוצאות נסיעה אינו בגדר "שכר עבודה", לצורך פיצויי הלנה. ח. דמי הבראה התובעת ערכה חישוביה ברכיב "דמי הבראה" גם בגין תקופת עבודה בה לא ניתן לפטר עובדת בהריון. לטענתה, היא זכאית לקבל 5 ימי הבראה לשנת עבודתה הראשונה, 6 ימים לשנה השניה ו-1.75 ימים לשנה השלישית, סה"כ 12.75 ימים. לפי חישוביה - יש להכפיל את מכסת ימי ההבראה בשיעור משרה של 92%, ובהתאם לערך של 318 ₪ ליום הבראה הינה זכאית לסך 3,730 ₪, ממנו יש להפחית 1,565 ₪, אשר שולמו לה בחודש 7/06, בגין 5 ימי הבראה. משכך, העמידה התובעת את תביעתה ברכיב זה על סך 2,165 ₪. הנתבעים, מנגד, היו מוכנים - במכתבם מיום 27.12.06 [ת/1, נספח 15] - לשלם לתובעת סכום של 1,409 ₪, אבל, אחר כך - בכתב ההגנה [ס' 91] - הכחישו את זכותה לרכיב זה. בדיון המוקדם מסרו הנתבעים לתובעת תחשיב חדש שערך רוה"ח, ולפיו התובעת זכאית לסך 3,427.58 ₪ בגין דמי חגים, חופשה והבראה [התחשיב צורף ל-ת/1, נספח 5(6-1); (להלן: תחשיב רוה"ח)], כאשר מתוכם - 1,171 ₪ בגין דמי הבראה, אשר חושבו לתקופה שעד ליום 15.8.06. לעומת זאת, הנתבע, בתצהירו, טען, כי בהתאם לחישוב שערך עם רוה"ח, מגיע לתובעת סך 3,265.66 ₪, בלבד, בגין רכיבים אלה [נ/5, ס' 46]. סעיף 7(א) לצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, משנת 1998 (י"פ התשנ"ט 189), המעגן את זכותו של עובד, שהשלים שנת עבודה ראשונה, לקבל ימי הבראה - מגביל זכות זו, לאחר סיום יחסי העבודה, לדרישה בגין השנתיים שקדמו למועד סיום היחסים, בלבד, אם לא קיבל דמי הבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו. כבר נפסק, כי כל תשלום על חשבון הבראה, לעובד פעיל, רואים כתשלום עבור תקופת העסקה קודמת, בה לא קיבל זכות זו. בענייננו, משקבענו, כי סיום יחסי העבודה היה ביום 1.9.06, הרי, שתקופת העבודה אינה עולה על שנתיים והתובעת זכאית למלוא ימי ההבראה הנזקפים לה בגינה, בהתאם לחלקיות משרתה, ובהתחשב בכך, שבחודש 7/06 שולם לה עבור 5 ימי הבראה. לאור קביעותינו לעיל, בדבר מועד סיום יחסי העבודה, לא ניתן לקבל את חישוב התובעת, הכולל תקופה שלאחר 1.9.06, ואף לא את חישוב רוה"ח, אשר לא כולל את התקופה שבין 15.8.06 ל-1.9.06 ונעשה על פי ערך של 313 ₪ לכל יום הבראה, בעוד שבאותה עת עמד הסכום היומי על סך 318 ₪ [ו-92% ממנו, בהתאם להיקף המשרה, היה כ-293 ₪]. את זכאותה של התובעת לדמי הבראה יש לחשב, אפוא, כדלקמן: בגין השנה הראשונה לעבודתה הייתה התובעת זכאית ל-4.6 ימי הבראה (לפי 5 ימי זכאות בשנה כפול 92% היקף משרה), ובגין השנה השניה, בה עבדה רק 8.75 חודשים, הייתה התובעת זכאית ל-4.025 ימי הבראה (לפי 8.75 חודשים חלקי 12, כפול 6 ימי זכאות בשנה, כפול 92% היקף משרה). לאחר הפחתת מכסה של 5 ימי הבראה, בגינה קיבלה התובעת תמורה, נותרו לזכותה סה"כ 3.625 ימי הבראה, אשר עבור כל אחד מהם הייתה זכאית לתשלום של 318 ₪. כמו כן, מששולמו לתובעת דמי הבראה, לראשונה, בחודש 7/06, הרי שהיא הייתה זכאית לקבלם בערכם אותה עת - 318 ₪, ולא 313 ₪, ליום. אשר על כן - התובעת זכאית לסך 1,178 ₪ בגין דמי הבראה (לפי 3.625 ימים כפול 318 ₪, ועוד 5 ימים כפול 5 ₪ שהם ההפרש בין 318 ₪ לבין 313 ₪). על הנתבעת לשלם לתובעת סכום זה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, כחוק, מיום הגשת התביעה - 12.2.07 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. ט. פדיון חופשה זכאותו עובד לקבלת חופשה שנתית מעוגנת בסעיף 2 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. התובעת טוענת, כי מלבד 3 ימי חופשה, אותם לקחה בחודש 8/05, במשך כל תקופת העסקתה לא ניצלה בפועל את זכותה לחופשה. לטענתה, הנתבעת שילמה לה פדיון של ימי חופש, ללא הסכמתה, תחת להוציאה לחופשה בעין וניכתה ימים אלה ממכסת החופשה שהגיעה לה. לפיכך, היא מבקשת סכום 3,925 ₪ כפדיון חופשה, לפי ימי החופשה שנצברו עד ליום 20.2.07 [על פי תחשיב שצורף ל-ת/1, נספח 20]. הנתבעים, אף על פי שבמכתב מיום 27.12.06 [ת/1, נספח 15] הסכימו לשלם דמי חופשה בגין 6 ימים, בסך 924 ₪, הכחישו בכתב-ההגנה את זכאותה של התובעת לרכיב זה [ס' 92] וטענו, כי שולמו לה דמי חופשה בהתאם לפנקס חופשה מסודר שהוצג בפניה, אם כי, היו מוכנים לערוך תחשיב נוסף. לעומת זאת - כאמור לעיל, על פי תחשיב רוה"ח, התובעת זכאית ל-3,427.58 ₪ בגין דמי חגים, חופשה והבראה, מתוכם - 658 ₪ בגין פדיון חופשה, והנתבע הודה בתצהירו בזכאותה לסכום של 3,265.66 ₪. תשלום פדיון בגין חופשה במהלך יחסי העבודה, מבלי שהעובד יצא לחופשה, להבדיל מתשלום דמי חופשה בגין ימי חופשה שנוצלו על ידו, מנוגד לתכליתו של חוק חופשה שנתית, קרי, יציאת העובד לחופשה, בפועל, ולא הגדלת משכורתו. לפיכך, נפסק, כי יש לראות תשלום כאמור כחלק משכר העבודה ואין לקזזו מזכאות העובד לפדיון חופשה, זכות המתגבשת עם סיום יחסי העבודה; כפי שנאמר בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה: "מעביד המשלם לעובד 'פדיון חופשה' בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול" [ע"ע 1144/04 מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, ס' 31 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 21.12.06); ע"ע 324/05 אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ, ס' 11 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 27.3.06); דב"ע מז/3-10 טרוסט - מדינת ישראל, משרד הביטחון, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, פד"ע יח 442, 448 (1987)]. החובה לנהל רישום על מימוש ימי החופשה או צבירתם מוטלת על המעביד, מכוח סעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, אשר קובע, כי עליו לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שייקבעו בתקנות. פרטים אלו נקבעו בסעיף 1 לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957, והם כוללים, בין היתר, את מועד החופשה שניתנה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום. משמע, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הצבורה הוא על המעביד [ע"ע 700/06 רג'בי - מרוז בע"מ (במאגר ממוחשב, 9.10.07); דב"ע שן/3-68 אבו קביטה - מזרחי, ס' 7(ג) לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 17.4.90); דב"ע לא/22-3 ליפוט - קסטנר, פד"ע ג 215, 219 (1972)]. הנתבעים, כאמור, טוענים שניהלו רישום מסודר של חופשות התובעת. אבל, בדו"חות שצורפו לחישוב רוה"ח (להלן: דו"חות ההיעדרויות; [ת/1, נספח 5(4-2)]), אשר מלבד בחודש 7/06 תואמים את הרשום בתלושי המשכורת של התובעת, אין פירוט של המועדים המדויקים בהם נעדרה התובעת מעבודתה, אלא, רק של מספר ימי היעדרות בכל חודש. בנוסף, התובעת מצביעה על כך שנעשו בדו"חות אלה שינויים בדיעבד. שינוי אחד, הוא שינוי שנעשה בכתב יד, בדו"ח היעדרויות לשנת 2005 מיום 24.12.06, אשר משתקף בכתוב בדפוס בדו"ח נוסף לאותה שנה אשר הוצא ביום 27.2.07 [ת/1, נספחים 21 ו-22]. התיקון מוסיף את יתרת ימי החופשה של התובעת משנת 2004, ולכאורה הוא אינו פוגע בתובעת. שינוי נוסף לו טענה התובעת, הוא בהבדל בין שני דו"חות ההיעדרויות לשנת 2006 [ת/1, נספחים 23 ו-24], האחד מיום 8.12.06 - בו יתרת החופשה היא 6.66 ימים, והשני מיום 25.2.07 - בו יתרת החופשה היא 4.66 ימים, בגלל ניכוי 2 ימי חופשה בחודש 7/06, שלא מופיעים בדו"ח הראשון. 2 ימים אלה גם לא מוצאים ביטוי בתלוש המשכורת לחודש זה [צורף ל-ת/1, נספח 28], אבל, נראה שהנתבעים היו רשאים להפחיתם, כחלק העובד בהשתתפות ימי המלחמה, כפי שנפרט מיד. על אף שנראה, כי תיקונים אלה, לגופם, הם תקינים (להבדיל מעצם התיקון בדיעבד), הרי שרוה"ח הודה בחקירתו, כי דו"חות ההיעדרות לא בהכרח תואמים את ניצול ימי החופשה ויתרתם בתלושי המשכורת. לטענתו, הדבר נבע בשל בעיה עם התוכנה המפיקה אותם. כן הודה, כי ניתן לשנות בכל עת את רישום ימי ההיעדרות בדו"חות [עמ' 26, ש' 26-19]. כמו כן, סעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, מטיל חובה על מעביד, המעסיק עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי, לנהל רישום של שעות העבודה. במקרה שלפנינו יכלו דו"חות הנוכחות להפריך או לאמת את דו"חות ההיעדרויות, אך, הנתבעים לא הציגו דו"חות נוכחות מלאים של התובעת, וטענו, כי אינם יכולים להמציאם כיוון שהקופה הרושמת לא נמצאת עוד בידיהם ואף אין אצלם העתקים של הדו"חות. לאור הדברים האלה, נבחן להלן את טענת התובעת באשר לאי ניצול בפועל של ימי החופשה על ידה, על פי דו"חות ההיעדרויות ותלושי המשכורת של התובעת, והשוואתם לדו"חות הנוכחות שלה, ככל שאלה הוצגו: ניצול 3 ימי חופשה בחודש 8/05 - אין מחלוקת, כי ימים אלה נוצלו על ידי התובעת; ניצול 2 ימי חופשה בחודש 9/05 - דו"ח הנוכחות מראה, כי התובעת עבדה בכל יום מלבד שבתות, לכן, מתאשרת טענת התובעת, כי לא היה ניצול חופשה בפועל; ניצול 2 ימי חופשה בחודש 10/05: - דו"ח הנוכחות לחודש 10/05 לא הוצג בפנינו. ברם, לאור הודאת רוה"ח בדבר אפשרות שינוי בדיעבד בדו"חות ההיעדרויות וכיוון שנטל הרישום הוא על המעביד, מתקבלת הטענה שלא נוצלה חופשה בחודש זה; ניצול 2 ימי חופשה בחודש 2/06 - לפי דו"ח הנוכחות התובעת עבדה כל יום, לבד משבתות ויום ג' 7.2.06, ומתאשרת חלקית טענתה, היינו - הוכח, כי יום חופשה אחד הורד מיתרת ימי החופשה של התובעת מבלי שניצלה אותו בפועל כחופשה; ניצול 4 ימי חופשה בחודש 4/06 - דו"ח הנוכחות מראה כי התובעת נעדרה בשבתות, ביום ג' 25.4.06 (יום הזיכרון לשואה), יום ו' 28.4.06 ויום א' 30.4.06, לכן - הוכח, כי יום אחד שלא נוצל באמת לחופשה, הופחת מיתרת התובעת לחופשה; ניצול 2 ימי חופשה בחודש 7/06 ו-3 ימים בחודש 8/06 - בתלוש חודש 7/06, כאמור, אין הפחתה של ימי חופשה, ואילו בחודש 8/06 יש הפחתה של הניצול, ללא פירוט מלא של מספר שעות החופשה, כפי שנעשה בתלושי שכר אחרים. אך, לפי סעיף 13(א) לחוק שעת חירום וסעיף 8 להסכם הקיבוצי בדבר תשלום שכר באזור הגבלה (מיום 31.7.06), עובדים באזור הגבלה שלא הגיעו לעבודה משתתפים בתשלום השכר בגין ימי המלחמה, בשיעור של 20% מהשכר, באמצעות הפחתת ימי חופשה (ללא עיגול). הנתבעים שילמו לתובעת בגין 24 ימי מלחמה (14 בחודש 7/06 ו-10 בחודש 8/06), על כן - היו רשאים לנכות 4.8 ימי חופשה מן היתרה שעמדה לזכותה, אך, לא לעגלם ל-5 [ראו דברי רוה"ח בחקירתו, לעניין זה - עמ' 27, ש' 9-2]. מכאן, שהתובעת זכאית ל-0.2 ימי חופשה בגין חודשים אלה. מן המקובץ עולה, כי יש להוסיף 6.2 ימי חופשה למכסת החופשה הצבורה, שעמדה לזכות התובעת עם הפסקת עבודתה, שכן, הוכח שהתובעת לא ניצלה אותם בעין, ויחד עם יתרת ימי החופשה, שעמדה על 4.66 ימים, על-פי הדו"ח לשנת 2006 [ת/1, נספח 5(4)], כמו גם על פי הדו"ח לשנה זו שהוזכר לעיל [ת/1, נספח 24]. בהתאם לכך - על הנתבעת לשלם לתובעת 1,759 ₪ בגין פדיון חופשה של 10.86 ימים (לפי דמי חופשה יומיים בסך 162 ₪ (מעוגל), המחושבים על פי 8 שעות ליום, כפול 22 ₪ לשעה, ובהתחשב בחלקיות המשרה - 92%). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 12.2.07 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. נציין, כי סעיף 17 לחוק החופשה קובע, כי: "דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה, דינם לכל דבר ועניין כדין שכר עבודה", אך, בהתאם להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי - "פדיון חופשה", להבדיל מ"דמי חופשה", איננו בבחינת "שכר מולן" [ראו: ע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ - בן הילל, ס' 11 ו-13יז לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 31.5.00); דב"ע לה/3-12 פולקה בע"מ - פרוינדליך, פד"ע ו 241, 247-245 (1975)]. י. דמי חגים התובעת טוענת, כי לא שולמה לה תמורה מלאה בגין "דמי החגים", ומגיע לה תשלום עבור 110 שעות ברכיב זה (לפי 15 ימי חגים כפול 8 שעות כפול 92% היקף משרה), פחות 23 שעות חג שכן שולמו לה; לכן, היא סבורה שיש לשלם לה 1,914 ₪ [על פי תחשיב שצורף ל-ת/1, נספח 25]. הנתבעים הכחישו תחילה את זכאותה של התובעת לתשלום בגין רכיב זה [כתב ההגנה, ס' 94] אבל, על פי תחשיב רוה"ח היא זכאית ל-1,599 ₪ בגין דמי חגים, והנתבע הודה בזכאותה בתצהירו [נ/5, ס' 46]. בצו הרחבה כללי להסכם מסגרת, משנת 2000 (י"פ התש"ס 4003-4002), העוסק, בין השאר, בנושא "דמי חגים", הוחלה חובת תשלום מלא עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות) על "כל העובדים והמעבידים בישראל", בסייגים המפורטים בפתיח לצו, שאינם נוגעים לענייננו (להלן: צו ההרחבה). ההסכם הקיבוצי, שהורחב, כמצוין לעיל, כאחרים לפניו, בא לתקן מצב בו עובד יומי - המקבל תמורה רק עבור ימים בהם ביצע עבודה בפועל - אינו נקרא לעבוד בימי חג ועל כן אינו מקבל תמורה על החג, בשכרו השוטף. ההסדר נועד להבטיח, כי עובד כזה יזכה במנוחה מבלי ששכרו יגרע בשל כך [ע"ע 300360/98 צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון, ס' 6 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 30.4.02)]. ביצירת הזכות ל"דמי חגים" הושווה, ולו במקצת, מצבו של העובד היומי למצב חברו, העובד החודשי, ששכרו השוטף אינו נפגע עקב יציאתו לחופשת חג והוא מקבל שכר על ימי "אי עבודה", בחגים, ימים שאף אינם מנוכים, בדרך כלל, ממכסת חופשתו השנתית. בענייננו, אין מחלוקת, כי התובעת קיבלה את שכרה על בסיס שעתי ולא חודשי, על כן, היתה זכאית לתשלום עבור ימי חגים, גם כאשר לא עבדה בהם. זכאותו של העובד לדמי חגים, לפי צו ההרחבה, מתחילה לאחר שעבד 3 חודשים וצו ההרחבה מתנה אותה בעבודה בפועל בימים הסמוכים לחג - לפני ואחרי - אלא, אם המעביד נתן את הסכמתו להיעדרות בימים אלה. בהקשר זה, קבע בית הדין הארצי, כי - "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להיעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג." [דב"ע מג/3-91 מולה נוהד - חברת אל וו בע"מ, פד"ע ט"ו 163, בעמ' 168]. בפסק דין אחר של בית-הדין הארצי, בו הוכיח העובד, כי עבד תקופה ארוכה באופן סדיר, הועבר נטל ההוכחה אל המעביד, להוכיח שהעובד לא עבד סמוך ליום החג [ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, ס' 12-10 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 28.5.07)]. במקרה שלפנינו, מתוך דו"חות הנוכחות החלקיים שהציגה התובעת, עולה, ככלל, שהיא עבדה מדי יום ביומו, מלבד ביום המנוחה השבועית. אשר על כן, על הנתבעים הנטל להוכיח שהיא לא עבדה בסמוך לחג, ללא הסכמתם, וכיוון העלו טענה זו בעלמה רק בסיכומיהם [ס' 22], לא עמדו בנטל; לכן, יש לראות את המעבידה, הנתבעת, כמי שהסכימה להיעדרות התובעת, במידה ונעדרה בסמוך לימי החגים. יחד עם זאת, בחישוב התובעת לא הופחת יום חג אחד בשנת 2005, אשר חל בשבת, וכן לא ברור כיצד נקבעה בו זכאות התובעת בשנת 2006 ל-6 ימי חג, כביכול, בעוד שבתקופה בה עבדה חלו רק 4 ימי חג, בגינם מגיעה תמורה [יומיים פסח, יום העצמאות ושבועות]. אי לזאת - אנו מקבלים באופן חלקי את התביעה ברכיב זה, והתובעת זכאית לתשלום עבור 12 ימי חג (8 בשנת 2005 ו-4 בשנת 2006, לפי 163 ₪ ליום - שהם התוצאה של 8 שעות ביום, לפי 22 ₪ לשעה, כפול 92% היקף המשרה), סה"כ 1,956 ₪, ממנו יש לנכות את הסכום ששולם לתובעת ברכיב זה - 506 ₪. על הנתבעת לשלם, אפוא, לתובעת 1,606 ₪ בגין דמי חגים, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 12.2.07 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. נבהיר, כי תשלום "דמי חגים", אשר הינו תשלום עבור "אי עבודה" - להבדיל מתשלום בעד העבודה בחג - אינו בגדר שכר מולן. יא. תמורת עבודה בשעות נוספות התובעת טוענת, כי עבדה בשעות נוספות, אך, לא קיבלה תמורה בגין כך, וכאשר פנתה אל הנתבע נאמר לה ששכרה לשעה, בסך 22 ₪, גבוה משכר המינימום ולכן לא משולמת לה תמורה נוספת על שעות נוספות. כאמור, אין חולק, שתלושי המשכורת של התובעת התבססו על דו"חות הנוכחות שלה, אשר נרשמו בהתאם להעברת כרטיס העובד על ידה בקופה הרושמת בסניף. את תביעתה לתשלום תמורת עבודתה בשעות נוספות (הכוללת גם תביעה לתוספת בגין עבודתה במועד הבחירות - ביום 28.3.06, על פי שיעור 200%), מבססת התובעת על דו"חות אלה, וחלקם צורף לכתב התביעה [נספחים טז/1-15]. לטענתה, הסכום אותו היא מבקשת בתביעתה - 1,562 ₪ [על פי תחשיב שצורף ל-ת/1, נספח 26] - הינו סכום חסר, כי הנתבעים לא העבירו לידיה את יתרת הדו"חות. הנתבעים מכחישים את זכאות התובעת לקבל גמול בגין עבודתה בשעות נוספות. לטענת הנתבע, בתצהירו, התובעת עבדה שעות נוספות בהתאם לנדרש ולעתים אף בהתאם לבקשתה, וקיבלה שכר מלא עבור כל עבודתה גם אם הוגדר כשכר יסוד בלבד [נ/5, ס' 44]. כמו כן, הוא טוען, כי במהלך כל תקופת עבודתה בנתבעת הוא עזר לתובעת ואף השאיר את הסניף בהדר פתוח ללא צורך רק כיוון שביקשה להגדיל את מספר שעות עבודתה [נ/5, ס' 7]. הדברים מופיעים גם בתצהירו של יוסי [נ/4, ס' 14]. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי יש להפחית את שעות הפסקת הצהרים של התובעת, אך כאמור לא הוכחו בפנינו הפסקות כאלה. כמו כן, נטען בסיכומים, שהתובעת התבקשה לעבוד 8 שעות ביום ולא יותר מכך, אבל זה סותר לטענות הנתבע ויוסי בתצהיריהם, לפיהן הלכו קראת התובעת ונתנו לה לעבוד הרבה שעות כבקשתה, אף על פי שכביכול לא היה בכך צורך. הטענה, כאילו שעות פתיחת הסניף נבעו מבקשת התובעת ולא מצורך עסקי של הנתבעים, איננה משכנעת. הפעלת הסניף ללא צורך אמיתי כרוכה בעלויות שונות מעבר לשכר התובעת, ולכן, אם רצו הנתבעים להיטיב עמה, הדעת נותנת, כי היו מעלים את שכרה הבסיסי. טענה זו אף נסתרה בעדויות שנשמעו לפנינו, מהן עולה התמונה ההפוכה, לפיה, למרות הסיכום הראשוני לגבי שעות עבודתה, בפועל נדרשה התובעת על ידי הנתבעים לעבוד בשעות נוספות, בגלל שעות הפתיחה של הסניף - החל מהשעה 09:00 ועד לשעה 19:00 לפחות, והיעדר עובדים שיכלו להחליפה. ראו עדות התובעת לעניין זה [עמ' 10, ש' 28-9; עמ' 11, ש' 2-1]: ש. ומי אמר לך מתי לבוא לעבוד ומתי ללכת? ת. לפי הדרישה של המעביד. דוד הבטיח לי לעבוד 6 ימים בשבוע משעה 9:00 - 17:00. וזה מה שסיכמנו לפני. החנות עבדה עד השעה 19:00, 20:00, עד הלקוח האחרון. בגלל שלא היה לי מחליף, אני נשארתי עד הסוף, עד שהייתי סוגרת את החנות ש. למה לא ביקשת עזרה ת. ביקשתי מלא פעמים, אפילו שהוא היה שולח לי עזר,ה הוא היה אומר לי להישאר עד הסוף כי האדם שהוא שולח לא הכיר את החנות ש. אז כל יום עבדת משעה 09:00 עד 21:00? ת. לא, לפי העומס. אם מתקשר מעביד ושואל אותי איך היתה עבודה וכמה מכרת ואם הוא ראה שאין עומס הוא יכול היה להגיד לי ללכת לפני הזמן. היו ימים שהלכתי לפני השעה 19:00, כשעבדתי עם אח של דוד, יוסי, שהחליף אותי, יכולתי ללכת יותר מוקדם, גם לפני 17:00, כשהוא שיחרר אותי. כשיוסי היה בחו"ל אז נדרש ממני להישאר עד סגירת החנות. עבדתי 6 ימים בשבוע. ביום שישי רגיל עבדתי עד 14:00 והיו ימים עד השעה 16:00, 17:00. ש. מי קבע ואיך, באיזה שעה את הולכת הביתה? ת. אני התקשרתי לדוד כל יום. ש. שאלת אותו כל יום מתי לסגור? ת. אם אין מי שיחליף אותי, נדרש ממני להישאר עד הסוף. היו ימים שאין לחץ, תלכי. הוא כל הזמן היה בקשר וידע מה קורה. אני סגרתי לפני דרישה של דוד. אם הייתי לבד בחנות ואם אין מי שיחליף אותי הייתי נשארת עד הסוף, שעה 19:00. החנות נסגרת בשעה 19:00 קבוע. אני הייתי צריכה לעבוד עד השעה 17:00, כשלא היה לי מחליף, אני נשארתי עד סגירת החנות, שעה 19:00, 20:00, לפי לקוח אחרון." וכן דבריו של יוסי בחקירתו, המאשרים את גרסת התובעת באשר לשעות פתיחת החנות והדרישה, כי התובעת תישאר עד צאת אחרון הלקוחות [עמ' 36, ש' 18-9]: ש. מהן שעות הפעילות של הסניף? ת. מ-9:00 בבוקר, עד 19:00 בערב. אם היו לקוחות, היו נשארים יותר זמן. ש. אבל היו גם ימים שסגרתם עד שהלקוח האחרון היה בסניף. ת. היינו נשארים עד שהלקוח האחרון עזב את הסניף. רק אדם אחד, לא נשארתי יחד עם התובעת לאחר השעה 19:00. ש. בסניף היו דוחות שעות. אם אראה לך שהיא עבדה אחרי השעה 19:00? ת. יכול להיות, אבל אני לא נשארתי איתה. רוב הפעמים התובעת עבדה בוקר ואני נשארתי לסגור בערב. ש. בתקופה שלא היית בארץ, אתה לא יודע מי סגר בשעה 19:00. ת. כבר אמרתי שאני לא יודע מה היה כשלא הייתי" בכל מקרה, משעה שעבד עבר להיקף של משרה מלאה, ברשות, הסיבה שהביאה לכך - ביוזמת המעסיק או מתוך נכונות שלהעובד - אינה רלוונטית, לעניין חובת המעסיק לשלם לעובד בגין עבודתו בשעות כאלה. לא ניתן לקבל את הטענה, כאילו שכר היסוד כולל גם תמורה בגין עבודה בשעות נוספות - בהיותה נוגדת את האיסור על תשלום שכר כולל, אשר קבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר. במקרים כאלה רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד. בענייננו, הוכח, על פי דו"חות הנוכחות ותלושי המשכורת של התובעת, כי במקרים רבים היא אכן עבדה בשעות נוספות, אבל, מלבד בחודש 5/05, לא קיבלה בגין עבודתה בשעות אלה את תוספת התמורה מעבר לשיעור שעת עבודה רגילה, כפי שנקבע בחוק שעות עבודה ומנוחה. כך, למשל, בנוגע לעבודת התובעת בחודש 7/06, הנתבע הודה במפורש בכך שלפי דו"ח הנוכחות התובעת עבדה בשעות נוספות אך לא שולמו בתלוש השכר [עמ' 43 ש' 25 ואילך]. הנתבע ורוה"ח, בחקירותיהם לפנינו, ניסו להעביר האחד לידי השני, את האחריות בנוגע לאי התשלום. הנתבע טען, כי נתן לרוה"ח הוראה לשלם לתובעת בגין עבודתה בשעות נוספות, ככל שהדבר נדרש, וכי רוה"ח לא פנה אליו בעניין [עמ' 42, ש' 18 - עמ' 43, ש' 6]; לעומת זאת, לטענת רוה"ח, הוא העיר לנתבע, כי יש לשלם לתובעת בגין שעות נוספות, אך, תשובת הנתבע הייתה שהיא מקבלת שכר גבוה [עמ' 20, ש' 23 - עמ' 21, ש' 5]. דברים אלה של רוה"ח אף מאשרים את גרסת התובעת בנוגע לתשובת הנתבע לפניותיה לקבלת תמורה מלאה בגין עבודתה בשעות נוספות. לאור כל האמור - אנו מקבלים את תביעת התובעת ברכיב זה. הנתבעים לא הציגו חישוב חלופי, ולפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת סך 1,562 ₪ בגין עבודתה בשעות נוספות, בהתאם לחישוב שבוצע על ידי התובעת [ת/1, נספח 26]. התובעת לא ערכה חישוב של פיצויי הלנה בגין רכיב זה, ומנגד שוכנענו, כי תשלום השעות הנוספות בערכן הנכון לא שולם בשל טעות כנה, כאשר סברו - בטעות, כאמור - כי בשכר גבוה לשעת עבודתה של התובעת כלולה גם תמורת עבודה בשעות נוספות. בהתאם לכך, אנו עושים שימוש בסמכותנו ומפחיתים את סכום פיצויי ההלנה, כך שיעמוד על סך 6,000 ₪, לכל התקופה, עד היום. סיכום נדחתה התביעה נגד נתבע 2, מהעדר עילה, והתקבלה - חלקית - התביעה נגד נתבעת 1, לאחר שדחינו את הטענות בדבר פיטורים שלא כדין בתקופת הריון. על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: דמי מחלה1,943 ₪; הפרש שכר לחודש 7/06119 ₪, בצרוף פיצויי הלנה; החזר הוצאות נסיעה 466 ₪; הבראה1,178 ₪; פדיון חופשה 1,759 ₪; דמי חגים1,606 ₪; תמורת עבודה בשעות נוספות 1,562 ₪; הפרשי השכר לחודש 7/06 ישולמו בצרוף פיצויי הלנה בגין אי התשלום במועד, החל מיום 1.8.06 ועד התשלום המלא בפועל; תמורת העבודה בשעות נוספות תשולם בצרוף פיצויי הלנה בסך 6,000 , תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום המצטבר - 7,562 ₪ - פיצויי הלנת שכר נוספים, כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל; יתר הסכומים הנ"ל ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 12.2.07 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. בהתחשב בדחיית התביעה נגד הנתבע, מחד, ובעובדה שרק חלק מתביעותיה של התובעת כנגד הנתבעת נמצאו מוצדקות, מאידך, ובהביאנו בחשבון גם את החלטת כב' השופט חסן מיום 1.8.07 [בש"א 932/07] - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. לידהחופשת לידה